3.8.83

בהשראת הפוסט 'מעשה בהינומה' של עדה

בחרנו בתאריך כי הוא פלינדרום. כזה שאפשר לקרוא אותו משני הכיוונים בלי שישתנה, וחשבנו שיש בזה משהו סמלי, יציב אולי, אמיתי, וגם כי קל לזכור. היום נזכרנו כי התאריך נדחף בהודעות של רשת חברתית כזו או אחרת שהשותף חבר בה. היום לפני 36 שנים התחתנו.

כל אחד מאיתנו דיבר עם ההורים שלו בנפרד. ההורים שלי שמרו על ארשת פנים שלווה, אבל כן התחילו עם שאלות מעשיות. איפה תתחתנו, איפה תגורו. הם כבר עברו חתונה אחת, של אחותי הגדולה וגיסנו. איך הגיבו ההורים שלך? אני שואלת לראשונה היום את השותף. עבור ההורים שלו זו היתה הפעם הראשונה. אמא של השותף ילדה אותו בגיל 19, כך שהיא היתה אז בת 41. הם אמרו שאנחנו צעירים מדי, השיב השותף. אני הייתי בת 20. הוא היה בן 22. משוחררים טריים חצי שנה. גם אנחנו אמרנו ככה לילדים, ממשיך השותף. גם לבת אמרנו, וגם לבן השלישי שהיה קצין בצבא. אמרנו להם שהם צעירים, שימתינו טיפה. וגם הם לא שינו את דעתם, והתחתנו. כל אחד ממלא את התפקיד שלו בהצגה של החיים, ולפעמים תפקידים שונים בוריאציות של אותה הסצינה.

אמא של השותף היתה תופרת. כזו שבונה גיזרה לפי הגוף, ותופרת שמלה לכל אחת בדיוק לפי מידותיה. נסעתי איתה לקנות בד לשמלה, וקנינו בד תחרה לבן. אחרי החתונה היא קיצרה לי את השמלה, והצרה את השרוולים, כדי שאוכל ללבוש אותה גם בהזדמנויות אחרות. השמלה עדיין בשקית בארון. 36 שנים, אבל לאן כבר אפשר ללבוש שמלת חתונה מקוצרת? היא פחות התעניינה איפה נגור, אבל שאלה מה נעשה עם כפפות. מה עם זר. ומה עם כותונת לילה. בשבילי זו היתה שפה זרה. על הכפפות בכלל לא הגבתי. ביום החתונה חפפתי את הראש וניערתי אותו. לא התאפרתי. מעולם לא התאפרתי לפני כן, למה שאתאפר לחתונה. מה כותונת, אני ישנה ערומה, אמרתי לה מול עיניה ההמומות. חברה טובה באה להיות איתי ביום החתונה ויחד שזרנו זר גיבסניות שהנחתי על הראש. בשבוע שעבר השתוללה ברשת תוכנת FaceApp# ואחותי הצעירה שלחה ורסיות צעירות וזקנות וגם גבריות של עצמה ושל האחות הגדולה. תעשי גם את, הן אומרות, תהיי יפה וצעירה. עזבו, אני מוחה, ממילא כשהייתי צעירה לא הייתי יפה. בחתונה שלך היית יפיפיה, כותבת אחותי הגדולה. ביני לביני אני מסכימה איתה. הרגשתי נהדר.

אנחנו יושבים במרפסת עם הנוף אל הואדי ועץ האגוז בעלווה ירוקה מלאה מולנו. תראי, מצביע השותף, זוג ירקונים. אני רואה שתי ציפורים צהבהבות קטנות על ענף של עץ האגוז. אני מביאה את מגדיר הציפורים שקנינו אז יחד. אני קוראת בקול מן המגדיר את הערך על הירקון:

הגדול בין הפרושים הצהובים-ירוקים באיזור. ניכר בצבע הצהוב-עז של כתמי כנפיו. גם השת והכתמים שבבסיס הזנב צהובים הם.

מילים יפות, אני אומרת לשותף, כמו שירה. שנינו עוצרים שניה על משמעות המילה 'שת' אצל ציפור כל כך קטנה. 'למקור העבה צבע בשר בהיר, ולרגלים צבע בשר ורוד', אני ממשיכה. נדמה לי שזו הפעם הראשונה בחיי שאני שומעת שיש צבע כזה, צבע בשר. 'שירתו שהיא תערובת ציוצים, מושרת לעיתים קרובות אגב מעוף כלולות עטלפי מעגלי.' בשלב הזה אנחנו שנינו מנסים לחקות מעוף כלולות עטלפי מעגלי. 'קול הקריאה המאונפפת 'דזואי' רק בעונת הקינון. הקריאות האחרות: קול תעופה 'צ'י-צ'י-צ'י-צ'י-צ'יט' שהוא רך יותר ומתכתי פחות מקול התפוחית, וכן 'צואיט' כשל הבזבוז הקנרי'. התפייטות של ממש, אנחנו מסכימים, ועוברים לארוחה שהשותף הכין והביא למרפסת. אני מביטה על הסביצ'ה דגים עם עגבניות שרי שהוא קלה בעצמו, על משקה התמרהינדי שהוא בישל וקירר, על התאנים עם גבינת העיזים וטיפות רכז החרובים שהוא זילף עליהם. כמה ארוחות הכנת לי במשך 36 השנים, אני תוהה בקול, ועדיין אתה כל פעם מפתיע מחדש.

Dijana Tolicki and Marko Arsic run Studio Firma, a photography business based in Belgrade, Serbia.

יום העצמאות. ערב.

נכדה2 (בת 5.5) מצטרפת אלי לסיבוב קניות קצר לפני יום העצמאות. היא בוחרת את הדגנים המועדפים עליה לבוקר שלמחרת (דגני קינמון) ושתי חבילות גלידת בן אנד ג'ריז, שוקולד ווניל עם טופי. כשאנחנו חוזרים הביתה אני רואה בחניה מכונית ובה הדודים שלה מהצד השני, ממתינים לאסוף את בתי ואת חתני למסיבה. איפה הבת שלכם? אני מתעניינת בנימוס. היא אצל אמא שלה. מסכנה אמא שלי, מוסיפה האישה, מצפה לה ערב לא קל. הקטנה בדיוק למדה לעמוד אבל לא לשבת, וכל התרוממות שלה מסתיימת בהתאבדות שיעית. אני ממלמלת משהו בלתי מפוענח מתחת לשפה, וממהרת הביתה. ערב יום העצמאות. שיחררנו את כל הילדים שלנו על בנות ובן זוגם למסיבות, ואני והשותף אחראים לבד, לראשונה, על כל שמונת הנכדים שלנו.

מי רוצה גלידה? אני מכריזה בקול. כולם רוצים. נכדה1 (בת 7) ונכדה2 (בת 5.5) הן אחיות, ויחסית גדולות. כשהן לא רבות ביניהן או מרימות את אחותן הקטנה, נכדה8 (בת 1 וקצת) בניגוד לרצונה, אני יכולה להעזר בהן. תארגנו תור, אני מבקשת מהן, כמו בחנות. לא מוכנה לחלק גלידה כשהם מצטופפים ומנופפים בידיים וקוראים בקול מה הם מעדיפים כמו גוזלים פעורי פה בקן. די מהר הן מארגנות את הילדים בטור ארוך, לפי הגיל, מהקטנה לגדולה. כולם רוצים משני הטעמים חוץ מנכדה2. היא מיוחדת, בהגדרה. היא מעדיפה רק וניל עם טופי. נכדה8 יושבת עלי ואני מאכילה אותה גלידה בכפית. נכדה8 אוכלת יותר מכל היתר. היא פצפונת. אולי היא עוברת עכשיו קפיצת גדילה. היא כמו הזחל הרעב, אומרת נכדה2: היא זוללת תפוח, 2 אגסים, אורז, בשר, עוגה וגלידה ועדיין רעבה. המממ, אני אומרת, אולי בסוף תהפוך לפרפר. 'לא!' מוחה נכדה1. היא תהפוך לשמנה.

כמה ילדים נכנסים לאמבטיה אחת? האמבטיה שלנו משולשת וגדולה, כמו אמבטיה וחצי. 7 נכדים משתחלים מהבגדים וקופצים לתוכה. 'באבלס!' מבקשת נכדה7 (כמעט שנתיים), שגדלה על שלוש שפות. אני עורמת את הבגדים שהושלו בשלוש ערימות לפי המשפחות. את הסנדלים והנעליים אני מסדרת מחוץ לאמבטיה, ממילא עוד מעט כל הרצפה תוצף מים. התאום (בן 2.5) נלחץ מהביחד הצפוף ואני ממהרת לחפוף לו את הראש, לשטוף את הגוף ולהוציא אותו החוצה לשותף. השותף לוקח את החבילות אחת אחת, מנגב ומלביש בחדר. הכלל הוא שמי שבוכה מוצא החוצה, ולכן כולם צוהלים ומתהוללים. אסור לקפוץ! אני מזהירה את נכדה7 שמתישבת על קצה האמבטיה וקופצת לתוכה. תוך כדי האמבטיה משתחררת הגומיה של הקוקו שלה ונעלמת במים. ממילא היא לא נותנת לי לסרק אותה. 'לבד!' זו המנטרה החוזרת שלה, והיא מתעקשת להתלבש לבד, לנעול לבד את הסנדלים, ואני מכוונת אותה במילים: תכניסי את הראש לכאן, לא את היד. זה הסנדל של הרגל השניה. עכשיו תסגרי את הרצועה. יפה מאוד! נכדה1 ניגשת לתיק ולוקחת שמלה חגיגית. זה מה שאת לובשת בלילה? אני תוהה. ודאי, היא עונה. הכלל אצלנו הוא שבערב לובשים את הבגדים של מחר והולכים איתם לישון. אני מחייכת. אני המצאתי את הכלל הזה כשלי היו 4 ילדים קטנים. כשהאמבטיה מסתיימת, אחרון הילדים מוצא החוצה למגבת עוטפת והמים ניגרים במערבולת לתוך חור הניקוז, אני רטובה לגמרי, לא ברור אם מזיעה או ממים. כנראה גם וגם. אני מתיישבת לסרק את נכדה1. יש לה שיער ארוך ומתולתל, ולוקח די הרבה זמן לפרום את הקשרים.

השותף מאכיל. לפני שהגיעו אלינו התקשר לנכדה1 והתייעץ איתה מה להכין. רגע, מתארגנת הילדה, מדברת עם אחותה ועם אחיה וחוזרת אליו: תכין גם המבורגרים וגם נקניקיות, אבל לא חריף, ופסטה, אבל את הרוטב תשאיר בצד, כי נכדה2 אוהבת פסטה בלי רוטב בכלל.

אחרי האוכל אנחנו פורסים מזרון זוגי על רצפת הסלון. שלושת הנכדים הבנים יישנו עליו הלילה, אבל בינתיים הוא משמש מצע לקפיצות והשתוללות. הילדים עולים על כורסאות ומזנקים למזרון, עושים סלטות ומתגלגלים עליו. בצד, נכדה1 קוראת בקול ספר לתאומים ולאחיה שבחר אותו. לאט לאט אני מתחילה להשכיב את הקטנות לישון. נכדה8 נכנסת לעריסת התינוק בחדר. אני מדליקה את האור הקטן, כדי שלא יהיה שם חשוך לגמרי, נותנת לה מוצץ, ומניחה איתה במיטה את הארנבת המרוטה שלה. היא מוחה כשאני יוצאת מהחדר, אז אני נשארת איתה עוד קצת. בינתיים נכדה2 פורשת מהחבורה והולכת לישון במיטת הנוער באותו החדר. 'אני אוהבת לישון', היא מגדירה את עצמה. מתכסה בשמיכה ועוצמת עיניים. אני נותנת לה נשיקה ועוזבת את החדר, יודעת שנכדה8 רגועה כשהיא איתה בחדר. אחר כך אני לוקחת את נכדה7, ומניחה אותה בלול נפתח בחדר השני. 'כרית?!' אומרת שואלת נכדה7 ומשתרעת על הכרית כולה, התלתלים שלה פרוסים משני צדי ראשה. גם היא לא אוהבת כשאני עוזבת את החדר, ואני מרגיעה אותה על הידיים, עד שהעיניים עצומות, ומניחה אותה בזהירות בחזרה בלול. הבאה בתור היא התאומה. אותה אני לוקחת לחדר הבנות ומשכיבה אותה על מזרון קטן בפינה. היא בוחרת לישון עם בובה של וודי, וליד המזרון אני מניחה כרית, כדי שלא תתגלגל ממנו לרצפה. בסלון השותף כיבה את האור והוא מספר סיפור לשלושת הבנים. נכדה1 לוקחת ספר, יושבת על שרפרף וקוראת בשירותים, המקום היחיד בבית שבו יש כעת אור. התאום בוכה. אני לוקחת אותו על הידיים למרפסת, מראה לו את הכוכבים. מראה לו את אורות הבתים, את העצים, את המכוניות החולפות ברחוב. לוקח לו זמן רב להרגע, ואני מחזירה אותו למזרון הבנים בסלון. הבית חשוך ויחסית שלֵו. נכדה1 פורשת סוף סוף לישון גם היא, מחליפה את הכרית שלה בכרית הגדולה שהנחתי לצד המזרון של התאומה. נכד3 (בן 4) שוכב על המזרון בסלון, עיניו פקוחות לרווחה. כואבת לי הרגל, הוא אומר לי. אני מעסה לו את הקרסול הכואב. שאשים לך משחה? אני מציעה, יודעת שזה לא ייגמר בלי פלסיבו. אני שולפת מן המקרר שפופרת של ג'ל אלוורה. זה ירגיש לך קצת קר, אני מזהירה, אבל ירגיע את הכאב. הפלא ופלא הג'ל עושה את שלו. אחרון הנכדים ישן.

למחרת בבקר אני מארגנת קעריות עם דגני קינמון. אני ניגשת לנכדה7 שקוראת לי מהלול. כשאני מרימה אותה אני רואה שכף יד אחת שלה נפוחה. לגמרי לבד היא השחילה את הגומיה של הקוקו על פרק היד, כמו צמיד, והגומיה חסמה את זרימה הדם ליד במשך כל הלילה. אני מתקשרת לבן. שמע, אני אומרת לו, בלי לחץ. הילדה לא בוכה, היא משתמשת ביד כרגיל, הטמפרטורה של שתי הידיים אותו הדבר, אבל יש סימן שלא יורד, והיד נפוחה. אני שולחת לו ולאשתו תמונות של היד. השותף מתעצבן עלי: זה שום דבר, למה התקשרת. כי אני הייתי רוצה שיתקשרו אלי, אני עונה, וגם שלא יכעסו אחר כך שלא עידכנתי בזמן אמת. את חושבת כמו עורכת דין, אומר השותף.

הבוקר שולח הבן תמונה של נכדה7 צוהלת ושמחה בשיער מפוזר בווטסאפ המשפחתי וכותב: אחרי שניסתה לעשות לעצמה נמק ביד עם הגומיה, החלטנו לספר אותה קצת.

Geoff McFetridge, Meditallucinations

הסדר שאחרי ה'סדר'

'אחרי הבחירות' אומר השותף, כמו שאומרים 'אחרי החגים', או כמו שזה נשמע לי 'אחרַי המבול'. כמו ב'סברי מרנן', בענייני ה'סדר' הילדים שלנו מסונכרנים, שנה אצלנו ושנה אצל הצד השני, והשנה זה אצלנו. מה שאומר שנארח 4 ילדים, 3 בני זוג, 8 נכדים מהגדולה בת השבע עד הקטנה בת השנה. אחד אלוהינו. והזמנתי את אמא שלי, אומר השותף, ואת אחותי ובעלה ושלוש הבנות שלהם. שנזמין גם את אחותך ומשפחתה ואת אמא שלך? אני מחשבת במהירות בראש. במשפחה שבה יש דתיים, 'להזמין ללילהסדה' משמע לארח כל היום, והילדים שלנו מחולקים, שניים נוסעים בחג ושניים לא. אמא שלו לא נוסעת, כלומר נשארת ללון, וגם אחותו, למרות שבעלה כן, לא. הבנות שלה בנות עשרה מפונקות. אני אולי לא במדעים המדויקים, אבל חשבון של מיטות וחדרים אני בהחלט יכולה לעשות. 'איפה?' אני שואלת אותו, והוא מושך בכתפיו: 'לא נישן'. מה לא נישן, אני מרגישה גל של יאוש וכעס גואה בי, אמא שלך לא תישן? הילדים לא יישנו? אתה לא תישן? ואני דוחה על הסף את האפשרות להביא את אמא שלי לכאוס הזה. אני כמעט בטוחה שאני שומעת את השותף מפטיר 'אשכנזיה' כשהוא מסתובב ממני וממשיך לחלק בטלפון הוראות לאמו (הוא ממנה אותה על הסלטים).

השותף הוא מהאנשים המסודרים האלה שאינם מסוגלים לסדר בצורה שטחית, ולכן חי בבלאגן וכאוס. ואילו ביני ובין אי-הסדר מתקיים הסדר של דו קיום שמהותו שטחים תמורת שלום: אני נותנת לבלאגן לכבוש שטחים, תמורת השלום והזמן שמעניקה לי ההמנעות ממלחמה בו. המשאב המוגבל ביותר שלי הוא הזמן, ואני מוכנה לשלם די ביוקר כדי שלא לבזבז אותו על מטלות סיזיפיות כמו סדר וניקיון.

'אחרי הבחירות' הוא יסדר. יש לו כבר תוכנית בראש, יתחיל בחדר עבודה שהפך לחדר הורים כשבתי ומשפחתה גרו כאן, וכרגע הוא חדר ארגזים, יעבור דרך הסלון וימיין את ערימות הספרים, וימשיך לחדר השינה ובעיקר לפינת העבודה שבו. אני למודת ניסיון. פסח נועד לאנשים כמוני, שמתעבים את הקרבן היומיומי שתחזוקת הבית דורשת. בפסח אני מאלצת את עצמי לעשות דברים שאחרים עושים כל הזמן. בזמן שאני מתנפלת על המטבח, המקרר, הכיריים, התנור, השותף ישקיע את נשמתו בסידור שולחן העבודה שלו עד שהוא יהיה מושלם.

הילאל איסלר, קנדית ממוצא תורכי, כותבת על ההבדל בין אנשים שיש להם בית של קבע, אחד ויחיד וברור, ובין אנשים של אזורי הביניים, נוודים של הלב העושים את הבית כל פעם מחדש. על האחרונים היא אומרת: "אנחנו רואים את הבית כמצב פנימי, מציאות שאנחנו לא רק יוצרים וזהו, אלא יוצרים ללא הרף. אנחנו מבינים שבית הוא מקום שאנחנו עושים, ושעושה אותנו, שוב ושוב ושוב."

רק אחרי ליל הסדר, אחרי הכאוס שהיה ככלות הכל גם מענג מאוד, וכשהמזרונים שהבת שלי הביאה נערמים בפינת החדר כמו בכפר ערבי, מגיע השותף לתחילת מימוש תוכנית הסדר, נקרא לו הסדר של קבע. אני למודת קרבות, ממתינה. סדר, לימדה אותנו מארי קונדו, אומר להפטר מחפצים מיותרים. אצל השותף אין הרבה כאלה. הוא שילוב בלתי אפשרי של נווד ושל אוגר. אני ממתינה לראות איך יראה הבית שהוא יעשה, שוב.

מתוך פירסומת לצמיגים Goodyear – 2014: הצמיגים והשטח נשארים צמודים

עונת היומולדת

פעם קראתי ראיון עם הפסיכולוג הראשי של מדינת ניו יורק שהאמין באסטרולוגיה. 'אתה באמת מאמין שניתן לחלק את כל האנושות ל-12 סוגים?' שאל בפליאה המראיין, והפסיכולוג חייך ואמר '12 זה באמת הרבה מידי'. במשפחה שלי יש בתולות ועקרבים, שוורים, טלאים, דגים ונסיכות, אבל בעיקר יש מקבץ גדול של מאזניים בימי הסתיו המתקררים ודליים לימי הגשם. כולם היו דליי: החבר הראשון שלי היה דלי, ואחותי הגדולה היא דלייה ובעלה דלי וגם השותף שלי דלי. וכעת השאלה היא איך לציין את היום והאירוע.

אני מתכונת לפתוח קבוצת ווטסאפ חדשה לרגל האירוע ומגלה שקבוצה כזו כבר קיימת, מלפני שנתיים, מעדכנת את המספר הנכון ומפעילה אותה. אלא שאז הבת מתקנת אותי: מסתבר שהורדתי שנה מהגיל הנכון של השותף. בגילו מספיק להיות רזה כשהשערות עדיין מחוברות לראש, גם אם הן מאפירות, כדי להוריד שנה מהמונה. או שאני מדחיקה. בינתיים אנחנו משריינים תאריך כמה שבועות קדימה. אני מבקשת מהילדים רעיונות אבל על מי אנחנו עובדים: ביני ובין השותף יש הסכם שלא מפתיעים זה את זו. בכל זאת אני מתכוונת להגיש לו הצעות 'מבושלות', עניין של ניסיון עבר. אם נסענו לחופש משותף בחו"ל או חגגנו יומולדת באירוע שדורש יותר מהזמנת כל הצאצאים אלינו הביתה לבישולים שלו זה כי אני ארגנתי, הוא אישר. אני ארגנתי נסיעה לפסטיבל המסכות בונציה לפני כמה שנים. אני תיאמתי ביקור במבשלת שיכר וטיול בשמורת הטבע שאליה נהגנו לקחת קבוצות לפני שנתיים. אני אירגנתי ביקור טעימות יין וגבינות ביקב לפני שנה. המסקנה שלי מהשנים האחרונות שכל אירוע צריך להתחיל בטעימות אלכוהול, עושה פלאות למצב רוח של כולם.

אחותי הגדולה בינתיים מתכננת מגה-אירוע ליום ההולדת של בעלה. אחותי רכזת התרבות של הישוב שלה מאז הקמתו בערך, כך שאין אצלה אירועים קטנים. תוסיפו לזה את העובדה שהגיס שלי הגיע למספר עגול, ושלפני שנתיים הם לא חגגו כי אמא שלו נפטרה, ושנה שעברה אבא שלי נפטר. ילדים, גיסות, אחיינים, ובני דודים שלו, כולנו מוזמנים. סיור במחוזות ילדותו בעכו, ארוחה גדולה במסעדה, סרט שהיא הפיקה מתמונות סרוקות וסרטונים. זה אומר לקחת יום חופש מהעבודה, אבל גיסנו הגיע למספר עגול, ואחותי יודעת ללחוץ כשצריך. ובכלל, למה אנחנו מתקשים להתגייס לשמחה. כשם שהייתי זורקת הכל ומתגייסת אם היה קורה אסון, צריך להשתתף באותה מידה לפחות בשמחה.

בבוקר היום שלפני, השותף מפתיע: תכיני תיק. בואי ניסע לשם כבר היום בערב. אמצא לנו מקום. אנחנו נוסעים, ומגיעים בגשם שוטף לעכו העתיקה. אני מתאהבת בחדר שלנו, בחלון שניבט לים, בעובדה שהליכה בסימטאות של עכו זה קצת חו"ל עם נגיעות של יפו ושל הכפר הערבי שלנו. למחרת בבוקר אני מעדכנת את אחותי הגדולה שסגרירי אבל לא גשום, והיא נושמת לרווחה. התוכנית יוצאת לדרך.

כמו יפו בלי הצפיפות והמסחרה

מבט מבפנים

החדר שלנו בקומה העליונה

גיסי נולד במחנה עקורים בגרמניה. אמא שלו שרדה את אושוויץ ואת צעדת המוות עם רגל שבורה בגיל 19. את אבא שלו לא הכרתי. נפטר מסיבוכים רפואיים של השואה עוד לפני שהגיס פגש את אחותי. הם הגיעו לעכו וגרו בעיר העתיקה, והגיס מראה בהתרגשות רבה את החצר שבה שיחק. לאמא שלו היתה מסעדה בעכו, מסעדת פועלים אשכנזית שמכרה גפילטעפיש, רגל קרושה ומרק עוף. האורח המפורסם ביותר היה פול ניומן, כשכל ההפקה של הסרט אקסודוס אכלה אצלה צהריים.

אחותי מספרת לכולם איך היא והגיס נפגשו. היא היתה בנח"ל, ועבדה במרכזית הטלפון. באותם ימים היו בכל הסביבה 3 קווי חוץ, ושנים תמיד מקולקלים. היא בעיקר העבירה שיחות פנימיות בתוך היישוב. ואז הגיע השיחה מגיסי. קו חוץ, הוא ביקש, והיא ענתה – תמתין בתור, כמו כולם. והוא, שהיה רגיל שהבנות מעבירות לו קו מיד, ירד למרכזיה כדי לראות מי העזה לשים אותו בתור כמו אחד העם. לגיס שלי היה קסם הורס בסגנון ז'ראר דפארדייה הצעיר, וכשהוא פגש את אחותי הקלולסית היא מיד נתנה לו. קו חוץ, כמובן. כשאחותי מספרת את הסיפור היא עדיין מסמיקה. אני מבינה אותה לגמרי. גם אני הייתי נותנת לו קו חוץ.

עכו, פברואר 2019. צילום: אני

שיפתח עלי, שיפתח

השמיים בצבע תכלת עזה, מנוגדת לגווני החום והצהוב המדבריים, ולכתמים הירוקים שמנקדים את הנגב. אני ממלאה את הריאות מלוא אוויר, ומתענגת על קרני השמש המלטפות. בכל זאת אני לובשת סוודר צמוד חם, כי בגובה 4 ק"מ קר.

סיפור בסוגריים א:

לפני 15 שנה הגשמתי חלום, ויצאתי לקורס סקי. הייתי עם הבן הצעיר, אז בן 10, ונסענו יחד לאתר סקי דרג ב' בצ'כיה במבצע. ביום הראשון הצטרפתי לקבוצת מתחילים, כולם צעירים ורעננים. למדנו לטפס במדרון מושלג בצעדי  סרטן צדדיים זהירים, טיפוס איטי ומייגע של עשר דקות שנגמר תוך עשר שניות בגלישה מהירה, המגלשיים פונים במשולש כמו חץ קדימה, תוך שאני מנסה לשלוט בתנועה וליפול בחן יחסי. כך ביליתי את כל היום הראשון, בטיפוס עקשן, גלישה עקומה וחוזר חלילה. בסוף היום הגוף כאב לי במקומות שלא ידעתי כלל שהם קיימים. הבנתי שמאוד קשה ללמוד כישור פיזי חדש בקבוצה של צעירים כשגילך כפול משלהם. בעיקר הבנתי שאני צריכה מדריך פרטי. למחרת עלינו המדריך ואני ברכבל למסלול הכחול, וירדנו בהדרגה, כשהוא אוחז בחבל שקשור למותני. עד סוף אותו השבוע הצלחתי לרדת איתו גם את המסלול האדום, וחשבתי שהשתלטתי על העניין. רק כך אני מסבירה את העובדה שכשנגמר השבוע, במקום לחכות לבן, לחזור למלון, לארוז את החפצים ולצאת לשדה התעופה, עליתי לבד ברכבל וירדתי בגלישה עצמאית. היבריס או סתם ניסיון לבחון את הכישור החדש שלי, הירידה האחרונה ההיא הסתיימה בנפילה כואבת בשלג מלווה בקול 'קנאק' מוחשי מאוד מהברך הימנית שלי. את הדרך חזרה הביתה אני זוכרת במעורפל, מבעד לקוקטייל של משככי כאבים. הכאב היה נורא. חזרנו הביתה, הבן עם עיניים נוצצות ואני מדדה על רגע אחת, מועדת לניתוח בברך לתיקון הרצועה הקרועה ולשבועות של הליכה על קביים. הבן הבכור אמר לי אז: מהר לפני שאת מסיימת את משבר גיל הארבעים שלך, בואי נצא לצניחה חופשית. זה לא קרה.

האחיינית שלי, הבת של אחותי, שמעה את הסיפור ולבת המצווה שלה היא ביקשה ממני צניחה חופשית.

מזג האוויר מושלם. האתר בשדה תימן, ליד חצרים ובאר שבע, החזיר אותי לצבא: ביתנים טרומיים, קפטריה עם שולחנות פלסטיק שמוכרת נקניקיות, ורמקול שמכריז את שמות האנשים שהגיע תורם לצנוח. האחיינית שלי בהיי. אני מתכוונת לשיר 'I believe I can fly", היא מגלה לי. אנחנו מוכרזות, וניגשות לחדר ההכנה. היא הצעירה ביותר בחבורה, אני המבוגרת ביותר. רוב הצונחים בשנות העשרים המוקדמות שלהם, ובקבוצה שלנו הם גם זוגות זוגות. אני קצת תוהה איך זה בילוי זוגי כשאת רתומה למדריך שצמוד אליך מאחור ואין לך קשר לבן הזוג שרתום בעצמו למדריך אחר. אנחנו מובלים לפתח האחורי של המטוס ועולות בכבש לבטן שלו. יושבים על הרצפה. האחיינית שלי ואני ראשונות ואני שמחה. עדיף להיות הראשונה שקופצת ולא לראות קודם את האחרים נעלמים באוויר.

סיפור בסוגריים ב':

בכיתה י"ב יצאתי לטיול ברמת הגולן עם שוקי הגבוה. שוקי ואני עומדים על דרגש האבן הבולט לפני הקפיצה מן המפל המדהים ביהודייה. שוקי היסס. אני לא. קפצתי בלי בעיות, עפה בנפילה את 8 המטרים לתוך הבריכה הירקרקה, מרגישה את הצלילה במים הקרירים שבבת אחת משתיקים את כל רעשי הרקע. שנה אחר כך יצאנו שלוש מדריכות מבית ספר שדה לרגילה משותפת. נלך את היהודייה, אני מציעה, אין בעיה לעבור את המפל. אני כבר קפצתי. אראה לכם איך עושים את זה. כשהגענו לאותו דרגש האבן עם אותם מים ירקרקים מנצנצים למטה, קפאתי. הפעם השנייה קשה הרבה יותר. אחרי לבטים ארוכים קפצה אחת החברות ראשונה, ואחריה השניה. אני קפצתי שלישית, ורק כי באמת לא היתה שום דרך אחרת, ולא יכולתי לחזור אחורנית. ליהודייה לא חזרתי שוב, ונדמה לי שהיום הקטע כולו סגור למטיילים.

המדריך שלי מבקש שאשען עליו, ומחבר את כל הרצועות אליו. אני מביטה לימיני אל עבר האחיינית. היא לא מראה סימני פחד, רק התרגשות גדולה. אני בוחנת את עצמי: לא מפחדת. האוויר מתמלא בריחות של דלק מטוסים, והמטוס יוצא לדרך. בגלל שאנחנו יושבות בקצה בטן המטוס אני רואה דרך הסדקים שברצפה את המסלול רץ תחתינו ואחר כך אנחנו באוויר. פחד טיסה דווקא יש לי, אבל הפעם אני מתמקדת בעובדה שאני ממריאה שרועה על הרצפה, נשענת על המדריך, ושוכחת עד כמה זה לא הגיוני שצינור מתכת יתרומם באוויר לגובה של קילומטרים. בגובה 10 אלפים רגל החלק האחורי של המטוס נפתח לפנינו כמו לוע של לוויתן אווירי. זה כל כך יפה, האוויר הקר, השמיים הכחולים עד האופק הרחוק, המדבר שמשתרע הרחק מתחתינו. אני לא מפחדת. בגובה הזה נפילה היא לא ממש מוחשית, והנוף נראה כמו תמונה שפרושה לפנינו. נפילה ממטוס זו גם לא חוויה שהזיכרון מכיר, ואין לפחד זיזים להאחז בהם. בואי, אומר לי המדריך, תשבי על הקצה עם הרגליים באוויר. שניה לפני, הוא שואל אם אני רוצה סלטה בירידה, ואני מהנהנת. כן. אני עוד מספיקה להעיף מבט באחיינית שלי שצמודה למדריך שלה, עומד מאחורינו, והפנים שלה חיוורים לגמרי, ושניה אחר כך אנחנו מחוץ למטוס, השמים מול עיני ואחר כך המדבר, ואנחנו נופלים במהירות מדהימה. בראש שלי עובר המשפט שאומר 'דובי דב' לאמא שלו אחרי שנפל מהעץ: אמא, עפתי מצמרת העץ עד לרצפה. המדריך טופח לי פעמיים על הכתף, וזה האות לשחרר את הידיים שאחזו ברתמה ולהרגיש את התעופה בנפילה הזו.

אחר כך המצנח נפתח והמהירות מתמתנת מאוד, ואנחנו פונים ימינה ושמאלה, והוא מצביע על באר שבע, ועל רהט, וחצרים, ואני מצביעה על להקת אָיוֹת שדואה בטרמיקה מתחתינו. איזה כיף לזהות אָיוֹת מלמעלה. אחרי חמש דקות של רחיפה אנחנו נוחתים, ואני ניגשת לאחיינית שלי ומחבקת אותה, שתינו קופצות במקום מהתרגשות. האדרנלין מחפש לו מוצא מן הגוף בצחוקים ובקפצוצים ובחיבוקים. החיוך לא עוזב את הפנים.

האחיינית מעלה את הסרטון שלה לרשת. מיד היא מקבלת המון לייקים ולבבות, ותגובה של בת הדוד שלה, בת אחי, אף היא בגיל בת מצווה ששואלת מתי אני אקח גם אותה לצניחה.

זה ציפור או מטוס?

האחיינית שרה I believe I can fly

מתערבים?

בסוכות נסענו לבת שלי. השותף הביא איזה ציוד שהחתן שלי ביקש ממנו בשביל הסוכה, לא זוכרת כבר מה בדיוק, וכשבאנו השותף אמר שהביא את הציוד אבל שכח להביא אזיקונים; בטח לחתן יש. הנכדה הגדולה שלי פסקה בידענות: אין לאבא שלי אזיקונים. ומיד אמרתי: בואי נתערב שיש. הסברתי לה את הקונספט: אם את צודקת ולאבא שלך אין אזיקונים, אז אני אתן לך משהו שנחליט עליו. ואם יש לאבא שלך אזיקונים, את נותנת לי, ומיד שאלתי אותה מה היא רוצה. סיכמנו שאם היא צודקת אנחנו הולכות לסופר והיא בוחרת חמישה דברים שאני אקנה לה. ומה אם את מפסידה? שאלתי. והיא ענתה בבטחון: אני לא אפסיד. בכל זאת, אמרתי. אם את מפסידה, את צריכה לסדר את מדף ספרי הילדים אצלנו בבית. אבל אני לא אפסיד, היא חזרה ואמרה.

הנכדה הגדולה שלי דומה לי מכל כך הרבה בחינות. וזו בדיוק הבעיה. גם אני לא מפסידה בהתערבויות. כשהשותף ואני היינו חברים התערבנו על נוצה של טווס אם אצליח ללכת מצד שמאל שלו דקה שלמה בלי שירגיש (הוא לא שומע באוזן שמאל). ניצחתי. עד היום אני עוד ממתינה לנוצת הטווס ההיא, אבל מצד שני, יש מצב שהוא הפסיד בכוונה.

הכי אני זוכרת את ההתערבות שלי עם בת הזוג לשולחן בבית הספר. כדי שלא למות משעמום סרגתי אז כיפות במהלך השיעורים. למורה שהעיר לי שאסור לסרוג בכיתה הצעתי כיפה שוחד. סרגתי לו כיפה אדומה עם דוגמה צהובה בקוטר של עדשת משקפיים. הוא לקח אותה, פתח את הפה, ושב וסגר אותו. אחרי הכל, הבטחתי כיפה, וקיימתי. לא התחייבתי על הצבע ועל הגודל. האם הזכרתי שהמורה הזה היה ג'ינג'י? בשבת ראיתי את הכיפה שלי על ראש הילד שלו. אחרי כיפת השוחד הרשו לי לסרוג בכיתה. בנות שֶׁמחו נענו במשפט: לה מותר, ואיכשהו כך זה נתקבע.

הלכתי לחנות שמכרה כיפות ושאלתי כמה הם מוכנים לשלם עבור הכיפות שלי. התשובה היתה מאכזבת מאוד. המוכר הראה לי את הכיפות שהוא מוכר: סריגה אחידה עם חוט צמר ובמסרגה מס' 1. אני סרגתי עם חוט דה אם צה, במסרגה מספר 0.75, בדוגמאות שאני המצאתי, על ידי תוכנה שתיכנתתי בעצמי בשפת בייסיק ושהרצתי במחשב הניסיוני של אבא שלי שפעל על קלטות סליל מול מסך הטלויזיה. מאסתי אז גם ברקע המשעמם בעל הצבע האחיד של הכיפות, והתחלתי לייצר כיפות שכולן דוגמה. כיום זו הנורמה, אבל אז הייתי חלוצה, מחשבת כמה עיניים להוסיף בכל שורת דוגמה כדי ליצור עיגול שטוח. כשסיימתי לסרוג כיפה אחת יפה במיוחד שאלה אותי השכנה שלי לשולחן למי הכיפה ואני אמרתי לה: את זו אני אמכור ב240 שקלים. לא זוכרת אפילו למה נקבתי במספר הזה, אבל זה היה סכום גבוה במיוחד, פי ארבע ממה שהחנות הציעה לשלם, והשכנה לשולחן שלי ידעה זאת. בחיים לא תצליחי, היא אמרה לי. מתערבים? הצעתי לה. קבענו תאריך. אני לא זוכרת מה הייתי צריכה לתת לה אם לא אצליח למכור את הכיפה בסכום הזה עד התאריך ההוא. אני זוכרת היטב מה היא היתה צריכה לעשות אם אצליח.

כדי לנצח בהתערבות פניתי לכל החברות: נארגן יריד כיפות בחנוכה. פנינו לבית הכנסת שהסכים לפתוח עבורנו את האולם בערב. הדפסנו דפים: יריד כיפות סרוגות! כל אחת יחידה במינה. כל סורגת תימחרה את הכיפות שלה לפי רצונה. אני הבאתי את כיפת ההתערבות והצמדתי אותה בסיכות לראש קלקר של פאה. היא נראתה מרשימה במיוחד. 240 שקל, נכתב במדבקה שהיתה צמודה לה.

פעלנו כמו קואופרטיב משומן היטב. בסוף הערב הבטנו סביב בלי להאמין: כל הכיפות נמכרו, כולל כמובן הכיפה שלי, הסיבה לכל היריד כולו. ההצלחה הכי גדולה נרשמה בהזמנות שקיבלנו: אנשים עמדו בתור כדי להזמין כיפות מיוחדות, עם שם, עם צבעים, עם דוגמה מסוימת. את ההזמנות חילקנו בינינו ועמלנו עליהם כל אותה שנה. אבל הכי נהניתי מהניצחון שלי בהתערבות. השכנה שלי לשולחן, ילדה מתוקה מבית טוב, נאלצה לתלות את התמונה שבחרתי עבורה בחדר שלה במשך שלושה חודשים. נדמה לי שזה היה פוסטר של קוף מציץ מאסלה.

מה קורה, שאלתי לפני שבוע את הבת שלי, שבאה אלינו עם הנכדה הצעירה, בת עשרה חודשים. מאז שהפסידה בהתערבות הנכדה הגדולה מסרבת לבוא, היא הודתה. היא לא רוצה לסדר את מדף הספרים. פתחתי את הפה, ומיד סגרתי אותו. ניצחון פירוס, חשבתי. תגידי לה שלא צריך לסדר, אמרתי לבת. אני מוותרת. אתמול הם באו. הנכדה הגדולה ניגשה אלי ואמרה: בואי תראי לי מה לעשות עם הספרים. אני רוצה לסדר אותם.

במוצאי שבת נפגשה כל המשפחה בחגיגת בת המצווה של אחיינית שלי, הבת של אחותי הצעירה. למתנת בת מצווה תיאמתי לי ולה צניחה חופשית לעוד חודש. כבר עכשיו השמחה של האחיינית שלי מרקיעה שחקים. את יודעת, אמרתי לנכדה הגדולה שלי, אם תרצי, אקח גם אותך כשתהיי בת מצווה לצניחה חופשית. הנכדה מחזירה לי מבט חד. ממש לא! היא אומרת מיד. אבל אולי נעשה קורס ציור משותף.

Heidi Hair and Polka Dots, Maria Pace-Wynters

 

הרכבת כבר עברה

האחיין שלי ילד מופנם ושתקן, יש שיאמרו בתוך הספקטרום. לא משהו
מאובחן, ועבר מערכת חינוך רגילה וצבא, גם אם סרב בדרך להרוג חרקים או להתחבר לכל
השטויות שילדים אחרים עושים. אני לא מצליחה לדובב אותו, אבל בסדר עם זה. הוא מגיע
לאירועים המשפחתיים אבל תמיד מחוץ לפריים של התמונה הזו שבה כולם מצטופפים סביב
ההורים הקשישים היושבים על כסאות בלב עם רב: ילדיהם המבוגרים ובני/ות הזוג עומדים חבוקים מאחוריהם, הנכדים הבוגרים בדבוקה, חלקם אוחזים בתינוקות שנולדו השנה (היבול השנתי – 5 נינים חדשים להורים שלי), הילדים יושבים על הרצפה, ותמיד אחד עושה קרני וי לאחר, על פניו מרוחה הבעת גיחוך מטופשת. הכלב הזקן שרוע לפני כולם על השטיח, עם גבה אחת מורמת. האחיין הזה לא שם.

אחותי אומרת שהוא חריף כמו פלפל מקסיקני, ויש לו כינוי קולע לכל בן משפחה. מכיון שהוא מעולם לא מדבר בנוכחותי, אני חושדת שאת הכינויים המבריקים הללו הוא כותב על פתקאות קטנות שאותן הוא שותל בתוך מלפפונים שטרם צמחו. לך, למשל, היא עונה על שאלה שלא נשאלה, הוא קורא המנצחת, כי את תחרותית כל כך. אני מרגישה את גל המחאה
עולה בי, נותנת לו לגאות בי, אבל בולעת את המילים שעולות בי. אני לא אוהבת שכך הוא
מאפיין אותי, אבל האם הוא באמת כל כך טועה.

לקראת יום ההולדת של אבא שלי תכננו לנסוע ברכבת העמק המחודשת. בנשמתו
עדיין ילד, אבא שלי אוהב דגמי רכבות, והוא עוד זוכר את רכבת העמק שחדלה בשנת 1951.
תכננו נסיעה ברכבת מבית שאן. תכננו פעילות במרכז מבקרים בכפר יהושע עם הדרכה
וסרטון ותצוגת רכבות. מנהל יחידת שירות רכבת ישראל התרגש והציע לאחותי הגדולה
שתפרה את כל החגיגה טקס רשמי של הרכבת. כל קבוצת הווטסאפ נחרדה בשם אבא שלי – הוא שונא להיות במרכז העניינים. השנה התחלפו אצלו 3 מלווים מבוגרים שונים שנשלחו כדי
לעזור לו ללכת מהבית לגינה הציבורית הסמוכה. אני לא טיפוס חברותי, הוא מסביר לי
מדוע 'פיטר' את כולם זה אחר זה. רצוי אילם, אחותי הסבירה חצי בצחוק למשבצת ההמומה של
המלווים אחרי שהשלישי פוטר, שלא יבלבל לו במוח. לא, לא טקס, אנחנו מוחים בווטסאפ
המשפחתי בשמו.

אחרי שנסגרו הפרטים וחולקו המשימות, אבא שלי הטיל וטו על כל העניין. שעתיים
נסיעה לכל כיוון, ופעילות של 5 שעות בערך. אין לו סבלנות, וזה רחוק, וחם והלחות
מזכירה לו את החדר החם בפיטוטרון. ירדנו מתוכנית אורנים הגדולה. התכנסנו כולנו
כרגיל, כל אחד מביא מאכל לארוחת 'סיר המזל'. כל אחד קיבל כובע עם איור שציירה בתי,
וחדי העין יכלו להבחין באיור במספר השנים שאנו חוגגים. התכנסנו מול המסך ושיחקנו
חידון Kahoot שיצרה אחותי הגדולה. ניצחתי.

עד כמה אני תחרותית? השבוע התפרסמו דירוגי הקורסים שלימדתי השנה. אני
פותחת את הדו"ח. הקורס שלך דורג שני בין 28 הקורסים של החוג, מודיעה לי
המערכת. אני מקמטת את המצח. מי קיבל מקום ראשון. אחר כך אני גוללת את הדו"ח מטה,
ומוצאת את הדיווח על משובי הקורס השני שלי. הקורס שלך הגיע ראשון בין 28 הקורסים
של החוג, מודיעה לי המערכת.

Clare Elsaesser,Flower Girl

חבילה עוברת

דמנציה. היא יודעת שאני הבת שלה, אבל אני כבר לא אחזור על השגיאה
ואשאל אותה מה שמי, רואה את תערובת התמיהה והעלבון פושטת על פניה ומוחקת את החיוך
שלה, לא, אל תזכירי לי, תיכף אזכור, היא אומרת, אבל אני לא יכולה לסבול את זה יותר
ואומרת לה, זו אני, אמא, זו אני.

אנחנו חוגגים לה יומולדת ברוב עם. אנחנו אכן עם רב, והשנה פרינו
ורבינו מאוד. 4 נינים חדשים הצטרפו לפני חודשיים לשבט ההולך וגדל, בתינו הומים,
הומים מתינוקות. התאומים עוברים מיד ליד, וכך גם הנכדות החדשות של אחותי, כולם
נולדו בהפרש של שבועיים. אחי מדגים את אחיזת התינוק שלו, הבטן של התינוק מכורכם
הפנים נשענת על הזרוע שלו, והוא מנדנד אותו בעדינות ומרגיע את בכיו. הנכדות שלי
מיד מתחברות לבת של אחותי הצעירה וחוזרות מביקור בחדר שלה בפנים בורקות מנפנפות בידיהן עם ציפורניים צבועות בלאק – כל ציפורן בצבע אחר. הנכד הצעיר הולך עם חבורת הבנים הנכדים של אחותי הגדולה לקפוץ על הטרמפולינה, ועוד אחד בודק מה קורה כשמושכים את האוזניים או דוחפים אצבע לצלעות של 'קארמה', הכלב הזקן ששוכב שרוע על השטיח בלב החדר, עייף מכדי לקום. קארמה אדיש להצקות הנשנות, ורק מרים גבה תורנית שמעידה שהוא שם, אבל אין חדש תחת אור המנורה בסלון. אנחנו מתחילים בארוחה המשותפת. אני הבאתי מרק ירקות עדשים וגריסים סמיך, ויש סלטים וגבינות ועוגת תותים וקצפת נפלאה שאחותי נועצת בה שני זיקוקים של 8 ושל 6. אמא שלי בת 86 והיא חוזרת כמו מנטרה על המשפט 'מי היה מאמין,
שלי, שלא היו לי סבים וסבתות ואחים ואחיות והייתי בוחרת זקנים אקראיים ברחוב
ומדמיינת שהם הסבא והסבתא שלי – שלי תהיה משפחה כל כך גדולה'. היא חוזרת על זה שוב
ושוב, תמיהה בעיניה, באמת מנסה לפצח את הסוד, בפעם האלף. לשווא.

חבילה גדולה עטופה ניירות עיתון עוברת בין האנשים. יש שמריצים אותה מהר הלאה, ויש שמתמהמהים, ממתינים שהמוזיקה תעצור כשהחבילה בידיהם. ממילא המשימות נועדו
עבורה. היא אולי שוכחת את שמות הנינים והנכדים, ואפילו את שמות ילדיה כבר קשה לה
לזכור, אבל היא יכולה לנקוב בדייקנות בשם הסמל שבישר לה על מותו של ארוסה בתאונת
אופנוע בדרך לרב הצבאי לקבוע תאריך לחתונה, וזוכרת היטב את הציון שקיבלה בקורס
שבגללו ויתרה על שייט לקפריסין ונשארה בארץ כדי לגשת למועד ב'. כן, היא שיפרה את
הציון. החבילה עוצרת ואנחנו איתה בתחנות חייה של אמא: לומדת לשחות בחוף של תל
אביב; מדביקה כרוזים בהגנה; עם בגדי הסוואה בקורס קצינות; מלמדת עולים חדשים.
באורח פלא הרגל שלה, שביום יום מייסרת אותה בכאבי תופת, לא כואבת הערב. אמא שלי
רוקדת במעגל עם הנכדות הצעירות והנינות, מלמדת אותן לעמוד במסדר ולהצדיע.

החדר הומה כשהחבילה נעצרת בכל פעם, ועוד עטיפת נייר עיתון מקולפת ממנה
והיא כבר לא בגודל של כרית, אלא של כדורגל, ואחר כך של מלון. מה יש שם בחבילה, תמה
אבי בקול, והבן שלי, אב התאומים, עונה בלי היסוס: 'עוד תינוק, כמובן'.

מתוך אוסף ה"פרסים" של אמא שלי

שלוש מתנות

שבוע לפני הכנס אני משנה את נושא ההרצאה שלי. כבר קרה לי בעבר שהכיוון
שעליו הצהרתי מראש כשנתתי נושא ותמצית קצרה של ההרצאה שעוד לא נולדה השתנה במהלך
העבודה, אבל אז הספיקה הערת ביאור קצרה בפתח דברי כדי להסביר איך בדרך לירושלים
נעצור בשער הגיא. הפעם זו סטייה כל כך רצינית, עד שהנושא שוב אינו רלוונטי. כאילו
אמרתי שאסע לכיוון עזה והנה אני בכביש המהיר לכיוון דמשק. אני מלקה את עצמי
שהסכמתי לתת הרצאה בכנס בינלאומי בתחילת הסמסטר, כשעל שולחני נערמות עבודות
מהסמסטר הקודם, ועוד לא העליתי למחשב את דרישות הקורסים החדשים. אני מתקשרת למארגן הכנס, מתנצלת על שינוי הנושא ברגע האחרון, ושומעת את מילות הניחומים המקובלות ("זה קורה לכולם").

זהו כנס בינלאומי בארץ, ואני מגלה שיושבים שם טובי המוחות בתחום. אחד השואלים בתום ההרצאה הוא מריו, מעין 'רמפול' איטלקי, נמוך ואפור שיער, בעל כרס נוכחת ואף בולבוסי אדמדם. הוא משווה בין הדברים שאמרתי ובין דברים שכתבתי במאמר הראשון שלי, מלפני עשרים שנה. מריו פירסם אותו בכתב העת שהוא עורך, ואני בהלם שהוא זוכר.
אף אחד לא שוכח את המאמר הראשון שלו. כמו כל 'הפעמים הראשונות' זו חוויה שנצרבת
בזיכרון כמכוות אש, כמו הנשיקה הראשונה, כמו הפעם הראשונה שאת שוחה במים העמוקים
בלי ליווי ומגלה שהנה, חצית את הבריכה כולה בלי לבלוע מים ובלי לטבוע. אבל שהעורך
של כתב העת שבו בחרת להגיש את מינחת הביכורים שלך יזכור אותך זו אופרה אחרת לגמרי.
אני מרגישה כמו מי שקיבלה שי בלתי צפוי וכל הגוף שלי מחייך.

אני יושבת ליד מריו בארוחת הערב. מבטו מחפש אחר בקבוק היין. רמת האלכוהול בדם שלי נמוכה מדי, הוא מודה. על השולחן יש בקבוק יין אדום ויין לבן, סגורים, בניסיון לחסוך כמה שקלים, לפי מיטב המסורת הישראלית של אתרי אירוח. אני לוקחת את הבקבוקים ומוצאת נער מחוצ'קן שמחלטר בערבים במקום על תקן של מלצר, והוא פותח עבורי את הבקבוקים. פניו של מריו אורות. את יודעת הוא אומר לי, יש תערוכה בעיר שלי, תבואי, יעניין אותך. אני שואלת מניין הפריטים המוצגים בתערוכה. הוא נוקב בשם, ומביט בי במבט צדי. אני מזהה את המהמורה: השם שהוא מנה הוא שם של איש ולא של מקום. אבל יודעי ח"ן יודעים שהאיש קשור לאתר, והפריטים בתערוכה יהיו מאתר זה. אני מחייכת, אומרת את שם המקום, והניצוץ בעיניים של מריו מאשר שעברתי את הבחינה. עברו עשרים שנה, אבל אנחנו דוברים אותה שפה, אותם קודים סמויים קושרים בינינו.

את יודעת, מגלה לי לי מריו אחרי גביע היין השני, את היית הישראלית השניה שפירסמתי בכתב העת שלי. הראשון הוא האיש החשוב ביותר בתחום, מי שהיה פעם מורה שלי, זה שניהל אצלו בבית את הסמינר המיתולוגי עם התה ועוגת השמרים הריחנית. אני עוקב אחריך מאז, קורא כל מה שפירסמת. גם ההצהרה הזו חסרת תקדים עבורי, מאיש בקליבר שלו. כשמפרסמים מאמר ושולחים אותו על פני המים, אין לך מושג למי הוא יגיע, מי יקרא אותו. האם יכה גלים מיד, או שיישכח בקרן זווית, ואולי הוא מאותם מאמרים שנותרים שקטים בפינה רק כדי להתגלות אחרי זמן מה. אני מרגישה שקיבלתי את המתנה השנייה שלי באותו יום, ושוב הגוף שלי מחייך כולו.

בסוף הערב מריו שואל אותי: האם יתכן שגוגל קורא את המייל שלי? אחרי עשרים שנה שלא
החלפנו מילה, הוא מספר לי, אני משתתף איתך באותו כנס וגם מקבל מייל שמבקש ממני
המלצה עבורך. אף פעם לא פנו אלי מישראל לבקש המלצה, זו הפעם הראשונה, וזה קורה
באותו שבוע ממש. צירוף מקרים? אני מקמטת את מצחי, מנסה להבין מי ביקש ממנו המלצה
עבורי. ודאי! הצעת המחקר שהגשתי בדקה התשעים. ההחלטה למי לתת את קרן המחקר כרוכה
בשליחת בקשות לחוקרים מכל קצוות העולם שיקראו את ההצעות וידרגו אותן. עבור מגיש
ההצעה מדובר בתהליך אנונימי, והנה מריו הסיט את המסך קמעה, וגילה לי טפח. תהיתי אם
יהיה לי זמן לקרוא את הצעת המחקר ולהגיב עליה, הוא מגלה, אבל כעת אני יודע שאחזור
הביתה ואכתוב המלצה זוהרת. החיוך בגוף שלי מגיע לרמה של בועיות צחוק מטורפות.
ואפילו לא שתיתי יין.

GK Sholanke