עניין קטן של קארמה

הכהנת הגדולה יושבת בכורסה ממולי, כוס תה נענע עם לימון בידה. בגלל הקורונה ויתרנו על החיבוק והנשיקה המסורתיים, אבל אני ממשיכה לבקר אותה בסדירות. היא האמא היחידה שנותרה לי, אחרי שאמי הצטרפה לאבי, שוכבת כעת באותו קבר, קומה מעל. 'החברה שלך קיבלה פרופסור מן המניין אתמול', היא אומרת, ומביטה בי בעיניה החודרות במבט של מי שהימר על הסוס הלא נכון, סוס שסטה במהלך המירוץ כדי להריח פרחים בשדה במקום לדהור עם סכי עיניים ישירות אל המטרה. החברה הזו כתבה גם היא אצל הכהנת הגדולה. כשאני קיבלתי מינוי היא נאבקה למצוא את מקומה האקדמי, נאחזת בשיניים ובציפורניים בכל עבודה אקדמית שהציעו לה בארץ ובחו"ל, בשעות לא שעות ובהיקפים בלתי סבירים בעליל, לא מתייאשת. כמו הצפרדע הזו בכד החלב היא המשיכה לשחות עד שהחלב הפך לחמאה, והיא קיבלה תקן באוניברסיטה אחרת. מאז השמיים הם הגבול עבורה, ובחריצות מדהימה היא סיימה את המסלול האקדמי תוך תשע שנים בלבד. כל הכבוד לה. אני בודקת עם עצמי מה אני מרגישה. הכל בסדר. אני באמת שמחה בשבילה, כי כשאני קיבלתי את התקן והיא נותרה פצועה לצדי המסלול היה לנו קשה להמשיך להפגש. גם אם שוחחנו והחלטנו שלא ניתן למצב לקלקל את החברות בינינו, היא התקלקלה. הייתי בשבילה כמו ניר זכוכית שמגרד פצע מדמם. עכשיו אני מתקשרת לברך אותה, ושמחה בשבילה על הפיצוי הענק, על תחושת ההישג, תוך ידיעה שאני הארנב מהמשל והיא הצב שניצח בהתמדה ובחריצות בתחרות. בסדר לי להיות הארנב, אני חושבת, הרי אם רק ארצה אני יכולה לרוץ הכי מהר שיש, לכתוב את הדברים הכי מבריקים, כאלה שיבטיחו לי מקום בגן העדן העתידי של הערות השוליים. ובכל זאת המבט של הכהנת משאיר לי קצת טעם מריר בפה.

אני משוחחת עם הכהנת על הפצצה האחרונה שמטלטלת את כל הבניין האקדמי שלנו. עמית וגם חבר, אחד המובילים בתחום, הורשע באחזקת פורנוגרפית ילדים. מכיוון שהוא חי בארץ שבה אחזקת חומר שכזה היא עברה פלילית, הוא קיבל שנת מאסר. כמו חברי התחום כולו שתינו המומות. האיש הכי נחמד, הכי קולגיאלי, איש משפחה, כמו בקלישאות הכי בנאליות. my secret garden, כך הגדיר את הסטייה הנוראה הזו, ואמר ששמח להיתפס. האיש הוקע אישית ואיבד את משרתו החשובה ואת כל עולמו. מכל עבר יצאו הודעות גנאי ושאט נפש, ואני בכל זאת שולחת לו מייל אישי, שואלת אם ירצה לדבר. קשה לי, אבל האיש עזר לי מאוד ותמך בי לאורך הדרך, ואני תוהה האם העובדה שהחוקר החשוב הזה, החבר, עשה מעשים דוחים ונפשעים (ובכל זאת מזכירה לעצמי שלא פגע פיזית, למרות שגם אחזקה של חומר כזה היא גורם לפגיעה), מוחקת את כל השגיו המחקריים והאישיים. הוא מודה לי במייל חוזר, אבל לא מתקשר.

אתמול אספתי את כל בקבוקי הזכוכית הריקים מפינת המיחזור. הבן השלישי על אשתו ותאומיו עברו לגור אצלנו. אשתו בהריון שני עם תאומות. הוא התחיל עבודה חדשה. הם יגורו אצלנו עד הלידה של התאומות וקצת אחרי, ובינתיים אני משתדלת להקפיד קצת על הסדר. כשלושים בקבוקים נחים להם בשתי שקיות בבגאז', ובדרך לסופר אני רואה מיכל שעליו נכתב 'בקבוקים למחזור. התמורה לצדקה'. בשמחה רבה רוקנתי את הבקבוקים הריקים, חושבת ש9 ש"ח זה לא הרבה, אבל גם זה משהו. בסופר אני קונה 3 חבילות של גבינה לבנה 5 אחוז. על הקופסאות מדבקת המחיר היא 6 וחצי שקלים. אני מרימה גבות. בדרך כלל המחיר הוא 9 וחצי ש"ח. הקופאית סורקת את הגבינה והמחיר הוא אכן 9 וחצי ש"ח לחבילה. אבל מה לעשות, לפי החוק הם חייבים לגבות את המחיר שנכתב על המוצר. אני מחשבת בראש במהירות. מעולם לא קיבלתי החזר כל כך מהיר על צדקה.

נספת: עוגת גבינה לימי קורונה:

1 חבילת גבינה לבנה 5%, שתי ביצים, 3 כפות סוכר, תמצית וניל. לערבב.

להוסיף 1 כף קמח, 1 כף קורנפלור, 1 כף פודינג אינסטנט בטעם וניל. לערבב היטב אחרי כל כף שלא ישארו גושים.

לאפות בתבנית במשך 45 דקות בתנור שחומם מראש ל 150 מעלות (העוגה צריכה לצאת לבנה).

רצ"ח בכמה מערכות

בחמש וחצי מתקשרת אלי מזכירת המחלקה. בקול גבוה ומעט קצר נשימה היא מודה שעשתה פאשלה איומה, ושאין כיבוד למפגש המחלקתי הערב. שינו את הטפסים, היא מסבירה, וכרגיל בבירוקרטיה במקום לפשט עניינים כעת הכל מסובך יותר, וכשהיא שלחה את ההזמנה בדרך המקובלת היא לא ראתה שצריך אישור, ואישור אין, וכעת העסק שממנו אנחנו בדרך כלל מזמינים את הכיבוד לערב מתנער מכל העניין. השורה התחתונה: אין. אני מביטה בשעון: שעה לפני התחלת המפגש המחלקתי, מסורת ותיקה שאליה באים קולגות ותלמידי מחקר, והפעם גם בני משפחה של חוקר ז"ל שתורמים מילגה לזכרו. מה עושים.

המפגש המחלקתי הוא מוסד שהחל לפני קרוב ליובל שנים. הכוהנת הגדולה אוהבת לספר שהמייסד, שבינתיים הלך לעולמו, היה המרצה הראשון. היא נשאה את ההרצאה במפגש השני. 'עוד הייתי אז תלמידת מחקר' היא מתגאה, ובצדק. הרעיון היה להקים פורום שבמסגרתו יוכלו החוקרים להציג רעיונות מהפכניים בפני חבריהם, לעורר דיון, חוד החנית של המחקר בתחום. שמו של המפגש המחלקתי הלך לפניו וחוקרים ציינו את ההרצאה במסגרתו בקורות החיים שלהם. לא מדובר בחווייה קלה או פשוטה. הרצאה במסגרת המפגש המחלקתי הייתה טבילת אש אכזרית, כי הערב תמיד התחלק לשלושה חלקים: ההרצאה, החלק שבו אוכלים את הכיבוד, והחלק שבו אוכלים את המרצה. המייסד, איש חמור סבר שהטיל מורא במבטו הנוקב מבעד למשקפיו, היה נוהג לפתוח את הצליבה של המרצה באמירה: 'הכל ברור. ורק יש לי שאלה אחת' וכאן באה שאלה שהפכה את הרציונאל של ההרצאה על פיו, מוטטה את הטיעון באיבחה אחת, והותירה את המרצה פעור פה וחסר מענה. אישית נכחתי פעם במפגש מביך במיוחד שבו המייסד שאל את המרצה בשיא הרצינות: 'מה חידשת בכל זה?' ורציתי לקבור את עצמי מבושה רק כי הייתי נוכחת שם, מתחת למרצפות האפרוריות של הסלון שבו התארחנו. שכן גם זה היה חלק מהעניין: המפגש המחלקתי התקיים בבתיהם של המרצים, בחדרים ספוני הספרים, עם הריח של מדפי העץ הכהים והספרים הישנים, ועם ניחוחות עוגת התפוחים שעלו מן המטבח.

מספרו של המפגש המחלקתי הפעם הוא 298, או רצ"ח בעברית. כמובן, אפשר להתחמק ולהגיד 'אתם מוזמנים למפגש החצ"ר של המפגש המחלקתי', אולם אני משאירה למזכירה לכתוב את ההזמנה אחרי שאני שולחת לה את פרטי המרצה, את הכותרת ואת המיקום, והיא לא מתחכמת ומשאירה את המספר באותיותיו העבריות הרגילות. ההזמנה פותחת באותיות קידוש לבנה: 'אתם מוזמנים בזאת למפגש הרצ"ח של המחלקה'. אני מגלגלת עיניים וירטואלית בראשי. מה כבר אפשר לצפות מערב רצ"ח.

בשנים האחרונות המפגש שוב אינו מתקיים בבתיהם של המרצים. התמעטנו מאוד, וחוץ מזה כיום המרצים אינם גרים בעיר עצמה, ולך תזמין אנשים לכפר ערבי או לפרבר מרוחק. מלבד זאת, קיום המפגש המחלקתי באוניברסיטה עצמה מבטיח שגם יגיעו סטודנטים, שנמנעו מנסיעה לבתים פרטיים. הכיבוד שוב אינו נאפה במטבחים הפרטיים של בעלי הבית המארחים או מוגש בסטים מפוארים מגרמניה או הונגריה ששטו לארץ באוניה בשנות השלושים ושסודרו על שולחנות חגיגיים, אלא מוזמן על ידי המזכירה על חשבוננו, בכלים חד פעמיים ולצדם מיחם, חלב, אבקת קפה נמס ותיונים. השעה כאמור, חמש וחצי, שעה לפני התחלת המפגש, ואין לנו כיבוד. שמעי, אני אומרת למזכירה, לכי למזנון של הסטודנטים. תבדקי מה הם יכולים לעשות. הם מוכנים למכור לנו בהנחה גדולה את כל הסנדויצ'ים שנותרו מהיום ואת כל עוגות השמרים, היא מדווחת. שתייה אני ממילא אארגן, היא מבטיחה.

השעה שש. אני הולכת לבדוק מה קורה בחדר שבו יתקיים המפגש. המזכירה עורכת את העוגות בצלחות. הסנדוויצ'ים נחתכו לחצאים, וביחד הם מהווים ערימה נאה למדי. אף אחד לא יוכל לנחש שמדובר באילתור. אני מכרסמת מאפה תפוחים בבצק עלים ומאשרת את טיב הכיבוד. הוא טרי לפחות, ולא גרוע יותר מהכיבוד הרגיל. ודאי זול יותר. המרצה מגיע ואני מארגנת עבורו את המצגת שתלווה את ההרצאה. בינתיים מגיע קולגה אחד ועוד סטודנט. עוד עשר דקות צריך המפגש להתחיל ואיש אינו נראה באופק.

לפני כחודש התקיים המפגש הרצ"ז. אדי הכישלון ההוא טרם התפוגגו. לראשונה מאז שאני משתתפת במפגש המחלקתי היו בו כיסאות ריקים. ההרצאה היתה גרועה במיוחד, ולא עזר שהמרצה היתה גרמניה שדיברה אנגלית כמי שגורסת חצץ בין שיניה. כשאני מתקשרת יום לפני המפגש הרצ"ח לכוהנת הגדולה כדי לוודא שהיא מגיעה היא אומרת לי שההרצאה ההיא גרמה לה לחשוב מחדש על כל ההשתתפות במפגש המחלקתי. 'אני אפסיק להגיע', היא אומרת לי, 'אם גם הפעם תהיה נוראה כל כך'. אני מרגישה נזופה. אני ראשת המחלקה, המפגשים הללו באחריותי. הפעם האחרונה הייתה נוראית, אבל הייתי רוצה לומר לעצמי שדברים כאלה קורים. אלא שאני יודעת היטב שפעם הם לא היו קורים לי. הייתי צריכה לברר מראש איך היא תהייה, ולא לסמוך על ההמלצה של קולגה שהציע את שמה. הייתי צריכה ללחוץ על תלמידים להגיע, לשלוח שנית את ההזמנה, ולא לסמוך באדישות שהנוכחות תהייה מלאה כרגיל. אני מודה שלאחרונה אני לא ממש מתפקדת כמו שצריך. לא מספיק אכפת לי. נמאס לי לעשות דברים רק מתוך אינרציה, רק כי 'צריך'. אני עובדת על בטריה של עשרים אחוז, וכשלא מצליח, כצפוי, אני מרימה כתפיים וירטואליות וממשיכה הלאה. אז מה כבר קרה, אני אומרת לעצמי. עד שהכוהנת הגדולה מגיבה ככה. לזה לא הייתי מוכנה. זה כואב.

השעה שש ועשרים וחמש. חוץ מהקולגה והסטודנט איש טרם הגיע. נדרשת פעולה של ממש כדי למנוע כישלון מהדהד של הרצ"ח. אני יוצאת מהבניין, חוצה את הכביש ונכנסת לבניין שממול. בקומה הראשונה מתקיים שיעור של תוכנית שאני עומדת בראשה, והמורה שמלמד שם הוא ה'מבריק' שאני אחראית עליו. אני פורצת לכיתה. הוא מציג אותי בפני התלמידים, 22 במספר. 'הבוס שלי ושלכם' הוא קורא לי. אני אוחזת בידו ושולפת אותו מן הכיתה החוצה. 'שעת חרום', אני אומרת לו, 'צריכה את כל הכיתה שלך עכשיו בחדר ההרצאות בבניין ממול'. הוא מופתע, אבל משתף פעולה. 'מה תתני לי בתמורה?' הוא שואל. 'מה שתרצה' אני עונה. 'אני רוצה שתבטיחי לי שבלוויה שלי לא יבואו X, Y ו Z' הוא מבקש. אלה אנשי התחום שלו, הנחותים ממנו באופן בולט, שדפקו לו את המסלול האקדמי. 'אם אני לא אמות לפניך, אני מבטיחה', אני אומרת. אנחנו חוזרים לכיתה. 'כולכם עכשיו אוספים את החפצים שלכם והולכים אחרי לבניין שמעבר לכביש', אני מודיעה לסטודנטים ההמומים. 'יש לכם הזדמנות לשמוע מומחה עולמי שהגיע לכאן לתת הרצאה חד פעמית' אני מסבירה, וזו האמת, אם כי כמובן, לא כל האמת. כמו החלילן מהמלין אני יוצאת מהכיתה והבניין ואחרי שיירה של כ"ב סטודנטים תמימים. כשאנחנו מגיעים לחדר ההרצאה אני מגלה שבינתיים הגיעו אנשים ויש נוכחות לא רעה בכלל. אני רואה את הכוהנת הגדולה מזרזת אנשים לאכול את הסנדוויצ'ים הטעימים. אני מנחה את העדר לתוך החדר. יחד עם התגבורת מתלמידי השיעור שחטפתי יש נוכחות ממש יפה.

בסוף הערב, כשאני מסיעה את הכוהנת הגדולה הביתה אני מבררת בעדינות איך היה. 'בהחלט תיקון', היא מברכת. הייתה תזה, היה ברור, היה מעניין, הדיון היה טוב. 'את יודעת', אני אומרת לה, 'בעוד שני מפגשים נגיע לשלוש מאות מפגשים מחלקתיים. מה דעתך להיות המרצה במפגש הש'? זה יכבד את המעמד וגם יסגור מעגל.' הכוהנת הגדולה מחייכת. 'יש לי משהו שאני עובדת עליו. בהחלט אפשר' היא אומרת לי.

 

Portrait with glasses, Jenny Meilihove, Rehovot

עונת המלפפונים

יש לי נטייה לספר על הצלחות, ואני ממש מקווה שזו לא המקבילה המילולית לתמונת סלפי פאתטית עם שפתי ברווז מכווצות, אבל אולי זה קצת כן. אני יודעת שבדרך כלל דווקא כישלונות טומנים בחובם הזדמנות ללמידה עצמית, אם מצליחים לבלוע את דמעות האכזבה ולבחון ברצינות מדוע זה קרה. הצלחות הן לרוב מקריות, צומת של נסיבות והזדמנויות, או במילה אחת מזל. זו הסיבה שלרוב גם אי אפשר לנבא הצלחות, או לחקות אותן, וגם אם ההצלחות מנותחות ומפורקות לגורמים וסיבות ובחירות, הלימוד 'על אודות' יכול אולי להסביר אותן בדיעבד, אבל לא ממש לתת כלים לחזור על הצלחות עתידיות או לנבא אותן. אבל משהו במבנה האישיות ה'הכי טוב' שלי, בנטייה הכנראה-מולדת לראות את חצי הכוס המלאה (גם אם היא חצי מלאה רק בגלל שבמקרה השארתי אותה בחוץ וירד גשם), גורם לי לכתוב מחדש את הסיפורים שלי עם סוף טוב. חולה על סוף טוב, גם אם הוא מתמהמה במשך שנים, ואפילו אם זה רק סוף של פרק, ולא של הספר כולו. ואולי בכל זאת אפשר ללמוד משהו מהסיפור הבא, ולבסס דפוס פעילות חדש.

אתמול נפוליאון שולח לי מייל, מבקש להתקשר. נפוליאון איש קטן וכוחני, זה לא מבשר טוב. אבל הנה אני, רגועה כמו מלפפון שעלה ממגרת המקרר, מוכנה לכל. תתקשר, אני כותבת לו, בקיץ כולנו עובדים מהבית או מהספריה, ואני בבית. תתקשר. די מהר מתבררת סיבת השיחה. נפוליאון כועס כי פנו אליו מועמדים אפשריים לתקן שפורסם, והוא לא ידע. לא ידעתי שפורסם תקן, הוא נוזף. למה לא התנהל דיון מחלקתי על פתיחת התקן כמקובל? הוא מוחה. למה בעיתוי הזה? הוא דורש לדעת, ולמה אין בתקן הגדרה מדויקת יותר של תחומי המחקר? למה לא נערך דיון תיאורטי בשאלה מה אנחנו מחפשים, האם חוקר צעיר שזה עתה סיים דוקטורט או חוקר ותיק יותר, והרי אי אפשר למדוד אותם באותם קני מידה. והאם דג הכסף שאמור להצטרף למחלקה ישתתף בדיונים או לא? נפוליאון, אגב, חושב שלא, בנימוק פרוצדוראלי. אבל אני יודעת שזמנו של נפוליאון אוזל. עוד שנים אחדות יפרוש, והוא רוצה להותיר חותם בדמות תקן בצלמו במחלקה, כמו כל הנפוליאונים, כל התימרונים האפשריים ייושמו; כל התותחים הכבדים טעונים, ומוכנים לירי.

אני בודקת במדחום פנימי את הטמפרטורה של המלפפון הפנימי שלי. עדיין קריר ורגוע לגמרי. ברור לי שנפוליאון משתמש פה בשיטותיו הביריוניות כדי להקטין אותי וכדי לאשש את סמכותו. ברור לי שהוא מבקש על הדרך לקדם מועמדים מטעמו, שהתזמון פחות מתאים להם. אבל גם אני לא בדיוק צחה וברה מכל אשמה. בא-רור שלא קיימתי דיון בנושאים הללו. למדתי את הכלל החשוב ביותר בניהול: עדיף להתנצל מאשר לבקש רשות. אבל אני גם לא מעוניינת לפתח את העימות למלחמה גלויה בינינו. אני מסבירה לנפוליאון: דווקא כן נערך דיון מחלקתי על פתיחת התקן. בדיון שנערך על הבאת הדג הכסוף למחלקה דובר על כך שבמקביל יפתח תקן פתוח. זה התקן. בענייני התזמון והתוכן אני מתנצלת. אכן היה צריך להתקיים דיון, אלא שההנהלה הנוכחית בעדנו, ותקן משוחרר לא יוחזר, וההחלטות שלי השאירו את כל האופציות פתוחות. במילים אחרות, אני מודה באחריות ובו זמנית מסבירה שהכל עוד לפנינו. הוא יקבל את הבמה שלו. במהלך השיחה הוא חוזר ונוזף בי, ואני חוזרת ובודקת את הטמפרטורה הפנימית שלי: אני נשארת באזור הירוק, ולא גולשת לאדום. הכל בסדר.

בסוף השיחה אני שואלת את נפוליאון אם הוא יכול להמליץ לי על מרצה לתוכנית אחרת שלי, כי הוא מכיר אותה הכי טוב. נפוליאון נופל בפח המחמאות כמו כולם. נפוליאון מתרכך. נפוליאון מספר לי אנקדוטה מימיו הראשונים בהוראה. אנחנו מנהלים שיחה נורמאלית לגמרי, אפילו צחוק היה שם. לא חשבתי על זה, הוא אומר, אבל תני לי כמה ימים, והקול שלו נינוח ורגוע.

אחרי השיחה שלנו, אני כותבת מייל לכל החברים. אני מתארת את המצב הקיים. אני מתנצלת שלא קיימנו דיון מעמיק מקדים, מבטיחה שעוד נקיים בהמשך. ביני לביני אני מגחכת. המלפפון שבתוכי כבר לא קריר או ירוק. אם תדחקו אותי לפינה אודה שהוא דומה יותר כעת לעגבניה סמוקה. אבל אני מרגישה נפלא, מחודדת, מדויקת. אולי זהו סוד כוח הניהול הנשי. לעשות מה שאני רוצה, ואחר כך להודות באשמה ולהתנצל בפומבי, בלי להרגיש שמשהו נגרע מכבודי, ושכולם יקפצו לי.

(Rie Cramer (1887-1977

לא משהו עמוק*

(*מתוך: מכה אפורה, מלים ולחן יהלי סובול)

בסופ"ש עלעלתי בסדרות ישראליות. אם מוצאים סידרה ישראלית טובה זה פעמיים כי טוב, בגלל שהיכולת להבין ניואנסים תרבותיים ולשוניים מקסימלית וההנאה גדלה בהתאם. הנופים מקומיים, הדמויות מהדהדות את הדודה והשכן, והפאנצ'ים משלנו. מה עוד נבקש מאיתך מכוֹרה, ובמיוחד לאחרונה, כשישראל הופכת למעצמת סדרות שנמכרות לחו"ל כמו 'חטופים' או 'רמזור'. באמת שיש לנו כוחות יצירתיים נפלאים. נפלתי על סידרה כלשהי, לא משהו עמוק, אפילו לא מתוק, אבל סביר, ועקבתי אחרי שניים שלושה פרקים. עד ששמעתי קול מוכר מן המסך. בשנייה הראשונה התבלבלתי, ולא זכרתי מניין אני מכירה אותו, למרות שידעתי שאת השחקן הזה אני מכירה היטב. תפקיד אורח, לא דמות מרכזית, אבל כן סצינה חשובה. ורק כשעצמתי עיניים והקשבתי לקולו בלבד זיהיתי את האיש: פרופ' מז'יניק נקרא לו.

Stavros Damos The Jackof Diamonds

אם אני הבכורה של הכוהנת הגדולה, הוא המז'יניק שלה, 'אחי' האקדמי הצעיר. כדרכם של בני זקונים, המז'יניק אהוב על הכוהנת במיוחד. הוא לא קיבל תקן באוניברסיטה שלנו, ונדד לאוניברסיטה אחרת, פריפריאלית, שם הוא שקע בתחום פריפריאלי בדיסציפלינה שלנו. הכוהנת הגדולה ניסתה לדחוף אותו לתקן באוניברסיטה שלנו, ללא הצלחה. אין ביקור שלי אצלה שהיא לא מזכירה אותו, את הפספוס הגדול מבחינתה כי התחום שלו איננו מכוסה 'אצלנו', וכי בעיניה הוא גדול בתחום, ולבסוף חוזרת על רצונה שיעבור לאוניברסיטה שלי/שלנו, אוניברסיטת הבית שלו. כשפרשתי מעריכת כתב העת, תפקיד שמילאתי 7 שנים רציפות לבדי, נטלה ועדת עורכים של שלושה את המושכות מידי, והמז'יניק ביניהם, היחיד שאינו מהאוניברסיטה שלי. בינתיים עברו שנתיים וטרם יצא כרך חדש של כתב העת, אבל זה כבר לא ענייני, כפי שאני חוזרת ואומרת לכוהנת הגדולה. שתלחץ את המז'יניק, ואין לי ספק שהיא אכן לוחצת. עכשיו תורו.

בינתיים המז'יניק שולח ידיו לתחומים אחרים. כתב ספרי שירה, וגם שני ספרי פרוזה. את הספר הראשון, שאף זכה באיזה פרס ספרותי לספרי ביכורים, קיבלתי לקרוא מהכוהנת, עותק עם הקדשה אישית מהמז'יניק. כשהעבירה לי את העותק ושאלתי לדעתה על הספר זכיתי לראשונה לראות את הכוהנת חסרת מילים. רק אחרי שקראתי את הספר הבנתי למה. אדם קרוב אצל עצמו, ובספר מצאתי אותה וגם רבים אחרים מהתחום שלנו. הנורא ביותר היה שהספר, שנכתב בגוף ראשון, שרטט דמות איומה למדי של הכותב. הוא היה שילוב בלתי אפשרי של עלילה משעממת ואלימה. כתבתי כאן בעבר כשהמז'יניק פנה לחברה האנגליה שלי, בבקשה להשתמש בשמו של אביה הפרופסור בספר הבא שלו, ושהמלצתי לה לדחות את הבקשה על הסף. את הספר השני שלו כבר לא קראתי. ועכשיו הוא גם שחקן.

אני מנסה להבין את ההרגשה הבלתי נעימה שעולה בי כשאני רואה אותו על המסך. בספר 'טוהר וסכנה' הגדירה הסוציולוגית מרי דאגלס 'לכלוך'. ההגדרה האוניברסאלית של 'לכלוך' היא כל דבר שאינו נמצא במקום שבו הוא שייך. בוץ למשל, בסדר גמור אם הוא בגינה, אבל אם הוא על רצפת הסלון הוא לכלוך. שערה מהראש נפלאה כשהיא מחוברת לקודקוד, אבל במרק היא לכלוך מעורר בחילה. אני חושבת שתחושה דומה עולה בי כשאני רואה את המז'יניק משחק תפקיד משני בסידרה בינונית. לא שייך. יש בזה גם משהו מגוחך, כמו כשמייקל ג'ורדן הכדורסלן הגדול מכולם פרש ב1993 והלך להיות שחקן בייסבול מגושם ובינוני. למה הוא צריך את זה. ואי אפשר כמובן להתעלם גם מ'מה זה אומר עלי'. כי ככה זה אנשים, כל תופעה שאנחנו חווים אנחנו מפרשים דרך העדשות האישיות והתרבותיות שלנו, וקודם כל בוחנים איך זה משליך עלינו. אז למה זה מפריע לי הפיזור הזה של הפרופסור הבינוני הפעלתני, שהוא גם משורר וסופר וכעת גם שחקן בינוני? אולי כי מה זה אומר על התחום שלנו? מה זה אומר עלי? האם המנעד של הפעילות שלו מעורר בי קנאה?

בשישי מגיע אלינו הבן הבכור עם אשתו והילדים, נכד4 ונכדה7. נכד4 ילד מתוק להפליא בן 3.5, שגדל על 3 שפות, מבין היטב וגם מדבר אבל מבליע מילים ומשלב הדיבור שלו נמוך מאוד. כעת הוא מתחיל טיפול אצל קלינאית תקשורת. איך הולך לו? אני שואלת, ואמא שלו מספרת שנחמד לו להפגש עם הקלינאית, שיש תרגילים שעושים איתו גם בבית. לא, היא עונה לי, זה לא בגלל שגדל על שלוש שפות, אין קשר לפי הקלינאית. השותף כועס. מה קלינאית תקשורת, היום כל ילד מאובחן עם בעיות, תראו כמה הוא חכם ומושלם. אחרי שהם הולכים אני מנסה לברר איתו למה הוא כל כך אנטי, ומאיפה הכעס הזה. 'כי הוא הנכד שלי', עונה השותף בתרעומת.

Stavros Damos The Wise Reinvented

פלמינגו בלונדון

לקחת או לא לקחת, זו השאלה כשאני נרשמת לכנס בחו"ל. האם להציע לשותף להצטרף אלי לנסיעה כשאני מסתופפת עם בני העם שלי (העמיתים האקדמאיים) בהרצאות, מסתובבת איתם בפאבים בערבים, בקבלות פנים מפונפנות בחדר עם נוף לתמזה עם מלצרים במדים שמציעים לך גביעי יין אדום ולבן וקעריות בוטנים ושקדים, או יושבת לצידם בארוחה החגיגית, 5 מנות (ותודיעי מראש אם יש הגבלות אוכל) ושני סוגים של אלכוהול, למרצים בלבד. לא מתלוננת כמובן, אבל זו עבודה, גם אם זו עבודה עם תנאים לא רעים בכלל. האם להביא את בן הזוג לעבודה, במיוחד כשמדובר בכנס מצומצם וסגור כמו זה שאליו אני מוזמנת, ולא אחד מאותם כנסים בין לאומיים המוניים.

הפעם לא היתה שאלה. כשפנו אלי בבקשה לבוא לכנס זה היה לפני הבחירות. השותף עובד (וקשה מאוד) בבחירות, ותוך כדי הקלחת המטורפת שבתוכה הוא היה לא היה שום ספק שירצה להצטרף. לונדון מקום לא רע בכלל בשביל לנקות את הראש, להסתובב, לנוח בזמן שאני עסוקה בקשירת קשרים ובדיון שנע בין המרתק לבנאלי עם קולגות מרחבי העולם. אלא שביבי, ליברמן וליצמן טרפו את הקלפים. במקום חצי שנה של שקט וכתיבה שהוא תכנן לעצמו, חודשים של חיטוי תחושת המגע הדביק שמשאירים הפוליטיקאים אחריהם כמו שביל ריר של חילזון, נפערו מחדש שערי הגיהנום. סיבוב שני בספטמבר.

לבד אני ממש לא בררנית. לא אכפת לי החדר במלון כל עוד הוא נקי ויש וויי פיי ולא רחוק מדי ממקום הכנס. כשאני מביאה איתי את השותף אני מקפידה הרבה יותר. בגלל שהוא צריך שקט ומרחב דרושה דירה לעצמנו שתכלול פינת כתיבה. רצוי מטבח גדול שבו הוא יוכל להכין לעצמו את האוכל שהוא אוהב. רצוי מיקום טוב במיוחד שיאפשר גישה קרובה לאתרים. אנחנו בדרך כלל מוותרים על המלון המומלץ על ידי מארגני הכנס, שאיכשהו, כמו שציינה דורותי, תמיד יוצא הכי יקר והכי פחות משתלם, ומחפשים דירת Airbnb בסביבה. הפעם ביקשתי מהשותף שייקח את זה על עצמו. נתתי לו את מיקום הכנס, וביקשתי שיהיה במרחק הליכה. ראיתי אותו בורר בין אתרים, ובסוף הוא בחר. ערב לפני הטיסה הגיעה ההודעה מבעל הנכס שמסביר לנו איך להיכנס לבניין והיכן הוא מטמין את המפתח (מתחת לשטיחון הכניסה. הממממ). כל זה אם הוא לא יהיה בבית. החדר שלנו הראשון מימין, ויש שירותים נפרדים עבורנו, אם כי האמבטיה משותפת. ויש פירות וחלב במקרר לארוחת בוקר קלה. אני בוהה בשותף בהלם. הוא בחר בחדר בדירה של מישהו במחיר כפול מחדר במלון. המיקום חייב להיות בן-זונה אני חושבת לעצמי.

החדר שלנו קטן ועמוס. אני תולה את הבגדים של הכנס בארון העץ של הסבתא של בעל הבית. בעל הבית מאוד אוהב פלמינגואים. חיית הטוטם שלו מופיעה על וילון האמבטיה,

על המגבות

על השטיחון שעל רצפת האמבטיה.

יש לו צלחות עם פלמינגואים וכוסות עם פלמינגואים

יש לו מגנטים של פלמינגואים

וסלי קנייה עם פלמינגואים

בלילה מאוחר, דרך הדלת הסגורה של החדר שלנו אנחנו שומעים שהוא מגיע, ובבוקר אנחנו משתדלים שלא להרעיש מדי כשאנחנו מכינים טוסטים וסלט מירקות שקניתי בטסקו. על דלת החדר שלו תלוי פתק תלוש מפנקס בצורת פלמינגו שעליו נכתב 'פרטי. נא לא להכנס. שמור על השקט'.

כשהשותף טועה בגדול כמו שקרה הפעם אני עוברת קשת שלמה של רגשות. החל מ'איזה מזל שזה הוא שהזמין, ולא אני'; עבור בתחושה קלה של שמחה לאיד (שמיד מתערבבת לי גם ברגשי אשם על עצם התחושה), כי בתחרות הסמויה בין בני זוג (והיא קיימת. אוהו, היא קיימת, גם אם לומדים לדכא אותה ולעבוד ברוב המקרים כמו צוות) הוא פישל פה, ובגדול, והוא לא ישכח את זה; וכלה בהיפוך טוטאלי של הרגשות כשאני רואה כמה הוא לוקח ללב. השותף כועס על אתר Airbnb שלא כיבד את ההגבלות של החיפוש שלו אחרי ההצעות הראשוניות, וכועס על מצבו אחרי הבחירות שדיכא אותו כל כך עד שלא בדק כמו שצריך. ובעיקר הוא כועס על עצמו. ומיד הוא גם חוטף דלקת בגיד ברגל, וכואב לו כל כך. הוא צולע קשות, לוקח כדורים נגד כאבים וכדורים נגד דלקת וישן הרבה. דלקת בגיד היא ה'צ'ופצ'יק של הקומקום' שלו, התגובה של הגוף שלו ללחץ, גם אם הוא נותן לה סיבות גופניות ראציונליות.

בגלל הדלקת בגיד השותף גם בקושי יכול לנצל את המיקום הבאמת מעולה של הדירה. אנחנו גרים מעל כיכר לייסטר, ליד כיכר פיקדילי, מעל כל התיאטראות השווים והמסעדות, ליד קובנט גרדן ובמרחק הליכה מהבריטיש מיוזיאום. כל זה בלתי רלוונטי כשאני גוררת את השותף הצולע והדואב בערב לפאב מתחת הבית, לבירה ולפיש אנד צ'יפס.

אז אני מניחה לשותף ולצערו בבית הפלמינגוס, והולכת לשלושת ימי הכנס בלב מתרונן. אני צוללת לים ההרצאות, ונותנת לעצמי לשחות בין גלים סוערים יותר או פחות של דיונים ושאלות ומצגות. כשאני מתעייפת ביום השני מהסנדביצ'ים המשולשים של סלט ביצים או טונה שהם מגישים תחת הכותרת 'לאנץ", אני מתגנבת החוצה להזמין קצת סושי ועושה גם סיבוב קניות לילדים, ואחר כך חוזרת מלאת עיזוז ועם שקית של COS ובה ג'ינסים חדשים בשבילי, שמשמחים אותי מאוד (אני מידה 41, מסתבר. בארץ אין מידה כזו בכלל).

ביום האחרון אנחנו שומעים דפיקה על דלת החדר שלנו. אני פותחת את הדלת ובעל הבית עומד שם. גבוה עם צוואר דק וארוך, קירח לגמרי, גיי וצמחוני. בא לוודא שהכל בסדר ושנחזיר את המפתח למחרת למקומו מתחת השטיחון בכניסה. איש נחמד מאוד הפלמינגו מלונדון שלנו.

הזוגיות הכי טובה שלי

סטודנטית שאני לא מכירה פונה אלי במייל. היא עורכת מחקר על שיתופי פעולה באקדמיה וחברה שהיתה תלמידה שלי סיפרה לה על הקורס המשותף שלי. קורס אינטר-דיסציפלינרי שנמשך עשור, שהיה לו שם 'סקסי' שהלך לפניו. היא מבקשת לראיין כל אחד מאיתנו שעה. בנפרד. מעניינת אותה הדינמיקה של קורס משותף, והיא מבטיחה שבעבודה היא תשמור על האנונימיות שלנו, ושכל אחד מאיתנו יוכל לענות רק על מה שהוא רוצה. אני מתלבטת איך לקרוא כאן לגיבור הסיפור, השותף שלי להוראה: המילה 'שותף' הרי כבר תפוסה. מכיוון שבהוראה המשותפת שלנו הוא היאנג ליין שלי, אני אכנה אותו 'יאנג'.

היא נכנסת למשרד שלי. אני מכינה לה תה והיא מפעילה את ההקלטה בסלולרי. 'איך התחיל שיתוף הפעולה בינך לבין יאנג?' היא שואלת. מלכתחילה הוא פנה לקולגה שלי. הקולגה אמר ליאנג שהוא פחות מתאים לסוג כזה של שיתוף פעולה, והפנה אותו אלי. אני זוכרת את הפגישה הראשונה. קבענו להפגש מחוץ לאוניברסיטה, ביום שישי, בבית קפה. באותה פגישה נוצר דפוס מסוים, שיחזור בהמשך פעמים רבות, פגישה בימי שישי על כוס קפה, פעם הוא משלם, פעם אני. כשישבנו שם, עבר לידינו תלמיד שלי, והוא פנה לברך אותי ואת 'בעלי' בשלום. חייכתי, אבל לא טרחתי לתקן את הטעות. מה זה כבר משנה. יאנג דיבר על שתי המחלקות שלנו. על העובדה שיש ביניהן קשרים דיסציפלינריים, אבל מסיבות של היסטוריה מוסדית הן לא מתואמות בכלל. תלמיד שלנו לא מחויב בקורסים שלהם, ולהיפך. הוא הציע להעביר קורס משותף, ואני נדלקתי. לקורס משולב כזה יש כאן פוטנציאל לימודי עבורי, כי מעולם לא למדתי את התחום הזה בעצמי. הנה הזדמנות ללמוד בזמן שאני מלמדת. הקאטץ' היה שליאנג אין תקן באקדמיה. הוא מורה מן החוץ, ויש לו מקצוע שממנו הוא מתפרנס. בכל פעם היה צריך לדאוג למצוא מימון להוראה שלו, והחלק הזה היה עלי. הפכתי יצירתית ביותר, וחיפשתי מסגרות שונות שהיו מוכנות לממן קורס כזה, לא סטנדרטי. לא עירבתי אותו בתהליך, ורק מדי שנה היינו סוגרים את הקורס לשנה הבאה ולי היתה תחושת ניצחון שהצלחתי למצוא את הדלק שיאפשר לנו להמשיך לנוע.

'איך התנהלה הדינמיקה בקורס שלכם', ביקשה הסטודנטית לדעת, 'איך קבעתם מי מדבר קודם ומי אחר כך?' לפני כל שיעור היינו נפגשים בבית הקפה ביום שישי. ערכנו סיעור מוחות. היינו בונים את השיעור כמו משחק מטקות מחושב, מי מתחיל, איפה נכנס השני, מרימים זה לזו להנחתה. מלכתחילה תכננו להציג שתי נקודות מבט שונות, לעורר ויכוח. בהתחלה ממש ישבתי וכתבתי את הדברים שלו, כי לא הכרתי את החומר, ולכן גם לא היו מחלוקות של ממש בינינו. יותר השלמה מניגוד. בהמשך כבר התמצאתי הרבה יותר, ועדיין לא היו מחלוקות. עם השנים והקורסים המשותפים הגענו לעמדות משותפות בנושאים שנויים במחלוקת. תמיד הצגנו את נקודות המחלוקת העיקריות בתחום, אבל איכשהו שנינו היינו מגיעים למסקנה קרובה, הרמונית ולא צורמת. ההנאה המשותפת שלנו חלחלה גם לסטודנטים. משנה לשנה הביקוש לקורס רק עלה.

נעשינו חברים טובים. שיתפנו קשיים ועניינים אישיים. הוא ואישתו התארחו אצלנו. הם הגיעו לחתונה של הבת. כשעברנו דירה ובדירה החדשה עמד פסנתר כנף שהשאירו בעלי הבית, עבר הפסנתר הכעת-מיותר שלנו אליו, והבת שלו למדה לנגן עליו. הפסנתר שלנו עדיין אצלו. 'מה היתה נקודת השיא' שואלת הסטודנטית, ואני מצביעה על המאמר המשותף שכתבנו, זה ה'ילד' של מערכת היחסים שלנו. למעט מקרים בודדים ויוצאים מן הכלל אני כותבת לבד; לא אוהבת שיתופי פעולה שבדרך כלל מפילים עלי את מרבית העבודה. לא היה קשה לכתוב את המאמר עם יאנג. האיזון בינינו עבד גם כאן: הוא כתב את החלק שלו, אני הוספתי את שלי. בסופו של דבר אני חיפשתי למאמר 'בית' מתאים. לקח זמן אבל בסוף מצאתי את הבמה האקדמית הנכונה עבורו. אני חושבת שהוא מאמר ממש טוב.

שיתוף הפעולה שלנו באקדמיה נפסק לפני שנים אחדות כשהפקולטה צימצמה באיבחה חדה את העסקת המורים מן החוץ ללא יוצאים מן הכלל. לא עזרו פגישות שלי עם הדיקן, או מכתבים של סטודנטים מאוכזבים. תוך כדי דיבור עם הסטודנטית המראיינת אותי אני תוהה ביני לבין עצמי למה לא התעקשתי יותר, כמו שידעתי לעשות במקרים אחרים. אני גם יודעת את התשובה. במקרה אחר שעליו הייתי מוכנה 'להתאבד' היה מדובר בחוסר צדק משווע, באדם שההוראה באקדמיה היתה חייו. ליאנג יש חיים מחוץ לאקדמיה, והוא לא תלוי בה לפרנסתו. כעסתי על המוסד שלא רואה עד כמה הקורס הזה ממלא חוסר, עד כמה הוא מספק בדיוק את סוג האינטגרציה שתלמידים מחפשים, אבל חשבתי לעצמי שגם אם האוניברסיטה יורה ככה לעצמה ברגל, מה כבר אפשר לעשות, אני נתקלתי ב'קיר' שאני לא מצליחה לעבור. ויתרתי. ממילא חיפשתי פתרון אחר להמשך שיתוף הפעולה בינינו. כשפנו אלי ממוסד מכובד שאתן סידרת הרצאות הצעתי להם את המופע המשותף שלנו. וכך המשכנו שנתיים נוספות, לקהל משכיל ומבוגר יותר מהפרופיל של הסטודנט הממוצע. כיום גם זה נפסק, אבל אנחנו מתכננים לכתוב ספר משותף. בצער רב אני מודעת לעובדה שלמרות שאני רוצה לעשות את זה וברור לי שאהנה מהפרוייקט הזה יותר מהמון מאמרים שצובאים על הפתח ותובעים להכתב, כנראה שזה פחות 'דחוף' לי. עובדה, נפגשנו כבר כמה פעמים, כבר כתבנו ראשי פרקים, ולעבודה עצמה אני לא מגיעה, כי תמיד יש פרוייקט דחוף יותר, קווים מתים שסוגרים עלי.

מה היתה נקודת השפל? שואלת הסטודנטית. בין יאנג וביני נוצרה דינמיקה של מחויבות גבוהה. כשהוא מבקש ממני להרצות בכנס שהוא עורך, אני משתפת פעולה. אני פונה אליו שיחליף אותי בשיעורים כשאני בכנס בחו"ל. הוא מעביר השתלמויות לחוג שלי בתחום שלו. לפני שנה קבענו השתלמות כזו, ופתאום התברר שאני אהיה בכנס בחו"ל באותו יום. ביקשתי מקולגה שיגיע במקומי כדי לייצג את החוג. עוד בחו"ל הגיעו אלי ריקושטים מההשתלמות. בין שני הגברים-גברים חלה התנגשות אגואים, חילופי מילים קשות, תיעוב. לא הופתעתי שהקולגה חשף צד כוחני וווכחני. אבל כן הופתעתי כשהסתבר שליאנג הזורם 'שלי', שתמיד הרים לי להנחתות, שמעולם לא התעמתנו אלא תמיד דיברנו והסכמנו, יש אגו וכבוד. במקרה ההוא דיברתי עם כל אחד משני התיישים שנפגשו על הגשר בנפרד. לקחתי על עצמי את האחריות לתקרית: אני הייתי צריכה להבהיר טוב יותר את חלוקת התפקידים, מי אחראי, מי קובע. תייגתי את המקרה ההוא במגרת ה'דברים שבדיעבד הייתי צריכה לצפות אותם'.

מה העצה שלך למרצים אחרים ששוקלים שיתופי פעולה כאלה? היא שואלת. ואני עונה 'תקשורת ומחויבות. וכמובן, לוודא שיש הנאה. אם אין הנאה אין טעם'. ומכאן קצרה הדרך לתשובה לשאלה האחרונה שלה: 'לאיזו מערכת יחסים שיתוף הפעולה הזה הכי דומה?' אני מחייכת. הפוסט הזה הוא התשובה לשאלה שלה.

כתוב לי על המצח

היא ניגשת לומר לי שלום. זו אחת הסיבות שבגללן אני פחות אוהבת לשבת ולכתוב בספרייה, התגלמות כל מה שרע באופן ספייס עוד מלפני שהמונח היה קיים, אולם גבה-תקרה שבו איש איש ישוב אל שולחן משותף לקוראים רבים נוספים, כל אחד גוחן אל מחשבו אבל מודע היטב לכך שכל תנועה שלו חשופה לכולם. לכן אני מעדיפה גם שלא לדבר באולם הקריאה, להמנע מהמבטים מזרי האימה של קוראים אחרים שהלחישה שלה קטעה את חוט מחשבתם, ומהשששש הארסי של המשתמשים הכבדים יותר, אלה שיש להם מקום קבוע רק מעצם ההתמדה. אני מכירה כמעט את כל הדיירים של הספרייה. בדרך כלל אני חולפת במהרה על פני החוקר מחו"ל שהגיש מועמדות למחלקה שלי ולא התקבל וכעת בא לכאן לשבתון, מנידה בראשי לתלמיד-הדוקטורט שלי, מבקשת להתעלם מהנזיר הצרפתי הקרח שסיפר לי פעם על הטרדה שהטריד אותו אחד המורים, ושמה פעמי לדוכן הספרנים לבקש את ערימת הספרים שהזמנתי שהם שומרים עבורי. אבל היא ניגשת אלי לומר שלום, חיוך רחב על פניה.

נקרא לה תמר. תמר למדה איתי לתואר הראשון ולתואר השני. מעולם לא היינו חברות, אבל מתוקף הנסיבות והשיעורים המשותפים זו היכרות ארוכת שנים. 'בואי נדבר בחוץ' אני מציעה, כי כבר אנשים יורים בי מבטים קפוצי שפתיים. 'יודעת מה?' היא מציעה, 'בואי נצא לסיבוב, נחלץ קצת את העצמות'. האמת היא שזו הצעה מפתה, כי העורף הנוקשה שלי מאותת שאכן הגיע זמן הפסקה וחילוץ איברים מהישיבה הממושכת מול המסך והקריאה באותיות קטנטנות באגדי מאמרים במשך שעות. אני מלקטת את המעיל מגב הכיסא וחוברת לתמר בכניסה לספריה. אנחנו פוסעות יחדיו והיא מעדכנת אותי במצבה. בזמנו היא חשבה להמשיך למסלול המחקרי. היא לא מספרת למה היא הפסיקה אז, מדלגת בפאסט פורוורד קדימה לעכשיו, היא סיימה כעת דוקטורט באוניברסיטה אחרת, בתחום אחר. אני שומעת ממנה רק כמה טוב לה היכן שהיא נמצאת כעת, מלמדת במכללה, עוסקת בהוראה ובמה שהיא אוהבת. אני לא מפריעה את רצף הדיבור השוטף שלה, נזכרת למה גם אז לא התחברנו. לפי דבריה תמר היא תמיד הטובה ביותר, הדבר הבא, והיא לא משאירה רווחים. בתום הסיבוב אני מזמינה אותה לבוא לסמינר החוגי, קודש הקודשים של החוג שלנו. אין בכך ממילא דבר מיוחד, כי הפורום פתוח לחוקרים, והיא כעת סיימה את הדוקטורט ואיש לא ירים גבות. אנחנו נפרדות אישה לכיסאה באולם הקריאה, ואני חשה היטב את חוסר הנוחות הזו שמתחשרת לה בבטן שלי, כדור הולך וגדל מהרגע שניגשה אלי, שרק אני מודעת אליו.

לטל יש פנים עדינים, חיוך נעים ועיניים גדולות, ואיתו קבעתי פגישה מראש. אנחנו יושבים בפינת ישיבה קטנה בקומת הכניסה, והוא מתייעץ איתי לגבי תוכנית הלימודים. טל איננו שמו האמיתי. קוראים לו אבטליון או גדליה או שם חרדי אחר, וכשהוא השיל מעל גופו את החליפה והכיפה הוא החליף גם את שמו לכינוי קצר וקליט. לא שטל מסתיר את מוצאו החרדי. אדרבה. טל מאגד סביבו הרבה מהחרדים לשעבר שבאים לאוניברסיטה, חסרי אנגלית והשכלה כללית בסיסית, עוזר להם ונעזר בהם. טל מבקש הארכה למועד הגשת העבודה. 'אני קצת בדיכאון', הוא מודה בפני. אני יודעת שהמשפחה החרדית שלו דווקא לא סגרה בפניו את הדלת אחרי שהוריד את הכיפה. שהוא מגיע כל שבת לארוחה המשפחתית, שהוא בקשר עם אחיו ואחיותיו המרובים. הוא מאוד אוהב את הוריו, ומשוחח איתם ארוכות. 'לפני שלושה שבועות נפגשתי עם אבא שלי ויצאתי רשמית מן הארון. אבא שלי פשוט קם והלך באמצע השיחה. מאז לא הייתי בבית. אני יודע שהוא לא אמר דבר לאמא שלי, וזה נותן לי תקווה. בית פטריארכלי, הוא יכול להחליט שאסור לי לבוא הביתה יותר. לקרוע עלי קריעה. הוא יודע על הנטייה שלי מגיל צעיר. כבר כשהייתי בן 16 שלחו אותי לשיחות המרה.' אני מרימה גבה. 'דווקא נהניתי מהן', מודה טל. 'בלי קשר להמרה היה לי מקום משלי שבו יכולתי לדבר עם בעל מקצוע. זה עשה לי טוב' הוא מחייך. אחרי המפגש הקטוע עם אבא שלו שכב טל שלושה שבועות במיטה ולא יצא ממנה. כעת הוא מתחיל להתאושש. 'אני מבין כמה קשה לאבא שלי לקבל את העובדה שהבן שלו לא רק דחה את הדת אלא הוא גם גיי, אבל את לא מבינה כמה זה טוב לא לשקר', הוא מחייך אלי. 'זה לקחת את הכוח בחזרה לידיים שלי.' אני דווקא מבינה לגמרי. אני מאשרת לו להגיש את העבודה באיחור.

בזמנו, תמר הגישה הצעת מחקר. בגלל שההצעה שלה נגעה בעניינים שאני התמחיתי בהם, הוועדה לתלמידי מחקר שלחה את ההצעה אלי, למרות שהייתי חוקרת צעירה מאוד. זו היתה הצעה גרועה, אבל באמת. לא היו בה שאר רוח, ברק או ניצוץ. חמור מכך, היא גם הייתה כתובה רע מאוד. תמר סיכמה עמדות של מספר חוקרים שאת חלקם לא הבינה עד הסוף, ו'הדביקה' את הסיכומים זה אחר זה. על עבודת הפסיפס הזו כתבתי אז חוות דעת נוראית למדי, שבה הראיתי בפרוטרוט מדוע זו הצעת מחקר בלתי ראויה. אני לא זוכרת את המילים המדויקות שלי (יכולתי לפתוח את הקובץ שעדיין חבוי במעמקי התיקיות במחשב שלי, אבל בחיי שאין לי חשק), אבל אחרי הדברים שלי אף ועדה סבירה לא יכלה לאשר לה את תוכנית המחקר. אני די בטוחה שהיום הייתי כותבת אחרת, פחות חריף, עם יותר רווחים ובלשון פחות פסקנית שאינה משתמעת לשתי פנים, מאפשרת לוועדה מעט יותר מרחב החלטה. אבל הייתי צעירה מאוד וקנאית לתחום. המסלול של תמר לדוקטורט בתחום שלנו נחסם. במשך שנים היא לימדה בבתי ספר וכעת במכללה, והנה פנתה למסלול דוקטורט אחר שקיבל אותה, וכעת גם סיימה אותו. בגילה הנוכחי לא מדובר כמובן באפשרות של מסלול מחקרי אקדמאי, אבל היא תמיד תוכל לחקור ולהשתתף בכנסים. לתמר אין מושג מי חסם בפניה אז את הדרך; מערכת הקריינות של הצעות המחקר אנונימית לגמרי. בכל מפגש איתה אני חובשת מסיכה מחייכת ומתעניינת, אבל חשה במחיר העמדת הפנים בקרביים המתחרקשים, כל פעם מחדש.

exlibris by Peter Dietzsch for Martina Schulz

רעיון הזוי

כל הסמסטר לא הצלחתי להגיע אליה. אבל עכשיו חופשה, ואני מגיעה לביקור ביתי אצל הכוהנת הגדולה, נושאת מנחה, שקית סופר מלאה עד להתפקע בדואר שהצטבר בתא שלה. היא פותחת את הדלת, שמחה לקראתי, פורסת את ידיה לחיבוק ולנשיקה, אבל אני מרחיקה אותה ממני. אני מצוננת, כמו תמיד בחופשת הסמסטר, והדבר האחרון שאני רוצה זה להדביק את הכוהנת באחד מהוירוסים האלה שמחפשים קורבנות חדשים. אנחנו פוסעות אל חדר העבודה שלה, אל השולחן עמוס הספרים, אל המחשב שלא הוחלף כבר עשור לפחות. על המסך מהבהב מאמר. שלי.

הכוהנת ואני שוקעות בשיחה ארוכה. אני מדווחת לה על הכנס משבוע שעבר, מתארת את הדוברים השונים, את המפגשים שלי עם תלמידים שלה לשעבר. היא מספרת לי על ההתקדמות שלה בספר שהיא כותבת, ועל סידרת ההרצאות שהיא נותנת בהתנדבות לשכנים. כבר לפני שבועות אחדים חשתי את הרעב שלה להוראה מתגבר, את הצורך בקהל, את המחסור במגע עם הסטודנטים. הצעתי לה לחזור ללמד, בתנאי לוקסוס. את לא תצטרכי לבוא לאוניברסיטה, אני אומרת, וגם לא לבדוק עבודות. את באמת חושבת שסטודנטים יבואו אלי הביתה? היא שואלת, ואני מונה כמה וכמה מתלמידי שאני יודעת שיקפצו על המציאה, כל כך הרבה שמעו עליה וקראו אותה. היא עוד לא לגמרי שם, אבל בעיניים הזקנות והחכמות שלה אני מזהה את החשק. את גם תבואי לשיעורים שלי? היא שואלת.

ג'ומי ההודית קוראת לנו לארוחת הערב. כל אחת מאיתנו מקבלת צלחת עם ירקות מאודים ואורז נקי. אני לימדתי אותה לבשל את זה מתגאה הכוהנת, כי ג'ומי היתה מכינה לעצמה מנות הודיות מתובלות נורא. אני בולעת חיוך, כי הכוהנת ללא ספק בטוחה שהיא שידרגה את האוכל של ג'ומי, ירקות רכים, חיוורים ותפלים לעומת הדגים החריפים שג'ומי מכינה עם תבלינים ריחניים ומלאי טעם וצבע שהביאה מדרום הודו. כמו תמיד אצל הכוהנת יש סלט ירקות ענק ופריך עם פטרוזיליה ובסוף אנחנו שותות תה צמחים עם לימון.

יש לי רעיון הזוי, אומרת הכוהנת, ואני מרימה גבה למשמע השימוש הבלתי צפוי בתואר העכשווי. הוא נשמע מוזר בפיה, כאילו לעסה מסטיק בזוקה וניפחה בלון ורוד מול פני המופתעות. אני לא בטוחה שאני יודעת לאן זה הולך, אבל מקשיבה קשב רב. פעם נתנה לי כך את האוטו הישן שלה, ופעם סיפרה לי שהיא מתכוונת להוריש לי את הספריה שלה. פעם הורישה לי כך את העריכה של כתב העת, ולקח לי שבע שנות עבודת פרך כדי להשתחרר מהעול. הפעם היא מצליחה להפתיע אותי מכיוון אחר. הבן שלה, בעל חברה גדולה, עורך 'יום הורים' ב'יום המשפחה', והיא כבר היתה בשנה שעברה. היה אוכל טעים, והבן המוצלח נתן הרצאה נפלאה על מה עושים ה'ילדים' בעבודה. אחר כך היה סיור במקום העבודה, והיא מאוד נהנתה. 'אולי תבואי איתי השנה?' היא שואלת. אני נעה בכסא. הממממ. 'בדיוק באותו תאריך', אני שולה את היומן מהתיק, 'יש לי ישיבה חשובה'. 'עד מתי?' היא שואלת. 'כל הבוקר' אני מתנצלת בתחושת רווחה. 'נהדר', אומרת הכוהנת, 'המפגש רק מתחיל בשלוש'. אין ברירה, אני יודעת, אצטרך להיות ישירה יותר, כי מה איבדתי שם בין ההורים הגאים בחברה המבריקה של הבן. אולי תשאלי את הבת שלך, אני מציעה, יודעת שהדרך הטובה ביותר לסרב היא להציע אלטרנטיבה. הכוהנת לא לוחצת. היא מבינה, אבל אני מרגישה את האכזבה.

מאז שציירתי עם אמא שלי אני מרגישה עקצוץ בקצות האצבעות. בתיק שלי מחכה קופסת צבעי רישום חדשה שקיבלתי מתנה מהשותף. אני נושאת אותה עמי כמו הבטחה עמומה. אני שולפת אותה מהתיק ומראה לכוהנת. בואי נעשה משהו אחר, אני מציעה לה. ניקח לנו זמן ביום שמש ונלך לצייר ביחד. הכוהנת נענית בהתלהבות. העקצוץ בקצות האצבעות שלי ממש מזמזם.

From: 'The Face in the Lens: Anonymous Photographs' by Robert Flynn Johnson. France, circa 1930

במקום סיכום שנה. סוג של

'תחשבי על זה כמו על בגדים', אומרת לי סוזי, 'לכל אחד מכם ארון בגדים משלו, ולא צריך ללבוש אותם הבגדים כדי להיות ביחד'. עם סוזי אני נפגשת כל יום חמישי לעשרים דקות. התואר הרשמי שלה הוא 'דיאטנית', אבל אצלי בראש היא תופסת את משבצת השוטר המפחיד, זה שיבוא אם כן תגמרי את הדייסה. אלמלא סוזי והמשקל שבמשרד הקטן והצפוף שלה, אני יודעת שהייתי מוותרת על כל הטירחה שכרוכה בנסיעה לחדר הכושר, קילוף שכבות המעיל והסוודר והחולצה והחזייה והנעליים והמכנסיים ולבישת המכנסיים והגופייה ונעילת נעלי הספורט, והמאמץ האירובי על הסטפר  והמעבר בין המכשירים של הדחיפה והמשיכה, הכיפוף וההשהייה, וחום הגוף והזיעה, והמגבת ושאר האנשים שמסביב. נכון שאני יוצאת מחדר הכושר מרועננת אחרי מקלחת מהנה, אבל כדי להתניע, כדי להכניס את זה לסדר היום שלי אני צריכה את סוזי, את הידיעה על המפגש השבועי עם סוזי.

את הדימוי של ארון הבגדים היא שולפת כשאני באה אליה אחרי בילוי ערב ליד האח עם השותף. לתמונה הרומנטית של שנינו יושבים על כורסאות מול האח הדולקת, צריך להוסיף ערמונים שמתבקעים ומפיצים ניחוח מתקתק ועמילני, כוס של סנגריה מיין אדום ופורטו מתקתק, מיץ תפוזים, פרוסות תפוחים ומקל קינמון שמחמם את הבטן, פרוסות בגט כפרי עם קרום עבה ופריך שהוא קלה עם שמן זית ומרח בשן שום, ממרח קונפי ארטישוק ומגש גבינות מעולות – כחולות וצהובות, גבינות צאן שתוכן יציב אבל הן רכות ונוזלות בקצוות, גבינות קשות שהסכין חוצבת בן במאמץ, וגבינות שמתפוררות למגע.

תגידי לסוזי שהיא לא מבינה כלום, מגיב השותף לדימוי. אוכל זה לא בגדים שכל אחד לובש לעצמו. אוכל זה ה'יחד', זה החוויה, זה הדבק המחבר. לא סתם כל החגים סובבים סביב אוכל, וכל זכרונות הילדות שלנו קשורים אליו. קשה לו ממילא עם העובדה שאני לא אוכלת בשר, ואם לא אוכל איתו את הערמונים והגבינות השמנות מה נשאר? אלא שלצד האושר הזה, של שיתוף ואכילה לאור הלהבות הכתומות שמרחיב את הלב ומסדיר את הנשימה, יש גם אושר של השגת מטרות, והוא מסעיר ומלהיב. במידה רבה ובחלק המוצלח שלה דיאטה היא מקור לאושר מתמשך: כל 200 גרם שנושלים מן המשקל מחייכים אותי. לסוזי אני אומרת שצריך לשנות את הטרמינולוגיה. במקום להגיד שאת 'מאבדת משקל' (losing weight, ומנגד המקבילה עם המינוח החיובי: gaining weight), ומי רוצה לאבד משהו, ודאי שנאחז בו בחזקה; במקום לחשוב שצריך לוותר על חטאים מתוקים, צריך לשווק דיאטות עם סלוגן של הזדמנות להרוויח אושר, לתחושת הישגיות שבועית שממשיכה ללוות אותך בקומך ובשכבך, ובלכתך בדרך ובשבתך בביתך.

לפני שבועיים פונה אלי עמית מחוג אחר. האם אני מעוניינת להצטרף אליו ואל חוקר נוסף להגשת הצעה לקבוצת מחקר למכון מחקר באוניברסיטה? לפני שבע שנים הייתי חלק מקבוצת מחקר כזו באותו מכון, וזו הייתה חווייה עילאית. המכון הצליח להקים אצלו בועה אקדמית נדירה, שבה החוקר מקבל תנאים נפלאים: הורדה בשעות ההוראה; צוות משרד קשוב ואיכפתי שמסייע להגשים משאלות ולהתמודד עם מטלות בירוקרטיות; ובעיקר סביבת עבודה אינטר-דיסציפלינרית אמיתית שחזרה והדגימה לי את משמעות הביטוי 'סיעור מוחות'. קבוצת המחקר ההיא הסתיימה בטרגדיה, עם מותה של חוקרת חברה בקבוצה שלנו מסרטן. את הספר שהיינו אמורות לערוך ביחד מעולם לא סיימנו.

אני אוהבת את הנושא שמציע העמית ויכולה להתחבר אליו בקלות בנושאים שבהם אני עוסקת, אבל תוהה. האם לא עבר כבר ה'קו המת' להגשת ההצעות? כן, מודה העמית, אלא שהגישה רק קבוצה אחת, ולכן הם מאריכים את תאריך ההגשה. זו הזדמנות. בכל סוף השבוע שעבר אני עובדת על הצעת המחקר. אנחנו ארבעה, וכל אחד מאיתנו אחראי הן על חלק מההצעה הכוללת, הן על התוכנית האישית שלו. הצעות מחקר זו סוגה ספרותית בפני עצמה, ולעמית שיזם את הקבוצה יש כישרון לכתיבה מסוג זה. סקירה תיאורטית, קצת 'ניים דרופינג', ו'דבק' שמסביר את ההיגיון שבחיבור של ארבעתנו. צריך להגיש את ההצעה עד 11:59 בלילה. אנחנו מגישים אותה ב 11:56.

למחרת מתברר לי עד כמה התחרות קשה השנה. שבע קבוצות הגישו, וביניהם תותחים כבדים כמו דיקנים ודיקנים לשעבר, ושמות חוקרים מאוד מכובדים כל אחד בתחומו. שבע הצעות הוא שיא בתחום: בשנים שעברו היו בערך שלוש עד ארבע הגשות בשנה, ופעם אחת היו חמש הצעות. דחיית מועד ההגשה הניב הפעם שיא חדש. אני גם שומעת ששני חברי הקבוצה הקודמת שלי הגישו כל אחד בנפרד הצעה. הנושאים גם הם מרתקים. אני מושכת כתפיים פנימיות. אם תתקבל ההצעה של הקבוצה שלי, אצטרך לדחות את השבתון. אולי עדיף שלא נקבל.

אתמול מגיע המייל. הקבוצה שלנו זכתה. בעקבותיו מגיע מבול של מיילים מברכים, ואפילו מפרגנים. חבר הקבוצה הקודמת שהגיש אף הוא מודה שהנושא שלנו נפלא. שהגיע לנו לזכות. אני מאמינה לו. ובעיקר אני חושבת איזו דרך נפלאה לסיים את השנה בתחושה נהדרת של הישג. אושר.

Swan Dive, Beth Carver: "I don't care if they eat me alive, Iv'e got better things to do than survive".

 

קווים מתים חיים*

על השולחן למרגלות מסך המחשב רשימה. קשה להתחמק ממנה, וגם כשאני מישירה מבט במסך או מתעמקת בספר שממולי אני מודעת אליה, עוקבת אחרי באשר אלך, כמו עיניים של תמונת דיוקן טובה. במבטה הצידי הרשימה אומרת 'אני לא הולכת לשום מקום ואת לא תצליחי להתחמק ממני'. במקום הראשון ברשימה מאמר שהתחייבתי לסיים כבר לפני חצי שנה. השקעתי בו את מיטב מרצי ומאמצי ואת מרבית הקיץ. ועדיין אני לא מרוצה ממנו, הוא לא מדויק, משהו בו לא נכון. אני שמה לב שהעורכים של הקובץ כבר הפסיקו לדחוק בי 'מתי'. אולי התייאשו. אולי הם ממתינים לבואי בשבוע הבא לכנס הגדול בארצות הברית כדי שיוכלו לנזוף בי ישירות. במקום השני מאמר שמקורו בשיתוף פעולה עם אנגליקה, והוא תנאי מוקדם לשיתוף הפעולה הבא שלנו, בקשת הגרנט, שהיא בעצמה תנאי לתמיכה בסטודנטים ולפרוייקטים חשובים. אני מבטיחה לאנגליקה שאטפל בו, ולבי כבד עלי. מתי. במקום השלישי היה מאמר שצריך להתפרסם בכרך מיוחד בכתב העת החשוב ביותר בתחום, וכבוד גדול שפנו אלי, אבל בינתיים מקדים אותו מאמר לספר יובל לעמית-חבר, והנה הגיע הקו המת שלו, והמאמר ההוא נדחק למקום רביעי. ובמקום החמישי מאמר לספר שיצא בעקבות כנס שבו הרציתי לפני שנה, והיום הגיע מייל מנומס שמזכיר שהקו המת שלו בעוד חודש. כן, בטח.

כל ההתחייבויות הללו מתנדפות בפני ההתחייבות הדחופה מכולן: בעוד יומיים אני נוסעת לכנס, וההרצאה טרם כתובה. את ההכנה עשיתי. אני יודעת מה אני רוצה להגיד. אבל בכנסים שלנו קוראים את הדברים מן הכתב, ועוד לא הגעתי לזה.

אז היום אני בודקת את מפלס הלחץ, מבררת האם הטמפרטורה חמה מספיק כדי לבעבע ולתת לדברים להשפך מידי אל המקלדת. אני מתיישבת מול המסך ונותנת לאצבעות לרקוד על המקשים. הבת שלי מתקשרת לשאול איך מנקים שמיכת פוך, ואני מתוודה שאני באמצע כתיבה. יש לי בערך 10 עמודים לכתוב וכתבתי עמוד וחצי. 'לא אפריע' היא מבינה מיד, ומנתקת. אחרי מספר שעות אני מבשרת לה בווטסאפ 'שלושה וחצי'. 'עוד ששה וחצי', היא מעודדת, ומוסיפה: 'אני אוהבת שאת סופרת בחצאים'.

בחמישה וחצי עמודים מגיע אלי טלפון: SOS, אשתו של החבר צריכה לצאת לפגישה, ואין מי שישמור על החבר עד שהבת מגיעה מהצבא. אני נוטשת את העמדה מיד, סוגרת את המחשב ונוסעת לחבר. 'מה באת', הוא שואל, 'בייביסיטר?'. כן, אני עונה, זה מפריע לך? הוא מושך בכתפיו. הפנים שלו נוצצים מזיעה, העיניים כבויות, הרגל נעה בתזזיתיות. היא מטריפה אותי. אני רוצה להניח עליה יד, להפסיק את הרעד, להרגיע, אבל מתאפקת. 'כן', מודה החבר, 'מפריע לי. לא נעים לי שאתם צריכים לעצור את החיים ולבוא לשמור עלי'. אבל היית עושה אותו הדבר עבורנו? אני שואלת, והוא מהנהן בראש. אז זה מה יש, אני קובעת, כמו שאתה היית נותן מזמנך בשמחה, כך גם אנחנו. תלמד לקבל עזרה. וחוץ מזה, זו הזדמנות לדבר.

אני שואלת אם יעניין אותו לשמוע על מה ההרצאה שלי בכנס הבא עלינו לטובה. אני מסבירה לו שאני עוד צריכה לסיים לכתוב את ההרצאה, והוא מתפלא. בתחומים שלו זה לא נהוג, עדיף לדבר ולא לקרוא. זה רעיון טוב, הוא אומר, דווקא בגלל שכל כך קשה לי להתרכז. אני אתאמן בסיכום של הדברים שאת אומרת. העיניים שלו תלויות בי כשאני מדברת, אבל אני מרגישה שהן חלולות. לא, לא חלולות. אטומות. זה כמו שעוטפת אותו שמיכת פוך עבה בלתי נראית, ולמרות שהוא משתדל, מתאמץ ממש בכל כוחו, הדברים שלי מגיעים אליו עמומים וסתומים. הוא מצליח לחזור על התכנים בקווים כללים, אבל איבד את הקו המחבר ביניהם. למדתי משהו חדש, הוא אומר לי. למדתי שבתחום שלך צריך לקרוא מן הכתוב ולא לדבר.

כבר חצי שנה אני ככה, הוא אומר, והעיניים האטומות מתכסות לחלוחית. לא יודע איך לזוז. איך לצאת מזה. זו בדיוק הסיבה שבגללה אנחנו לא נותנים לו להשאר לבד. תרופות, שיחות וזמן, וזה בסוף יעבור, אבל צריך להיות איתו כשהוא עובר אחוז אימה בתוך הזוועה הסמיכה הזו שגזלה ממנו את החיות, את הרצון לחיות. בתוך הדיכאון.

בבית אני מתקשרת לקולגה שאמור להחליף אותי בשיעור בשבוע הבא, כשאהיה בכנס. שנים לימדנו שיעור ביחד, מגשרים בין הדיסציפלינות, מפצחים את השיטה, לומדים בזמן שמלמדים. יצרנו שפה משותפת שהגיעה לרמת דיוק מופלאה, כמו ריקוד מתוזמן היטב, מחדדים את הסכין בירך חברתה, מרימים זה לזו להנחתה. בשנים האחרונות נפסק שיתוף הפעולה מסיבות שאינן תלויות בנו, ואני מתגעגעת. שמע, אני אומרת לו, חשבתי על הספר המשותף שלנו. מדגדג לי באצבעות לכתוב אותו. אני מוכנה לעזוב הכל, ומיד כשאחזור מן הכנס נעבוד עליו ביחד. זה מה שאני באמת רוצה לעשות עכשיו.

• את הביטוי 'קוים מתים' אני חייבת לContouch שטבעה אותו. גאוני ממש. אני אימצתי.

Hey there, redman, Kristina Micotti