אמא שלי

לסדרות תורכיות יש קצב חיים אחר. במקום פרקים באורך של 45 דקות, הסדרות התורכיות מכילות פרקים שבועיים של שעתיים ועשרים דקות. סידרה תורכית רגילה מכילה בסביבות 50 פרקים כאלה, ואם היא מוצלחת במיוחד, זה יכול גם להגיע למאה, כמו שקרה ל'כלה מאיסטנבול'. בארץ נוהגים לחתוך כל פרק כזה לשלושה, מתוך מחשבה שהצופים הישראלים לא רגילים לפרקים ארוכים כל כך ולא יחזיקו מעמד. אבל אם צופים בסידרה כמו שהבמאי התכוון, בכל פרק בשלמותו, יש לדברים איכות אחרת. בהיקף זמן כזה קצב האירועים אחר. פרק אחד מקיף אירועים של יום או יומיים. הצופים נכנסים לבית של הגיבורים, למחשבות שלהם. יושבים איתם בארוחת הבוקר, נכנסים איתם למקלחת והולכים איתם לטייל על גדות הבוספורוס. הגיבורים נכנסים מתחת לעור של הצופים. מודה שמשהתרגלתי לקצב התורכי של הדברים, קצת קשה לי לראות כעת סרטים אמריקאיים. הכל נראה לי כל כך שטחי ורדוד ועלוב.

אני עוקבת כעת אחרי סידרה נהדרת שנקראת באנגלית My Home, אולם הכותרת התורכית doğduğun ev kaderindir משמעה: בית הוריך (או: הבית שבו נולדת) הוא גורלך. היא טרם הגיעה לארץ ואפשר לראותה ביוטיוב עם כתוביות באנגלית. האנגלית קצת גוגלית, ולפעמים מעוררת חיוך, אבל אפשר להבין את העלילה. בינתיים שודרו 4 פרקים, והשלושה הראשונים כבר פורסמו עם כתוביות:

פרק 1: https://www.youtube.com/watch?v=xGtSYMxFbqY

פרק 2: https://www.youtube.com/watch?v=QcKegFcmmMc&t=23s

פרק 3: https://www.youtube.com/watch?v=Cy5T3a-GbuA

פרק  4 פורסם בתורכית (https://www.youtube.com/watch?v=6CE2TVetgkU הפרקים משודרים ביום ד' ב 20:00). עם כתוביות בתרגום לאנגלית כרגע באתר זה: https://m.facebook.com/dizziclub/videos/848150555647564/?refsrc=http%3A%2F%2Fwww.youtube.com%2F&_rdr.

הסידרה מבוססת על סיפור אמיתי, אבל מן הסתם לוקחת את הדברים למקום אחר. השאלה הגדולה היא בחירה חופשית מול גורל. אף אדם אינו בוחר את הוריו, את סביבת גידולו. האם הוא בוחר את מהלך חייו? האם הסביבה שבתוכה הוא גדל לא קובעת ממילא עבורו במי יפגוש ובמי יתאהב, מה ילמד, במה יעסוק ועם מי יתחתן? הסיפור מסתבך, כי זיינפ, גיבורת הסיפור, נקרעת בין שני עולמות.

my home2
זיינפ. בפרקים הראשונים היא במצב מתמיד של שוק.

היא נולדה למשפחה ענייה קלאסית, עם אב שיכור ומכה ואם שמתפרנסת מעבודה כעוזרת בית. בגיל 8 היא עוברת לבית משפחה עשירה שמעניקה לה חינוך, אבל לא ממש מאמצת אותה באופן רשמי. מודעת לפער שבין המקום שממנו באה למקום שבו היא חיה, זיינפ מרגישה כל הזמן במבחן. היא מבינה שהבית שבו היא גרה איננו שלה, שהאהבה של ההורים ה'אשכנזים' שלה איננה נתון קבוע, שמקומה תלוי בהתנהגותה, ולכן היא התלמידה הכי טובה והילדה הכי ממושמעת. כשהיא גדלה היא לומדת משפטים באוניברסיטה, ויש לה ארוס עשיר בשם פארוק שרוצה לקחת אותה ללונדון, שהאם המאמצת מאוד אוהבת. בנקודה הזו המיתרים המתוחים מתחילים לפקוע. יש בתוך זיינפ בור שחור, צורך באהבה שתקבל אותה כפי שהיא, כפי שאף אחד מעולם לא אהב אותה. זיינפ חוזרת לבית הוריה העניים, אבל גם שם היא מרגישה שהיא צריכה למלא ציפיות. אמה הביולוגית שממנה התנתקה בגיל 8, משתמשת בכל המניפולציות הרגשיות האפשריות כדי להגשים את התוכנית הברורה שלה. היא מבקשת לשדך אותה למהדי מהשכונה, בעל מוסך ואושיה חברתית מקומית, וכך להשאיר את זיינפ לצידה, ולהבטיח את עתידה שלה.

my home1
זיינפ נקרעת פיזית בין שתי האמהות שלה, האמא מהשכונה והאמא ה'אשכנזית'.

אז יש כאן סטודנטית מבריקה למשפטים אבל בחורה מבולבלת שמחפשת בית מזה, ושני גברים – פארוק ה'אשכנזי' הבנאלי שלא מפגין תכונות יוצאות דופן, ומהדי, בעל מוסך ששומע מוזיקה מזרחית, שמאמץ אליו לעבודה במוסך ילדים מהרחוב, שמאכיל הומלסים ועוזר לעניי השכונה, מעין 'בורר' מקומי, 'גבר טוב' כמו שמגדירה אותו האמא הביולוגית של זיינפ מזה.

my home 4
פארוק האשכנזי. הוא בעיקר לא אוהב את הרעיון שזיינפ תעדיף מישהו אחר על פניו.
my home3
מהדי. השחקן היה בעברו שחקן כדורסל מקצועי ודוגמן. כאן בתלבושת המוסכניק, וכשהוא בחוץ הוא עם מעיל עור תורכי קלאסי.

למרות שיש לזיינפ שני זוגות הורים, מהר מאוד ברור שהאבות משחקים תפקיד שולי מאוד בחייה. בעיקר זיינפ נקרעת בין שתי האמהות שלה, שמייצגות שתי תרבויות שונות. אמא שלישית בסיפור היא אמו של מהדי, כי בתורכיה הכלה מצטרפת לבית חמותה והופכת לבת נוספת שלה. בקטע נפלא בפרק השלישי מסבירה אמא של מהדי לזיינפ מהי אישה אידיאלית ואיך מנהלים מערכת יחסים מושלמת לפי השיטה המסורתית. 'ראי, כלתי', היא אומרת לזיינפ, 'חיי נישואין אינם קשים כל כך, אם יודעים איך להתנהל בהם. אם הלב שלך דומיננטי יותר מהפה, אם את יותר מבינה ומכילה מאשר ביקורתית, אם את קמה לפני בעלך והולכת לישון אחריו, אם המטרה שלך היא לגרום לו אושר – תחיו יחד כמו שני פרחים. שלטי בפיך, תזדקני עם חיוך ועם סבר פנים יפות'. זיינפ ההמומה מושכת את ידה מיד חמותה ואומרת 'אני לא אדם כזה'.

my home5
זיינפ הילדה, בין שני בתים.

אמא שלי הולכת ונסוגה לשנות ילדותה המוקדמת. עד לפני כמה שבועות היא איבדה את הוריה מחדש כל יום, חיה את כאב הפרידה מהם שחל לפני שישים שנה. כעת היא במצב שבו היא שוכחת פונקציות פיזיות. היא נופלת ושוכחת לקום. היא קמה באמצע הלילה ושוכחת אם זה לילה או יום. היא מביטה בבגדים ושוכחת להתלבש. היא מביטה בי, מבינה שאני קרובה אליה, אבל לא נעים לה לשאול מי אני. לכן היא שואלת בעקיפין: את גדלת איתנו? את אחותי? ושיא השיאים: ההורים שלך נפטרו? את אחותי שמטפלת בה היא גם כן כבר לא מזהה, אבל יודעת שהיא מטפלת בה. 'היא כמו אמא שלי', היא מסבירה. בימים האחרונים היא שוכחת ללכת. היא מתחילה לשכוח לבלוע. בסוף היא תשכח לנשום. ועדיין היא במצב רוח טוב. העובדת הזרה שמטפלת בה שבה ואומרת בהתפעלות: 'היא אף פעם לא כועסת'. היא אפילו מצחיקה. כשאני ואחותי מדברות מהר והיא לא מצליחה לעקוב אחר השיחה היא אומרת 'קוקוריקו'. אנחנו צוחקות. 'למה אתן צוחקות?' היא שואלת. 'חשבנו שזה מצחיק להגיד קוקוריקו כשלא מבינים מה שאומרים' אני אומרת. אמא שלי צוחקת. 'איזה רעיון נפלא. קוקוריקו. אני אאמץ את זה'.

my home7.jpg

סרט ורוד

'רוצה לבוא להקרנה של הסרט בבני ברק?' שואלת אותי אחותי הצעירה ומוסיפה: 'צריך להתחפש לחרדיות'.

הבת של אחותי שחקנית. מגיל 6 היא משתתפת בסרטים, וכמו בקלישאה על שירלי טמפל, את רובם הגדול היא לא יכולה לראות בגלל גילה הצעיר. יש לה איכות כריזמטית של כוכבת אמיתית, והיא מסוגלת להגיר דמעות משכנעות תוך שניה. היא פוטוגנית מאוד, והמצלמה מתה על צילומי העיניים הגדולות שלה בקלוז אפ כשהן מתמלאות בדמעות. בשנה האחרונה נסעה איתה אחותי לאוקראינה לצילומי סרט שואה 'מבוסס על סיפור אמיתי'. האחיינית משחקת שם את טובה'לה, ילדה שהצילה את אחותה בשואה. 'הזוי כאן', מדווחת אחותי מהקור, 'כל הסרט רק נשים בלבד'. השחקניות נשים; הקלגסיות הנאציות נשים בלבד; המבריחה שלוקחת את טובה'לה ואת אחותה ביערות אישה; היהודיות שהולכות ברחוב בגטו במעילים אפורים כבדים וטלאי צהוב נושאות מזוודות מלבניות חומות ומסתתרות בחדר הסודי בזמן האקציה הן אך ורק נשים. בסיפור המקורי טובה'לה הצילה את אחיה, אבל בסרט האח עובר מטמורפוזה לאחות. מסתבר שיש ז'אנר כזה במגזר החרדי, סרט של נשים בלבד שמיועד לצפיית נשים בלבד. ההפקה מקצועית לגמרי, הבמאית היא חוזרת בתשובה שיודעת מה היא עושה, שחקניות ראשיות ישראליות שהובאו מהארץ, והרבה ניצבות אוקראיניות שמלמדים אותן שורות בפולנית. הצלם גבר. אחותי מתרשמת מהמקצועיות של השחזור, הבגדים, הבית על אביזריו, קרון הרכבת. האחיינית שלי שחקנית מנוסה ואמיתית, וכשהילדה שמשחקת את אחותה הקטנה מתפנקת ולא משתפת פעולה בקור ובגשם האוקראינים, האחיינית מדברת איתה ומצליחה לשכנע אותה לבצע את הסצינות. 'לא יודעת מה היינו עושים בלעדיה', מודה המפיקה החרדית לאחותי.

בארץ, הם מצלמים מפגש בין טובה האמיתית, כיום זקנה בת 85, ובין האחיינית שמשחקת אותה. אולם לשם כך הם רוצים שהיא תתחפש לחרדית. המפיקה מביאה לה שמלה ורודה סגורה עם שרוולים ארוכים וקולעים לה את השיער בתסרוקת צמות חרדית. גם המפגש מבוים לגמרי. במסווה של קטע דוקומנטרי האחיינית מקבלת 'תפקיד', שורות שעליה לדקלם, שאלות לשאול, ואפילו מתנה שהיא אמורה להגיש לטובה האמיתית. מסתבר שאסור שהקהל החרדי ידע שיש חילוניים. ודאי אסור שידע שהשחקנית הראשית חילונית. אחותי נסערת. האחיינית כועסת. 'אם הם רוצים שאפגש איתה, אבוא כפי שאני', היא אומרת, ילדה חמודה עם מכנסי ג'ינס קרועים וחולצת גופייה. 'את כל הכסף שלי השקעתי בפרוייקט', מתחננת המפיקה החרדית, בחורה בת 25. אחותי משתכנעת, והאחיינית משחקת את תפקיד השחקנית החרדית.

סרט חרדי לא מופץ בין בתי הקולנוע. המפיקה שהבטיחה לאחותי הקרנה מיוחדת לבני המשפחה של השחקניות דוחה את האירוע מיולי לאוגוסט ל'אחרי החגים'. היא לא משחררת קטעים מהסרט. רודף אותה הפחד שקטעים מהסרט יגיעו לידיים הלא נכונות, או גרוע מכך, לרשת. אחת השחקניות מגלה שהסרט מוקרן באולמות סגורים לנשים בלבד בבני ברק. במודעה שאחותי שולחת לי כתוב:

חדש! המופע שמטלטל רבבות הקיץ הזה…

                                     שחזור אותנטי בהפקה חסרת תקדים

                                      צולם באירופה באתרים היסטוריים,

    סיפור אמיתי ותחקיר מעמיק בהפקת אנשי מקצוע מהארץ ומחו"ל חבר ליצירת איכות מוקפדת.                                        מופע שנוגע עמוק בעצב וגם בכאב.

                                   יחד עם הדמעות תצאי עם מטען עוצמתי.

                                  מפגש מסעיר עם הגיבורה. סרט עלילתי מעצים,

                          מופע כינורות ענק בשירת אמונה נצחית (וציור של כינור קטן)

                                                    כניסה לנשים בלבד

אין מכירת כרטיסים חופשית. את הכרטיסים יכולים לרכוש רק תושבי בני ברק דרך העיריה. אחותי מתקשרת למפיקה שממש נכנסת לפאניקה. אל תבואי, היא מבקשת-דורשת מאחותי. זה אירוע סגור והוא מלא לגמרי. אין לי כרטיסים עבורך.

יאללה, נלך. אני אומרת לאחותי. אני פותחת את ארון הבגדים. יש לי שמלה שחורה ארוכה, אלא שהיא בלי שרוולים ויש לה שסע עמוק מאחור. אני לובשת מעליה חולצת כפתורים עם שרוולים ארוכים וסוגרת את הכפתורים עד הצוואר. מוסיפה גרביונים ונעליים סגורות. אחותי לוקחת מהארון של אמא שלי שמלה ארוכה ועליונית. אני מכניסה את כל השערות לתוך כובע ברט שקניתי פעם בברלין. לאחותי אני מביאה מטפחת ראש אפגנית, מאלה שמביא לי מהמרגל הגרמני שנוחת בארץ לביקור כל קיץ. אנחנו הולכות להגיד שלום לאמא שלי. 'אבל מי את?' היא תוהה כשהיא מביטה באחותי: הקול קול אחותי, אבל כיסוי הראש והשמלה והגרביונים ונעלי הבובה הן של מישהי אחרת לגמרי. אנחנו צוחקות, מצטלמות יחד בתחפושת, ויוצאות לדרך. התלבושת החרדית מבגרת אותנו לפחות בעשר שנים. אחותי מביטה לצדדים, מפחדת שהמפיקה תזהה אותה ותגרש אותנו. תרגעי, אני אומרת לה, אני עומדת לידך, את אחותי, ואני לא מזהה אותך. מדהים מה שכיסוי ראש ושמלה צנועה וחסודה עושים לאדם.

בכניסה לאולם הספורט שהוסב לקולנוע מסבירות לנו הנשים שאת הכרטיסים אפשר היה רק לקנות מראש דרך העיריה, אבל אנחנו עומדות בתור בין כולן. כמו שהבטיחו לנו מגיעות נשים שמנפנפות בכרטיסים ושואלות 'מי רוצה לקנות כרטיסים?' ואחותי ואני משלמות את המחיר המלא, 30 ₪ לכרטיס. אף אחד לא בודק בכניסה אם אנחנו באמת חנה ולאה ששמותיהן מודפסים על הכרטיס. האולם הולך ומתמלא. חרדיות מכל הסוגים – עם פאות בלבד, עם פאות וכובעון סרט קטן מעליהן; עם מטפחת; עם כובע סרוג עגול. ילדות, נערות, נשים וזקנות. חלקן מגיע עם עגלות ועם תינוקות על הידיים. אני מזהירה את אחותי שלא תעז להוציא את הפלאפון. כולן מסביב עם טלפונים כשרים מהדור הישן, והשיחות מתנהלות בעברית וגם ביידיש. כשהאולם מלא לגמרי, קרוב לאלף נשים, האורות כבים והמפיקה עולה על הבמה, באיחור חרדי מקובל של חצי שעה.

המפיקה מציגה את הסיפור. על הבמה עולות 7 נערות חרדיות עם שמלות לבנות וצמות מגולגלות על הראש בסגנון בית קטן בערבה. האישה החרדית שמנגנת על הפסנתר שרה 'אני מאמין' ו'נפשי, נפשי', ואלף הנשים בקהל מצטרפות לשירה. ברקע מוקרנות תמונות של ציפורים נודדות עם צבעי שקיעה שמתחלפות בתמונת יער ירוק ופלג מים מפכפך. הנערות שולפות כינורות ועושות צעדים מתואמים קטנים ימינה ושמאלה. אני מניחה שזה ריקוד. הסרט מוקרן. זוהי שעה ארוכה של מסחטת דמעות מסוגננת, אבל כיף לי לראות את האחיינית בוכה בבית עם 'אמא' שלה, בוכה ברחוב עם אחותה, בוכה כשהיא מסתתרת במחבוא סודי בגטו, בוכה ברכבת. השיחזור התקופתי באמת מעולה. אחרי ההקרנה המפיקה חוזרת לבמה ומספרת על 'ההווה'. על המפגש המרגש בין טובה'לה הקטנה – כך היא קוראת לאחיינית השחקנית שלי, ואף פעם לא מזכירה את השם שלה ולא של שאר השחקניות, ובין טובה האמיתית. היא מתארת את ההתרגשות, את הבכי (כן, שוב) הספונטניים לגמרי, את החיבוק שלהן, ואת האמונה הגדולה של שתיהן. בסוף מאיר זרקור חזק אישה שיושבת בקהל. טובה האמיתית יושבת וצופה בטובה האמיתית בסרט הדוקומנטרי רואה את טובה'לה הקטנה משחקת אותה בסרט השיחזור. אנחת התרגשות קולקטיבית ומחיאות כפיים סוערות מטלטלות את כל הקהל שקיבל תמורה הולמת לגמרי לכספו, בערב הקיצי המהביל הזה בבני ברק.

אחותי ואני נפלטות החוצה עם גלי הנשים, ונכנסות לאוטו. שתינו מסירות את כיסוי הראש החם ומטלטלות את השיער באוויר. קשה לתאר את תחושת ההקלה. 'השבח לאל', אומרת אחותי, 'בואי ניסע הביתה', ואני עונה לה: 'בחסדי שמיים'.

Picasso
Pablo Picasso, mujer en un sombrero, 1962

 

 

חתול בשק

אחותי הצעירה ואחי נוסעים לטיול בתמצווש עם המשפחות. אני עולה מן השורה השניה להיות עם אמא שלי השבוע. את סדר היום של אמא שלי אני מכירה היטב: שיגרת הבוקר, התרופות, ההליכה למועדון מעבר לכביש, שיגרת הצהרים וארוחת הערב, והפתק על השידה ליד המיטה שאומר לה איזה יום היום, שצריך להחליף מדי ערב. לאלה נוסף גם טיפול בבית של אחותי, השקיית עציצים ואוכל לחתולים. אחותי אימצה שתי חתולות רחוב עם חזות מלוכלכת, ואחת מהן המליטה חמישה גורים. שניים הצליחו למסור. את שלושת הנותרים איש לא לקח, והם נותרו בבית גם הם, חתול ג'ינג'י ושני חתולים שחורים. ביחד הם להקה אימתנית למדי, ששולטת בזנב מורם ובציפורניים מחודדות בחצר, מייללים בבוקר עד שמוציאים להם קערות אוכל, צרים על החלונות של הבית, מביאים לאנשי הבית 'מנחות' בדמות ציפורים וחגבים מפרפרים, והולכים מכות עם חתולי אשפתות שבאים לגנוב להם מהאוכל.

בלילה הראשון אני מוציאה לחתולים אוכל, מחלקת לחמש קעריות, אבל רק ארבעה מגיעים. כן, מוסרת לי אחותי בווטסאפ, החתול השחור חולה. הוטרינר הזריק לו אנטיביוטיקה שמכסה אותו לעשרה ימים. אני מוצאת אותו על מדרגות הדק, שוכב, נראה מוזנח ולא מלוקק. אני מלטפת את החתול השחור ומביאה לו אוכל רטוב מקופסת שימורים. הוא אוכל קצת ובעיקר מתמסר ללטיפות שלי. לא קל להיות חתול שחור.

למחרת הוא ניגש לפינת ההאכלה. אני רואה אותו מלקק מים, ושמחה שלפחות לא יתיבש. הוא לא מנסה אפילו לאכול. אני מתקשרת לוטרינר להתייעץ איתו, ומחליטה לקחת את החתול השחור אליו. הוא כמעט לא מתנגד כשאני מכניסה אותו לכלוב, אבל בדרך הוא בוכה ללא הפסק. זה בסדר, חתול שחור, אני אומרת לו מבעד לסורגים, כבר מגיעים. הוטרינר לוחץ פה, לוחץ שם. הוא לא בטוח מה לא בסדר, כי מלכתחילה החתול השחור היה עם דם בשתן וכעת אין יותר דם, אבל פוסק שיש זיהום. החתול מקבל עוד מנת אנטיביוטיקה בזריקה. תהיי בקשר, מבקש הוטרינר, ואני מבטיחה. בבקשה לא במשמרת שלי, אני אומרת לחתול השחור. אבל בבית הוא לא אוכל, אפילו לא אוכל רטוב מיוחד, ובסוף אני נותנת את התערובת המגרה לאחרים שטורפים אותו בבליעה אחת. הוא חלש מאוד, ואני דואגת. תמרחי לו אוכל על הפנים, מציע הוטרינר כשאני מתקשרת, ואני עושה את זה, לקולות המחאה שלו. הוא כועס עלי, וקם והולך ממקומו שעל מדרגות הדק.

למחרת בבוקר אני ממלאת את קערות האוכל של החתולים ורק ארבעה ניגשים. הוא לא בא אפילו לשתות מים. נעלם, אני כותבת לאחותי בווטסאפ. בינתיים אני מארגנת את אמא שלי ליציאה, ואנחנו יוצאות בשביל לכיוון המועדון. בפינה שבין הבית והשיחים אני רואה אותו, שוכב שמוט ראש, בעיניים פקוחות. אני מסיטה את מבטה של אמא שלי לכיוון אחר. אמנם לא תזכור, אבל בשביל מה היא צריכה לראות חתול שחור מת.

'מה לעשות?' אני שואלת את גיסי, ושולחת עדות מצולמת. 'תקברי אותו', אומר הגיס. 'נספר לילדה כשנחזור'. אני מסרבת. לא רואה את עצמי סוחבת גופת חתול לשדות עם את, חופרת קבר ומכסה. השותף מסכים לפטור אותי מטיפול בגופה. אל תספר לי מה עשית, אני מבקשת, אבל רואה שזה כרוך בכפפות חד פעמיות ושקית זבל אטומה. הגיס אומר, 'נגיד לילדה שהחתול נעלם. אני מוחק את חילופי ההודעות בווטסאפ ואת התמונה המפלילה'. אני לא מתה על שקרים שנועדו להגן על ילדים. שרק לא תתחיל במבצע חיפוש שכונתי אחר חתול שחור מת לגמרי כשתשוב ארצה.

מה היה השם של המנוח? אני שואלת את גיסי. אני רוצה לעדכן את הוטרינר. 'הוא מכיר אותו רק בתור 'החתול השחור' ', אומר הגיס. בינתיים אחותי הגדולה מגיעה למשמרת שלה. אני מעדכנת אותה שהחתול השחור נעלם, שומרת בינתיים על השקר שנתבקשתי לספר. אבל אחותי הגדולה שולחת תמונה בווטסאפ המשפחתי עם חתול שחור בריא לגמרי מסתובב בחצר. 'הנה חזר', היא צוהלת. לא, אני מתקנת, 'זה הספייר'.

Amelie Fontaine
amélie fontaine

3.8.83

בהשראת הפוסט 'מעשה בהינומה' של עדה

בחרנו בתאריך כי הוא פלינדרום. כזה שאפשר לקרוא אותו משני הכיוונים בלי שישתנה, וחשבנו שיש בזה משהו סמלי, יציב אולי, אמיתי, וגם כי קל לזכור. היום נזכרנו כי התאריך נדחף בהודעות של רשת חברתית כזו או אחרת שהשותף חבר בה. היום לפני 36 שנים התחתנו.

כל אחד מאיתנו דיבר עם ההורים שלו בנפרד. ההורים שלי שמרו על ארשת פנים שלווה, אבל כן התחילו עם שאלות מעשיות. איפה תתחתנו, איפה תגורו. הם כבר עברו חתונה אחת, של אחותי הגדולה וגיסנו. איך הגיבו ההורים שלך? אני שואלת לראשונה היום את השותף. עבור ההורים שלו זו היתה הפעם הראשונה. אמא של השותף ילדה אותו בגיל 19, כך שהיא היתה אז בת 41. הם אמרו שאנחנו צעירים מדי, השיב השותף. אני הייתי בת 20. הוא היה בן 22. משוחררים טריים חצי שנה. גם אנחנו אמרנו ככה לילדים, ממשיך השותף. גם לבת אמרנו, וגם לבן השלישי שהיה קצין בצבא. אמרנו להם שהם צעירים, שימתינו טיפה. וגם הם לא שינו את דעתם, והתחתנו. כל אחד ממלא את התפקיד שלו בהצגה של החיים, ולפעמים תפקידים שונים בוריאציות של אותה הסצינה.

אמא של השותף היתה תופרת. כזו שבונה גיזרה לפי הגוף, ותופרת שמלה לכל אחת בדיוק לפי מידותיה. נסעתי איתה לקנות בד לשמלה, וקנינו בד תחרה לבן. אחרי החתונה היא קיצרה לי את השמלה, והצרה את השרוולים, כדי שאוכל ללבוש אותה גם בהזדמנויות אחרות. השמלה עדיין בשקית בארון. 36 שנים, אבל לאן כבר אפשר ללבוש שמלת חתונה מקוצרת? היא פחות התעניינה איפה נגור, אבל שאלה מה נעשה עם כפפות. מה עם זר. ומה עם כותונת לילה. בשבילי זו היתה שפה זרה. על הכפפות בכלל לא הגבתי. ביום החתונה חפפתי את הראש וניערתי אותו. לא התאפרתי. מעולם לא התאפרתי לפני כן, למה שאתאפר לחתונה. מה כותונת, אני ישנה ערומה, אמרתי לה מול עיניה ההמומות. חברה טובה באה להיות איתי ביום החתונה ויחד שזרנו זר גיבסניות שהנחתי על הראש. בשבוע שעבר השתוללה ברשת תוכנת FaceApp# ואחותי הצעירה שלחה ורסיות צעירות וזקנות וגם גבריות של עצמה ושל האחות הגדולה. תעשי גם את, הן אומרות, תהיי יפה וצעירה. עזבו, אני מוחה, ממילא כשהייתי צעירה לא הייתי יפה. בחתונה שלך היית יפיפיה, כותבת אחותי הגדולה. ביני לביני אני מסכימה איתה. הרגשתי נהדר.

אנחנו יושבים במרפסת עם הנוף אל הואדי ועץ האגוז בעלווה ירוקה מלאה מולנו. תראי, מצביע השותף, זוג ירקונים. אני רואה שתי ציפורים צהבהבות קטנות על ענף של עץ האגוז. אני מביאה את מגדיר הציפורים שקנינו אז יחד. אני קוראת בקול מן המגדיר את הערך על הירקון:

הגדול בין הפרושים הצהובים-ירוקים באיזור. ניכר בצבע הצהוב-עז של כתמי כנפיו. גם השת והכתמים שבבסיס הזנב צהובים הם.

מילים יפות, אני אומרת לשותף, כמו שירה. שנינו עוצרים שניה על משמעות המילה 'שת' אצל ציפור כל כך קטנה. 'למקור העבה צבע בשר בהיר, ולרגלים צבע בשר ורוד', אני ממשיכה. נדמה לי שזו הפעם הראשונה בחיי שאני שומעת שיש צבע כזה, צבע בשר. 'שירתו שהיא תערובת ציוצים, מושרת לעיתים קרובות אגב מעוף כלולות עטלפי מעגלי.' בשלב הזה אנחנו שנינו מנסים לחקות מעוף כלולות עטלפי מעגלי. 'קול הקריאה המאונפפת 'דזואי' רק בעונת הקינון. הקריאות האחרות: קול תעופה 'צ'י-צ'י-צ'י-צ'י-צ'יט' שהוא רך יותר ומתכתי פחות מקול התפוחית, וכן 'צואיט' כשל הבזבוז הקנרי'. התפייטות של ממש, אנחנו מסכימים, ועוברים לארוחה שהשותף הכין והביא למרפסת. אני מביטה על הסביצ'ה דגים עם עגבניות שרי שהוא קלה בעצמו, על משקה התמרהינדי שהוא בישל וקירר, על התאנים עם גבינת העיזים וטיפות רכז החרובים שהוא זילף עליהם. כמה ארוחות הכנת לי במשך 36 השנים, אני תוהה בקול, ועדיין אתה כל פעם מפתיע מחדש.

Dijana Policki
Dijana Tolicki and Marko Arsic run Studio Firma, a photography business based in Belgrade, Serbia.

בדד, עם הזמן הבורח*

*(מתוך השיר 'בדד', עמשי לוין)

אמא שלי כותבת מכתב על דף עם שורות מבלוק מכתבים, ומשאירה אותו על שולחן המטבח. המכתב כתוב היטב, לפי כל כללי השפה שאותם לא שכחה. אחרי הכל אמא שלי לימדה עברית בעשרות כיתות אולפן, ואלפי עולים חדשים למדו עברית תקינה ממנה. משמאל למעלה כתוב התאריך הלועזי; מימין היא פותחת במילה 'לכבוד'. אלא שהיא לא נוקבת בשם הנמען. המכתב פותח במשפט הצהרה: 'מי שרוצה להפגש אתי – אשמח לפוגשו!'. המילה הראשונה מוסטת שמאלה, וכך גם המילים בתחילת הפיסקאות הבאות. כתב היד של אמי מסודר ונאה, קל לקריאה. אמא שלי ישבה עם כל אחד מילדי בזמנו ולימדה אותם לכתוב נכון. כשאני הייתי ילדה היו מלמדים את זה גם בבית הספר: לכל אות יש צורת כתיבה נכונה. איפה פוגש קצה כלי הכתיבה את הדף;  לאיזה כיוון מושכים אותו; מלמעלה למטה (ג', ו', ז', נ') או מלמטה למעלה (ט', ל', ש'), או מלמעלה למטה ושוב למעלה ולמטה (מ'); אותיות שכותבים מהקצה השמאלי ימינה (ב', ד', כ', ס', פ', ר') או מהקצה הימני שמאלה (ע'); ואותיות שמורכבות משתי משיכות קולמוס (א', ה', ח', ק', ת'). כתיבה תמה קראו לזה פעם, אמנות נכחדת. אמא שלי פונה ל'אורח' שלה, שפוקד את דירתה בהעדרה, ומפצירה בו להיפגש.

כמובן שאין אורח כזה. האורח הוא ההסבר של אמא שלי לדפים הצבועים בחוברות הציור שאחותי קונה לה, זה שממלא דפים רבים בצבע. היא לא משתכנעת מההסבר של אחותי שהיא עצמה ציירה את הציורים, כי היא לא זוכרת שעשתה זאת, והיא פונה להסבר ראציונלי אלטרנטיבי. לאמא שלי יש חבר דמיוני. לפעמים היא גם שומעת אותו מדבר. ורק חבל לה שהוא פוקד את ביתה בשעות שהיא איננה, מסרב לפגוש אותה, אולי היה מפיג מעט את בדידותה.

הבדידות הקשה היא חוויה סובייקטיבית שממשיכה ללוות את אמא שלי כל חייה. בשבת אני קופצת לבקר אותה, וכשאחותי ואני יוצאות איתה לסיבוב בשכונה ויחד אנחנו יושבות על ספסל בגינה אני מנסה לברר את מקור תחושת הבדידות. נכון, אמא שלי היא בת יחידה, ילדת נס שנולדה לזוג שהתחתן בגיל מבוגר – לאב בן חמישים ולאם בת ארבעים שלא חשבו שיהיו להם ילדים ולא האמינו שזה קרה להם. בדור שלה היו מעט מאוד משפחות עם ילד אחד. בכל זאת הייתה לה משפחה מורחבת, גם אם מצומצמת למדי. לא היו לה סבים וסבתות, והיא מספרת שהיתה 'צדה' זקנים אקראיים ברחוב ומדמיינת שהם הסבא או הסבתא שלה. אבל היו לה שתי דודות מצד האם, וגם בני דודים. ובעיקר אמא שלי יצרה לעצמה משפחה גדולה. יש לאמא שלי ארבעה ילדים, 16 נכדים, ו20 נינים נכון לעכשיו. היא מוקפת אהבה. גם איבוד הזיכרון שלה אינו קשה לה מדי. 'השרתי מעלי את כל הזכרונות, ואני מרחפת, קלילה וחופשיה' אומרת אמא שלי, ומלווה את מילותיה בתנועה של מי שמוחה מעל עצמו מטען כבד. כל יום היא הולכת למועדון הקשישים מעבר לכביש ומבלה שם בפעילויות שהיא אוהבת, ואחר כך חוזרת הביתה, שם היא נעזרת באחותי ומשפחתה, פוגשת את הנכדים וגם אורחים שמגיעים לאחותי ובאים לומר לה שלום. היא מודעת לכל זה, קוראת לאחותי וגם לי 'מלאכים שלי', ועדיין חוזרת על המנטרה הקבועה: 'אני גדלתי לבד. לא היה לי אף אחד'. זו גם הסיבה לדעתה לכך שהארוס הראשון שלה, אהבת חייה, נקטף בתאונת אופנוע כשהיה בצבא. הארוס היה ניצול שואה מרומניה, אוד מוצל מהתופת, שכל משפחתו נספתה בשואה. אהבת חייה של אמי היה שוטר צבאי יפה תואר שרכב על אופנוע שהנפיק לו הצבא. אמא שלי היתה עולה על האופנוע שלו מאחור, ויחד, מחובקים היו דוהרים אל עבר האופק. אבא של אמא שלי לא אהב אותו. הוא לא היה מלומד ולא היה לו כלום, לא ייחוס ולא רכוש, לא מועמד טוב לשאת את הבת היחידה והמופלאה שלו. הוא ביקש מהארוס לכתוב לו את סיפור חייו, והארוס פרס את סיפורו הקשה על פני מספר דפים כתובים בצפיפות: איך עלו מרומניה לארץ בשנות השלושים, איך גרו כאן אך לא נקלטו, איך חזרו לרומניה, איך השואה מחקה את הכל. אבא של אמא שלי לא השתכנע. הוא התנגד נחרצות לנישואין הללו. אמא שלי ואהובה תכננו ללכת ולהתחתן אצל הרב הצבאי, חתונה ללא ההורים וללא המשפחה. אלוהים של אמא שלי כנראה הסכים עם סבא שלי, וגם הוא העדיף שתינשא לאבא שלי, שהגיע עם משפחה שלמה וגם היה אינטלקטואל וסטודנט בדרך לדוקטורט, אפילו אם גם הוא, יוצא קיבוץ, היה חסר רכוש. אהבת חייה של אמי נהרג בתאונה כשהיה בדרך לרב הצבאי לקבוע את תאריך הנישואין שלהם. הכאב על לכתו של אהבת חייה עדיין חי בה, גם אם שכחה את שמו.

עוד אני תוהה עם אחותי למה היא מרגישה ככה, ואחותי מודה 'גם אני מרגישה בודדה'. כאן אני כבר ממש לא מבינה. אחותי היא הצעירה בין ארבעה אחים, וביני לבינה יש פער של חמש שנים. האם תחושת הבדידות עוברת בירושה? אולי אמא של אמא שלי, סבתא אנה, היתומה שנזרקה לחלל העולם בגיל צעיר והיתה צריכה לפלס את דרכה בעצמה, הורישה לה את תחושת הבדידות בגנים, וזו עברה גם לאחותי. אני יודעת שאני מעולם לא סבלתי מצער הבדידות. להיפך. כשנסעתי לבדי לשבתון לחו"ל לפני חמש שנים חגגתי את העובדה שלראשונה בחיי אני גרה לבדי. נהניתי מכל רגע, מהחופש הטוטאלי לבלות בספריה עד שהעיניים צורבות, לצאת לטיולים רגליים ארוכים, לבקר במוזיאונים, לא להתחשב באף אחד, לא לתת דין וחשבון לאף אחד. אולי זה לא חכמה כשאת לא באמת בודדה, כשהשותף מצטרף אחת לשבועיים שלושה לסוף שבוע, כשאני משוחחת עם הילדים ויודעת שזה מצב זמני שיחלוף ואשוב להמולה המשפחתית הרגילה בארץ.

מכתב מאמא לחבר דמיוני_LI

הסדר שאחרי ה'סדר'

'אחרי הבחירות' אומר השותף, כמו שאומרים 'אחרי החגים', או כמו שזה נשמע לי 'אחרַי המבול'. כמו ב'סברי מרנן', בענייני ה'סדר' הילדים שלנו מסונכרנים, שנה אצלנו ושנה אצל הצד השני, והשנה זה אצלנו. מה שאומר שנארח 4 ילדים, 3 בני זוג, 8 נכדים מהגדולה בת השבע עד הקטנה בת השנה. אחד אלוהינו. והזמנתי את אמא שלי, אומר השותף, ואת אחותי ובעלה ושלוש הבנות שלהם. שנזמין גם את אחותך ומשפחתה ואת אמא שלך? אני מחשבת במהירות בראש. במשפחה שבה יש דתיים, 'להזמין ללילהסדה' משמע לארח כל היום, והילדים שלנו מחולקים, שניים נוסעים בחג ושניים לא. אמא שלו לא נוסעת, כלומר נשארת ללון, וגם אחותו, למרות שבעלה כן, לא. הבנות שלה בנות עשרה מפונקות. אני אולי לא במדעים המדויקים, אבל חשבון של מיטות וחדרים אני בהחלט יכולה לעשות. 'איפה?' אני שואלת אותו, והוא מושך בכתפיו: 'לא נישן'. מה לא נישן, אני מרגישה גל של יאוש וכעס גואה בי, אמא שלך לא תישן? הילדים לא יישנו? אתה לא תישן? ואני דוחה על הסף את האפשרות להביא את אמא שלי לכאוס הזה. אני כמעט בטוחה שאני שומעת את השותף מפטיר 'אשכנזיה' כשהוא מסתובב ממני וממשיך לחלק בטלפון הוראות לאמו (הוא ממנה אותה על הסלטים).

השותף הוא מהאנשים המסודרים האלה שאינם מסוגלים לסדר בצורה שטחית, ולכן חי בבלאגן וכאוס. ואילו ביני ובין אי-הסדר מתקיים הסדר של דו קיום שמהותו שטחים תמורת שלום: אני נותנת לבלאגן לכבוש שטחים, תמורת השלום והזמן שמעניקה לי ההמנעות ממלחמה בו. המשאב המוגבל ביותר שלי הוא הזמן, ואני מוכנה לשלם די ביוקר כדי שלא לבזבז אותו על מטלות סיזיפיות כמו סדר וניקיון.

'אחרי הבחירות' הוא יסדר. יש לו כבר תוכנית בראש, יתחיל בחדר עבודה שהפך לחדר הורים כשבתי ומשפחתה גרו כאן, וכרגע הוא חדר ארגזים, יעבור דרך הסלון וימיין את ערימות הספרים, וימשיך לחדר השינה ובעיקר לפינת העבודה שבו. אני למודת ניסיון. פסח נועד לאנשים כמוני, שמתעבים את הקרבן היומיומי שתחזוקת הבית דורשת. בפסח אני מאלצת את עצמי לעשות דברים שאחרים עושים כל הזמן. בזמן שאני מתנפלת על המטבח, המקרר, הכיריים, התנור, השותף ישקיע את נשמתו בסידור שולחן העבודה שלו עד שהוא יהיה מושלם.

הילאל איסלר, קנדית ממוצא תורכי, כותבת על ההבדל בין אנשים שיש להם בית של קבע, אחד ויחיד וברור, ובין אנשים של אזורי הביניים, נוודים של הלב העושים את הבית כל פעם מחדש. על האחרונים היא אומרת: "אנחנו רואים את הבית כמצב פנימי, מציאות שאנחנו לא רק יוצרים וזהו, אלא יוצרים ללא הרף. אנחנו מבינים שבית הוא מקום שאנחנו עושים, ושעושה אותנו, שוב ושוב ושוב."

רק אחרי ליל הסדר, אחרי הכאוס שהיה ככלות הכל גם מענג מאוד, וכשהמזרונים שהבת שלי הביאה נערמים בפינת החדר כמו בכפר ערבי, מגיע השותף לתחילת מימוש תוכנית הסדר, נקרא לו הסדר של קבע. אני למודת קרבות, ממתינה. סדר, לימדה אותנו מארי קונדו, אומר להפטר מחפצים מיותרים. אצל השותף אין הרבה כאלה. הוא שילוב בלתי אפשרי של נווד ושל אוגר. אני ממתינה לראות איך יראה הבית שהוא יעשה, שוב.

lets stay together
מתוך פירסומת לצמיגים Goodyear – 2014: הצמיגים והשטח נשארים צמודים

זהו יום הבוחר

בבחירות לכנסת השביעית הייתי בת 7. גרנו אז בירושלים, ואמא שלי לקחה אותי איתה לקלפי. הימים היו אופוריים, שנתיים אחרי מלחמת ששת הימים. הממשלה שתקום בעקבות הבחירות הללו תיאלץ להתמודד עם מלחמת יום הכיפורים ועם תוצאותיה, אבל הסימנים היו שם קודם. במהלך כהונת הממשלה השביעית גולדה הזחוחה אמרה 'הם לא נחמדים' על הפנתרים ופסקה 'אין עם פלסטיני' בעודה מאשרת את הקמת קרית ארבע. אני בת השבע כמובן לא ידעה דבר מכל זה. ידעתי רק שאמא שלי בחרה בי מכל הילדים, ללוות אותה לקלפי, לקחה אותי בידי בגאווה גדולה, הובילה אותי מאחורי הפרגוד, והראתה לי את קודש הקודשים, המקום שבו מתייחד הבוחר עם המעטפה ועם מגש הפתקים. אמא שלי הראתה לי את הפתק שבו בחרה ושאותו הכניסה לתוך המעטפה ששתינו שילשלנו ביחד לתוך הקופסה עם החריץ. אמא שלי היתה אז האישה הכל יכולה, החזקה, זו שגידלה 4 ילדים בזמן שאבא שלי היה עסוק בדוקטורט שלו, וגם פירנסה אותנו בשיעורי עברית שלימדה באולפן. הזיכרון ההוא גרם לכך שלא פיספסתי אף מערכת בחירות. גם בבחירות כמו הפעם, שבהן אני בוחרת בלי שום חשק, ואין לי אף מפלגה שאיתה אני מזדהה, אני לא מוותרת על עצם הבחירה. בגלל תחושת הקודש החגיגית שהשרתה עלי בהליכה המשותפת ההיא לקלפי, בגללה.

היום אני הולכת בפעם השניה בחיי עם אמא שלי לבחירות. אחותי הצעירה נסעה לחו"ל עם האחיינית השחקנית שלי, שלוהקה לסרט על השואה שיצולם בארץ מזרח אירופאית. האחיינית קיבלה את התפקיד לפני שבוע, ואמא שלה, אחותי, גילתה שהטיסה היא יום לפני הבחירות. היא מתקשרת אלי בבהילות. 'תדאגי שאמא תצביע לגנץ', היא מתרה בי, לפחות היא אם אני לא כאן. אני משתתקת. אמא שלי היתה ימנית כל חייה. בני הדוד שלה היו דמויות מוכרות באירגון האצ"ל, והיא עצמה הצביעה כל חייה לג/מח"ל או למפד"ל. בין יתר ההבדלים בינה ובין אבי הקיבוצניק נח העניין הפוליטי המובהק הזה: הוא חילוני, היא דתיה. הוא מופנם היא מוחצנת. הוא מוסיקה קלאסית, היא 'הכל דיבורים'. הוא שמאל, היא ימין. היא השתתפה בעליות לסבסטיה שבהמשך הקימו את אלון מורה. אני לא בטוחה שזה נכון מוסרית להגיד לאמא שלי להצביע למפלגה שללא ספק היא לא היתה מצביעה עבורה בימיה הטובים.

אני באה לאמא שלי בבקר, מעירה אותה. 'הסתפרת' היא מעירה 'דווקא מתאים לך', ואני מבינה שהיא חושבת שאני אחותי. 'לא אמא, זו אני', אני מצביעה גם על הפתק שאחותי השאירה לה על הבגדים שעל הכיסא שבו כתבה: היום בחירות. אין מועדון, אחותי תקח אותך לבחור. אמא שלי מתארגנת באיטיות האופיינית לגילה, ואנחנו אוכלות ארוחת בוקר. 'אמא', אני שואלת אותה, 'מה תצביעי?' היא מצביעה על הפתק שאחותי השאירה על השולחן, ליד תעודת הזהות ותעודת הנכה שמאפשרת לי לחנות בחניית נכים. כתובות עליו האותיות 'פה'. 'נו, האווז הזה', היא אומרת, 'גנץ. הוא בסדר, נכון?' היא שואלת אותי, ואני מושכת בכתפי. לא מצביעה לגנרל מהקוקפיט (כך הם קוראים לרביעיה שלהם בווטסאפ) כשהדבר החיובי העיקרי שאפשר לומר עליו זה שהוא לא ביבי, אבל אמא שלי נשמעת די משוכנעת. אני לא מתכוונת להתחיל לברר מה נשאר מהנטיות הימניות של האמא הראשונה שלי. האמא השניה שלי גרה עם אחותי, אוכלת איתה, מדברת איתה כל יום, רכה הרבה יותר כלפי החיים וכלפינו ילדיה, וגם הרבה פחות מקפידה על קיום מצוות, כמו למשל על הדלקת טלוויזיה בשבת. אני מחליטה שאמי השניה השתכנעה להצביע גנץ, ולכן משלימה עם העניין.

אנחנו מגיעות לבית הספר שבו אמי רשומה להצביע. תור ארוך משתרך לפני חדר הקלפי, רובו מורכב מנשות בית האבות שאליו לקחתי את אמי ביום הכיפורים. אני מושיבה אותה בצד, ועומדת בתור. הזקנה שמאחורי דורסת אותי עם ההליכון שלה. 'אולי תתני לי לעקוף אותך', היא אומרת, 'אני זקנה וקשה לי לעמוד'. 'ראי', אני מצביעה על אמי, אני כאן איתה. אולי תשבי בצד כמוה וכשיגיע תורך תכנסי. 'אבל אני עם אברהם', היא אומרת, ומצביעה על הזקן הגבוה שעומד לפני בתור. אברהם, אני מיד מזהה, הוא החתיך של בית האבות. באבירות אופיינית הוא נותן לכל הזקנות ש'באו עם אברהם' להכנס לפניו לתור. 'אני אהיה אחרון', הוא אומר לי, ואני שואלת אותו איך הוא מבלה את זמנו בבית האבות. את יודעת, הוא אומר, כשיש ריקודים אני משתדל לרקוד עם כולן, כדי שאף אחת לא תיעלב, והעיניים הכחולות שלו נוצצות. 'אני רוקד גם עם אלה שקשה להן לרקוד'. גם אני טובעת בתכלת של העיניים של אברהם, ומאפשרת לשתי זקנות בכיסא גלגלים לעקוף אותי. אלא שמקדימה עומדת אישה בשנות הארבעים שלה, והיא רותחת. 'למה אתה מאפשר להן להכנס לפני?' היא סונטת בשומר. 'אני אתלונן עליך ולא תקבל תשלום', היא מאיימת. הטונים מתחילים לעלות. אנשים עומדים בתור לקיים מצוות הבוחר, וכל התיסכולים שלהם גואים בהם. 'הם זקנים וחולים', פוסק השומר, ומעצבן אותה עוד יותר. היא מאדימה וצועקת: 'חוסר תרבות. חוצפה. תור זה תור. הרי אם תהיה מלחמה גם הזקנים יילחמו', ואני מרימה גבות, איזה טיעון מוזר. אברהם פונה לזקנות 'שלו' ושואל: 'ואם תסיימי לבחור מה תעשי? תחזרי ללובי של בית האבות ותשבי עם כל החבורה לרכל. אז תשבו כאן ותדברו', והוא צוחק. הזקנה שרבה עם האישה רוטנת: בגילי אין לי סבלנות לעמוד בתור, אבל אברהם שכנע אותה. אני מבינה למה ביום כיפור כשאברהם נכנס לתפילת מוסף עבר רחש בין כל הנשים כמו רוח בערבי הנחל: 'אברהם הגיע'.

כשאנחנו חוזרות הביתה, אחותי הגדולה שואלת מה הצביעה אמא. גנץ, אני עונה. אחותי הגדולה נחרדת: אבל אמא תמיד הצביעה מחל או מפדל. אמא של היום שונה, אני עונה, וגם מחל ומפדל של היום שונות מהמפלגות של פעם. 'אמא של פעם מורטת את שערות ראשה' מוסיפה אחותי רגשון אוחז בראשו בבעתה, ומוסיפה 'אם היתה הולכת איתי היתה מצביעה שונה'. אני לא עונה 'אבל את לא כאן', ואולי הייתי צריכה. הרי גם אני התלבטתי בעניין, אבל אני שלמה עם ההחלטה שלי. בסופו של דבר היתה לבד בקלפי, אמא שלי השניה, הנוחה לשכנוע, הרכה והנעימה, היא והמעטפה והפתק שבו בחרה, בעצמה.

(ותודה לי', ששלח לי את הסרט הקצר הבא. מצאתי אותו עם כתוביות בספרדית. למי שיחזיק מעמד, תכינו טישו)

'אין לך עיגול בעולם שאינו נעשה מתוך נקודה אחת העומדת באמצע' (ספר התשבי)

השותף ואני יושבים על המרפסת ושותים. זה יום ההולדת שלו, עוד לא החגיגה עם המשפחה, אלא רק רגע קטן של יחד. האם יש משהו שאתה רוצה לשנות בחיים שלנו, אני שואלת אותו. הוא מניח את הכוסית בזהירות לפניו ואומר: 'אני רוצה לצחוק יותר. פעם הייתי גם מצחיק'. זה נכון. השותף היה פעם מצחיק ברמה כזו שכשהיה נכנס לחדר הפך למרכז הגלקסיה, לשמש שכל הכוכבים נעים סביבה. אני לא לגמרי מקורית, אני יודעת, אבל אין דבר סקסי יותר מגבר שמצחיק אותך. וגם חכם.

***

ראית את הפרחים האלה? אמא שלי מלטפת בחיוך שלושה צבעונים גרוטסקים למראה תקועים בצנצנת שקופה עם מים על שולחן המטבח שלה. 'יודעת איפה מצאתי אותם?' היא בונה את הדרמה. 'ככה סתם, מישהו זרק אותם על המדרכה. ואני הרמתי. תראי כמה הם יפים', ואני מזדהה עם השמחה שלה על הזכייה בחינם, על ההצלה של הפרחים המושלכים שהיא ראתה את הפוטנציאל שלהם במקום שאחרים זלזלו וזרקו. גילגול נסבל של הצורך שלה לאגור ולאסוף שפעם, כשעוד היתה לה שליטה מלאה על חייה ועל חפציה, הוליד בית עולה על גדותיו בשמונצס, או כמו המילה המדויקת בגרמנית Klamotten, צבר אקראי של חפצים, דברים, אריזות ריקות, שקיות ניילון ועיתונים ישנים, פרחים מיובשים ומגבות של לוחות שנה ישנים שמודבקים על דלתות מתקלפות.

אמא עם צבעונים.jpg

אחותי נסעה לפסטיבל המסכות בונציה, ואני עולה מן השורה השניה, כמו תמיד. אנחנו יושבות ביחד במטבח החדש של אמא שלי ואני שולפת את ערכת הצבעים. אמא שלי לא מעוניינת לצייר חופשי על דף לבן. היא צובעת מנדלות בחוברת שאחותי קנתה לה, צובעת בלורדים צבעוניים בין הקווים. 'מה זה מנדלה?' היא שואלת. 'כבר אמרו לי, אבל אני לא זוכרת'. 'מנדלה זה מעגל או מרכז בסנסקריט, הודית עתיקה' אני מסבירה לה. שוב. כמובן כבר אמרו לה, גם אני אמרתי לה כבר כמה פעמים, גם הערב. 'אה, יפה', אומרת אמא שלי, ומתלבטת בין הלורד האדום ובין הסגול. בדרך כלל היא באמת לא יוצאת מן הקווים בכלל. על קיר המטבח שלה תלויות עבודות שהביאה מן המועדון, פרחים מסיקווינים מודבקים, שמש מחייכת. היא מראה לי אותם, שוב, עיניה אורות למראה העבודות הצבעוניות. 'יש לי עוד עבודות, אבל הן תלויות על הקיר של המועדון', היא מגלה. 'אני אקח אותן הביתה כדי שלא יגנבו לי אותן. כבר גנבו לי שתי עבודות'.

על השולחן שוכן 'ראש דשא' שהכינה במועדון הקשישים בתוך קערת מים, 'שיער' הדשא שלו פורץ גם מחלקים שונים של פניו, מהלחיים, מהסנטר. היא גאה בו מאוד, מראה לי את הגבות שהדביקה לו, ואת החיוך המקנה לו הבעה מגחכת. 'אני לא כל כך אוהבת את המדריכה לאמנות שם', היא מפתיעה אותי, 'אבל זה בסדר, גם היא לא אוהבת אותי'. זו אמירה צינית שמתאימה הרבה יותר לאמא הקודמת שלי, מאשר לנוכחית, הרכה והנעימה כמו ילדה טובה בת שלוש. אני יודעת שיש לה הבלחות של זיכרון צלול, ומנסה את מזלי. 'אמא, את זוכרת את אבא?'. בזמן האחרון היא מבלבלת בינו ובין אבא שלה, ושתי הדמויות מתמזגות אצלה לאחת. הפעם היא זוכרת. 'ודאי', היא אומרת. ומגלה לי כמו שמגלים לחברה: 'יודעת למה התחתנתי איתו?' ואני זוקפת אוזניים. 'כי ידעתי שאף פעם לא אמצא אדם כל כך טוב וכל כך חכם כמוהו'.

בזמן שהיא ממלאה בלורדים צבעוניים את השטחים בין הקווים בציור המנדלה שבחרה, אני מציירת אותה. כשאני מראה לה את הציור היא מעווה את פניה. 'מי זו הזקנה המקומטת הזו?' היא שואלת, 'רצינית כזו עם משקפיים'. אני מכחכחת בגרוני. זו לא באמת את, אמא. את הרבה יותר יפה ומחייכת.     אמא ציור 1 לפברואר 2019.jpg

מתערבים?

בסוכות נסענו לבת שלי. השותף הביא איזה ציוד שהחתן שלי ביקש ממנו בשביל הסוכה, לא זוכרת כבר מה בדיוק, וכשבאנו השותף אמר שהביא את הציוד אבל שכח להביא אזיקונים; בטח לחתן יש. הנכדה הגדולה שלי פסקה בידענות: אין לאבא שלי אזיקונים. ומיד אמרתי: בואי נתערב שיש. הסברתי לה את הקונספט: אם את צודקת ולאבא שלך אין אזיקונים, אז אני אתן לך משהו שנחליט עליו. ואם יש לאבא שלך אזיקונים, את נותנת לי, ומיד שאלתי אותה מה היא רוצה. סיכמנו שאם היא צודקת אנחנו הולכות לסופר והיא בוחרת חמישה דברים שאני אקנה לה. ומה אם את מפסידה? שאלתי. והיא ענתה בבטחון: אני לא אפסיד. בכל זאת, אמרתי. אם את מפסידה, את צריכה לסדר את מדף ספרי הילדים אצלנו בבית. אבל אני לא אפסיד, היא חזרה ואמרה.

הנכדה הגדולה שלי דומה לי מכל כך הרבה בחינות. וזו בדיוק הבעיה. גם אני לא מפסידה בהתערבויות. כשהשותף ואני היינו חברים התערבנו על נוצה של טווס אם אצליח ללכת מצד שמאל שלו דקה שלמה בלי שירגיש (הוא לא שומע באוזן שמאל). ניצחתי. עד היום אני עוד ממתינה לנוצת הטווס ההיא, אבל מצד שני, יש מצב שהוא הפסיד בכוונה.

הכי אני זוכרת את ההתערבות שלי עם בת הזוג לשולחן בבית הספר. כדי שלא למות משעמום סרגתי אז כיפות במהלך השיעורים. למורה שהעיר לי שאסור לסרוג בכיתה הצעתי כיפה שוחד. סרגתי לו כיפה אדומה עם דוגמה צהובה בקוטר של עדשת משקפיים. הוא לקח אותה, פתח את הפה, ושב וסגר אותו. אחרי הכל, הבטחתי כיפה, וקיימתי. לא התחייבתי על הצבע ועל הגודל. האם הזכרתי שהמורה הזה היה ג'ינג'י? בשבת ראיתי את הכיפה שלי על ראש הילד שלו. אחרי כיפת השוחד הרשו לי לסרוג בכיתה. בנות שֶׁמחו נענו במשפט: לה מותר, ואיכשהו כך זה נתקבע.

הלכתי לחנות שמכרה כיפות ושאלתי כמה הם מוכנים לשלם עבור הכיפות שלי. התשובה היתה מאכזבת מאוד. המוכר הראה לי את הכיפות שהוא מוכר: סריגה אחידה עם חוט צמר ובמסרגה מס' 1. אני סרגתי עם חוט דה אם צה, במסרגה מספר 0.75, בדוגמאות שאני המצאתי, על ידי תוכנה שתיכנתתי בעצמי בשפת בייסיק ושהרצתי במחשב הניסיוני של אבא שלי שפעל על קלטות סליל מול מסך הטלויזיה. מאסתי אז גם ברקע המשעמם בעל הצבע האחיד של הכיפות, והתחלתי לייצר כיפות שכולן דוגמה. כיום זו הנורמה, אבל אז הייתי חלוצה, מחשבת כמה עיניים להוסיף בכל שורת דוגמה כדי ליצור עיגול שטוח. כשסיימתי לסרוג כיפה אחת יפה במיוחד שאלה אותי השכנה שלי לשולחן למי הכיפה ואני אמרתי לה: את זו אני אמכור ב240 שקלים. לא זוכרת אפילו למה נקבתי במספר הזה, אבל זה היה סכום גבוה במיוחד, פי ארבע ממה שהחנות הציעה לשלם, והשכנה לשולחן שלי ידעה זאת. בחיים לא תצליחי, היא אמרה לי. מתערבים? הצעתי לה. קבענו תאריך. אני לא זוכרת מה הייתי צריכה לתת לה אם לא אצליח למכור את הכיפה בסכום הזה עד התאריך ההוא. אני זוכרת היטב מה היא היתה צריכה לעשות אם אצליח.

כדי לנצח בהתערבות פניתי לכל החברות: נארגן יריד כיפות בחנוכה. פנינו לבית הכנסת שהסכים לפתוח עבורנו את האולם בערב. הדפסנו דפים: יריד כיפות סרוגות! כל אחת יחידה במינה. כל סורגת תימחרה את הכיפות שלה לפי רצונה. אני הבאתי את כיפת ההתערבות והצמדתי אותה בסיכות לראש קלקר של פאה. היא נראתה מרשימה במיוחד. 240 שקל, נכתב במדבקה שהיתה צמודה לה.

פעלנו כמו קואופרטיב משומן היטב. בסוף הערב הבטנו סביב בלי להאמין: כל הכיפות נמכרו, כולל כמובן הכיפה שלי, הסיבה לכל היריד כולו. ההצלחה הכי גדולה נרשמה בהזמנות שקיבלנו: אנשים עמדו בתור כדי להזמין כיפות מיוחדות, עם שם, עם צבעים, עם דוגמה מסוימת. את ההזמנות חילקנו בינינו ועמלנו עליהם כל אותה שנה. אבל הכי נהניתי מהניצחון שלי בהתערבות. השכנה שלי לשולחן, ילדה מתוקה מבית טוב, נאלצה לתלות את התמונה שבחרתי עבורה בחדר שלה במשך שלושה חודשים. נדמה לי שזה היה פוסטר של קוף מציץ מאסלה.

מה קורה, שאלתי לפני שבוע את הבת שלי, שבאה אלינו עם הנכדה הצעירה, בת עשרה חודשים. מאז שהפסידה בהתערבות הנכדה הגדולה מסרבת לבוא, היא הודתה. היא לא רוצה לסדר את מדף הספרים. פתחתי את הפה, ומיד סגרתי אותו. ניצחון פירוס, חשבתי. תגידי לה שלא צריך לסדר, אמרתי לבת. אני מוותרת. אתמול הם באו. הנכדה הגדולה ניגשה אלי ואמרה: בואי תראי לי מה לעשות עם הספרים. אני רוצה לסדר אותם.

במוצאי שבת נפגשה כל המשפחה בחגיגת בת המצווה של אחיינית שלי, הבת של אחותי הצעירה. למתנת בת מצווה תיאמתי לי ולה צניחה חופשית לעוד חודש. כבר עכשיו השמחה של האחיינית שלי מרקיעה שחקים. את יודעת, אמרתי לנכדה הגדולה שלי, אם תרצי, אקח גם אותך כשתהיי בת מצווה לצניחה חופשית. הנכדה מחזירה לי מבט חד. ממש לא! היא אומרת מיד. אבל אולי נעשה קורס ציור משותף.

heidi hair
Heidi Hair and Polka Dots, Maria Pace-Wynters

 

איך דילגתי על פייסבוק ופתחתי אינסטגרם

בשיעור הראשון שלי השנה, אני קובעת להם בחינת בקיאות לעוד שבוע בדיוק. בחינת הבקיאות מכניסה את ה'ילדים' ללחץ. הם שייכים לדור שרגיל שילטפו לו את הראש רק על המאמץ, שירגיעו אותו. אני מסרבת לשחק את המשחק. כשאחת התלמידות מנסה להכניס מילים לפי 'תגידי שיהיה בסדר, שאנחנו יודעים את החומר, שנצליח', אני מחייכת, ואומרת: 'מה שהיא אמרה. אבל הבחינה קשה, קטנונית, זו המשמעות של בקיאות, אל תעגלו פינות, תקראו את החומר כמה פעמים ותעשו רשימות'. אני רואה את השוק על הפנים שלהם: זה כל כך שונה מהשיח הרגיל של המורים שלהם בעבר. אחד מהם אף הולך למזכירות ואני מקבלת מייל משונה שמזכיר לי שעל פי הנהלים בשבועיים הראשונים של השנה אסור לקיים בחינות, כי זה זמן של 'שופינג' בין קורסים, ורשימות המשתתפים עוד לא קבועות. המייל קצת מצחיק אותי, כי אני ראשת החוג, מה תעשו לי. אם מישהו חושב שהקורס קל ומלטף עוד יש לו זמן להחליף, לפרוש. לא מעוניינת בו. ואם מישהו חדש יגיע אחרי בחינת הבקיאות, נקבע לו מועד מיוחד. נהלים נועדו לשרת אותנו ולא להיפך.

בתום בחינת הבקיאות אני אוספת את הדפים, והולכת למשרד שלי. אני מגלגלת לי את הסיגריה היומית, וממלאה את בקבוק המים מן המתקן. אני לא מעשנת חברתית, ולא אוהבת שרואים שאני מעשנת. יש לי פינת עישון סודית במעלה המדרגות החיצוניות, במקום שאיש אינו עובר בו. שם אני יושבת, נשענת על הקיר, הנוף לפני, ומפלס המים בבקבוק שלי יורד במקביל להתקצרות הסיגריה. אני שומעת את דלת הבניין נפתחת והמיית תלמידים שיוצאים ממנו אל החצר. נשמע שקיבלו תרגיל בקבוצות, וקבוצה אחת בחרה לשבת ברחבה ליד המדרגות למרגלותי. הם לא רואים אותי, ואני לא רואה אותם, אבל קולותיהם עולים אלי ברורים. הם מדברים על המבחן. הם מדברים עלי. הם עדיין בלחץ, משווים תשובות, מגלים שאכן זה גרם להם ללמוד. אני סיימתי כבר את הסיגריה שלי מזמן ותוהה מה לעשות. לרדת ולגלות להם שישבתי שם והקשבתי לכל מה שאמרו? לחכות שיתפזרו? אין דרך אחרת, אני חייבת לרדת. 'שלום', אני אומרת להם, ועונה לשאלה שלא נשאלה: כן, שמעתי. וכולנו מחייכים.

אני חייבת לרדת כי אחותי בקורס, ואני מוציאה את אמא שלי מהמועדון. אני נוסעת אליה, ומגלה שהאחיינית שלי נשארה בבית, ילדה בת 12, מצוננת. כואב לה הראש והגרון. אחותי שמה לה נעצים בשתי נקודות בגב, אבל אני גם כן מכירה תרופת קסם עממית לכאבי גרון, ואני עומדת במטבח של אחותי וחותכת בצל לבן גדול לפרוסות ושופכת עליהם דבש. תוך זמן קצר נוצר סירופ דבש עם מיץ בצל, ואני מדרבנת את האחיינית לקחת ממנו כמה שיותר. זה טוב לכאבי הגרון, מחטא אותו, אני מסבירה לה.

אמא שלי שמחה מאוד לראות אותי. הגיל המנטלי שלה עכשיו הוא בערך 3, ואני הולכת איתה למגרש המשחקים. בחדשות איימו בגשם, וסיפרו על שטפונות בדרום וברד בצפון. באזור השפלה רוח חזקה אמנם מעיפה את העלים ומפילה את הכסאות בחצר, אבל גשם לא יורד. אנחנו הולכות בדרך ושרות ביחד, מדקלמות שירי ילדים: רוח רוח רוח רוח, בפרדס נפל 'תפוח' משלימה אמא שלי ומניפה את ידיה בהתלהבות. אני צריכה צבעים, אני מבקשת מהאחיינית שלי. אני ואמא שלי יושבות בחצר ומציירות ציורים ביחד. כשהייתי ילדה, אולי בת חמש, נזכרת אמא שלי, היה בא לאבא שלי חבר, מר פריימן. גר בקצה הרחוב, היה רווק ובודד מאוד. הוא היה מתפרנס מרישום תוכניות בתים, אבל לא היתה לו פרנסה רבה. אבא שלי חיפש דרכים לעזור לו, וכדי שלא יחשוב שנותנים לו צדקה ביקש ממנו ללמד אותי ציור. הוא לא ידע עברית, ודיבר איתי גרמנית, נזכרת אמא שלי, והבנתי אותו. אני נדהמת מפיסת הזכרון הצלולה הזו שצצה יש מאין כשהחזיקה ביד צבע וצבעה באדום בין הקווים של הפרח שציירה.

האחיינית שלי מרגישה קצת יותר טוב ובאה לשבת איתנו בחצר כשאנחנו מציירות. ראית מה הבן שלך העלה לאינסטגרם? היא שואלת אותי. אני מסתכלת. הבן הצעיר העלה תמונות שהוא צייר, פורטרטים עדינים ומלאי מבע, רישומים של דמויות בדיו. לא ידעתי שהוא חזר לצייר. אני מבקשת מהאחיינית להראות לי את האינסטות של שאר הילדים שלי, והיא לוקחת מידי את הטלפון שלי, ומקישה עליו מספר הקשות, מחזירה לי אותו ואומרת: הנה, יש לך עכשיו חשבון אינסטגרם, תעקבי אחריהם.

frederic forest
Frederic Forest