never say never

המייל שמגיע אלי מתחיל במיפעם מתון: ראש מחלקה מסוימת באוניברסיטה
חשובה מדווח לי על פתיחת תקן בתחום שלי. למייל מצורף עותק של תיאור התקן. העיניים שלי מרפרפות על הכתוב, אבל בהמשך הדברים הלב שלי מתחיל לפעום בחזקה. הם רוצים מאוד שאגיש מועמדות. כמובן, להגיש מועמדות זה לא אומר לקבל את התקן, אבל זה אומר שהם רוצים שאגש. שאני נראית להם מתאימה.

מזל שיש לכיסא משענת. אני מרגישה סוג של פיק ברכיים, והעיניים שלי מתרחבות. זה קצת כמו מסר מהאולימפוס, הדלת נפתחת, מחמאה אדירה. אני קוראת היטב את תיאור התקן. למרות שזה יישמע יומרני, אני יודעת שאם אגש אזכה, הוא תפור עלי. כל כך תפור שהוא למעשה מתאר אותי, את תחומי העבודה שלי, את הדברים שעשיתי, שעושה. אני מדמיינת את הבנינים של האוניברסיטה ההיא, את התנאים הנוחים למחקר, את התלמידים המלהיבים. אני יכולה לראות את עצמי משתקעת שם בין הדשאים הירוקים והמבנים מלאי ההדר, ממשיכה את המפעל המכובד ההוא, חוצבת לי בתוכו את מקומי בשלשלת ההו-כה-מכובדת של שמות מרכזיים בתחום. בו זמנית מכרסם בי הספק: איך אני מרגישה לגבי האפשרות לקום ולעזוב הכל, לחצות את האוקיינוס למדינות הקור, הרחק מהמשפחה, הרחק מהקולגות, הרחק מהבית. יתרה מכך. בתחום שלי גם המקום שבו אני נמצאת עכשיו מכובד ביותר. גם בו שימשו כוהנים וכוהנות במקדש המדע. אולי אפילו חשובים יותר מאשר באותה אוניברסיטה מכובדת. אלא שכאן יש את רעשי הרקע, הפוליטיקה, הבירוקרטיה, הסחבת שנמאסה עלי לגמרי. האם שם באמת כל זה איננו? רק מדע והוראה טהורים?

אני מבולבלת. השותף מציע להגיש מועמדות. אם ולכשנצטרך, הוא אומר, נתמודד עם המעבר לשם. בפעם הקודמת שנסענו מעבר ים לפוסט דוקטורט, היינו הורים לארבעה ילדים ולחתול. את כולם לקחנו איתנו לשם, והתמודדנו עם הכל. בדיעבד אלה היו שנתיים מתנה, שבהם הילדים למדו אנגלית ולמדו גם את חוויית האאוטסיידריות, הזרות. ורק החתולה, שהיתה בת 18 כשיצאנו לדרך, נשארה מאחור, מקום קברה לא ידוע. הכוהנת הגדולה מרימה גבות כשהיא שומעת. כרגיל היא אוצר בלתי נדלה של היסטוריה וסיפורים על ההוא שניסה ועל ההיא שרצתה, ועל הפעם ההיא שפנו אליה משם והיא סרבה. וגם על הניסיון שלה בוועדות קבלה שדנות במועמדות מסוג זה. היא לא אומרת לי מה לעשות, אבל אני רואה את הרצון שלה שאשאר. את שייכת לכאן, אומרות לי עיניה, אבל בפה היא אומרת לי – תנסי, אם אפשרות הדחייה לא תפגע בך יותר מדי. מקסימום אבוא לבקר.

היום אני דנה באפשרות בשיחת טלפון עם החברה שלי מאנגליה, אקדמית בכירה מאוד בעצמה. תשמעי, היא אומרת לי: אף פעם אל תגידי לא למשרה שלא הציעו לך.


Robin Wight, Don't Let Go

91 תגובות בנושא “never say never

    1. תודה . כן זה ריגש אותי ברמות. חשבתי שגם אם הכל יעלם לגמרי בסופו של דבר, אני יכולה להמשיך להתענג על התחושה הזו. זו הסיבה העיקרית שגם העליתי את הפוסט הזה. 

      אהבתי

  1. צודקת האישה החכמה שאמרה לך את המשפט הזה. וצודק גם השותף. ומשום מה אני פחות דואדת מהכוהנת הגדולה מהאכזבה שלך אם לא תיבחרי. אני יודעת שקשה לחשוב על לעזוב את הילדים והנכדים ועמיתים והחברים… וגם את הורייך…אבל  גם הצלחתי לקלוט  את האהבה והתשוקה הגדולה שיש לך לעבודתך.. .. והשאלה הגדולה היא איך תרגישי אם תסרבי להזדמנות המרגשת הזאת? 

    אהבתי

    1. יש לי נטייה לתת לדברים כאלה שמעוררים קונפליקטים להתמסס מעצמם, וכך כביכול לא להחליט, או לתת לנסיבות להחליט עבורי. הפעם לא. כתבתי את הפוסט הזה בין היתר כדי להזכיר לעצמי שהפעם אני אכן לא מסרבת להזדמנות, וכשיגיע הגשר, נעבור אותו, או שלא. אבל נגיע עד לגשר. 

      אהבתי

  2. ההצעה היא מחמאה משמחת בפני עצמה (גם אם טכנית לא ממש הוצעה). תוכלי להמשיך לשמוח בה גם אם בסוף זה לא ייצא לפועל. וחוץ מזה,  את הרפתקנית 🙂
    בהצלחה!

    אהבתי

    1. נזכרתי השבוע בהגדרה שהבאת בפוסט האחרון שלך ’כשרון לאושר’. ככל שאני חושבת עליה יותר, היא מדויקת יותר, ומתאימה לכל כך הרבה דברים. ונדמה לי שכמו כל כישרון צריך לפתח אותו, אז אני מנסה :). הרפתקנית זה על משקל הנועזת של מוכר רצועות השעון? 

      אהבתי

  3. תמיד טוב לפתוח דלתות  ועוד יותר כיף לקבל פידבקים חיוביים, שמראים על עשייה. הפוסט הזה עושה טוב בלב וככה או ככה שמחה בשבילך. "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים"… גם הגשת מועמדות זו סוג של יציאה וגם אם העבודה לא תהיה שלך בסופו של יום, את למקום הנפלא הגעת…. 
    והתמונה מדהימה. משומה עושה לי חשק לצייר. 

    אהבתי

    1. זה מין פידבק חיובי מקיף כזה, ששוקל את הפרסונה האקדמית שלי כולה, היכולות והתרומה לתחום, ולכן פנייה כזו היא מחמאה אמיתית ביותר, ולא צריך לחשוב אם זו חנפנות או מן השפה ולחוץ. גם אני מתה על המשפט הזה של דוקטור סוס, וזוכרת אם אינני טועה שהוא תלוי לך על הקיר בחדר. 
      מי שהכין את הפייה עם הסביון הענק הזה אומר שהוא לא אמן, אלא אדריכל. פיות וגם סביונים הם נושאים חוזרים אצלו ביצירה. 

      אהבתי

  4. הו וואו! מזל טוב על עצם ההצעה והנימה בה הוצעה. זה מחמיא ומחמם ומאשרר. 
    הלבטים יכולים להמשיך להתחכך בראשך וליבך, אבל תשאירי קצת מקום לגאווה וחלומות. 

    אהבתי

  5. זה שהחלטת להשאיר את האופציות פתוחות זה מצויין,צדקה הקולגה מארצות הים,לסרב תמיד אפשר ומי יודע מתי תיפתח שוב הדלת.
    תשמעי מניפה,בלי קשר לפוסט הזה אבל עם קשר לפוסט קודם שכתבת:
    מישהי כנראה סעידנטית העלתה היום פוסט לפייסבוק בו היא סיפרה שהיא הייתה עדה לסילוק שומעת חופשייה קשישה על ידי מרצה.
    לא נכתב שם באיזו פקולטה זה היה אבל התגובות של מגיבים היו נרגשות ביותר  אם היו יכולים היו סוקלים את המרצה.
    ברור שהתגובות בפייסבוק הן קיצוניות אבל ניסיתי למצוא צדיק אחד בסדום שיאמר שמרצים מעדיפים בקורסים מסויי ים כמו שסיפרת שלא יהיו שומעים חופשיים.
    לא נמצא צדיק כזה

    אהבתי

    1. כמה אני שמחה, שוב (ושוב, ושוב) שאני לא בפייס. נשמע לי כמו הגירסה המקוונת של כיכר העיר, שבה סוקלים את המכשפות וההמון מעלה אותן על המוקד בלי לברר קודם מה קרה. מקווה שלא חשפו את שם המרצה, אבל אם אני מכירה את הפלטפורמה, מה הסיכוי שהשם שלה לא יצוץ בהמשך? אנשים לצערי נוטים להתקהל, mob קוראים לזה באנגלית. פעם זה היה עם קלשונות ולפידים, היום עם מכשירי טלפון. אבל התוצאה די דומה 

      אהבתי

  6. וואו!!! נשמע נפלא! אפילו אם בסופו של דבר תחליטי להשאר, זה כל כך מחמיא ומחמם ומשמח!
     
    בטח שתגישי. להגיד לא אפשר בכל שלב. נשמע לי כמו חלום מקסים.

    אהבתי

    1. כך זה מרגיש לי, סוג של חלום. וגם קצת שמחה קטנה, מול כל הנשמות הטובות שתקעו לי מקלות בגלגלים בדרך, בכל מיני צורות ועקיצות. זה מין אישרור כל כך משמח על כך שאני אכן שם, מבחינת המקצוע. וכמובן, בסופו של דבר לא בטוח שאקח, מה גם שמשרות בחו"ל כרוכות במשא ומתן ולא כמו בארץ שהמשכורת קבועה, ואני לא ממש יודעת איך עושים את זה. אבל כל זה אם וכאשר. כרגע רק צריך להחליט שאני רוצה להגיש מועמדות, להתחיל להריץ את התהליך. 

      אהבתי

  7. אינני יודע באיזו אוניברסיטה מדובר, אבל על פי מה שאני קורא, את רואה את זה כמחמאה. המסקנה להגיש ואז נראה אם, נכונה. תמיד אפשר להתחרט. אני מניח שאת צריכה גם לבדוק את המקום. שאלות נכונות שאלת לגביו. גם לא תוכלי להביא הפעם אלייך את כל המשפחה. מה יעשה שם למשל בן הזוג?
    אני עדיין זוכר כיצד כמעט ייבאו לפקולטה שלנו את אח של פולארד, שהוא מדען ושרצה לעזוב את הג’וב האקדמי שלו שם (כנראה כמחאה ואולי כי קשה היה לו להיות האח של). כאן הבטיחו לו עולם ומלואו, אבל במציאות הוא לא הגיע לכאן לבסוף. אולי כמוהו תהייה לך עכשיו הזדמנות למנף את מעמדך כאן…

    אהבתי

    1. אצלנו לא מתמקחים על שכר. שם כן. מן הסתם אח של פולארד מינף את ההצעה הישראלית כדי לשפר עמדות שם, וגם משכורת. זה אגב אחד הדברים שמאוד מלחיצים אותי – המשא ומתן על התנאים. אני לא מבינה בזה כלום, ואצטרך להעזר במומחים. הנה, אני כבר כמו הנערה החולמנית עם כד החלב, אבל בהחלט צריך לחשוב על דברים כמו ’מה יעשה הבן זוג’. אני פחות דואגת לו. כבר העברנו שנה אחת כשהוא נשאר בארץ בגלל עיסוקיו ואני הייתי בחו"ל בשבתון. אבל לא בטוחה שהיינו רוצים להפוך את זה להסדר קבוע 

      אהבתי

      1. כאן אכן לא מתמקחים על השכר באופן  ישיר, אך כשרוצים מאוד מישהו או שחוששים כי יעזוב – פתאום מגיע הקידום שהתבושש, תפקיד זה או אחר שמעלה את השכר באופן משמעותי, קבלת קתדרה, תקציב מובטח לעוד תלמידי מחקר, אצלנו גם הרבה מאוד כסף לכ וח אדם, לציוד מעבדה קבוע ומתכלה ועוד כהנה וכהנה. לזה התכוונתי במינוף כאן.
        לגבי שם – אינני יודע מהו סוג המינוי. על פי רוב המינויים הם עם תקופת ניסיון של מספר שנים (בינתיים את כבר בגדר התפטרת אחרי ניצול מלוא תקופת החל"ת). לעיתים גם שם קשה לקבל ובטח מיד פרופסור מלא (בגרמניה למשל יש פרופסור דרגה 4, 5 וכדומה). יש מקומות שלאחר כ- 5 שנים מקבלים קביעות, או לא, בהתאם לכמות וסכום מענקי המחקר שהשגת למחקר. במקומות אחרים מובטחת לאחר הקביעות רק מחצית המשכורת. השאר תלוי שוב במענקי המחקר שמעידים על הצלחתו. אולי במדעי הרוח זה יותר קל אבל צריך לבדוק.
        יש לי הרגשה שאת לא פוזלת לשם בעיקר בשביל השכר, אלא בשל דברים אחרים. 
        לכן אין ספק – ההחלטה כבדה ויש לה במקרה שלך הרבה פנים…

        אהבתי

  8. נמזל טוב וברכות על ההצעה כשלעצמה, ולגבי ההחלטה, תנסי לחוש ולדמיין את זה לפרטים, כולל כל המסביב של השהייה במקום הזה.
    כשמדמיינים בהתמסרות ועם פרטים – התשובה עולה בדרך כלל מעצמה.

    אהבתי

    1. יש עדיין הרבה נעלמים. נתחיל בעובדה שהתנאים שם תלויים במשא ומתן, ולכן קצת קשה לי לדעת מה ואיך. אבל אם נגיע לשלב הזה, אני אצטרך ללמוד. כמו שהחברה מאנגליה אמרה, תמיד אוכל לומר לא אחרי שאתקבל .
      בכל זאת כשאני מדמיינת את זה אני מרגישה קצת כמו בסרט. טוב. 

      אהבתי

      1. אני מתייחסת מהזוית שלי, כן? אולי אצלך זה אחרת,
        אז אצלי – once התתלהבות וחשק נכנסים לתמונה, כל התנאים, השיקולים האוביקטיביים והרציונאליות נדחקים לשולי שוליים…. 

        אהבתי

        1. זו דרך נפלאה לחוות חוויות. מסבירה אגב, גם הרבה דברים על הדרך שלך בעולם הדייטים. אני לא רק שקולה ורציונלית, גם אצלי יש מקום, והרבה, לפאשן. אבל בהחלט ’הסלט’ מורכב בעיקר מהרציונל, ככל שניתן. 

          אהבתי

  9. התמונה מהממת קודם כל! יש משהו קסום ב dandelion ומי המציא את השם "שן הארי" ומה עבר עליו!? בכל מקרה, זה נשמע מאוד מלהיב ומעניין אותי מה הדבר הכי אבל הכי ראשון שעבר לך בראש כשקראת את השורות?
    בדיוק אתמול כתבו ל M מהאוניברסיטה ואמרו שמחפשים מישהו שיעבור ל4-5 שנים לסין ויפתח מעבדה שם, האמת, אם זה היה 1-2 שנים והיו מבטיחים לי עבודה הייתי אפילו שוקלת ואמא שלי בטח הייתה תולה אותי על עץ חחח
    אתם במקום ממש אחר וזאת חויה, תנסי, מה יכול להיות, מינימום תצליחי 😉

    אהבתי

    1. תרגמתי לעצמי ’סביון’, כי כשאנחנו חושבים על פרח עם זרעים פלאפיים שעפים ברוח זה לא ’שן ארי’, אלא סביון. הדבר הראשון שעבר לי בראש היה הלם. באמת כמו שפותחים לך דלת למקום עם כל מה שרצית: ספרים ואמצעים וזמן ותלמידים מעולים. אחר כך חשבתי שאהיה שם די בודדה. לא רק מבחינת משפחה שאני משאירה כאן, אלא גם מבחינת הקולגות. פה יש לי קבוצה די גדולה של אנשים שאפשר לדבר איתם, לשמוע דעות, להחליף רעיונות. שם זה יהיה קשה יותר. 
      מה סין, רק עכשיו אתם חוזרים ממינכן. אבל אולי בהמשך?

      אהבתי

      1. סביון! נכון, גוגל טרנסלייט מזייף.
        נשמע שקודם חשבת שזה רעיון מרגש ומעניין ואחר כך הסברת לעצמך למה לא? אז בעצם מגרד לך אבל יש הרבה אבלים? 🙂
         בדיוק ככה אמא שלי הגיבה, מה סין עכשיו פלוס סמיילי רותח מעצבים חחחח. אני לא שוללת הרפתקאות, הבאג כבר במערכת ואני פתוחה לאפשרויות אבל קצרות יותר. שנה-שנתיים וגם אחרי שנהיה תקופה בארץ…

        אהבתי

  10. איזו כוכבת את! נהדרת ואלופה. את רואה? כל השנים שהשקענו בך משתלמות.

    החששות מובנים ביותר, וצרות של עשירים יכולות עדיין להיות צרות. יש לך מה להפסיד, וכמובן גם מה להרוויח. ההחלטה תיפול בסופו של דבר, מכורח מציאות כזו או אחרת. 

    אהבתי

    1. רגע, עוד לא שם. יש תהליך, וזה יקח קרוב לשנתיים עד שאדע סופית. ובהחלט יכולה להיות דחייה. (נההה. אני לא באמת חושבת ככה. אבל צריך לקחת בחשבון). ומה אחליט בסופו של דבר? יש גם כל מיני החלטות פשרה כאלה, כמו חצי שנה שם, חצי שנה כאן. מכירה אנשים שעושים את זה. אבל צרות של עשירים. בהחלט 

      אהבתי

    1. כך אמרה לי גם החברה מאנגליה. בכל זאת נדמה לי שלא יכול להיות יותר גרוע מכאן, למרות שלא מזמן התארגנתי על ארסמוס פלוס לעיר בירה באירופה, ורציתי לתלוש את השערות מרוב הטפסים והדרישות של הפקידה מהצד השני (בשלב של הדרישה לפוליסת ביטוח הבריאות שלחתי לה את הכרטיס של חברת ביטוח הנסיעות הקבוע שלי. שתעשה עם זה מה שהיא רוצה). 
      אין ספק שכיף להיות מחוזרת. טוב לאגו 

      אהבתי

  11. המשפט של חברתך מאנגליה נהדר. שמתי אותו אצלי בתרמיל.
    צודק השותף כשמציע להגיש להתמודד עם הבאות, אבל לפני ההגשה חלפני הבאות – בהווה של עכשיו יש מקום לשמחה ולגאווה – שיידעו אותך במיוחד, שרוצים אותך. זה מאוד מחמיא ומרגש וכיף להשתכשך בתחושות האלה.
    יש הרבה שיקולים בהחלטה, לכשתידרשי לאחת. המדשאות הרחבות של אוקספורד (קיימבריג’? ברקלי? אי שם בבוסטון?), והספריות (הו, הספריות!) והגישה לכל ספר או מאמר בקלות, והמזכירות, שהן בטוח לא אלו שיש פה.
    כשאלו יהיו שלך, לא תגידי להם לא.

    אהבתי

    1. סליחה על ההתפרצות, אבל בכל הנוגע לזהות המדשאות, שימי לב שהמניפה כתבה שהיא תחצה אוקיינוס, כך שאוקספורד וקיימברידג’ (לפחות זו שבאנגליה) יורדות לדעתי מהפרק – מה שמשאיר עדיין שפע של אפשרויות משובחות.

      אהבתי

    2. המשפט הזה טירגר לי את הפוסט. חשוב מדי מכדי שאשמור אותו לעצמי 🙂
      זה בדיוק החלום הזה של האוניברסיטאות המטופחות, הותיקות, הספריות, המעטפת הזו מבחוץ שמקלה כל כך על החיים. זה כמו שאקדמיה צריכה להיות, (ולא כמו החוויה שלך מהספריה מהפוסט האחרון שלך). כשאני חושבת על התנאים שם, זו המקבילה האקדמית למסאז’ רגליים. אני מחייכת בכל הגוף. 

      אהבתי

  12. ראשית כל הכבוד לך !
    חוזרת על מה שכבר אמרו המשפט בסוף הפוסט נהדר !
    ו…התמונה מיוחדת נפלאה !
    יש בה המון כוח לדעתי

    ( בקשר לפייסבוק באחת התגובות
    זה נכון אך לא תמיד , יש גם צד אחר לרשת החברתית הזאת )

    אהבתי

    1. תודה . וגם אני מן הסתם אהבתי מאוד את התמונה. משהו באיזון שבין המשיכה לשני הכיוונים, והיופי שלה. 
      ברור שיש לפייסבוק גם צד אחר, אחרת אני מאמינה שלא כולם היו שם. ולאנשים עצמאיים עם עסק שצריך לקדם בכלל זו הדרך הטובה ביותר ולעתים היחידה. אלא שהמחיר. המחיר. 

      אהבתי

  13. וואו, נשמע לי כמו הרפתקאה! עכשיו כשהילדים בגרו, נראה לי מעניין לחוות רילוקיישן בסטטוס משפחתי אחר. סקרנית מאוד לגבי ההמשך 🙂

    אהבתי

  14. או, מרגש! נשמע לי מרגש ומלהיב, מחמאה גדולה. הייתי מתה להזדמנות להתנתק מכאן ולהתעסק שם. ונשמע שאת יודעת במה זה כרוך כי כבר עברת את זה בעבר. רק שעכשיו את בשלב אחר בחיים, אז תחווי זאת אחרת. תבחני את המכלול ותראי אם משתלם לך. סקרנית לאן הרוח שלך נושבת. 

    אהבתי

  15. חח זה קצת מכניס לפרופורציות את ההתלהבות שלי מזה שבני נבחר להיות אבא של שבת היום XD
    בטח שתגישי מועמדות. אם (גם אם סביר להניח שזה יקרה, זה עדיין לא קרה) תזכי במכרז אז תוכלי לחשוב על זה ברצינות.

    סליחה אם השאלות לא במקום, אבל האם השותף עוסק במשהו שמאפשר לו גמישות שכזאת? השיקול היחיד זה הילדים הבוגרים וההורים המבוגרים שנשארים בארץ..? (אם זה לא במקום אל תעני >_<")

    אהבתי

  16. אני אתחיל דווקא מהתמונה המהממת. איזו בחירה נהדרת.
    כשהזדמנות נקרית בדרך, לא משליכים אותה. אפילו בלי להסס צריך להשיב בחיוב ולתת לזמן לעשות את היתר.
    מחמאה כזו מלטפת את האגו ואיזה כיף זה להיות מחוזרת.
    אופוריה של ממש.

    אהבתי

    1. זה יותר מלהשיב בחיוב. זו השקעה של זמן ומאמץ בהגשת המועמדות, כתיבת הצהרה אישית וכניסה לתהליך. וכל זה כשקיימת אפשרות אמיתית לדחייה. אבל כן. אני אגיש. 
      נכון שהתמונה לגמרי נהדרת 

      אהבתי

  17. רק אני מיד חושבת על כל הפוליטיקה והאדמיניסטרציה שכן קיימים גם שם? ועדיין, מסכימה עם ההחלטה ללכת על זה. זה אחרת שם ונשמע כמו הזדמנות מופלאה.

    אהבתי

  18. אהבתי את התגובה של חברה שלך. לא מסרבים על הצעה שטרם ניתנה. אז אני משערת שבשלב הראשון תתני לזה צ’אנס. מה שאני חוששת זה שלא יהיה לך שם מספיק זמן לכתוב פה בבלוג….. אבל אני סתם אגואיסטית…

    אהבתי

  19. נעמדת על הרגליים ומריעה!
    אני התלהבתי בעיקר מזה ששלחו לך. בהצלחה בשינוס המותניים לכתוב את ההצעה. איזה כיף זה יהיה, לספר מה שאת ושמתאים להם כ״כ! 🙂

    אהבתי

  20. ועכשיו ההתרגשות מציפה גם אותי 🙂
    את לעולם לא באמת לבד, ומצד שני, כולנו תמיד לבד.
    יהיה לך אותנו פה.
    אמרת "כן" לעולם, אני ממש שמחה… זה ל<a target=_blank href="http://kathryn.mnsi.net/water/water.html#trust"><span style="font-size: small;">פרוש כנפיים, כן כמו הסביון ולסמוך על העולם, ועליך.

    אהבתי

    1. אני באמת סומכת על העולם. משום מה אני בטוחה שהוא ידע להביא לי את הדברים הנכונים בזמן הנכון, ואיכשהו זה בדרך כלל קורה. ואם לא, אני מפרשת את זה בדיעבד ומבינה שכן 
      תודה, על התמיכה שלך, מאוד מעריכה, 

      אהבתי

  21. מניפה, אני כל כך שמחה בשבילך! (יכול להיות שתפרו לך תפקיד אי שם בנכר? )
    מאחלת הצלחה בכל תשובה שתקבלי מהם
    (ולא ידעתי שאת מלמדת בתחום המדעים המדויקים! הייתי בטוחה שאת באה ממדעי הרוח..באיזה תחום את עוסקת?)

    אהבתי

    1. לא תפרו אותו עבורי, אבל הוא תפור עבורי .
      יש דברים שאני לא מגלה. מאותה סיבה שאין לי פייסבוק. צריך לנסות ללכת עם ולהרגיש בלי. חושבת שזה אפשרי בישראבלוג, ובדרך כלל זה אכן כך. 

      אהבתי

  22. להשאיר דלת פתוחה (וגם חלון פתוח) זה תמיד טוב

    אם נותנים לך הזדמנות למה לא לנצל אותה
    הזדמנויות הן לא דבר שקורה כל יום (וגם לא לכל אחד/אחת)

    שיהיה בהצלחה
    ובסוף… בסוף תחליטי מה שמתאים לך
    לעבור בדלת או לא תהיה החלטה שלך…

    אהבתי

  23. החברה שלך כל כך צודקת.
    הצבא אומרים "אל תפתח דלת שלא פתחו בפנייך".
    באזרחות – הכל עובד הפוך. תפתח את כל הדלתות שלא פתחו בפנייך. לכל הפחות – תקבלי לא ומעבר לפינה תהיה דלת קטנה נסתרת חדשה.

    בהצלחה!

    אהבתי

    1. בצבא אל תשאל שאלות קיטבג, אבל באזרחות זה אחרת. ההחלטה בסופו של דבר בידיים שלי, אבל אני צריכה להגיע למצב שהיא תהיה בידי, ולכן החברה שלי צודקת בהחלט 🙂

      אהבתי

  24. לגבי המשרה, נראה שנתנו לך לא מעט עצות חכמות למעלה. מצטרפת.

    כמו כן, בהתחלה תפסתי מהכוהנת הגדולה ואפילו קצת חיבבתי אותה. עם הזמן היא עושה רושם של פוצה ומלאה מעצמה… לא יודעת, למה בעצם את כל כך תופסת ממנה? 

    אהבתי

    1. נתחיל בזה שהיא – עדיין – האישה הכי חכמה שאני מכירה. יודעת מה, לא רק האישה. האדם. למדתי עם השנים כמובן שהיא גם בן אדם עם חולשות ככל אחד אחר, ועם הגיל היא גם נעשית יותר נזקקת ותלותית. אבל עדיין, בגילה, אני באה אליה בעיקר כדי ל’חטט’ לה בראש, להציג בפניה רעיונות, לשמוע מה דעתה. היא מיד שמה את האצבע על הכשלים, הפינות שאני חותכת, האבק באזורים שהתעלמתי מהם. אף אחד אחר לא מסוגל לעשות את זה כמוה. 

      אהבתי

      1. מודה שהצלחת לעניין אותי 🙂
        הכרתי שלושה שעונים להגדרה "הכי חכמים": מתוכם אחד הוא הרב, השני הפך לאדם ממש טוב. והשלישי, הכי מצליח, הוא הרשע מביניהם.  

        אהבתי

        1. מעניין הקישור שאת עושה בין חכמה לרשעות או טוב. אני לא בטוחה שיש קשר, אם כי יכולה לראות איך כל אדם מנצל את המשאב הזה שלו לצרכיו שלו, ולמערכת הערכים שלאורה הוא פועל. 

          אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s