קווים מתים חיים*

על השולחן למרגלות מסך המחשב רשימה. קשה להתחמק ממנה, וגם כשאני מישירה מבט במסך או מתעמקת בספר שממולי אני מודעת אליה, עוקבת אחרי באשר אלך, כמו עיניים של תמונת דיוקן טובה. במבטה הצידי הרשימה אומרת 'אני לא הולכת לשום מקום ואת לא תצליחי להתחמק ממני'. במקום הראשון ברשימה מאמר שהתחייבתי לסיים כבר לפני חצי שנה. השקעתי בו את מיטב מרצי ומאמצי ואת מרבית הקיץ. ועדיין אני לא מרוצה ממנו, הוא לא מדויק, משהו בו לא נכון. אני שמה לב שהעורכים של הקובץ כבר הפסיקו לדחוק בי 'מתי'. אולי התייאשו. אולי הם ממתינים לבואי בשבוע הבא לכנס הגדול בארצות הברית כדי שיוכלו לנזוף בי ישירות. במקום השני מאמר שמקורו בשיתוף פעולה עם אנגליקה, והוא תנאי מוקדם לשיתוף הפעולה הבא שלנו, בקשת הגרנט, שהיא בעצמה תנאי לתמיכה בסטודנטים ולפרוייקטים חשובים. אני מבטיחה לאנגליקה שאטפל בו, ולבי כבד עלי. מתי. במקום השלישי היה מאמר שצריך להתפרסם בכרך מיוחד בכתב העת החשוב ביותר בתחום, וכבוד גדול שפנו אלי, אבל בינתיים מקדים אותו מאמר לספר יובל לעמית-חבר, והנה הגיע הקו המת שלו, והמאמר ההוא נדחק למקום רביעי. ובמקום החמישי מאמר לספר שיצא בעקבות כנס שבו הרציתי לפני שנה, והיום הגיע מייל מנומס שמזכיר שהקו המת שלו בעוד חודש. כן, בטח.

כל ההתחייבויות הללו מתנדפות בפני ההתחייבות הדחופה מכולן: בעוד יומיים אני נוסעת לכנס, וההרצאה טרם כתובה. את ההכנה עשיתי. אני יודעת מה אני רוצה להגיד. אבל בכנסים שלנו קוראים את הדברים מן הכתב, ועוד לא הגעתי לזה.

אז היום אני בודקת את מפלס הלחץ, מבררת האם הטמפרטורה חמה מספיק כדי לבעבע ולתת לדברים להשפך מידי אל המקלדת. אני מתיישבת מול המסך ונותנת לאצבעות לרקוד על המקשים. הבת שלי מתקשרת לשאול איך מנקים שמיכת פוך, ואני מתוודה שאני באמצע כתיבה. יש לי בערך 10 עמודים לכתוב וכתבתי עמוד וחצי. 'לא אפריע' היא מבינה מיד, ומנתקת. אחרי מספר שעות אני מבשרת לה בווטסאפ 'שלושה וחצי'. 'עוד ששה וחצי', היא מעודדת, ומוסיפה: 'אני אוהבת שאת סופרת בחצאים'.

בחמישה וחצי עמודים מגיע אלי טלפון: SOS, אשתו של החבר צריכה לצאת לפגישה, ואין מי שישמור על החבר עד שהבת מגיעה מהצבא. אני נוטשת את העמדה מיד, סוגרת את המחשב ונוסעת לחבר. 'מה באת', הוא שואל, 'בייביסיטר?'. כן, אני עונה, זה מפריע לך? הוא מושך בכתפיו. הפנים שלו נוצצים מזיעה, העיניים כבויות, הרגל נעה בתזזיתיות. היא מטריפה אותי. אני רוצה להניח עליה יד, להפסיק את הרעד, להרגיע, אבל מתאפקת. 'כן', מודה החבר, 'מפריע לי. לא נעים לי שאתם צריכים לעצור את החיים ולבוא לשמור עלי'. אבל היית עושה אותו הדבר עבורנו? אני שואלת, והוא מהנהן בראש. אז זה מה יש, אני קובעת, כמו שאתה היית נותן מזמנך בשמחה, כך גם אנחנו. תלמד לקבל עזרה. וחוץ מזה, זו הזדמנות לדבר.

אני שואלת אם יעניין אותו לשמוע על מה ההרצאה שלי בכנס הבא עלינו לטובה. אני מסבירה לו שאני עוד צריכה לסיים לכתוב את ההרצאה, והוא מתפלא. בתחומים שלו זה לא נהוג, עדיף לדבר ולא לקרוא. זה רעיון טוב, הוא אומר, דווקא בגלל שכל כך קשה לי להתרכז. אני אתאמן בסיכום של הדברים שאת אומרת. העיניים שלו תלויות בי כשאני מדברת, אבל אני מרגישה שהן חלולות. לא, לא חלולות. אטומות. זה כמו שעוטפת אותו שמיכת פוך עבה בלתי נראית, ולמרות שהוא משתדל, מתאמץ ממש בכל כוחו, הדברים שלי מגיעים אליו עמומים וסתומים. הוא מצליח לחזור על התכנים בקווים כללים, אבל איבד את הקו המחבר ביניהם. למדתי משהו חדש, הוא אומר לי. למדתי שבתחום שלך צריך לקרוא מן הכתוב ולא לדבר.

כבר חצי שנה אני ככה, הוא אומר, והעיניים האטומות מתכסות לחלוחית. לא יודע איך לזוז. איך לצאת מזה. זו בדיוק הסיבה שבגללה אנחנו לא נותנים לו להשאר לבד. תרופות, שיחות וזמן, וזה בסוף יעבור, אבל צריך להיות איתו כשהוא עובר אחוז אימה בתוך הזוועה הסמיכה הזו שגזלה ממנו את החיות, את הרצון לחיות. בתוך הדיכאון.

בבית אני מתקשרת לקולגה שאמור להחליף אותי בשיעור בשבוע הבא, כשאהיה בכנס. שנים לימדנו שיעור ביחד, מגשרים בין הדיסציפלינות, מפצחים את השיטה, לומדים בזמן שמלמדים. יצרנו שפה משותפת שהגיעה לרמת דיוק מופלאה, כמו ריקוד מתוזמן היטב, מחדדים את הסכין בירך חברתה, מרימים זה לזו להנחתה. בשנים האחרונות נפסק שיתוף הפעולה מסיבות שאינן תלויות בנו, ואני מתגעגעת. שמע, אני אומרת לו, חשבתי על הספר המשותף שלנו. מדגדג לי באצבעות לכתוב אותו. אני מוכנה לעזוב הכל, ומיד כשאחזור מן הכנס נעבוד עליו ביחד. זה מה שאני באמת רוצה לעשות עכשיו.

  • את הביטוי 'קוים מתים' אני חייבת לContouch שטבעה אותו. גאוני ממש. אני אימצתי.
redman 1
Hey there, redman, Kristina Micotti
מודעות פרסומת

איך דילגתי על פייסבוק ופתחתי אינסטגרם

בשיעור הראשון שלי השנה, אני קובעת להם בחינת בקיאות לעוד שבוע בדיוק. בחינת הבקיאות מכניסה את ה'ילדים' ללחץ. הם שייכים לדור שרגיל שילטפו לו את הראש רק על המאמץ, שירגיעו אותו. אני מסרבת לשחק את המשחק. כשאחת התלמידות מנסה להכניס מילים לפי 'תגידי שיהיה בסדר, שאנחנו יודעים את החומר, שנצליח', אני מחייכת, ואומרת: 'מה שהיא אמרה. אבל הבחינה קשה, קטנונית, זו המשמעות של בקיאות, אל תעגלו פינות, תקראו את החומר כמה פעמים ותעשו רשימות'. אני רואה את השוק על הפנים שלהם: זה כל כך שונה מהשיח הרגיל של המורים שלהם בעבר. אחד מהם אף הולך למזכירות ואני מקבלת מייל משונה שמזכיר לי שעל פי הנהלים בשבועיים הראשונים של השנה אסור לקיים בחינות, כי זה זמן של 'שופינג' בין קורסים, ורשימות המשתתפים עוד לא קבועות. המייל קצת מצחיק אותי, כי אני ראשת החוג, מה תעשו לי. אם מישהו חושב שהקורס קל ומלטף עוד יש לו זמן להחליף, לפרוש. לא מעוניינת בו. ואם מישהו חדש יגיע אחרי בחינת הבקיאות, נקבע לו מועד מיוחד. נהלים נועדו לשרת אותנו ולא להיפך.

בתום בחינת הבקיאות אני אוספת את הדפים, והולכת למשרד שלי. אני מגלגלת לי את הסיגריה היומית, וממלאה את בקבוק המים מן המתקן. אני לא מעשנת חברתית, ולא אוהבת שרואים שאני מעשנת. יש לי פינת עישון סודית במעלה המדרגות החיצוניות, במקום שאיש אינו עובר בו. שם אני יושבת, נשענת על הקיר, הנוף לפני, ומפלס המים בבקבוק שלי יורד במקביל להתקצרות הסיגריה. אני שומעת את דלת הבניין נפתחת והמיית תלמידים שיוצאים ממנו אל החצר. נשמע שקיבלו תרגיל בקבוצות, וקבוצה אחת בחרה לשבת ברחבה ליד המדרגות למרגלותי. הם לא רואים אותי, ואני לא רואה אותם, אבל קולותיהם עולים אלי ברורים. הם מדברים על המבחן. הם מדברים עלי. הם עדיין בלחץ, משווים תשובות, מגלים שאכן זה גרם להם ללמוד. אני סיימתי כבר את הסיגריה שלי מזמן ותוהה מה לעשות. לרדת ולגלות להם שישבתי שם והקשבתי לכל מה שאמרו? לחכות שיתפזרו? אין דרך אחרת, אני חייבת לרדת. 'שלום', אני אומרת להם, ועונה לשאלה שלא נשאלה: כן, שמעתי. וכולנו מחייכים.

אני חייבת לרדת כי אחותי בקורס, ואני מוציאה את אמא שלי מהמועדון. אני נוסעת אליה, ומגלה שהאחיינית שלי נשארה בבית, ילדה בת 12, מצוננת. כואב לה הראש והגרון. אחותי שמה לה נעצים בשתי נקודות בגב, אבל אני גם כן מכירה תרופת קסם עממית לכאבי גרון, ואני עומדת במטבח של אחותי וחותכת בצל לבן גדול לפרוסות ושופכת עליהם דבש. תוך זמן קצר נוצר סירופ דבש עם מיץ בצל, ואני מדרבנת את האחיינית לקחת ממנו כמה שיותר. זה טוב לכאבי הגרון, מחטא אותו, אני מסבירה לה.

אמא שלי שמחה מאוד לראות אותי. הגיל המנטלי שלה עכשיו הוא בערך 3, ואני הולכת איתה למגרש המשחקים. בחדשות איימו בגשם, וסיפרו על שטפונות בדרום וברד בצפון. באזור השפלה רוח חזקה אמנם מעיפה את העלים ומפילה את הכסאות בחצר, אבל גשם לא יורד. אנחנו הולכות בדרך ושרות ביחד, מדקלמות שירי ילדים: רוח רוח רוח רוח, בפרדס נפל 'תפוח' משלימה אמא שלי ומניפה את ידיה בהתלהבות. אני צריכה צבעים, אני מבקשת מהאחיינית שלי. אני ואמא שלי יושבות בחצר ומציירות ציורים ביחד. כשהייתי ילדה, אולי בת חמש, נזכרת אמא שלי, היה בא לאבא שלי חבר, מר פריימן. גר בקצה הרחוב, היה רווק ובודד מאוד. הוא היה מתפרנס מרישום תוכניות בתים, אבל לא היתה לו פרנסה רבה. אבא שלי חיפש דרכים לעזור לו, וכדי שלא יחשוב שנותנים לו צדקה ביקש ממנו ללמד אותי ציור. הוא לא ידע עברית, ודיבר איתי גרמנית, נזכרת אמא שלי, והבנתי אותו. אני נדהמת מפיסת הזכרון הצלולה הזו שצצה יש מאין כשהחזיקה ביד צבע וצבעה באדום בין הקווים של הפרח שציירה.

האחיינית שלי מרגישה קצת יותר טוב ובאה לשבת איתנו בחצר כשאנחנו מציירות. ראית מה הבן שלך העלה לאינסטגרם? היא שואלת אותי. אני מסתכלת. הבן הצעיר העלה תמונות שהוא צייר, פורטרטים עדינים ומלאי מבע, רישומים של דמויות בדיו. לא ידעתי שהוא חזר לצייר. אני מבקשת מהאחיינית להראות לי את האינסטות של שאר הילדים שלי, והיא לוקחת מידי את הטלפון שלי, ומקישה עליו מספר הקשות, מחזירה לי אותו ואומרת: הנה, יש לך עכשיו חשבון אינסטגרם, תעקבי אחריהם.

frederic forest
Frederic Forest

דיון משפחתי עם רִגְשׁונים*

* (על פי האקדמיה ללשון העברית: פרצוּפוֹנים; בלועזית: אֵמוֹטִיקונים או בקצרה אמוג'ים)

דיון בווטסאפ המשפחתי. הבן הבכור שולח לינק שמוביל לראיון איתו שהתפרסם לא מזמן. הבן הצעיר מצטט משפט מהראיון שבו הבכור מספר על העזרה של הצעיר בבייביסיטינג, ומוסיף אייקון של סמיילי הפוך ומילה אחת: 'סלב' 🙃. הבן האמצעי, אבי התאומים, שולח אייקון מרים גבה ומגרד בסנטר ושואל אם אפשר להעזר בשירותיו גם כן 🤔. הצעיר מגיב שהבכור משלם לו בויסקי, והאמצעי, הילד הכי סחי בעולם, מבטיח שאפשר לסדר משהו.

הבת מאושרת מהאיזכור שלה בכתבה: הבכור סיפר שלמרות שהיא צעירה ממנו, הוא פונה אליה ליעוץ בענייני ילדים, כי יש לה ארבעה, והיא ממש אוהבת את זה, ומי יודע עוד כמה בדרך. ריגשת אותי, היא כותבת בווטסאפ המשפחתי ומוסיפה אייקון עם לבבות בעיניים 😍. האמת שהדברים ריגשו גם אותי. קודם אני מבררת אם הוא יודע משהו קונקרטי לגבי תוכניות ילודה בהמשך; הוא לא. ואחר כך אני נזכרת כמה הם רבו כשהיו ילדים. שנה ושלושה חודשים מפרידים ביניהם, וכל דבר שהוא עשה היא עשתה גם כן. הרבה פעמים טוב יותר ולפעמים גם מוקדם יותר. הוא היה מגיב בשנאה טהורה ומזוקקת, ופעם אמר לה בארס: אני רוצה להוציא לך את העיניים אחת אחת בכפית. הוא היה בן חמש כשאמר לה את זה, בכוונה מלאה, תמיד ילד כן וישיר. איזה כיף לראות את היחסים ביניהם היום.

אחר כך כשנולדו האחים הקטנים היא התחברה עם השלישי, וכשהיתה בת שש והוא בן שלוש לימדה אותו לקרוא. הגדול התחבר עם הרביעי, שניהם פורקי עול ופורצי מסגרות. בטיול הגדול בסוף השנתיים של פוסט הדוקטורט בארה"ב, כשהיינו בפארק השעשועים הרשי, הרשינו להם להסתובב בעצמם בין המתקנים לפי בחירתם במסגרת זמן קבועה מראש. חילקנו אותם לזוגות ולכל זוג נתנו מכשיר קשר. הכלל היה שאי אפשר להפרד, ואת המתקנים צריך לעשות ביחד. סידרנו את הגדול עם השלישי, ואת הבת עם הצעיר. הגדול לקח את הבן השלישי למתקן 'הדוב הגדול' – רכבת הרים אימתנית שהרוכב בה מחובר אל המסילה מלמטה באמצעות ריתמה, הרגליים מתנופפות באוויר, והיא מסובבת את האנשים קדימה והפוך ומסובבת אותם שלוש מאות שישים מעלות, הראש למטה והרגליים למעלה. הילד השלישי – להזכירכם, בעל פחד גבהים – חזר מהמתקן הזה בקושי נושם ולבן כמו סיד. למה הסכמת, שאלתי אותו והוא ענה שלא רצה לדפוק את אחיו הגדול כי אסור להם להפרד והגדול כל כך רצה. איך הצלחת, שאלתי, והוא ענה: עצמתי את העיניים מההתחלה ועד הסוף.

כשהגדול נשאל בריאיון מה הוא זוכר מהאוכל מהבית התשובה מעלה חיוך על שפתי: דייסת סולת. דייסת סולת זה במחלקה שלי, אבל השותף הוא המבשל המעולה, זה שאחראי על האוכל המיוחד, הטעים. הילדים היו מביאים חברים הביתה לאכול בהפסקת הצהריים, ואחרי שהשותף היה קוסם להם ארוחה מטורפת יש מאין הם היו מהנהנים בשביעות רצון ואומרים לחברים 'אמרנו לכם'. השותף מכין אוכל מהלב, והוא אוהב להאכיל, להפתיע, לנסות תחומי מטבח חדשים. רשימה חלקית: מרקים סמיכים, עישון בשרים, הכנת נקניקיות, פרליני שוקולד, סושי עם טוויסטים, סביצ'ה דג, עלי גפן ממולאים. בכל תחום הוא מתעניין, קורא, רואה סירטונים, מזמין את המכשירים ואת חומרי הגלם הטובים ביותר והופך למומחה, ואז מאלתר ומשנה. השבוע היינו בחתונה של בן של חברים, והוא התנדב להיות אחראי על ההאכלה של הרוקדים באפטר-פרטי. מאחת בלילה עד ארבע לפנות בוקר הוא הוציא לרוקדים עראייס, שיפודי לבבות, נתחי אנטריקוט, ושוארמה הודו שהסתובב על מתקן גריל קפריסאי מיוחד עם מנוע חשמל. המפיק של החתונה שאל אותו אם הוא מעוניין להשכיר את שירותיו לאירועים אחרים שהוא מפיק, הוא ישמח לשתף פעולה.

השותף כותב בווטסאפ: 'דייסת סולת??? בחיים אני לא מבשל לכם יותר!!! בחיים!!!' ומוסיף אמוטיקון זועם 😬. השותף שונא אנשים שכותבים סימני פיסוק מרובים, והוא גם כמעט שלא משתמש בריגשונים, והתגובה שלו אכן מבהילה. למחרת הבן מגיע פיזית לשותף לעבודה ומכביר הסברים, תירוצים והתנצלויות: לא הבינו אותו נכון, הוא אמר שהוא לא זוכר מנה ספציפית כי אבא היה מגוון כל הזמן, ואיזה אוכל נפלא הוא עשה, אבל לכן המנה שהוא זוכר מהילדות זה דייסת סולת.

emoj

זרים ברכבת

שני זרים יושבים זה מול זו ברכבת. בואו נתעכב רגע על המילה 'זרים'. יותר משהם זרים זה לזו, הם זרים לארה"ב הגדולה ורחבת הידיים, לאוויר הקר שמכאיב כשנושמים אותו, לשבילי האוניברסיטה הקפואים החוצים את מרבדי השלג שמסתיר תחתיו את הדשא. באופן פרדוקסלי, הזרות המשותפת אינה מרחיקה ביניהם אלא דווקא מקרבת אותם, מסירה את המחסומים, מעלימה את השריון ששאר האנשים ברכבת עוטים גם כשאפיהם מפשירים והם מסירים את מעיליהם הכבדים ומתרווחים במושביהם. הזרות גורמת להם לעשות משהו שאף אמריקאי לא היה מעלה על דעתו לעשות- הם מדברים. הוא שואל אותה על הספר שהיא קוראת והיא מבררת מנין הוא ומה הוא לומד. לעתים רחוקות מאוד שני מבוגרים זרים מתחברים. הם נעשים חברים.

הוא אנדרו, הודי שבא להרוורד ללימודי דוקטורט על מלגת מצטיינים. די מהר הוא חווה משבר שאני מכנה סינדרום הרוורד, המשבר שפוקד את הסטודנטים באוניברסיטאות 'ליגת הקיסוס' שהיו הילדים המבריקים כל אחד ב'כפר' הקטן שלו. כשחברי האחוזון העליון יושבים בכיתה שכולם בה מצטיינים, הם מגלים פתאום שבין שאר המבריקים הם כבר לא פתית השלג הזוהר ביותר. הדימוי העצמי שלהם מתערער, והם צריכים להתאים מחדש את תפיסת העצמי שלהם למציאות החדשה. ולמרות הקשיים והמשבר שהוא עובר, כשאנדרו מדבר איתי על נושא הדוקטורט שלו אני רואה את האש הפנימית בוערת. די מהר אנחנו מאמצים אותו ואת מרגרט אשתו למעגל המשפחתי שלנו. עם מרגרט ההולנדית אין לי שום דבר משותף. בעבר התפרנסה מדוגמנות שיער, וכשהיא מספרת לי את זה אני ממקדת את מבטי בשיער הבלונדיני הארוך שלה ומנסה לדמיין אותה תחת ידי ספרים שמעצבים ממנו תסרוקות. אך בעת ההיא תקפה אותה איזו מחלה אוטואימונית שגרמה לה להתנפח, והיא מסתגרת בבית עם הפרי השחום הנחמד שנולד להם, קומר. הילדים שלי מתים על קומר הקטן, חמוד ומתוק ומשתף פעולה עם הניסיונות שלהם לעצב לו זנב מצעיף וללמד אותו לשיר בעברית. עם אנדרו, שנולד הינדי והתנצר יש לי ולשותף שיחות מענגות על היסטוריה צבאית, פילוסופיה, דתות ואמונה, כלכלה ופוליטיקה.

לשבועיים האחרונים שלנו בארצות הברית תכננו טיול משפחתי ארוך ברכב: לחזות בשחזור קרב גטיסברג, לבקר בארץ האמיש ובמבוך תירס, לגעת בפעמון החירות ולעלות על המתקנים בהרשי פארק. גרנו בבית שכור של משפחה שניסתה לעלות ארצה. בעלת הבית הייתה קריקטורה של אישה יהודיה מפונקת שעסקה בעיקר בתיחזוק הגוף שלה (ציפורניים- שיער- שיזוף מלאכותי) ובתיאום חברות שונות שתיפעלו את הבית שלה (רשימה חלקית: חֶברה שמנקה את הבית; חֶברה אחרת שמנקה חלונות בלבד; מנוי על פינוי שלג מהחניה ומשביל הגישה לבית; חֶברה שקוצרת את הדשא; חֶברה שבאה לנתק את הממטרות בסתיו ולחבר אותן מחדש באביב). היה ברור לנו שניסיון העליה לארץ הקטנה עם השפם יסתיים בהכרח בריצה מהירה חזרה לחיק החמים של הבית האמריקאי שלה ושירותיו הנלווים, ואכן עם תום החוזה בעלת הבית על משפחתה היו בדרך הביתה. היינו צריכים לפנות את הבית ערב הנסיעה, ולשם כך שכרנו יחידת איחסון לשמירת החפצים וכלי הבית שהצטברו לנו במשך השנתיים. חלק יישארו בארה"ב ויעברו לידי חברים שתכננו להגיע לאותה עיירה ליד בוסטון, וחלק יישלח לארץ. הייתי צריכה לארוז את הבית ולמיין את הדברים: מה שנחוץ לטיול יכנס לתיקים שיועמסו על גג האוטו; לארגן ארגזים לאיחסון ולסמן ארגזים למשלוח, ולהכין גם את המזוודות לטיסה לארץ. את כל זה היינו צריכים להספיק בלחץ של היום האחרון, כי היו לי עניינים לסגור גם באוניברסיטה, וכי ככה אנחנו.

בעלת הבית הגיעה הביתה במפתיע ערב לפני הפינוי. לזה לא ציפינו. הפה שלה נפער. בתחילה בדממה, ואחר כך במשפטים של כעס ויאוש מלווים בנפנוף ידיים. הייתי צריכה ממש לצעוק עליה שתרגע, שאנחנו לא אשמים שהיא באה ערב קודם, שתתאפק עם הטלפון לחברת הניקיון כי אם היא תרצה היא תמיד תוכל להזמין חברת ניקוי למחרת, שאנחנו מסוגלים לסדר את מה שנראה כמו בית שעברה בו סופה ולהחזיר לה אותו נקי ומסודר כמו שהתחייבנו. היה לנו לילה שלם להתארגן, ואנחנו טובים בלילות לבנים לחוצים כאלה, וגם הילדים היו מיומנים לגמרי בתרגול המשפחתי של הכנת מסדר ברגע האחרון וידעו להתגייס לעזרה בשעות חירום משפחתיות. ובתוך כל הארגזים והבגדים והרהיטים והנסיעות הלוך ושוב ליחידת האיחסון, הופיע אנדרו.

האינסטינקט הראשון שלי היה להגיד לו ללכת. אבל הבטתי בפניו הנפולים והאפורים והכנתי לו במקום כוס תה גדולה. אתה תדבר ואני אמשיך לארוז, הצעתי לו. אנדרו הגיע מתחנת המשטרה. אין לו לאן ללכת. האם הוא יכול לישון אצלנו? הם לא נותנים לו לחזור הביתה. אסור לו לראות את קומר. מרגרט הגישה נגדו צו הרחקה. נדרש זמן ומספר שאלות שלי עד שאנדרו הצליח להבהיר מה גרם לכל הסערה: הוא איים לרצוח אותה. אבל הוא לא התכוון, בוכה אנדרו, הוא לא באמת ירצח אותה, הוא לא אלים. זה רק דיבורים. הוא לא באמת. וכעת הוא איבד את הכל.

זכרון הלילה ההוא הוא בליל של איחסון ואיכסון, ארגזים ודמעות. אנדרו הבוכה והשבור גויס למאמץ ועזר לי לסחוב דברים מהבית לאוטו, מהאוטו ליחידת האיחסון. למחרת הגיעה בעלת הבית בשעה הנקובה, ובפעם השניה תוך 12 שעות ראיתי את הפה שלה נפער בהפתעה. עברנו חדר חדר, מהסלון הכחול לסלון הצהוב המנוילן וממנו לסלון הורוד. עלינו לקומת חדרי השינה וירדנו לקומת המרתף, והיא לא שמה לב לאורח ההודי שישב בשקט עם הילדים בחוץ אחרי ליל הסערה, לצד המכונית הארוזה לטיול הגדול. הסענו את אנדרו לתחנת הרכבת, איחלתי לו שיצליח לסדר איכשהו את הבלאגן שהם החיים שלו ונפרדנו.

אתמול קיבלתי ממנו מייל, אות חיים ראשון אחרי כל השנים הללו. שלום, כותב לי אנדרו. זוכרת אותי? מרגרט חזרה עם קומר להולנד. אנדרו חזר להודו. בהודו פגש אישה שוודית, ועבר איתה לשוודיה. כעת הוא חי בשוודיה, עוסק בפרוייקטים חינוכיים שונים. הוא בקשר עם קומר. לקומר יש ילד. לאמא של בת זוגו של קומר יש חבר חצי יהודי. בקיץ, כשביקרתי אותם, כותב לי אנדרו, הזכרתי אתכם. וידעתי שהגיע הזמן ליצור קשר. מצאתי אותך דרך האוניברסיטה.

אני מגגלת את שמו של אנדרו, ומגלה אותו באתרים שוודיים של יוגה ושל מיינדפולנס. בתמונות הוא יושב בישיבת לוטוס בהבעה שלווה, וקבוצה גדולה של שוודים נושאים את פניהם אליו.

sean Gadoury nostalgia
Sean Gadoury, Nostalgia, 2016

ריח דבק ואורן*

תמונות של ההורים שלי מטקס סיום התיכון, תוכניה של ההצגה של סוף חטיבת הביניים שאני כתבתי על סטנסיל ואיירתי, הזמנה לחתונה שלי שעליה הוספתי ביד דברים אישיים, וברכה בחרוזים ליום ההולדת: חברתי נינה מנקה את הארון ושואלת אותי אם אני מעוניינת לבוא ולקחת. אני מעוניינת.

היא פותחת קלסר מצהיב ובוררת בין התמונות והדפים. פתאום היא מתעכבת על דף מתפורר. היד שלה שפותחת את הדף המקופל רועדת. בלי מילים היא מושיטה את ידה אלי ובה הדף והמילים המרשיעות שבו. הדף כתוב בלי שוליים בכלל, והוא חיבור שהיא כתבה בכיתה ח'. היא כתבה בעט כחול, והמורה העירה לה בעט אדום. המורה לחיבור תיקנה את המילים 'לקחתי החלטה' וכתבה במקומן בין השורות 'החלטתי' בצבע אדום. היא לא העירה מאומה על המשפט עצמו 'לקחתי החלטה להתאבד'. גם לא על התיאור המפורט איך נינה מתכוונת לחתוך את הורידים, לבלוע רעל וליתר בטחון לקחת את כל הכדורים שתמצא בבית, עם דגש על הנחישות שלה להצליח, כי אחרת היא תתויג 'מתוסבכת' וישלחו אותה לפסיכיאטר. רק בסוף החיבור העירה המורה שלוש הערות באדום: אין קשר לנושא החיבור. זהו תיאור ולא סיפור. אנא כתבי מחדש.

נינה ואני גרנו באותו רחוב, אני בקצה המרוחק והיא קרובה יותר לכביש הראשי. אני בדרך כלל איחרתי, ולכן רק לעיתים נדירות נפגשנו בדרך הלוך לבית הספר. אבל בדרך חזור יצאנו חבורה גדולה משערי 'המבצר' – מבנה חטיבת הביניים שאדריכל הזוי בנה בדגם של בית סוהר מהגיהנום מלבנים אדומות ובטון מזוין, ולו צריחים וחצר מסדרים ושער מסורג. בדרך היינו נפרדות מהחברות אחת אחרי השניה, עד שנשארנו רק נינה ואני. כמעט תמיד נינה הייתה מזמינה אותי אליה לארוחת הצהריים. מעבר לכביש שכנה חנות מכולת, והיינו עוצרות בה לקחת קופסה של טחינה ירקרקה, חמוצים שבעל הבית היה דולה בכף ארוכה מפחית ופיתות. את החשבון בעל המכולת היה רושם על הכרטיס של הוריה של נינה. אחר כך היינו עולות במעלית לדירת הפנטהאוז של נינה, והיא היתה שולפת את המפתח מהשרשרת שעל צוארה ופותחת את הדלת. במטבח המואר היינו קורעות פיסות פיתה וטובלות בטחינה, ישר מהקופסה באצבעות לפה, ומקנחות בחמוצים הפריכים. אני אהבתי את החופש הטוטאלי של נינה, לבוא וללכת כרצונה, לאכול כרצונה, לעשות כרצונה. אהבתי מאוד גם את הבית המרווח, את העובדה שנינה לא היתה צריכה לחלוק את החדר שלה עם אף אחות. הבית שלה לא דמה במאום לבית הצפוף שלי, ואי אפשר היה להשוות את המיטה הענקית והרכה שלה שאפשר היה לקפוץ עליה למיטת הנוער הצרה במסגרת העץ עם מזרן הספוג העטוף בבד משובץ שעליה אני ישנתי. היה לה אח גדול אחד שלמד בפנימיה ובחדר שלו במעלה המדרגות בדרך לגג הפנטהאוז היו תלויים שלטי כביש מעוינים עם משחקי מילים: beware of soft shoulders, ו: dangerous curves. אמא שלה היתה אישה עם תפקיד חשוב מאוד במערכת ממשלתית כלשהו, מאוד אחראית ובעלת ראייה רחבה של בעיות חברתיות לאומיות. אבא שלה עבד כמהנדס כלשהו באיזו חברה גדולה. הם אף פעם לא היו בבית כשחזרנו מבית הספר.

בוקר אחד ניגשה אלי נינה בבית הספר. 'תשבעי שלא תגלי לאף אחד את מה שאני עומדת לספר לך', היא אמרה, ואני נשבעתי. 'בלעתי הבוקר את כל הכדורים שמצאתי בבית', היא אמרה. ילדה בכיתה ח', הרגשתי משקולת של טון על כתפי. לא ידעתי מה לעשות, אבל ידעתי שאני לא יכולה לשתוק. שיתפתי בדברים ילדה נוספת, טילי. טילי ואני החלטנו שזה גדול עלינו, והלכנו וסיפרנו ליועצת.

כעת נינה משלימה עבורי את הסיפור. היועצת התקשרה לאמא שלה. הם זימנו את נינה למשרד. 'ספרי את האמת', אמרו לה. 'באמת לקחת כדורים, או שאת סתם אומרת? כי אם באמת לקחת נעזוב הכל, אמא לא תחזור לעבודה, ניסע איתך עכשיו לבית חולים ונעשה לך שטיפת קיבה'. נינה הכחישה הכל. הם לא נסעו לבית חולים, אמא של נינה חזרה לעבודה. אף אחד לא נזעק, אף אחד לא עשה דבר. אמא שלה לא דיברה איתה על הסיפור עד היום. הכדורים, שנינה אכן בלעה באותו בוקר, לא היו קטלניים. 'הרגשתי שקופה', אומרת נינה. 'אף אחד לא ראה אותי, כאילו לא הייתי קיימת ממילא.'

נינה מדברת ואני נרעדת. לאט אני מניחה את הדף הישן עם החיבור על השולחן שלידינו. מישהו צריך להגיד למורות לחיבור שילדה שכותבת על התאבדות בפרוטרוט קוראת לעזרה. מישהו צריך לומר ליועצת ולהורים מה עושים כשילדה אומרת שהיא בלעה כדורים. נינה מביטה בי במבט חודר. 'אני מבקשת סליחה', היא אומרת לי. 'אף פעם לא חשבתי מה הסיפור הזה עשה לך'.

*מתוך: סליחות, לאה גולדברג

agata-wierzbicka-illustration-F
Agata Wierzbicka

מלכויות, זכרונות, שופרות

כשאני מגיעה אליה, דלת המועדון נעולה. הזכוכית הכהה מחזירה לי את בבואתי, אבל המטפלת השומרת על הכניסה מעברה השני של הדלת מזהה אותי, וכבר פותחת אותה, וממהרת את אמי לצאת תוך שהיא לא שוכחת לשים את צרור מפתחות הבית של אחותי בידי. החלפת משמרות. אחותי נסעה לשבוע חופש משפחתי, ואני פוסעת קדימה מן השורה השניה, למלא את תפקידה. בואי, אמא, אני אוחזת במרפקה, אבל היא מתעכבת לספר למטפלת עלי. היא משתמשת במילים מלאות גאווה, מפרטת את תארי והישגי. המטפלת מחייכת. זו לא פעם ראשונה שהיא שומעת. 'את כל כך ממוקדת' אומרת לי אמי בחיוך, אבל אני רק מחייכת חיוך עקום וחושבת 'אל' אירוני, מודעת לים הזמן האבוד שנזל לי בין אצבעות הידיים בחודש האחרון, קווים מתים שטים בו, מחודדי שיניים כמו כרישים שהריחו דם.

אחר הצהריים אני מצליחה לנתק את אמי מהמסך המכשף אותה ('אבל זו תוכנית אמיתית, של מה שבאמת קרה!') ואנחנו יוצאות לטייל בפארק. 'לא הייתי כאן אף פעם, הכל חדש', מתפעלת אמי, ואני מצלמת אותה מתאמנת על מתקן ה'חתירה' בפינת הספורט ומעלה לווטסאפ המשפחתי. 'זה המתקן האהוב על אמא', מגיבה אחותי ממרחקים.

'את גדלת איתנו?' שואלת אותי אמי. היא כמו נורה שמגעיה רופפים, מהבהבת, וכעת זה חושך מצרים. היא לא מזהה אותי. אני בולעת את הגוש שעומד לי בגרון. 'אני הבת שלך, אמא', אולי המשפט הנורא ביותר שבת צריכה לומר לאמה. היא עדיין מסווה את הבלבול שלה בהמון חן. 'יש לי 4 ילדים', היא יודעת להגיד, ואנחנו מונות אותם ביחד. אחותי הגדולה, אחי, אחותי הקטנה. היא יודעת את שמי, אבל לא מקשרת אותו אלי. היא לא זוכרת שנולדתי. היא לא זוכרת איך נראיתי כשהייתי ילדה קטנה. 'הזמן מוחק את הכל', היא אומרת. ואני מנסה להנהן ולחייך ואומרת איזה משפט נחמה בנאלי 'כל כך הרבה זכרונות, ודאי חלקם נשכח', אבל יודעת שזה לא הזמן, לא רק הזמן, זו המחלה.

בבוקר במועדון, אני מלווה את אמי למקומה הקבוע בשולחן ארוחת הבוקר. כל החברים כבר שם, קצת התקשיתי לקום, ואיחרנו. 'מי את? אני לא מכירה אותך', שואלת אותי אילנה, שיושבת ליד אמי. 'אני הבת שלה', אני מציגה את עצמי: 'למדתי עם הבת שלך דלית בבית הספר'. 'איזה יופי!' מתלהבת אילנה וממשיכה להציג את עצמה 'אני אילנה. נולדתי בט"ו בשבט, ולכן קראו לי אילנה'. אנחנו כמו שחקנים בהצגה, בכל פעם חוזרים על אותם משפטים בדיוק, כולל הטונים והניואנסים, וההתלהבות האמיתית. גם את המשפט הבא שלה אני מכירה בעל פה: 'אמא שלך משתלבת פה נהדר. כולם אוהבים אותה'. לפני שהפכה לדמנטית בעצמה, אילנה התנדבה במועדון הקשישים, ועד היום היא בטוחה שהיא בסגל, ושתפקידה לדווח למשפחות איך משתלבים קרוביהם במועדון. אני מודה לה. בפעם הבאה נקיים אותה השיחה בדיוק, וגם בפעם שאחריה.

בלילה אני באה להשכיב את אמא שלי לישון. אנחנו יושבות על קצה המיטה, ואני מחבקת אותה. היא כל כך קטנה והעור המקומט שלה רך ומרשרש. 'אני לא זוכרת אותך כילדה', היא אומרת לי, 'אבל אני אוהבת אותך כל כך'. אני שלולית, מפחדת לומר משהו פן אגעה בבכי שחונק אותי כל היום. ממילא אחרי שהסירה את מכשירי השמיעה מהאוזניים היא לא תשמע. אני רק מחבקת אותה חזק חזק, מכסה אותה בשמיכה, נותנת לה נשיקה על המצח המשיי, מכבה את האור של החדר ויוצאת.

helen frankenthaler41
Helen Frankenthaler, 1952

הכל עומד במקום, הזמן ממשיך ללכת

שנה שעברה היינו בקפריסין, וזו השנה היחידה שבה לא השתתפנו, אבל חוץ ממנה בכל שנה אנחנו מקפידים להגיע. זו הצעדה השנתית של עמותת 'בשביל החיים', שנערכת בשקט ובחשיכה בתל אביב, שמבקשת להגביר מודעות לנושא המושתק והמודחק, מטואטא מתחת לשטיח המהוגנות, נעול בחדרון הבושה: אובדנות. אני חונה בחניה התת קרקעית, יוצאת לאוויר המהביל, עולה במדרגות, מגיחה לכיכר המוזיאון, ובבת אחת זה מכה בי: אווירה של הפנינג. מישהי עוברת עם מגש עוגות תוצרת בית, מתנדבים עטויים וסטים כחולים רושמים את הפרטים של המשתתפים, מחלקים בלונים לבנים, חולצות, צמיד גומיה לבנה עם כיתוב 'צועדים למען החיים'—איך תמיד השם מעיד על מה שחסר, שהרי אם זה הפנינג הוא לא של החיים אלא של המתים, יום הזיכרון. והנה גם המסך שעליו מוקרנות תמונות של מתאבדים, עם השם והגיל. בין יתר השמות והפנים השונים עולה השם של הבת של החברים הטובים, שהתאבדה בגיל 19 לפני 8 שנים. כל אחד ואחת מהנוכחים הכיר אחת מהנשמות האבודות הללו, ובעצם אין אדם שלא מכיר מישהו שהתאבד, וכאן זו נבחרת של בני המשפחה והחברים שמוכנים להזדהות, להקדיש לעניין ערב, לעשות מעשה כדי להעלות מודעות ולסייע להוריד את המספר הבלתי נתפס של 500 מתאבדים מדי שנה בישראל, אותו מספר כמו נפגעי תאונות דרכים, ואף אחד לא מדבר על זה. אני עושה סיבוב קצר בכיכר, רואה את לופ השמות על המסך חוזר שוב ושוב, שירי יום הזיכרון ברמקול, 500 נרות דולקים, והמסר הוא שיש מה לעשות, ולמה משרד הבריאות לקח מהעמותה את התקציב של תוכנית המניעה. אני הולכת להגיד שלום לחברים, פוגשת אחרים מ'הכפר' שלנו, הכפר הוירטואלי של החברים שעברו איתם את הדיכאון של הבת—מהמוצלחות והיפות והחכמות האלה שעד שחלתה הצילה את העולם כולו. יחד עברנו את החיפושים לילה שלם אחריה כשנעלמה, את הידיעה הבלתי נתפסת שמצאו אותה מרוסקת שמכאן ואילך שום דבר כבר לא יהיה שלם, ואת התיק שנותר יתום לידה עם המכתב. ואחר כך גלי הכאב והאשמה, והדיכאון והחרדה האיומה, והשאלות מה לעשות ואיך, כי אחים של מתאבדים נמצאים בסיכון גבוה במיוחד להתאבד בעצמם. אני מביטה סביב. יכולה לראות את הענן השחור שמלווה את כל האנשים שבכיכר, והוא פיזי ואמיתי כמו הבלונים הלבנים שמחלקים כאן לכל הנוכחים, וכמו הבלונים גם הוא קשור אליהם בחוט בלתי נראה. ופתאום זה כבד לי כל כך, כל הצער הזה, כל הכאב, אין לי אוויר, אני נחנקת וגל של דמעות מתחשר מאחורי עיני. אני חייבת ללכת משם, לנשום. בבת אחת אני מבינה את האחים של הבת שהתאבדה שמסרבים לבוא, שנאחזים בחיים בציפורניים שבורות, שבקושי יש להם כוח לעבור את המבחנים הרגילים של החיים, יום אחרי יום, ושאינם יכולים לשאת את ריטואל השכול מזה ואת הפעלתנות של ההורים עם המטרה המצוינת שמבקשת למנוע מאחרים את מצבם, מזה.

אני יורדת לשדרות שאול המלך, מתרחקת קצת, מוצאת ספסל עץ בקרן רחוב ויושבת שם. אני נותנת לדמעות לזרום, שותה קצת מים, ותוהה מנין אאזור כוחות לחזור לכיכר, להשתתף בצעדה, לשמוע את הדוברים, להיות שם. ואז אני רואה אותם. הבן והכלה עם עגלת התאומים הביונית הגיעו באוטובוס להשתתף בצעדה. אבי התאומים שייך למחזור של הבת של החברים והכיר אותה כמו כולנו מגיל אפס. כל כך הרבה פעמים יצאנו יחד לחופשות משותפות, התארחנו משפחה אצל חברתה, גדלנו יחד.

התאומים יושבים בטור בעגלה. התאום עוקב באצבע אחר אופנוע משטרה חולף עם אורות כחולים ואדומים מהבהבים וקורא בהתלהבות 'נוע!', והתאומה מחייכת אלי את חיוך השדון שלה עם הרווח בין שתי השיניים הקדמיות, כשהפוני החלק שלה שמוט כרגיל על עין ימין, והיא קוראת לי בשמי. זה כמו להתחבר למקור כוח, לקבל זץ של אנרגיה ותקווה, ואני מרגישה את העבותים שחונקים את לבי נמסים, העננה מתרוממת ואני מצליחה לנשום. 'נפלא שהגעתם', אני אומרת לבן ולכלה ומחבקת אותם, וכולנו הולכים לכיכר, מתחברים למסת האנשים בלבן שמתחילים את הצעדה עם שלטים ובלונים לבנים ועגלת תאומים ביונית אחת.

baloon
Juxtaposition