עונת המלפפונים

יש לי נטייה לספר על הצלחות, ואני ממש מקווה שזו לא המקבילה המילולית לתמונת סלפי פאתטית עם שפתי ברווז מכווצות, אבל אולי זה קצת כן. אני יודעת שבדרך כלל דווקא כישלונות טומנים בחובם הזדמנות ללמידה עצמית, אם מצליחים לבלוע את דמעות האכזבה ולבחון ברצינות מדוע זה קרה. הצלחות הן לרוב מקריות, צומת של נסיבות והזדמנויות, או במילה אחת מזל. זו הסיבה שלרוב גם אי אפשר לנבא הצלחות, או לחקות אותן, וגם אם ההצלחות מנותחות ומפורקות לגורמים וסיבות ובחירות, הלימוד 'על אודות' יכול אולי להסביר אותן בדיעבד, אבל לא ממש לתת כלים לחזור על הצלחות עתידיות או לנבא אותן. אבל משהו במבנה האישיות ה'הכי טוב' שלי, בנטייה הכנראה-מולדת לראות את חצי הכוס המלאה (גם אם היא חצי מלאה רק בגלל שבמקרה השארתי אותה בחוץ וירד גשם), גורם לי לכתוב מחדש את הסיפורים שלי עם סוף טוב. חולה על סוף טוב, גם אם הוא מתמהמה במשך שנים, ואפילו אם זה רק סוף של פרק, ולא של הספר כולו. ואולי בכל זאת אפשר ללמוד משהו מהסיפור הבא, ולבסס דפוס פעילות חדש.

אתמול נפוליאון שולח לי מייל, מבקש להתקשר. נפוליאון איש קטן וכוחני, זה לא מבשר טוב. אבל הנה אני, רגועה כמו מלפפון שעלה ממגרת המקרר, מוכנה לכל. תתקשר, אני כותבת לו, בקיץ כולנו עובדים מהבית או מהספריה, ואני בבית. תתקשר. די מהר מתבררת סיבת השיחה. נפוליאון כועס כי פנו אליו מועמדים אפשריים לתקן שפורסם, והוא לא ידע. לא ידעתי שפורסם תקן, הוא נוזף. למה לא התנהל דיון מחלקתי על פתיחת התקן כמקובל? הוא מוחה. למה בעיתוי הזה? הוא דורש לדעת, ולמה אין בתקן הגדרה מדויקת יותר של תחומי המחקר? למה לא נערך דיון תיאורטי בשאלה מה אנחנו מחפשים, האם חוקר צעיר שזה עתה סיים דוקטורט או חוקר ותיק יותר, והרי אי אפשר למדוד אותם באותם קני מידה. והאם דג הכסף שאמור להצטרף למחלקה ישתתף בדיונים או לא? נפוליאון, אגב, חושב שלא, בנימוק פרוצדוראלי. אבל אני יודעת שזמנו של נפוליאון אוזל. עוד שנים אחדות יפרוש, והוא רוצה להותיר חותם בדמות תקן בצלמו במחלקה, כמו כל הנפוליאונים, כל התימרונים האפשריים ייושמו; כל התותחים הכבדים טעונים, ומוכנים לירי.

אני בודקת במדחום פנימי את הטמפרטורה של המלפפון הפנימי שלי. עדיין קריר ורגוע לגמרי. ברור לי שנפוליאון משתמש פה בשיטותיו הביריוניות כדי להקטין אותי וכדי לאשש את סמכותו. ברור לי שהוא מבקש על הדרך לקדם מועמדים מטעמו, שהתזמון פחות מתאים להם. אבל גם אני לא בדיוק צחה וברה מכל אשמה. בא-רור שלא קיימתי דיון בנושאים הללו. למדתי את הכלל החשוב ביותר בניהול: עדיף להתנצל מאשר לבקש רשות. אבל אני גם לא מעוניינת לפתח את העימות למלחמה גלויה בינינו. אני מסבירה לנפוליאון: דווקא כן נערך דיון מחלקתי על פתיחת התקן. בדיון שנערך על הבאת הדג הכסוף למחלקה דובר על כך שבמקביל יפתח תקן פתוח. זה התקן. בענייני התזמון והתוכן אני מתנצלת. אכן היה צריך להתקיים דיון, אלא שההנהלה הנוכחית בעדנו, ותקן משוחרר לא יוחזר, וההחלטות שלי השאירו את כל האופציות פתוחות. במילים אחרות, אני מודה באחריות ובו זמנית מסבירה שהכל עוד לפנינו. הוא יקבל את הבמה שלו. במהלך השיחה הוא חוזר ונוזף בי, ואני חוזרת ובודקת את הטמפרטורה הפנימית שלי: אני נשארת באזור הירוק, ולא גולשת לאדום. הכל בסדר.

בסוף השיחה אני שואלת את נפוליאון אם הוא יכול להמליץ לי על מרצה לתוכנית אחרת שלי, כי הוא מכיר אותה הכי טוב. נפוליאון נופל בפח המחמאות כמו כולם. נפוליאון מתרכך. נפוליאון מספר לי אנקדוטה מימיו הראשונים בהוראה. אנחנו מנהלים שיחה נורמאלית לגמרי, אפילו צחוק היה שם. לא חשבתי על זה, הוא אומר, אבל תני לי כמה ימים, והקול שלו נינוח ורגוע.

אחרי השיחה שלנו, אני כותבת מייל לכל החברים. אני מתארת את המצב הקיים. אני מתנצלת שלא קיימנו דיון מעמיק מקדים, מבטיחה שעוד נקיים בהמשך. ביני לביני אני מגחכת. המלפפון שבתוכי כבר לא קריר או ירוק. אם תדחקו אותי לפינה אודה שהוא דומה יותר כעת לעגבניה סמוקה. אבל אני מרגישה נפלא, מחודדת, מדויקת. אולי זהו סוד כוח הניהול הנשי. לעשות מה שאני רוצה, ואחר כך להודות באשמה ולהתנצל בפומבי, בלי להרגיש שמשהו נגרע מכבודי, ושכולם יקפצו לי.

rie cramer
(Rie Cramer (1887-1977

הזמן הדרוש לתהליך המושלם

אני יושבת בחצר של בית קפה שכונתי קטן, פונה לשביל הגישה למקום, התיק למרגלותי, הטלפון על השולחן לפני, ממתינה. הגעתי עשר דקות לפני הזמן, ואני ממשטרת את שרירי הפנים, מתאפקת שלא לחייך ורק הלב שלי מפרפר בהתרגשות. עדיין לא, אני מסמנת למלצר, אני מחכה למישהו.

לפני שבע שנים עמדתי בראש המחלקה. הוא סיים אז פוסט-דוקטורט אחד, ועוד אחד, ואני רציתי אותו. רציתי מאוד. הוא צמח אצלנו, ומתאים לנו מאוד. החתיכה החסרה בפאזל המחלקתי. צעיר מבריק וישר, חבר, רגיש ומאוד חכם. תחום ההתמחות שלו ממשיך את דור המורים, אבל גם פורץ דרכים חדשות, והוא מפרסם בבמות חשובות ביותר, שמו כבר הולך לפניו. כבר אז הוא היה גם מורה מחונן. היתה לי תחושה של פספוס, הנה הוא חומק ממני, כמו דג כסוף סנפיר שמחליק מבין אצבעותי, משאיר אחריו שובל ברק מנצנץ. לא רציתי לבזבז זמן. היו שמועות על אוניברסיטה אחרת שרוצה אותו, ולנו היה תקן בצנרת, אבל הוא היה בעתיד. ניגשתי לדיקן, שאלתי מה עושים. אם המחלקה תסכים שהוא האיש, אמר הדיקן, אפשר לפנות. יש מה לעשות.

באותם הימים עוד הייתי ירוקה בענייני מניפולציה ופוליטיקה פנים-אקדמית. מיד כינסתי את חברי המחלקה לישיבה דחופה. הצגתי לפניהם את הנתונים. איכשהו הייתי בטוחה שכולם בעדו, טעות של טירונים. תמיד צריך לקחת בחשבון מניעים זרים, אנשים אחרים שצריך לקדם, אג'נדות אישיות. והכל עטוף כמובן במילים יפות ומשכנעות: 'עדיף לחכות למכרז פתוח'; 'להשאיר את האופציות פתוחות'; 'מי יודע את מי אנחנו מפסידים'. זה נשמע אותנטי ואפילו משכנע אם לא יודעים איזה ענן סמיך של רגשות ואינטרסים מתקדר מאחורי משפטים כמו-ניטראליים ורציונאליים מסוג זה. עוד זוכרת את טעמה המר של ההחמצה, של ההפסד. המהלך לא בשל, וגרוע מזה. הדי הדיון דלפו והגיעו לאזני הבחור, שנפגע עמוקות. הוא קיבל את התקן באוניברסיטה מתחרה, והתחיל שם קריירה מזהירה. אנחנו קיבלנו את המכרז הפתוח שאחרי דיונים ארוכים בתיקים רבים אויש על ידי איש צעיר אחר, לא רע בכלל, אבל הוא לא הדג הכסוף שלי.

זום אין לאתמול. אחרי סבב שוב אני ראש המחלקה, הפעם קוראים לזה 'ראשת'. למחלקה שלנו מגיע עוד תקן, ובגלגול הזה אני הרבה יותר זהירה וגם מחושבת, מקווה לצאת גם צודקת. אני פותחת בסדרת שיחות מסדרון, שולחת גם אחרים לגשש. אני רוצה לקבל את ההסכמה המחלקתית הנדרשת לצוד את הדג בלי דיון, אבל נפוליאון וגם קולגה נוסף מדגישים שהדיון קריטי, למרות ששניהם אומרים שהכסוף לחלוטין מקובל עליהם. הפעם אני לא שואלת את הכסוף דבר מראש, ורק מבקשת מנדט מחברי המחלקה לפנות אליו. אני לא רוצה לערב את הכסוף בתהליך לפני שתהיה לי גושפנקה מחלקתית לתהליך. הספיקה השריטה ההיא שאולי בינתיים הגלידה, אבל השאירה צלקת מכוערת בדג שלי.

לדיון יש דינמיקה משלו, ולא תמיד אפשר לצפות אותה מראש. בתחילתו יש לי רוב רגיל, אבל דרוש יותר מזה כדי להמשיך בתהליך. החברים, נדמה לי, מסרבים לוותר על תחושת הכוח, והרי אלמלא מוראה של מלכות כל הגדול מחברו בולע את חברו, והם כעת גדולים מחבריהם חסרי התקן, מדוע אני גוזלת מהם את טרפם, את עמדת האלוהים הגוזר גורלות שכרוכה במכרז פתוח ומיון תיקי מועמדים. צריך לסיים את הדיון כי נגמר הזמן, ואני מרגישה בצער ששוב חומק מידי הדג הכסוף, והפעם לתמיד כי חלון ההזדמנויות כבר כמעט ונסגר, הוא כבר מכה שורשים בביתו החדש. הישועה באה מכיוון בלתי צפוי. חבר מחלקה מבוגר, שתמיד תייגתי כאוטיסט חברתי, מנסח את השאלה במילים אחרות: האם יש אור ירוק או אור אדום לפנות לכסוף? מדהים מה שעושה מינוח מעט שונה. אחד אחרי השני אני מקבלת אור ירוק מכל החברים. וגם אם למחרת נפוליאון שולח מייל מתחטא ומאשים ('התהליך לא היה נקי') לכל החברים, אני עומדת על שלי. קיבלתי אור ירוק. ותודה לאוטיסט המדומה שהרים לי את כל הכדורים להנחתה. אני מורידה בפניו את הכובע, האיש גאון חברתי באדרת אוטיסטית.

והנה מגיע הכסוף לבית הקפה השכונתי. אנחנו מזמינים קפה ונשנוש ואני מביטה לו בעיניים. היום אני מגשימה חלום, אני אומרת לו. אני משלימה מהלך שהתחלתי לפני שבע שנים. אז לא נסתייע. הפעם אני פונה אליך בשם כל המחלקה, פה אחד (אור ירוק מכולם, חרטות לא נחשבות אני חושבת ולא אומרת), תבוא. הוא עוד צריך לחשוב על זה כמובן, ולהתייעץ עם המשפחה, ולהתמודד עם קצת ייסורי מצפון שכרוכים בנטישת האוניברסיטה שקיבלה אותו אז, אבל הוא כבר ריצה את 'עונשו' בארץ גזרה, הגיע זמנו לחזור לכור מחצבתו. הדג שלי מודה לי בהתרגשות ואני רואה איך הצלקת ההיא מאז כבר לא כואבת. הוא אפילו אומר שהגלות הזו עשתה לו טוב, אפשרה לו לחתוך את חבל הטבור, להתנסות בתרבות אירגונית אחרת, להצמיח כנפיים וגם לפרוס אותן.

אנחנו נפרדים בחיבוק חם. תודה לך, אני אומרת לו. אני לא יודעת מי נרגש יותר, הוא או אני. כמה פעמים בחיים מתאפשר לנו להמשיך תהליך שהתחלנו לפני שבע שנים, להמתין עד לשלב שבו כל הכוכבים מסתדרים במקום. במבט-על ברור לי כעת שהיה כאן סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, שכשהייתי בתוכו לא יכולתי להיות מודעת לכך שזה רק פרק אחד, המשך יבוא. שהיה צריך את הכישלון ההוא אז, את שנות ה'גלות' שלו, את ההבשלה. שאי אפשר היה להגיע להחלטה של עכשיו בלי לעבור דרך ההחלטה ההפוכה הקודמת, ושבסוף, כמו שאומרת הפרסומת, הכי טוב.

lady of the Roses
Lady of the Roses, 1901 by František Dvořák Czech, 1862–1927

מישהו הדליק את האור בחדר

נפוליאון עומד בפתח החדר שלי ורוקע ברגלו. הקול שלו לא עולה, אלא להיפך, יורד אוקטבה, אבל הקמט בין הגבות הוא קניון מצוקי עמוק, והפה שלו קפוץ וזויותיו שמוטות. בגלל שהוא קצר קומה הדמות כולה מעלה בדמיוני את הגמד המרושע מהאגדה, רמפלסטילסקין, או עוץ לי גוץ לי בתרגומו של שלונסקי (כי "תן לי עצה, גמד שלי") רגע לפני שהוא נבלע ברצפה כשהוא מגלה שבת הטוחן טחנה אותו. אין לי מזל כזה. נפוליאון עדיין שם. הוא זועם עלי באמת.

לפני מספר שנים, כשאישתו של נפוליאון הבינה שאי אפשר להמשיך לחיות איתו ועזבה אותו לאנחות, הוא רצה לקנות את מחצית הבית שלה וחיפש מקורות הכנסה נוספים. בשלב ההוא פנה אלי וביקש ללמד בתוכנית שאני עומדת בראשה. הוא מלמד בתוכנית מאז, ובמשך השנים היו עליו ביקורות טובות. הוא מורה טוטאלי, וכשהוא מעריך תלמיד הוא יתן את כל כולו. אבל משהו נסדק בנפוליאון לאחרונה. במייל נזעם הוא קובל על כך שהתלמידים בקורס שלו במסגרת התוכנית לא מגיעים לשיעור מוכנים. לפיכך הוא רוצה להעיף 7 תלמידים מהכיתה. אני מתייעצת עם ההנהלה הבכירה של התוכנית. נפוליאון לא יכול להעיף תלמידים מקורס. הוא כן יוכל להכשיל אותם. הרקע להתפרצות על סף חדרי היתה ההודעה שלי אליו שאני מתכוונת להפגש עם התלמידים, ולשמוע אותם. 'הם ישקרו לך' הוא שוצף, ואני עומדת על שלי בשלווה. תן לי קרדיט להבין מתי משקרים לי ומתי לא. נפוליאון נסוג, אבל בנוכחות קולגות אחרים נפוליאון אומר: התוכנית הזו תת רמה. כשתלמידים שואלים אותי אם להשתתף בה אני אומר להם 'בשום פנים ואופן לא!'.

אני נפגשת עם התלמידים. הם נבוכים, ולגמרי מאשרים את מה שנפוליאון אמר. הרמה גבוהה, הם לא היו מוכנים, יש הרבה לחץ בתוכנית. בדברים שלי אליהם אני תומכת בדרישות של נפוליאון, לא בגלל האיש, אלא כי באמת אין דבר כזה לבוא לא מוכנים לשיעור בתוכנית כזו. בשביל מה באתם. יש להם אפשרות לפרוש מהקורס, ולאלה שיבחרו להשאר אני מתווה את התנאים החדשים להשתתפות. ועדיין בראשי מהדהד המשפט של, הו האירוניה, נפוליאון בונפרטה: 'צבא של עכברים שבראשו אריה יצליח יותר מצבא של אריות שעליהם מפקד עכבר', או במילים אחרות, אין חיילים גרועים, יש מפקדים לא טובים. אבל נפוליאון 'שלי' פועל על עלבון ומרמור, ואף פעם לא חושב שהוא אשם.

אחרי המפגש עם התלמידים אני מדברת עם ההנהלה הבכירה. הדברים שאמר נפוליאון על התוכנית מדאיגים אותי יותר מתקרית הסטודנטים הרשלנים. כמה נזק גרם האיש לתוכנית? האם יוכל להמשיך ללמד בה? ההנהלה הבכירה הוא איש חריף ויש לו אבחנות חדות. אני אפגש איתו, הוא מבטיח לי, אבל לפי מה שאת מספרת הייתי אומר שמדובר במקרה פסיכוגריאטרי. אנשים מבוגרים מקצינים בהתנהגות שלהם. הטובים נעשים טובים יותר, וקצרי הרוח, הממורמרים מקצינים את התנהגותם גם כן. דברים שפעם אולי היה חושב אותם אבל סינן לפני שאמר יוצאים יותר בקלות מבין השפתיים. חורי המסננת גדלים, ולבסוף אין שום מסננת. כשההנהלה הבכירה מדבר איתי כל משפט שלו משתבץ כמו חתיכה חסרה בפאזל. מישהו הדליק את האור בחדר, ואני חשה איך הכעס שלי על נפוליאון מתפוגג ומתאייד לו כמו רמפלסטילסטקין, ורק האדוות באוויר נותרות, מפזזות בקרני השמש בטרם יעלמו כליל.

gargoyle toledo
גרגויל

הייתי רוצָה לשבור לך יד, ואז לתת לך רחמים

התקשרו אלי מהמעון והודיעו שהתאומה הקיאה ושצריך לקחת אותה. אלה הקטעים הקשים ביותר עבורי, כשאני מנסה לג'גל בין לימודי עיצוב, עבודה והורות לתאומים בני שנה וחצי ולדאוג שכל הכדורים יהיו באוויר בלי שאף אחד מהם יפול. הייתה לי הגשה, והאיש שלי היה באוניברסיטה שלו, במרחק של שעות. אין למי להתקשר, אין מה לעשות. עזבתי הכל ורצתי למעון. התאומה רצה אלי, מחייכת את החיוך השדוני שלה עם הרווח העצום בין שתי השיניים הקדמיות, עם השיער בקוקיות המתוקות שצומחות לה משני צידי הראש כמו שתי אנטנות פרוסות. היא הקיאה קודם, אבל כעת נראתה שמחה ומאושרת. אין עוד אף אחד במחזור שלי שהוא הורה, שלא לדבר על הורות לתאומים. חלקם זה עתה התחתנו, אבל ההורות מבחינתם אינה אפשרית בשלב הזה ולא קורית. לקחתי איתי את התאומה. נכנסנו לחלל של ההגשות. תלמידה אחרת הגישה את העבודה שלה, והמרצה עמד שם, מגובה במרצה נוסף, צעיר יותר, והגיב לפרזנטציה. התאומה חייכה את החיוך המקסים שלה ואמרה 'בא'. לא בכתה, לא השתוללה. הברה אחת. והמרצה השתתק. שלח בי מבט רע ואמר: תשימי את הדבר הזה בשקית כדי שלא יעשה רעש.

כלתי מספרת לי את הסיפור הזה וגם עכשיו עיניה מתמלאות דמעות. יצאתי איתה החוצה, היא מספרת, התחלתי לבכות. בהתחלה את לא מאמינה שזה מה שאמרו לך, שתשימי את התינוקת שלך בשקית. אחר כך את גם לא ממש מבינה. לא יודעת מה לעשות. להגיב? להתלונן? חברה שיצאה איתי מהכיתה לקחה אותי למזכירות. דיברתי עם ראש התוכנית. הוא אמר שהם לא רגילים לאמהות בקרב הסטודנטיות, שהם לא יודעים איך לאכול את זה. שהוא ידבר עם המרצה. הוא דיבר איתו. המרצה אמר לי 'מצטער שנפגעת'. לא מצטער שהוא פגע. הוא מצטער שאני נפגעתי כי מרצה שאני תלויה בו, שצריך לתת לי ציון, אומר לי לשים את הילדה שלי בשקית.

כשהיא מפסיקה לרגע כדי לקחת אוויר השותף שלי מתפרץ. אני חושב שאת צריכה לפרסם את הסיפור בפייסבוק, הוא אומר, מה זאת אומרת לשים את הילדה שלך בשקית? צריך לפטר את המרצה הזה, הוא ממשיך לחמם. אני הייתי תובע אותו אישית. ואת המוסד. הבן שלי, האבא של התאומה, ילד רגוע לגמרי וממש לא לוחמני תומך בו. הוא רואה את העניין בדיוק באותה הדרך.

ורק אני יודעת כמה זה לא פשוט. איך השיתוק הזה שתוקף אותך ברגע האמת, חוסר האמון שזה מה ששמעת, ואחר כך איך הפגיעה המהדהדת בך ממשיכה לשלוח אדוות במשך כמה ימים, ואת מגלגלת בראש את התגובות הראשוניות שאותן כבר לא תגיבי בגלגול הזה, אבל מה לגבי תגובות מאוחרות יותר, ומה לעשות עכשיו. ועד שאת חושבת שאת יודעת את התשובה הנכונה עבורך כבר עבר הזמן, והפגיעה רחוקה ומי בכלל ישמע לך, ולמה לא התלוננת מיד?

הייתי השבוע בכנס בארץ, והיה שם קולגה שלי מהחוג, נקרא לו נפוליאון. הוא קטן קומה והגישה שלו מתנשאת ונעלבת בו זמנית, שילוב שעל פניו נראה בלתי אפשרי אבל הוא ארסי כשם שהוא בלתי נעים. הוא קצת מיזוגן, יותר עניין של גישה ממשהו שאפשר להצביע עליו מפורשות. סטודנטיות באות לספר לי איך הוא מתעלם מהן, או מתנשא עליהן בשיעור. זה לא קורה לו עם סטודנטים. מעולם לא היינו ביחסים קרובים או מיודדים. לפני שנה בערך עבר נפוליאון גירושין מכוערים ביותר, שבמהלכם מצאתי אותו מסתובב במסדרונות החוג עם מבט נרדף ומראה מוזנח. ברגע שהצליח להצליב את מבטו במבטי הוא עצר אותי לדווח ארוכות על צרותיו האישיות ועל אשתו המרשעת שעזבה אותו לאנחות, מידע מיותר שהשאיר אותי עם תחושה של משהו לא נעים שזוחל על העור. באותו היום השבוע שבו הרצינו שנינו בכנס, הגיע גם דוקטורנט שלי וישב כל היום להקשיב להרצאות. הוא בחור מבריק, וראיתי את הקולגה משוחח איתו ארוכות. אחרי יום ארוך של הרצאות ודיונים, חלקם משמימים, חלקם תמוהים וחלקם מעניינים באמת הגיעו מוניות ולקחו אותנו לארוחת ערב במסעדה, כל המרצים. הדוקטורנט שלי קיבל אישור מהמארגנת להצטרף ושמחתי שהוא יכול לבוא ולשבת עם המרצים, בהם אורחים בעלי שם מאוניברסיטאות מעבר לים. הקולגה שלי התישב לידו. את יודעת, הוא אמר לי, המארגנת שידרגה אותו. ודאי, עניתי, אני באמת מודה לה שאיפשרה לו להצטרף לארוחה למרות שהוא לא מרצה בכנס. לא, לא, לא, תיקן אותי נפוליאון, כשאמרתי שהיא שידרגה אותו התכוונתי לזה שהיא הניחה שהוא תלמיד שלי.

לא הגבתי. ברגע הראשון חשבתי שלא יכול להיות שהוא אמר את מה ששמעתי. לקח לי יומיים עד שזה הפסיק ל'כרסם' בי, והפך למשהו שמעיד עליו, ולא עלי. סיפרתי על כך לחבר מחו"ל שהשתתף בכנס. הייתי נותן לו אגרוף, הוא אמר. סיפרתי לחבר אחר. לכי להתלונן עליו בפקולטה, הוא הציע. סיפרתי לחבר שלישי שאמר, הייתי עונה לו: מי כמוך מומחה לעניין אחרי שאישתך נטשה אותך ובבת אחת השתדרגה.