אמא שלי

לסדרות תורכיות יש קצב חיים אחר. במקום פרקים באורך של 45 דקות, הסדרות התורכיות מכילות פרקים שבועיים של שעתיים ועשרים דקות. סידרה תורכית רגילה מכילה בסביבות 50 פרקים כאלה, ואם היא מוצלחת במיוחד, זה יכול גם להגיע למאה, כמו שקרה ל'כלה מאיסטנבול'. בארץ נוהגים לחתוך כל פרק כזה לשלושה, מתוך מחשבה שהצופים הישראלים לא רגילים לפרקים ארוכים כל כך ולא יחזיקו מעמד. אבל אם צופים בסידרה כמו שהבמאי התכוון, בכל פרק בשלמותו, יש לדברים איכות אחרת. בהיקף זמן כזה קצב האירועים אחר. פרק אחד מקיף אירועים של יום או יומיים. הצופים נכנסים לבית של הגיבורים, למחשבות שלהם. יושבים איתם בארוחת הבוקר, נכנסים איתם למקלחת והולכים איתם לטייל על גדות הבוספורוס. הגיבורים נכנסים מתחת לעור של הצופים. מודה שמשהתרגלתי לקצב התורכי של הדברים, קצת קשה לי לראות כעת סרטים אמריקאיים. הכל נראה לי כל כך שטחי ורדוד ועלוב.

אני עוקבת כעת אחרי סידרה נהדרת שנקראת באנגלית My Home, אולם הכותרת התורכית doğduğun ev kaderindir משמעה: בית הוריך (או: הבית שבו נולדת) הוא גורלך. היא טרם הגיעה לארץ ואפשר לראותה ביוטיוב עם כתוביות באנגלית. האנגלית קצת גוגלית, ולפעמים מעוררת חיוך, אבל אפשר להבין את העלילה. בינתיים שודרו 4 פרקים, והשלושה הראשונים כבר פורסמו עם כתוביות:

פרק 1: https://www.youtube.com/watch?v=xGtSYMxFbqY

פרק 2: https://www.youtube.com/watch?v=QcKegFcmmMc&t=23s

פרק 3: https://www.youtube.com/watch?v=Cy5T3a-GbuA

פרק  4 פורסם בתורכית (https://www.youtube.com/watch?v=6CE2TVetgkU הפרקים משודרים ביום ד' ב 20:00). עם כתוביות בתרגום לאנגלית כרגע באתר זה: https://m.facebook.com/dizziclub/videos/848150555647564/?refsrc=http%3A%2F%2Fwww.youtube.com%2F&_rdr.

הסידרה מבוססת על סיפור אמיתי, אבל מן הסתם לוקחת את הדברים למקום אחר. השאלה הגדולה היא בחירה חופשית מול גורל. אף אדם אינו בוחר את הוריו, את סביבת גידולו. האם הוא בוחר את מהלך חייו? האם הסביבה שבתוכה הוא גדל לא קובעת ממילא עבורו במי יפגוש ובמי יתאהב, מה ילמד, במה יעסוק ועם מי יתחתן? הסיפור מסתבך, כי זיינפ, גיבורת הסיפור, נקרעת בין שני עולמות.

my home2
זיינפ. בפרקים הראשונים היא במצב מתמיד של שוק.

היא נולדה למשפחה ענייה קלאסית, עם אב שיכור ומכה ואם שמתפרנסת מעבודה כעוזרת בית. בגיל 8 היא עוברת לבית משפחה עשירה שמעניקה לה חינוך, אבל לא ממש מאמצת אותה באופן רשמי. מודעת לפער שבין המקום שממנו באה למקום שבו היא חיה, זיינפ מרגישה כל הזמן במבחן. היא מבינה שהבית שבו היא גרה איננו שלה, שהאהבה של ההורים ה'אשכנזים' שלה איננה נתון קבוע, שמקומה תלוי בהתנהגותה, ולכן היא התלמידה הכי טובה והילדה הכי ממושמעת. כשהיא גדלה היא לומדת משפטים באוניברסיטה, ויש לה ארוס עשיר בשם פארוק שרוצה לקחת אותה ללונדון, שהאם המאמצת מאוד אוהבת. בנקודה הזו המיתרים המתוחים מתחילים לפקוע. יש בתוך זיינפ בור שחור, צורך באהבה שתקבל אותה כפי שהיא, כפי שאף אחד מעולם לא אהב אותה. זיינפ חוזרת לבית הוריה העניים, אבל גם שם היא מרגישה שהיא צריכה למלא ציפיות. אמה הביולוגית שממנה התנתקה בגיל 8, משתמשת בכל המניפולציות הרגשיות האפשריות כדי להגשים את התוכנית הברורה שלה. היא מבקשת לשדך אותה למהדי מהשכונה, בעל מוסך ואושיה חברתית מקומית, וכך להשאיר את זיינפ לצידה, ולהבטיח את עתידה שלה.

my home1
זיינפ נקרעת פיזית בין שתי האמהות שלה, האמא מהשכונה והאמא ה'אשכנזית'.

אז יש כאן סטודנטית מבריקה למשפטים אבל בחורה מבולבלת שמחפשת בית מזה, ושני גברים – פארוק ה'אשכנזי' הבנאלי שלא מפגין תכונות יוצאות דופן, ומהדי, בעל מוסך ששומע מוזיקה מזרחית, שמאמץ אליו לעבודה במוסך ילדים מהרחוב, שמאכיל הומלסים ועוזר לעניי השכונה, מעין 'בורר' מקומי, 'גבר טוב' כמו שמגדירה אותו האמא הביולוגית של זיינפ מזה.

my home 4
פארוק האשכנזי. הוא בעיקר לא אוהב את הרעיון שזיינפ תעדיף מישהו אחר על פניו.
my home3
מהדי. השחקן היה בעברו שחקן כדורסל מקצועי ודוגמן. כאן בתלבושת המוסכניק, וכשהוא בחוץ הוא עם מעיל עור תורכי קלאסי.

למרות שיש לזיינפ שני זוגות הורים, מהר מאוד ברור שהאבות משחקים תפקיד שולי מאוד בחייה. בעיקר זיינפ נקרעת בין שתי האמהות שלה, שמייצגות שתי תרבויות שונות. אמא שלישית בסיפור היא אמו של מהדי, כי בתורכיה הכלה מצטרפת לבית חמותה והופכת לבת נוספת שלה. בקטע נפלא בפרק השלישי מסבירה אמא של מהדי לזיינפ מהי אישה אידיאלית ואיך מנהלים מערכת יחסים מושלמת לפי השיטה המסורתית. 'ראי, כלתי', היא אומרת לזיינפ, 'חיי נישואין אינם קשים כל כך, אם יודעים איך להתנהל בהם. אם הלב שלך דומיננטי יותר מהפה, אם את יותר מבינה ומכילה מאשר ביקורתית, אם את קמה לפני בעלך והולכת לישון אחריו, אם המטרה שלך היא לגרום לו אושר – תחיו יחד כמו שני פרחים. שלטי בפיך, תזדקני עם חיוך ועם סבר פנים יפות'. זיינפ ההמומה מושכת את ידה מיד חמותה ואומרת 'אני לא אדם כזה'.

my home5
זיינפ הילדה, בין שני בתים.

אמא שלי הולכת ונסוגה לשנות ילדותה המוקדמת. עד לפני כמה שבועות היא איבדה את הוריה מחדש כל יום, חיה את כאב הפרידה מהם שחל לפני שישים שנה. כעת היא במצב שבו היא שוכחת פונקציות פיזיות. היא נופלת ושוכחת לקום. היא קמה באמצע הלילה ושוכחת אם זה לילה או יום. היא מביטה בבגדים ושוכחת להתלבש. היא מביטה בי, מבינה שאני קרובה אליה, אבל לא נעים לה לשאול מי אני. לכן היא שואלת בעקיפין: את גדלת איתנו? את אחותי? ושיא השיאים: ההורים שלך נפטרו? את אחותי שמטפלת בה היא גם כן כבר לא מזהה, אבל יודעת שהיא מטפלת בה. 'היא כמו אמא שלי', היא מסבירה. בימים האחרונים היא שוכחת ללכת. היא מתחילה לשכוח לבלוע. בסוף היא תשכח לנשום. ועדיין היא במצב רוח טוב. העובדת הזרה שמטפלת בה שבה ואומרת בהתפעלות: 'היא אף פעם לא כועסת'. היא אפילו מצחיקה. כשאני ואחותי מדברות מהר והיא לא מצליחה לעקוב אחר השיחה היא אומרת 'קוקוריקו'. אנחנו צוחקות. 'למה אתן צוחקות?' היא שואלת. 'חשבנו שזה מצחיק להגיד קוקוריקו כשלא מבינים מה שאומרים' אני אומרת. אמא שלי צוחקת. 'איזה רעיון נפלא. קוקוריקו. אני אאמץ את זה'.

my home7.jpg

and now for something completely different

נכדה2 עולה השנה לכיתה א'. בשנה שעברה עלתה הנכדה הבכורה לכיתה א', וכבר התקבעו להם כמה מנהגים. השותף לקח אותה לטיול אישי לרמלה, מחוזות ילדותו, לראות את בית הספר שבו הוא למד בכיתה א', להסתובב בעיר, להראות לה את הרחוב שבו גר, את השוק. נכדה בכורה היא ילדה פקחית וסקרנית, קוראת כבר ספרים שלמים לבד, מתעניינת ושואלת שאלות לא קלות. קל לתקשר איתה והיא מבינה דבר מתוך דבר. השנה היא נזקקה גם למשקפיים, ובניגוד לאמה שרצתה עבורה מסגרת צבעונית עליזה בחרה מסגרת מתכת מבגרת שמוסיפה לה טאץ' אינטלקטואלי גם למראה. היא שומעת שיחות של מבוגרים ומבינה הכל, וגם באנגלית כבר אי אפשר להסתיר ממנה דבר. השנה הוא לוקח את נכדה2 לסיבוב דומה. הוא חוזר כולו פליאה. נכדה2 חיה בעולם אחר לגמרי. על כל שאלה ששאלתי אותה היא ענתה ב'לא יודעת', הוא אומר. בשוק של רמלה היא קוראת לו 'גברת עם סלים', ומגחכת כשהוא קונה חבילת תאנים ובננות 'אמרת שלא תקנה עוד'. אחרי שהם הולכים לבית הספר שבו הוא למד שהפך בינתיים למבנה משרדים הוא שואל אותה אם היה מעניין והיא מגיבה ב'לא' לאקוני וכנה. אחר כך הם הולכים לבריכת הקשתות, אבל כשהם יורדים במדרגות למטה היא מסרבת לעלות על סירה כדי לשוט בין הקשתות, ואי אפשר לשכנע אותה לשנות את דעתה. אני לא מבין אותה, נאנח השותף.

נכדה2 היא ילדת פרא מיוחדת. יש לה סגנון משלה. רוב הזמן היא מסתובבת יחפה, אבל כשהיא נועלת נעליים הן צהובות. יש לה קשתות עם סרטים בשיער הפרוע שמדגישות את הפסים הבהירים שהשמש צרבה בתלתליה. היא לא אוהבת דברים ורודים ולבבות של בנות, ומסרבת לשחק לפי הכללים. 'היא יפה ברמה של דוגמנית' אומרת קרובת משפחה שרואה אותה ואני מסכימה. ילדים אחרים מחפשים את קרבתה, אבל יש לה קפריזות. 'חגגתי לה פה יומולדת קטן, עם שלוש חברות, פיצה, סרט ולישון, אבל היא היתה מפלצת קטנה כל היום לפני היומולדת, רבה עם כולם ועשתה מלא בעיות', מספרת הבת באנחה, 'היא כמו פצצה מתקתקת'.

גם לי כבר יש מסורת משלי לעלייה לכיתה א'. כמו שעשיתי שנה שעברה לאחותה, אני מכינה לה 'צוקר טוטה' – קונוס גדול ובו כל מיני דברים טובים לבית הספר וגם ממתקים. זו מסורת שמקורה בגרמניה במאה השמונה עשרה. סבתא שלי הכינה קונוסים כאלה לנכדים (אם כי אנחנו, שגרנו בירושלים ולא לידה בקיבוץ לא קיבלנו), וכעת גם אחותי הגדולה וגם אני ממשיכות את המסורת לנכדים שלנו. אני הולכת לחנות לכלי כתיבה ולחנות יצירה ולחנות משחקים ובוחרת עבורה עפרונות צבעוניים מיוחדים שמרטיבים אותם והם מציירים כמו צבעי מים וגם עפרונות צבעוניים רגילים, מחדד בצורה של ארנב, מחקים, דבק, מספריים. אני מכניסה לצוקר טוטה גם משחקים להפסקה, גומי, חבל גדול לקפיצה בהפסקה, ארוך כזה שמחזיקים בו שני ילדים ושהיתר קופצים עליו. אני מוסיפה מחברת מיוחדת עם עטיפה עדינה, ובלונדון, בחנות של המוזיאון הבריטי אני מוצאת עיפרון שחור מיוחד מעוטר בכתר של המלכה. אני מוסיפה גם את הממתק האהוב עליה, שוקולד 'בלונדי' לבן עם תוספת של שבבי קוקוס מושחמים. אנחנו מביאים לה את הצוקר טוטה ביום שישי האחרון של אוגוסט והיא שמחה. היא לא אומרת דבר, אבל שופכת את התוכן על השטיח, ומביאה את התיק החדש עם קישוטי הפלמינגו שקיבלה מהסבא/סבתא מהצד השני ומארגנת בו את הדברים. אני מצלמת אותה מחובקת עם הצוקר טוטה.

zuckertute
ברלין, 1925

zuckertute2.jpg

ביום הראשון ללימודים הבת מתקשרת. בלילה פרצו לבית שלהם. לקחו מחשב. לקחו מפתחות של הבית ושל האוטו, אבל לא גנבו את את האוטו, והשאירו את צרור המפתחות על מכסה המנוע. לשכנים פרצו גם כן ולקחו להם את האוטו, אולי כי לאוטו שלהם לא היה קודן. גנבו את תיק כיתה א' של נכדה2. הנכדה בוכה כל הבוקר.

אנחנו מתגייסים לשחזר את התיק. הצד השני קונה את התיק עצמו, ואני הולכת לעשות סיבוב שני בחנויות. אני קונה מחדש את הצבעים, מוסיפה גם חבילת עפרונות בצבעים זוהרים. חבל, גומי, מספרים, ומוסיפה גם מספריים שגוזרות בדוגמה של זיגזג וטייפ וושי מיוחד עם דוגמה. רק את העיפרון המלכותי מהמוזיאון הבריטי אני לא יכולה לשחזר, אבל מוצאת עפרון מיוחד אחר. הילדה ממש שמחה. איך היה לך הטיול עם סבא ברמלה? אני שואלת את נכדה2, והיא עונה 'היה ממש כיף'.

חתול בשק

אחותי הצעירה ואחי נוסעים לטיול בתמצווש עם המשפחות. אני עולה מן השורה השניה להיות עם אמא שלי השבוע. את סדר היום של אמא שלי אני מכירה היטב: שיגרת הבוקר, התרופות, ההליכה למועדון מעבר לכביש, שיגרת הצהרים וארוחת הערב, והפתק על השידה ליד המיטה שאומר לה איזה יום היום, שצריך להחליף מדי ערב. לאלה נוסף גם טיפול בבית של אחותי, השקיית עציצים ואוכל לחתולים. אחותי אימצה שתי חתולות רחוב עם חזות מלוכלכת, ואחת מהן המליטה חמישה גורים. שניים הצליחו למסור. את שלושת הנותרים איש לא לקח, והם נותרו בבית גם הם, חתול ג'ינג'י ושני חתולים שחורים. ביחד הם להקה אימתנית למדי, ששולטת בזנב מורם ובציפורניים מחודדות בחצר, מייללים בבוקר עד שמוציאים להם קערות אוכל, צרים על החלונות של הבית, מביאים לאנשי הבית 'מנחות' בדמות ציפורים וחגבים מפרפרים, והולכים מכות עם חתולי אשפתות שבאים לגנוב להם מהאוכל.

בלילה הראשון אני מוציאה לחתולים אוכל, מחלקת לחמש קעריות, אבל רק ארבעה מגיעים. כן, מוסרת לי אחותי בווטסאפ, החתול השחור חולה. הוטרינר הזריק לו אנטיביוטיקה שמכסה אותו לעשרה ימים. אני מוצאת אותו על מדרגות הדק, שוכב, נראה מוזנח ולא מלוקק. אני מלטפת את החתול השחור ומביאה לו אוכל רטוב מקופסת שימורים. הוא אוכל קצת ובעיקר מתמסר ללטיפות שלי. לא קל להיות חתול שחור.

למחרת הוא ניגש לפינת ההאכלה. אני רואה אותו מלקק מים, ושמחה שלפחות לא יתיבש. הוא לא מנסה אפילו לאכול. אני מתקשרת לוטרינר להתייעץ איתו, ומחליטה לקחת את החתול השחור אליו. הוא כמעט לא מתנגד כשאני מכניסה אותו לכלוב, אבל בדרך הוא בוכה ללא הפסק. זה בסדר, חתול שחור, אני אומרת לו מבעד לסורגים, כבר מגיעים. הוטרינר לוחץ פה, לוחץ שם. הוא לא בטוח מה לא בסדר, כי מלכתחילה החתול השחור היה עם דם בשתן וכעת אין יותר דם, אבל פוסק שיש זיהום. החתול מקבל עוד מנת אנטיביוטיקה בזריקה. תהיי בקשר, מבקש הוטרינר, ואני מבטיחה. בבקשה לא במשמרת שלי, אני אומרת לחתול השחור. אבל בבית הוא לא אוכל, אפילו לא אוכל רטוב מיוחד, ובסוף אני נותנת את התערובת המגרה לאחרים שטורפים אותו בבליעה אחת. הוא חלש מאוד, ואני דואגת. תמרחי לו אוכל על הפנים, מציע הוטרינר כשאני מתקשרת, ואני עושה את זה, לקולות המחאה שלו. הוא כועס עלי, וקם והולך ממקומו שעל מדרגות הדק.

למחרת בבוקר אני ממלאת את קערות האוכל של החתולים ורק ארבעה ניגשים. הוא לא בא אפילו לשתות מים. נעלם, אני כותבת לאחותי בווטסאפ. בינתיים אני מארגנת את אמא שלי ליציאה, ואנחנו יוצאות בשביל לכיוון המועדון. בפינה שבין הבית והשיחים אני רואה אותו, שוכב שמוט ראש, בעיניים פקוחות. אני מסיטה את מבטה של אמא שלי לכיוון אחר. אמנם לא תזכור, אבל בשביל מה היא צריכה לראות חתול שחור מת.

'מה לעשות?' אני שואלת את גיסי, ושולחת עדות מצולמת. 'תקברי אותו', אומר הגיס. 'נספר לילדה כשנחזור'. אני מסרבת. לא רואה את עצמי סוחבת גופת חתול לשדות עם את, חופרת קבר ומכסה. השותף מסכים לפטור אותי מטיפול בגופה. אל תספר לי מה עשית, אני מבקשת, אבל רואה שזה כרוך בכפפות חד פעמיות ושקית זבל אטומה. הגיס אומר, 'נגיד לילדה שהחתול נעלם. אני מוחק את חילופי ההודעות בווטסאפ ואת התמונה המפלילה'. אני לא מתה על שקרים שנועדו להגן על ילדים. שרק לא תתחיל במבצע חיפוש שכונתי אחר חתול שחור מת לגמרי כשתשוב ארצה.

מה היה השם של המנוח? אני שואלת את גיסי. אני רוצה לעדכן את הוטרינר. 'הוא מכיר אותו רק בתור 'החתול השחור' ', אומר הגיס. בינתיים אחותי הגדולה מגיעה למשמרת שלה. אני מעדכנת אותה שהחתול השחור נעלם, שומרת בינתיים על השקר שנתבקשתי לספר. אבל אחותי הגדולה שולחת תמונה בווטסאפ המשפחתי עם חתול שחור בריא לגמרי מסתובב בחצר. 'הנה חזר', היא צוהלת. לא, אני מתקנת, 'זה הספייר'.

Amelie Fontaine
amélie fontaine

3.8.83

בהשראת הפוסט 'מעשה בהינומה' של עדה

בחרנו בתאריך כי הוא פלינדרום. כזה שאפשר לקרוא אותו משני הכיוונים בלי שישתנה, וחשבנו שיש בזה משהו סמלי, יציב אולי, אמיתי, וגם כי קל לזכור. היום נזכרנו כי התאריך נדחף בהודעות של רשת חברתית כזו או אחרת שהשותף חבר בה. היום לפני 36 שנים התחתנו.

כל אחד מאיתנו דיבר עם ההורים שלו בנפרד. ההורים שלי שמרו על ארשת פנים שלווה, אבל כן התחילו עם שאלות מעשיות. איפה תתחתנו, איפה תגורו. הם כבר עברו חתונה אחת, של אחותי הגדולה וגיסנו. איך הגיבו ההורים שלך? אני שואלת לראשונה היום את השותף. עבור ההורים שלו זו היתה הפעם הראשונה. אמא של השותף ילדה אותו בגיל 19, כך שהיא היתה אז בת 41. הם אמרו שאנחנו צעירים מדי, השיב השותף. אני הייתי בת 20. הוא היה בן 22. משוחררים טריים חצי שנה. גם אנחנו אמרנו ככה לילדים, ממשיך השותף. גם לבת אמרנו, וגם לבן השלישי שהיה קצין בצבא. אמרנו להם שהם צעירים, שימתינו טיפה. וגם הם לא שינו את דעתם, והתחתנו. כל אחד ממלא את התפקיד שלו בהצגה של החיים, ולפעמים תפקידים שונים בוריאציות של אותה הסצינה.

אמא של השותף היתה תופרת. כזו שבונה גיזרה לפי הגוף, ותופרת שמלה לכל אחת בדיוק לפי מידותיה. נסעתי איתה לקנות בד לשמלה, וקנינו בד תחרה לבן. אחרי החתונה היא קיצרה לי את השמלה, והצרה את השרוולים, כדי שאוכל ללבוש אותה גם בהזדמנויות אחרות. השמלה עדיין בשקית בארון. 36 שנים, אבל לאן כבר אפשר ללבוש שמלת חתונה מקוצרת? היא פחות התעניינה איפה נגור, אבל שאלה מה נעשה עם כפפות. מה עם זר. ומה עם כותונת לילה. בשבילי זו היתה שפה זרה. על הכפפות בכלל לא הגבתי. ביום החתונה חפפתי את הראש וניערתי אותו. לא התאפרתי. מעולם לא התאפרתי לפני כן, למה שאתאפר לחתונה. מה כותונת, אני ישנה ערומה, אמרתי לה מול עיניה ההמומות. חברה טובה באה להיות איתי ביום החתונה ויחד שזרנו זר גיבסניות שהנחתי על הראש. בשבוע שעבר השתוללה ברשת תוכנת FaceApp# ואחותי הצעירה שלחה ורסיות צעירות וזקנות וגם גבריות של עצמה ושל האחות הגדולה. תעשי גם את, הן אומרות, תהיי יפה וצעירה. עזבו, אני מוחה, ממילא כשהייתי צעירה לא הייתי יפה. בחתונה שלך היית יפיפיה, כותבת אחותי הגדולה. ביני לביני אני מסכימה איתה. הרגשתי נהדר.

אנחנו יושבים במרפסת עם הנוף אל הואדי ועץ האגוז בעלווה ירוקה מלאה מולנו. תראי, מצביע השותף, זוג ירקונים. אני רואה שתי ציפורים צהבהבות קטנות על ענף של עץ האגוז. אני מביאה את מגדיר הציפורים שקנינו אז יחד. אני קוראת בקול מן המגדיר את הערך על הירקון:

הגדול בין הפרושים הצהובים-ירוקים באיזור. ניכר בצבע הצהוב-עז של כתמי כנפיו. גם השת והכתמים שבבסיס הזנב צהובים הם.

מילים יפות, אני אומרת לשותף, כמו שירה. שנינו עוצרים שניה על משמעות המילה 'שת' אצל ציפור כל כך קטנה. 'למקור העבה צבע בשר בהיר, ולרגלים צבע בשר ורוד', אני ממשיכה. נדמה לי שזו הפעם הראשונה בחיי שאני שומעת שיש צבע כזה, צבע בשר. 'שירתו שהיא תערובת ציוצים, מושרת לעיתים קרובות אגב מעוף כלולות עטלפי מעגלי.' בשלב הזה אנחנו שנינו מנסים לחקות מעוף כלולות עטלפי מעגלי. 'קול הקריאה המאונפפת 'דזואי' רק בעונת הקינון. הקריאות האחרות: קול תעופה 'צ'י-צ'י-צ'י-צ'י-צ'יט' שהוא רך יותר ומתכתי פחות מקול התפוחית, וכן 'צואיט' כשל הבזבוז הקנרי'. התפייטות של ממש, אנחנו מסכימים, ועוברים לארוחה שהשותף הכין והביא למרפסת. אני מביטה על הסביצ'ה דגים עם עגבניות שרי שהוא קלה בעצמו, על משקה התמרהינדי שהוא בישל וקירר, על התאנים עם גבינת העיזים וטיפות רכז החרובים שהוא זילף עליהם. כמה ארוחות הכנת לי במשך 36 השנים, אני תוהה בקול, ועדיין אתה כל פעם מפתיע מחדש.

Dijana Policki
Dijana Tolicki and Marko Arsic run Studio Firma, a photography business based in Belgrade, Serbia.

עונת היומולדת

פעם קראתי ראיון עם הפסיכולוג הראשי של מדינת ניו יורק שהאמין באסטרולוגיה. 'אתה באמת מאמין שניתן לחלק את כל האנושות ל-12 סוגים?' שאל בפליאה המראיין, והפסיכולוג חייך ואמר '12 זה באמת הרבה מידי'. במשפחה שלי יש בתולות ועקרבים, שוורים, טלאים, דגים ונסיכות, אבל בעיקר יש מקבץ גדול של מאזניים בימי הסתיו המתקררים ודליים לימי הגשם. כולם היו דליי: החבר הראשון שלי היה דלי, ואחותי הגדולה היא דלייה ובעלה דלי וגם השותף שלי דלי. וכעת השאלה היא איך לציין את היום והאירוע.

אני מתכונת לפתוח קבוצת ווטסאפ חדשה לרגל האירוע ומגלה שקבוצה כזו כבר קיימת, מלפני שנתיים, מעדכנת את המספר הנכון ומפעילה אותה. אלא שאז הבת מתקנת אותי: מסתבר שהורדתי שנה מהגיל הנכון של השותף. בגילו מספיק להיות רזה כשהשערות עדיין מחוברות לראש, גם אם הן מאפירות, כדי להוריד שנה מהמונה. או שאני מדחיקה. בינתיים אנחנו משריינים תאריך כמה שבועות קדימה. אני מבקשת מהילדים רעיונות אבל על מי אנחנו עובדים: ביני ובין השותף יש הסכם שלא מפתיעים זה את זו. בכל זאת אני מתכוונת להגיש לו הצעות 'מבושלות', עניין של ניסיון עבר. אם נסענו לחופש משותף בחו"ל או חגגנו יומולדת באירוע שדורש יותר מהזמנת כל הצאצאים אלינו הביתה לבישולים שלו זה כי אני ארגנתי, הוא אישר. אני ארגנתי נסיעה לפסטיבל המסכות בונציה לפני כמה שנים. אני תיאמתי ביקור במבשלת שיכר וטיול בשמורת הטבע שאליה נהגנו לקחת קבוצות לפני שנתיים. אני אירגנתי ביקור טעימות יין וגבינות ביקב לפני שנה. המסקנה שלי מהשנים האחרונות שכל אירוע צריך להתחיל בטעימות אלכוהול, עושה פלאות למצב רוח של כולם.

אחותי הגדולה בינתיים מתכננת מגה-אירוע ליום ההולדת של בעלה. אחותי רכזת התרבות של הישוב שלה מאז הקמתו בערך, כך שאין אצלה אירועים קטנים. תוסיפו לזה את העובדה שהגיס שלי הגיע למספר עגול, ושלפני שנתיים הם לא חגגו כי אמא שלו נפטרה, ושנה שעברה אבא שלי נפטר. ילדים, גיסות, אחיינים, ובני דודים שלו, כולנו מוזמנים. סיור במחוזות ילדותו בעכו, ארוחה גדולה במסעדה, סרט שהיא הפיקה מתמונות סרוקות וסרטונים. זה אומר לקחת יום חופש מהעבודה, אבל גיסנו הגיע למספר עגול, ואחותי יודעת ללחוץ כשצריך. ובכלל, למה אנחנו מתקשים להתגייס לשמחה. כשם שהייתי זורקת הכל ומתגייסת אם היה קורה אסון, צריך להשתתף באותה מידה לפחות בשמחה.

בבוקר היום שלפני, השותף מפתיע: תכיני תיק. בואי ניסע לשם כבר היום בערב. אמצא לנו מקום. אנחנו נוסעים, ומגיעים בגשם שוטף לעכו העתיקה. אני מתאהבת בחדר שלנו, בחלון שניבט לים, בעובדה שהליכה בסימטאות של עכו זה קצת חו"ל עם נגיעות של יפו ושל הכפר הערבי שלנו. למחרת בבוקר אני מעדכנת את אחותי הגדולה שסגרירי אבל לא גשום, והיא נושמת לרווחה. התוכנית יוצאת לדרך.

גיסי נולד במחנה עקורים בגרמניה. אמא שלו שרדה את אושוויץ ואת צעדת המוות עם רגל שבורה בגיל 19. את אבא שלו לא הכרתי. נפטר מסיבוכים רפואיים של השואה עוד לפני שהגיס פגש את אחותי. הם הגיעו לעכו וגרו בעיר העתיקה, והגיס מראה בהתרגשות רבה את החצר שבה שיחק. לאמא שלו היתה מסעדה בעכו, מסעדת פועלים אשכנזית שמכרה גפילטעפיש, רגל קרושה ומרק עוף. האורח המפורסם ביותר היה פול ניומן, כשכל ההפקה של הסרט אקסודוס אכלה אצלה צהריים.

אחותי מספרת לכולם איך היא והגיס נפגשו. היא היתה בנח"ל, ועבדה במרכזית הטלפון. באותם ימים היו בכל הסביבה 3 קווי חוץ, ושנים תמיד מקולקלים. היא בעיקר העבירה שיחות פנימיות בתוך היישוב. ואז הגיע השיחה מגיסי. קו חוץ, הוא ביקש, והיא ענתה – תמתין בתור, כמו כולם. והוא, שהיה רגיל שהבנות מעבירות לו קו מיד, ירד למרכזיה כדי לראות מי העזה לשים אותו בתור כמו אחד העם. לגיס שלי היה קסם הורס בסגנון ז'ראר דפארדייה הצעיר, וכשהוא פגש את אחותי הקלולסית היא מיד נתנה לו. קו חוץ, כמובן. כשאחותי מספרת את הסיפור היא עדיין מסמיקה. אני מבינה אותה לגמרי. גם אני הייתי נותנת לו קו חוץ.

עכו פברואר 2019
עכו, פברואר 2019. צילום: אני

זרים ברכבת

שני זרים יושבים זה מול זו ברכבת. בואו נתעכב רגע על המילה 'זרים'. יותר משהם זרים זה לזו, הם זרים לארה"ב הגדולה ורחבת הידיים, לאוויר הקר שמכאיב כשנושמים אותו, לשבילי האוניברסיטה הקפואים החוצים את מרבדי השלג שמסתיר תחתיו את הדשא. באופן פרדוקסלי, הזרות המשותפת אינה מרחיקה ביניהם אלא דווקא מקרבת אותם, מסירה את המחסומים, מעלימה את השריון ששאר האנשים ברכבת עוטים גם כשאפיהם מפשירים והם מסירים את מעיליהם הכבדים ומתרווחים במושביהם. הזרות גורמת להם לעשות משהו שאף אמריקאי לא היה מעלה על דעתו לעשות- הם מדברים. הוא שואל אותה על הספר שהיא קוראת והיא מבררת מנין הוא ומה הוא לומד. לעתים רחוקות מאוד שני מבוגרים זרים מתחברים. הם נעשים חברים.

הוא אנדרו, הודי שבא להרוורד ללימודי דוקטורט על מלגת מצטיינים. די מהר הוא חווה משבר שאני מכנה סינדרום הרוורד, המשבר שפוקד את הסטודנטים באוניברסיטאות 'ליגת הקיסוס' שהיו הילדים המבריקים כל אחד ב'כפר' הקטן שלו. כשחברי האחוזון העליון יושבים בכיתה שכולם בה מצטיינים, הם מגלים פתאום שבין שאר המבריקים הם כבר לא פתית השלג הזוהר ביותר. הדימוי העצמי שלהם מתערער, והם צריכים להתאים מחדש את תפיסת העצמי שלהם למציאות החדשה. ולמרות הקשיים והמשבר שהוא עובר, כשאנדרו מדבר איתי על נושא הדוקטורט שלו אני רואה את האש הפנימית בוערת. די מהר אנחנו מאמצים אותו ואת מרגרט אשתו למעגל המשפחתי שלנו. עם מרגרט ההולנדית אין לי שום דבר משותף. בעבר התפרנסה מדוגמנות שיער, וכשהיא מספרת לי את זה אני ממקדת את מבטי בשיער הבלונדיני הארוך שלה ומנסה לדמיין אותה תחת ידי ספרים שמעצבים ממנו תסרוקות. אך בעת ההיא תקפה אותה איזו מחלה אוטואימונית שגרמה לה להתנפח, והיא מסתגרת בבית עם הפרי השחום הנחמד שנולד להם, קומר. הילדים שלי מתים על קומר הקטן, חמוד ומתוק ומשתף פעולה עם הניסיונות שלהם לעצב לו זנב מצעיף וללמד אותו לשיר בעברית. עם אנדרו, שנולד הינדי והתנצר יש לי ולשותף שיחות מענגות על היסטוריה צבאית, פילוסופיה, דתות ואמונה, כלכלה ופוליטיקה.

לשבועיים האחרונים שלנו בארצות הברית תכננו טיול משפחתי ארוך ברכב: לחזות בשחזור קרב גטיסברג, לבקר בארץ האמיש ובמבוך תירס, לגעת בפעמון החירות ולעלות על המתקנים בהרשי פארק. גרנו בבית שכור של משפחה שניסתה לעלות ארצה. בעלת הבית הייתה קריקטורה של אישה יהודיה מפונקת שעסקה בעיקר בתיחזוק הגוף שלה (ציפורניים- שיער- שיזוף מלאכותי) ובתיאום חברות שונות שתיפעלו את הבית שלה (רשימה חלקית: חֶברה שמנקה את הבית; חֶברה אחרת שמנקה חלונות בלבד; מנוי על פינוי שלג מהחניה ומשביל הגישה לבית; חֶברה שקוצרת את הדשא; חֶברה שבאה לנתק את הממטרות בסתיו ולחבר אותן מחדש באביב). היה ברור לנו שניסיון העליה לארץ הקטנה עם השפם יסתיים בהכרח בריצה מהירה חזרה לחיק החמים של הבית האמריקאי שלה ושירותיו הנלווים, ואכן עם תום החוזה בעלת הבית על משפחתה היו בדרך הביתה. היינו צריכים לפנות את הבית ערב הנסיעה, ולשם כך שכרנו יחידת איחסון לשמירת החפצים וכלי הבית שהצטברו לנו במשך השנתיים. חלק יישארו בארה"ב ויעברו לידי חברים שתכננו להגיע לאותה עיירה ליד בוסטון, וחלק יישלח לארץ. הייתי צריכה לארוז את הבית ולמיין את הדברים: מה שנחוץ לטיול יכנס לתיקים שיועמסו על גג האוטו; לארגן ארגזים לאיחסון ולסמן ארגזים למשלוח, ולהכין גם את המזוודות לטיסה לארץ. את כל זה היינו צריכים להספיק בלחץ של היום האחרון, כי היו לי עניינים לסגור גם באוניברסיטה, וכי ככה אנחנו.

בעלת הבית הגיעה הביתה במפתיע ערב לפני הפינוי. לזה לא ציפינו. הפה שלה נפער. בתחילה בדממה, ואחר כך במשפטים של כעס ויאוש מלווים בנפנוף ידיים. הייתי צריכה ממש לצעוק עליה שתרגע, שאנחנו לא אשמים שהיא באה ערב קודם, שתתאפק עם הטלפון לחברת הניקיון כי אם היא תרצה היא תמיד תוכל להזמין חברת ניקוי למחרת, שאנחנו מסוגלים לסדר את מה שנראה כמו בית שעברה בו סופה ולהחזיר לה אותו נקי ומסודר כמו שהתחייבנו. היה לנו לילה שלם להתארגן, ואנחנו טובים בלילות לבנים לחוצים כאלה, וגם הילדים היו מיומנים לגמרי בתרגול המשפחתי של הכנת מסדר ברגע האחרון וידעו להתגייס לעזרה בשעות חירום משפחתיות. ובתוך כל הארגזים והבגדים והרהיטים והנסיעות הלוך ושוב ליחידת האיחסון, הופיע אנדרו.

האינסטינקט הראשון שלי היה להגיד לו ללכת. אבל הבטתי בפניו הנפולים והאפורים והכנתי לו במקום כוס תה גדולה. אתה תדבר ואני אמשיך לארוז, הצעתי לו. אנדרו הגיע מתחנת המשטרה. אין לו לאן ללכת. האם הוא יכול לישון אצלנו? הם לא נותנים לו לחזור הביתה. אסור לו לראות את קומר. מרגרט הגישה נגדו צו הרחקה. נדרש זמן ומספר שאלות שלי עד שאנדרו הצליח להבהיר מה גרם לכל הסערה: הוא איים לרצוח אותה. אבל הוא לא התכוון, בוכה אנדרו, הוא לא באמת ירצח אותה, הוא לא אלים. זה רק דיבורים. הוא לא באמת. וכעת הוא איבד את הכל.

זכרון הלילה ההוא הוא בליל של איחסון ואיכסון, ארגזים ודמעות. אנדרו הבוכה והשבור גויס למאמץ ועזר לי לסחוב דברים מהבית לאוטו, מהאוטו ליחידת האיחסון. למחרת הגיעה בעלת הבית בשעה הנקובה, ובפעם השניה תוך 12 שעות ראיתי את הפה שלה נפער בהפתעה. עברנו חדר חדר, מהסלון הכחול לסלון הצהוב המנוילן וממנו לסלון הורוד. עלינו לקומת חדרי השינה וירדנו לקומת המרתף, והיא לא שמה לב לאורח ההודי שישב בשקט עם הילדים בחוץ אחרי ליל הסערה, לצד המכונית הארוזה לטיול הגדול. הסענו את אנדרו לתחנת הרכבת, איחלתי לו שיצליח לסדר איכשהו את הבלאגן שהם החיים שלו ונפרדנו.

אתמול קיבלתי ממנו מייל, אות חיים ראשון אחרי כל השנים הללו. שלום, כותב לי אנדרו. זוכרת אותי? מרגרט חזרה עם קומר להולנד. אנדרו חזר להודו. בהודו פגש אישה שוודית, ועבר איתה לשוודיה. כעת הוא חי בשוודיה, עוסק בפרוייקטים חינוכיים שונים. הוא בקשר עם קומר. לקומר יש ילד. לאמא של בת זוגו של קומר יש חבר חצי יהודי. בקיץ, כשביקרתי אותם, כותב לי אנדרו, הזכרתי אתכם. וידעתי שהגיע הזמן ליצור קשר. מצאתי אותך דרך האוניברסיטה.

אני מגגלת את שמו של אנדרו, ומגלה אותו באתרים שוודיים של יוגה ושל מיינדפולנס. בתמונות הוא יושב בישיבת לוטוס בהבעה שלווה, וקבוצה גדולה של שוודים נושאים את פניהם אליו.

sean Gadoury nostalgia
Sean Gadoury, Nostalgia, 2016

שלוש אחיות

ר' שלמה הכהן לא היה אדם מעשי במיוחד. אישתו, רוז, ניהלה את תחנת הקמח בבעלות המשפחה בקרקוב בפולין, וכשהיא נפטרה בגיל צעיר ממחלת ריאות שהביאה על עצמה משאיפת קמח, הוא נותר אובד עצות, כואב ומבולבל עם שלוש בנות קטנות, אסתר, הלן ואנה. שלמה לא ידע לבשל, לא ידע לתפעל את תחנת הקמח, לא ידע איך מנהלים חיים מחוץ לבית המדרש. חיש מהר חיתנה אותו הקהילה עם אלמנה אחרת, אם לילדה משל עצמה. שלמה לא היה בבית כשהאישה החדשה לקחה על עצמה ברצינות את תפקיד האם החורגת, מפנקת ומאכילה את בתה היא, ומזניחה את בנותיו של בעלה. הבנות הצעירות התבוננו בכליון עיניים כיצד האחות החורגת מקבלת את האוכל הטוב, הבגדים הנקיים, החיבוקים והנשיקות, והן מקבלות שאריות של אוכל ושל חיבה. קרובי משפחה שראו בצערן היו מגניבים להם מפעם לפעם תפוז ריחני שהגיע בדרך לא דרך לקרקוב. מכאן ואילך בכל פעם שיגיע ניחוח תפוז לאפה של אנה, בכל פעם שבין שיניה יתפצפצו בקבוקוני המיץ הזעירים תשוב ותעלה בה תחושת העלבון והזעם על הכוונות הטובות המלוות במבט צדי מרחם ולחישת 'יתומות מסכנות'.

האישה השנייה שוכבת במיטה, המיילדת עומדת לידה, מותשת. 40 שעות חלפו מאז נקראה לבית ר' שלמה, והתינוקת מסרבת לצאת. שכנות וקרובות באות ויוצאות מבית המשפחה, נדות בראשיהן בפנים חמורים, שולחות את שלמה בחזרה לבית המדרש, שיתפלל. שכנה אחת לוחשת דבר מה באזני המיילדת, וזו מתנערת ואומרת: הביאו את הבנות הנה. אסתר, הלן ואנה מוכנסות לחדר היולדת. אנה רואה את האישה השנייה ובקושי מזהה אותה. שיערה סתור ופניה לבנים כמו הכרית שמתחת לראשה, שפתיה חסרות צבע והן פסוקות וסדוקות ונשימתה מחרחרת. האישה השנייה שולחת אליהן יד. סלחו לי, היא לוחשת. סלחו לי שהתנהגתי אליכן רע כל כך. אנה מביטה בפניה של אסתר אחותה הגדולה, שמהנהנת בראשה. הלן מחרה מחזיקה אחריה. אני סולחת לך, חושבת גם אנה בלב, ובאמת מתכוונת לכך. אם הכל ייגמר טוב, נודרת האישה השנייה, אקרא לתינוקת רוז, על שם אמכן. אחרי שהן מוצאות אל מחוץ לחדר הן שומעות את קולות המיילדת המעודדת את האישה השנייה, ובכי של ילוד. מזל טוב, אומרת להן שכנה שיוצאת מהחדר בחיוך רחב, יש לכן אחות חדשה. רוז.

בשנת 1927 עלו שלוש האחיות – אסתר, הלן ואנה לפלשתינה, ואביהן עלה עימן. אינני יודעת מה עלה בגורלה של האישה השנייה או של בִּתהּ, אבל חצי האחות הצעירה, רוז, התגלגלה לארה"ב, והקימה שם את משפחתה. אנה היא הסבתא שלי, אם אמי, שנפטרה לפני שנולדתי.

את הטלנובלה הזו סיפרה לי אמי כשגרנו בארצות הברית. צרי קשר עם ג'וּן, בת דודתי, בתה של רוז, הפצירה בי אמי, ואני, סקרנית, שלחתי מייל. מכל קרובי המשפחה הרחוקים שלנו בארצות הברית בת דודתה של אמי היתה היחידה שהזמינה אותנו לבלות איתה ועם בעלה. באנו אליהם הביתה, משפחה של 4 ילדים, ובילינו איתם סוף שבוע נהדר. לג'וּן היו ארונות תצוגה עשויים זכוכית שבתוכם החזיקה עשרות פריטים זעירים, מזכרות שאספה במשך השנים ממקומות שבהם ביקרה, ואני מיד חשבתי על אמי האגרנית וחדוות האספנות שלה. במהלך השנים אבא שלי, שניהל ממחשבו את הרשימות הגנאולוגיות ואת הקשרים המשפחתיים עידכן אותי במצבם. הבת שלהם איימי, התחתנה. הבת שלהם איימי לא יכולה ללדת. הבת שלהם איימי נסעה לגרוזיה ואימצה שני תינוקות, בן ובת, מקס וסאלי. הנה מקס וסאלי במסיבת בר/בת מצווש.

השבוע אני מקבלת מייל מאיימי. המייל נשלח לאבא שלי שהכתובת שלו כבר נסגרה, אבל גם אני מכותבת. מקס בן 17, והוא מגיע לארץ לטיול סטייל תגלית של חודש. האם נוכל להיות איתו בקשר. נשמח, אני עונה, ומכתבת גם את אחותי הצעירה. לאחותי יש בנים בגיל של מקס, והכי מתאים אם מקס העובר בדרכים יבלה איתם סופשבוע.

אחותי הצעירה מתקשרת. אז בואי תקני אותי אם אני טועה, היא מבקשת ממני, אני צריכה להכין את הבנים מי האורח: אנחנו מדברות על חצי הבן דוד בשלישית שלהם שהוא בעצם גרוזיני מאומץ? כן, אני מודה. בכיף, צוחקת אחותי. משפחה זו משפחה.

אחיות רפפורט
האחיות מימין לשמאל: הלן (עומדת), רוז (יושבת) אנה (עומדת משמאל). אנה היא הסבתא שלי, רוז היא אחותה מהאישה השנייה שנולדה אחרי טקס הסליחה. והלן? את דודה הלן הזכרתי כבר פעם, ואולי עוד נחזור אליה בעתיד.

אני בסדר, אתה בסדר

בבקר אני קמה ומרגישה שמשהו אינו כתמול שלשום. בשבריר השנייה הזו לפני הערות המוחלטת, כשאני נימוחה ונעימה ונאחזת באדי החלום המתפוגג, ובו ברגע אני מצפה לחוש בכאב שורש הכנף הימנית שמלווה אותי כמו צל בשלושת השבועות האחרונים בלי רגע של הפוגה, אני מבינה שהוא איננו. אני נעה במקומי ליתר בטחון, בודקת תנוחה כזו ואחרת ומסיקה: זהו. נרפאתי. ליתר בטחון אני בודקת במשך היום, איך זה אחרי פעילות פיזית נמרצת (הליכה למטבח לאכול), איך זה אחרי ישיבה נוקשה בכיסא וקריאה של פרק משמים בדוקטורט שקיבלתי על עצמי לבדוק. עליצות אדירה מתפשטת באיברי: אני יכולה לרקוד, ללכת, לשבת וגם לעשות דברים אחרים שעושים בני זוג בלי לחשוש מכאב עמום או חד שילווה את הפעילות או את העדרה. שלושה שבועות של כאב, בדיוק.

השנה זה התור של הצד השני, וכל הילדים שלנו נמצאים במשפחות של בני הזוג, גם הצעיר. המחשבה על סדר לבד מעוררת בי צהלה, ומצד שני מלחיצה את כל מי ששומע על כך. אני דוחה בתוקף הצעות מלאות אמפתיה אמיתית או מדומה של אחותי הגדולה שמארחת השנה את אמי, ושל גיסתי שמארחת השנה את חמותי. תרגעו. אנחנו בסדר עם הסדר המינימליסטי. הדחייה השנה קלה במיוחד בגלל הש"ח. השלבקת החוגרת עולה אצלי לדרגת קצונה, ומקבלת ארונות על הכתף ומקום של כבוד. במקום לחץ פיזי מתון צפוי, אני מקבלת תגובות אמפתיות. כל אחד מכיר לפחות אדם אחד שחלה במחלה הקשה הזו, או חלה בה בעצמו. סביר בהתחשב בעובדה שאחד מכל שלושה מבוגרים חולה בה בשלב זה או אחר. אני שומעת שוב ושוב תיאורי מורשת מחלה שנעים בין כאבי תופת שהדבר היחיד שהרגיע אותם היתה מדבקת מורפיום, ובין חודשים של כאב בלתי פוסק שגורמים לי לשלוח אינסטינקטיבית יד לגב ולגעת במוקד הכאב.

בשלב כלשהו בכל זאת מתעוררת אפשרות אחרת. חברים טובים שגרו פעם בשכנות אלינו מספרים לנו שגם הם חוגגים סדר לבד השנה. החברה הזו יחד עם שכנה נוספת היו קבוצת התמיכה שלי כשילדנו את הילד הראשון: שלוש אמהות טריות היינו, וילדנו שלושה בנים בהפרש של שלושה חודשים. הגענו להסדר של שמירה על הבנים: בכל יום אמא אחרת שמרה על שלושת התינוקות, וכך התפנו לכל אחת מאיתנו יומיים בשבוע. הבן של החברה היה אלרגי לתחליפי חלב, ובאחת מהתורנויות שלי נגמרו כל בקבוקי החלב השאוב שהיא השאירה עבורו במקרר, והוא לא פסק מבכי של רעב. פשטתי ציץ והינקתי את הילד שלא היה הילד שלי. זו היתה הרגשה מוזרה ביותר, כמו נשיקה עם איש זר. המציצה האינטימית על ידי תינוק שאינו פרי חלצייך, שהפה שלו יושב אחרת על הפיטמה, שהגוף שלו בעל ריח זר והוא נע בצורה אחרת יצרה אצלי תחושת אשם, סוג של בגידה. אבל עד היום יש לי פינה חמה לילד ההוא, בעצמו כבר אבא לילד. באותם ימים רחוקים של שכנות צמודה היינו עורכים סעודות משותפות רבות, והמחשבה לערוך השנה סדר נוסטלגי משותף מצאה חן בעינינו. שלושה ימים לפני החג, החברה מתקשרת. הקול שלה מתנצל: שתי האחיות שלה התקשרו. הן רוצות לבוא לחג, על ילדיהן. אחת מהן התגרשה לא מזמן, ואני מבינה את הצורך בתמיכה. אבל זה כבר גדול עלינו. לנוכח הריבוי הטבעי בקרב משתתפי הסדר, אני אומרת לה, אנחנו חוזרים לקונכיה. החיים קורים כשאנו מתכננים תוכניות. היא מבינה, ואולי גם היא קצת נושמת לרווחה.

אז הכל רגוע ואנחנו עושים סיבוב בכפר ערב החג הסגרירי כדי לשטוף את האוטו ולרכוש מוצרים אחרונים לפני החג. אני מתפלאת לגלות באיזה כבוד מקבלים את השותף בעלי העסקים בכפר. אחד אחרי השני הם מהללים אותו בפני, אין כמוהו. הוא נראה ערבי ומשתלב היטב בין הגברים הכהים בני גילו. אבל זה לא רק זה. הוא רגוע מאוד, מדבר איתם, מתעניין, נכון להקשיב. כשאנחנו נכנסים למאפייה אני מתפלאת לראות מדפים מלאים בחלות לשבת. מי קונה אותן? אני תוהה, והמוכר לא מבין את השאלה. יהודים שלא שומרים פסח, הוא מסביר, ולהפתעתי מוסיף, לצערי. כן, הוא עונה לשאלתי, למרות שזה עסקים טובים בשבילנו, יהודים שקונים לחם בפסח זה כי אין אמונה, והוא מצביע באצבע כלפי מעלה, והבעת פניו מעידה עליו שזה רע מאוד בעיניו. ההצעה שלי שאולי הם מאמינים אבל לא שומרים לא משכנעת אותו. בכפר הזה אין חילוניים, והשותף שם לב שגם כשהמוכרים והקונים כולם מקומיים ודוברים זה עם זה ערבית הם מברכים זה את זה ב'חג שמח' היום.

ערב החג אנחנו יושבים במרפסת הרחבה וצופים בואדי. עץ האגוז שהיה ערום כל החורף התעורר לפני שבוע כשהוא מעוטר בעמודי פריחה ירקרקה, וכעת הוא כבר עוטה אדרת עלים רעננה. בין ענפיו אנחנו מזהים ציפורים שונות: זוג יונים נח על בד, אחד מהם מנתר לענף אחר והשני מחרה מחזיק אחריו. נקר נעמד בזווית אנכית חדה רגליו אוחזות בגזע העץ וראשו מתקרב לסירוגין לעץ כדי להיטיב לראות, מקיף אותו בניתורים וממשיך הלאה; צופית קטנה ומבריקה בצבעים מטאליים גם היא מטיילת בין העלים החדשים. על אמיר העץ עומדת ציפור סמורה קטנה. גודלה כשל דרור אבל היא צהובה, על כנפה פס לבן ומקורה קטום. היא משמיעה קול שיר עליז שנשמע כמו פזמון חוזר. פרוש, אני מציעה, אולי חוחית. יש בישיבה הזו מן הטעם של בני חורין אמיתיים.

צלצול טלפון מפר את השלווה. שלום, פונה אלי הדובר, הפנה אותי אליך כך וכך, ואמר שאולי תסכימי לעשות כך וכך. אני נעה בכסאי במרפסת באי נוחות. אם יש משהו שלימדה אותי השלבקת זה שאני לא חייבת לקחת על עצמי את כל המטלות האלה, מכובדות יותר או פחות. המממ, אני אומרת, שמע. אני מתנצלת, אבל אני לא במיטבי. הוא נסוג במילים המבינות ההכרחיות. כנראה שאני עוד לא מוכנה להפרד מהש"ח. או לפחות לא להודות שהבראתי. אני עוד צריכה קצת להיות חולה, גם אם הכאב חלף. האם זה מה שאנשים מתכוונים כשהם מדברים על חופש?

Johann-Heinrich-Wilhelm-Tischbein
Johann-Heinrich-Wilhelm-Tischbein 1796, מחווה לחד גדיא

זאת לא אני שמתקדמת, זה רק הזמן שמתרחק*

ביום ראשון של השבוע האחרון של הסמסטר, הבת שלי ילדה את בתה הרביעית. ביום ג' של השבוע האחרון של הסמסטר נפגשתי עם הכהנת הגדולה. יש לי בשורה משמחת, אני מספרת לה, ועיניה נעוצות בי בציפיה דרוכה. אני יודעת למה היא מחכה. אני מאכזבת אותה. 'נולדה לי נכדה', אני מבשרת לה. באותו יום כששבתי מהוראה, ראיתי על צג הנייד שתי שיחות פנימיות בלתי מזוהות שלא נענו. התקשרתי למספר וענו לי מלישכת הרקטור. אלא שהרקטור עצמו כבר לא היה שם. הוא כבר ידבר איתך מחר, אומר לי הקול. יש לי סבלנות, אבל הכהנת הגדולה חסרת מנוח. מה יהיה? היא תוהה בקול. ומתרה בי: מיד כשאת שומעת תודיעי לי. הראשונה. ואחרי הרהור קל מוסיפה בהתחשבות: תוכלי להתקשר קודם לשותף שלך, אבל אני השנייה.

למחרת, ביום ד' של השבוע האחרון של הסמסטר תפסה אותי השיחה בדרך. נהגת זהירה, שמתי אותה על רמקול, והשותף יושב לצידי. מדברים מלשכת הרקטור. תוכלי לדבר איתו? כן, אני מסכימה, ושומעת את הבשורה מפיו ישירות. אחרי הכל השיחה הראשונה אכן היתה לכהנת הגדולה. השותף הרי ישב במושב הנוסע לצדי ושמע את הדברים יחד איתי. אני אכריז על כך הערב, שמחה הכהנת. באותו ערב מתקיים ארוע לכבודה שעליו עמלנו שתינו עמל רב. יחד חשבנו על רשימת המרצים, שאליהם פניתי אני. אל תחסכי בהוצאות, משכנעת אותי הכהנת, אני אכסה כל הוצאה מעבר לסכום הרגיל. שכנעתי אותה שכיום כבר לא מכינים הזמנות למשלוח בדואר, אבל לא ויתרנו על הזמנה מעוצבת במייל. איך ההזמנה? שאלתי אותה, והיא אמרה משהו על הצבע שלא אהבה. לבי נחמץ. חבל. אבל כשהגיעו הפוסטרים לתלייה ברחבי האוניברסיטה והבאתי לה אחד הביתה היא שמחה כמו ילדה קטנה, ויחד תלינו את הפוסטר על דלת חדר העבודה שלה. 'והצבע כל כך מתאים לדלת' היא אמרה מביטה בי מן הצד, בצורה שגרמה לי לחשוד שהיא שמעה מנימת הקול שלי כמה התאכזבתי שלא אהבה אותו. אין מערבבין שמחה בשמחה, אמרתי לה. הערב כולו שלך. את השמחה שלי נחגוג פעם אחרת. היא משתתקת, אבל אני רואה שהיא מחפשת מוצא לעקוף את האיסור שלי לדון בי. בערב היא אמנם לא מבשרת את הבשורה מפורשות, אולם בדברי התודה שלה היא פונה אלי בתואר פרופסור, ומיד עובר רחש של הפתעה בקהל הרב. ברור לכולם שהיא לא שגתה במילים שאותן היא בוחרת בקפידה.

השיחה השנייה היתה לאבא שלי. לפני ארבעים שנה אבא שלי חלה בסרטן ופרש מהמסלול האקדמי הפורמלי, ויתר על הקידום ועבר למסלול המחקרי. ביום ה' של השבוע האחרון של הסמסטר הייתי אצלו בערב, והוא ברך אותי, שמח בדרכו השקטה. השבוע אחותי סיפרה לי שעל מסך המחשב שלו נשאר מסמך אחד פתוח. אבא שלי מעולם לא השאיר מסמכים פתוחים. הוא החל לכתוב מכתב לקרוב משפחה בחו"ל שעמו הוא עמד בקשרי מייל ובו בישר לו עלי.

אחותי הצעירה שמעה על כך שלישית. איזה שבוע יש לך, היא אמרה. נולדה לך נכדה חדשה, ועכשיו התואר. מהר תמלאי לוטו, כי דברים טובים באים בשלשות. אחותי הגדולה מיד פרסמה הודעה על כך בפייסבוק. 'על אף ידיעה שפרסמתי לא קיבלתי כל כך הרבה לייקים', היא מתלוננת בטון של פחחחח, רק מעיד על סדרי העדיפות של האנשים כיום. אחי קיבל את הדברים ברוגע מוחלט. הייתי בטוח שאת כבר ממזמן, אמר.

ביום ו' של השבוע האחרון של הסמסטר נפטר אבי. המילים האחרונות שלו לאחותי היו 'אני מיואש'. אני מהפכת בהן הרבה מאז. 'אני מיואש' מעיד בעיני על אהבת החיים שלו, על הידיעה שהוא עוזב מאחוריו חיים מלאים וטובים, חיים שחבל לו לעזוב. אני מבינה אותו. לא רוצה לחשוב שהמוות גאל אותו מייסוריו, כמו שנוהגים לנחם. הבריאות של אבא שלי אמנם התדרדרה במהירות. בשבועות האחרונים שוב לא היה יכול ללכת ובימים האחרונים גם לא לעמוד. כבר התחלנו לדבר על עזרה מסיבית יותר של מישהו שיוכל להרים אותו, כי את זה אחותי לא יכלה לעשות, והרעיון היה מאוס בעיניו. אבל החיים שלו היו טובים, והוא הבין שהם אוזלים לו. זהו 'אני מיואש' של אדם שמודע לקיצו. עדיף בעיני לעזוב כך, לא מוקדם מדי אבל גם לא מאוחר מדי. אני מוחה דמעות, והלב שלי כואב פיזית בידיעה שהוא לא ישוב, אבל אני מגיעה למסקנה שזה בכל זאת היה הדבר השלישי בסידרה של השבוע האחרון של הסמסטר, וכמה טוב שהדברים קרו בסדר שבו קרו.

Jeremy Miranda
Jeremy Miranda, Book Shelters, 2011

*מעגלים, ג'יין בורדו; מילים: מיטל קדוש

לאבא שלי יש סולם

ערב שבת, ואחותי מתקשרת, בוכה. אל תשאירי אותי לבד, היא מבקשת. כשאבא קרא לה לבוא הוא אמר לה 'אני מיואש'. בחוץ גשם זלעפות לא חדל לרגע, ואני לוקחת את המעיל ומפתחות הרכב ונוהגת במהירות המרבית האפשרית. מטחי מים ניתכים כל הדרך על שמשת המכונית, והעיניים שלי עונות במפלי דמעות. מחוץ לבית של אחותי חונה ניידת של נט"ן, אורותיה הכתומים מהבהבים בשתיקה. בסלון יחידת הדיור יושבת אמא שלי והבת של אחותי יושבת צמודה אליה, מחבקת אותה. בתוך חדר השינה שוכב אבי על מיטתו, ושני פרמדיקים מחברים אותו לאינפוזיה. לצד המיטה ניצבת אלונקה על גלגלים, ויש שם גם מכשיר מהבהב בירוק ובצפצופים. הוא בהכרה מלאה. כואב לי הגב, הוא אומר, ומבקש שישכיבו אותו על הצד. גם הרגל כואבת לו. האם הוא אלרגי למשהו? שואל הפרמדיק את אחותי, ואבא שלי האלבינו עונה במקומה: 'לשמש'.

האם לקחת אותו למיון או לא, זו השאלה. אבא שלי משיב: אם זה ישפר את המצב. אני יוצאת מן החדר כשהפרמדיקים מעלים אותו לאלונקה ושומעת את הקריאה הבהולה: קארדיאק ארסט, קארדיאק ארסט! הפעולות שלהם דחופות כשם שהן מיומנות. הם מתנפלים על אבי עם זריקת אדרנלין ומסיכת חמצן. השמיים מוארים בברק והרעם מחרה מחזיק אחריו בקול נפץ, והגשם לא מפסיק לרגע. אחותי ואני עולות לאמבולנס ואני מחזיקה לאבי את היד. הוא כבר לא בהכרה, אבל נושם. היד שלו קרה ורטובה מהגשם, ואני מנסה לחמם אותה.

אנחנו נכנסות אחרי האלונקה לחדר המיון, ואני אומרת לצוות הרופאים – בלי מכונות הנשמה וזונדות. לא להחיות? הם שואלים, ואני אומרת לא. בו זמנית אחותי אומרת כן, להחיות. מבטו של הרופא נח עלי, על אחותי, וחוזר אלי: מה הוא רצה? הוא שואל ומחווה בראשו אל עבר האלונקה. אבל אבא שלי לא רצה לדבר על המוות. פה ושם כשנגענו בנושא הוא אמר שזה כואב מדי לדבר על כך, ופסקנו. הוא לא האמין בהישארות הנפש. לתפיסתו, עם מות הגוף מגיע הקץ לכל, והאיון המוחלט הזה, התהום הרובצת הממתינה לו מעבר לפינה הפחידה אותו פחד מצמית, פחד מוות. חכו, אני אומרת לרופא, נתקשר לאחינו. אחותי הגדולה ממילא לא תענה לטלפון בשבת ואני גם יודעת מה היא תגיד, אבל אפשר וצריך לערב את אחי שגר בקצה השני של הארץ. עוד באותו בוקר הוא ביקר את ההורים, וכעת הוא מתבשר על המצב, וצריך להחליט, להתערב או לא להתערב. התגובה הראשונה שלו היא כן. לעשות כל מה שאפשר כדי להחזיק אותו בחיים. אני רוצה כל כך לוותר, להצטרף אליהם, להגיד גם כן, טוב, שיהיה כך, אולי. אני כל כך רוצה להאמין שאבא שלי עוד יחזור, שנשוב הביתה, שהוא עוד יצא מזה, שיתחזק. הרי הוא עוף החול, אבא שלי. לפני 42 שנה חלה בסרטן עור שכבר התפשט לבלוטות, והרופאים נתנו לו 6 חודשים לחיות. עד היום אין לרופאים הסבר מדוע הוא עוד חי, איך הערים על סיכויי הסטטיסטיקות והידיעה הברורה והנחרצת של המומחים, שרד יחידי מכל החולים במצבו. אבל למרות הנטייה לאופטימיות כנגד כל הסיכויים אני יודעת היטב שהפעם זה לא כך.

אבא שלי התחיל למות כבר כמה ימים קודם, כמו צירים מוקדמים לפני לידת הנשמה. הסימנים היו שם, כל השבוע. צל הקוצר נחבא אל הוילון, אורב. בסוף השבוע באנו כולנו, אחד אחד, לבקר. ערב קודם באתי גם אני. התוכנית היתה לקחת אותו בכיסא הגלגלים לקונצרט, אבל מצאתי אותו חלש ועייף, ואחרי שהעפנו עוד מבט בגשם הסוער שירד בחוץ גם ביום ההוא, ויתרנו. קצת ישבנו יחד, והוא נכנס למיטה. לקרוא לך משהו? שאלתי, והוא אמר שהוא עייף מדי. היטבתי את השמיכה סביבו, כיביתי את האור ואיחלתי לו לילה טוב. אמא שלי ידעה היטב שזה הסוף. כשיצאנו עם האלונקה לבית החולים שאלתי אותה אם תרצה לבוא, והיא סירבה. כבר נפרדתי ממנו כאן, היא אומרת, לכו אתן איתו.

הוא אמר שיקחו אותו לבית החולים על מנת לשפר את המצב, אמרתי לאחי, אבל הדבר האחרון שהוא רצה היה להיות צמח מחובר למכונות הנשמה. זה נכון, מסכים אחי, וגם אחותי מהנהנת בראשה ללא מילים. ניתן לו מורפיום נגד כאבים, אומר הרופא, וחומק אל מאחורי הוילון. אתם יכולים להצטרף אליו כעת, להפרד, אומרים לנו הרופאים, ובשקט מוסיפים: החלטתם את ההחלטה הנכונה.

מה אומרים לאבא חסר הכרה שעיניו פעורות אך אינן רואות, שפיו נפער לנשימות שפוסקות לסירוגין, שגופו כבר מתחיל להתכסות בכתמי מוות כחולים? אני אולי לא מבין גדול במוזיקה, נהג לומר לנו, אבל אוהב אותה בכל נשמתי. בשעתו האחרונה השמענו לו את הרקוויאם למוצארט, ואחריו את באך שאותו אני מצרפת להלן. היה שלום, אבא יקר שלי. אני כבר מתגעגעת כל כך.