בחמש וחצי מתקשרת אלי מזכירת המחלקה. בקול גבוה ומעט קצר נשימה היא מודה שעשתה פאשלה איומה, ושאין כיבוד למפגש המחלקתי הערב. שינו את הטפסים, היא מסבירה, וכרגיל בבירוקרטיה במקום לפשט עניינים כעת הכל מסובך יותר, וכשהיא שלחה את ההזמנה בדרך המקובלת היא לא ראתה שצריך אישור, ואישור אין, וכעת העסק שממנו אנחנו בדרך כלל מזמינים את הכיבוד לערב מתנער מכל העניין. השורה התחתונה: אין. אני מביטה בשעון: שעה לפני התחלת המפגש המחלקתי, מסורת ותיקה שאליה באים קולגות ותלמידי מחקר, והפעם גם בני משפחה של חוקר ז"ל שתורמים מילגה לזכרו. מה עושים.
המפגש המחלקתי הוא מוסד שהחל לפני קרוב ליובל שנים. הכוהנת הגדולה אוהבת לספר שהמייסד, שבינתיים הלך לעולמו, היה המרצה הראשון. היא נשאה את ההרצאה במפגש השני. 'עוד הייתי אז תלמידת מחקר' היא מתגאה, ובצדק. הרעיון היה להקים פורום שבמסגרתו יוכלו החוקרים להציג רעיונות מהפכניים בפני חבריהם, לעורר דיון, חוד החנית של המחקר בתחום. שמו של המפגש המחלקתי הלך לפניו וחוקרים ציינו את ההרצאה במסגרתו בקורות החיים שלהם. לא מדובר בחווייה קלה או פשוטה. הרצאה במסגרת המפגש המחלקתי הייתה טבילת אש אכזרית, כי הערב תמיד התחלק לשלושה חלקים: ההרצאה, החלק שבו אוכלים את הכיבוד, והחלק שבו אוכלים את המרצה. המייסד, איש חמור סבר שהטיל מורא במבטו הנוקב מבעד למשקפיו, היה נוהג לפתוח את הצליבה של המרצה באמירה: 'הכל ברור. ורק יש לי שאלה אחת' וכאן באה שאלה שהפכה את הרציונאל של ההרצאה על פיו, מוטטה את הטיעון באיבחה אחת, והותירה את המרצה פעור פה וחסר מענה. אישית נכחתי פעם במפגש מביך במיוחד שבו המייסד שאל את המרצה בשיא הרצינות: 'מה חידשת בכל זה?' ורציתי לקבור את עצמי מבושה רק כי הייתי נוכחת שם, מתחת למרצפות האפרוריות של הסלון שבו התארחנו. שכן גם זה היה חלק מהעניין: המפגש המחלקתי התקיים בבתיהם של המרצים, בחדרים ספוני הספרים, עם הריח של מדפי העץ הכהים והספרים הישנים, ועם ניחוחות עוגת התפוחים שעלו מן המטבח.
מספרו של המפגש המחלקתי הפעם הוא 298, או רצ"ח בעברית. כמובן, אפשר להתחמק ולהגיד 'אתם מוזמנים למפגש החצ"ר של המפגש המחלקתי', אולם אני משאירה למזכירה לכתוב את ההזמנה אחרי שאני שולחת לה את פרטי המרצה, את הכותרת ואת המיקום, והיא לא מתחכמת ומשאירה את המספר באותיותיו העבריות הרגילות. ההזמנה פותחת באותיות קידוש לבנה: 'אתם מוזמנים בזאת למפגש הרצ"ח של המחלקה'. אני מגלגלת עיניים וירטואלית בראשי. מה כבר אפשר לצפות מערב רצ"ח.
בשנים האחרונות המפגש שוב אינו מתקיים בבתיהם של המרצים. התמעטנו מאוד, וחוץ מזה כיום המרצים אינם גרים בעיר עצמה, ולך תזמין אנשים לכפר ערבי או לפרבר מרוחק. מלבד זאת, קיום המפגש המחלקתי באוניברסיטה עצמה מבטיח שגם יגיעו סטודנטים, שנמנעו מנסיעה לבתים פרטיים. הכיבוד שוב אינו נאפה במטבחים הפרטיים של בעלי הבית המארחים או מוגש בסטים מפוארים מגרמניה או הונגריה ששטו לארץ באוניה בשנות השלושים ושסודרו על שולחנות חגיגיים, אלא מוזמן על ידי המזכירה על חשבוננו, בכלים חד פעמיים ולצדם מיחם, חלב, אבקת קפה נמס ותיונים. השעה כאמור, חמש וחצי, שעה לפני התחלת המפגש, ואין לנו כיבוד. שמעי, אני אומרת למזכירה, לכי למזנון של הסטודנטים. תבדקי מה הם יכולים לעשות. הם מוכנים למכור לנו בהנחה גדולה את כל הסנדויצ'ים שנותרו מהיום ואת כל עוגות השמרים, היא מדווחת. שתייה אני ממילא אארגן, היא מבטיחה.
השעה שש. אני הולכת לבדוק מה קורה בחדר שבו יתקיים המפגש. המזכירה עורכת את העוגות בצלחות. הסנדוויצ'ים נחתכו לחצאים, וביחד הם מהווים ערימה נאה למדי. אף אחד לא יוכל לנחש שמדובר באילתור. אני מכרסמת מאפה תפוחים בבצק עלים ומאשרת את טיב הכיבוד. הוא טרי לפחות, ולא גרוע יותר מהכיבוד הרגיל. ודאי זול יותר. המרצה מגיע ואני מארגנת עבורו את המצגת שתלווה את ההרצאה. בינתיים מגיע קולגה אחד ועוד סטודנט. עוד עשר דקות צריך המפגש להתחיל ואיש אינו נראה באופק.
לפני כחודש התקיים המפגש הרצ"ז. אדי הכישלון ההוא טרם התפוגגו. לראשונה מאז שאני משתתפת במפגש המחלקתי היו בו כיסאות ריקים. ההרצאה היתה גרועה במיוחד, ולא עזר שהמרצה היתה גרמניה שדיברה אנגלית כמי שגורסת חצץ בין שיניה. כשאני מתקשרת יום לפני המפגש הרצ"ח לכוהנת הגדולה כדי לוודא שהיא מגיעה היא אומרת לי שההרצאה ההיא גרמה לה לחשוב מחדש על כל ההשתתפות במפגש המחלקתי. 'אני אפסיק להגיע', היא אומרת לי, 'אם גם הפעם תהיה נוראה כל כך'. אני מרגישה נזופה. אני ראשת המחלקה, המפגשים הללו באחריותי. הפעם האחרונה הייתה נוראית, אבל הייתי רוצה לומר לעצמי שדברים כאלה קורים. אלא שאני יודעת היטב שפעם הם לא היו קורים לי. הייתי צריכה לברר מראש איך היא תהייה, ולא לסמוך על ההמלצה של קולגה שהציע את שמה. הייתי צריכה ללחוץ על תלמידים להגיע, לשלוח שנית את ההזמנה, ולא לסמוך באדישות שהנוכחות תהייה מלאה כרגיל. אני מודה שלאחרונה אני לא ממש מתפקדת כמו שצריך. לא מספיק אכפת לי. נמאס לי לעשות דברים רק מתוך אינרציה, רק כי 'צריך'. אני עובדת על בטריה של עשרים אחוז, וכשלא מצליח, כצפוי, אני מרימה כתפיים וירטואליות וממשיכה הלאה. אז מה כבר קרה, אני אומרת לעצמי. עד שהכוהנת הגדולה מגיבה ככה. לזה לא הייתי מוכנה. זה כואב.
השעה שש ועשרים וחמש. חוץ מהקולגה והסטודנט איש טרם הגיע. נדרשת פעולה של ממש כדי למנוע כישלון מהדהד של הרצ"ח. אני יוצאת מהבניין, חוצה את הכביש ונכנסת לבניין שממול. בקומה הראשונה מתקיים שיעור של תוכנית שאני עומדת בראשה, והמורה שמלמד שם הוא ה'מבריק' שאני אחראית עליו. אני פורצת לכיתה. הוא מציג אותי בפני התלמידים, 22 במספר. 'הבוס שלי ושלכם' הוא קורא לי. אני אוחזת בידו ושולפת אותו מן הכיתה החוצה. 'שעת חרום', אני אומרת לו, 'צריכה את כל הכיתה שלך עכשיו בחדר ההרצאות בבניין ממול'. הוא מופתע, אבל משתף פעולה. 'מה תתני לי בתמורה?' הוא שואל. 'מה שתרצה' אני עונה. 'אני רוצה שתבטיחי לי שבלוויה שלי לא יבואו X, Y ו Z' הוא מבקש. אלה אנשי התחום שלו, הנחותים ממנו באופן בולט, שדפקו לו את המסלול האקדמי. 'אם אני לא אמות לפניך, אני מבטיחה', אני אומרת. אנחנו חוזרים לכיתה. 'כולכם עכשיו אוספים את החפצים שלכם והולכים אחרי לבניין שמעבר לכביש', אני מודיעה לסטודנטים ההמומים. 'יש לכם הזדמנות לשמוע מומחה עולמי שהגיע לכאן לתת הרצאה חד פעמית' אני מסבירה, וזו האמת, אם כי כמובן, לא כל האמת. כמו החלילן מהמלין אני יוצאת מהכיתה והבניין ואחרי שיירה של כ"ב סטודנטים תמימים. כשאנחנו מגיעים לחדר ההרצאה אני מגלה שבינתיים הגיעו אנשים ויש נוכחות לא רעה בכלל. אני רואה את הכוהנת הגדולה מזרזת אנשים לאכול את הסנדוויצ'ים הטעימים. אני מנחה את העדר לתוך החדר. יחד עם התגבורת מתלמידי השיעור שחטפתי יש נוכחות ממש יפה.
בסוף הערב, כשאני מסיעה את הכוהנת הגדולה הביתה אני מבררת בעדינות איך היה. 'בהחלט תיקון', היא מברכת. הייתה תזה, היה ברור, היה מעניין, הדיון היה טוב. 'את יודעת', אני אומרת לה, 'בעוד שני מפגשים נגיע לשלוש מאות מפגשים מחלקתיים. מה דעתך להיות המרצה במפגש הש'? זה יכבד את המעמד וגם יסגור מעגל.' הכוהנת הגדולה מחייכת. 'יש לי משהו שאני עובדת עליו. בהחלט אפשר' היא אומרת לי.
כמו מניפה 