עניין קטן של קארמה

הכהנת הגדולה יושבת בכורסה ממולי, כוס תה נענע עם לימון בידה. בגלל הקורונה ויתרנו על החיבוק והנשיקה המסורתיים, אבל אני ממשיכה לבקר אותה בסדירות. היא האמא היחידה שנותרה לי, אחרי שאמי הצטרפה לאבי, שוכבת כעת באותו קבר, קומה מעל. 'החברה שלך קיבלה פרופסור מן המניין אתמול', היא אומרת, ומביטה בי בעיניה החודרות במבט של מי שהימר על הסוס הלא נכון, סוס שסטה במהלך המירוץ כדי להריח פרחים בשדה במקום לדהור עם סכי עיניים ישירות אל המטרה. החברה הזו כתבה גם היא אצל הכהנת הגדולה. כשאני קיבלתי מינוי היא נאבקה למצוא את מקומה האקדמי, נאחזת בשיניים ובציפורניים בכל עבודה אקדמית שהציעו לה בארץ ובחו"ל, בשעות לא שעות ובהיקפים בלתי סבירים בעליל, לא מתייאשת. כמו הצפרדע הזו בכד החלב היא המשיכה לשחות עד שהחלב הפך לחמאה, והיא קיבלה תקן באוניברסיטה אחרת. מאז השמיים הם הגבול עבורה, ובחריצות מדהימה היא סיימה את המסלול האקדמי תוך תשע שנים בלבד. כל הכבוד לה. אני בודקת עם עצמי מה אני מרגישה. הכל בסדר. אני באמת שמחה בשבילה, כי כשאני קיבלתי את התקן והיא נותרה פצועה לצדי המסלול היה לנו קשה להמשיך להפגש. גם אם שוחחנו והחלטנו שלא ניתן למצב לקלקל את החברות בינינו, היא התקלקלה. הייתי בשבילה כמו ניר זכוכית שמגרד פצע מדמם. עכשיו אני מתקשרת לברך אותה, ושמחה בשבילה על הפיצוי הענק, על תחושת ההישג, תוך ידיעה שאני הארנב מהמשל והיא הצב שניצח בהתמדה ובחריצות בתחרות. בסדר לי להיות הארנב, אני חושבת, הרי אם רק ארצה אני יכולה לרוץ הכי מהר שיש, לכתוב את הדברים הכי מבריקים, כאלה שיבטיחו לי מקום בגן העדן העתידי של הערות השוליים. ובכל זאת המבט של הכהנת משאיר לי קצת טעם מריר בפה.

אני משוחחת עם הכהנת על הפצצה האחרונה שמטלטלת את כל הבניין האקדמי שלנו. עמית וגם חבר, אחד המובילים בתחום, הורשע באחזקת פורנוגרפית ילדים. מכיוון שהוא חי בארץ שבה אחזקת חומר שכזה היא עברה פלילית, הוא קיבל שנת מאסר. כמו חברי התחום כולו שתינו המומות. האיש הכי נחמד, הכי קולגיאלי, איש משפחה, כמו בקלישאות הכי בנאליות. my secret garden, כך הגדיר את הסטייה הנוראה הזו, ואמר ששמח להיתפס. האיש הוקע אישית ואיבד את משרתו החשובה ואת כל עולמו. מכל עבר יצאו הודעות גנאי ושאט נפש, ואני בכל זאת שולחת לו מייל אישי, שואלת אם ירצה לדבר. קשה לי, אבל האיש עזר לי מאוד ותמך בי לאורך הדרך, ואני תוהה האם העובדה שהחוקר החשוב הזה, החבר, עשה מעשים דוחים ונפשעים (ובכל זאת מזכירה לעצמי שלא פגע פיזית, למרות שגם אחזקה של חומר כזה היא גורם לפגיעה), מוחקת את כל השגיו המחקריים והאישיים. הוא מודה לי במייל חוזר, אבל לא מתקשר.

אתמול אספתי את כל בקבוקי הזכוכית הריקים מפינת המיחזור. הבן השלישי על אשתו ותאומיו עברו לגור אצלנו. אשתו בהריון שני עם תאומות. הוא התחיל עבודה חדשה. הם יגורו אצלנו עד הלידה של התאומות וקצת אחרי, ובינתיים אני משתדלת להקפיד קצת על הסדר. כשלושים בקבוקים נחים להם בשתי שקיות בבגאז', ובדרך לסופר אני רואה מיכל שעליו נכתב 'בקבוקים למחזור. התמורה לצדקה'. בשמחה רבה רוקנתי את הבקבוקים הריקים, חושבת ש9 ש"ח זה לא הרבה, אבל גם זה משהו. בסופר אני קונה 3 חבילות של גבינה לבנה 5 אחוז. על הקופסאות מדבקת המחיר היא 6 וחצי שקלים. אני מרימה גבות. בדרך כלל המחיר הוא 9 וחצי ש"ח. הקופאית סורקת את הגבינה והמחיר הוא אכן 9 וחצי ש"ח לחבילה. אבל מה לעשות, לפי החוק הם חייבים לגבות את המחיר שנכתב על המוצר. אני מחשבת בראש במהירות. מעולם לא קיבלתי החזר כל כך מהיר על צדקה.

נספת: עוגת גבינה לימי קורונה:

1 חבילת גבינה לבנה 5%, שתי ביצים, 3 כפות סוכר, תמצית וניל. לערבב.

להוסיף 1 כף קמח, 1 כף קורנפלור, 1 כף פודינג אינסטנט בטעם וניל. לערבב היטב אחרי כל כף שלא ישארו גושים.

לאפות בתבנית במשך 45 דקות בתנור שחומם מראש ל 150 מעלות (העוגה צריכה לצאת לבנה).

רצ"ח בכמה מערכות

בחמש וחצי מתקשרת אלי מזכירת המחלקה. בקול גבוה ומעט קצר נשימה היא מודה שעשתה פאשלה איומה, ושאין כיבוד למפגש המחלקתי הערב. שינו את הטפסים, היא מסבירה, וכרגיל בבירוקרטיה במקום לפשט עניינים כעת הכל מסובך יותר, וכשהיא שלחה את ההזמנה בדרך המקובלת היא לא ראתה שצריך אישור, ואישור אין, וכעת העסק שממנו אנחנו בדרך כלל מזמינים את הכיבוד לערב מתנער מכל העניין. השורה התחתונה: אין. אני מביטה בשעון: שעה לפני התחלת המפגש המחלקתי, מסורת ותיקה שאליה באים קולגות ותלמידי מחקר, והפעם גם בני משפחה של חוקר ז"ל שתורמים מילגה לזכרו. מה עושים.

המפגש המחלקתי הוא מוסד שהחל לפני קרוב ליובל שנים. הכוהנת הגדולה אוהבת לספר שהמייסד, שבינתיים הלך לעולמו, היה המרצה הראשון. היא נשאה את ההרצאה במפגש השני. 'עוד הייתי אז תלמידת מחקר' היא מתגאה, ובצדק. הרעיון היה להקים פורום שבמסגרתו יוכלו החוקרים להציג רעיונות מהפכניים בפני חבריהם, לעורר דיון, חוד החנית של המחקר בתחום. שמו של המפגש המחלקתי הלך לפניו וחוקרים ציינו את ההרצאה במסגרתו בקורות החיים שלהם. לא מדובר בחווייה קלה או פשוטה. הרצאה במסגרת המפגש המחלקתי הייתה טבילת אש אכזרית, כי הערב תמיד התחלק לשלושה חלקים: ההרצאה, החלק שבו אוכלים את הכיבוד, והחלק שבו אוכלים את המרצה. המייסד, איש חמור סבר שהטיל מורא במבטו הנוקב מבעד למשקפיו, היה נוהג לפתוח את הצליבה של המרצה באמירה: 'הכל ברור. ורק יש לי שאלה אחת' וכאן באה שאלה שהפכה את הרציונאל של ההרצאה על פיו, מוטטה את הטיעון באיבחה אחת, והותירה את המרצה פעור פה וחסר מענה. אישית נכחתי פעם במפגש מביך במיוחד שבו המייסד שאל את המרצה בשיא הרצינות: 'מה חידשת בכל זה?' ורציתי לקבור את עצמי מבושה רק כי הייתי נוכחת שם, מתחת למרצפות האפרוריות של הסלון שבו התארחנו. שכן גם זה היה חלק מהעניין: המפגש המחלקתי התקיים בבתיהם של המרצים, בחדרים ספוני הספרים, עם הריח של מדפי העץ הכהים והספרים הישנים, ועם ניחוחות עוגת התפוחים שעלו מן המטבח.

מספרו של המפגש המחלקתי הפעם הוא 298, או רצ"ח בעברית. כמובן, אפשר להתחמק ולהגיד 'אתם מוזמנים למפגש החצ"ר של המפגש המחלקתי', אולם אני משאירה למזכירה לכתוב את ההזמנה אחרי שאני שולחת לה את פרטי המרצה, את הכותרת ואת המיקום, והיא לא מתחכמת ומשאירה את המספר באותיותיו העבריות הרגילות. ההזמנה פותחת באותיות קידוש לבנה: 'אתם מוזמנים בזאת למפגש הרצ"ח של המחלקה'. אני מגלגלת עיניים וירטואלית בראשי. מה כבר אפשר לצפות מערב רצ"ח.

בשנים האחרונות המפגש שוב אינו מתקיים בבתיהם של המרצים. התמעטנו מאוד, וחוץ מזה כיום המרצים אינם גרים בעיר עצמה, ולך תזמין אנשים לכפר ערבי או לפרבר מרוחק. מלבד זאת, קיום המפגש המחלקתי באוניברסיטה עצמה מבטיח שגם יגיעו סטודנטים, שנמנעו מנסיעה לבתים פרטיים. הכיבוד שוב אינו נאפה במטבחים הפרטיים של בעלי הבית המארחים או מוגש בסטים מפוארים מגרמניה או הונגריה ששטו לארץ באוניה בשנות השלושים ושסודרו על שולחנות חגיגיים, אלא מוזמן על ידי המזכירה על חשבוננו, בכלים חד פעמיים ולצדם מיחם, חלב, אבקת קפה נמס ותיונים. השעה כאמור, חמש וחצי, שעה לפני התחלת המפגש, ואין לנו כיבוד. שמעי, אני אומרת למזכירה, לכי למזנון של הסטודנטים. תבדקי מה הם יכולים לעשות. הם מוכנים למכור לנו בהנחה גדולה את כל הסנדויצ'ים שנותרו מהיום ואת כל עוגות השמרים, היא מדווחת. שתייה אני ממילא אארגן, היא מבטיחה.

השעה שש. אני הולכת לבדוק מה קורה בחדר שבו יתקיים המפגש. המזכירה עורכת את העוגות בצלחות. הסנדוויצ'ים נחתכו לחצאים, וביחד הם מהווים ערימה נאה למדי. אף אחד לא יוכל לנחש שמדובר באילתור. אני מכרסמת מאפה תפוחים בבצק עלים ומאשרת את טיב הכיבוד. הוא טרי לפחות, ולא גרוע יותר מהכיבוד הרגיל. ודאי זול יותר. המרצה מגיע ואני מארגנת עבורו את המצגת שתלווה את ההרצאה. בינתיים מגיע קולגה אחד ועוד סטודנט. עוד עשר דקות צריך המפגש להתחיל ואיש אינו נראה באופק.

לפני כחודש התקיים המפגש הרצ"ז. אדי הכישלון ההוא טרם התפוגגו. לראשונה מאז שאני משתתפת במפגש המחלקתי היו בו כיסאות ריקים. ההרצאה היתה גרועה במיוחד, ולא עזר שהמרצה היתה גרמניה שדיברה אנגלית כמי שגורסת חצץ בין שיניה. כשאני מתקשרת יום לפני המפגש הרצ"ח לכוהנת הגדולה כדי לוודא שהיא מגיעה היא אומרת לי שההרצאה ההיא גרמה לה לחשוב מחדש על כל ההשתתפות במפגש המחלקתי. 'אני אפסיק להגיע', היא אומרת לי, 'אם גם הפעם תהיה נוראה כל כך'. אני מרגישה נזופה. אני ראשת המחלקה, המפגשים הללו באחריותי. הפעם האחרונה הייתה נוראית, אבל הייתי רוצה לומר לעצמי שדברים כאלה קורים. אלא שאני יודעת היטב שפעם הם לא היו קורים לי. הייתי צריכה לברר מראש איך היא תהייה, ולא לסמוך על ההמלצה של קולגה שהציע את שמה. הייתי צריכה ללחוץ על תלמידים להגיע, לשלוח שנית את ההזמנה, ולא לסמוך באדישות שהנוכחות תהייה מלאה כרגיל. אני מודה שלאחרונה אני לא ממש מתפקדת כמו שצריך. לא מספיק אכפת לי. נמאס לי לעשות דברים רק מתוך אינרציה, רק כי 'צריך'. אני עובדת על בטריה של עשרים אחוז, וכשלא מצליח, כצפוי, אני מרימה כתפיים וירטואליות וממשיכה הלאה. אז מה כבר קרה, אני אומרת לעצמי. עד שהכוהנת הגדולה מגיבה ככה. לזה לא הייתי מוכנה. זה כואב.

השעה שש ועשרים וחמש. חוץ מהקולגה והסטודנט איש טרם הגיע. נדרשת פעולה של ממש כדי למנוע כישלון מהדהד של הרצ"ח. אני יוצאת מהבניין, חוצה את הכביש ונכנסת לבניין שממול. בקומה הראשונה מתקיים שיעור של תוכנית שאני עומדת בראשה, והמורה שמלמד שם הוא ה'מבריק' שאני אחראית עליו. אני פורצת לכיתה. הוא מציג אותי בפני התלמידים, 22 במספר. 'הבוס שלי ושלכם' הוא קורא לי. אני אוחזת בידו ושולפת אותו מן הכיתה החוצה. 'שעת חרום', אני אומרת לו, 'צריכה את כל הכיתה שלך עכשיו בחדר ההרצאות בבניין ממול'. הוא מופתע, אבל משתף פעולה. 'מה תתני לי בתמורה?' הוא שואל. 'מה שתרצה' אני עונה. 'אני רוצה שתבטיחי לי שבלוויה שלי לא יבואו X, Y ו Z' הוא מבקש. אלה אנשי התחום שלו, הנחותים ממנו באופן בולט, שדפקו לו את המסלול האקדמי. 'אם אני לא אמות לפניך, אני מבטיחה', אני אומרת. אנחנו חוזרים לכיתה. 'כולכם עכשיו אוספים את החפצים שלכם והולכים אחרי לבניין שמעבר לכביש', אני מודיעה לסטודנטים ההמומים. 'יש לכם הזדמנות לשמוע מומחה עולמי שהגיע לכאן לתת הרצאה חד פעמית' אני מסבירה, וזו האמת, אם כי כמובן, לא כל האמת. כמו החלילן מהמלין אני יוצאת מהכיתה והבניין ואחרי שיירה של כ"ב סטודנטים תמימים. כשאנחנו מגיעים לחדר ההרצאה אני מגלה שבינתיים הגיעו אנשים ויש נוכחות לא רעה בכלל. אני רואה את הכוהנת הגדולה מזרזת אנשים לאכול את הסנדוויצ'ים הטעימים. אני מנחה את העדר לתוך החדר. יחד עם התגבורת מתלמידי השיעור שחטפתי יש נוכחות ממש יפה.

בסוף הערב, כשאני מסיעה את הכוהנת הגדולה הביתה אני מבררת בעדינות איך היה. 'בהחלט תיקון', היא מברכת. הייתה תזה, היה ברור, היה מעניין, הדיון היה טוב. 'את יודעת', אני אומרת לה, 'בעוד שני מפגשים נגיע לשלוש מאות מפגשים מחלקתיים. מה דעתך להיות המרצה במפגש הש'? זה יכבד את המעמד וגם יסגור מעגל.' הכוהנת הגדולה מחייכת. 'יש לי משהו שאני עובדת עליו. בהחלט אפשר' היא אומרת לי.

 

Portrait with glasses, Jenny Meilihove, Rehovot

לא משהו עמוק*

(*מתוך: מכה אפורה, מלים ולחן יהלי סובול)

בסופ"ש עלעלתי בסדרות ישראליות. אם מוצאים סידרה ישראלית טובה זה פעמיים כי טוב, בגלל שהיכולת להבין ניואנסים תרבותיים ולשוניים מקסימלית וההנאה גדלה בהתאם. הנופים מקומיים, הדמויות מהדהדות את הדודה והשכן, והפאנצ'ים משלנו. מה עוד נבקש מאיתך מכוֹרה, ובמיוחד לאחרונה, כשישראל הופכת למעצמת סדרות שנמכרות לחו"ל כמו 'חטופים' או 'רמזור'. באמת שיש לנו כוחות יצירתיים נפלאים. נפלתי על סידרה כלשהי, לא משהו עמוק, אפילו לא מתוק, אבל סביר, ועקבתי אחרי שניים שלושה פרקים. עד ששמעתי קול מוכר מן המסך. בשנייה הראשונה התבלבלתי, ולא זכרתי מניין אני מכירה אותו, למרות שידעתי שאת השחקן הזה אני מכירה היטב. תפקיד אורח, לא דמות מרכזית, אבל כן סצינה חשובה. ורק כשעצמתי עיניים והקשבתי לקולו בלבד זיהיתי את האיש: פרופ' מז'יניק נקרא לו.

Stavros Damos The Jackof Diamonds

אם אני הבכורה של הכוהנת הגדולה, הוא המז'יניק שלה, 'אחי' האקדמי הצעיר. כדרכם של בני זקונים, המז'יניק אהוב על הכוהנת במיוחד. הוא לא קיבל תקן באוניברסיטה שלנו, ונדד לאוניברסיטה אחרת, פריפריאלית, שם הוא שקע בתחום פריפריאלי בדיסציפלינה שלנו. הכוהנת הגדולה ניסתה לדחוף אותו לתקן באוניברסיטה שלנו, ללא הצלחה. אין ביקור שלי אצלה שהיא לא מזכירה אותו, את הפספוס הגדול מבחינתה כי התחום שלו איננו מכוסה 'אצלנו', וכי בעיניה הוא גדול בתחום, ולבסוף חוזרת על רצונה שיעבור לאוניברסיטה שלי/שלנו, אוניברסיטת הבית שלו. כשפרשתי מעריכת כתב העת, תפקיד שמילאתי 7 שנים רציפות לבדי, נטלה ועדת עורכים של שלושה את המושכות מידי, והמז'יניק ביניהם, היחיד שאינו מהאוניברסיטה שלי. בינתיים עברו שנתיים וטרם יצא כרך חדש של כתב העת, אבל זה כבר לא ענייני, כפי שאני חוזרת ואומרת לכוהנת הגדולה. שתלחץ את המז'יניק, ואין לי ספק שהיא אכן לוחצת. עכשיו תורו.

בינתיים המז'יניק שולח ידיו לתחומים אחרים. כתב ספרי שירה, וגם שני ספרי פרוזה. את הספר הראשון, שאף זכה באיזה פרס ספרותי לספרי ביכורים, קיבלתי לקרוא מהכוהנת, עותק עם הקדשה אישית מהמז'יניק. כשהעבירה לי את העותק ושאלתי לדעתה על הספר זכיתי לראשונה לראות את הכוהנת חסרת מילים. רק אחרי שקראתי את הספר הבנתי למה. אדם קרוב אצל עצמו, ובספר מצאתי אותה וגם רבים אחרים מהתחום שלנו. הנורא ביותר היה שהספר, שנכתב בגוף ראשון, שרטט דמות איומה למדי של הכותב. הוא היה שילוב בלתי אפשרי של עלילה משעממת ואלימה. כתבתי כאן בעבר כשהמז'יניק פנה לחברה האנגליה שלי, בבקשה להשתמש בשמו של אביה הפרופסור בספר הבא שלו, ושהמלצתי לה לדחות את הבקשה על הסף. את הספר השני שלו כבר לא קראתי. ועכשיו הוא גם שחקן.

אני מנסה להבין את ההרגשה הבלתי נעימה שעולה בי כשאני רואה אותו על המסך. בספר 'טוהר וסכנה' הגדירה הסוציולוגית מרי דאגלס 'לכלוך'. ההגדרה האוניברסאלית של 'לכלוך' היא כל דבר שאינו נמצא במקום שבו הוא שייך. בוץ למשל, בסדר גמור אם הוא בגינה, אבל אם הוא על רצפת הסלון הוא לכלוך. שערה מהראש נפלאה כשהיא מחוברת לקודקוד, אבל במרק היא לכלוך מעורר בחילה. אני חושבת שתחושה דומה עולה בי כשאני רואה את המז'יניק משחק תפקיד משני בסידרה בינונית. לא שייך. יש בזה גם משהו מגוחך, כמו כשמייקל ג'ורדן הכדורסלן הגדול מכולם פרש ב1993 והלך להיות שחקן בייסבול מגושם ובינוני. למה הוא צריך את זה. ואי אפשר כמובן להתעלם גם מ'מה זה אומר עלי'. כי ככה זה אנשים, כל תופעה שאנחנו חווים אנחנו מפרשים דרך העדשות האישיות והתרבותיות שלנו, וקודם כל בוחנים איך זה משליך עלינו. אז למה זה מפריע לי הפיזור הזה של הפרופסור הבינוני הפעלתני, שהוא גם משורר וסופר וכעת גם שחקן בינוני? אולי כי מה זה אומר על התחום שלנו? מה זה אומר עלי? האם המנעד של הפעילות שלו מעורר בי קנאה?

בשישי מגיע אלינו הבן הבכור עם אשתו והילדים, נכד4 ונכדה7. נכד4 ילד מתוק להפליא בן 3.5, שגדל על 3 שפות, מבין היטב וגם מדבר אבל מבליע מילים ומשלב הדיבור שלו נמוך מאוד. כעת הוא מתחיל טיפול אצל קלינאית תקשורת. איך הולך לו? אני שואלת, ואמא שלו מספרת שנחמד לו להפגש עם הקלינאית, שיש תרגילים שעושים איתו גם בבית. לא, היא עונה לי, זה לא בגלל שגדל על שלוש שפות, אין קשר לפי הקלינאית. השותף כועס. מה קלינאית תקשורת, היום כל ילד מאובחן עם בעיות, תראו כמה הוא חכם ומושלם. אחרי שהם הולכים אני מנסה לברר איתו למה הוא כל כך אנטי, ומאיפה הכעס הזה. 'כי הוא הנכד שלי', עונה השותף בתרעומת.

Stavros Damos The Wise Reinvented

רעיון הזוי

כל הסמסטר לא הצלחתי להגיע אליה. אבל עכשיו חופשה, ואני מגיעה לביקור ביתי אצל הכוהנת הגדולה, נושאת מנחה, שקית סופר מלאה עד להתפקע בדואר שהצטבר בתא שלה. היא פותחת את הדלת, שמחה לקראתי, פורסת את ידיה לחיבוק ולנשיקה, אבל אני מרחיקה אותה ממני. אני מצוננת, כמו תמיד בחופשת הסמסטר, והדבר האחרון שאני רוצה זה להדביק את הכוהנת באחד מהוירוסים האלה שמחפשים קורבנות חדשים. אנחנו פוסעות אל חדר העבודה שלה, אל השולחן עמוס הספרים, אל המחשב שלא הוחלף כבר עשור לפחות. על המסך מהבהב מאמר. שלי.

הכוהנת ואני שוקעות בשיחה ארוכה. אני מדווחת לה על הכנס משבוע שעבר, מתארת את הדוברים השונים, את המפגשים שלי עם תלמידים שלה לשעבר. היא מספרת לי על ההתקדמות שלה בספר שהיא כותבת, ועל סידרת ההרצאות שהיא נותנת בהתנדבות לשכנים. כבר לפני שבועות אחדים חשתי את הרעב שלה להוראה מתגבר, את הצורך בקהל, את המחסור במגע עם הסטודנטים. הצעתי לה לחזור ללמד, בתנאי לוקסוס. את לא תצטרכי לבוא לאוניברסיטה, אני אומרת, וגם לא לבדוק עבודות. את באמת חושבת שסטודנטים יבואו אלי הביתה? היא שואלת, ואני מונה כמה וכמה מתלמידי שאני יודעת שיקפצו על המציאה, כל כך הרבה שמעו עליה וקראו אותה. היא עוד לא לגמרי שם, אבל בעיניים הזקנות והחכמות שלה אני מזהה את החשק. את גם תבואי לשיעורים שלי? היא שואלת.

ג'ומי ההודית קוראת לנו לארוחת הערב. כל אחת מאיתנו מקבלת צלחת עם ירקות מאודים ואורז נקי. אני לימדתי אותה לבשל את זה מתגאה הכוהנת, כי ג'ומי היתה מכינה לעצמה מנות הודיות מתובלות נורא. אני בולעת חיוך, כי הכוהנת ללא ספק בטוחה שהיא שידרגה את האוכל של ג'ומי, ירקות רכים, חיוורים ותפלים לעומת הדגים החריפים שג'ומי מכינה עם תבלינים ריחניים ומלאי טעם וצבע שהביאה מדרום הודו. כמו תמיד אצל הכוהנת יש סלט ירקות ענק ופריך עם פטרוזיליה ובסוף אנחנו שותות תה צמחים עם לימון.

יש לי רעיון הזוי, אומרת הכוהנת, ואני מרימה גבה למשמע השימוש הבלתי צפוי בתואר העכשווי. הוא נשמע מוזר בפיה, כאילו לעסה מסטיק בזוקה וניפחה בלון ורוד מול פני המופתעות. אני לא בטוחה שאני יודעת לאן זה הולך, אבל מקשיבה קשב רב. פעם נתנה לי כך את האוטו הישן שלה, ופעם סיפרה לי שהיא מתכוונת להוריש לי את הספריה שלה. פעם הורישה לי כך את העריכה של כתב העת, ולקח לי שבע שנות עבודת פרך כדי להשתחרר מהעול. הפעם היא מצליחה להפתיע אותי מכיוון אחר. הבן שלה, בעל חברה גדולה, עורך 'יום הורים' ב'יום המשפחה', והיא כבר היתה בשנה שעברה. היה אוכל טעים, והבן המוצלח נתן הרצאה נפלאה על מה עושים ה'ילדים' בעבודה. אחר כך היה סיור במקום העבודה, והיא מאוד נהנתה. 'אולי תבואי איתי השנה?' היא שואלת. אני נעה בכסא. הממממ. 'בדיוק באותו תאריך', אני שולה את היומן מהתיק, 'יש לי ישיבה חשובה'. 'עד מתי?' היא שואלת. 'כל הבוקר' אני מתנצלת בתחושת רווחה. 'נהדר', אומרת הכוהנת, 'המפגש רק מתחיל בשלוש'. אין ברירה, אני יודעת, אצטרך להיות ישירה יותר, כי מה איבדתי שם בין ההורים הגאים בחברה המבריקה של הבן. אולי תשאלי את הבת שלך, אני מציעה, יודעת שהדרך הטובה ביותר לסרב היא להציע אלטרנטיבה. הכוהנת לא לוחצת. היא מבינה, אבל אני מרגישה את האכזבה.

מאז שציירתי עם אמא שלי אני מרגישה עקצוץ בקצות האצבעות. בתיק שלי מחכה קופסת צבעי רישום חדשה שקיבלתי מתנה מהשותף. אני נושאת אותה עמי כמו הבטחה עמומה. אני שולפת אותה מהתיק ומראה לכוהנת. בואי נעשה משהו אחר, אני מציעה לה. ניקח לנו זמן ביום שמש ונלך לצייר ביחד. הכוהנת נענית בהתלהבות. העקצוץ בקצות האצבעות שלי ממש מזמזם.

From: 'The Face in the Lens: Anonymous Photographs' by Robert Flynn Johnson. France, circa 1930

שוב תקופה של גאות בחיי*

לא משנה כמה ניסיון כבר צברתי, בכמה כנסים כבר השתתפתי, באיזה שפות הרציתי ולפני איזה קהל הופעתי – כשמדובר בהופעה ב'מגרש הביתי' שלי, כשאני אמורה לתת הרצאה מדעית ולהציג חידוש מחקרי בקרב העמיתים והתלמידים שלי, אני נלפתת. אני מתייחסת להרצאות בפני מי שהיו המורים שלי ומי שהם תלמידים שלי כיום כמו לסבבי המלחמות של מדינת ישראל: כישלון הוא כתם בל יימחה שיישאר דבוק אליך לדיראון עולם, אי אפשר לכבס או להסיר אותו ממך. מאידך, הצלחה היא נוצה מפוארת בכובע, שמחה גדולה אבל זמנית בלבד, עד ה'עונג' הבא. ואולי כל זה רק נדמה לי, ומדובר יותר במסורת אכזרית של דורות עברו, וכיום הקולגות שלי רחומים יותר? נההה. אני יודעת בדיוק באיזו הנאה הקולגות – הן הדור הקודם, הן הנוכחי – נהנים לנתח באיזמל חד את התקרובת האקדמית המובאת לפניהם, כיצד הם מעירים הערות סרקסטיות על סרחים עודפים של ההרצאה או לחילופין, על פערים בטיעון הלוגי, בורות פעורים שהמרצה פסח עליהם בביטחון המוחלט של אדם המהלך מעדנות על פני האדמה בעוד צועד על חבל דק מתוח על פני תהום.

לפיכך, אני נמנעת ככל יכולתי מהכבוד המפוקפק הזה של הרצאה במוסדנו המכובד. הפעם האחרונה שבה מצאתי את עצמי במעמד הזה היתה כששבתי מהשבתון, הקנס הבלתי נמנע שיש לשלם תמורת ההתנתקות המבורכת מהביצה המקומית.

עשרים שנה ימלאו למותו של מי שהיה המורה של המורים שלי, ואירגון האירוע מוטל לפתחי. והפעם אין חדר בריחה, אין פתח מילוט, אין גלגל הצלה. איך שלא אסתכל על זה הנושא מוביל ישירות אלי, וכך, כשפונה הקולגה בדימוס ומציע לשתף פעולה, נארגן ערב והוא יתן הרצאה אחת ואני אחת, אני מהנהנת בחיוב, ומיד נלפתת.

חשוב לי במיוחד להגיש את הדברים בפורמט המהודק והמדויק ביותר שאני יכולה, כשם שיש הבדל תהומי בין שתיית יין בכוסות פלסטיק, שטעמו קהה אפילו אם הוא בציר משובח ממהדורה מיוחדת, ובין שתייתו בגביעי זכוכית צלולים וקרירים. נושא ההרצאה ברור לי, וגם המחקר כבר נעשה ברובו, ולמעשה כבר נתתי את ההרצאה באנגלית בוינה, בשבוע הקר ביותר של השנה. אבל הלפיתה הזו שאוחזת בי בקרביים מבהירה לי שלא די לתרגם אותה לעברית, אלא דרוש כאן עיבוד ושינוי רציני.  אני צוללת למחקריו של הנפטר שהערב מתקיים לזכרו. עקרונית אני לא רואה טעם להתמקח איתו על המסגרת או על הפרטים. האיש היה גדול בדורו, באמת אחד הענקים, הערות השוליים שלו ממלאות כרכים והרשימות הביבליוגרפיות הן כרך בפני עצמו. בימי חייו, מעיד עליו תלמידו, בעצמו כבר אמריטוס, עיקר גדולתו היתה שהיה פתוח לניתוחים אחרים שלא הסכימו עם דעתו. אני משבצת ציטוטים רלוונטיים מדבריו בהרצאה במקומות שבהם ניתן לצאת מהן למסקנות שלי, ונמנעת מדיון פרטני בנבכי מסקנותיו שעליהן אני חולקת. ועדיין אני זקוקה לקהל חי שעליו אוכל להתאמן ביבש כדי לטעום את המילים יוצאות מפי ופורחות לחלל העולם. כשהן נפגשות עם אוזניים אמיתיות הן מקבלות צורה שונה מזו שהיתה להן כשהן שבויות בתווי המסך או אסורות בדיו המדפסת על גבי דף לבן.

בשבועות מגיעים אלינו לארוחת צהרים הבן הבכור ואשתו, והבן הצעיר וחברתו. אני מבקשת מהם רשות לקנח בהרצאה, שאותה קוטעים פעם אחר פעם השותף והבן הבכור. הם מעירים הערות זהות: הדברים עמוסים, כאן הלכתי לאיבוד, כאן נתת יותר מדי דוגמאות. הבן, שעוסק בתקשורת שואל: אני יכול לערוך לך את הדברים? והשותף מהנהן בהסכמה. הבכור הוא העתק מדויק של השותף, חושב כמוהו, מרדן ועקשן כמוהו, יצירתי כמוהו. ביקורת צודקת, אבל הקונטקסט, הקונטקסט. אני מנסה להסביר שזו איננה הרצאה של TED של זיקוקים בלתי פוסקים לציבור הכללי, אלא הרצאה מקצועית של חצי שעה לציבור הכי אינסיידר שיש, שיודע על מה אני מדברת. כשאני מלווה לדלת את הבן הצעיר ואת חברתו, בעצמה בת של שני פרופסורים, היא אומרת לי: אני מבינה אותך. הרצאה טובה.

אני חוזרת לשולחן השירטוטים. זוכרת את הביקורת ומשתדלת שלא לאבד את החוט המקשר. הפרטים שבונים את הטיעון אינם סרח עודף, משקל יתר שצריך להוריד, אלא חלק בלתי נפרד מהדרך שבה אני מבקשת לקחת את השומעים. בכל זאת אולי אפשר לוותר על העיקוף הזה כאן, ואולי עדיף שלא לקרוא את הטקסט הזה שם. אני צריכה מיקוד, אני צריכה שיהיו איתי פה ולא ילכו לשם.

בערב עצמו אני מקבלת בברכה את הכהנת הגדולה שתהיה יושבת ראש של הערב. היא כמובן בוחנת את לבושי ומעירה משהו על כך שזו חולצה יוצאת דופן, ושהיא לא ראתה אותה עד עכשיו. אני מחייכת. לא הבנתי אם אהבת או לא, אני אומרת לה, והיא עונה, עוד לא החלטתי. אני מעריכה את העובדה שהיא מבינה שלומר לי ישירות שהיא שונאת את החולצה שלי זה לא הדבר הכי נכון לעשות רגע לפני ההרצאה שלי.

היתרון הגדול ביותר בהרצאה במגרש הבית הוא שאת יודעת בדיוק איך ההרצאה התקבלה. את לא צריכה לפענח סימנים, להבין מסרים בין השורות. את ילידית, דוברת השפה, ויכולה לדעת לפי שפת הגוף, לפי אמירה כזו או אחרת, לפי משך מחיאות הכפיים וחוזקן מה חשבו על הדברים שלך. ואני יודעת שאהבו. המשפטים שלי הם זרמי חשמל תלויים מעל ראשי המאזינים, מוזיקה חדשה שעוטפת אותם, מציעה להם שינוי של נקודת מבט. בדרך כשאני מסיעה את הכהנת הגדולה הביתה היא אומרת לי: ההרצאה שלך היתה מצוינת. עמוסה מדי, אבל מצוינת. התגובות באותו ערב ולמחרת מאנשים שלא חייבים להגיב כלל מאשרות שהיה טוב; מעניין.

בווטסאפ המשפחתי אני מספרת על התגובות החיוביות. השותף מבהיר: "בחג השבועות אמא הקריאה את טיוטת ההרצאה בפורום המשפחתי. הפידבק שלנו היה לא מאוד מעודד, אבל אתמול היתה ההרצאה עצמה ואמא חזרה זורחת כי קיבלה מלא פידבקים חיוביים (בזכות הביקורת הבונה שלנו, אבל אנחנו רגילים שלא מפרגנים לנו על חדות האבחון)." אני מחייכת. עד העונג הבא.

*ענבל פרלמוטר, המכשפות, עד העונג הבא

 

קייזרשמארן בממלכת הקרח

יום לפני הבן של הכהנת הגדולה מתקשר אליה, מודאג. אמא, הוא אומר, אולי תבטלי את הנסיעה? אני מודה שמחשבה דומה עברה גם במוחי. בשנה שעברה כשערכנו כנס בארץ, תכננו כנס המשך בוינה. אמרתי לכהנת שניסע ביחד: נטוס ביחד, נשכור דירה ביחד, נלך ביחד לאוניברסיטה. אני אחראית עליה, אני אקח, אני אחזיר. היא אישה זקנה וכבר נפלה ושברה את האגן ואת המרפק לפני כשנתיים. ברור לי שבלעדי היא לא תגיע לכנס, ואני רואה את הזיק בעינים שלה כשאני מציעה לה לנסוע ביחד. אלא שלא לקחתי בחשבון שפברואר בוינה זה לא בדיוק שקדיות פורחות ודרום אדום. יום לפני הכנס התחזית בוינה מקפיאת לב: בין מינוס שש למינוס 12. אני מבקשת מקולגה שכבר הגיע לשם עצה לקראת הנסיעה, והוא עונה: תמצאו תירוץ לא לבוא.

אני פוגשת את הכהנת בשדה התעופה. אני אף פעם לא מקצרת תהליכים ותורים, אבל איתה אני בת-נמרה, עוקפת את כל התור לביטחון וניגשת ישירות למסלול עם סמליל הנכים. היא בקושי הולכת, נעזרת במקל, ולעמוד במקום זו משימה בלתי אפשרית מבחינתה. בדרך אנחנו גם מקבלות סיבוב על מכונית הגולף הזו, עם נהג ג'ינג'י בעל זקן היפסטרי שעוקף באלגנטיות את כל ההמונים באזור הדיוטי פרי והשרוול. מודה שתמיד רציתי לנסוע במכוניות הללו, והחוויה אכן לא מאכזבת. הכהנת מתבוננת בעוברים ושבים. אף פעם לא שמתי לב, היא אומרת, איך כל אדם הולך אחרת. פעם הייתי הולכת כמותם, בלי להקדיש לעניין מחשבה. תוך כדי דיבור היא מיטיבה סביבה את המעיל הכבד שהביאה. את התיקים שלה אני לא נותנת לה להרים.

בוינה אנחנו מתמקמות בבית מדהים בלב העיר, מרחק קצר מהאוניברסיטה. יש לנו יום עד שהכנס יתחיל, והיא נשארת בדירה עם ספר. בינתיים אני יוצאת לסיבוב, רוצה אולי לקפוץ לליאופולד לראות את 'הנשיקה' של גוסטב קלימט. קר בחוץ. כל כך קר שהפנים כואבים, והעיניים צורבות. יש לי נעליים מרופדות ואת הידיים עם הכפפות אני משאירה עמוק בתוך הכיסים של מעיל הפוך, אבל הירכיים קופאות.

כל כך קר ששיחי הורדים בגינה המלכותית מכוסים בשקי יוטה, נראים כמו אנדרטה מוזרה לחלום האביב:

כל כך קר שהמים בבריכה הם גוש קרח סולידי, ורק היונים עוד הומות בכיכר כמו היתה זו טרפלגר ומישהו כבר ישליך לעברן זרעונים משקית:

גם היונים וגם העורבים צריכים לחזור לתיבה, להזהיר את נוח שישאר שם עוד כמה ימים עד שיקלו המים, או שיעלו קצת המעלות, אבל נראה שהם מסתדרים לא רע, שלג, אדמה קפואה והכל:

כל כך קר שפתיתי השלג שיורדים קטנים ויבשים, ולא נדבקים לשלג שנח על הקרקע ועל הספסלים. הרוח משחקת בהם ומטאטאת אותם בתלתלים לבנים מסתלסלים עד שהעיניים הכואבות כבר לא יכולות לעקוב אחריהם והם נעלמים:

כל כך קר שאין נפש חיה ברחוב. רגע. רוכב אופניים עטוף עד קצה אפו מדווש בחמדה, ויש שם ג'וגרית מטורפת. בחיי שהאוסטרים האלה משוגעים:

קר כל כך שחייבים להכנס לקפה לנדטמן המצוין ולו רק כדי להפשיר את הירכיים שמאותתות בכאב. בפנים אנשים מתקלפים מהמעילים ויושבים על ספל קפה ואפפלשטרודל מיט ונילה זוס בחולצות לבנות מגוהצות וחליפות אלגנטיות:

כל כך קר, שגם דוכני אוכל רחוב מוגנים בבועת זכוכית, ומוכר הנקניקיות נראה כמו רוקח עם מדים אדומים סטריליים:

בערב האחרון של הכנס המארחת שלנו, מריאן, מזמינה את אנגליקה, את הכהנת ואותי לארוחת ערב אוסטרית טיפוסית אצלה בבית. מריאן הכינה קייזרשמארן, מעדן אוסטרי אופייני. זהו פנקייק מפורר שעליו בזוקה אבקת סוכר, שאוכלים אותו עם רסק תפוחים או קומפוט שזיפים. ילדים, הזהרו מאוכל מרכז ארופאי שהוא כבד וחסר תחכום, או לכל הפחות, דלגו ישר למנות האחרונות. אני מספרת לאנגליקה שבמעט הזמן שהסתובבתי בוינה לא עשיתי קניות. אלא שתיק מסוים קרא לי מחלון ראווה, ממש כפה את עצמו עלי, למרות שנשבעת לכם, לא היו לי תוכניות לקנות דבר. אנגליקה מביטה בתיק שלי ומתגלגלת מצחוק. יודעת מה, היא אומרת לי, בביקור האחרון שלי בוינה קרה לי אותו הדבר בדיוק. גם אני לא תכננתי לקנות דבר, ועברתי לתומי ברחוב, והתיק קרא לי. אותו תיק ממש היא קנתה. אנחנו לוגמות עוד קצת יין, וצוהלות כמו ילדות קטנות שמגלות שיש להן אותן קוקיות.

זום-אין לתיק הסירנה (זו הדמות המיתולוגית ששרה באודיסאה וכולם נלכדים בקסמיה):

בשדה התעופה בן גוריון מסיע אותנו הנהג עם הזקן הג'ינג'י ההיפסטרי לביקורת הדרכונים. בחוץ עשרים ושלוש מעלות, והכל ירוק. היה פורים אביבי מדהים, מספר לי השותף בדרך, ואני פותחת את חלון הרכב, ושואפת את האוויר הנעים בלגימות גדולות.

זאת לא אני שמתקדמת, זה רק הזמן שמתרחק*

ביום ראשון של השבוע האחרון של הסמסטר, הבת שלי ילדה את בתה הרביעית. ביום ג' של השבוע האחרון של הסמסטר נפגשתי עם הכהנת הגדולה. יש לי בשורה משמחת, אני מספרת לה, ועיניה נעוצות בי בציפיה דרוכה. אני יודעת למה היא מחכה. אני מאכזבת אותה. 'נולדה לי נכדה', אני מבשרת לה. באותו יום כששבתי מהוראה, ראיתי על צג הנייד שתי שיחות פנימיות בלתי מזוהות שלא נענו. התקשרתי למספר וענו לי מלישכת הרקטור. אלא שהרקטור עצמו כבר לא היה שם. הוא כבר ידבר איתך מחר, אומר לי הקול. יש לי סבלנות, אבל הכהנת הגדולה חסרת מנוח. מה יהיה? היא תוהה בקול. ומתרה בי: מיד כשאת שומעת תודיעי לי. הראשונה. ואחרי הרהור קל מוסיפה בהתחשבות: תוכלי להתקשר קודם לשותף שלך, אבל אני השנייה.

למחרת, ביום ד' של השבוע האחרון של הסמסטר תפסה אותי השיחה בדרך. נהגת זהירה, שמתי אותה על רמקול, והשותף יושב לצידי. מדברים מלשכת הרקטור. תוכלי לדבר איתו? כן, אני מסכימה, ושומעת את הבשורה מפיו ישירות. אחרי הכל השיחה הראשונה אכן היתה לכהנת הגדולה. השותף הרי ישב במושב הנוסע לצדי ושמע את הדברים יחד איתי. אני אכריז על כך הערב, שמחה הכהנת. באותו ערב מתקיים ארוע לכבודה שעליו עמלנו שתינו עמל רב. יחד חשבנו על רשימת המרצים, שאליהם פניתי אני. אל תחסכי בהוצאות, משכנעת אותי הכהנת, אני אכסה כל הוצאה מעבר לסכום הרגיל. שכנעתי אותה שכיום כבר לא מכינים הזמנות למשלוח בדואר, אבל לא ויתרנו על הזמנה מעוצבת במייל. איך ההזמנה? שאלתי אותה, והיא אמרה משהו על הצבע שלא אהבה. לבי נחמץ. חבל. אבל כשהגיעו הפוסטרים לתלייה ברחבי האוניברסיטה והבאתי לה אחד הביתה היא שמחה כמו ילדה קטנה, ויחד תלינו את הפוסטר על דלת חדר העבודה שלה. 'והצבע כל כך מתאים לדלת' היא אמרה מביטה בי מן הצד, בצורה שגרמה לי לחשוד שהיא שמעה מנימת הקול שלי כמה התאכזבתי שלא אהבה אותו. אין מערבבין שמחה בשמחה, אמרתי לה. הערב כולו שלך. את השמחה שלי נחגוג פעם אחרת. היא משתתקת, אבל אני רואה שהיא מחפשת מוצא לעקוף את האיסור שלי לדון בי. בערב היא אמנם לא מבשרת את הבשורה מפורשות, אולם בדברי התודה שלה היא פונה אלי בתואר פרופסור, ומיד עובר רחש של הפתעה בקהל הרב. ברור לכולם שהיא לא שגתה במילים שאותן היא בוחרת בקפידה.

השיחה השנייה היתה לאבא שלי. לפני ארבעים שנה אבא שלי חלה בסרטן ופרש מהמסלול האקדמי הפורמלי, ויתר על הקידום ועבר למסלול המחקרי. ביום ה' של השבוע האחרון של הסמסטר הייתי אצלו בערב, והוא ברך אותי, שמח בדרכו השקטה. השבוע אחותי סיפרה לי שעל מסך המחשב שלו נשאר מסמך אחד פתוח. אבא שלי מעולם לא השאיר מסמכים פתוחים. הוא החל לכתוב מכתב לקרוב משפחה בחו"ל שעמו הוא עמד בקשרי מייל ובו בישר לו עלי.

אחותי הצעירה שמעה על כך שלישית. איזה שבוע יש לך, היא אמרה. נולדה לך נכדה חדשה, ועכשיו התואר. מהר תמלאי לוטו, כי דברים טובים באים בשלשות. אחותי הגדולה מיד פרסמה הודעה על כך בפייסבוק. 'על אף ידיעה שפרסמתי לא קיבלתי כל כך הרבה לייקים', היא מתלוננת בטון של פחחחח, רק מעיד על סדרי העדיפות של האנשים כיום. אחי קיבל את הדברים ברוגע מוחלט. הייתי בטוח שאת כבר ממזמן, אמר.

ביום ו' של השבוע האחרון של הסמסטר נפטר אבי. המילים האחרונות שלו לאחותי היו 'אני מיואש'. אני מהפכת בהן הרבה מאז. 'אני מיואש' מעיד בעיני על אהבת החיים שלו, על הידיעה שהוא עוזב מאחוריו חיים מלאים וטובים, חיים שחבל לו לעזוב. אני מבינה אותו. לא רוצה לחשוב שהמוות גאל אותו מייסוריו, כמו שנוהגים לנחם. הבריאות של אבא שלי אמנם התדרדרה במהירות. בשבועות האחרונים שוב לא היה יכול ללכת ובימים האחרונים גם לא לעמוד. כבר התחלנו לדבר על עזרה מסיבית יותר של מישהו שיוכל להרים אותו, כי את זה אחותי לא יכלה לעשות, והרעיון היה מאוס בעיניו. אבל החיים שלו היו טובים, והוא הבין שהם אוזלים לו. זהו 'אני מיואש' של אדם שמודע לקיצו. עדיף בעיני לעזוב כך, לא מוקדם מדי אבל גם לא מאוחר מדי. אני מוחה דמעות, והלב שלי כואב פיזית בידיעה שהוא לא ישוב, אבל אני מגיעה למסקנה שזה בכל זאת היה הדבר השלישי בסידרה של השבוע האחרון של הסמסטר, וכמה טוב שהדברים קרו בסדר שבו קרו.

Jeremy Miranda, Book Shelters, 2011

*מעגלים, ג'יין בורדו; מילים: מיטל קדוש

מותה של אשת המטריד

אשתו של המטריד נפטרה. שעת הלוויה נקבעה לשתיים בצהריים, שעה בלתי אפשרית עבורי ביום של הוראה, וכולם יודעים שקדושת ההוראה דוחה הכל, אף אחד לא ירים גבה אם לא אגיע. אני חשה את האבן המתגלגלת לי מהלב. אני חושבת על אשתו – הקרבן הראשי של מעלליו הסידרתיים. על החיוך צחור השיניים שלה שנחשף רק לעתים רחוקות. על הקול המהוסה והחושש שבו היתה מגיבה כשענתה לטלפון ושמעה קול נשי מבקש את בעלה. בגלל הקול הזה תמיד פניתי אליה בטון ענייני ושטוח, פותחת במשפט זיהוי מלא: זו אני מהחוג, מה שלומך? רק אחר כך הייתי מבקשת לדבר עם המטריד, שתדע שאני מחפשת אותו בעניין מקצועי, מנסה לנטרל מראש את צבע הטון הפגוע והמריר שהפך לסימן ההיכר שלה.

בשנים האחרונות נאסרה עליו הכניסה לאקדמיה. הוא לא הבין מה קרה, הרי כך עושים כולם. כך עשה הוא שנים רבות, ציונים תמורת ליטוף באיברים מוצנעים, עזרה בבחינה תמורת נשיקה. פה ושם הנשיקות התפתחו לרומנים של ממש, והמזכירה של החוג שוב לא שכחה להקיש על דלתו בטרם הכניסה, אחרי הפעם ההיא שבה נכנסה אליו לחדר בלי דפיקה. הוא לא הבין שהזמנים השתנו; שהוא השתנה. שהוא כבר לא הגבר הנאה שסטודנטיות משחרות לפתחו. כעת הוא זקן אשמאי שמטריד סטודנטיות בגיל של נכדותיו. וכשהן סיפרו שהוא מטריד אותן, נמנעו מהגשת תלונה רשמית שתכתים אותן לנצח ורק ביקשו שלא יצטרכו לשהות איתו באותו חדר לבד, הוא לא הבין מה הבעיה: הרי נתן לה את הרשימה הביבליוגרפית. למה היא מתלוננת שהוא ליטף אותה? זאב ותיק שכמותו לא יכול היה לשנות את עורו, גם כשפורסם חוק ההטרדות החדש האוסר כל מערכת יחסים בין חוקר ומרצה לבין סטודנטית הכפופה לו. וכשהתלונות התרבו קראו לו לבירור. הוא הכחיש בנחרצות ובעיניים גדולות ותמימות. אני נוגע בכולן, הוא אמר, כזה אני, איש חם. זו בכלל לא הטרדה, אני מחבק גם זקנות, בלי אפליה. אני אוהב אדם, וגם עוזר לכל מי שזקוקה. ומיד הוא מאריך בסיפור על אודות ההיא שעזר לה בזה, וההיא שסייע לה בעניין ההוא, וכמה שעות השקיע בהן, אוזן קשבת שכמותו, מיקי גורדיס של הסטודנטיות במצוקה. כשהבין ששוב איש אינו קונה את מרכולתו החלקלקה הוריק והתעלף, והזמינו אמבולנס. זקן, פנסיונר, הניחו לו. אבל בתמורה למחיקת כל התלונות הקודמות החתימו אותו על מסמך שדי בתלונה אחת נוספת והוא יגורש מהקמפוס. והוא אכן נזהר והתרחק מסטודנטיות. בקמפוס. אלא שבכנס בין לאומי גדול שבו שימש יושב ראש הזמין אליו לחדר המלון חוקרת צעירה לדבר על נושא מחקרה, ובמרפסת, כשהיא החלה לדבר בהתלהבות על הפייפר שהיא עמדה לשאת למחרת, הוא עט עליה ונישק אותה נשיקה רטובה על השפתיים. זה הספיק כדי להפוך אותו לפרסונה נון גראטה בחוגים המקצועיים, ולהפעיל נגדו את הסנקציה ההיא שעליה חתם. הפסיקו להזמין אותו לאירועים ולהרצאות. בהתחלה איים בתביעה נגד האוניברסיטה, אבל זו התמוססה מהר יותר מחבילת חמאה על ראשו ביום חמסין, ונגזר על האיש להשאר מנודה ומוחרם, מת-חי, וגם חבריו הטובים בגדו בו כמו נחל.

מעולם לא ריחמתי עליו. גם אני קיבלתי בזמנו הצעה מגונה מהאיש בימים שהמילה 'הטרדה' עוד לא הומצאה. הוא ניגש אלי בטקס הפרסים החוגי בסוף שנה א' אחרי ששמע שקוראים לי בשם משפחתי החדש. 'לא ידעתי שאת נשואה', אמר כשהוא לוחץ את ידי ומגרד את החלק הרך של פנים ידי עם האצבע המורה שלו, תנועה שאיש לא ראה, ורק אני הרגשתי את המכווה, כהכשת נחש. 'בואי בהזדמנות אלי לחדר'. אני משכתי את ידי במהירות כמו צללית הילדה ההיא במוזיאון המדע הישן בעמק רפאים בירושלים שאהבנו להפעיל: הנה ידה יורדת ונוגעת בלהבת נר, והנה קו של נוירונים מסומנים בנורות זערוריות שנדלקות בשרשרת מגיע במהירות לעמוד השדרה שלה וחוזר בחזרה לידה, והיא מושכת את ידה מן הנר הרבה לפני שקו נוירונים אחר מגיע למוח המבין. לקח גם לי זמן לא מועט להבין כמה נזק הוא גרם לכולנו. כמה סטודנטיות עברו בגללו לאוניברסיטאות אחרות ולמנחים אחרים, נטשו את התחום או את האקדמיה בכלל. כמה קרבנות נשים הותיר אחריו לתהות כל חייהן לא רק על הטעם הרע של נשיקותיו אלא גם על ערך המחקר שלהן שאותו הילל כשרצה לכבוש אותן בקסמיו. כולנו היינו קורבנותיו: סטודנטיות ועמיתות שנפלו ברשתו או שלא. אלה שנאלצו לעשות עיקוף ענק כדי לא לעבור לפני דלת חדרו הפתוחה, לא ליפול בסבך חוטי העכביש שהוא טווה שם, ממתין לקרבן הבא, וגם הסטודנטים הגברים שמהם התעלם לחלוטין כמו לא היו קיימים.

איך היה? שאלתי קולגה שהיה פעם בקשרים קרובים עם האיש עד להחרמתו, שהלך ללוויה. הוא נראה מבולבל וכואב, סיפר הקולגה. והוא ביקש ממנה סליחה. הוא ביקש ממנה סליחה על כל הסבל שגרם לה כל השנים.

הלכתי לנחם את המטריד. הלכתי לבד; הכהנת הגדולה ויתרה, נתלית בגילה ובמצבה הבריאותי. עליתי במעלית לדירה שבה ארחה אישתו את פורום המחקר של החוג לא פעם ולא פעמיים. הוא נראה עתיק; העתק דהוי ובלוי של עצמו. היכן שהיו פעם לחיים נפערו תהומות שהבליטו עוד יותר את עיניו הבולטות ושיניו הסוסיות, שיערו מקליש, קומתו כפופה, והוא מתקשה לקום מכיסאו. הוא אחז בידי ולא שחרר אותה. היא לא היתה צריכה למות, אמר. לא הרגישה טוב, ולקחנו אותה לבית חולים, והבת באה להחליף אותו בלילה. 'הלכתי הביתה', עיניו מתמלאות דמעות, 'לא הייתי שם כשמתה. היא לא היתה צריכה למות'. זו לא אשמתך שהיא מתה, אני אומרת. זו לא אשמתך. והוא מנשק את גב ידי, ואני הולכת משם, יודעת שזו הפעם האחרונה שאני רואה אותו.

 Vincent van Gogh – Undergrowth with Two Figures, 1890

 

בין שתי ערים

'אני רוצה לבוא', פוסקת הכהנת הגדולה כשאני מספרת לה על סידרת ההרצאות שאני מתחילה בהן השבוע בעיר הסמוכה למקום מגוריה. בבטן מתכדרר לי כדור קטן של לחץ. 'למה לך', אני תוהה באמת. אלה הרצאות פופולריות. אני לא אומרת שם משהו חדש, רק עוטפת היטב את המחקר בעטיפה אטרקטיבית ובמצגת צבעונית, מתבלת באנקדוטות אישיות ובמה שנראה לי כמו הומור אבל לא תמיד גורר צחוק, ומגישה לקהל הנאמן לי. זו הסידרה השנייה שהזמינו אצלי. הם אנשים משכילים ומתעניינים, ומחמיאה לי גם ההיענות הגדולה לנושאי ההרצאות. בשנה שעברה, אחרי המפגש הראשון נאלצו המארגנים להעביר את האירועים לאתר גדול יותר, שיענה על הביקוש ויכיל את המצטופפים. כשנגמרה הסידרה הראשונה מיד קבעו שצריך המשך. זהו מסאז' רציני לאגו שלי כ'פרפורמרית', ויש כמובן גם שכר בכסף אמיתי לעמלי, שבהחלט עוזר.

כשבעלה של הכהנת הגדולה היה בחיים, הם חיפשו מסגרת מתאימה לשמוע הרצאות ולהצטרף לסיורים ופעילויות. המועדון הזה של גימלאים בעיר הסמוכה קרץ להם. שמעו יצא לפניו על שום החברים האיכותיים שבו והפעילויות המגוונות והמעניינות שהוא מציע. הם פנו אליו וביקשו להצטרף. ונידחו. כשהכהנת מספרת על כך אני רואה את הנצנוץ בעיניים ואת הכיווץ הבלתי רצוני של השפתיים, עלבון משולב בכעס על הדחייה. אני לא יודעת כמה פעמים ספגה הכהנת דחייה בחיים שלה. אני מכירה סיפור אחד כשדחו הצעה שלה לקבוצת מחקר ומאז מעולם לא הגישה אחרת. התמודדות עם דחייה זה קצת כמו שריר. אם לא מתאמנים על זה, הוא מנוון לגמרי. ואם מגזימים בהפעלתו, קורסים. למה דחו אתכם? אני תוהה. כי אנחנו לא גרים בעיר ההיא, היא משיבה, וזה היה תנאי מקדים אצלם. 'הצעתי להם להעביר הרצאה בעצמי', ממשיכה הכהנת, 'והם עדיין לא הסכימו לקבל אותנו'. הידיעה על ההרצאות שלי קילפה את הפצע. העלבון הצורב עדיין שם, מכרסם בה, תוסס. תודיעי לי כשיתקרב מועד ההרצאה הראשונה, היא מזכירה לי שוב. אני רוצה לבוא. אורחת שלך.

ערב קודם יש לי הרצאה פומבית אחרת, בעיר הורי. בקהל, אני מופתעת לגלות, יושבים בני כיתה שלי שמעולם לא עזבו את העיר. העיניים של לאה, מי שישבה לידי בכל חטיבת הביניים, שקטה וחרוצה ומאזנת את מזגי המרדני, נשארו כחולות ועגולות, אולם העפעפיים כבדים עכשיו והצוואר מקומט. אנחנו מתחבקות בשמחה. אני מזהה בקהל גם הורים של חברי ילדות, כפופים ומדוללי שיער, וגם מורה לאנגלית שלי מפעם. האם גילתה בינתיים שאת דו"חות הקריאה שלי הייתי כותבת על ספרים מומצאים ששמותיהם ושמות מחבריהם עוררו בי גיחוך בארט סימפסוני? בלי רשת לא היתה לה אז דרך לדעת האם The Yellow River, by B.A. Dick; או The Great Pit, by I.M. Falling   הם יצירות ספרותיות של ממש, ומעולם לא נתבקשנו להמציא לה את העותק של הספר האמיתי. גם ההורים שלי בקהל, יושבים בשורה הראשונה עם אחותי שמיטיבה את השמיכה על ברכיו של אבא. אמא שלי מכוונת את מכשירי השמיעה. התרגשת? שואלת אחותי אחרי ההרצאה. תמיד, אני מודה. ההתרגשות מחדדת אותי. ההורים עוטפים אותי במחמאות. עשר פלוס! אמא שלי מחלקת לי ציונים. היא לא זוכרת כלום מהתוכן, אבל כמה ברור דיברת, והמצגת. אבא שלי מעיר עניינית על התוכן של הדברים שאמרתי, הראש שלו כבר מעבד את הדברים.

אני מגיעה ישירות מהאוניברסיטה, לא אספיק לאסוף אותך, אני מודיעה לכהנת. היא מגיעה במונית, כבר ממתינה לי בקהל כשאני מגיעה. אני עומדת מול הקהל 'שלי'. אף אחד לא יודע שלילה קודם ארחה לי מיגרנה לחברה, מועכת את ראשי, גורמת לי לבכות מכאבים ומבחילות. אני יודעת היטב מה פתח לה את הדלת: היא יושבת כעת בשורה השלישית באמצע. כל השנים האלה ומערכת היחסים הזו בינינו שנעה בין בת של לקולגה, ועדיין אם אני צריכה להרצות בנוכחותה אני תלמידה שלה, תמיד, שעומדת לפני הבחינה של חייה. בהרצאה, כמו בהרצאה, הלחץ רק מחדד אותי. אני פותחת בהצגת האורחת החשובה, קוראת לה המנחה שלי, מודה שאני מי שאני בזכותה. תוך כדי דיבור הכל מואר. אני יודעת מה יהיה המשפט הבא שלי. אני פונה להיא מימין, עונה על שאלה של ההוא משמאל, מודה לזה מאחור שהרים לי להנחתה. אני אוהבת את החשמל בחדר; את התחושה שאני מובילה את השומעים באמצעות טון הדיבור, ניע ראש, תנועת יד, כמו מנצח על תזמורת משומנת היטב. הכהנת מביטה בשעון אחרי ארבעים דקות, ושוב אחרי שעה. עם תום ההרצאה המארגן אומר לה: כבוד גדול לנו שהגעת. את מוזמנת לכל הסידרה. הכהנת מחייכת חיוך ניצחון גדול שלא נוגע בעיניה. צר לי, היא אומרת. זו סידרה נהדרת והייתי שמחה לבוא, אבל כבר יש לי התחייבויות קודמות לשעה הזו ביום הזה.

The Four Seasons of Vivaldi, (2001) by French artist Patrick Demazeau, Open Art – Take a seat in forest, Province of Namur, Belgium

never say never

המייל שמגיע אלי מתחיל במיפעם מתון: ראש מחלקה מסוימת באוניברסיטה
חשובה מדווח לי על פתיחת תקן בתחום שלי. למייל מצורף עותק של תיאור התקן. העיניים שלי מרפרפות על הכתוב, אבל בהמשך הדברים הלב שלי מתחיל לפעום בחזקה. הם רוצים מאוד שאגיש מועמדות. כמובן, להגיש מועמדות זה לא אומר לקבל את התקן, אבל זה אומר שהם רוצים שאגש. שאני נראית להם מתאימה.

מזל שיש לכיסא משענת. אני מרגישה סוג של פיק ברכיים, והעיניים שלי מתרחבות. זה קצת כמו מסר מהאולימפוס, הדלת נפתחת, מחמאה אדירה. אני קוראת היטב את תיאור התקן. למרות שזה יישמע יומרני, אני יודעת שאם אגש אזכה, הוא תפור עלי. כל כך תפור שהוא למעשה מתאר אותי, את תחומי העבודה שלי, את הדברים שעשיתי, שעושה. אני מדמיינת את הבנינים של האוניברסיטה ההיא, את התנאים הנוחים למחקר, את התלמידים המלהיבים. אני יכולה לראות את עצמי משתקעת שם בין הדשאים הירוקים והמבנים מלאי ההדר, ממשיכה את המפעל המכובד ההוא, חוצבת לי בתוכו את מקומי בשלשלת ההו-כה-מכובדת של שמות מרכזיים בתחום. בו זמנית מכרסם בי הספק: איך אני מרגישה לגבי האפשרות לקום ולעזוב הכל, לחצות את האוקיינוס למדינות הקור, הרחק מהמשפחה, הרחק מהקולגות, הרחק מהבית. יתרה מכך. בתחום שלי גם המקום שבו אני נמצאת עכשיו מכובד ביותר. גם בו שימשו כוהנים וכוהנות במקדש המדע. אולי אפילו חשובים יותר מאשר באותה אוניברסיטה מכובדת. אלא שכאן יש את רעשי הרקע, הפוליטיקה, הבירוקרטיה, הסחבת שנמאסה עלי לגמרי. האם שם באמת כל זה איננו? רק מדע והוראה טהורים?

אני מבולבלת. השותף מציע להגיש מועמדות. אם ולכשנצטרך, הוא אומר, נתמודד עם המעבר לשם. בפעם הקודמת שנסענו מעבר ים לפוסט דוקטורט, היינו הורים לארבעה ילדים ולחתול. את כולם לקחנו איתנו לשם, והתמודדנו עם הכל. בדיעבד אלה היו שנתיים מתנה, שבהם הילדים למדו אנגלית ולמדו גם את חוויית האאוטסיידריות, הזרות. ורק החתולה, שהיתה בת 18 כשיצאנו לדרך, נשארה מאחור, מקום קברה לא ידוע. הכוהנת הגדולה מרימה גבות כשהיא שומעת. כרגיל היא אוצר בלתי נדלה של היסטוריה וסיפורים על ההוא שניסה ועל ההיא שרצתה, ועל הפעם ההיא שפנו אליה משם והיא סרבה. וגם על הניסיון שלה בוועדות קבלה שדנות במועמדות מסוג זה. היא לא אומרת לי מה לעשות, אבל אני רואה את הרצון שלה שאשאר. את שייכת לכאן, אומרות לי עיניה, אבל בפה היא אומרת לי – תנסי, אם אפשרות הדחייה לא תפגע בך יותר מדי. מקסימום אבוא לבקר.

היום אני דנה באפשרות בשיחת טלפון עם החברה שלי מאנגליה, אקדמית בכירה מאוד בעצמה. תשמעי, היא אומרת לי: אף פעם אל תגידי לא למשרה שלא הציעו לך.

Robin Wight, Don't Let Go