שוב תקופה של גאות בחיי*

לא משנה כמה ניסיון כבר צברתי, בכמה כנסים כבר השתתפתי, באיזה שפות הרציתי ולפני איזה קהל הופעתי – כשמדובר בהופעה ב'מגרש הביתי' שלי, כשאני אמורה לתת הרצאה מדעית ולהציג חידוש מחקרי בקרב העמיתים והתלמידים שלי, אני נלפתת. אני מתייחסת להרצאות בפני מי שהיו המורים שלי ומי שהם תלמידים שלי כיום כמו לסבבי המלחמות של מדינת ישראל: כישלון הוא כתם בל יימחה שיישאר דבוק אליך לדיראון עולם, אי אפשר לכבס או להסיר אותו ממך. מאידך, הצלחה היא נוצה מפוארת בכובע, שמחה גדולה אבל זמנית בלבד, עד ה'עונג' הבא. ואולי כל זה רק נדמה לי, ומדובר יותר במסורת אכזרית של דורות עברו, וכיום הקולגות שלי רחומים יותר? נההה. אני יודעת בדיוק באיזו הנאה הקולגות – הן הדור הקודם, הן הנוכחי – נהנים לנתח באיזמל חד את התקרובת האקדמית המובאת לפניו, כיצד הם מעירים הערות סרקסטיות על סרחים עודפים של ההרצאה או לחילופין, על פערים בטיעון הלוגי, בורות פעורים שהמרצה פסח עליהם בביטחון המוחלט של אדם המהלך מעדנות על פני האדמה בעוד צועד על חבל דק מתוח על פני תהום.

לפיכך, אני נמנעת ככל יכולתי מהכבוד המפוקפק הזה של הרצאה במוסדנו המכובד. הפעם האחרונה שבה מצאתי את עצמי במעמד הזה היתה כששבתי מהשבתון, הקנס הבלתי נמנע שיש לשלם תמורת ההתנתקות המבורכת מהביצה המקומית.

עשרים שנה ימלאו למותו של מי שהיה המורה של המורים שלי, ואירגון האירוע מוטל לפתחי. והפעם אין חדר בריחה, אין פתח מילוט, אין גלגל הצלה. איך שלא אסתכל על זה הנושא מוביל ישירות אלי, וכך, כשפונה הקולגה בדימוס ומציע לשתף פעולה, נארגן ערב והוא יתן הרצאה אחת ואני אחת, אני מהנהנת בחיוב, ומיד נלפתת.

חשוב לי במיוחד להגיש את הדברים בפורמט המהודק והמדויק ביותר שאני יכולה, כשם שיש הבדל תהומי בין שתיית יין בכוסות פלסטיק, שטעמו קהה אפילו אם הוא בציר משובח ממהדורה מיוחדת, ובין שתייתו בגביעי זכוכית צלולים וקרירים. נושא ההרצאה ברור לי, וגם המחקר כבר נעשה ברובו, ולמעשה כבר נתתי את ההרצאה באנגלית בוינה, בשבוע הקר ביותר של השנה. אבל הלפיתה הזו שאוחזת בי בקרביים מבהירה לי שלא די לתרגם אותה לעברית, אלא דרוש כאן עיבוד ושינוי רציני.  אני צוללת למחקריו של הנפטר שהערב מתקיים לזכרו. עקרונית אני לא רואה טעם להתמקח איתו על המסגרת או על הפרטים. האיש היה גדול בדורו, באמת אחד הענקים, הערות השוליים שלו ממלאות כרכים והרשימות הביבליוגרפיות הן כרך בפני עצמו. בימי חייו, מעיד עליו תלמידו, בעצמו כבר אמריטוס, עיקר גדולתו היתה שהיה פתוח לניתוחים אחרים שלא הסכימו עם דעתו. אני משבצת ציטוטים רלוונטיים מדבריו בהרצאה במקומות שבהם ניתן לצאת מהן למסקנות שלי, ונמנעת מדיון פרטני בנבכי מסקנותיו שעליהן אני חולקת. ועדיין אני זקוקה לקהל חי שעליו אוכל להתאמן ביבש כדי לטעום את המילים יוצאות מפי ופורחות לחלל העולם. כשהן נפגשות עם אוזניים אמיתיות הן מקבלות צורה שונה מזו שהיתה להן כשהן שבויות בתווי המסך או אסורות בדיו המדפסת על גבי דף לבן.

בשבועות מגיעים אלינו לארוחת צהרים הבן הבכור ואשתו, והבן הצעיר וחברתו. אני מבקשת מהם רשות לקנח בהרצאה, שאותה קוטעים פעם אחר פעם השותף והבן הבכור. הם מעירים הערות זהות: הדברים עמוסים, כאן הלכתי לאיבוד, כאן נתת יותר מדי דוגמאות. הבן, שעוסק בתקשורת שואל: אני יכול לערוך לך את הדברים? והשותף מהנהן בהסכמה. הבכור הוא העתק מדויק של השותף, חושב כמוהו, מרדן ועקשן כמוהו, יצירתי כמוהו. ביקורת צודקת, אבל הקונטקסט, הקונטקסט. אני מנסה להסביר שזו איננה הרצאה של TED של זיקוקים בלתי פוסקים לציבור הכללי, אלא הרצאה מקצועית של חצי שעה לציבור הכי אינסיידר שיש, שיודע על מה אני מדברת. כשאני מלווה לדלת את הבן הצעיר ואת חברתו, בעצמה בת של שני פרופסורים, היא אומרת לי: אני מבינה אותך. הרצאה טובה.

אני חוזרת לשולחן השירטוטים. זוכרת את הביקורת ומשתדלת שלא לאבד את החוט המקשר. הפרטים שבונים את הטיעון אינם סרח עודף, משקל יתר שצריך להוריד, אלא חלק בלתי נפרד מהדרך שבה אני מבקשת לקחת את השומעים. בכל זאת אולי אפשר לוותר על העיקוף הזה כאן, ואולי עדיף שלא לקרוא את הטקסט הזה שם. אני צריכה מיקוד, אני צריכה שיהיו איתי פה ולא ילכו לשם.

בערב עצמו אני מקבלת בברכה את הכהנת הגדולה שתהיה יושבת ראש של הערב. היא כמובן בוחנת את לבושי ומעירה משהו על כך שזו חולצה יוצאת דופן, ושהיא לא ראתה אותה עד עכשיו. אני מחייכת. לא הבנתי אם אהבת או לא, אני אומרת לה, והיא עונה, עוד לא החלטתי. אני מעריכה את העובדה שהיא מבינה שלומר לי ישירות שהיא שונאת את החולצה שלי זה לא הדבר הכי נכון לעשות רגע לפני ההרצאה שלי.

היתרון הגדול ביותר בהרצאה במגרש הבית הוא שאת יודעת בדיוק איך ההרצאה התקבלה. את לא צריכה לפענח סימנים, להבין מסרים בין השורות. את ילידית, דוברת השפה, ויכולה לדעת לפי שפת הגוף, לפי אמירה כזו או אחרת, לפי משך מחיאות הכפיים וחוזקן מה חשבו על הדברים שלך. ואני יודעת שאהבו. המשפטים שלי הם זרמי חשמל תלויים מעל ראשי המאזינים, מוזיקה חדשה שעוטפת אותם, מציעה להם שינוי של נקודת מבט. בדרך כשאני מסיעה את הכהנת הגדולה הביתה היא אומרת לי: ההרצאה שלך היתה מצוינת. עמוסה מדי, אבל מצוינת. התגובות באותו ערב ולמחרת מאנשים שלא חייבים להגיב כלל מאשרות שהיה טוב; מעניין.

בווטסאפ המשפחתי אני מספרת על התגובות החיוביות. השותף מבהיר: "בחג השבועות אמא הקריאה את טיוטת ההרצאה בפורום המשפחתי. הפידבק שלנו היה לא מאוד מעודד, אבל אתמול היתה ההרצאה עצמה ואמא חזרה זורחת כי קיבלה מלא פידבקים חיוביים (בזכות הביקורת הבונה שלנו, אבל אנחנו רגילים שלא מפרגנים לנו על חדות האבחון)." אני מחייכת. עד העונג הבא.

*ענבל פרלמוטר, המכשפות, עד העונג הבא

 

מודעות פרסומת

הייתי רוצָה לשבור לך יד, ואז לתת לך רחמים

התקשרו אלי מהמעון והודיעו שהתאומה הקיאה ושצריך לקחת אותה. אלה הקטעים הקשים ביותר עבורי, כשאני מנסה לג'גל בין לימודי עיצוב, עבודה והורות לתאומים בני שנה וחצי ולדאוג שכל הכדורים יהיו באוויר בלי שאף אחד מהם יפול. הייתה לי הגשה, והאיש שלי היה באוניברסיטה שלו, במרחק של שעות. אין למי להתקשר, אין מה לעשות. עזבתי הכל ורצתי למעון. התאומה רצה אלי, מחייכת את החיוך השדוני שלה עם הרווח העצום בין שתי השיניים הקדמיות, עם השיער בקוקיות המתוקות שצומחות לה משני צידי הראש כמו שתי אנטנות פרוסות. היא הקיאה קודם, אבל כעת נראתה שמחה ומאושרת. אין עוד אף אחד במחזור שלי שהוא הורה, שלא לדבר על הורות לתאומים. חלקם זה עתה התחתנו, אבל ההורות מבחינתם אינה אפשרית בשלב הזה ולא קורית. לקחתי איתי את התאומה. נכנסנו לחלל של ההגשות. תלמידה אחרת הגישה את העבודה שלה, והמרצה עמד שם, מגובה במרצה נוסף, צעיר יותר, והגיב לפרזנטציה. התאומה חייכה את החיוך המקסים שלה ואמרה 'בא'. לא בכתה, לא השתוללה. הברה אחת. והמרצה השתתק. שלח בי מבט רע ואמר: תשימי את הדבר הזה בשקית כדי שלא יעשה רעש.

כלתי מספרת לי את הסיפור הזה וגם עכשיו עיניה מתמלאות דמעות. יצאתי איתה החוצה, היא מספרת, התחלתי לבכות. בהתחלה את לא מאמינה שזה מה שאמרו לך, שתשימי את התינוקת שלך בשקית. אחר כך את גם לא ממש מבינה. לא יודעת מה לעשות. להגיב? להתלונן? חברה שיצאה איתי מהכיתה לקחה אותי למזכירות. דיברתי עם ראש התוכנית. הוא אמר שהם לא רגילים לאמהות בקרב הסטודנטיות, שהם לא יודעים איך לאכול את זה. שהוא ידבר עם המרצה. הוא דיבר איתו. המרצה אמר לי 'מצטער שנפגעת'. לא מצטער שהוא פגע. הוא מצטער שאני נפגעתי כי מרצה שאני תלויה בו, שצריך לתת לי ציון, אומר לי לשים את הילדה שלי בשקית.

כשהיא מפסיקה לרגע כדי לקחת אוויר השותף שלי מתפרץ. אני חושב שאת צריכה לפרסם את הסיפור בפייסבוק, הוא אומר, מה זאת אומרת לשים את הילדה שלך בשקית? צריך לפטר את המרצה הזה, הוא ממשיך לחמם. אני הייתי תובע אותו אישית. ואת המוסד. הבן שלי, האבא של התאומה, ילד רגוע לגמרי וממש לא לוחמני תומך בו. הוא רואה את העניין בדיוק באותה הדרך.

ורק אני יודעת כמה זה לא פשוט. איך השיתוק הזה שתוקף אותך ברגע האמת, חוסר האמון שזה מה ששמעת, ואחר כך איך הפגיעה המהדהדת בך ממשיכה לשלוח אדוות במשך כמה ימים, ואת מגלגלת בראש את התגובות הראשוניות שאותן כבר לא תגיבי בגלגול הזה, אבל מה לגבי תגובות מאוחרות יותר, ומה לעשות עכשיו. ועד שאת חושבת שאת יודעת את התשובה הנכונה עבורך כבר עבר הזמן, והפגיעה רחוקה ומי בכלל ישמע לך, ולמה לא התלוננת מיד?

הייתי השבוע בכנס בארץ, והיה שם קולגה שלי מהחוג, נקרא לו נפוליאון. הוא קטן קומה והגישה שלו מתנשאת ונעלבת בו זמנית, שילוב שעל פניו נראה בלתי אפשרי אבל הוא ארסי כשם שהוא בלתי נעים. הוא קצת מיזוגן, יותר עניין של גישה ממשהו שאפשר להצביע עליו מפורשות. סטודנטיות באות לספר לי איך הוא מתעלם מהן, או מתנשא עליהן בשיעור. זה לא קורה לו עם סטודנטים. מעולם לא היינו ביחסים קרובים או מיודדים. לפני שנה בערך עבר נפוליאון גירושין מכוערים ביותר, שבמהלכם מצאתי אותו מסתובב במסדרונות החוג עם מבט נרדף ומראה מוזנח. ברגע שהצליח להצליב את מבטו במבטי הוא עצר אותי לדווח ארוכות על צרותיו האישיות ועל אשתו המרשעת שעזבה אותו לאנחות, מידע מיותר שהשאיר אותי עם תחושה של משהו לא נעים שזוחל על העור. באותו היום השבוע שבו הרצינו שנינו בכנס, הגיע גם דוקטורנט שלי וישב כל היום להקשיב להרצאות. הוא בחור מבריק, וראיתי את הקולגה משוחח איתו ארוכות. אחרי יום ארוך של הרצאות ודיונים, חלקם משמימים, חלקם תמוהים וחלקם מעניינים באמת הגיעו מוניות ולקחו אותנו לארוחת ערב במסעדה, כל המרצים. הדוקטורנט שלי קיבל אישור מהמארגנת להצטרף ושמחתי שהוא יכול לבוא ולשבת עם המרצים, בהם אורחים בעלי שם מאוניברסיטאות מעבר לים. הקולגה שלי התישב לידו. את יודעת, הוא אמר לי, המארגנת שידרגה אותו. ודאי, עניתי, אני באמת מודה לה שאיפשרה לו להצטרף לארוחה למרות שהוא לא מרצה בכנס. לא, לא, לא, תיקן אותי נפוליאון, כשאמרתי שהיא שידרגה אותו התכוונתי לזה שהיא הניחה שהוא תלמיד שלי.

לא הגבתי. ברגע הראשון חשבתי שלא יכול להיות שהוא אמר את מה ששמעתי. לקח לי יומיים עד שזה הפסיק ל'כרסם' בי, והפך למשהו שמעיד עליו, ולא עלי. סיפרתי על כך לחבר מחו"ל שהשתתף בכנס. הייתי נותן לו אגרוף, הוא אמר. סיפרתי לחבר אחר. לכי להתלונן עליו בפקולטה, הוא הציע. סיפרתי לחבר שלישי שאמר, הייתי עונה לו: מי כמוך מומחה לעניין אחרי שאישתך נטשה אותך ובבת אחת השתדרגה.

 

True colors

בשדה התעופה בן גוריון, בחמש בבוקר, אני נתקלת בפרסומת הזו. הגבות שלי נורות לכיוון קו השיער. אני מחייכת ומזהה תחושה של רחמים שגואה בי, בזוקה באבקת שמחה לאיד. ברוכים הבאים לעולם שבו נשים חיות מכבר, עם צורך להתאים גופים שבאים צורות ובגדלים שונים לתבנית גוף אידאלית אחידה של בקבוק קולה צר מותניים ובטן שטוחה.

גברים במחוך.jpg
גברים במחוך

אני טסה לפגישה התלת שנתית של מערכת כתב עת אירופאי ותיק, כל ההוצאות מכוסות, לא צריך להכין פייפר. אנחנו נפגשים בלובי המלון. יאן גוהר לחבק אותי, יו לוחץ ידיים, הרמן מחליף ברכות ודרישות שלום. נוריה תגיע מאוחר בלילה, קריסטל לא תגיע. אני חברת המערכת היחידה שהגיעה, וזה בולט מאוד על רקע העובדה שכל חברי המערכת האחרים הם גברים לבנים בגיל העמידה, מהסוג הנינוח הפריווילגי, שמנהל את העולם בטבעיות רבה. מהעבר השני, כל נציגי בית הדפוס הן נשים צעירות, המפיקה, העורכת והמארגנת, והן מוליכות אותנו לרכב שלוקח אותנו להאג, למוזיאון האמנות מוריטסהיוז. גבר הולנדי גבוה מדריך אותנו. 'איך היית מתאר אותה?' הוא פונה ללואי, 'כי גברים מבינים בדברים כאלה' הוא מסביר. הוא מתעכב על העובדה שהיא כבת 12 או 13, חסרת גבות, עם מבט מופנה לאחור ושפתיים פסוקות ורטובות קמעה. אני מחליפה מבטים מהירים עם דייוויד, שמחה שאני לא היחידה שמרגישה שהמדריך חצה כאן גבול בלתי נראה.

נערה עם עגיל פנינה.jpg
נערה עם עגיל פנינה, התמונה עם הכי הרבה יחסי ציבור במוריטסהיוז

אנחנו יושבים בחצר מרוצפת אבנים ושותים. עצי תרזה גבוהים מלבלבים בירוק בהיר כמעט שקוף מעלינו, משדרים בטחון רב. דור בא ודור הולך והארץ לעולם עומדת. יכולות הקיבול לאלכוהול של החברים בלתי סופיות כמעט. אחרי השתייה בחצר אנחנו הולכים לארוחת הערב. יואכים ממולי שותה ליטר וחצי בירה, ושתי כוסות יין. בסוף הערב כולם מזמינים גם משקה חריף. הם לא משתכרים. לא יודעת אם זה גנטיקה או שהאלכוהול מתפזר על פני גוף גדל מימדים, אבל עם הערת כמויות אדירות של אלכוהול הם רק נעשים רכים יותר, פחות סרקסטיים, והצחוקים משוחררים יותר. ביטחון ונינוחות, שביעות רצון וחמימות.

מקום לבדלים.jpg
מחוץ למלון בפינת העישון יש מקום מיוחד לבדלים.

האמריקאים ואני נשארים לסוף השבוע. אנחנו שוכרים אופניים מהמלון ויוצאים לרעות בשדות הצבעונים. אני עולה על האופניים קצת בחשש. דייויד רוכב אופניים סמי-מקצועי, והוא גבוה ואתלטי. סטיב מבוגר ממני בעשור, אבל יוצא לריצות יומיות. זהו דגם גברי אמריקאי מהחוף המערבי, והם שמורים היטב, ואין להם שום כרס שתייה נינוחה. למרות החששות הרכיבה מענגת מאוד. השמש מאירה לנו פנים, והטמפרטורות נעימות, וזה נכון שלא שוכחים לרכוב על אופניים. שדות הצבעונים הם כמו מכת צבע לעיניים. בא לך לרוץ בין השורות עם שיר שמח ברקע.

שדה צבעונים.jpg

שדה צבעונים2.jpg

צבעונים מקרוב.jpg
שדות צבעונים לכל מלוא האופק

היעד של המסע האופניים שלנו הוא אתר בשם Keukenhof – גן של צבעונים שמאכלס כמויות בלתי נתפסות של תיירים בעונה זו. אנחנו נותנים לעצמנו להסחף לתוך מתקפת הצבע הזו. בהתחלה עוד שומרים על פאסון, ואני מעירה ששורות הצבעוניים המסודרות מזכירות לי טקסים במשטרים פשיסטיים, אבל מהר מאוד המצלמות מתקתקות כמו משוגעות. אי אפשר לעמוד בעושר, בצבע, בקומפוזיציה. כמה שיותר. זו חוויה שאין בה שום דבר מעודן: מליוני צבעונים בכל גוון וצורה. ואי אפשר בלי תחנת הרוח הקלישאתית ונעלי העץ. אם כבר אז עד הסוף.

שביל סגול.jpg
לא רק צבעונים. הפרחים הסגולים הקטנים הם כדן נאה.
יער צבעונים.jpg
שטיח צבעונים, אפילו מה שנראה אקראי מתוכנן ומהונדס
צהוב וסגול.jpg
תודו שמזכיר קצת את מופעי הראווה הפשיסטיים שבהם אלפי אנשים עושים אותן תנועות

את ההרהורים על הגבריות הישנה-חדשה אני מניחה בינתיים בצד. אני יוצאת כעת שוב להינות משמש בטמפרטורות אידאליות, בתי לבנים אדומות לצד תעלות מים והרבה אופניים.

אני בסדר, אתה בסדר

בבקר אני קמה ומרגישה שמשהו אינו כתמול שלשום. בשבריר השנייה הזו לפני הערות המוחלטת, כשאני נימוחה ונעימה ונאחזת באדי החלום המתפוגג, ובו ברגע אני מצפה לחוש בכאב שורש הכנף הימנית שמלווה אותי כמו צל בשלושת השבועות האחרונים בלי רגע של הפוגה, אני מבינה שהוא איננו. אני נעה במקומי ליתר בטחון, בודקת תנוחה כזו ואחרת ומסיקה: זהו. נרפאתי. ליתר בטחון אני בודקת במשך היום, איך זה אחרי פעילות פיזית נמרצת (הליכה למטבח לאכול), איך זה אחרי ישיבה נוקשה בכיסא וקריאה של פרק משמים בדוקטורט שקיבלתי על עצמי לבדוק. עליצות אדירה מתפשטת באיברי: אני יכולה לרקוד, ללכת, לשבת וגם לעשות דברים אחרים שעושים בני זוג בלי לחשוש מכאב עמום או חד שילווה את הפעילות או את העדרה. שלושה שבועות של כאב, בדיוק.

השנה זה התור של הצד השני, וכל הילדים שלנו נמצאים במשפחות של בני הזוג, גם הצעיר. המחשבה על סדר לבד מעוררת בי צהלה, ומצד שני מלחיצה את כל מי ששומע על כך. אני דוחה בתוקף הצעות מלאות אמפתיה אמיתית או מדומה של אחותי הגדולה שמארחת השנה את אמי, ושל גיסתי שמארחת השנה את חמותי. תרגעו. אנחנו בסדר עם הסדר המינימליסטי. הדחייה השנה קלה במיוחד בגלל הש"ח. השלבקת החוגרת עולה אצלי לדרגת קצונה, ומקבלת ארונות על הכתף ומקום של כבוד. במקום לחץ פיזי מתון צפוי, אני מקבלת תגובות אמפתיות. כל אחד מכיר לפחות אדם אחד שחלה במחלה הקשה הזו, או חלה בה בעצמו. סביר בהתחשב בעובדה שאחד מכל שלושה מבוגרים חולה בה בשלב זה או אחר. אני שומעת שוב ושוב תיאורי מורשת מחלה שנעים בין כאבי תופת שהדבר היחיד שהרגיע אותם היתה מדבקת מורפיום, ובין חודשים של כאב בלתי פוסק שגורמים לי לשלוח אינסטינקטיבית יד לגב ולגעת במוקד הכאב.

בשלב כלשהו בכל זאת מתעוררת אפשרות אחרת. חברים טובים שגרו פעם בשכנות אלינו מספרים לנו שגם הם חוגגים סדר לבד השנה. החברה הזו יחד עם שכנה נוספת היו קבוצת התמיכה שלי כשילדנו את הילד הראשון: שלוש אמהות טריות היינו, וילדנו שלושה בנים בהפרש של שלושה חודשים. הגענו להסדר של שמירה על הבנים: בכל יום אמא אחרת שמרה על שלושת התינוקות, וכך התפנו לכל אחת מאיתנו יומיים בשבוע. הבן של החברה היה אלרגי לתחליפי חלב, ובאחת מהתורנויות שלי נגמרו כל בקבוקי החלב השאוב שהיא השאירה עבורו במקרר, והוא לא פסק מבכי של רעב. פשטתי ציץ והינקתי את הילד שלא היה הילד שלי. זו היתה הרגשה מוזרה ביותר, כמו נשיקה עם איש זר. המציצה האינטימית על ידי תינוק שאינו פרי חלצייך, שהפה שלו יושב אחרת על הפיטמה, שהגוף שלו בעל ריח זר והוא נע בצורה אחרת יצרה אצלי תחושת אשם, סוג של בגידה. אבל עד היום יש לי פינה חמה לילד ההוא, בעצמו כבר אבא לילד. באותם ימים רחוקים של שכנות צמודה היינו עורכים סעודות משותפות רבות, והמחשבה לערוך השנה סדר נוסטלגי משותף מצאה חן בעינינו. שלושה ימים לפני החג, החברה מתקשרת. הקול שלה מתנצל: שתי האחיות שלה התקשרו. הן רוצות לבוא לחג, על ילדיהן. אחת מהן התגרשה לא מזמן, ואני מבינה את הצורך בתמיכה. אבל זה כבר גדול עלינו. לנוכח הריבוי הטבעי בקרב משתתפי הסדר, אני אומרת לה, אנחנו חוזרים לקונכיה. החיים קורים כשאנו מתכננים תוכניות. היא מבינה, ואולי גם היא קצת נושמת לרווחה.

אז הכל רגוע ואנחנו עושים סיבוב בכפר ערב החג הסגרירי כדי לשטוף את האוטו ולרכוש מוצרים אחרונים לפני החג. אני מתפלאת לגלות באיזה כבוד מקבלים את השותף בעלי העסקים בכפר. אחד אחרי השני הם מהללים אותו בפני, אין כמוהו. הוא נראה ערבי ומשתלב היטב בין הגברים הכהים בני גילו. אבל זה לא רק זה. הוא רגוע מאוד, מדבר איתם, מתעניין, נכון להקשיב. כשאנחנו נכנסים למאפייה אני מתפלאת לראות מדפים מלאים בחלות לשבת. מי קונה אותן? אני תוהה, והמוכר לא מבין את השאלה. יהודים שלא שומרים פסח, הוא מסביר, ולהפתעתי מוסיף, לצערי. כן, הוא עונה לשאלתי, למרות שזה עסקים טובים בשבילנו, יהודים שקונים לחם בפסח זה כי אין אמונה, והוא מצביע באצבע כלפי מעלה, והבעת פניו מעידה עליו שזה רע מאוד בעיניו. ההצעה שלי שאולי הם מאמינים אבל לא שומרים לא משכנעת אותו. בכפר הזה אין חילוניים, והשותף שם לב שגם כשהמוכרים והקונים כולם מקומיים ודוברים זה עם זה ערבית הם מברכים זה את זה ב'חג שמח' היום.

ערב החג אנחנו יושבים במרפסת הרחבה וצופים בואדי. עץ האגוז שהיה ערום כל החורף התעורר לפני שבוע כשהוא מעוטר בעמודי פריחה ירקרקה, וכעת הוא כבר עוטה אדרת עלים רעננה. בין ענפיו אנחנו מזהים ציפורים שונות: זוג יונים נח על בד, אחד מהם מנתר לענף אחר והשני מחרה מחזיק אחריו. נקר נעמד בזווית אנכית חדה רגליו אוחזות בגזע העץ וראשו מתקרב לסירוגין לעץ כדי להיטיב לראות, מקיף אותו בניתורים וממשיך הלאה; צופית קטנה ומבריקה בצבעים מטאליים גם היא מטיילת בין העלים החדשים. על אמיר העץ עומדת ציפור סמורה קטנה. גודלה כשל דרור אבל היא צהובה, על כנפה פס לבן ומקורה קטום. היא משמיעה קול שיר עליז שנשמע כמו פזמון חוזר. פרוש, אני מציעה, אולי חוחית. יש בישיבה הזו מן הטעם של בני חורין אמיתיים.

צלצול טלפון מפר את השלווה. שלום, פונה אלי הדובר, הפנה אותי אליך כך וכך, ואמר שאולי תסכימי לעשות כך וכך. אני נעה בכסאי במרפסת באי נוחות. אם יש משהו שלימדה אותי השלבקת זה שאני לא חייבת לקחת על עצמי את כל המטלות האלה, מכובדות יותר או פחות. המממ, אני אומרת, שמע. אני מתנצלת, אבל אני לא במיטבי. הוא נסוג במילים המבינות ההכרחיות. כנראה שאני עוד לא מוכנה להפרד מהש"ח. או לפחות לא להודות שהבראתי. אני עוד צריכה קצת להיות חולה, גם אם הכאב חלף. האם זה מה שאנשים מתכוונים כשהם מדברים על חופש?

Johann-Heinrich-Wilhelm-Tischbein
Johann-Heinrich-Wilhelm-Tischbein 1796, מחווה לחד גדיא

חתול, מפלצת או ילדה יפה

אמא של דבורה מתה, אני קוראת בהודעת המייל, והלב שלי מחסיר פעימה. לא שכחתי את קיילע, אמא של דבורה, שבכיתה דל"ת העבירה אותי חקירה צולבת כשהיא דוחקת אותי לפינה וגוהרת מעלי בכל גובהה, נעזרת בקול עמוק, שפם מרצד ושביס לבן. לא שכחתי איך הוציאה ממני הודאה על כך שבתה, דבורה, החברה הכי טובה שלי אז, קונה לי עוגת עלים וארטיק בננה מהכסף שהיא קיבלה לחוג חלילית שאליו הפסיקה ללכת. לא שכחתי את הפחד מעיני הפלדה האפורה עם הזיק המטורף כשאמרה לי לא לבוא יותר לדבורה, כי דבורה לא צריכה חברות; היא, אמא שלה, חברה שלה.

אני לא מתכוונת ללכת לשבעה. המשכתי להיות חברה של דבורה בבית הספר באותה שנה, אבל בכיתה ה"א כבר נסענו לאנגליה לשנה וכשחזרתי שוב לא היינו חברות, והמעגלים שבהם כל אחת מאיתנו הסתובבה לא נפגשו. ובכל זאת אני מתרצה כשנינה מתקשרת אלי ומבקשת שאצטרף אליה לביקור. כשהייתי באנגליה קיבלתי מכתב מדבורה. "הגיעה ילדה חדשה, עולה מארה"ב, לכיתה. קוראים לה נינה. אני מבקשת ממך רשות להיות חברה שלה", כתבה לי דבורה הנאמנה. נינה חזרה השנה אחרי עשרים וחמש שנה שחיה בארה"ב. אני אוהבת את הראש של נינה, ומפנה לי אחר צהרים כדי לנסוע ביחד איתה לשבעה. רווח כפול צפוי לי בנסיעה: גם בילוי זמן והדבקת פערים עם נינה, גם ניחום אבלים של דבורה, החברה הכי טובה שלי מכיתה דל"ת.

גם לנינה יש סיפורים על קיילע, אמא של דבורה. אבא של דבורה עבד ב'צים', והאמא מעולם לא עבדה. נינה יודעת לספר לי על אחות קטנה של דבורה, שנולדה אחרי שהקשר בינינו נותק. קיילע כבר היתה מבוגרת, והילדה נולדה עם תסמונת דאון. קיילע הקדישה את חייה לתינוקת, ולקחה אותה איתה לכל מקום, תמיד לבושה שמלה יפה וסרט תכלת מקשט את שערה הבהיר. האחות עם תסמונת הדאון נפטרה בגיל צעיר מאוד מסיבוכים בריאותיים שמאפיינים את מי שנולד עם הכרומוזום העודף.

לא הייתי מזהה את דבורה בחיים. מילדה גבוהה עם עיניים אפורות ושתי צמות שחורות ארוכות היא הפכה לאישה כבדת גוף בעלת עודף משקל, פנים בצקיות וחיוורות וכיסוי ראש מרושל. רק העיניים מאחורי מסגרות המשקפיים מזכירות במשהו את הילדה ההיא מכיתה דל"ת, אבל כל משפט שלה מסתיים ב'ברוך השם', מלווה באנחה. אופפת אותה אווירה של דוסיות יאכנעית, והמבט שלי נודד לתמונת אמא שלה, קיילע, שמוצבת על שולחן בכניסה לצד מחברת זכרונות פתוחה שבה אמורים המבקרים לרשום דברי ניחומים. אין לי זכרונות טובים מקיילע. למה קראו לה קיילע, אני נאחזת בקש, לקיים מצוות הסחת הדעת בשבעה. אם לא בשביל דבורה, אז בשבילי. אמא שלי נולדה בהונגריה, מסבירה דבורה, ואסור היה אז לתת שם שלא מופיע ברשימת השמות ההונגרים. אז קראו לה קיילע. אחר כך באה מלחמת העולם השניה. להונגריה הגיעה המלחמה רק ב 1944, והנאצים היו כבר מיומנים מאוד במלאכת הרצח של היהודים. דבורה מספרת, ורואים שהיא סיפרה את הסיפור הזה כבר פעמים רבות. ההורים של קיילע נרצחו, אבל את קיילע שהייתה אז בת 4 לקחו השכנים, זוג ערירי חסר ילדים. הם החביאו אותה בארון במטבח ואסור היה לה לזוז כל היום. כדי שלא תצא מהארון הציבו כלב מחוצה לו. בערב היו מוציאים את הילדה מהארון ונותנים לה ללכת על המיטה, כדי שהשכנים לא ישמעו את טפיפות הרגליים הקטנות על הרצפה. וככה כל יום. אני בוהה בתמונה של קיילע. הזיק המטורף בעיניים לא נקלט בעין המצלמה. קיילע נראית בתמונה כמו אישה זקנה רגילה ומאוזנת, סבתא שחיה עם ביתה דבורה ומשפחתה עד שליבה פסק מפעום. היא היתה צלולה עד הרגע האחרון, מגלה לי דבורה.

Sofia Bonati3.jpg
Sofia Bonati

חלף עם הרוח

אחותי הגדולה אומרת: אחינו חלה פעם בשלבקת חוגרת. הוא הגיע לחדר מיון עם כאבי תופת וסרב לקחת משככי כאבים. אחותי הקטנה אומרת: אחינו חלה פעם בשלבקת חוגרת. הוא היה חולה נורא, וסבל כאבים חזקים מאוד. הוא ריפא את עצמו באמצעות עקיצות דבורים.

ילקוט הסיפורים על אחי מלווה אותי מילדות. לפעמים אני זו שמספרת אותם:

אחי רץ למרחקים ארוכים ואני מלווה אותו על אופניים.

אחי עושה טיפולי שורש בלי הרדמה.

אחי קם בבוקר ורץ לפחות 20 ק"מ, כל בוקר.

אחי רץ אולטרה מרתון, מאה ק"מ. איך היה, אני שואלת אותו, והוא עונה, תשעים הק"מ הראשונים היו קלים.

אחרי ריצת מרתון אני מציעה לאחי להתקלח והוא עונה: אבל לא הזעתי. אני מביטה בו. זה נכון.

אחי משרת ביחידה מובחרת ורץ בסיני. הוא מגלה שחצה את הגבול רק אחרי שנתקל בשלושה חיילים מצרים שתוהים מי האיש הזר שעלה מן החולות. אחי מדבר אליהם באנגלית, משכנע אותם שהוא תייר, מתלהב מהנשק שלהם, מחמיא להם, משכנע אותם לתת לו לנסות וכשהנשק בידיו הוא מכוון אותו אליהם, לפני שהם מבינים מה קרה הוא מריץ אותם לכיוון ישראל. כשהם לא יכולים להמשיך הוא משאיר אותם מתנשפים על סף התקף לב בגבול מצרים, וחוזר ליחידה שלו עם נשק שלל.

אחי גר בחירבה על שפת הנחל; לפרנסתו הוא עובד בקטיף במטעי המושבים בסביבה. ההספק היומי שלו שווה לזה של שלושה אנשים רגילים. גיליתי, הוא מספר לי, שבזבוז הזמן העיקרי בקטיף הוא בהליכה מן העץ למיכל הפירות וחזרה, אז אני עושה את זה בריצה.

אחי חי תקופה מסוימת בניו זילנד. הוא מתחבר לקהילה היהודית, וחוזר לשמור על חלק מהמצוות. הוא הופך לקורא הקבוע בתורה שלהם. את הרב הוא שואל אם מותר לרוץ בשבת. לאן אתה רץ בשבת? תמה הרב, ואחי עונה: לבית הכנסת. 20 ק"מ לכל כיוון. אם לבית הכנסת, עונה הרב, אז זה בסדר.

אשתו של אחי רצה בקבוצה של ארבע את מרוץ 'מהר לעמק'. זהו מרוץ שליחים קבוצתי שאורכו הכולל 215 ק"מ, והוא נמשך כ 20 שעות. המרוץ מחולק לקטעים, וכל פעם נציגה אחרת של הקבוצה רצה אותו. השותף מצטרף אליהם כדי לטפל בצד הלוגיסטי: דואג שהבנות ינוחו בין קטעי הריצה שלהן, מקפיץ את הקבוצה מנקודה לנקודה, מאכיל ומשקה. אחי מגיע לבקר את הקבוצה אחרי העבודה, ומצטרף לאשתו לקטע שלה. ואחריה מצטרף לקטע הבא. והבא, וזה שבא אחריו. ושוב הוא מצטרף לאשתו, וכו'. הוא עוזר להן לעבור את קטעי הריצה, מלווה אותן, מספר לי השותף וביחד אנחנו מחשבים את מספר הקילומטרים הרצופים שהוא רץ, ככה, דרך אגב. הוא הפסיק כי היה צריך לחזור הביתה לטפל בבנות ובכלבים, ולמחרת חזר לעבודה, כמובן.

בכל יום רביעי אחי מגיע לבקר את אמי וישן אצלה. הבוקר, אחרי שחזר מריצה בשבילים בין שרידי הפרדסים, אנחנו מתפנים לדבר על השלבקת. היו לי כאבים בכליה, הוא אומר. "הכאבים נמשכו שבועיים ולא ידעתי מה קורה. פחדתי שאני הולך לאבד כליה. הגעתי לחדר מיון". איך היו הכאבים, אני שואלת, והוא אומר, לא נוראים, אבל ללא הפסקה. זה תיאור די מדויק של מה שאני מרגישה. בחדר מיון הרופאים גילו את הפצעים ואיבחנו את השלבקת. מה הסיפור עם הדבורים? אני שואלת. אה, הוא אומר, למחרת רצתי את ריצת הבוקר ושתי דבורים עקצו אותי. אני חושב שאני קצת אלרגי לעקיצות דבורים והעקיצות התנפחו. אחר כך כבר הרגשתי הרבה יותר טוב. סך הכל, הוא אומר, זה נמשך בערך שלושה שבועות. אני חושבת על התחום האפור שבין המציאות ובין הגירסאות שאנחנו מגלגלים במוחנו. כבר למחרת רצת? אני תוהה, כי כל השבוע הזה אני נמנעת ממאמץ, לפי הוראות הרופאה. בטח, אומר אחי. כבר בבית החולים עם האבחון נמאס לי, לא התחשק לי לחכות להסעה הביתה, אז רצתי מחדר המיון הביתה. אני מציירת לי מפה בראש עם המסלול. מדובר בכ-15 קילומטר באזור הכי חם בארץ.

oleg shuplyak.jpg

Oleg Shuplyak, Hidden Images

אמי השניה

בהרת האור נשפכת מדלת חדר השירותים, שלולית צהובה על רצפה חשוכה. אנחנו נוסעים לשבוע סקי, אומרת לי אחותי, ואני חושבת להשאר בבית עם אמא. בשום פנים ואופן לא, אני מוחה, את תסעי עם המשפחה. אני אבוא להיות איתה. אני מגיעה ערב קודם ורושמת הוראות הפעלה: תרופות, מדבקה, מתי לוקחים את אמא 'לגן', מתי אוספים אותה מאגף התשושים, ארוחת ערב, הוצאת מכשירי השמיעה, מקלחת ולהשכיב לישון, לכסות בשמיכה ונשיקה על המצח. אמי הראשונה היתה אישה קשה, עקשנית ונחושה. לא יכולתי להיות בסביבתה יותר מחמש דקות. אמי השניה, הדמנטית, רכה ונעימה כמו כרית נוצות, מחייכת חיוך מבולבל ומלטפת לי את היד. יש לי מלאכים שמטפלים בי, היא אומרת בהכרת תודה, אחרי שאני לוקחת מידה את קרם הפנים שהיא מורחת בפעם השלישית. היא לא זוכרת שמרחה כבר פעמיים קודם. ומה יהיה איתי? היא שואלת בדאגה כשאנחנו מלוות את אחותי ומשפחתה לאוטו בדרך לשדה התעופה, ושוב אני מסבירה לה, אני כאן בשבילך. אל תדאגי. אני אאסוף אותך מהמעון, נעשה כיף, קיטנה.

שעון הקיר ממלא את חלל הסלון בדפיקות קצובות ואני ניגשת אליו להוציא את הבטריה. את המקרר אי אפשר לנתק ואני מקשיבה לגרגוריו והמהומיו הזרים. עיני פעורות, השינה ממני והלאה. בעיקר אני לא ישנה כי כואב לי הגב הימני. הכאב נמשך כבר כמה ימים, אולי מתחתי שריר. ביום שישי בקניון המסחרי אני מגלה פינת עיסוי שמעולם לא ראיתי בעבר. אתם חדשים כאן, אני שואלת-קובעת, והמעסה בעל המבטא האמריקאי הרך אומר בצחוק: חדשים מ 2012. אני מספרת לו על גבי הדואב והוא מבטיח הקלה, בעיקר כי זה כאב טרי שטרם נטע בגב שורשים. הוא לוחץ לי על נקודות כואבות ואומר את משפט החובה: 'מזמן לא עשית עיסוי', ואני מהנהנת בשתיקה, תוהה אם יש מישהו שפונה למסאג' באמצע הקניון ההומה שאכן עשה עיסוי לאחרונה. העיסוי שלו עוזר, ונדמה לי שהבעיה נפתרה, אלא שבחזרה בבית הכאב לא קהה, אלא מתחזק. אחותי מביטה לי בגב, מצביעה על השלפוחיות האדמדמות שפרחו בו ופוסקת 'שלבקת חוגרת'. היא תוקעת בי מחטים ברגל ובידיים, ומקיזה לי דם מהאוזניים ועוד מספיקה להכריח אותי לקבוע תור לרופאה לפני הנסיעה.

בבוקר אני לוקחת את אמא למעון. היא מחזיקה לי את היד כשאנחנו חוצות את הכביש, ומצביעה על ההסעות שמביאות את גדודי הקשישים מרחבי העיר למעון הקשישים. בשערי המעון עומדות המטפלות ומברכות אותנו במאור פנים. את יודעת מי זו? שואלת אמא שלי את המטפלת כשהיא מצביעה עלי, ולרגע אני חוששת שהיא באמת לא יודעת מי אני. אבל אמא שלי מבקשת להשוויץ בי: זו הבת שלי. היא מהססת לרגע. 'השלישית' היא אומרת ומחייכת. ברור לי שהיא לא זוכרת את השם. שלישית גם טוב. היא מתיישבת ליד שולחן האוכל, לפניה צלחת עם ארוחת הבוקר. אל תלכי, היא מבקשת, ואני מזכירה לה שאין ברירה ושיש לי תור לרופאה.

אני מעדיפה סיפורים 'סגורים', עם סוף מעגלי ופואנטה, רצוי גם עם מסר ברור או מוסר השכל. אבל לכאב הזה אין מסר. יש לו נוכחות, תזכורת תמידית לחלק הזה בגוף שממנו היתה צומחת כנף ימין, לו באמת הייתי מלאך. פעמים רבות סטרס גורם התפרצות של שלבקת חוגרת, אומרת הרופאה. צד ימין זה הגברים של חייך, אומרת אחותי לפני שהיא נפרדת, ומעיפה מבט געגועים אחרון בתמונה של אבי. בדיעבד קל להסביר הכל.

still life - egg, josef sudek

Josef Sudek, Still Life / Egg