אין לי בעיה עם אלכוהול. כוס בירת חיטה בפאב בחו"ל, גביע יין טוב עם ארוחה מיוחדת, או כוסית וויסקי שמחליקה לגרון והאדים שלה מבשרים בישום קל. אני גם בסדר גמור עם עישון. בעבר תיעבתי את ריח הסיגריות והמעשנים. בתור מי שבילדותה נסעה בתחבורה ציבורית בימים שבהם היה מותר לעשן באחורי האוטובוס, נוצר אצלי קשר פבלובי מיידי בין עשן סיגריות מסריח לתחושת בחילה באוטובוסים. התחלתי לעשן בגיל 50 בגלל הרפואית. דחיתי את זה כל חיי גם בגלל אחותי הגדולה, שעישנה סיגריות מגיל 15, ובגלל אחי ואחותי הצעירה שעישנו פה ושם. זיהיתי סכנת התמכרות גנטית לעישון והתרחקתי מסיגריות לגמרי. כיום, צחוק הגורל, אחותי הגדולה פותחת עלי זוג עינים ופה ענק כשהיא מגלה שאני מעשנת, היחידה בקרב האחים. אלא שאני מגלגלת לי בעצמי סיגריות מטבק אורגני ושולטת בגודל הסיגריה ובעובייה, והגבול שלי ברור לגמרי, עד סיגריה אחת ליום, ומעולם לא חציתי אותו. טוב לי עם תחושת המסת המחסומים שמספקים לי ה'בריחות' הקלות הללו מן המציאות, לא טשטוש מלא או שינוי צבע, אלא קצת ריכוך הקווים החדים, קצת הורדת חומות, קצת פחות מודעות עצמית ושליטה מלאה. עם אלכוהול וסיגריות אני משחררת קצת שליטה ונשארת בשליטה.
'שמי כמו מניפה, ואני מכורה לשוקולד', או: למה אין קבוצות לשוקוהוליסטים אנונימיים?
אבל מול שוקולד אני חסרת אונים. חבילות שוקולד סגורות עוד יכולות להחזיק מעמד ימים אחדים בבית. אבל מרגע שנייר העטיפה המרשרש הוסר זו שאלה של זמן, וזמן קצר במיוחד. חבילת השוקולד מדברת אלי. זו איננה מטאפורה. היא אומרת לי 'ממילא תחסלי אותי. עדיף לגמור אותי כמה שיותר מהר, כדי שהפיתוי לא יישאר בארון/מקרר וישבש לך את המחשבה'. והיא צודקת. עד שהחבילה לא מסתיימת אני ממילא חסרת מנוחה, מודעת לפיתוי הזה הממתין לי במקרר, משובשת, לא מפוקסת. לסם הזה נחשפתי כבר בילדות. החל מחבילות הפרה האדומה שסבתא שלי היתה מביאה מן ה'מחסן' שבקיבוץ, עבור בחטיף השוקולד עם הקוקוס 'באונטי' ש'גיליתי' בכיתה ה"א באנגליה שקשה לי לעמוד מולו היום כשהוא קורץ לי במדפים ליד הקופה בסופר, וכלה בשוקולד 70 אחוז איכותי שנמכר כיום עם טיקט של בריאות. אמא שלי היתה מחביאה את חבילות השוקולד שסבתא שלי הביאה, ואנחנו הילדים היינו עורכים חיפוש מקיף בכל הבית עד שהיינו מגלים את המטמון. הפטנט היה לגנוב כל פעם קוביה כדי שאמא לא תגלה שהסוד נחשף ותשנה את מקום המחבוא. את הקוביה הייתי ממסה לאט לאט בפה, מתענגת על הטעם עד שנעלם, משאיר אחריו רק את הרצון לעוד קוביה. היום, כשאני מתמסרת ל'קריפטונייט' שלי, אני כבר לא ממתינה להמסה בחום הפה, קוביה קוביה. אני נוגסת בשוקולד בלי בושה עם השיניים, גורסת אותו עם האגוזים או המילוי השקדי או הנוגטי בלי לחשוב פעמיים, מהר, לגמור את החבילה.
הפעם השותף התחיל עם חבילות של שוקולד 85 אחוז וקופסה של רדידי שוקולד של 'לינדט'. גם אחרי כל ההסברים שלי הוא לא מבין למה הוא קונה שוקולד ואין, אז הוא קונה הרבה. בלונדון אנחנו קונים ביסקוויטים מצופים שוקולד בעלי השם הכי פחות סקסי Digestives, עוד זיכרון שוקולד ילדי, וחבילות של חטיפי שוקולד חלב קדבורי עם אגוזי לוז. בארץ אני מיד מעבירה שקית אחת של 63 חטיפי קדבורי לאחותי, שיהיה לילדים ולאמא שלי ורחוק ממני. אבל ישנה השקית השניה, והיא פתוחה. בגלל שכל חטיף עטוף בעטיפה משל עצמו, השקית החזיקה מעמד שבוע שלם. הישג.
באוניברסיטה אני פוגשת סטודנט שסיים את התואר השני והתקבל לתוכנית דוקטורט יוקרתית בחו"ל. הבאתי לך מתנה, הוא אומר ונותן לי קופסת שקיות תה של זנגויל. אני מחייכת, כי כשסטודנטים באים לחדרי אני מכבדת אותם בתה. על מדף בין הספרים יש לי אוסף של ספלים שמהם הם בוחרים אחד, ויש לי קופסה עם מגוון עצום של טעמים, תה כורכום, תה קינמון, צ'אי הודי עם פלפל שחור, ציפורן והל. תה זנגויל מושלם לאוסף. ואז הוא שולף גם כרטיס ברכה צפוף שמחמם את לבי ובסוף חבילת שוקולד עם שבבי אגוזים. אני נאנחת. החבילה תתחסל כבר באותה שעה כי אני לא רוצה שהיא בכלל תכנס הביתה. מין הגיון שכזה. בערב אני אוספת את הקולגה שלי מוינה, מריאן, שנמצאת כעת בארץ. היא מוזמנת אלינו לארוחת ערב על המרפסת מול הואדי. כשאנחנו מגיעים הביתה היא שולפת בחיוך מהתיק שלה מתנה מוינה: חבילה זהובה של כדורי שוקולד 'מוצארט'.
כמו מניפה 