"איננו משקיפים לאחור לאורך הזמן, אלא כלפי מטה דרכו, כמו מבעד למים. לפעמים צף ועולה משהו אל פני השטח, לפעמים צף משהו אחר, לפעמים שום דבר. דבר אינו נעלם." (מתוך "עין החתול" מאת מרגרט אטווד, עמוד 17)
כשהגעתי לארצות הברית לפוסט הדוקטורט, הייתי אחרי שבע שנים רזות ושדופות,
שבהן לא קראתי דבר שלא היה קשור ישירות לדוקטורט שלי. נכנסתי לספריה המקומית כמו
אדם שחצה את מדבר הסהרה וניזון במשך שנים רק מכרסום שיחי מלוח, והוא פוסע לתוך שוק
סואן שדוכניו עמוסים כל טוב. הריחות והצבעים תקפו אותי מכל עבר. הייתי מורעבת.
רציתי לקרוא ספרות, סתם ספרות יפה יותר או פחות, לא מאמרים, לא ספרים עיוניים
בתחום מחקרי או משיקים לו. אני קוראת מהר, ועטתי כמו נחיל ארבה על מדפי הספריה,
מחסלת ספרים בזה אחר זה. הבחירה היתה אקלקטית לגמרי, ואת רובם שכחתי.
על הסופרת מרגרט אטווד לא שמעתי לפני כן. גיליתי אותה במקרה במדפי הסופרים שמתחילים באות A, ואותה לא שכחתי. אהבתי את הביקורת של אטווד על התרבות האמריקאית; זיהיתי הרבה מהאיפיונים של ארצות הברית הגדולה שהיא שרטטה מנקודת המבט של האאוטסיידרית. בשנה ההיא נתקלתי לראשונה בספרה The Handmaid's Tale – סיפור מצמרר למדי על דיסטופיה אנטי נשית. מודה שכבר אז, בקריאה הראשונה, הסיפור הרשים אותי, אבל לרשימת ספרי החובה שלי נכנס דווקא ספר אחר של אטווד, 'עין החתול' The Cat's Eye שאותו כתבה ב 1988. זהו סיפור מורכב ומתוחכם שמנתח את העבר הטראומתי של אמנית קנדית ששבה לטורונטו, העיר שבה חוותה התעללות קשה בילדותה, לתערוכה רטרוספקיטיבית של יצירותיה. 'עין החתול' הוא ספר על התעללות והשלכותיה על הקורבן, אולם באופן מפתיע ההתעללות הקשה שעמה נדרשה גיבורת הספר להתמודד בילדותה לא היתה מטעמו של מורה פדופיל או מבוגר.ת אחר שבמקום
להגן בגד ופגע. ב'עין החתול' ההתעללות היתה בגידה שעלתה מלב הקשר של החברות והאהבה. המתעללות היו שלוש חברות של הגיבורה, ילדות בנות גילה שהיו חברותיה הטובות
ביותר, שברוע בלתי מובן פגעו בה וגרמו לה גם לפגוע בעצמה. אין ספרים רבים שמטילים
זרקור כל כך מדויק על תופעת ההתעללות של ילדות קטנות בחברה שלהן, ואטווד עושה את
זה בצורה כל כך חכמה ונכונה שילדים רבים שבגרו יכולים לזהות את עצמם בעלילה הקשה. המבקרים הצביעו על אופיו האוטוביוגרפי של הסיפור: אטווד כמו גיבורת הספר היתה בתו של חוקר חרקים (אנטמולוג) שנדד ברחבי קנדה כשהוא גורר איתו את משפחתו. עלילת הספר ממוקמת גם בזמן שבו גדלה אטווד, כשברקע סיפור ההתעללות מתרחשת מלחמת העולם השניה. אם 'עין החתול' הוא הגירסה הנשית והאישית של אטווד ל'בעל זבוב' של
ויליאם גולדינג, 'סיפורה של שפחה' נתפס כגירסה הפמיניסטית של 1984, וזה כנראה לא
מקרי שאטווד כתבה את הספר בשנת 1985. גם הביטוי שבו מברכים תושבי גלעד והשפחות זה
את זה 'תחת עינו' (under his eye) הוא רפרור ברור לביטוי 'האח הגדול עינו פקוחה' מ "1984", ואולי גם ב'עין החתול' שמרה אטווד על תחושת הרדיפה התמידית של הקרבן שלא מצליחה להתחמק מהעיניים הצופות בה. 'סיפורה של שפחה' מתאר עולם מזוהם ועקר שבו עצם המשך קיום האנושות מאויים כי נשים לא מצליחות להרות, ורק אחד מבין חמישה הריונות מסתיים בלידת תינוק בריא. בתנאים אלה משתלטת על ארצות הברית כת דתית פונדמנטליסטית קיצונית בשם 'בני יעקב' שמכוננת על שטחה של ארצות הברית לשעבר רפובליקה תאוקרטית צבאית. ב'גלעד', כפי שנקראת הרפובליקה החדשה, מאתרים את הנשים הפוריות ומשעבדים את גופן ואת מיניותן למשפחות שליטי המהפכה. אחת לחודש כשהשפחה מבייצת, משתתפים כל בני הבית בטקס הפיריון: האישה העקרה של המפקד יושבת על מיטתה, ראש השפחה בין רגליה וזרועותיה של השפחה אחוזות בידיה, ושתיהן, בנוכחות סגל המשרתים של הבית ממתינים למפקד. כשהוא מגיע הוא קורא את הפסוקים מספר בראשית המתארים את עקרותה של רחל ואת דבריה הנואשים: "וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי", כמו גם את הפתרון שרחל מציעה: "וַתֹּאמֶר, הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ; וְתֵלֵד עַל-בִּרְכַּי, וְאִבָּנֶה גַם-אָנֹכִי מִמֶּנָּה. וַתִּתֶּן-לוֹ אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה; וַיָּבֹא אֵלֶיהָ". המשרתת והנהג עוזבים את החדר והמפקד בא אל השפחה האחוזה בידי
האישה במטרה לעבר אותה. הטקס כולו עקר ממיניות. כל משתתפיו אנוסים למלא את תפקידם
כמי שכפאם שד, לבושים במלואם. כמו כל כת טובה השימוש בפסוקים המקראיים נועד להצדיק
מטרה מסומנת מראש והם נבחרים בפינצטה. שלא כמו בלהה וזלפה שהמקרא שידרג לחברות
שוות באגודת 'ארבע אמהות', אחרי השימוש ב'שפחות' כפונדקאיות מנתקים אותן מן הילד
ומן הבית והן מועברות לבית חדש ולמפקד חדש, כדי להתחיל מחזור מנצל חדש.
את השם שבחרה אטווד לספר, היא בנתה על פי המודל של מחבר 'סיפורי קנטרברי' מן המאה ה-14, צ'וסר, ששילב סיפורים מ'פי' דמויות שונות שעורכות מסע צליינות לקנטרברי: 'סיפורו של האביר', 'סיפורה של אם המנזר', 'סיפורו של האפסנאי'וכדו'. אטווד מתמקדת במספרת אחת. כמו
ב'עין החתול' שתכתוב 3 שנים אחרי כן, גם ב'סיפורה של שפחה' הגיבורה הראשית היא קרבן
נשי. אטווד במיטבה כשהיא נכנסת לראש של נשים שנפגעו והניסיון שלהן להתמודד עם
הפגיעה. העולם הדכאני שבו חיה הגיבורה של 'סיפורה של שפחה' (בספר היא נקראת Offred – שלפרד בתרגום לעברית, כי היא 'של' המפקד פרד) הוא שילוב מצמרר של גרמניה הנאצית, רוסיה הסטליניסטית ודיכוי נשים ומישטור לבושן והתנהגותן בערב הסעודית או באיראן. אולם
למרות שהספר נתפס כמניפסט פמיניסטי, לא רק גברים מדכאים את 'שלפרד' ומשפילים אותה.
גם בספר זה מרגרט אטווד מאירה, והיטב, את הנשים הפוגעות, לעתים לא פחות מהגברים.
החברה הפטריארכלית של 'גלעד', נוצרה על ידי נשים ולא רק על ידי גברים. אחת הדמויות
ה'נאציות' ביותר בסיפור היא 'דודה לידיה' שתפקידה להכין את הבנות ולהכשיר אותן
לתפקידן. על פי הסידרה סרינה ג'וי, האישה של פרד, המפקד, היא מאדריכליות השיטה הנצלנית החדשה, ובמו ידיה היא כותבת את הכללים החדשים המפשיטים את הנשים מכל זכויותיהן הבסיסיות: מנשלים אותן מרכושן, ואוסרים עליהן לעבוד או לקרוא.
שתי בעיות עיקריות יש לי עם 'סיפורה של שפחה'. האחת עולה כבר מהספר: אטווד שרטטה חברה עתידית על בסיס זוועות העבר. היא הכריזה שאת כל הרכיבים בסיפורה
היא גזרה מן המציאות, כולל תליות וסקילות פומביות, גניבת ילדים, לבוש אחיד של נשים
המסתיר את נשיותן ואונס וילודה בכפייה. בחברה שבה חל איסור על הנשים לקרוא, אהבתי
את הדיוק בשידרוג משחק ה scrabble ממשחק של חנונים לתענוג אסור שמשמש
לפלירטוט. אולם החברה שהיא מתארת פרדוקסלית בדיוק בנקודה שהיא יצרה יש מאין: עולם שבו הילודה נפסקת לחלוטין. נסיבות אלה משרתות אותה לעניין ניצול הנשים, ומאפשרות לה להציב סוגיות של שליטת האישה על גופה במרכז, אולם לחברה שכזו יש השלכות אידיאולוגיות אחרות שאין להן שום ביטוי בספר או בסרט. בחברה שבה אין ילודה והאנושות בסכנת הכחדה אין לתאר זלזול כזה בחיי אדם. בסידרה במיוחד המוות אלים ונוכח, under his eye, בכל פרק ופרק, כי מוות מוכֵר כמעט כמו מין, והכי טוב לשלב בין השניים. זו נקודת תורפה של הסיפור שגם
הסידרה מפספסת לגמרי, תרגיל מחשבתי שראוי לדיון הרבה יותר מעמיק. חברה שחרדה לעצם
קיומה לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך ולטבוח בבניה ובנותיה כמו בחברות דכאניות רגילות מן העבר וההווה המוכרות לנו היטב.
הביקורת השניה שלי נוגעת לסידרה בלבד. בעשרת הפרקים של העונה הראשונה (מבטיחים לנו כבר עונה שנייה, בלי קשר לספר) חרג כצפוי ברוס מילר, יוצר הסידרה, מעלילת הספר. אחת הבחירות השנויות ביותר במחלוקת בסידרה היתה לוותר לגמרי על האספקטים האנטישמיים והגזעניים של 'גלעד' שהיו קיימים במקור. השחורים בספר נקראים 'בני חם', ונשלחים לתחום מושב מיוחד. אך בסידרה לוהקה לתפקיד מוירה, החברה הטובה ביותר של הגיבורה, שחקנית שחורה (מצויינת, כמו כל יתר השחקנים), וגם בעלה של 'שלפרד' שחור ובתה מעורבת. אלא שהסידרה לא הלכה עם זה עד הסוף. שחורים וחומים משרתים את השלטון החדש ובזרועות הבטחון משרתים שוטרי משטר – הקרויים 'עיניים' – שחורים רבים, אולם בין ה'מפקדים' שוררת אחידות לבנה מובהקת, ולמעשה גם בקרב השפחות שהן גיבורות הסיפור. בניגוד לבחירה זו של הסידרה, שאותה תירצו בטענה שאי אפשר לעשות היום סרט שכולו לבן ולהתעלם מריבוי הצבעים בחברה האמריקאית, החברה שאטווד מתארת חייבת להיות גזענית כשם שהיא הומופובית ומיזוגנית, ועיקורה מרכיב זה מוריד מערכו של הסיפור וחיבורו למה שאנחנו מכירים מחברות דומות. יש לי גם בעיה עם חלק מן הפרטים שמילר הוסיף לסיפור, אותם חלקים של הסידרה שנראים כמו כניעה לתבניות הוליוודיות מוכרות ומאוסות, כמו פרק 7 למשל. לא אספיילר לכם אותו. אני די חרדה לאופייה של העונה השנייה שתחרוג לחלוטין ממסגרת הספר ותכתב כולה על ידי התסריטאים.
בעייה עקרונית קיימת גם בזמן הסיפור. בספר, גלעד והשפחות מתקיימים בעתיד כלשהו. בניגוד לחזון האורווליאני, סירבה אטווד לנקוב בשנה מדוייקת. בסידרה בחר ברוס מילר להעתיק את המציאות הדיסטופית של הסיפור לשנת 2017. אין ספק שזה חלק מסיבת הצלחת הסידרה, שיוצריה לא יכלו לנחש (ומנקודת המבט של הסידרה – לפלל) שתשודר בתקופה שבה יושב בבית הלבן גבר לבן שאוהב לאחוז בפוסי ולהתרברב על כך. אבל הבחירה למקם את 'גלעד' במציאות העכשווית, כולל התייחסויות לטלפונים ניידים ול'טינדר', מעוררת אי נוחות. כשאטווד כתבה את הספר ב- 1985 בעיות אי פריון היו ברובן בלתי פתירות, ילדי מבחנה היו קוריוז בלתי נתפס, ומניפולציות רפואיות כדי לפתור בעיות פוריות נסבו לכל היותר סביב קביעת הביוץ. רופאי נשים יודעים היום לעשות דברים שפעם היו נתפסים כמדע בדיוני: להפוך תא כלשהו מגוף הגבר לתא זרע; לקצור ביציות; להקפיא עוברים; להדביק אותם לדופן הרחם – וזו רשימה חלקית. היום יש
נשים בנות ארבעים בהריון מרובה עוברים, ומניפולציות גנטיות יכולות גם לקבוע את
בריאות העוברים ולא רק את מינם. לכל זה אין זכר מן הסתם בספר שניטע בעתיד מעורפל
כלשהו, והסידרה, שבחרה למקם את הסיפור במציאות של 'היום' מתעלמת מכך באופן שגורם
לי לנוע באי נוחות על כיסאי. מה, הם לא יודעים שהרופאים יכולים לעזור ואולי אפילו
לפתור את ה-בעיה?
אז האם לראות את הסידרה? כן, בהחלט. בעיקר כי היא משלבת עבודה חזותית מרהיבה, עם צבעים וקומפוזיציה מרשימים ואסטתיקה של הרוע, יחד עם משחק מעולה של כל הצוות ובראשם אליזבת' מוס המדהימה. אם מתעלמים מהפרדוקסים אפשר גם להנות מהסיפור, הנאה שמתקיימת למרות שהוא קשה ואלים ומציג מציאות לא פשוטה וממש לא מתוקה. ולבסוף,
לא פחות חשוב: רוצו לראות בזכות הזרקור על הסוגיות שהסידרה מעלה: הסכנה שבהשתלטות
של דיקטטורה על דמוקרטיה בעילה של פתרון בעיות אמיתיות; שנאת נשים; שליטת נשים על
מיניותן, על גופן ועל ילדיהן; תנאים של 'רחם להשכיר'; ניצול וזכויות הפרט. כולן סוגיות שמטרידות אותנו כי הן חיות וקיימות כאן ועכשיו, לא בעתיד דיסטופי כלשהו. כולן
סוגיות שתופסות אותך ברחם ולא מרפות גם אם אתה גבר.
כמו מניפה 