מותה של אשת המטריד

אשתו של המטריד נפטרה. שעת הלוויה נקבעה לשתיים בצהריים, שעה בלתי אפשרית עבורי ביום של הוראה, וכולם יודעים שקדושת ההוראה דוחה הכל, אף אחד לא ירים גבה אם לא אגיע. אני חשה את האבן המתגלגלת לי מהלב. אני חושבת על אשתו – הקרבן הראשי של מעלליו הסידרתיים. על החיוך צחור השיניים שלה שנחשף רק לעתים רחוקות. על הקול המהוסה והחושש שבו היתה מגיבה כשענתה לטלפון ושמעה קול נשי מבקש את בעלה. בגלל הקול הזה תמיד פניתי אליה בטון ענייני ושטוח, פותחת במשפט זיהוי מלא: זו אני מהחוג, מה שלומך? רק אחר כך הייתי מבקשת לדבר עם המטריד, שתדע שאני מחפשת אותו בעניין מקצועי, מנסה לנטרל מראש את צבע הטון הפגוע והמריר שהפך לסימן ההיכר שלה.

בשנים האחרונות נאסרה עליו הכניסה לאקדמיה. הוא לא הבין מה קרה, הרי כך עושים כולם. כך עשה הוא שנים רבות, ציונים תמורת ליטוף באיברים מוצנעים, עזרה בבחינה תמורת נשיקה. פה ושם הנשיקות התפתחו לרומנים של ממש, והמזכירה של החוג שוב לא שכחה להקיש על דלתו בטרם הכניסה, אחרי הפעם ההיא שבה נכנסה אליו לחדר בלי דפיקה. הוא לא הבין שהזמנים השתנו; שהוא השתנה. שהוא כבר לא הגבר הנאה שסטודנטיות משחרות לפתחו. כעת הוא זקן אשמאי שמטריד סטודנטיות בגיל של נכדותיו. וכשהן סיפרו שהוא מטריד אותן, נמנעו מהגשת תלונה רשמית שתכתים אותן לנצח ורק ביקשו שלא יצטרכו לשהות איתו באותו חדר לבד, הוא לא הבין מה הבעיה: הרי נתן לה את הרשימה הביבליוגרפית. למה היא מתלוננת שהוא ליטף אותה? זאב ותיק שכמותו לא יכול היה לשנות את עורו, גם כשפורסם חוק ההטרדות החדש האוסר כל מערכת יחסים בין חוקר ומרצה לבין סטודנטית הכפופה לו. וכשהתלונות התרבו קראו לו לבירור. הוא הכחיש בנחרצות ובעיניים גדולות ותמימות. אני נוגע בכולן, הוא אמר, כזה אני, איש חם. זו בכלל לא הטרדה, אני מחבק גם זקנות, בלי אפליה. אני אוהב אדם, וגם עוזר לכל מי שזקוקה. ומיד הוא מאריך בסיפור על אודות ההיא שעזר לה בזה, וההיא שסייע לה בעניין ההוא, וכמה שעות השקיע בהן, אוזן קשבת שכמותו, מיקי גורדיס של הסטודנטיות במצוקה. כשהבין ששוב איש אינו קונה את מרכולתו החלקלקה הוריק והתעלף, והזמינו אמבולנס. זקן, פנסיונר, הניחו לו. אבל בתמורה למחיקת כל התלונות הקודמות החתימו אותו על מסמך שדי בתלונה אחת נוספת והוא יגורש מהקמפוס. והוא אכן נזהר והתרחק מסטודנטיות. בקמפוס. אלא שבכנס בין לאומי גדול שבו שימש יושב ראש הזמין אליו לחדר המלון חוקרת צעירה לדבר על נושא מחקרה, ובמרפסת, כשהיא החלה לדבר בהתלהבות על הפייפר שהיא עמדה לשאת למחרת, הוא עט עליה ונישק אותה נשיקה רטובה על השפתיים. זה הספיק כדי להפוך אותו לפרסונה נון גראטה בחוגים המקצועיים, ולהפעיל נגדו את הסנקציה ההיא שעליה חתם. הפסיקו להזמין אותו לאירועים ולהרצאות. בהתחלה איים בתביעה נגד האוניברסיטה, אבל זו התמוססה מהר יותר מחבילת חמאה על ראשו ביום חמסין, ונגזר על האיש להשאר מנודה ומוחרם, מת-חי, וגם חבריו הטובים בגדו בו כמו נחל.

מעולם לא ריחמתי עליו. גם אני קיבלתי בזמנו הצעה מגונה מהאיש בימים שהמילה 'הטרדה' עוד לא הומצאה. הוא ניגש אלי בטקס הפרסים החוגי בסוף שנה א' אחרי ששמע שקוראים לי בשם משפחתי החדש. 'לא ידעתי שאת נשואה', אמר כשהוא לוחץ את ידי ומגרד את החלק הרך של פנים ידי עם האצבע המורה שלו, תנועה שאיש לא ראה, ורק אני הרגשתי את המכווה, כהכשת נחש. 'בואי בהזדמנות אלי לחדר'. אני משכתי את ידי במהירות כמו צללית הילדה ההיא במוזיאון המדע הישן בעמק רפאים בירושלים שאהבנו להפעיל: הנה ידה יורדת ונוגעת בלהבת נר, והנה קו של נוירונים מסומנים בנורות זערוריות שנדלקות בשרשרת מגיע במהירות לעמוד השדרה שלה וחוזר בחזרה לידה, והיא מושכת את ידה מן הנר הרבה לפני שקו נוירונים אחר מגיע למוח המבין. לקח גם לי זמן לא מועט להבין כמה נזק הוא גרם לכולנו. כמה סטודנטיות עברו בגללו לאוניברסיטאות אחרות ולמנחים אחרים, נטשו את התחום או את האקדמיה בכלל. כמה קרבנות נשים הותיר אחריו לתהות כל חייהן לא רק על הטעם הרע של נשיקותיו אלא גם על ערך המחקר שלהן שאותו הילל כשרצה לכבוש אותן בקסמיו. כולנו היינו קורבנותיו: סטודנטיות ועמיתות שנפלו ברשתו או שלא. אלה שנאלצו לעשות עיקוף ענק כדי לא לעבור לפני דלת חדרו הפתוחה, לא ליפול בסבך חוטי העכביש שהוא טווה שם, ממתין לקרבן הבא, וגם הסטודנטים הגברים שמהם התעלם לחלוטין כמו לא היו קיימים.

איך היה? שאלתי קולגה שהיה פעם בקשרים קרובים עם האיש עד להחרמתו, שהלך ללוויה. הוא נראה מבולבל וכואב, סיפר הקולגה. והוא ביקש ממנה סליחה. הוא ביקש ממנה סליחה על כל הסבל שגרם לה כל השנים.

הלכתי לנחם את המטריד. הלכתי לבד; הכהנת הגדולה ויתרה, נתלית בגילה ובמצבה הבריאותי. עליתי במעלית לדירה שבה ארחה אישתו את פורום המחקר של החוג לא פעם ולא פעמיים. הוא נראה עתיק; העתק דהוי ובלוי של עצמו. היכן שהיו פעם לחיים נפערו תהומות שהבליטו עוד יותר את עיניו הבולטות ושיניו הסוסיות, שיערו מקליש, קומתו כפופה, והוא מתקשה לקום מכיסאו. הוא אחז בידי ולא שחרר אותה. היא לא היתה צריכה למות, אמר. לא הרגישה טוב, ולקחנו אותה לבית חולים, והבת באה להחליף אותו בלילה. 'הלכתי הביתה', עיניו מתמלאות דמעות, 'לא הייתי שם כשמתה. היא לא היתה צריכה למות'. זו לא אשמתך שהיא מתה, אני אומרת. זו לא אשמתך. והוא מנשק את גב ידי, ואני הולכת משם, יודעת שזו הפעם האחרונה שאני רואה אותו.

 Vincent van Gogh – Undergrowth with Two Figures, 1890