לא משהו עמוק*

(*מתוך: מכה אפורה, מלים ולחן יהלי סובול)

בסופ"ש עלעלתי בסדרות ישראליות. אם מוצאים סידרה ישראלית טובה זה פעמיים כי טוב, בגלל שהיכולת להבין ניואנסים תרבותיים ולשוניים מקסימלית וההנאה גדלה בהתאם. הנופים מקומיים, הדמויות מהדהדות את הדודה והשכן, והפאנצ'ים משלנו. מה עוד נבקש מאיתך מכוֹרה, ובמיוחד לאחרונה, כשישראל הופכת למעצמת סדרות שנמכרות לחו"ל כמו 'חטופים' או 'רמזור'. באמת שיש לנו כוחות יצירתיים נפלאים. נפלתי על סידרה כלשהי, לא משהו עמוק, אפילו לא מתוק, אבל סביר, ועקבתי אחרי שניים שלושה פרקים. עד ששמעתי קול מוכר מן המסך. בשנייה הראשונה התבלבלתי, ולא זכרתי מניין אני מכירה אותו, למרות שידעתי שאת השחקן הזה אני מכירה היטב. תפקיד אורח, לא דמות מרכזית, אבל כן סצינה חשובה. ורק כשעצמתי עיניים והקשבתי לקולו בלבד זיהיתי את האיש: פרופ' מז'יניק נקרא לו.

Stavros Damos The Jackof Diamonds

אם אני הבכורה של הכוהנת הגדולה, הוא המז'יניק שלה, 'אחי' האקדמי הצעיר. כדרכם של בני זקונים, המז'יניק אהוב על הכוהנת במיוחד. הוא לא קיבל תקן באוניברסיטה שלנו, ונדד לאוניברסיטה אחרת, פריפריאלית, שם הוא שקע בתחום פריפריאלי בדיסציפלינה שלנו. הכוהנת הגדולה ניסתה לדחוף אותו לתקן באוניברסיטה שלנו, ללא הצלחה. אין ביקור שלי אצלה שהיא לא מזכירה אותו, את הפספוס הגדול מבחינתה כי התחום שלו איננו מכוסה 'אצלנו', וכי בעיניה הוא גדול בתחום, ולבסוף חוזרת על רצונה שיעבור לאוניברסיטה שלי/שלנו, אוניברסיטת הבית שלו. כשפרשתי מעריכת כתב העת, תפקיד שמילאתי 7 שנים רציפות לבדי, נטלה ועדת עורכים של שלושה את המושכות מידי, והמז'יניק ביניהם, היחיד שאינו מהאוניברסיטה שלי. בינתיים עברו שנתיים וטרם יצא כרך חדש של כתב העת, אבל זה כבר לא ענייני, כפי שאני חוזרת ואומרת לכוהנת הגדולה. שתלחץ את המז'יניק, ואין לי ספק שהיא אכן לוחצת. עכשיו תורו.

בינתיים המז'יניק שולח ידיו לתחומים אחרים. כתב ספרי שירה, וגם שני ספרי פרוזה. את הספר הראשון, שאף זכה באיזה פרס ספרותי לספרי ביכורים, קיבלתי לקרוא מהכוהנת, עותק עם הקדשה אישית מהמז'יניק. כשהעבירה לי את העותק ושאלתי לדעתה על הספר זכיתי לראשונה לראות את הכוהנת חסרת מילים. רק אחרי שקראתי את הספר הבנתי למה. אדם קרוב אצל עצמו, ובספר מצאתי אותה וגם רבים אחרים מהתחום שלנו. הנורא ביותר היה שהספר, שנכתב בגוף ראשון, שרטט דמות איומה למדי של הכותב. הוא היה שילוב בלתי אפשרי של עלילה משעממת ואלימה. כתבתי כאן בעבר כשהמז'יניק פנה לחברה האנגליה שלי, בבקשה להשתמש בשמו של אביה הפרופסור בספר הבא שלו, ושהמלצתי לה לדחות את הבקשה על הסף. את הספר השני שלו כבר לא קראתי. ועכשיו הוא גם שחקן.

אני מנסה להבין את ההרגשה הבלתי נעימה שעולה בי כשאני רואה אותו על המסך. בספר 'טוהר וסכנה' הגדירה הסוציולוגית מרי דאגלס 'לכלוך'. ההגדרה האוניברסאלית של 'לכלוך' היא כל דבר שאינו נמצא במקום שבו הוא שייך. בוץ למשל, בסדר גמור אם הוא בגינה, אבל אם הוא על רצפת הסלון הוא לכלוך. שערה מהראש נפלאה כשהיא מחוברת לקודקוד, אבל במרק היא לכלוך מעורר בחילה. אני חושבת שתחושה דומה עולה בי כשאני רואה את המז'יניק משחק תפקיד משני בסידרה בינונית. לא שייך. יש בזה גם משהו מגוחך, כמו כשמייקל ג'ורדן הכדורסלן הגדול מכולם פרש ב1993 והלך להיות שחקן בייסבול מגושם ובינוני. למה הוא צריך את זה. ואי אפשר כמובן להתעלם גם מ'מה זה אומר עלי'. כי ככה זה אנשים, כל תופעה שאנחנו חווים אנחנו מפרשים דרך העדשות האישיות והתרבותיות שלנו, וקודם כל בוחנים איך זה משליך עלינו. אז למה זה מפריע לי הפיזור הזה של הפרופסור הבינוני הפעלתני, שהוא גם משורר וסופר וכעת גם שחקן בינוני? אולי כי מה זה אומר על התחום שלנו? מה זה אומר עלי? האם המנעד של הפעילות שלו מעורר בי קנאה?

בשישי מגיע אלינו הבן הבכור עם אשתו והילדים, נכד4 ונכדה7. נכד4 ילד מתוק להפליא בן 3.5, שגדל על 3 שפות, מבין היטב וגם מדבר אבל מבליע מילים ומשלב הדיבור שלו נמוך מאוד. כעת הוא מתחיל טיפול אצל קלינאית תקשורת. איך הולך לו? אני שואלת, ואמא שלו מספרת שנחמד לו להפגש עם הקלינאית, שיש תרגילים שעושים איתו גם בבית. לא, היא עונה לי, זה לא בגלל שגדל על שלוש שפות, אין קשר לפי הקלינאית. השותף כועס. מה קלינאית תקשורת, היום כל ילד מאובחן עם בעיות, תראו כמה הוא חכם ומושלם. אחרי שהם הולכים אני מנסה לברר איתו למה הוא כל כך אנטי, ומאיפה הכעס הזה. 'כי הוא הנכד שלי', עונה השותף בתרעומת.

Stavros Damos The Wise Reinvented

never say never

המייל שמגיע אלי מתחיל במיפעם מתון: ראש מחלקה מסוימת באוניברסיטה
חשובה מדווח לי על פתיחת תקן בתחום שלי. למייל מצורף עותק של תיאור התקן. העיניים שלי מרפרפות על הכתוב, אבל בהמשך הדברים הלב שלי מתחיל לפעום בחזקה. הם רוצים מאוד שאגיש מועמדות. כמובן, להגיש מועמדות זה לא אומר לקבל את התקן, אבל זה אומר שהם רוצים שאגש. שאני נראית להם מתאימה.

מזל שיש לכיסא משענת. אני מרגישה סוג של פיק ברכיים, והעיניים שלי מתרחבות. זה קצת כמו מסר מהאולימפוס, הדלת נפתחת, מחמאה אדירה. אני קוראת היטב את תיאור התקן. למרות שזה יישמע יומרני, אני יודעת שאם אגש אזכה, הוא תפור עלי. כל כך תפור שהוא למעשה מתאר אותי, את תחומי העבודה שלי, את הדברים שעשיתי, שעושה. אני מדמיינת את הבנינים של האוניברסיטה ההיא, את התנאים הנוחים למחקר, את התלמידים המלהיבים. אני יכולה לראות את עצמי משתקעת שם בין הדשאים הירוקים והמבנים מלאי ההדר, ממשיכה את המפעל המכובד ההוא, חוצבת לי בתוכו את מקומי בשלשלת ההו-כה-מכובדת של שמות מרכזיים בתחום. בו זמנית מכרסם בי הספק: איך אני מרגישה לגבי האפשרות לקום ולעזוב הכל, לחצות את האוקיינוס למדינות הקור, הרחק מהמשפחה, הרחק מהקולגות, הרחק מהבית. יתרה מכך. בתחום שלי גם המקום שבו אני נמצאת עכשיו מכובד ביותר. גם בו שימשו כוהנים וכוהנות במקדש המדע. אולי אפילו חשובים יותר מאשר באותה אוניברסיטה מכובדת. אלא שכאן יש את רעשי הרקע, הפוליטיקה, הבירוקרטיה, הסחבת שנמאסה עלי לגמרי. האם שם באמת כל זה איננו? רק מדע והוראה טהורים?

אני מבולבלת. השותף מציע להגיש מועמדות. אם ולכשנצטרך, הוא אומר, נתמודד עם המעבר לשם. בפעם הקודמת שנסענו מעבר ים לפוסט דוקטורט, היינו הורים לארבעה ילדים ולחתול. את כולם לקחנו איתנו לשם, והתמודדנו עם הכל. בדיעבד אלה היו שנתיים מתנה, שבהם הילדים למדו אנגלית ולמדו גם את חוויית האאוטסיידריות, הזרות. ורק החתולה, שהיתה בת 18 כשיצאנו לדרך, נשארה מאחור, מקום קברה לא ידוע. הכוהנת הגדולה מרימה גבות כשהיא שומעת. כרגיל היא אוצר בלתי נדלה של היסטוריה וסיפורים על ההוא שניסה ועל ההיא שרצתה, ועל הפעם ההיא שפנו אליה משם והיא סרבה. וגם על הניסיון שלה בוועדות קבלה שדנות במועמדות מסוג זה. היא לא אומרת לי מה לעשות, אבל אני רואה את הרצון שלה שאשאר. את שייכת לכאן, אומרות לי עיניה, אבל בפה היא אומרת לי – תנסי, אם אפשרות הדחייה לא תפגע בך יותר מדי. מקסימום אבוא לבקר.

היום אני דנה באפשרות בשיחת טלפון עם החברה שלי מאנגליה, אקדמית בכירה מאוד בעצמה. תשמעי, היא אומרת לי: אף פעם אל תגידי לא למשרה שלא הציעו לך.

Robin Wight, Don't Let Go

דלתות נפתחות מעצמן

חברה שלי מתקשרת. היא מבקשת להתייעץ. פנה אליה מישהו מהאוניברסיטה, אמר
שכבר חיבר ספרים ושהוא כותב כעת ספר שבו הוא מבקש להזכיר את אביה בשמו. מדובר ברומן פיקטיבי, אבל אביה יופיע בו בשמו ובדמותו האמיתית, והוא מבטיח לכתוב רק טובות. האם אני
מכירה את האיש ומה דעתי.

הרבה לפני שהכרתי אותה, הכרתי את אביה, פרופסור בכיר בתחום, שניהל אצלו בבית סמינר אגדי. בפעם הראשונה שהגעתי אליו, נוסעת באוטובוס לבית בשכונה הותיקה עם העצים גבוהי הצמרת, התנהל דיון נרחב בשאלה היכן עלי לשבת. התברר שזו סוגיה רבת משמעות, שכן לכל משתתף בסמינר היה מקום קבוע שנשמר לו במשך שנים. כל מפגש סמינר אצלו בבית נפתח בהגשת העוגה, עוגת שמרים גבינה או שמרים פרג, מונחת מהבילה ומעלת ניחוח אלוהי על מגש חרסינה עדין ומוארך, וסכין כסף מסוגננת לצידה. העוגה, שנאפתה על ידי אשתו עדינת המבט של הפרופסור, הוגשה תמיד לצד קנקן התה. התה היה תמיד ארל גריי משובח שנמזג ברוב טקס לספלי חרסינה דקיקים, והחלב הוגש בקנקן נפרד. טקס שתיית התה וחיתוך העוגה וגם הסמול טוק של אבא שלה רק הגבירו את המתח שכולנו חשנו לקראת המערכה העיקרית. בבת אחת הוא היה נעשה ענייני, מסיט את עיניו משולחן התקרובת אל הספרים שהקיפו את חדר האירוח סביב סביב, ופונה בשאלה לאחד המשתתפים. עם הינתן האות היינו צוללים בקפיצת ראש לתוך השיעור, שהרחק מכתלי האוניברסיטה יכול היה להמשך גם שלוש שעות או יותר. איש לא העז להתלונן על משך השיעור. כל שעה פנויה במהלך השבוע הקדשתי להכנת הסמינר, שהרי אי אפשר היה לדעת כמה זמן יארך ומתי יסתיים. הוא היה מסתיים באבחה אחת, כשם שהחל, במבטו של הפרופסור ששב לנצנץ בעליצות ולא בחומרה מאחורי משקפיים, ובהשבה מסודרת של הספרים למקומם על המדפים העמוסים. אנחנו היינו מקפלים את הדפים ומניחים אותם בחזרה בתיק באנחה, אוספים את המעילים שהמתינו לנו על מתלה עץ מיוחד בכניסה לבית, ונדחקים לחדר המדרגות האפלולי בדרך החוצה. היינו אכן חברים בכת סודית, שחבריה נפוצו בינתיים לארבע כנפות העולם.

את הבת שלו פגשתי באחת משנות השבתון שלי, פרופסור באוניברסיטה זרה. ליוויתי
אותה כשנפטר, בוכה על לכתו החפוזה אבל שמחה שלא חלה באחת מאותן מחלות מנוולות
שמוצצות את לשד החיים באיטיות מטריפה. ליוויתי אותה גם כשאמה נפטרה, זמן קצר אחר
כך, ממחלה ממאירה ומהירה. כשבאתי לבקר את האם בימיה האחרונים היא ניצלה הזדמנות
כששתינו היינו לבד בחדר, ואחזה בידי כשרכנתי לנשק לפניה לפני לכתי. מגע ידה היה
כמו קלף עתיק, יבש ומשיי. 'תשגיחי עליה', לחשה לי האם, ואני הנהנתי בהסכמה, מבינה
למה היא מתכוונת למרות שהבת גדולה ממני בשנים אחדות. יש בה משהו תמים ובלתי מצוי
אצל נשים בגיל שלה, מפתיע את מי שמכיר את חריפותה השכלית.

אני בכורתה של הכהנת הגדולה; הסופר המדובר הוא צעיר "בניה" האקדמיים, וכדרכם של מז'יניקים, אהוב עליה במיוחד. בביקור האחרון שלי בביתה הראתה לי את ספרו האחרון, לא הספר המקצועי, אלא ספר פרוזה שיצא לאור בהוצאה מכובדת, והסכימה להשאיל לי אותו לקריאה. איך הוא? אני שואלת את הכהנת, כשאני פותחת את עטיפת הספר וקוראת את ההקדשה האישית הנלהבת הרשומה בכתב ידו בזוית השמאלית של העמוד הראשון. היא משתתקת, מחפשת אחר מילים. אני מתבוננת בה בהפתעה, זו איננה תגובה רגילה אצל הכהנת הנחרצת. לא הייתי מזהה שזה ספר שלו על פי הכתיבה, היא אומרת ואני מרגישה מנימת קולה שלא כדאי לשאול עוד, ולוקחת איתי את הספר. הוא כאן, על השידה ליד מיטתי, ממתין לקריאה,
אני מספרת לחברה.

אז השבת אני מתכנסת לי לתוך עלילת הספר, נזכרת למה אני שונאת לקרוא ספרים של אנשים שאני מכירה. הספר כתוב בגוף ראשון, ושמו של הגיבור דומה להפליא לשמו של המחבר. הוא נתן לו אותו עיסוק, אותה חזות, אותו חיתוך דיבור. לא הכל זהה כמובן, אבל קשה לי להתנער מתחושה בלתי נעימה שלא רק שם הגיבור הספרותי דומה, גם התוכן הבדיוני נוגע במוכר, ותיאורים אחדים מותירים אותי בתחושה בלתי נעימה, כאילו נפערו בפני דלתות שלא ביקשתי לפתוח לתהום נשמתו. הגיבור מספר על המנְחָה שלו, שהוא מכנה בשם זר, אלא שכל מה שהוא מספר עליה מוכר לי היטב. הוא מדבר על מרצה אחר שאותו הוא מזכיר בשמו האמיתי, וגם המזכירה של המחלקה נקראת בשמה. אני תוהה מדוע לא יכול היה לנסות להסוות טוב יותר את מקורות השראתו, ואולי לא רצה או לא טרח. אני מרגישה צורך להתרחץ אחרי הקריאה, לשטוף מעלי את התחושה שזוחלת לי על העור. אני מבינה את שתיקתה הבלתי אופיינית של הכהנת הגדולה כששאלתי אותה על הספר, את ברירת המילים הזהירה.

הספר מציב מולי מראה ברורה, מדוע לא אוכל כנראה לכתוב סיפור בדיוני,
ואמשיך לחבר מאמרים מקצועיים שייקראו על ידי קומץ אנשים. אדם קרוב אצל עצמו, ורק
בודדים יכולים לצלול לעולם אחר ולשוב לפני המים עם יצירה בדיונית מהימנה. כל משפט
שלי, כל פיסקה, פוסט, סיפור או מכתב, הם אני. אולי אני לא מספיק אמיצה להחשף ככה,
ערום ועריה על כל כתמי ופגמי, קפלי וקמטי לפני העולם כולו. אולי אני לא מספיק
חצופה כדי לחשוף ככה את הקרובים אלי, ואת יחסי אליהם ומחשבותי עליהם. גם בכתיבתי
כאן אני שוקלת מילים, נרעדת מהמחשבה שהקרובים אלי יזהו את עצמם בכתיבה שלי, מתנחמת
בשוליות של האתר הגווע הזה. אז אני מסיימת את הפוסט וחוזרת לכתוב את ההרצאה הבאה
שנושפת בעורפי, בכנס המתרגש לבוא עלינו בעוד שבועות מספר.

Cai Guo-Qiang, Sky Ladder, 2015