האורחת בתוכנית התרבות ברדיו המליצה בחום על 'הכלה מאיסטנבול'. אמנם טלנובלה תורכית, היא אמרה, והגיבורה יתומה לפי כללי הז'אנר, אבל עשויה היטב, ולגמרי ממכרת. ממתק חורפי אסקפיסטי אמיתי, הגיבורים יפים ושותים אלכוהול ולובשים את המילה האחרונה באופנה, ואף מילה על ארדואן. והכל על רקע הנופים הכי יפים של איסטנבול ושל בורסה ההררית, העיר שבה גרה משפחת בוראן, שזה תורכית ל'סערה'. וכדי שלא יאשימו אותה בהמלצה לרומן משרתות חלילה היא מוסיפה שבמפגשים עם נשות עסקים ונשות אקדמיה היא מגלה שהיא לא לבד. כל אחת מתקדמת בקצב שלה, זו בפרק שמונים ומשהו, וזו רק בפרקי העשרים, אבל מדובר במגפה אמיתית. מאות אלפי מכורות ואפילו מכורים. בכלל, הטלנובלות התורכיות החליפו את דרום האמריקאיות, ובקרוב נשמע ילדות שאומרות 'גוניידין' (בוקר טוב) והושגלדין (ברוכים הבאים), אללה אללה, במקום הספרדית שלמדו בנות הדור הקודם.
סיפורי אהבה מסתיימים על פי רוב ביום הנישואין. הגיבור והגיבורה נפגשים, ואחר כך הם צריכים להתגבר על קשיים גאוגרפיים ותרבותיים, התערבות של בני משפחה, של נסיבות ואפילו על עצמם (ראו 'על גאווה ודעה קדומה' של ג'יין אוסטן, ועוד נחזור אליה בהמשך), כדי שבסוף השניים יתאחדו ויפסעו בחליפה ושמלה לבנה בדרך לחופה על רקע השקיעה והכתובית 'הסוף'. אולם מה קורה אחרי שהסיפור נגמר? פעמים רבות המציאות טופחת על פני האוהבים, והשנים שעוברות שוחקות את האהבה הגדולה, ולפעמים מחליפה אותה שנאה אדירה או, גרוע מזה, אדישות ושיגרה. הכלה האהובה הופכת לנעל בית משומשת, לא תואר לה ולא הדר. החתן המהודר הופך למטלה, לאבן נגף נוחרת במיטה. הסידרה 'הכלה מאיסטנבול' עובדת הפוך. שלושה ימים אחרי שנפגשו באופן מקרי, ולאחר ששוב הגורל הצליב את דרכיהם וכמו הכריח אותם להתאהב, נישאים פארוק וסורייה והסידרה מתחילה. מכאן ואילך אנחנו מלווים אותם כמו גם את שאר בני המשפחה והחברים שלהם בפרקים יומיומיים מפורטים.
מה, אם כך, הופך את הסידרה למוצלחת וממכרת במיוחד? למה 'הכלה מאיסטנבול' נכנסה לכל כך הרבה אנשים מתחת לעור? נתחיל בעניינים הטכניים: משחק מעולה, סטים מדהימים גם בפנים גם בחוץ, נופים ומנהגים. זהו צוהר לתורכיה העשירה, לאנשים שגרים בבתים מפוארים עם משרתים (סליחה, עובדים), ועדיין לחברה מסורתית במיוחד, שבה מפגש עם האמא בת השישים כולל כריעה לפניה ונשיקה ליד המושטת שלה ולאחריה מגע במצח בגב היד לאות כבוד. אנשים לוקחים ברצינות קריאה בקפה וטקס של שפיכת עופרת רותחת לתוך כלי עם מים, וקריאה בתצורות שיוצרת העופרת. אחרי מי שיוצא לנסיעה שופכים מים, וכשמזל רע פוגע במשפחה שוחטים כבשים ומחלקים לעניים. והשפה. הו, השפה. מהר מאוד לומדים לא רק את המילים שנכנסו לעברית כמו 'מנגל' או 'יוק' (אין) או 'היידה', או המילים שמוכרות מערבית כמו זמאן (זמן) או צ'אי, אלא גם איך פוקדים בתורכית: ראה (באק), רוץ (קוֹש), בוא (גאל), לך (גיט), ו'מה קרה?' (ne oldu). והכל כל כך יפה, צ'וֹק גזל. לאנשים יש שמות שמתגלגלים ועושים מתוק בפה כמו ראחת לאקום: פיקרט (Fikret) ואיפק (Ipek) ואסרה (Esra), נורגול וקיימט, סֶנֶם ואקיף, דילארה ורייהאן. 'הכלה מאיסטנבול' (איסטנבולו גֶלין) ממלאת את התנאי הראשון שנדרש מסיפור טוב – היא מוציאה אותנו מהמציאות שלנו ולוקחת אותנו לעולם אחר, זר ועם זאת מוכר ונוגע.
סידרה שמלווה את היומיום של הגיבורים מזכירה לי סדרות אנגליות מפעם. כמו 'האחים', סידרה אנגלית שאהבתי כשהייתי נערה, שעקבה אחרי משפחה בעסקי התעבורה, גם משפחת בוראן מנהלת חברת אוטובוסים גדולה, בוראן טוריזם. 400 שנה המשפחה שולטת בעיר בורסה, מעורבת בכל מה שקורה בה, משפחת מלוכה לכל דבר. האמא הגדולה, אסמה, היא המלכה. היא גם נקראת בכבוד 'סולטנית', אסמה סולטאן, ומנהלת ביד רמה ובמניפולציות לא עדינות בכלל את חיי ארבעת בניה וחיי העובדים שסרים למרותה. שום דבר לא נעלם ממנה, והיא מונעת מהצורך לשמור על המסורת ועל שם המשפחה. 'מסורת היא ניסיון שמעבירים מדור לדור' היא מסבירה לאורחת שמגחכת על הקיבעון הכרוך במנהגים, 'כלומר, מבססים את העתיד על ניסיון העבר'. מבחינה זו 'הכלה מאיסטנבול' מזכירה גם כן את הספרים של ג'יין אוסטן, שנעים על אותו תפר שבין האופי של הגיבורים מול המסורת והמנהגים. ב'גאוה ודעה קדומה' הבנות לבית בנט שונות מאוד זו מזו, וגורלן נקבע על פי אופיין – ג'יין היפה והתמימה, לידיה קלת הדעת וליזי החכמה. ב'הכלה מאיסטנבול' ארבעת הבנים לבית בוראן מסמלים את החכם, הרשע, התם וזה שאינו יודע לשאול, וגורלם בהתאם. כמו שג'יין אוסטן לועגת לדמויות שפועלות לפי מה שמצופה מהן בחברת האצולה הזעירה הבריטית של סוף המאה השמונה עשרה ועושות 'מה שצריך' (מר קולינס הכומר הנלעג ומרת בנט ההיסטרית), ומאדירה את ליזי ואת מר דארסי שנפטרו מהדעות הקדומות שלהם ושברו את גבולות המעמד והמחויבות המשפחתית, גם 'הכלה מאיסטנבול' עוסקת בשאלה איך כדאי להתנהל בחברה מעמדית ומה קורה כשהגבולות נפרצים.
אני אוהבת את היכולת של הסידרה לצייר דמויות מלאות, ולא חד מימדיות. גם לטובים גם לרעים יש היסטוריה, וההתנהגות שלהם מובנת ואפילו מעוררת אהדה. הרשע העיקרי הוא איש אפל ושרוט שהולך לפסיכולוגית, ואנחנו עוברים איתו טיפול לא פשוט. אני מודה שיש לי אליו אהדה גדולה במיוחד ואפילו פיזית אני אוהבת אותו יותר מאשר את פארוק שובר הלבבות. הגיבורה הראשית, סורייה, שוברת את הכלים ובורחת בגלל נסיבות מאוד שנויות במחלוקת, ובא לך לפעמים לתפוס אותה ולטלטל אותה, למרות ואולי בגלל החמידות הכללית שלה.
כמצופה מטלנובלה, יש בסידרה המון טוויסטים בעלילה ורובם גם סבירים למדי. יש בה גם המון מודעות עצמית, ואפילו הומור עצמי. הדודה של הכלה, סֶנֶם, מכורה לסדרות טלויזיה בסגנון 'הכלה מאיסטנבול', והשוליה של הגיבור, אקיף, דמות סנצ'ו פנצ'ואית, אומר לפארוק: אצלכם במשפחה קורים ביום דברים שאצל אחרים קורים בשנה. אם הגיבורים רק יאכלו ארוחת בוקר משפחתית יחד וילכו לעבודה ויחזרו הביתה לאשה מי יתמכר. לא תמצאו בה מן הסתם הומוסקסואליות, בכל זאת תורכיה, אבל במשפחה שנקראת 'סערה' (בוראן), הסידרה נוגעת בשאלות אנושיות ותרבותיות מרכזיות, סוגיות של הורות ואחאות, קינאה ואהבה, התמודדות עם קשיים כמו מחלה ואבדן הריון, דיכאון אחר לידה, ניסיון התאבדות ובגידה, פערים כלכליים ומעמדיים, ופערים מגדריים. ובעיקר היא עוסקת במאבקי כוח וכבוד, המניעים את המחוות הגדולות בהתנהגות האנושית.
מכל הדמויות מרתקת אותי האם הגדולה, אסמה סולטאן, ואני מביטה בהשתאות ביחס שלה לבנה הבכור, המועדף, היורש האהוב עליה פארוק, ולסורייה, בחירת לבו המפתיעה. כבר במפגש הראשון של השתיים אחת על אחת, כשסורייה נקראת לרחוץ את חמותה המלכותית בחמאם על פי המנהג, החמות מחצינה את העוינות המפורשת שהיא חשה כלפי מי שבעיניה היא 'נחש' שחדר לאחוזה המשפחתית ומודיעה לה שהיא לא תאריך ימים בתפקיד הכלה. מכאן ואילך הכל כשר במאבק של החמות בכלה, כולל התקף לב מזויף והתעלפויות דמה או עזיבה דרמטית של בית האחוזה, והחתן נקרע בין אהבתו לאשתו ובין אהבתו ורגש החובה לאמו.
אני חושבת על חמותי ועל השותף, בנה הבכור. מההתחלה הבנתי שהיא רואה בי מתחרה על אהבתו של הבן, והעוינות כלפי נבעה הן מעצם היותי אשתו, הן ממי שהייתי, זרה ומוזרה לה ולמנהגיה. נתתי לה לתפור לי את שמלת החתונה, אולם לא הבנתי למה היא רוצה שנלך לקנות יחד כותונת לילה לפני החתונה (אני ישנה ערומה, אמרתי לה מול עיניה המתרחבות בהפתעה), או שאעטה כפפות בחתונה. דיברנו שפות זרות, גם כששתינו השתמשנו בעברית. לא אהבתי את הלשון העקיפה שלה, את העלבונות, את הפאסיב אגרסיב שבאמצעותו תימרנה את האנשים שסביבה. אלא שבישראל אנחנו חיים, ואני לא גרה תחת קורת גגה, רוחצת את חמותי בחמאם, או נושקת לידה המושטת. במלחמה שהיא הכריזה עלי ניצחתי בקרב הראשון בלי למצמץ בכלל. הבן שלה אוהב אותה מאוד, אולם מתעב את המניפולציות הרגשיות הילדותיות השקופות שלה. בחודש האחרון הם לא מדברים. משהו בקשר למי צריך להתקשר למי, ולמה הוא לא בא לבקר מספיק. אני מכירה את קוצר הרוח של השותף שגם עסוק מאוד לאחרונה, וצר לי עליה.
השבוע אני מתקשרת אליה. לא קרה כלום, אני מרגיעה אותה כשהיא מזהה את הקול שלי ונבהלת, השותף בחו"ל, רק רציתי לשאול מה שלומך. הא, היא אומרת, כל השבוע הייתי חולה נורא. שכבתי במיטה כמו כלב, ואף אחד לא הכין לי אפילו כוס תה. אני כל הזמן חושבת מה אם אפול, אף אחד לא ידע, אני אמות לבד. אני מקשיבה לה, מזהה את הצורך שלי לגלגל עיניים ומשתלטת עליו, מנווטת את השיחה למחוזות אחרים מלבד הבריאות שלה, שואלת מה היא קוראת, ומה עם הילדה הקטנה שהיא מלווה בהתנדבות דרך ויצ"ו. מתי האזכרה של אבא שלך, היא שואלת, אני רוצה לבוא. בשבוע הבא, אני מעדכנת. תישארו אצלי שבת, היא אומרת-קובעת. כשהשותף חוזר אני שואלת אותו בעדינות מה עם לחצן מצוקה לאמא שלו, כי למרות שהיא עצמאית ולא מעוניינת בעובדת זרה, היא כבר מבוגרת ויש לה פחדים. 'יש לה לחצן מצוקה', מגלה לי השותף, 'וגם אחותי וגם אחי היו אצלה השבוע'.
כמו מניפה 