שני זרים יושבים זה מול זו ברכבת. בואו נתעכב רגע על המילה 'זרים'. יותר משהם זרים זה לזו, הם זרים לארה"ב הגדולה ורחבת הידיים, לאוויר הקר שמכאיב כשנושמים אותו, לשבילי האוניברסיטה הקפואים החוצים את מרבדי השלג שמסתיר תחתיו את הדשא. באופן פרדוקסלי, הזרות המשותפת אינה מרחיקה ביניהם אלא דווקא מקרבת אותם, מסירה את המחסומים, מעלימה את השריון ששאר האנשים ברכבת עוטים גם כשאפיהם מפשירים והם מסירים את מעיליהם הכבדים ומתרווחים במושביהם. הזרות גורמת להם לעשות משהו שאף אמריקאי לא היה מעלה על דעתו לעשות- הם מדברים. הוא שואל אותה על הספר שהיא קוראת והיא מבררת מנין הוא ומה הוא לומד. לעתים רחוקות מאוד שני מבוגרים זרים מתחברים. הם נעשים חברים.
הוא אנדרו, הודי שבא להרוורד ללימודי דוקטורט על מלגת מצטיינים. די מהר הוא חווה משבר שאני מכנה סינדרום הרוורד, המשבר שפוקד את הסטודנטים באוניברסיטאות 'ליגת הקיסוס' שהיו הילדים המבריקים כל אחד ב'כפר' הקטן שלו. כשחברי האחוזון העליון יושבים בכיתה שכולם בה מצטיינים, הם מגלים פתאום שבין שאר המבריקים הם כבר לא פתית השלג הזוהר ביותר. הדימוי העצמי שלהם מתערער, והם צריכים להתאים מחדש את תפיסת העצמי שלהם למציאות החדשה. ולמרות הקשיים והמשבר שהוא עובר, כשאנדרו מדבר איתי על נושא הדוקטורט שלו אני רואה את האש הפנימית בוערת. די מהר אנחנו מאמצים אותו ואת מרגרט אשתו למעגל המשפחתי שלנו. עם מרגרט ההולנדית אין לי שום דבר משותף. בעבר התפרנסה מדוגמנות שיער, וכשהיא מספרת לי את זה אני ממקדת את מבטי בשיער הבלונדיני הארוך שלה ומנסה לדמיין אותה תחת ידי ספרים שמעצבים ממנו תסרוקות. אך בעת ההיא תקפה אותה איזו מחלה אוטואימונית שגרמה לה להתנפח, והיא מסתגרת בבית עם הפרי השחום הנחמד שנולד להם, קומר. הילדים שלי מתים על קומר הקטן, חמוד ומתוק ומשתף פעולה עם הניסיונות שלהם לעצב לו זנב מצעיף וללמד אותו לשיר בעברית. עם אנדרו, שנולד הינדי והתנצר יש לי ולשותף שיחות מענגות על היסטוריה צבאית, פילוסופיה, דתות ואמונה, כלכלה ופוליטיקה.
לשבועיים האחרונים שלנו בארצות הברית תכננו טיול משפחתי ארוך ברכב: לחזות בשחזור קרב גטיסברג, לבקר בארץ האמיש ובמבוך תירס, לגעת בפעמון החירות ולעלות על המתקנים בהרשי פארק. גרנו בבית שכור של משפחה שניסתה לעלות ארצה. בעלת הבית הייתה קריקטורה של אישה יהודיה מפונקת שעסקה בעיקר בתיחזוק הגוף שלה (ציפורניים- שיער- שיזוף מלאכותי) ובתיאום חברות שונות שתיפעלו את הבית שלה (רשימה חלקית: חֶברה שמנקה את הבית; חֶברה אחרת שמנקה חלונות בלבד; מנוי על פינוי שלג מהחניה ומשביל הגישה לבית; חֶברה שקוצרת את הדשא; חֶברה שבאה לנתק את הממטרות בסתיו ולחבר אותן מחדש באביב). היה ברור לנו שניסיון העליה לארץ הקטנה עם השפם יסתיים בהכרח בריצה מהירה חזרה לחיק החמים של הבית האמריקאי שלה ושירותיו הנלווים, ואכן עם תום החוזה בעלת הבית על משפחתה היו בדרך הביתה. היינו צריכים לפנות את הבית ערב הנסיעה, ולשם כך שכרנו יחידת איחסון לשמירת החפצים וכלי הבית שהצטברו לנו במשך השנתיים. חלק יישארו בארה"ב ויעברו לידי חברים שתכננו להגיע לאותה עיירה ליד בוסטון, וחלק יישלח לארץ. הייתי צריכה לארוז את הבית ולמיין את הדברים: מה שנחוץ לטיול יכנס לתיקים שיועמסו על גג האוטו; לארגן ארגזים לאיחסון ולסמן ארגזים למשלוח, ולהכין גם את המזוודות לטיסה לארץ. את כל זה היינו צריכים להספיק בלחץ של היום האחרון, כי היו לי עניינים לסגור גם באוניברסיטה, וכי ככה אנחנו.
בעלת הבית הגיעה הביתה במפתיע ערב לפני הפינוי. לזה לא ציפינו. הפה שלה נפער. בתחילה בדממה, ואחר כך במשפטים של כעס ויאוש מלווים בנפנוף ידיים. הייתי צריכה ממש לצעוק עליה שתרגע, שאנחנו לא אשמים שהיא באה ערב קודם, שתתאפק עם הטלפון לחברת הניקיון כי אם היא תרצה היא תמיד תוכל להזמין חברת ניקוי למחרת, שאנחנו מסוגלים לסדר את מה שנראה כמו בית שעברה בו סופה ולהחזיר לה אותו נקי ומסודר כמו שהתחייבנו. היה לנו לילה שלם להתארגן, ואנחנו טובים בלילות לבנים לחוצים כאלה, וגם הילדים היו מיומנים לגמרי בתרגול המשפחתי של הכנת מסדר ברגע האחרון וידעו להתגייס לעזרה בשעות חירום משפחתיות. ובתוך כל הארגזים והבגדים והרהיטים והנסיעות הלוך ושוב ליחידת האיחסון, הופיע אנדרו.
האינסטינקט הראשון שלי היה להגיד לו ללכת. אבל הבטתי בפניו הנפולים והאפורים והכנתי לו במקום כוס תה גדולה. אתה תדבר ואני אמשיך לארוז, הצעתי לו. אנדרו הגיע מתחנת המשטרה. אין לו לאן ללכת. האם הוא יכול לישון אצלנו? הם לא נותנים לו לחזור הביתה. אסור לו לראות את קומר. מרגרט הגישה נגדו צו הרחקה. נדרש זמן ומספר שאלות שלי עד שאנדרו הצליח להבהיר מה גרם לכל הסערה: הוא איים לרצוח אותה. אבל הוא לא התכוון, בוכה אנדרו, הוא לא באמת ירצח אותה, הוא לא אלים. זה רק דיבורים. הוא לא באמת. וכעת הוא איבד את הכל.
זכרון הלילה ההוא הוא בליל של איחסון ואיכסון, ארגזים ודמעות. אנדרו הבוכה והשבור גויס למאמץ ועזר לי לסחוב דברים מהבית לאוטו, מהאוטו ליחידת האיחסון. למחרת הגיעה בעלת הבית בשעה הנקובה, ובפעם השניה תוך 12 שעות ראיתי את הפה שלה נפער בהפתעה. עברנו חדר חדר, מהסלון הכחול לסלון הצהוב המנוילן וממנו לסלון הורוד. עלינו לקומת חדרי השינה וירדנו לקומת המרתף, והיא לא שמה לב לאורח ההודי שישב בשקט עם הילדים בחוץ אחרי ליל הסערה, לצד המכונית הארוזה לטיול הגדול. הסענו את אנדרו לתחנת הרכבת, איחלתי לו שיצליח לסדר איכשהו את הבלאגן שהם החיים שלו ונפרדנו.
אתמול קיבלתי ממנו מייל, אות חיים ראשון אחרי כל השנים הללו. שלום, כותב לי אנדרו. זוכרת אותי? מרגרט חזרה עם קומר להולנד. אנדרו חזר להודו. בהודו פגש אישה שוודית, ועבר איתה לשוודיה. כעת הוא חי בשוודיה, עוסק בפרוייקטים חינוכיים שונים. הוא בקשר עם קומר. לקומר יש ילד. לאמא של בת זוגו של קומר יש חבר חצי יהודי. בקיץ, כשביקרתי אותם, כותב לי אנדרו, הזכרתי אתכם. וידעתי שהגיע הזמן ליצור קשר. מצאתי אותך דרך האוניברסיטה.
אני מגגלת את שמו של אנדרו, ומגלה אותו באתרים שוודיים של יוגה ושל מיינדפולנס. בתמונות הוא יושב בישיבת לוטוס בהבעה שלווה, וקבוצה גדולה של שוודים נושאים את פניהם אליו.
כמו מניפה 