and now for something completely different

נכדה2 עולה השנה לכיתה א'. בשנה שעברה עלתה הנכדה הבכורה לכיתה א', וכבר התקבעו להם כמה מנהגים. השותף לקח אותה לטיול אישי לרמלה, מחוזות ילדותו, לראות את בית הספר שבו הוא למד בכיתה א', להסתובב בעיר, להראות לה את הרחוב שבו גר, את השוק. נכדה בכורה היא ילדה פקחית וסקרנית, קוראת כבר ספרים שלמים לבד, מתעניינת ושואלת שאלות לא קלות. קל לתקשר איתה והיא מבינה דבר מתוך דבר. השנה היא נזקקה גם למשקפיים, ובניגוד לאמה שרצתה עבורה מסגרת צבעונית עליזה בחרה מסגרת מתכת מבגרת שמוסיפה לה טאץ' אינטלקטואלי גם למראה. היא שומעת שיחות של מבוגרים ומבינה הכל, וגם באנגלית כבר אי אפשר להסתיר ממנה דבר. השנה הוא לוקח את נכדה2 לסיבוב דומה. הוא חוזר כולו פליאה. נכדה2 חיה בעולם אחר לגמרי. על כל שאלה ששאלתי אותה היא ענתה ב'לא יודעת', הוא אומר. בשוק של רמלה היא קוראת לו 'גברת עם סלים', ומגחכת כשהוא קונה חבילת תאנים ובננות 'אמרת שלא תקנה עוד'. אחרי שהם הולכים לבית הספר שבו הוא למד שהפך בינתיים למבנה משרדים הוא שואל אותה אם היה מעניין והיא מגיבה ב'לא' לאקוני וכנה. אחר כך הם הולכים לבריכת הקשתות, אבל כשהם יורדים במדרגות למטה היא מסרבת לעלות על סירה כדי לשוט בין הקשתות, ואי אפשר לשכנע אותה לשנות את דעתה. אני לא מבין אותה, נאנח השותף.

נכדה2 היא ילדת פרא מיוחדת. יש לה סגנון משלה. רוב הזמן היא מסתובבת יחפה, אבל כשהיא נועלת נעליים הן צהובות. יש לה קשתות עם סרטים בשיער הפרוע שמדגישות את הפסים הבהירים שהשמש צרבה בתלתליה. היא לא אוהבת דברים ורודים ולבבות של בנות, ומסרבת לשחק לפי הכללים. 'היא יפה ברמה של דוגמנית' אומרת קרובת משפחה שרואה אותה ואני מסכימה. ילדים אחרים מחפשים את קרבתה, אבל יש לה קפריזות. 'חגגתי לה פה יומולדת קטן, עם שלוש חברות, פיצה, סרט ולישון, אבל היא היתה מפלצת קטנה כל היום לפני היומולדת, רבה עם כולם ועשתה מלא בעיות', מספרת הבת באנחה, 'היא כמו פצצה מתקתקת'.

גם לי כבר יש מסורת משלי לעלייה לכיתה א'. כמו שעשיתי שנה שעברה לאחותה, אני מכינה לה 'צוקר טוטה' – קונוס גדול ובו כל מיני דברים טובים לבית הספר וגם ממתקים. זו מסורת שמקורה בגרמניה במאה השמונה עשרה. סבתא שלי הכינה קונוסים כאלה לנכדים (אם כי אנחנו, שגרנו בירושלים ולא לידה בקיבוץ לא קיבלנו), וכעת גם אחותי הגדולה וגם אני ממשיכות את המסורת לנכדים שלנו. אני הולכת לחנות לכלי כתיבה ולחנות יצירה ולחנות משחקים ובוחרת עבורה עפרונות צבעוניים מיוחדים שמרטיבים אותם והם מציירים כמו צבעי מים וגם עפרונות צבעוניים רגילים, מחדד בצורה של ארנב, מחקים, דבק, מספריים. אני מכניסה לצוקר טוטה גם משחקים להפסקה, גומי, חבל גדול לקפיצה בהפסקה, ארוך כזה שמחזיקים בו שני ילדים ושהיתר קופצים עליו. אני מוסיפה מחברת מיוחדת עם עטיפה עדינה, ובלונדון, בחנות של המוזיאון הבריטי אני מוצאת עיפרון שחור מיוחד מעוטר בכתר של המלכה. אני מוסיפה גם את הממתק האהוב עליה, שוקולד 'בלונדי' לבן עם תוספת של שבבי קוקוס מושחמים. אנחנו מביאים לה את הצוקר טוטה ביום שישי האחרון של אוגוסט והיא שמחה. היא לא אומרת דבר, אבל שופכת את התוכן על השטיח, ומביאה את התיק החדש עם קישוטי הפלמינגו שקיבלה מהסבא/סבתא מהצד השני ומארגנת בו את הדברים. אני מצלמת אותה מחובקת עם הצוקר טוטה.

zuckertute
ברלין, 1925

zuckertute2.jpg

ביום הראשון ללימודים הבת מתקשרת. בלילה פרצו לבית שלהם. לקחו מחשב. לקחו מפתחות של הבית ושל האוטו, אבל לא גנבו את את האוטו, והשאירו את צרור המפתחות על מכסה המנוע. לשכנים פרצו גם כן ולקחו להם את האוטו, אולי כי לאוטו שלהם לא היה קודן. גנבו את תיק כיתה א' של נכדה2. הנכדה בוכה כל הבוקר.

אנחנו מתגייסים לשחזר את התיק. הצד השני קונה את התיק עצמו, ואני הולכת לעשות סיבוב שני בחנויות. אני קונה מחדש את הצבעים, מוסיפה גם חבילת עפרונות בצבעים זוהרים. חבל, גומי, מספרים, ומוסיפה גם מספריים שגוזרות בדוגמה של זיגזג וטייפ וושי מיוחד עם דוגמה. רק את העיפרון המלכותי מהמוזיאון הבריטי אני לא יכולה לשחזר, אבל מוצאת עפרון מיוחד אחר. הילדה ממש שמחה. איך היה לך הטיול עם סבא ברמלה? אני שואלת את נכדה2, והיא עונה 'היה ממש כיף'.

מודעות פרסומת

סרט ורוד

'רוצה לבוא להקרנה של הסרט בבני ברק?' שואלת אותי אחותי הצעירה ומוסיפה: 'צריך להתחפש לחרדיות'.

הבת של אחותי שחקנית. מגיל 6 היא משתתפת בסרטים, וכמו בקלישאה על שירלי טמפל, את רובם הגדול היא לא יכולה לראות בגלל גילה הצעיר. יש לה איכות כריזמטית של כוכבת אמיתית, והיא מסוגלת להגיר דמעות משכנעות תוך שניה. היא פוטוגנית מאוד, והמצלמה מתה על צילומי העיניים הגדולות שלה בקלוז אפ כשהן מתמלאות בדמעות. בשנה האחרונה נסעה איתה אחותי לאוקראינה לצילומי סרט שואה 'מבוסס על סיפור אמיתי'. האחיינית משחקת שם את טובה'לה, ילדה שהצילה את אחותה בשואה. 'הזוי כאן', מדווחת אחותי מהקור, 'כל הסרט רק נשים בלבד'. השחקניות נשים; הקלגסיות הנאציות נשים בלבד; המבריחה שלוקחת את טובה'לה ואת אחותה ביערות אישה; היהודיות שהולכות ברחוב בגטו במעילים אפורים כבדים וטלאי צהוב נושאות מזוודות מלבניות חומות ומסתתרות בחדר הסודי בזמן האקציה הן אך ורק נשים. בסיפור המקורי טובה'לה הצילה את אחיה, אבל בסרט האח עובר מטמורפוזה לאחות. מסתבר שיש ז'אנר כזה במגזר החרדי, סרט של נשים בלבד שמיועד לצפיית נשים בלבד. ההפקה מקצועית לגמרי, הבמאית היא חוזרת בתשובה שיודעת מה היא עושה, שחקניות ראשיות ישראליות שהובאו מהארץ, והרבה ניצבות אוקראיניות שמלמדים אותן שורות בפולנית. הצלם גבר. אחותי מתרשמת מהמקצועיות של השחזור, הבגדים, הבית על אביזריו, קרון הרכבת. האחיינית שלי שחקנית מנוסה ואמיתית, וכשהילדה שמשחקת את אחותה הקטנה מתפנקת ולא משתפת פעולה בקור ובגשם האוקראינים, האחיינית מדברת איתה ומצליחה לשכנע אותה לבצע את הסצינות. 'לא יודעת מה היינו עושים בלעדיה', מודה המפיקה החרדית לאחותי.

בארץ, הם מצלמים מפגש בין טובה האמיתית, כיום זקנה בת 85, ובין האחיינית שמשחקת אותה. אולם לשם כך הם רוצים שהיא תתחפש לחרדית. המפיקה מביאה לה שמלה ורודה סגורה עם שרוולים ארוכים וקולעים לה את השיער בתסרוקת צמות חרדית. גם המפגש מבוים לגמרי. במסווה של קטע דוקומנטרי האחיינית מקבלת 'תפקיד', שורות שעליה לדקלם, שאלות לשאול, ואפילו מתנה שהיא אמורה להגיש לטובה האמיתית. מסתבר שאסור שהקהל החרדי ידע שיש חילוניים. ודאי אסור שידע שהשחקנית הראשית חילונית. אחותי נסערת. האחיינית כועסת. 'אם הם רוצים שאפגש איתה, אבוא כפי שאני', היא אומרת, ילדה חמודה עם מכנסי ג'ינס קרועים וחולצת גופייה. 'את כל הכסף שלי השקעתי בפרוייקט', מתחננת המפיקה החרדית, בחורה בת 25. אחותי משתכנעת, והאחיינית משחקת את תפקיד השחקנית החרדית.

סרט חרדי לא מופץ בין בתי הקולנוע. המפיקה שהבטיחה לאחותי הקרנה מיוחדת לבני המשפחה של השחקניות דוחה את האירוע מיולי לאוגוסט ל'אחרי החגים'. היא לא משחררת קטעים מהסרט. רודף אותה הפחד שקטעים מהסרט יגיעו לידיים הלא נכונות, או גרוע מכך, לרשת. אחת השחקניות מגלה שהסרט מוקרן באולמות סגורים לנשים בלבד בבני ברק. במודעה שאחותי שולחת לי כתוב:

חדש! המופע שמטלטל רבבות הקיץ הזה…

                                     שחזור אותנטי בהפקה חסרת תקדים

                                      צולם באירופה באתרים היסטוריים,

    סיפור אמיתי ותחקיר מעמיק בהפקת אנשי מקצוע מהארץ ומחו"ל חבר ליצירת איכות מוקפדת.                                        מופע שנוגע עמוק בעצב וגם בכאב.

                                   יחד עם הדמעות תצאי עם מטען עוצמתי.

                                  מפגש מסעיר עם הגיבורה. סרט עלילתי מעצים,

                          מופע כינורות ענק בשירת אמונה נצחית (וציור של כינור קטן)

                                                    כניסה לנשים בלבד

אין מכירת כרטיסים חופשית. את הכרטיסים יכולים לרכוש רק תושבי בני ברק דרך העיריה. אחותי מתקשרת למפיקה שממש נכנסת לפאניקה. אל תבואי, היא מבקשת-דורשת מאחותי. זה אירוע סגור והוא מלא לגמרי. אין לי כרטיסים עבורך.

יאללה, נלך. אני אומרת לאחותי. אני פותחת את ארון הבגדים. יש לי שמלה שחורה ארוכה, אלא שהיא בלי שרוולים ויש לה שסע עמוק מאחור. אני לובשת מעליה חולצת כפתורים עם שרוולים ארוכים וסוגרת את הכפתורים עד הצוואר. מוסיפה גרביונים ונעליים סגורות. אחותי לוקחת מהארון של אמא שלי שמלה ארוכה ועליונית. אני מכניסה את כל השערות לתוך כובע ברט שקניתי פעם בברלין. לאחותי אני מביאה מטפחת ראש אפגנית, מאלה שמביא לי מהמרגל הגרמני שנוחת בארץ לביקור כל קיץ. אנחנו הולכות להגיד שלום לאמא שלי. 'אבל מי את?' היא תוהה כשהיא מביטה באחותי: הקול קול אחותי, אבל כיסוי הראש והשמלה והגרביונים ונעלי הבובה הן של מישהי אחרת לגמרי. אנחנו צוחקות, מצטלמות יחד בתחפושת, ויוצאות לדרך. התלבושת החרדית מבגרת אותנו לפחות בעשר שנים. אחותי מביטה לצדדים, מפחדת שהמפיקה תזהה אותה ותגרש אותנו. תרגעי, אני אומרת לה, אני עומדת לידך, את אחותי, ואני לא מזהה אותך. מדהים מה שכיסוי ראש ושמלה צנועה וחסודה עושים לאדם.

בכניסה לאולם הספורט שהוסב לקולנוע מסבירות לנו הנשים שאת הכרטיסים אפשר היה רק לקנות מראש דרך העיריה, אבל אנחנו עומדות בתור בין כולן. כמו שהבטיחו לנו מגיעות נשים שמנפנפות בכרטיסים ושואלות 'מי רוצה לקנות כרטיסים?' ואחותי ואני משלמות את המחיר המלא, 30 ₪ לכרטיס. אף אחד לא בודק בכניסה אם אנחנו באמת חנה ולאה ששמותיהן מודפסים על הכרטיס. האולם הולך ומתמלא. חרדיות מכל הסוגים – עם פאות בלבד, עם פאות וכובעון סרט קטן מעליהן; עם מטפחת; עם כובע סרוג עגול. ילדות, נערות, נשים וזקנות. חלקן מגיע עם עגלות ועם תינוקות על הידיים. אני מזהירה את אחותי שלא תעז להוציא את הפלאפון. כולן מסביב עם טלפונים כשרים מהדור הישן, והשיחות מתנהלות בעברית וגם ביידיש. כשהאולם מלא לגמרי, קרוב לאלף נשים, האורות כבים והמפיקה עולה על הבמה, באיחור חרדי מקובל של חצי שעה.

המפיקה מציגה את הסיפור. על הבמה עולות 7 נערות חרדיות עם שמלות לבנות וצמות מגולגלות על הראש בסגנון בית קטן בערבה. האישה החרדית שמנגנת על הפסנתר שרה 'אני מאמין' ו'נפשי, נפשי', ואלף הנשים בקהל מצטרפות לשירה. ברקע מוקרנות תמונות של ציפורים נודדות עם צבעי שקיעה שמתחלפות בתמונת יער ירוק ופלג מים מפכפך. הנערות שולפות כינורות ועושות צעדים מתואמים קטנים ימינה ושמאלה. אני מניחה שזה ריקוד. הסרט מוקרן. זוהי שעה ארוכה של מסחטת דמעות מסוגננת, אבל כיף לי לראות את האחיינית בוכה בבית עם 'אמא' שלה, בוכה ברחוב עם אחותה, בוכה כשהיא מסתתרת במחבוא סודי בגטו, בוכה ברכבת. השיחזור התקופתי באמת מעולה. אחרי ההקרנה המפיקה חוזרת לבמה ומספרת על 'ההווה'. על המפגש המרגש בין טובה'לה הקטנה – כך היא קוראת לאחיינית השחקנית שלי, ואף פעם לא מזכירה את השם שלה ולא של שאר השחקניות, ובין טובה האמיתית. היא מתארת את ההתרגשות, את הבכי (כן, שוב) הספונטניים לגמרי, את החיבוק שלהן, ואת האמונה הגדולה של שתיהן. בסוף מאיר זרקור חזק אישה שיושבת בקהל. טובה האמיתית יושבת וצופה בטובה האמיתית בסרט הדוקומנטרי רואה את טובה'לה הקטנה משחקת אותה בסרט השיחזור. אנחת התרגשות קולקטיבית ומחיאות כפיים סוערות מטלטלות את כל הקהל שקיבל תמורה הולמת לגמרי לכספו, בערב הקיצי המהביל הזה בבני ברק.

אחותי ואני נפלטות החוצה עם גלי הנשים, ונכנסות לאוטו. שתינו מסירות את כיסוי הראש החם ומטלטלות את השיער באוויר. קשה לתאר את תחושת ההקלה. 'השבח לאל', אומרת אחותי, 'בואי ניסע הביתה', ואני עונה לה: 'בחסדי שמיים'.

Picasso
Pablo Picasso, mujer en un sombrero, 1962

 

 

חתול בשק

אחותי הצעירה ואחי נוסעים לטיול בתמצווש עם המשפחות. אני עולה מן השורה השניה להיות עם אמא שלי השבוע. את סדר היום של אמא שלי אני מכירה היטב: שיגרת הבוקר, התרופות, ההליכה למועדון מעבר לכביש, שיגרת הצהרים וארוחת הערב, והפתק על השידה ליד המיטה שאומר לה איזה יום היום, שצריך להחליף מדי ערב. לאלה נוסף גם טיפול בבית של אחותי, השקיית עציצים ואוכל לחתולים. אחותי אימצה שתי חתולות רחוב עם חזות מלוכלכת, ואחת מהן המליטה חמישה גורים. שניים הצליחו למסור. את שלושת הנותרים איש לא לקח, והם נותרו בבית גם הם, חתול ג'ינג'י ושני חתולים שחורים. ביחד הם להקה אימתנית למדי, ששולטת בזנב מורם ובציפורניים מחודדות בחצר, מייללים בבוקר עד שמוציאים להם קערות אוכל, צרים על החלונות של הבית, מביאים לאנשי הבית 'מנחות' בדמות ציפורים וחגבים מפרפרים, והולכים מכות עם חתולי אשפתות שבאים לגנוב להם מהאוכל.

בלילה הראשון אני מוציאה לחתולים אוכל, מחלקת לחמש קעריות, אבל רק ארבעה מגיעים. כן, מוסרת לי אחותי בווטסאפ, החתול השחור חולה. הוטרינר הזריק לו אנטיביוטיקה שמכסה אותו לעשרה ימים. אני מוצאת אותו על מדרגות הדק, שוכב, נראה מוזנח ולא מלוקק. אני מלטפת את החתול השחור ומביאה לו אוכל רטוב מקופסת שימורים. הוא אוכל קצת ובעיקר מתמסר ללטיפות שלי. לא קל להיות חתול שחור.

למחרת הוא ניגש לפינת ההאכלה. אני רואה אותו מלקק מים, ושמחה שלפחות לא יתיבש. הוא לא מנסה אפילו לאכול. אני מתקשרת לוטרינר להתייעץ איתו, ומחליטה לקחת את החתול השחור אליו. הוא כמעט לא מתנגד כשאני מכניסה אותו לכלוב, אבל בדרך הוא בוכה ללא הפסק. זה בסדר, חתול שחור, אני אומרת לו מבעד לסורגים, כבר מגיעים. הוטרינר לוחץ פה, לוחץ שם. הוא לא בטוח מה לא בסדר, כי מלכתחילה החתול השחור היה עם שתן בדם וכעת אין יותר דם, אבל פוסק שיש זיהום. החתול מקבל עוד מנת אנטיביוטיקה בזריקה. תהיי בקשר, מבקש הוטרינר, ואני מבטיחה. בבקשה לא במשמרת שלי, אני אומרת לחתול השחור. אבל בבית הוא לא אוכל, אפילו לא אוכל רטוב מיוחד, ובסוף אני נותנת את התערובת המגרה לאחרים שטורפים אותו בבליעה אחת. הוא חלש מאוד, ואני דואגת. תמרחי לו אוכל על הפנים, מציע הוטרינר כשאני מתקשרת, ואני עושה את זה, לקולות המחאה שלו. הוא כועס עלי, וקם והולך ממקומו שעל מדרגות הדק.

למחרת בבוקר אני ממלאת את קערות האוכל של החתולים ורק ארבעה ניגשים. הוא לא בא אפילו לשתות מים. נעלם, אני כותבת לאחותי בווטסאפ. בינתיים אני מארגנת את אמא שלי ליציאה, ואנחנו יוצאות בשביל לכיוון המועדון. בפינה שבין הבית והשיחים אני רואה אותו, שוכב שמוט ראש, בעיניים פקוחות. אני מסיטה את מבטה של אמא שלי לכיוון אחר. אמנם לא תזכור, אבל בשביל מה היא צריכה לראות חתול שחור מת.

'מה לעשות?' אני שואלת את גיסי, ושולחת עדות מצולמת. 'תקברי אותו', אומר הגיס. 'נספר לילדה כשנחזור'. אני מסרבת. לא רואה את עצמי סוחבת גופת חתול לשדות עם את, חופרת קבר ומכסה. השותף מסכים לפטור אותי מטיפול בגופה. אל תספר לי מה עשית, אני מבקשת, אבל רואה שזה כרוך בכפפות חד פעמיות ושקית זבל אטומה. הגיס אומר, 'נגיד לילדה שהחתול נעלם. אני מוחק את חילופי ההודעות בווטסאפ ואת התמונה המפלילה'. אני לא מתה על שקרים שנועדו להגן על ילדים. שרק לא תתחיל במבצע חיפוש שכונתי אחר חתול שחור מת לגמרי כשתשוב ארצה.

מה היה השם של המנוח? אני שואלת את גיסי. אני רוצה לעדכן את הוטרינר. 'הוא מכיר אותו רק בתור 'החתול השחור' ', אומר הגיס. בינתיים אחותי הגדולה מגיעה למשמרת שלה. אני מעדכנת אותה שהחתול השחור נעלם, שומרת בינתיים על השקר שנתבקשתי לספר. אבל אחותי הגדולה שולחת תמונה בווטסאפ המשפחתי עם חתול שחור בריא לגמרי מסתובב בחצר. 'הנה חזר', היא צוהלת. לא, אני מתקנת, 'זה הספייר'.

Amelie Fontaine
amélie fontaine

3.8.83

בהשראת הפוסט 'מעשה בהינומה' של עדה

בחרנו בתאריך כי הוא פלינדרום. כזה שאפשר לקרוא אותו משני הכיוונים בלי שישתנה, וחשבנו שיש בזה משהו סמלי, יציב אולי, אמיתי, וגם כי קל לזכור. היום נזכרנו כי התאריך נדחף בהודעות של רשת חברתית כזו או אחרת שהשותף חבר בה. היום לפני 36 שנים התחתנו.

כל אחד מאיתנו דיבר עם ההורים שלו בנפרד. ההורים שלי שמרו על ארשת פנים שלווה, אבל כן התחילו עם שאלות מעשיות. איפה תתחתנו, איפה תגורו. הם כבר עברו חתונה אחת, של אחותי הגדולה וגיסנו. איך הגיבו ההורים שלך? אני שואלת לראשונה היום את השותף. עבור ההורים שלו זו היתה הפעם הראשונה. אמא של השותף ילדה אותו בגיל 19, כך שהיא היתה אז בת 41. הם אמרו שאנחנו צעירים מדי, השיב השותף. אני הייתי בת 20. הוא היה בן 22. משוחררים טריים חצי שנה. גם אנחנו אמרנו ככה לילדים, ממשיך השותף. גם לבת אמרנו, וגם לבן השלישי שהיה קצין בצבא. אמרנו להם שהם צעירים, שימתינו טיפה. וגם הם לא שינו את דעתם, והתחתנו. כל אחד ממלא את התפקיד שלו בהצגה של החיים, ולפעמים תפקידים שונים בוריאציות של אותה הסצינה.

אמא של השותף היתה תופרת. כזו שבונה גיזרה לפי הגוף, ותופרת שמלה לכל אחת בדיוק לפי מידותיה. נסעתי איתה לקנות בד לשמלה, וקנינו בד תחרה לבן. אחרי החתונה היא קיצרה לי את השמלה, והצרה את השרוולים, כדי שאוכל ללבוש אותה גם בהזדמנויות אחרות. השמלה עדיין בשקית בארון. 36 שנים, אבל לאן כבר אפשר ללבוש שמלת חתונה מקוצרת? היא פחות התעניינה איפה נגור, אבל שאלה מה נעשה עם כפפות. מה עם זר. ומה עם כותונת לילה. בשבילי זו היתה שפה זרה. על הכפפות בכלל לא הגבתי. ביום החתונה חפפתי את הראש וניערתי אותו. לא התאפרתי. מעולם לא התאפרתי לפני כן, למה שאתאפר לחתונה. מה כותונת, אני ישנה ערומה, אמרתי לה מול עיניה ההמומות. חברה טובה באה להיות איתי ביום החתונה ויחד שזרנו זר גיבסניות שהנחתי על הראש. בשבוע שעבר השתוללה ברשת תוכנת FaceApp# ואחותי הצעירה שלחה ורסיות צעירות וזקנות וגם גבריות של עצמה ושל האחות הגדולה. תעשי גם את, הן אומרות, תהיי יפה וצעירה. עזבו, אני מוחה, ממילא כשהייתי צעירה לא הייתי יפה. בחתונה שלך היית יפיפיה, כותבת אחותי הגדולה. ביני לביני אני מסכימה איתה. הרגשתי נהדר.

אנחנו יושבים במרפסת עם הנוף אל הואדי ועץ האגוז בעלווה ירוקה מלאה מולנו. תראי, מצביע השותף, זוג ירקונים. אני רואה שתי ציפורים צהבהבות קטנות על ענף של עץ האגוז. אני מביאה את מגדיר הציפורים שקנינו אז יחד. אני קוראת בקול מן המגדיר את הערך על הירקון:

הגדול בין הפרושים הצהובים-ירוקים באיזור. ניכר בצבע הצהוב-עז של כתמי כנפיו. גם השת והכתמים שבבסיס הזנב צהובים הם.

מילים יפות, אני אומרת לשותף, כמו שירה. שנינו עוצרים שניה על משמעות המילה 'שת' אצל ציפור כל כך קטנה. 'למקור העבה צבע בשר בהיר, ולרגלים צבע בשר ורוד', אני ממשיכה. נדמה לי שזו הפעם הראשונה בחיי שאני שומעת שיש צבע כזה, צבע בשר. 'שירתו שהיא תערובת ציוצים, מושרת לעיתים קרובות אגב מעוף כלולות עטלפי מעגלי.' בשלב הזה אנחנו שנינו מנסים לחקות מעוף כלולות עטלפי מעגלי. 'קול הקריאה המאונפפת 'דזואי' רק בעונת הקינון. הקריאות האחרות: קול תעופה 'צ'י-צ'י-צ'י-צ'י-צ'יט' שהוא רך יותר ומתכתי פחות מקול התפוחית, וכן 'צואיט' כשל הבזבוז הקנרי'. התפייטות של ממש, אנחנו מסכימים, ועוברים לארוחה שהשותף הכין והביא למרפסת. אני מביטה על הסביצ'ה דגים עם עגבניות שרי שהוא קלה בעצמו, על משקה התמרהינדי שהוא בישל וקירר, על התאנים עם גבינת העיזים וטיפות רכז החרובים שהוא זילף עליהם. כמה ארוחות הכנת לי במשך 36 השנים, אני תוהה בקול, ועדיין אתה כל פעם מפתיע מחדש.

Dijana Policki
Dijana Tolicki and Marko Arsic run Studio Firma, a photography business based in Belgrade, Serbia.

עונת המלפפונים

יש לי נטייה לספר על הצלחות, ואני ממש מקווה שזו לא המקבילה המילולית לתמונת סלפי פאתטית עם שפתי ברווז מכווצות, אבל אולי זה קצת כן. אני יודעת שבדרך כלל דווקא כישלונות טומנים בחובם הזדמנות ללמידה עצמית, אם מצליחים לבלוע את דמעות האכזבה ולבחון ברצינות מדוע זה קרה. הצלחות הן לרוב מקריות, צומת של נסיבות והזדמנויות, או במילה אחת מזל. זו הסיבה שלרוב גם אי אפשר לנבא הצלחות, או לחקות אותן, וגם אם ההצלחות מנותחות ומפורקות לגורמים וסיבות ובחירות, הלימוד 'על אודות' יכול אולי להסביר אותן בדיעבד, אבל לא ממש לתת כלים לחזור על הצלחות עתידיות או לנבא אותן. אבל משהו במבנה האישיות ה'הכי טוב' שלי, בנטייה הכנראה-מולדת לראות את חצי הכוס המלאה (גם אם היא חצי מלאה רק בגלל שבמקרה השארתי אותה בחוץ וירד גשם), גורם לי לכתוב מחדש את הסיפורים שלי עם סוף טוב. חולה על סוף טוב, גם אם הוא מתמהמה במשך שנים, ואפילו אם זה רק סוף של פרק, ולא של הספר כולו. ואולי בכל זאת אפשר ללמוד משהו מהסיפור הבא, ולבסס דפוס פעילות חדש.

אתמול נפוליאון שולח לי מייל, מבקש להתקשר. נפוליאון איש קטן וכוחני, זה לא מבשר טוב. אבל הנה אני, רגועה כמו מלפפון שעלה ממגרת המקרר, מוכנה לכל. תתקשר, אני כותבת לו, בקיץ כולנו עובדים מהבית או מהספריה, ואני בבית. תתקשר. די מהר מתבררת סיבת השיחה. נפוליאון כועס כי פנו אליו מועמדים אפשריים לתקן שפורסם, והוא לא ידע. לא ידעתי שפורסם תקן, הוא נוזף. למה לא התנהל דיון מחלקתי על פתיחת התקן כמקובל? הוא מוחה. למה בעיתוי הזה? הוא דורש לדעת, ולמה אין בתקן הגדרה מדויקת יותר של תחומי המחקר? למה לא נערך דיון תיאורטי בשאלה מה אנחנו מחפשים, האם חוקר צעיר שזה עתה סיים דוקטורט או חוקר ותיק יותר, והרי אי אפשר למדוד אותם באותם קני מידה. והאם דג הכסף שאמור להצטרף למחלקה ישתתף בדיונים או לא? נפוליאון, אגב, חושב שלא, בנימוק פרוצדוראלי. אבל אני יודעת שזמנו של נפוליאון אוזל. עוד שנים אחדות יפרוש, והוא רוצה להותיר חותם בדמות תקן בצלמו במחלקה, כמו כל הנפוליאונים, כל התימרונים האפשריים ייושמו; כל התותחים הכבדים טעונים, ומוכנים לירי.

אני בודקת במדחום פנימי את הטמפרטורה של המלפפון הפנימי שלי. עדיין קריר ורגוע לגמרי. ברור לי שנפוליאון משתמש פה בשיטותיו הביריוניות כדי להקטין אותי וכדי לאשש את סמכותו. ברור לי שהוא מבקש על הדרך לקדם מועמדים מטעמו, שהתזמון פחות מתאים להם. אבל גם אני לא בדיוק צחה וברה מכל אשמה. בא-רור שלא קיימתי דיון בנושאים הללו. למדתי את הכלל החשוב ביותר בניהול: עדיף להתנצל מאשר לבקש רשות. אבל אני גם לא מעוניינת לפתח את העימות למלחמה גלויה בינינו. אני מסבירה לנפוליאון: דווקא כן נערך דיון מחלקתי על פתיחת התקן. בדיון שנערך על הבאת הדג הכסוף למחלקה דובר על כך שבמקביל יפתח תקן פתוח. זה התקן. בענייני התזמון והתוכן אני מתנצלת. אכן היה צריך להתקיים דיון, אלא שההנהלה הנוכחית בעדנו, ותקן משוחרר לא יוחזר, וההחלטות שלי השאירו את כל האופציות פתוחות. במילים אחרות, אני מודה באחריות ובו זמנית מסבירה שהכל עוד לפנינו. הוא יקבל את הבמה שלו. במהלך השיחה הוא חוזר ונוזף בי, ואני חוזרת ובודקת את הטמפרטורה הפנימית שלי: אני נשארת באזור הירוק, ולא גולשת לאדום. הכל בסדר.

בסוף השיחה אני שואלת את נפוליאון אם הוא יכול להמליץ לי על מרצה לתוכנית אחרת שלי, כי הוא מכיר אותה הכי טוב. נפוליאון נופל בפח המחמאות כמו כולם. נפוליאון מתרכך. נפוליאון מספר לי אנקדוטה מימיו הראשונים בהוראה. אנחנו מנהלים שיחה נורמאלית לגמרי, אפילו צחוק היה שם. לא חשבתי על זה, הוא אומר, אבל תני לי כמה ימים, והקול שלו נינוח ורגוע.

אחרי השיחה שלנו, אני כותבת מייל לכל החברים. אני מתארת את המצב הקיים. אני מתנצלת שלא קיימנו דיון מעמיק מקדים, מבטיחה שעוד נקיים בהמשך. ביני לביני אני מגחכת. המלפפון שבתוכי כבר לא קריר או ירוק. אם תדחקו אותי לפינה אודה שהוא דומה יותר כעת לעגבניה סמוקה. אבל אני מרגישה נפלא, מחודדת, מדויקת. אולי זהו סוד כוח הניהול הנשי. לעשות מה שאני רוצה, ואחר כך להודות באשמה ולהתנצל בפומבי, בלי להרגיש שמשהו נגרע מכבודי, ושכולם יקפצו לי.

rie cramer
(Rie Cramer (1887-1977

לא משהו עמוק*

(*מתוך: מכה אפורה, מלים ולחן יהלי סובול)

בסופ"ש עלעלתי בסדרות ישראליות. אם מוצאים סידרה ישראלית טובה זה פעמיים כי טוב, בגלל שהיכולת להבין ניואנסים תרבותיים ולשוניים מקסימלית וההנאה גדלה בהתאם. הנופים מקומיים, הדמויות מהדהדות את הדודה והשכן, והפאנצ'ים משלנו. מה עוד נבקש מאיתך מכוֹרה, ובמיוחד לאחרונה, כשישראל הופכת למעצמת סדרות שנמכרות לחו"ל כמו 'חטופים' או 'רמזור'. באמת שיש לנו כוחות יצירתיים נפלאים. נפלתי על סידרה כלשהי, לא משהו עמוק, אפילו לא מתוק, אבל סביר, ועקבתי אחרי שניים שלושה פרקים. עד ששמעתי קול מוכר מן המסך. בשנייה הראשונה התבלבלתי, ולא זכרתי מניין אני מכירה אותו, למרות שידעתי שאת השחקן הזה אני מכירה היטב. תפקיד אורח, לא דמות מרכזית, אבל כן סצינה חשובה. ורק כשעצמתי עיניים והקשבתי לקולו בלבד זיהיתי את האיש: פרופ' מז'יניק נקרא לו.

jack-of-diamonds-stavros-damos
Stavros Damos The Jackof Diamonds

אם אני הבכורה של הכוהנת הגדולה, הוא המז'יניק שלה, 'אחי' האקדמי הצעיר. כדרכם של בני זקונים, המז'יניק אהוב על הכוהנת במיוחד. הוא לא קיבל תקן באוניברסיטה שלנו, ונדד לאוניברסיטה אחרת, פריפריאלית, שם הוא שקע בתחום פריפריאלי בדיסציפלינה שלנו. הכוהנת הגדולה ניסתה לדחוף אותו לתקן באוניברסיטה שלנו, ללא הצלחה. אין ביקור שלי אצלה שהיא לא מזכירה אותו, את הפספוס הגדול מבחינתה כי התחום שלו איננו מכוסה 'אצלנו', וכי בעיניה הוא גדול בתחום, ולבסוף חוזרת על רצונה שיעבור לאוניברסיטה שלי/שלנו, אוניברסיטת הבית שלו. כשפרשתי מעריכת כתב העת, תפקיד שמילאתי 7 שנים רציפות לבדי, נטלה ועדת עורכים של שלושה את המושכות מידי, והמז'יניק ביניהם, היחיד שאינו מהאוניברסיטה שלי. בינתיים עברו שנתיים וטרם יצא כרך חדש של כתב העת, אבל זה כבר לא ענייני, כפי שאני חוזרת ואומרת לכוהנת הגדולה. שתלחץ את המז'יניק, ואין לי ספק שהיא אכן לוחצת. עכשיו תורו.

בינתיים המז'יניק שולח ידיו לתחומים אחרים. כתב ספרי שירה, וגם שני ספרי פרוזה. את הספר הראשון, שאף זכה באיזה פרס ספרותי לספרי ביכורים, קיבלתי לקרוא מהכוהנת, עותק עם הקדשה אישית מהמז'יניק. כשהעבירה לי את העותק ושאלתי לדעתה על הספר זכיתי לראשונה לראות את הכוהנת חסרת מילים. רק אחרי שקראתי את הספר הבנתי למה. אדם קרוב אצל עצמו, ובספר מצאתי אותה וגם רבים אחרים מהתחום שלנו. הנורא ביותר היה שהספר, שנכתב בגוף ראשון, שרטט דמות איומה למדי של הכותב. הוא היה שילוב בלתי אפשרי של עלילה משעממת ואלימה. כתבתי כאן בעבר כשהמז'יניק פנה לחברה האנגליה שלי, בבקשה להשתמש בשמו של אביה הפרופסור בספר הבא שלו, ושהמלצתי לה לדחות את הבקשה על הסף. את הספר השני שלו כבר לא קראתי. ועכשיו הוא גם שחקן.

אני מנסה להבין את ההרגשה הבלתי נעימה שעולה בי כשאני רואה אותו על המסך. בספר 'טוהר וסכנה' הגדירה הסוציולוגית מרי דאגלס 'לכלוך'. ההגדרה האוניברסאלית של 'לכלוך' היא כל דבר שאינו נמצא במקום שבו הוא שייך. בוץ למשל, בסדר גמור אם הוא בגינה, אבל אם הוא על רצפת הסלון הוא לכלוך. שערה מהראש נפלאה כשהיא מחוברת לקודקוד, אבל במרק היא לכלוך מעורר בחילה. אני חושבת שתחושה דומה עולה בי כשאני רואה את המז'יניק משחק תפקיד משני בסידרה בינונית. לא שייך. יש בזה גם משהו מגוחך, כמו כשמייקל ג'ורדן הכדורסלן הגדול מכולם פרש ב1993 והלך להיות שחקן בייסבול מגושם ובינוני. למה הוא צריך את זה. ואי אפשר כמובן להתעלם גם מ'מה זה אומר עלי'. כי ככה זה אנשים, כל תופעה שאנחנו חווים אנחנו מפרשים דרך העדשות האישיות והתרבותיות שלנו, וקודם כל בוחנים איך זה משליך עלינו. אז למה זה מפריע לי הפיזור הזה של הפרופסור הבינוני הפעלתני, שהוא גם משורר וסופר וכעת גם שחקן בינוני? אולי כי מה זה אומר על התחום שלנו? מה זה אומר עלי? האם המנעד של הפעילות שלו מעורר בי קנאה?

בשישי מגיע אלינו הבן הבכור עם אשתו והילדים, נכד4 ונכדה7. נכד4 ילד מתוק להפליא בן 3.5, שגדל על 3 שפות, מבין היטב וגם מדבר אבל מבליע מילים ומשלב הדיבור שלו נמוך מאוד. כעת הוא מתחיל טיפול אצל קלינאית תקשורת. איך הולך לו? אני שואלת, ואמא שלו מספרת שנחמד לו להפגש עם הקלינאית, שיש תרגילים שעושים איתו גם בבית. לא, היא עונה לי, זה לא בגלל שגדל על שלוש שפות, אין קשר לפי הקלינאית. השותף כועס. מה קלינאית תקשורת, היום כל ילד מאובחן עם בעיות, תראו כמה הוא חכם ומושלם. אחרי שהם הולכים אני מנסה לברר איתו למה הוא כל כך אנטי, ומאיפה הכעס הזה. 'כי הוא הנכד שלי', עונה השותף בתרעומת.

stavros-damos-the-wise-reinvented-series
Stavros Damos The Wise Reinvented

שוקולד

אין לי בעיה עם אלכוהול. כוס בירת חיטה בפאב בחו"ל, גביע יין טוב עם ארוחה מיוחדת, או כוסית וויסקי שמחליקה לגרון והאדים שלה מבשרים בישום קל. אני גם בסדר גמור עם עישון. בעבר תיעבתי את ריח הסיגריות והמעשנים. בתור מי שבילדותה נסעה בתחבורה ציבורית בימים שבהם היה מותר לעשן באחורי האוטובוס, נוצר אצלי קשר פבלובי מיידי בין עשן סיגריות מסריח לתחושת בחילה באוטובוסים. התחלתי לעשן בגיל 50 בגלל הרפואית. דחיתי את זה כל חיי גם בגלל אחותי הגדולה, שעישנה סיגריות מגיל 15, ובגלל אחי ואחותי הצעירה שעישנו פה ושם. זיהיתי סכנת התמכרות גנטית לעישון והתרחקתי מסיגריות לגמרי. כיום, צחוק הגורל, אחותי הגדולה פותחת עלי זוג עינים ופה ענק כשהיא מגלה שאני מעשנת, היחידה בקרב האחים. אלא שאני מגלגלת לי בעצמי סיגריות מטבק אורגני ושולטת בגודל הסיגריה ובעובייה, והגבול שלי ברור לגמרי, עד סיגריה אחת ליום, ומעולם לא חציתי אותו. טוב לי עם תחושת המסת המחסומים שמספקים לי ה'בריחות' הקלות הללו מן המציאות, לא טשטוש מלא או שינוי צבע, אלא קצת ריכוך הקווים החדים, קצת הורדת חומות, קצת פחות מודעות עצמית ושליטה מלאה. עם אלכוהול וסיגריות אני משחררת קצת שליטה ונשארת בשליטה.

'שמי כמו מניפה, ואני מכורה לשוקולד', או: למה אין קבוצות לשוקוהוליסטים אנונימיים?

אבל מול שוקולד אני חסרת אונים. חבילות שוקולד סגורות עוד יכולות להחזיק מעמד ימים אחדים בבית. אבל מרגע שנייר העטיפה המרשרש הוסר זו שאלה של זמן, וזמן קצר במיוחד. חבילת השוקולד מדברת אלי. זו איננה מטאפורה. היא אומרת לי 'ממילא תחסלי אותי. עדיף לגמור אותי כמה שיותר מהר, כדי שהפיתוי לא יישאר בארון/מקרר וישבש לך את המחשבה'. והיא צודקת. עד שהחבילה לא מסתיימת אני ממילא חסרת מנוחה, מודעת לפיתוי הזה הממתין לי במקרר, משובשת, לא מפוקסת. לסם הזה נחשפתי כבר בילדות. החל מחבילות הפרה האדומה שסבתא שלי היתה מביאה מן ה'מחסן' שבקיבוץ, עבור בחטיף השוקולד עם הקוקוס 'באונטי' ש'גיליתי' בכיתה ה"א באנגליה שקשה לי לעמוד מולו היום כשהוא קורץ לי במדפים ליד הקופה בסופר, וכלה בשוקולד 70 אחוז איכותי שנמכר כיום עם טיקט של בריאות. אמא שלי היתה מחביאה את חבילות השוקולד שסבתא שלי הביאה, ואנחנו הילדים היינו עורכים חיפוש מקיף בכל הבית עד שהיינו מגלים את המטמון. הפטנט היה לגנוב כל פעם קוביה כדי שאמא לא תגלה שהסוד נחשף ותשנה את מקום המחבוא. את הקוביה הייתי ממסה לאט לאט בפה, מתענגת על הטעם עד שנעלם, משאיר אחריו רק את הרצון לעוד קוביה. היום, כשאני מתמסרת ל'קריפטונייט' שלי, אני כבר לא ממתינה להמסה בחום הפה, קוביה קוביה. אני נוגסת בשוקולד בלי בושה עם השיניים, גורסת אותו עם האגוזים או המילוי השקדי או הנוגטי בלי לחשוב פעמיים, מהר, לגמור את החבילה.

הפעם השותף התחיל עם חבילות של שוקולד 85 אחוז וקופסה של רדידי שוקולד של 'לינדט'. גם אחרי כל ההסברים שלי הוא לא מבין למה הוא קונה שוקולד ואין, אז הוא קונה הרבה. בלונדון אנחנו קונים ביסקוויטים מצופים שוקולד בעלי השם הכי פחות סקסי Digestives, עוד זיכרון שוקולד ילדי, וחבילות של חטיפי שוקולד חלב קדבורי עם אגוזי לוז. בארץ אני מיד מעבירה שקית אחת של 63 חטיפי קדבורי לאחותי, שיהיה לילדים ולאמא שלי ורחוק ממני. אבל ישנה השקית השניה, והיא פתוחה. בגלל שכל חטיף עטוף בעטיפה משל עצמו, השקית החזיקה מעמד שבוע שלם. הישג.

באוניברסיטה אני פוגשת סטודנט שסיים את התואר השני והתקבל לתוכנית דוקטורט יוקרתית בחו"ל. הבאתי לך מתנה, הוא אומר ונותן לי קופסת שקיות תה של זנגויל. אני מחייכת, כי כשסטודנטים באים לחדרי אני מכבדת אותם בתה. על מדף בין הספרים יש לי אוסף של ספלים שמהם הם בוחרים אחד, ויש לי קופסה עם מגוון עצום של טעמים, תה כורכום, תה קינמון, צ'אי הודי עם פלפל שחור, ציפורן והל. תה זנגויל מושלם לאוסף. ואז הוא שולף גם כרטיס ברכה צפוף שמחמם את לבי ובסוף חבילת שוקולד עם שבבי אגוזים. אני נאנחת. החבילה תתחסל כבר באותה שעה כי אני לא רוצה שהיא בכלל תכנס הביתה. מין הגיון שכזה. בערב אני אוספת את הקולגה שלי מוינה, מריאן, שנמצאת כעת בארץ. היא מוזמנת אלינו לארוחת ערב על המרפסת מול הואדי. כשאנחנו מגיעים הביתה היא שולפת בחיוך מהתיק שלה מתנה מוינה: חבילה זהובה של כדורי שוקולד 'מוצארט'.

tamara de lampicka portrait_du_marquis_d_afflitto
Tamara de Lampicka (1898 Poland – 1980 Mexico) Portrait du marquis d'Afflito 1925

פלמינגו בלונדון

לקחת או לא לקחת, זו השאלה כשאני נרשמת לכנס בחו"ל. האם להציע לשותף להצטרף אלי לנסיעה כשאני מסתופפת עם בני העם שלי (העמיתים האקדמאיים) בהרצאות, מסתובבת איתם בפאבים בערבים, בקבלות פנים מפונפנות בחדר עם נוף לתמזה עם מלצרים במדים שמציעים לך גביעי יין אדום ולבן וקעריות בוטנים ושקדים, או יושבת לצידם בארוחה החגיגית, 5 מנות (ותודיעי מראש אם יש הגבלות אוכל) ושני סוגים של אלכוהול, למרצים בלבד. לא מתלוננת כמובן, אבל זו עבודה, גם אם זו עבודה עם תנאים לא רעים בכלל. האם להביא את בן הזוג לעבודה, במיוחד כשמדובר בכנס מצומצם וסגור כמו זה שאליו אני מוזמנת, ולא אחד מאותם כנסים בין לאומיים המוניים.

הפעם לא היתה שאלה. כשפנו אלי בבקשה לבוא לכנס זה היה לפני הבחירות. השותף עובד (וקשה מאוד) בבחירות, ותוך כדי הקלחת המטורפת שבתוכה הוא היה לא היה שום ספק שירצה להצטרף. לונדון מקום לא רע בכלל בשביל לנקות את הראש, להסתובב, לנוח בזמן שאני עסוקה בקשירת קשרים ובדיון שנע בין המרתק לבנאלי עם קולגות מרחבי העולם. אלא שביבי, ליברמן וליצמן טרפו את הקלפים. במקום חצי שנה של שקט וכתיבה שהוא תכנן לעצמו, חודשים של חיטוי תחושת המגע הדביק שמשאירים הפוליטיקאים אחריהם כמו שביל ריר של חילזון, נפערו מחדש שערי הגיהנום. סיבוב שני בספטמבר.

לבד אני ממש לא בררנית. לא אכפת לי החדר במלון כל עוד הוא נקי ויש וויי פיי ולא רחוק מדי ממקום הכנס. כשאני מביאה איתי את השותף אני מקפידה הרבה יותר. בגלל שהוא צריך שקט ומרחב דרושה דירה לעצמנו שתכלול פינת כתיבה. רצוי מטבח גדול שבו הוא יוכל להכין לעצמו את האוכל שהוא אוהב. רצוי מיקום טוב במיוחד שיאפשר גישה קרובה לאתרים. אנחנו בדרך כלל מוותרים על המלון המומלץ על ידי מארגני הכנס, שאיכשהו, כמו שציינה דורותי, תמיד יוצא הכי יקר והכי פחות משתלם, ומחפשים דירת Airbnb בסביבה. הפעם ביקשתי מהשותף שייקח את זה על עצמו. נתתי לו את מיקום הכנס, וביקשתי שיהיה במרחק הליכה. ראיתי אותו בורר בין אתרים, ובסוף הוא בחר. ערב לפני הטיסה הגיעה ההודעה מבעל הנכס שמסביר לנו איך להיכנס לבניין והיכן הוא מטמין את המפתח (מתחת לשטיחון הכניסה. הממממ). כל זה אם הוא לא יהיה בבית. החדר שלנו הראשון מימין, ויש שירותים נפרדים עבורנו, אם כי האמבטיה משותפת. ויש פירות וחלב במקרר לארוחת בוקר קלה. אני בוהה בשותף בהלם. הוא בחר בחדר בדירה של מישהו במחיר כפול מחדר במלון. המיקום חייב להיות בן-זונה אני חושבת לעצמי.

החדר שלנו קטן ועמוס. אני תולה את הבגדים של הכנס בארון העץ של הסבתא של בעל הבית. בעל הבית מאוד אוהב פלמינגואים. חיית הטוטם שלו מופיעה על וילון האמבטיה,

flamingos shower screen 2019

על המגבות

flamingos towels 2019

על השטיחון שעל רצפת האמבטיה.

flamingos shower mat 2019

יש לו צלחות עם פלמינגואים וכוסות עם פלמינגואים

flamingos kitchenware 2019

יש לו מגנטים של פלמינגואים

flamingos magnet 2019

וסלי קנייה עם פלמינגואים

בלילה מאוחר, דרך הדלת הסגורה של החדר שלנו אנחנו שומעים שהוא מגיע, ובבוקר אנחנו משתדלים שלא להרעיש מדי כשאנחנו מכינים טוסטים וסלט מירקות שקניתי בטסקו. על דלת החדר שלו תלוי פתק תלוש מפנקס בצורת פלמינגו שעליו נכתב 'פרטי. נא לא להכנס. שמור על השקט'.

flamingos notebook 2019

כשהשותף טועה בגדול כמו שקרה הפעם אני עוברת קשת שלמה של רגשות. החל מ'איזה מזל שזה הוא שהזמין, ולא אני'; עבור בתחושה קלה של שמחה לאיד (שמיד מתערבבת לי גם ברגשי אשם על עצם התחושה), כי בתחרות הסמויה בין בני זוג (והיא קיימת. אוהו, היא קיימת, גם אם לומדים לדכא אותה ולעבוד ברוב המקרים כמו צוות) הוא פישל פה, ובגדול, והוא לא ישכח את זה; וכלה בהיפוך טוטאלי של הרגשות כשאני רואה כמה הוא לוקח ללב. השותף כועס על אתר Airbnb שלא כיבד את ההגבלות של החיפוש שלו אחרי ההצעות הראשוניות, וכועס על מצבו אחרי הבחירות שדיכא אותו כל כך עד שלא בדק כמו שצריך. ובעיקר הוא כועס על עצמו. ומיד הוא גם חוטף דלקת בגיד ברגל, וכואב לו כל כך. הוא צולע קשות, לוקח כדורים נגד כאבים וכדורים נגד דלקת וישן הרבה. דלקת בגיד היא ה'צ'ופצ'יק של הקומקום' שלו, התגובה של הגוף שלו ללחץ, גם אם הוא נותן לה סיבות גופניות ראציונליות.

בגלל הדלקת בגיד השותף גם בקושי יכול לנצל את המיקום הבאמת מעולה של הדירה. אנחנו גרים מעל כיכר לייסטר, ליד כיכר פיקדילי, מעל כל התיאטראות השווים והמסעדות, ליד קובנט גרדן ובמרחק הליכה מהבריטיש מיוזיאום. כל זה בלתי רלוונטי כשאני גוררת את השותף הצולע והדואב בערב לפאב מתחת הבית, לבירה ולפיש אנד צ'יפס.

אז אני מניחה לשותף ולצערו בבית הפלמינגוס, והולכת לשלושת ימי הכנס בלב מתרונן. אני צוללת לים ההרצאות, ונותנת לעצמי לשחות בין גלים סוערים יותר או פחות של דיונים ושאלות ומצגות. כשאני מתעייפת ביום השני מהסנדביצ'ים המשולשים של סלט ביצים או טונה שהם מגישים תחת הכותרת 'לאנץ", אני מתגנבת החוצה להזמין קצת סושי ועושה גם סיבוב קניות לילדים, ואחר כך חוזרת מלאת עיזוז ועם שקית של COS ובה ג'ינסים חדשים בשבילי, שמשמחים אותי מאוד (אני מידה 41, מסתבר. בארץ אין מידה כזו בכלל).

ביום האחרון אנחנו שומעים דפיקה על דלת החדר שלנו. אני פותחת את הדלת ובעל הבית עומד שם. גבוה עם צוואר דק וארוך, קירח לגמרי, גיי וצמחוני. בא לוודא שהכל בסדר ושנחזיר את המפתח למחרת למקומו מתחת השטיחון בכניסה. איש נחמד מאוד הפלמינגו מלונדון שלנו.

בדד, עם הזמן הבורח*

*(מתוך השיר 'בדד', עמשי לוין)

אמא שלי כותבת מכתב על דף עם שורות מבלוק מכתבים, ומשאירה אותו על שולחן המטבח. המכתב כתוב היטב, לפי כל כללי השפה שאותם לא שכחה. אחרי הכל אמא שלי לימדה עברית בעשרות כיתות אולפן, ואלפי עולים חדשים למדו עברית תקינה ממנה. משמאל למעלה כתוב התאריך הלועזי; מימין היא פותחת במילה 'לכבוד'. אלא שהיא לא נוקבת בשם הנמען. המכתב פותח במשפט הצהרה: 'מי שרוצה להפגש אתי – אשמח לפוגשו!'. המילה הראשונה מוסטת שמאלה, וכך גם המילים בתחילת הפיסקאות הבאות. כתב היד של אמי מסודר ונאה, קל לקריאה. אמא שלי ישבה עם כל אחד מילדי בזמנו ולימדה אותם לכתוב נכון. כשאני הייתי ילדה היו מלמדים את זה גם בבית הספר: לכל אות יש צורת כתיבה נכונה. איפה פוגש קצה כלי הכתיבה את הדף;  לאיזה כיוון מושכים אותו; מלמעלה למטה (ג', ו', ז', נ') או מלמטה למעלה (ט', ל', ש'), או מלמעלה למטה ושוב למעלה ולמטה (מ'); אותיות שכותבים מהקצה השמאלי ימינה (ב', ד', כ', ס', פ', ר') או מהקצה הימני שמאלה (ע'); ואותיות שמורכבות משתי משיכות קולמוס (א', ה', ח', ק', ת'). כתיבה תמה קראו לזה פעם, אמנות נכחדת. אמא שלי פונה ל'אורח' שלה, שפוקד את דירתה בהעדרה, ומפצירה בו להיפגש.

כמובן שאין אורח כזה. האורח הוא ההסבר של אמא שלי לדפים הצבועים בחוברות הציור שאחותי קונה לה, זה שממלא דפים רבים בצבע. היא לא משתכנעת מההסבר של אחותי שהיא עצמה ציירה את הציורים, כי היא לא זוכרת שעשתה זאת, והיא פונה להסבר ראציונלי אלטרנטיבי. לאמא שלי יש חבר דמיוני. לפעמים היא גם שומעת אותו מדבר. ורק חבל לה שהוא פוקד את ביתה בשעות שהיא איננה, מסרב לפגוש אותה, אולי היה מפיג מעט את בדידותה.

הבדידות הקשה היא חוויה סובייקטיבית שממשיכה ללוות את אמא שלי כל חייה. בשבת אני קופצת לבקר אותה, וכשאחותי ואני יוצאות איתה לסיבוב בשכונה ויחד אנחנו יושבות על ספסל בגינה אני מנסה לברר את מקור תחושת הבדידות. נכון, אמא שלי היא בת יחידה, ילדת נס שנולדה לזוג שהתחתן בגיל מבוגר – לאב בן חמישים ולאם בת ארבעים שלא חשבו שיהיו להם ילדים ולא האמינו שזה קרה להם. בדור שלה היו מעט מאוד משפחות עם ילד אחד. בכל זאת הייתה לה משפחה מורחבת, גם אם מצומצמת למדי. לא היו לה סבים וסבתות, והיא מספרת שהיתה 'צדה' זקנים אקראיים ברחוב ומדמיינת שהם הסבא או הסבתא שלה. אבל היו לה שתי דודות מצד האם, וגם בני דודים. ובעיקר אמא שלי יצרה לעצמה משפחה גדולה. יש לאמא שלי ארבעה ילדים, 16 נכדים, ו20 נינים נכון לעכשיו. היא מוקפת אהבה. גם איבוד הזיכרון שלה אינו קשה לה מדי. 'השרתי מעלי את כל הזכרונות, ואני מרחפת, קלילה וחופשיה' אומרת אמא שלי, ומלווה את מילותיה בתנועה של מי שמוחה מעל עצמו מטען כבד. כל יום היא הולכת למועדון הקשישים מעבר לכביש ומבלה שם בפעילויות שהיא אוהבת, ואחר כך חוזרת הביתה, שם היא נעזרת באחותי ומשפחתה, פוגשת את הנכדים וגם אורחים שמגיעים לאחותי ובאים לומר לה שלום. היא מודעת לכל זה, קוראת לאחותי וגם לי 'מלאכים שלי', ועדיין חוזרת על המנטרה הקבועה: 'אני גדלתי לבד. לא היה לי אף אחד'. זו גם הסיבה לדעתה לכך שהארוס הראשון שלה, אהבת חייה, נקטף בתאונת אופנוע כשהיה בצבא. הארוס היה ניצול שואה מרומניה, אוד מוצל מהתופת, שכל משפחתו נספתה בשואה. אהבת חייה של אמי היה שוטר צבאי יפה תואר שרכב על אופנוע שהנפיק לו הצבא. אמא שלי היתה עולה על האופנוע שלו מאחור, ויחד, מחובקים היו דוהרים אל עבר האופק. אבא של אמא שלי לא אהב אותו. הוא לא היה מלומד ולא היה לו כלום, לא ייחוס ולא רכוש, לא מועמד טוב לשאת את הבת היחידה והמופלאה שלו. הוא ביקש מהארוס לכתוב לו את סיפור חייו, והארוס פרס את סיפורו הקשה על פני מספר דפים כתובים בצפיפות: איך עלו מרומניה לארץ בשנות השלושים, איך גרו כאן אך לא נקלטו, איך חזרו לרומניה, איך השואה מחקה את הכל. אבא של אמא שלי לא השתכנע. הוא התנגד נחרצות לנישואין הללו. אמא שלי ואהובה תכננו ללכת ולהתחתן אצל הרב הצבאי, חתונה ללא ההורים וללא המשפחה. אלוהים של אמא שלי כנראה הסכים עם סבא שלי, וגם הוא העדיף שתינשא לאבא שלי, שהגיע עם משפחה שלמה וגם היה אינטלקטואל וסטודנט בדרך לדוקטורט, אפילו אם גם הוא, יוצא קיבוץ, היה חסר רכוש. אהבת חייה של אמי נהרג בתאונה כשהיה בדרך לרב הצבאי לקבוע את תאריך הנישואין שלהם. הכאב על לכתו של אהבת חייה עדיין חי בה, גם אם שכחה את שמו.

עוד אני תוהה עם אחותי למה היא מרגישה ככה, ואחותי מודה 'גם אני מרגישה בודדה'. כאן אני כבר ממש לא מבינה. אחותי היא הצעירה בין ארבעה אחים, וביני לבינה יש פער של חמש שנים. האם תחושת הבדידות עוברת בירושה? אולי אמא של אמא שלי, סבתא אנה, היתומה שנזרקה לחלל העולם בגיל צעיר והיתה צריכה לפלס את דרכה בעצמה, הורישה לה את תחושת הבדידות בגנים, וזו עברה גם לאחותי. אני יודעת שאני מעולם לא סבלתי מצער הבדידות. להיפך. כשנסעתי לבדי לשבתון לחו"ל לפני חמש שנים חגגתי את העובדה שלראשונה בחיי אני גרה לבדי. נהניתי מכל רגע, מהחופש הטוטאלי לבלות בספריה עד שהעיניים צורבות, לצאת לטיולים רגליים ארוכים, לבקר במוזיאונים, לא להתחשב באף אחד, לא לתת דין וחשבון לאף אחד. אולי זה לא חכמה כשאת לא באמת בודדה, כשהשותף מצטרף אחת לשבועיים שלושה לסוף שבוע, כשאני משוחחת עם הילדים ויודעת שזה מצב זמני שיחלוף ואשוב להמולה המשפחתית הרגילה בארץ.

מכתב מאמא לחבר דמיוני_LI

הזוגיות הכי טובה שלי

סטודנטית שאני לא מכירה פונה אלי במייל. היא עורכת מחקר על שיתופי פעולה באקדמיה וחברה שהיתה תלמידה שלי סיפרה לה על הקורס המשותף שלי. קורס אינטר-דיסציפלינרי שנמשך עשור, שהיה לו שם 'סקסי' שהלך לפניו. היא מבקשת לראיין כל אחד מאיתנו שעה. בנפרד. מעניינת אותה הדינמיקה של קורס משותף, והיא מבטיחה שבעבודה היא תשמור על האנונימיות שלנו, ושכל אחד מאיתנו יוכל לענות רק על מה שהוא רוצה. אני מתלבטת איך לקרוא כאן לגיבור הסיפור, השותף שלי להוראה: המילה 'שותף' הרי כבר תפוסה. מכיוון שבהוראה המשותפת שלנו הוא היאנג ליין שלי, אני אכנה אותו 'יאנג'.

היא נכנסת למשרד שלי. אני מכינה לה תה והיא מפעילה את ההקלטה בסלולרי. 'איך התחיל שיתוף הפעולה בינך לבין יאנג?' היא שואלת. מלכתחילה הוא פנה לקולגה שלי. הקולגה אמר ליאנג שהוא פחות מתאים לסוג כזה של שיתוף פעולה, והפנה אותו אלי. אני זוכרת את הפגישה הראשונה. קבענו להפגש מחוץ לאוניברסיטה, ביום שישי, בבית קפה. באותה פגישה נוצר דפוס מסוים, שיחזור בהמשך פעמים רבות, פגישה בימי שישי על כוס קפה, פעם הוא משלם, פעם אני. כשישבנו שם, עבר לידינו תלמיד שלי, והוא פנה לברך אותי ואת 'בעלי' בשלום. חייכתי, אבל לא טרחתי לתקן את הטעות. מה זה כבר משנה. יאנג דיבר על שתי המחלקות שלנו. על העובדה שיש ביניהן קשרים דיסציפלינריים, אבל מסיבות של היסטוריה מוסדית הן לא מתואמות בכלל. תלמיד שלנו לא מחויב בקורסים שלהם, ולהיפך. הוא הציע להעביר קורס משותף, ואני נדלקתי. לקורס משולב כזה יש כאן פוטנציאל לימודי עבורי, כי מעולם לא למדתי את התחום הזה בעצמי. הנה הזדמנות ללמוד בזמן שאני מלמדת. הקאטץ' היה שליאנג אין תקן באקדמיה. הוא מורה מן החוץ, ויש לו מקצוע שממנו הוא מתפרנס. בכל פעם היה צריך לדאוג למצוא מימון להוראה שלו, והחלק הזה היה עלי. הפכתי יצירתית ביותר, וחיפשתי מסגרות שונות שהיו מוכנות לממן קורס כזה, לא סטנדרטי. לא עירבתי אותו בתהליך, ורק מדי שנה היינו סוגרים את הקורס לשנה הבאה ולי היתה תחושת ניצחון שהצלחתי למצוא את הדלק שיאפשר לנו להמשיך לנוע.

'איך התנהלה הדינמיקה בקורס שלכם', ביקשה הסטודנטית לדעת, 'איך קבעתם מי מדבר קודם ומי אחר כך?' לפני כל שיעור היינו נפגשים בבית הקפה ביום שישי. ערכנו סיעור מוחות. היינו בונים את השיעור כמו משחק מטקות מחושב, מי מתחיל, איפה נכנס השני, מרימים זה לזו להנחתה. מלכתחילה תכננו להציג שתי נקודות מבט שונות, לעורר ויכוח. בהתחלה ממש ישבתי וכתבתי את הדברים שלו, כי לא הכרתי את החומר, ולכן גם לא היו מחלוקות של ממש בינינו. יותר השלמה מניגוד. בהמשך כבר התמצאתי הרבה יותר, ועדיין לא היו מחלוקות. עם השנים והקורסים המשותפים הגענו לעמדות משותפות בנושאים שנויים במחלוקת. תמיד הצגנו את נקודות המחלוקת העיקריות בתחום, אבל איכשהו שנינו היינו מגיעים למסקנה קרובה, הרמונית ולא צורמת. ההנאה המשותפת שלנו חלחלה גם לסטודנטים. משנה לשנה הביקוש לקורס רק עלה.

נעשינו חברים טובים. שיתפנו קשיים ועניינים אישיים. הוא ואישתו התארחו אצלנו. הם הגיעו לחתונה של הבת. כשעברנו דירה ובדירה החדשה עמד פסנתר כנף שהשאירו בעלי הבית, עבר הפסנתר הכעת-מיותר שלנו אליו, והבת שלו למדה לנגן עליו. הפסנתר שלנו עדיין אצלו. 'מה היתה נקודת השיא' שואלת הסטודנטית, ואני מצביעה על המאמר המשותף שכתבנו, זה ה'ילד' של מערכת היחסים שלנו. למעט מקרים בודדים ויוצאים מן הכלל אני כותבת לבד; לא אוהבת שיתופי פעולה שבדרך כלל מפילים עלי את מרבית העבודה. לא היה קשה לכתוב את המאמר עם יאנג. האיזון בינינו עבד גם כאן: הוא כתב את החלק שלו, אני הוספתי את שלי. בסופו של דבר אני חיפשתי למאמר 'בית' מתאים. לקח זמן אבל בסוף מצאתי את הבמה האקדמית הנכונה עבורו. אני חושבת שהוא מאמר ממש טוב.

שיתוף הפעולה שלנו באקדמיה נפסק לפני שנים אחדות כשהפקולטה צימצמה באיבחה חדה את העסקת המורים מן החוץ ללא יוצאים מן הכלל. לא עזרו פגישות שלי עם הדיקן, או מכתבים של סטודנטים מאוכזבים. תוך כדי דיבור עם הסטודנטית המראיינת אותי אני תוהה ביני לבין עצמי למה לא התעקשתי יותר, כמו שידעתי לעשות במקרים אחרים. אני גם יודעת את התשובה. במקרה אחר שעליו הייתי מוכנה 'להתאבד' היה מדובר בחוסר צדק משווע, באדם שההוראה באקדמיה היתה חייו. ליאנג יש חיים מחוץ לאקדמיה, והוא לא תלוי בה לפרנסתו. כעסתי על המוסד שלא רואה עד כמה הקורס הזה ממלא חוסר, עד כמה הוא מספק בדיוק את סוג האינטגרציה שתלמידים מחפשים, אבל חשבתי לעצמי שגם אם האוניברסיטה יורה ככה לעצמה ברגל, מה כבר אפשר לעשות, אני נתקלתי ב'קיר' שאני לא מצליחה לעבור. ויתרתי. ממילא חיפשתי פתרון אחר להמשך שיתוף הפעולה בינינו. כשפנו אלי ממוסד מכובד שאתן סידרת הרצאות הצעתי להם את המופע המשותף שלנו. וכך המשכנו שנתיים נוספות, לקהל משכיל ומבוגר יותר מהפרופיל של הסטודנט הממוצע. כיום גם זה נפסק, אבל אנחנו מתכננים לכתוב ספר משותף. בצער רב אני מודעת לעובדה שלמרות שאני רוצה לעשות את זה וברור לי שאהנה מהפרוייקט הזה יותר מהמון מאמרים שצובאים על הפתח ותובעים להכתב, כנראה שזה פחות 'דחוף' לי. עובדה, נפגשנו כבר כמה פעמים, כבר כתבנו ראשי פרקים, ולעבודה עצמה אני לא מגיעה, כי תמיד יש פרוייקט דחוף יותר, קווים מתים שסוגרים עלי.

מה היתה נקודת השפל? שואלת הסטודנטית. בין יאנג וביני נוצרה דינמיקה של מחויבות גבוהה. כשהוא מבקש ממני להרצות בכנס שהוא עורך, אני משתפת פעולה. אני פונה אליו שיחליף אותי בשיעורים כשאני בכנס בחו"ל. הוא מעביר השתלמויות לחוג שלי בתחום שלו. לפני שנה קבענו השתלמות כזו, ופתאום התברר שאני אהיה בכנס בחו"ל באותו יום. ביקשתי מקולגה שיגיע במקומי כדי לייצג את החוג. עוד בחו"ל הגיעו אלי ריקושטים מההשתלמות. בין שני הגברים-גברים חלה התנגשות אגואים, חילופי מילים קשות, תיעוב. לא הופתעתי שהקולגה חשף צד כוחני וווכחני. אבל כן הופתעתי כשהסתבר שליאנג הזורם 'שלי', שתמיד הרים לי להנחתות, שמעולם לא התעמתנו אלא תמיד דיברנו והסכמנו, יש אגו וכבוד. במקרה ההוא דיברתי עם כל אחד משני התיישים שנפגשו על הגשר בנפרד. לקחתי על עצמי את האחריות לתקרית: אני הייתי צריכה להבהיר טוב יותר את חלוקת התפקידים, מי אחראי, מי קובע. תייגתי את המקרה ההוא במגרת ה'דברים שבדיעבד הייתי צריכה לצפות אותם'.

מה העצה שלך למרצים אחרים ששוקלים שיתופי פעולה כאלה? היא שואלת. ואני עונה 'תקשורת ומחויבות. וכמובן, לוודא שיש הנאה. אם אין הנאה אין טעם'. ומכאן קצרה הדרך לתשובה לשאלה האחרונה שלה: 'לאיזו מערכת יחסים שיתוף הפעולה הזה הכי דומה?' אני מחייכת. הפוסט הזה הוא התשובה לשאלה שלה.

pink view.jpg