תמונות של ההורים שלי מטקס סיום התיכון, תוכניה של ההצגה של סוף חטיבת הביניים שאני כתבתי על סטנסיל ואיירתי, הזמנה לחתונה שלי שעליה הוספתי ביד דברים אישיים, וברכה בחרוזים ליום ההולדת: חברתי נינה מנקה את הארון ושואלת אותי אם אני מעוניינת לבוא ולקחת. אני מעוניינת.
היא פותחת קלסר מצהיב ובוררת בין התמונות והדפים. פתאום היא מתעכבת על דף מתפורר. היד שלה שפותחת את הדף המקופל רועדת. בלי מילים היא מושיטה את ידה אלי ובה הדף והמילים המרשיעות שבו. הדף כתוב בלי שוליים בכלל, והוא חיבור שהיא כתבה בכיתה ח'. היא כתבה בעט כחול, והמורה העירה לה בעט אדום. המורה לחיבור תיקנה את המילים 'לקחתי החלטה' וכתבה במקומן בין השורות 'החלטתי' בצבע אדום. היא לא העירה מאומה על המשפט עצמו 'לקחתי החלטה להתאבד'. גם לא על התיאור המפורט איך נינה מתכוונת לחתוך את הורידים, לבלוע רעל וליתר בטחון לקחת את כל הכדורים שתמצא בבית, עם דגש על הנחישות שלה להצליח, כי אחרת היא תתויג 'מתוסבכת' וישלחו אותה לפסיכיאטר. רק בסוף החיבור העירה המורה שלוש הערות באדום: אין קשר לנושא החיבור. זהו תיאור ולא סיפור. אנא כתבי מחדש.
נינה ואני גרנו באותו רחוב, אני בקצה המרוחק והיא קרובה יותר לכביש הראשי. אני בדרך כלל איחרתי, ולכן רק לעיתים נדירות נפגשנו בדרך הלוך לבית הספר. אבל בדרך חזור יצאנו חבורה גדולה משערי 'המבצר' – מבנה חטיבת הביניים שאדריכל הזוי בנה בדגם של בית סוהר מהגיהנום מלבנים אדומות ובטון מזוין, ולו צריחים וחצר מסדרים ושער מסורג. בדרך היינו נפרדות מהחברות אחת אחרי השניה, עד שנשארנו רק נינה ואני. כמעט תמיד נינה הייתה מזמינה אותי אליה לארוחת הצהריים. מעבר לכביש שכנה חנות מכולת, והיינו עוצרות בה לקחת קופסה של טחינה ירקרקה, חמוצים שבעל הבית היה דולה בכף ארוכה מפחית ופיתות. את החשבון בעל המכולת היה רושם על הכרטיס של הוריה של נינה. אחר כך היינו עולות במעלית לדירת הפנטהאוז של נינה, והיא היתה שולפת את המפתח מהשרשרת שעל צוארה ופותחת את הדלת. במטבח המואר היינו קורעות פיסות פיתה וטובלות בטחינה, ישר מהקופסה באצבעות לפה, ומקנחות בחמוצים הפריכים. אני אהבתי את החופש הטוטאלי של נינה, לבוא וללכת כרצונה, לאכול כרצונה, לעשות כרצונה. אהבתי מאוד גם את הבית המרווח, את העובדה שנינה לא היתה צריכה לחלוק את החדר שלה עם אף אחות. הבית שלה לא דמה במאום לבית הצפוף שלי, ואי אפשר היה להשוות את המיטה הענקית והרכה שלה שאפשר היה לקפוץ עליה למיטת הנוער הצרה במסגרת העץ עם מזרן הספוג העטוף בבד משובץ שעליה אני ישנתי. היה לה אח גדול אחד שלמד בפנימיה ובחדר שלו במעלה המדרגות בדרך לגג הפנטהאוז היו תלויים שלטי כביש מעוינים עם משחקי מילים: beware of soft shoulders, ו: dangerous curves. אמא שלה היתה אישה עם תפקיד חשוב מאוד במערכת ממשלתית כלשהו, מאוד אחראית ובעלת ראייה רחבה של בעיות חברתיות לאומיות. אבא שלה עבד כמהנדס כלשהו באיזו חברה גדולה. הם אף פעם לא היו בבית כשחזרנו מבית הספר.
בוקר אחד ניגשה אלי נינה בבית הספר. 'תשבעי שלא תגלי לאף אחד את מה שאני עומדת לספר לך', היא אמרה, ואני נשבעתי. 'בלעתי הבוקר את כל הכדורים שמצאתי בבית', היא אמרה. ילדה בכיתה ח', הרגשתי משקולת של טון על כתפי. לא ידעתי מה לעשות, אבל ידעתי שאני לא יכולה לשתוק. שיתפתי בדברים ילדה נוספת, טילי. טילי ואני החלטנו שזה גדול עלינו, והלכנו וסיפרנו ליועצת.
כעת נינה משלימה עבורי את הסיפור. היועצת התקשרה לאמא שלה. הם זימנו את נינה למשרד. 'ספרי את האמת', אמרו לה. 'באמת לקחת כדורים, או שאת סתם אומרת? כי אם באמת לקחת נעזוב הכל, אמא לא תחזור לעבודה, ניסע איתך עכשיו לבית חולים ונעשה לך שטיפת קיבה'. נינה הכחישה הכל. הם לא נסעו לבית חולים, אמא של נינה חזרה לעבודה. אף אחד לא נזעק, אף אחד לא עשה דבר. אמא שלה לא דיברה איתה על הסיפור עד היום. הכדורים, שנינה אכן בלעה באותו בוקר, לא היו קטלניים. 'הרגשתי שקופה', אומרת נינה. 'אף אחד לא ראה אותי, כאילו לא הייתי קיימת ממילא.'
נינה מדברת ואני נרעדת. לאט אני מניחה את הדף הישן עם החיבור על השולחן שלידינו. מישהו צריך להגיד למורות לחיבור שילדה שכותבת על התאבדות בפרוטרוט קוראת לעזרה. מישהו צריך לומר ליועצת ולהורים מה עושים כשילדה אומרת שהיא בלעה כדורים. נינה מביטה בי במבט חודר. 'אני מבקשת סליחה', היא אומרת לי. 'אף פעם לא חשבתי מה הסיפור הזה עשה לך'.
*מתוך: סליחות, לאה גולדברג
כמו מניפה 