אודות

אקדמאית, אישה של מילים, בת, אמא, סבתא, חברה ויוצרת. הפוסטים מציירים פכים קטנים מחיי.

להלן פוסט שכתבתי כששאלתי את עצמי למה לי בלוג. הדברים עדיין נכונים:

בלוג הוא כמו

ספר הזיכרונות של המלך אחשוורוש. בלילה ההוא נדדה שנת המלך. לבקשתו הביאו לו את ספר הזיכרונות, והמלך קרא בו. הוא קרא על תככים ומזימות, והוא קרא על אנשים שעזרו לו בשעת צרה, שהצילו את חייו. הזיכרונות עזרו לו לקבל החלטה. הוא מלך מהודו ועד כוש ושלט על שבע ועשרים ומאה מדינה כך שההחלטה שלו הובילה בסופו של דבר לחג יהודי. קנה המידה שונה כמובן, אבל גם בלוג קטן יכול להוביל להחלטות הרות גורל. לפחות לבעלת הבלוג.

בלוג הוא כמו

הבור שחפר הספר של המלך מידאס. למלך מידאס היה סוד שמור היטב, שאיש לא ידע. למלך מידאס היו אזניים של חמור מתחת לכתר. המלך הוריד את הכתר רק בהזדמנות אחת, כשהספר בא לבקר אותו ולגזוז את שערו. הספר ידע שאם יגלה את הסוד לנפש חיה, המלך יוריד את ראשו. לכן הלך לשדות, סודו הולך ותופח בקרבו, ממלא אותו, לא משאיר מקום למחשבה אחרת, גודש אותו, חונק, עוד רגע הוא יתפוצץ. הוא חייב לספר. הוא לא יכול לספר. בקצה העולם, במקום שכוח אל שאליו נקלעים במקרה עוברי אורח בודדים, חפר הספר בצפרניו בור באדמה. הביט ימינה ושמאלה לוודא שאין שם איש מלבדו, הוריד את ראשו וצרח במלוא ריאותיו: "למלך מידאס יש אזני חמור!!!' באותו מקום צמחו קנים, וכשהרוח מלטפת אותם, מניעה את עליהם, הם לוחשים זה לזה את סודו של הספר: "למלך מידאס יש אזני חמור!" ועוברי האורח מהנהנים בראשם וממשיכים איש איש לעיסוקו.

בלוג הוא כמו

מטוטלת ניחוש. מטוטלת היא עצם עגול או מאורך, תלוי על חוט. כשרוצים לבחון סוגייה, כן או לא, אוחזים בחוט בין הבוהן לבין האצבע השנייה המטוטלת, ובודקים: האם היא נעה בתנועה סיבובית עם כיוון השעון או נגדו; האם היא מבטאת כן או לא. אין כאן קסם. למטוטלת אין רצון עצמאי, אלא היא מגבירה ומתרגמת רצונות ומאוויים של תת ההכרה של האוחז בה, נותנת להם ביטוי. התגובה לתגובות של המבקרים בבלוג עושה עבורי את אותו דבר. אני יכולה להבחין דרך ההדהודים של השאלות שעולות בתגובות מה אני באמת רוצה, מה אני באמת אומרת, ברובד עמוק וסמוי מן העין, קבור תחת שכבות של מהוגנות וחובה חברתית-מעמדית.

בלוג הוא כמו

מראה חכמה, מדברת, מגיבה. המראה המדברת של המלכה, האם החורגת של שלגיה החרדה לשינויי הגיל ובוחרת לחסל את התחרות בעודה קטנה, ענתה בעיקר לשאלה 'מי היפה בכל העיר'. בלוג עבורי הוא הרבה יותר מזה, בעיקר כי השאלות שאני בוחרת להציב מולו אינן מתמקדות בפולחן היופי או בקנאת הנעורים. אולי אפילו להיפך, אני בוחרת להישיר אליו מבט מילולי כדי להשיל מעלי את פולחן היופי והסלפי. הוא מהדהד בקולות רבים ולא אחידים, הוא מציב אמיתות ונקודות מבט שונות. הוא מאפשר להוסיף ידע ותובנה, הפניות לשירים ולסיפורים ומשלים. הוא מעורר תגובות אצל חברי לקהילה, פוסטים מהודהדים, שמעירים בתורם תגובות נוספות ופוסטים אחרים, מעשה רשת נארגת. הוא מחכים ומעשיר, מצחיק ומעניין. קול אחד ודברים אחדים, הבלוג הוא מראה אינדיבידואלית, המשמש פה לכל מגיב או מגיבה החפצים ביקרי ודורשים בשלומי, אך כשמקשיבים היטב יש בו גם מחכמת ההמונים, קול המון. יש בזה המון עצמה.

בלוג הוא כמו

פקעת החוטים שנתנה אריאדנה לתזאוס, כדי שיוכל להכנס למבוך המפחיד ולחסל את המינוטאור, ולמצוא את דרכו החוצה לאויר הפתוח. אני קושרת את החוט לדלת, וצוללת למבוך. לפעמים אני נבהלת, חוששת לאבד את דרכי, אבל אז אני מושכת בסליל החוט שמחזיר לי משיכה קלה, ואני נרגעת. אני יודעת שאי אפשר כאן ללכת לאיבוד באמת.

בלוג הוא

עולם קטן, עולם שלי. מתוך התוהו ובוהו אני מבדילה בין האור ובין החושך, בין מים לשמיים, בין יבשה לים. אני עומדת מול מפלצת הכאוס, מסתכלת לה בלבן של העין, ואומרת: סדר שיהיה כאן. פוסטים שיחדדו, שיאירו. לפעמים מים וסערה, לפעמים יבשה בטוחה וסולידית. במילים אני בוראת לעצמי את האי הקטן שלי על גבי המים, את השמים עתירי הכוכבים שלי, את הארץ וגבולותיה. ונראה כי טוב.

René Magritte, "This is not a pipe", The Treachery of Images, 1928-9

René Magritte, Not to be Reproduced, 1937