נסים ונפלאות

עומר פוליצר, כל מי שאנחנו אוהבים.jpg

מתקפת עיטושים אוחזת בי, מנערת אותי ומטלטלת את כולי. אני יודעת שהתנגדות חסרת תוחלת, ומתמסרת לה, אוחזת בגליל הניר שלפני, קורעת ממנו פיסות ניר שנערמות לגובה לצד החבילה. בין התעטשות להתעטשות אני מתנצלת בפני האורחת, דמועת עיניים. היא יושבת מהצד השני של השולחן, ומנסה לומר שאני לא צריכה לדאוג, היא רגילה מהילדים. זה לא אותו דבר, אני מוחה, וכשהיא מחבקת אותי לפרידה אני מחבקת בזהירות בחזרה, נושמת הרחק מעבר לכתפיה.

הבן הצעיר הביא לראשונה את החברה החדשה לארוחת ערב שבת. פני השותף נופלים כשהוא שומע שגם היא צמחונית. 'לפחות היא לא אלרגית לעגבניות', מנסה הבן לנחם. 'בקצב הזה תצטרך עוד שלוש חברות עד שתשתקם לגמרי' רוטן השותף, ואני יורה בו מבט אזהרה. היא גבוהה מאוד. יותר גבוהה ממני, יותר מהשותף וגם גבוהה מהבן. אני אוהבת את הגובה שלה ואת הפנים שלה, מתוקים מאוד, וגם את התסרוקת שנערמת על ראשה, מוסיפה לה עוד כמה סנטימטרים נוספים, וחושפת זוג עגילי מתכת שמתנדנדים על תנוכיה. לקח לכולנו זמן להתאבל על החברה הקודמת, שהיתה בת בית אצלנו. אני חוזרת ומשננת את המנטרה שלימדה אותי השכנה המבוגרת שלי לפני עשרים שנה, שהיתה אמא לארבעה בנים: ברגע שהבנים שלי בחרו מישהי, היא מושלמת עבורי.

ערב קודם הבת הקפיצה את הנכדה הבכורה אלינו. לעתים נדירות בלבד אנחנו מקבלים זמן איכות עם נכד אחד בלבד, בלי תחרות, מאה אחוז של תשומת לב. אנחנו משחקות במשחק המישוש. בשתי שקיות בד אטומות אנחנו מניחות חפצים זהים. לוקח לנו זמן לעבור בבית ולמצוא את החפצים המתאימים, ואני מזכירה לנכדה שהם גם צריכים להיות שונים מבחינת המרקם והתחושה. אנחנו מכניסות לכל שקית מברשת שיניים, גרב, ספל פלסטיק, כפית, חלוק נחל מהעציצים שבמרפסת, בובה, פקק שעם, כפפת פלסטיק, אטב כביסה ועיפרון. הקטנה נהנית להסתובב בבית ולהציע חפצים נוספים שיוכלו להכנס לשתי השקיות, וכך מצטרפים גם שקית סוכר וניל, גליל ניר טואלט, שתי תחתיות לכוסות, שקית ניילון ריקה ומסרק קטן. תוך כדי אגירת החפצים אנחנו מכינות כרטיסיות. על כל כרטיסיה אנחנו רושמות את שם החפץ שהוכנס לכל אחת מהשקיות. ואז אנחנו מתיישבות זו מול זו, ערימת הכרטיסיות לפנינו, יד אחת בתוך שקית הבד. אסור להסתכל.

רגע, אומרת הנכדה. נשחק בלי מנצח. בלי מנצח, אני מסכימה. היא הופכת כרטיסיה, וקוראת את הכתוב בה. שתינו מתחילות לפשפש בתוך השקית בלי להסתכל. הראשונה ששולפת את החפץ הנכון זוכה בכרטיס. את החפץ מחזירים לשקית, וממשיכים לכרטיס הבא. כשכל הכרטיסים חולקו בין שתינו הקטנה מתעקשת לספור כמה כרטיסים השיגה כל אחת. אבל אמרנו בלי מנצח, אני מזכירה. בלי מנצח, היא מסכימה, אבל בכל זאת סופרת.

אחר כך אנחנו אוכלות עם השותף ארוחת ערב שהוא הכין לפי בקשתה: פסטה עם קבנוס. חסרה לה שן קדמית, וגם השניה מתנדנדת, והיא אוכלת עם השיניים האחוריות בלבד, ושותה בזהירות מכוס של גדולים. אחרי האמבטיה אני יושבת איתה על המיטה וקוראת לה סיפור. הנכדה כבר בכיתה א', וקוראת לבד, ואפילו מקריאה סיפורים לאחיה, אבל אני לא מוותרת על האינטימיות והקירבה שבהקראת סיפור לפני השינה. אני שולפת את העותק של 'ניסים ונפלאות' של לאה גולדברג שהיה פעם שלי. לאה גולדברג כותבת בגוף ראשון, ומציגה את עצמה בשם 'דודה של שומיש', האשה ששתי שיניה הקדמיות חסרות. קל לי להסביר לנכדה למה קוראים לה כך, אבל קצת יותר קשה להסביר למה שתי שיניה הקדמיות חסרות. בימינו שוב אין רואים אנשים מבוגרים חסרי שיניים. דודה של שומיש מתעטשת, וכשהיא מתעטשת 'רועד כל הבית וכל הישנים מתעוררים ואינם יודעים מה היה פה: רעידה אדמה או פצצה?', אני מספרת, ותוך כדי סיפור מתעטשת בעצמי. אני מצוננת מאוד, ונזהרת שלא להדביק את הילדה. כל הסיפור על ניסים ונפלאות פותח בהתעטשות אדירה שכזו שהעיפה את עציץ מלכת הלילה הנהדרת מאדן החלון לרגלי דודה יוכבד ושמלתה הלבנה המכובסת והמגוהצת של מרים.

החברה החדשה של הבן היא מורה בכיתה א'. היא באה מתחום של אמנות ומחול, ומכירה את הבן מחוג ציור ששניהם השתתפו בו לפני שנים רבות. אחרי שהם הולכים אני נזכרת ששכחתי לשאול איך נוצר המפגש המחודש. לא נורא. אשאל בפעם הבאה.

girl in bed.jpg

כתוב לי על המצח

היא ניגשת לומר לי שלום. זו אחת הסיבות שבגללן אני פחות אוהבת לשבת ולכתוב בספרייה, התגלמות כל מה שרע באופן ספייס עוד מלפני שהמונח היה קיים, אולם גבה-תקרה שבו איש איש ישוב אל שולחן משותף לקוראים רבים נוספים, כל אחד גוחן אל מחשבו אבל מודע היטב לכך שכל תנועה שלו חשופה לכולם. לכן אני מעדיפה גם שלא לדבר באולם הקריאה, להמנע מהמבטים מזרי האימה של קוראים אחרים שהלחישה שלה קטעה את חוט מחשבתם, ומהשששש הארסי של המשתמשים הכבדים יותר, אלה שיש להם מקום קבוע רק מעצם ההתמדה. אני מכירה כמעט את כל הדיירים של הספרייה. בדרך כלל אני חולפת במהרה על פני החוקר מחו"ל שהגיש מועמדות למחלקה שלי ולא התקבל וכעת בא לכאן לשבתון, מנידה בראשי לתלמיד-הדוקטורט שלי, מבקשת להתעלם מהנזיר הצרפתי הקרח שסיפר לי פעם על הטרדה שהטריד אותו אחד המורים, ושמה פעמי לדוכן הספרנים לבקש את ערימת הספרים שהזמנתי שהם שומרים עבורי. אבל היא ניגשת אלי לומר שלום, חיוך רחב על פניה.

נקרא לה תמר. תמר למדה איתי לתואר הראשון ולתואר השני. מעולם לא היינו חברות, אבל מתוקף הנסיבות והשיעורים המשותפים זו היכרות ארוכת שנים. 'בואי נדבר בחוץ' אני מציעה, כי כבר אנשים יורים בי מבטים קפוצי שפתיים. 'יודעת מה?' היא מציעה, 'בואי נצא לסיבוב, נחלץ קצת את העצמות'. האמת היא שזו הצעה מפתה, כי העורף הנוקשה שלי מאותת שאכן הגיע זמן הפסקה וחילוץ איברים מהישיבה הממושכת מול המסך והקריאה באותיות קטנטנות באגדי מאמרים במשך שעות. אני מלקטת את המעיל מגב הכיסא וחוברת לתמר בכניסה לספריה. אנחנו פוסעות יחדיו והיא מעדכנת אותי במצבה. בזמנו היא חשבה להמשיך למסלול המחקרי. היא לא מספרת למה היא הפסיקה אז, מדלגת בפאסט פורוורד קדימה לעכשיו, היא סיימה כעת דוקטורט באוניברסיטה אחרת, בתחום אחר. אני שומעת ממנה רק כמה טוב לה היכן שהיא נמצאת כעת, מלמדת במכללה, עוסקת בהוראה ובמה שהיא אוהבת. אני לא מפריעה את רצף הדיבור השוטף שלה, נזכרת למה גם אז לא התחברנו. לפי דבריה תמר היא תמיד הטובה ביותר, הדבר הבא, והיא לא משאירה רווחים. בתום הסיבוב אני מזמינה אותה לבוא לסמינר החוגי, קודש הקודשים של החוג שלנו. אין בכך ממילא דבר מיוחד, כי הפורום פתוח לחוקרים, והיא כעת סיימה את הדוקטורט ואיש לא ירים גבות. אנחנו נפרדות אישה לכיסאה באולם הקריאה, ואני חשה היטב את חוסר הנוחות הזו שמתחשרת לה בבטן שלי, כדור הולך וגדל מהרגע שניגשה אלי, שרק אני מודעת אליו.

לטל יש פנים עדינים, חיוך נעים ועיניים גדולות, ואיתו קבעתי פגישה מראש. אנחנו יושבים בפינת ישיבה קטנה בקומת הכניסה, והוא מתייעץ איתי לגבי תוכנית הלימודים. טל איננו שמו האמיתי. קוראים לו אבטליון או גדליה או שם חרדי אחר, וכשהוא השיל מעל גופו את החליפה והכיפה הוא החליף גם את שמו לכינוי קצר וקליט. לא שטל מסתיר את מוצאו החרדי. אדרבה. טל מאגד סביבו הרבה מהחרדים לשעבר שבאים לאוניברסיטה, חסרי אנגלית והשכלה כללית בסיסית, עוזר להם ונעזר בהם. טל מבקש הארכה למועד הגשת העבודה. 'אני קצת בדיכאון', הוא מודה בפני. אני יודעת שהמשפחה החרדית שלו דווקא לא סגרה בפניו את הדלת אחרי שהוריד את הכיפה. שהוא מגיע כל שבת לארוחה המשפחתית, שהוא בקשר עם אחיו ואחיותיו המרובים. הוא מאוד אוהב את הוריו, ומשוחח איתם ארוכות. 'לפני שלושה שבועות נפגשתי עם אבא שלי ויצאתי רשמית מן הארון. אבא שלי פשוט קם והלך באמצע השיחה. מאז לא הייתי בבית. אני יודע שהוא לא אמר דבר לאמא שלי, וזה נותן לי תקווה. בית פטריארכלי, הוא יכול להחליט שאסור לי לבוא הביתה יותר. לקרוע עלי קריעה. הוא יודע על הנטייה שלי מגיל צעיר. כבר כשהייתי בן 16 שלחו אותי לשיחות המרה.' אני מרימה גבה. 'דווקא נהניתי מהן', מודה טל. 'בלי קשר להמרה היה לי מקום משלי שבו יכולתי לדבר עם בעל מקצוע. זה עשה לי טוב' הוא מחייך. אחרי המפגש הקטוע עם אבא שלו שכב טל שלושה שבועות במיטה ולא יצא ממנה. כעת הוא מתחיל להתאושש. 'אני מבין כמה קשה לאבא שלי לקבל את העובדה שהבן שלו לא רק דחה את הדת אלא הוא גם גיי, אבל את לא מבינה כמה זה טוב לא לשקר', הוא מחייך אלי. 'זה לקחת את הכוח בחזרה לידיים שלי.' אני דווקא מבינה לגמרי. אני מאשרת לו להגיש את העבודה באיחור.

בזמנו, תמר הגישה הצעת מחקר. בגלל שההצעה שלה נגעה בעניינים שאני התמחיתי בהם, הוועדה לתלמידי מחקר שלחה את ההצעה אלי, למרות שהייתי חוקרת צעירה מאוד. זו היתה הצעה גרועה, אבל באמת. לא היו בה שאר רוח, ברק או ניצוץ. חמור מכך, היא גם הייתה כתובה רע מאוד. תמר סיכמה עמדות של מספר חוקרים שאת חלקם לא הבינה עד הסוף, ו'הדביקה' את הסיכומים זה אחר זה. על עבודת הפסיפס הזו כתבתי אז חוות דעת נוראית למדי, שבה הראיתי בפרוטרוט מדוע זו הצעת מחקר בלתי ראויה. אני לא זוכרת את המילים המדויקות שלי (יכולתי לפתוח את הקובץ שעדיין חבוי במעמקי התיקיות במחשב שלי, אבל בחיי שאין לי חשק), אבל אחרי הדברים שלי אף ועדה סבירה לא יכלה לאשר לה את תוכנית המחקר. אני די בטוחה שהיום הייתי כותבת אחרת, פחות חריף, עם יותר רווחים ובלשון פחות פסקנית שאינה משתמעת לשתי פנים, מאפשרת לוועדה מעט יותר מרחב החלטה. אבל הייתי צעירה מאוד וקנאית לתחום. המסלול של תמר לדוקטורט בתחום שלנו נחסם. במשך שנים היא לימדה בבתי ספר וכעת במכללה, והנה פנתה למסלול דוקטורט אחר שקיבל אותה, וכעת גם סיימה אותו. בגילה הנוכחי לא מדובר כמובן באפשרות של מסלול מחקרי אקדמאי, אבל היא תמיד תוכל לחקור ולהשתתף בכנסים. לתמר אין מושג מי חסם בפניה אז את הדרך; מערכת הקריינות של הצעות המחקר אנונימית לגמרי. בכל מפגש איתה אני חובשת מסיכה מחייכת ומתעניינת, אבל חשה במחיר העמדת הפנים בקרביים המתחרקשים, כל פעם מחדש.

exlibris peter Dietzsch
exlibris by Peter Dietzsch for Martina Schulz

דה ז'ה וו

אמא, היא מתקשרת אלי. אני עם צירים מהבוקר. אני נדרכת. אני האחראית להשאר עם שלושת הילדים כשהיא ואישה ילכו ללדת. אלא שמראש אמרתי לה, לא ביום שלישי בערב, אני מרצה, ולא ביום רביעי, יש סימפוזיון ואני מנחה אותו. ואני גם מלמדת. שבוע אחרון לסמסטר, ולא יכולה לוותר על שיעורים. אבל יום ראשון מצוין. מושלם.

אל תבואי עדיין, היא אומרת לי. הזמנו היום אחר הצהריים את החברים של הנכדה הגדולה לחגוג יומולדת 6. עוד לא החלטנו אם נבטל או לא. תשחקי מונופול, אני אומרת לה, ואנחנו צוחקות. היא מכירה היטב את ההיסטוריה המשפחתית. כשהבן הבכור שלי היה אמור לחגוג בבית הספר יומולדת 7 אני הייתי בסוף ההריון הרביעי שלי. קמתי בשש בבקר. העיר אותי כאב חזק בבטן התחתונה ואני חשבתי שזה חתיכת ברקסטון-היקס ממזר. חזרתי לישון, ואז הגיע עוד אחד והבנתי שזה הדבר האמיתי. הערתי את השותף. העוגה עם השוקולד חיכתה במקרר. השקית עם הנרות המתינה על השולחן, וההפתעות לילדים היו ארוזות בשקיות. אמרתי לשותף אל תגיד כלום. נלך לבית הספר נחגוג את יום ההולדת לבן, כי אם נבטל עכשיו מי יודע מתי אם בכלל. הבן הצעיר הלך לגן. הבת והבכור הלכו לבית הספר. כדי להעביר את הזמן בין הצירים עד הנסיעה ליומולדת שנקבעה בשעה האחרונה ללימודים שיחקנו מונופול. זו הפעם היחידה שהמשחק לא עצבן אותי, אפילו לא הסמלים המטופשים של השחקנים – נעל, כובע, כלב סקוטי, אצבעון, מריצה, מגהץ או מכונית מרוץ, למה דווקא הם. הייתי עסוקה במדידת זמן בין הצירים. אין מה למהר, קודם יומולדת. בבית הספר המורה אירגנה את המסיבה. היו ברכות ושירים, ובשלב מסוים הילדים יצאו לחצר לשחק. אני נשארתי בכיתה, פורסת את עוגת השוקולד וסופרת דקות בין צירים. אספנו את הבת מכיתה א' ואמרנו לה ולבן שאחרי בית הספר יחזרו הביתה. השכנה תיקח את הילד הקטן מהגן ותשגיח עליהם. אבא ואמא נוסעים לבית החולים להביא את התינוק החדש.

מה להביא לנכדה הבכורה ליום ההולדת? אני שואלת את הבת. היא יודעת בדיוק מה היא רוצה. היא לומדת לשחות ומבקשת משקפי שחייה, וגם ערכת קוסם. אני מגחכת. ערכת קוסם זו מתנת בכורים קלאסית. גם השותף – בכור אופייני, ניסה את כוחו בקסמים כשהיה ילד, גם הבן הבכור שלי בערך באותו גיל. אני מביאה לה משקפי שחייה וערכת קוסם, שמכילה לא רק כובע צילינדר של קוסמים, אלא גם אביזרים והוראות ל-75 קסמים שונים.

הצירים סדירים אבל רחוקים יחסית, עשר דקות. מסיבת יום ההולדת תתקיים. תבואי, אומרת הבת. אני באה. בבית שלה הבת מארגנת את הבלונים על חוט שהאיש שלה יתלה לקישוט, חותכת את הפטריות והזיתים שיתוספו לפיצות אישיות קטנות שהילדים יכינו, בזמן שעוגת שוקולד תופחת בתנור. תקציפי קצפת היא מבקשת, ומזליפה אותה בפרחים על העוגה עם תוספת של תותים. כל עשר דקות בערך היא מפסיקה, נעמדת, נשענת על הכיסא ואוחזת בבטן התחתונה שלה, מרוכזת בכאב. הילדים לא גילו כלום? אני תוהה. במשך היום הקטן שאל אותי 'אמא, למה את עושה ככה' ונשם בכבדות, אבל לא. אפילו לא הגדולה שדבר לא נעלם מעיניה. היא מתרגשת מדי לקראת המסיבה. הילדים האורחים מגיעים. האיש שלה מפעיל אותם, והם שרים וקופצים. אחר כך הם מתיישבים סביב השולחן וכל אחד מקבל עיגול בצק מוכן מראש, ומרכיב לו פיצה אישית עם תוספות. אני מסתנכרנת עם הבת שלי. כשפורץ ציר היא פורשת לחדר, ואני מחפה עליה. היא שבה כעבור דקה וממשיכה מאותו מקום. יש לה אפליקציה על הטלפון שעליה היא מסמנת מתי מתחיל הציר, מתי נגמר, ומה העוצמה שלו, ואני רואה שהיא כבר לא מסמנת סמיילים קלילים, אלא פרצופים כבדים משהו. כואב לה. כשאני רואה אותה הבטן התחתונה שלי מהדהדת בזכרון של כאב עמום.

כשההורים באים לאסוף את הילדים היא כבר מוכנה לתזוזה. אני מוצאת את המעילים של האורחים הקטנים, מרגיעה עוד ריב קטן אחרון ('אני הבאתי את המתנה הכי שווה!'), והנכדה כלת השמחה מחלקת לכל אחד מתנת פרידה קטנה. הבת שלי קוראת לילדים שלה. אבא ואני הולכים לבית חולים, היא מודיעה להם, ללדת את אחותכם הקטנה. הנכדה הגדולה פורצת בבכי. לא רוצה שתלכו היא מייבבת כשהם יוצאים מהדלת, והבכי ששוכך קמעה שב ומתחזק כשהחתן שלי שב פעמיים לקחת עוד דברים שנשכחו. אני שוקלת את צעדי. יש לי ספר חדש שאני מתכוונת לקרוא להם לפני השינה, ואני מראה להם אותו. היא ממשיכה ליבב. לא רוצה לצחצח שיניים. לא רוצה ללכת לישון. רוצה את אבא ואמא.

לפי חוק כלים שלובים במשפחה, כשילד אחד תופס את תפקיד הטראבל מייקר האחרים מפנים לו את הבמה. ואכן, אחותה ואחיה הצעירים לובשים פיג'מה ומצחצחים שיניים בלי בעיות. היא נשארת בסלון, מסרבת להתנחם או לשתף פעולה, עיניה דומעות ואדומות, ושני תולעי נזלת זוחלים במורד האף לכיוון הפה. אני מרשה לך לצרוח עוד צרחה אחת חזקה, ולהוציא את כל הכעס והתיסכול החוצה, אני מציעה לה, ומושיטה לה ממחטת נייר. היא צורחת צרחה חזקה. ואחריה עוד אחת. ועוד אחת. הילדים הקטנים כבר במיטה, מחכים לסיפור.

ילדה בכורה, מבינה ואחראית בדרך כלל. שמעי, אני פונה לרציונאל שלה. עד כאן ההתנהגות הזו. מכאן ואילך אם תמשיכי כך תקבלי עונש. וחבל. כי בסוף תצחצחי שיניים ותבואי למיטה, ורק העונש הזה בסוף היום הנהדר שהיה לך היום, עם כל החברים והמתנות והפיצות ועוגת יום ההולדת. כי אבא ואמא לא יכלו להשאר כאן. אמא הלכה לבית החולים ללדת את אחותך. אבל אם תצחצחי שיניים ותבואי למיטה עכשיו תוכלי לשמוע עם האחים שלך סיפור מהספר החדש שהבאתי, ואני גם אספר לכם על הלילה שבו את נולדת, ועל הלילה שבו נולדה אחותך, ועל הלילה שבו נולד אחיך. היא מישירה אלי מבט. כבר צחצחתי שיניים, היא מודה. ועולה למיטה בלי בעיות.

הילדים ישנים ואני מהדקת את השמיכות סביבם. עוד אני מארגנת את המטבח, שוטפת כלים אחרונים. שעתיים אחרי שעזבה את הבית, ילדה הבת שלי את בתה הרביעית. בתמונה ששולח האיש שלה לווטסאפ המשפחתי, היא כולה מרוכזת בתינוקת הטרייה שהיא אוחזת בזרועותיה. והיא זוהרת, אור צהוב ורך מאיר את פניה השטופות באושר.

anita jeram guess how much I love you

Anita Jeram, Guess How Much I  Love You

מה הקשר בין שינוי האקלים לפלסטין?

אני קוראת את הספר של טוביה טננבום 'שקרים שכולם מספרים' על מסעו
בארה"ב ומפגשיו ההזויים עם 'אמריקאים פטריוטים וחופשיים' לכאורה. האיש מצחיק
והספר כולו נקרא קצת כמו גירסה אידישאית של הסרט של בוראט על מסעו ההזוי בארצות הברית. טננבום חושף מה חושבים נוצרים מוסלמים ויהודים אמריקאים, שחורים, לבנים וילידים שפוגשים בו כשהם סבורים שהוא עיתונאי גרמני. טננבום, חרדי ישראלי שהוריד את הכיפה וגר בארה"ב ובגרמניה הופך את הלוויתן הענק הזה, אמריקה, על גבו, ומראה את הנימים הפועמים של הבטן הרכה שלו.

אחת התובנות החוזרות בספר נוגעת בקשר בין שני עניינים שאינם קשורים זה
לזה על פניו: "בשיחותיי עם אנשים בצפון ארה"ב, מצאתי שכמעט כל מי שמאמין
ב'שינוי האקלים' הוא גם בעד פלסטין. מה הקשר בין שינוי האקלים לפלסטין? התשובה
הקצרה: אין קשר. התשובה הארוכה: אין לי שום מושג" (עמ' 213). טננבום גילה
שנושא 'שינוי האקלים' הוא נייר לקמוס תרבותי אמריקאי רב משמעות: "'שינוי
האקלים' קיבל משמעות לגמרי חדשה במלחמת התרבות של היום: או שאתה בעד 'שינוי האקלים'
או שאתה נגד 'שינוי האקלים'. מסיבה עלומה כלשהי ליברלים מאמינים ב'שינוי האקלים'
ושמרנים לא" (עמ' 226).

אני מנסה לחשוב על דוגמאות אחרות של נושאים בלתי קשורים כאלה, אם א'
אז ב' כשהקשר בין א' ובין ב' עקיף וממש לא מובן מאליו. הסיפור הבא עלה מן האוב בהקשר
הזה והוא כרוך בשנת הלימודים השניה שלי באוניברסיטה. אני לא חושבת שזה לגמרי אותו
דבר, אבל הוא מנקר לי בראש ומבקש לצאת לאור, ואני נכנעת לרצון לספר אותו.

באותה שנה כתבתי עבודה סמינריונית, ועליה זכיתי בפרס כלשהו שנקרא על שם איש מת. הפרס הגיע עם תנאי: כדי לזכות בו ממש, כלומר לקבל צ'ק לידיים, עלי לתאם ביקור אצל נותן הפרס, להגיע אליו הביתה ולמסור לו עותק של העבודה, וגם לאכול איתו ארוחת ערב שבמהלכה יספר לי על חיי המת שהפרס נקרא על שמו, ובעיקר על מותו.

משכתי בכתפי. סטודנטית צעירה שמחשבת כל פרוטה, הייתי מוכנה לעשות די הרבה בשביל צ'ק עם סכום כזה, וגם אם ארוחת ערב בבית הפרטי של התורם נשמעה לי מוזרה משהו, התקשרתי לתאם את הביקור. הקול בטלפון היה מבוגר ומרוחק, והוא אפילו נשמע שמח כשאמרתי שאביא איתי את בעלי (המונח שותף עוד לא נולד אז). בימי טרום ווייז עשינו מאמץ להגיע לדירה בבית המשותף בזמן, ובשבע בערב בדיוק דפקנו על דלת הדירה. ישבנו כולנו – הזוג המארח המבוגר והזוג המבקר הצעיר – סביב שולחן עץ ערום, ועל צלחות פלסטיק בצבע תכלת הוגשה ארוחת ערב צנועה: חביתה, סלט, גבינה לבנה, פרוסות לחם שחור. הבאת השותף חובב ההיסטוריה הצבאית השתלמה בגדול, כי המת, מסתבר, נפל על הגנת המולדת בקרבות מלחמת העצמאות, והשותף הכיר את נסיבות הקרב היטב ובאמת התעניין בסיפור. יותר מפרטי המוות בקרב של אחיו של בעל הפרס אני התרשמתי מהכאב שלא קהה, מהאשמה והצער הנוכחים שחרשו תלמים עמוקים בפני האח החי, למרות שחלפו עשרות שנים מאז מות האח במלחמה.

אחרי הארוחה ישבנו בסלון עם כוס תה על גבי כורסאות עץ מרופדות בבד משובץ
חום וצהוב, ובעל הבית שלף חוברת מהמדף. הוא הצביע על רשימת שמות. את חלקם זיהיתי
כחברים בסגל האוניברסיטה שלי. אחרים היו מוכרים לי ממאמרים שכבר קראתי. רואה, אמר
לי. אנחנו לא מעניקים את הפרס כל שנה, כי אין ביכולתנו לעמוד בהוצאה שנתית כזו. זו
רשימת הזוכים בפרס בעבר. כולם זכו בתקנים באוניברסיטה. הוא נטל מידי את העותק של
העבודה שהבאתי עבורו, נעץ בי מבט ואמר: אני מצרף גם את השם שלך לרשימה.

כששבתי משנתיים פוסט דוקטורט בהרוורד לארץ לתקן שחיכה לי נפגשתי
בספריה עם תלמיד בשנה ב'. הוא סיפר לי שאף הוא זכה בפרס הזה, והחלפנו קצת חוויות על
הדירה הקפואה בזמן ועל דייריה. גם הוא התארח אצלם לארוחת ערב ישראלית צנועה ושמע
על האח המת, חייו ונסיבות נפילתו. הבחור הזה היה אחרון הזוכים בפרס. שנה אחר כך
נפטר האח, ועמו הלכה לעולמה הרשימה ויחד איתה נעלם גם הקשר התמוה שלא הכזיב שהבטיח שכל מי שזכה בפרס קיבל בסופו של דבר גם משרת מחקר במוסד אקדאי, סוג של נס בימינו.

לפני שבוע נזכרנו שנינו בפרס ההוא, אני והסטודנט ההוא, כיום קולגה שלי במחלקה.

עליזה אורבך, חיים (מתוך התערוכה במשכן לאמנות עין חרוד)