מותה של אשת המטריד

אשתו של המטריד נפטרה. שעת הלוויה נקבעה לשתיים בצהריים, שעה בלתי אפשרית עבורי ביום של הוראה, וכולם יודעים שקדושת ההוראה דוחה הכל, אף אחד לא ירים גבה אם לא אגיע. אני חשה את האבן המתגלגלת לי מהלב. אני חושבת על אשתו – הקרבן הראשי של מעלליו הסידרתיים. על החיוך צחור השיניים שלה שנחשף רק לעתים רחוקות. על הקול המהוסה והחושש שבו היתה מגיבה כשענתה לטלפון ושמעה קול נשי מבקשת את בעלה. בגלל הקול הזה תמיד פניתי אליה בטון ענייני ושטוח, פותחת במשפט זיהוי מלא: זו אני מהחוג, מה שלומך? רק אחר כך הייתי מבקשת לדבר עם המטריד, שתדע שאני מחפשת אותו בעניין מקצועי, מנסה לנטרל מראש את צבע הטון הפגוע והמריר שהפך לסימן ההיכר שלה.

בשנים האחרונות נאסרה עליו הכניסה לאקדמיה. הוא לא הבין מה קרה, הרי כך עושים כולם. כך עשה הוא שנים רבות, ציונים תמורת ליטוף באיברים מוצנעים, עזרה בבחינה תמורת נשיקה. פה ושם הנשיקות התפתחו לרומנים של ממש, והמזכירה של החוג שוב לא שכחה להקיש על דלתו בטרם הכניסה, אחרי הפעם ההיא שבה נכנסה אליו לחדר בלי דפיקה. הוא לא הבין שהזמנים השתנו; שהוא השתנה. שהוא כבר לא הגבר הנאה שסטודנטיות משחרות לפתחו. כעת הוא זקן אשמאי שמטריד סטודנטיות בגיל של נכדותיו. וכשהן סיפרו שהוא מטריד אותן, נמנעו מהגשת תלונה רשמית שתכתים אותן לנצח ורק ביקשו שלא יצטרכו לשהות איתו באותו חדר לבד, הוא לא הבין מה הבעיה: הרי נתן לה את הרשימה הביבליוגרפית. למה היא מתלוננת שהוא ליטף אותה? זאב ותיק שכמותו לא יכול היה לשנות את עורו, גם כשפורסם חוק ההטרדות החדש האוסר כל מערכת יחסים בין חוקר ומרצה לבין סטודנטית הכפופה לו. וכשהתלונות התרבו קראו לו לבירור. הוא הכחיש בנחרצות ובעיניים גדולות ותמימות. אני נוגע בכולן, הוא אמר, כזה אני, איש חם. זו בכלל לא הטרדה, אני מחבק גם זקנות, בלי אפליה. אני אוהב אדם, וגם עוזר לכל מי שזקוקה. ומיד הוא מאריך בסיפור על אודות ההיא שעזר לה בזה, וההיא שסייע לה בעניין ההוא, וכמה שעות השקיע בהן, אוזן קשבת שכמותו, מיקי גורדיס של הסטודנטיות במצוקה. כשהבין ששוב איש אינו קונה את מרכולתו החלקלקה הוריק והתעלף, והזמינו אמבולנס. זקן, פנסיונר, הניחו לו. אבל בתמורה למחיקת כל התלונות הקודמות החתימו אותו על מסמך שדי בתלונה אחת נוספת והוא יגורש מהקמפוס. והוא אכן נזהר והתרחק מסטודנטיות. בקמפוס. אלא שבכנס בין לאומי גדול שבו שימש כיושב ראש הזמין אליו לחדר המלון חוקרת צעירה לדבר על נושא מחקרה, ובמרפסת, כשהיא החלה לדבר בהתלהבות על הפייפר שהיא עמדה לשאת למחרת, הוא עט עליה ונישק אותה נשיקה רטובה על השפתיים. זה הספיק כדי להפוך אותו לפרסונה נון גראטה בחוגים המקצועיים, ולהפעיל נגדו את הסנקציה ההיא שעליה חתם. הפסיקו להזמין אותו לאירועים ולהרצאות. בהתחלה איים בתביעה נגד האוניברסיטה, אבל זו התמוססה מהר יותר מחבילת חמאה על ראשו ביום חמסין, ונגזר על האיש להשאר מנודה ומוחרם, מת-חי, וגם חבריו הטובים בגדו בו כמו נחל.

מעולם לא ריחמתי עליו. גם אני קיבלתי בזמנו הצעה מגונה מהאיש בימים שהמילה 'הטרדה' עוד לא הומצאה. הוא ניגש אלי בטקס הפרסים החוגי בסוף שנה א' אחרי ששמע שקוראים לי בשם משפחתי החדש. 'לא ידעתי שאת נשואה', אמר כשהוא לוחץ את ידי ומגרד את החלק הרך של פנים ידי עם האצבע המורה שלו, תנועה שאיש לא ראה, ורק אני הרגשתי את המכווה, כהכשת נחש. 'בואי בהזדמנות אלי לחדר'. אני משכתי את ידי במהירות כמו צללית הילדה ההיא במוזיאון המדע הישן בעמק רפאים בירושלים שאהבנו להפעיל: הנה ידה יורדת ונוגעת בלהבת נר, והנה קו של נוירונים מסומנים בנורות זערוריות שנדלקות בשרשרת מגיע במהירות לעמוד השדרה שלה וחוזר בחזרה לידה, והיא מושכת את ידה מן הנר הרבה לפני שקו נוירונים אחר מגיע למוח המבין. לקח גם לי זמן לא מועט להבין כמה נזק הוא גרם לכולנו. כמה סטודנטיות עברו בגללו לאוניברסיטאות אחרות ולמנחים אחרים, נטשו את התחום או את האקדמיה בכלל. כמה קרבנות נשים הותיר אחריו לתהות כל חייהן לא רק על הטעם הרע של נשיקותיו אלא גם על ערך המחקר שלהן שאותו הילל כשרצה לכבוש אותן בקסמיו. כולנו היינו קורבנותיו: סטודנטיות ועמיתות שנפלו ברשתו או שלא. אלה שנאלצו לעשות עיקוף ענק כדי לא לעבור לפני דלת חדרו הפתוחה, לא ליפול בסבך חוטי העכביש שהוא טווה שם, ממתין לקרבן הבא, וגם הסטודנטים הגברים שמהם התעלם לחלוטין כמו לא היו קיימים.

איך היה? שאלתי קולגה שהיה פעם בקשרים קרובים עם האיש עד להחרמתו, שהלך ללוויה. הוא נראה מבולבל וכואב, סיפר הקולגה. והוא ביקש ממנה סליחה. הוא ביקש ממנה סליחה על כל הסבל שגרם לה כל השנים.

הלכתי לנחם את המטריד. הלכתי לבד; הכהנת הגדולה ויתרה, נתלית בגילה ובמצבה הבריאותי. עליתי במעלית לדירה שבה ארחה אישתו את פורום המחקר של החוג לא פעם ולא פעמיים. הוא נראה עתיק; העתק דהוי ובלוי של עצמו. היכן שהיו פעם לחיים נפערו תהומות שהבליטו עוד יותר את עיניו הבולטות ושיניו הסוסיות, שיערו מקליש, קומתו כפופה, והוא מתקשה לקום מכיסאו. הוא אחז בידי ולא שחרר אותה. היא לא היתה צריכה למות, אמר. לא הרגישה טוב, ולקחנו אותה לבית חולים, והבת באה להחליף אותו בלילה. 'הלכתי הביתה', עיניו מתמלאות דמעות, 'לא הייתי שם כשמתה. היא לא היתה צריכה למות'. זו לא אשמתך שהיא מתה, אני אומרת. זו לא אשמתך. והוא מנשק את גב ידי, ואני הולכת משם, יודעת שזו הפעם האחרונה שאני רואה אותו.

van goch
 Vincent van Gogh – Undergrowth with Two Figures, 1890

 

מודעות פרסומת

בין שתי ערים

'אני רוצה לבוא', פוסקת הכהנת הגדולה כשאני מספרת לה על סידרת ההרצאות שאני מתחילה בהן השבוע בעיר הסמוכה למקום מגוריה. בבטן מתכדרר לי כדור קטן של לחץ. 'למה לך', אני תוהה באמת. אלה הרצאות פופולריות. אני לא אומרת שם משהו חדש, רק עוטפת היטב את המחקר בעטיפה אטרקטיבית ובמצגת צבעונית, מתבלת באנקדוטות אישיות ובמה שנראה לי כמו הומור אבל לא תמיד גורר צחוק, ומגישה לקהל הנאמן לי. זו הסידרה השנייה שהזמינו אצלי. הם אנשים משכילים ומתעניינים, ומחמיאה לי גם ההיענות הגדולה לנושאי ההרצאות. בשנה שעברה, אחרי המפגש הראשון נאלצו המארגנים להעביר את האירועים לאתר גדול יותר, שיענה על הביקוש ויכיל את המצטופפים. כשנגמרה הסידרה הראשונה מיד קבעו שצריך המשך. זהו מסאז' רציני לאגו שלי כ'פרפורמרית', ויש כמובן גם שכר בכסף אמיתי לעמלי, שבהחלט עוזר.

כשבעלה של הכהנת הגדולה היה בחיים, הם חיפשו מסגרת מתאימה לשמוע הרצאות ולהצטרף לסיורים ופעילויות. המועדון הזה של גימלאים בעיר הסמוכה קרץ להם. שמעו יצא לפניו על שום החברים האיכותיים שבו והפעילויות המגוונות והמעניינות שהוא מציע. הם פנו אליו וביקשו להצטרף. ונידחו. כשהכהנת מספרת על כך אני רואה את הנצנוץ בעיניים ואת הכיווץ הבלתי רצוני של השפתיים, עלבון משולב בכעס על הדחייה. אני לא יודעת כמה פעמים ספגה הכהנת דחייה בחיים שלה. אני מכירה סיפור אחד כשדחו הצעה שלה לקבוצת מחקר ומאז מעולם לא הגישה אחרת. התמודדות עם דחייה זה קצת כמו שריר. אם לא מתאמנים על זה, הוא מנוון לגמרי. ואם מגזימים בהפעלתו, קורסים. למה דחו אתכם? אני תוהה. כי אנחנו לא גרים בעיר ההיא, היא משיבה, וזה היה תנאי מקדים אצלם. 'הצעתי להם להעביר הרצאה בעצמי', ממשיכה הכהנת, 'והם עדיין לא הסכימו לקבל אותנו'. הידיעה על ההרצאות שלי קילפה את הפצע. העלבון הצורב עדיין שם, מכרסם בה, תוסס. תודיעי לי כשיתקרב מועד ההרצאה הראשונה, היא מזכירה לי שוב. אני רוצה לבוא. אורחת שלך.

ערב קודם יש לי הרצאה פומבית אחרת, בעיר הורי. בקהל, אני מופתעת לגלות, יושבים בני כיתה שלי שמעולם לא עזבו את העיר. העיניים של לאה, מי שישבה לידי בכל חטיבת הביניים, שקטה וחרוצה ומאזנת את מזגי המרדני, נשארו כחולות ועגולות, אולם העפעפיים כבדים עכשיו והצוואר מקומט. אנחנו מתחבקות בשמחה. אני מזהה בקהל גם הורים של חברי ילדות, כפופים ומדוללי שיער, וגם מורה לאנגלית שלי מפעם. האם גילתה בינתיים שאת דו"חות הקריאה שלי הייתי כותבת על ספרים מומצאים ששמותיהם ושמות מחבריהם עוררו בי גיחוך בארט סימפסוני? בלי רשת לא היתה לה אז דרך לדעת האם The Yellow River, by B.A. Dick; או The Great Pit, by I.M. Falling   הם יצירות ספרותיות של ממש, ומעולם לא נתבקשנו להמציא לה את העותק של הספר האמיתי. גם ההורים שלי בקהל, יושבים בשורה הראשונה עם אחותי שמיטיבה את השמיכה על ברכיו של אבא. אמא שלי מכוונת את מכשירי השמיעה. התרגשת? שואלת אחותי אחרי ההרצאה. תמיד, אני מודה. ההתרגשות מחדדת אותי. ההורים עוטפים אותי במחמאות. עשר פלוס! אמא שלי מחלקת לי ציונים. היא לא זוכרת כלום מהתוכן, אבל כמה ברור דיברת, והמצגת. אבא שלי מעיר עניינית על התוכן של הדברים שאמרתי, הראש שלו כבר מעבד את הדברים.

אני מגיעה ישירות מהאוניברסיטה, לא אספיק לאסוף אותך, אני מודיעה לכהנת. היא מגיעה במונית, כבר ממתינה לי בקהל כשאני מגיעה. אני עומדת מול הקהל 'שלי'. אף אחד לא יודע שלילה קודם ארחה לי מיגרנה לחברה, מועכת את ראשי, גורמת לי לבכות מכאבים ומבחילות. אני יודעת היטב מה פתח לה את הדלת: היא יושבת כעת בשורה השלישית באמצע. כל השנים האלה ומערכת היחסים הזו בינינו שנעה בין בת של לקולגה, ועדיין אם אני צריכה להרצות בנוכחותה אני תלמידה שלה, תמיד, שעומדת לפני הבחינה של חייה. בהרצאה, כמו בהרצאה, הלחץ רק מחדד אותי. אני פותחת בהצגת האורחת החשובה, קוראת לה המנחה שלי, מודה שאני מי שאני בזכותה. תוך כדי דיבור הכל מואר. אני יודעת מה יהיה המשפט הבא שלי. אני פונה להיא מימין, עונה על שאלה של ההוא משמאל, מודה לזה מאחור שהרים לי להנחתה. אני אוהבת את החשמל בחדר; את התחושה שאני מובילה את השומעים באמצעות טון הדיבור, ניע ראש, תנועת יד, כמו מנצח על תזמורת משומנת היטב. הכהנת מביטה בשעון אחרי ארבעים דקות, ושוב אחרי שעה. עם תום ההרצאה המארגן אומר לה: כבוד גדול לנו שהגעת. את מוזמנת לכל הסידרה. הכהנת מחייכת חיוך ניצחון גדול שלא נוגע בעיניה. צר לי, היא אומרת. זו סידרה נהדרת והייתי שמחה לבוא, אבל כבר יש לי התחייבויות קודמות לשעה הזו ביום הזה.

four seasons

The Four Seasons of Vivaldi, (2001) by French artist Patrick Demazeau, Open Art – Take a seat in forest, Province of Namur, Belgium

לפתח חטאת רובץ

באוטו רבנו מרות. הוטחו דברים, בטונים גבוהים; נאמרו משפטים צורמים שעוד בטרם צאתם את דל שפתיך את יודעת שהם רעל טהור, כימיקל מסוכן ומאכל. אבל כמו רפלקס הקאה את צריכה להוציא אותם החוצה, הם עולים בך בגרון, גוש עכור של דברים קשים ומרים. אילו רק לא היטבת לקלוע אותם בדייקנות רבה כל כך במטרה.

חמותי מזמינה את כל המשפחה אליה להדלקת נר שמיני של חנוכה. אני נאנחת עמוקות. חנוכה חג יפה כל כך. אלא שבחנוכה אין לי חופש, ואני ממשיכה עם המטלות הרגילות במלוא הקיטור: מלמדת כרגיל, רודפת אחרי דדליינים המתפוגגים ברוח כרגיל, ועל כל אלה נוספות, כמיטב המסורת של 'עיקרון ההכבדה', האירועים המשפחתיים מהצד שלי ומהצד שלו, גם הם, בעצם, כרגיל. 'אמא שלי מזמינה גם את ההורים שלך', מבשר לי השותף, ואני נאנחת שנית. אבא שלי שונא קהל, אבל זו איננה החלטה שלי, ואני מעבירה את ההזמנה לאחותי. 'כן', היא מאשרת, 'תקחי את אמא. אבא לא רוצה'. אני מבינה אותו. לו רק ניתן, גם אני הייתי מתחמקת מהערב. אני יותר דומה לו כנראה מכפי ששיערתי. אבל אני יודעת שאין לי פטור, ובערב המדובר אני אוספת את עצמי אחרי השיעור האחרון באוניברסיטה, סם ההוראה שמפמפם לי בעורקים הולך ואוזל, ורעב גדול מתחשר באופק, תיכף ינקר בי. אני מתנחמת בכך שחמותי, טבחית מחוננת, אף פעם לא מזמינה אנשים בלי ארוחת ערב מלאה, ושמה את פעמי בעקבות קולה הרגוע של גברת ווייז לבית ההורים. אמא שלי כבר לבושה, ואבא שלי ישוב מחכה על כיסא הגלגלים, לראשו כובע צמר, לצווארו צעיף. הוא שינה את דעתו, מבשרת לי אחותי. הוא יבוא גם.

אני מגלגלת את הכיסא לאוטו, תופסת את אבא שלי בידו הטובה, תומכת בצד של היד המשותקת, מזהירה אותו מפני המדרגה בירידה לכביש במעבר למושב האוטו. אבא שלי יורד מהכסא ברגליים רועדות, ואוחז בידו הטובה בידית הפנימית של האוטו שמעל החלון. אני מסייעת לו להתיישב על הכסא ליד הנהג, כשאני מגנה על ראשו מפני גג המכונית כמו שעושים השוטרים לחשודים בסרטי המתח האמריקאיים. את היד הגרועה אני מרימה, תוהה כמו תמיד למה היא כל כך כבדה, כדי להעביר את חגורת הבטיחות תחתיה. בזמן שאמא שלי מתמקמת לאיטה במושב האחורי אני מורידה את שתי הכריות הסגולות המרפדות את מושב כיסא הגלגלים ומקפלת אותו. קודם הידיות מתקפלות לאחור, ואחר כך הכיסא משתטח מהצדדים עד שהוא ראוי להכנס לתא המטען. תוך כדי אני מברכת את עצמי פעמיים: בראשונה על שכשקניתי את הכיסא הזה בחרתי עבורו בכיסא הקל ביותר מבחינת המשקל. ובשנייה, על שום שזכרתי איך מקפלים אותו גם בלי להוריד את הרגליות. כשאנחנו מגיעים לבית של חמותי אני נכנסת לחנייה העמוסה עד אפס מקום, חוזרת על הפעולות בסדר הפוך וקוראת לבן הצעיר שיבוא לקחת אותם במעלית לדירה, בעוד אני אצא לחנות באשר אמצא.

אחרי כל הדברים האלה אני באה בשעריה של הדירה של חמותי העמוסה מפה לפה בילדים של גיסי, בגיסתי, בילדים שלי שהגיעו בהרכב חסר אך מכובד. בתוך כל הרעש אני מספיקה לשמוע את אבי שקלט אותי נכנסת אומר לחמותי בנימת הקלה: הנה היא! אמרתי לך שהיא בדרך, ומבינה שחמותי חששה לרגע שאותיר אותם מאחור ואברח. מודה שהמחשבה בהחלט חלפה בראשי, אבל נדחתה על הסף. אני ילדה גדולה. וגם רעבה מאוד בשלב הזה.

חמותי מפצירה בי למלא צלחת עבור ההורים. אני מביטה בשולחן העמוס ולבי נופל בקרבי. בלילה ההוא חמותי מחליטה לדלג על שלב ארוחת הערב ולעבור ישירות למתוקים. כמיטב המסורת יש שם סופגניות עגולות ממולאות בריבת חלב עד להתפקע, וגם ספינג'ים ספוגי שמן ובזוקי אבקת סוכר. יש שם עוגות קוקוס ועוגיות מפודרות. חמותי אופה כשם שהיא מבשלת: עם כל הלב, תוך התייחסות למתכון כאל המלצה בלבד ועם הרבה תוספת שמן. היחס שלה לסוכר הוא כמו למצוות: כל המרבה הרי זה משובח. העוגות שלה מתוקות עד בחילה, דביקות, ובלתי אכילות למי שעבר את גיל 3. בצהלה רבתי היא פותחת את המקרר ושולפת עוגת יומולדת לגיסי, שמלאו לו יובל שנים באותו ערב. עוגת טורט שוקולד עם שכבה עבה של ריבת תות מצופה קצפת מסולסלת, שיצאה הישר ממדור התפריטים של 'לאישה' משנות השבעים. היא שמה בידי שתי צלחות גדושות שאותן אני מעבירה להורים.

כשאני מחזירה את ההורים הביתה, לאבא כואבת הבטן. אנחנו בקושי מספיקים להגיע לשירותים כשהוא קורס שם. אני מזעיקה את אחותי, לא ממש יודעת מה עושים ואיך אני מוחקת את התמונה הזו מהזיכרון. מה הוא אכל? היא שואלת, ומניעה את ראשה כלא מאמינה. מי מזמין אנשים מבוגרים בשבע בערב ונותן להם רק ממתקים ועוגות? היא שואלת, תוך שהיא מארגנת לאבא שלי בגדים להחלפה. אבא לא אמר לי מילה, אני אומרת, אכולת חרטה. הוא אוהב מתוק, היא מסבירה לי, אבל אסור לו.

חמותי אורזת את שארית העוגות והממתקים בחבילות ומפזרת בין הילדים והנכדים. קחי, היא מפצירה בי ואני מגיבה כמעט באלימות. אין מי שיאכל אצלנו את זה, אני מתיזה, בולעת את המשפט הבא שעולה בי שהיה מגלה לה שכל העוגות שהיא הביאה לנו לאורך השנים נזרקו לפח בשלמותן, על הציפוי והסוכריות והקצפת שעליהן. אני והשותף מסיעים את התאומים ואת אביהם הביתה. אנחנו רבים בדרך, ונוכחות הבן ותאומיו לא ממתנת את הדברים.

כשאנחנו מגיעים סוף סוף הביתה אני נזכרת שלא אכלתי דבר. אני פותחת את המקרר ומחסלת חצי פשטידת תרד. כשהבטן המקרקרת שלי נרגעת אני חושבת שדווקא יפה שהוא עמד לצידה וסינגר עליה. שאין כאן מלחמה ולו מן הסיבה הפשוטה שאני לא משתתפת בה. שאם זו תחרות הרי שניצחתי מזמן, בעיניים עצומות ועם שתי ידי קשורות מאחור, לפעמים עם שתי רגליים קשורות גם כן. אני נדה בראשי על עצמי. כיצד יתכן שעם כל השנים שעברו והשינויים שעברנו אנחנו והקרובים לנו, עדיין הכלל – שהנושא העיקרי עליו רבים בני זוג קשור לבני משפחות המוצא שלהם – תקף לגבי.

cracked marble face Cracked Marble Face.  Sphinx,  La Carmina at Metairie, New Orleans cemetery

הסיפור העצוב על שמחה וששון

שמחה הייתה תמיד אישה גדולה מהחיים. היה לה הבית הכי גדול, בית רחב
מידות בן שלוש קומות שחלש על בוסתן פירות. עבאס, הפועל הערבי שלה, היה עודר ומנכש קוטף את הפרות ומוריד מעציו ענפים מתים, ובזכותו הבוסתן נתן פירות עסיסיים בכל עונות
השנה, ענבים ורימונים, תפוחים, שזיפים ושסק, שמילאו קערה ענקית על שולחן הסלון.
היתה לה הספריה הפרטית הכי גדולה בתחום שלנו, לא רק בארץ, אלא בעולם כולו. עוד
בימיה הסטודנטיאלים היא רכשה מנוי לכל כתבי העת של התחום, וקנתה את כל הספרות
הרלוונטית. מדי כמה שנים הייתה קוראת לעבאס, הפועל הערבי המסור שעבד אצלה כשכיר
יום קבוע, והם היו צוללים לנבכי הספריה האדירה, שהשתרעה על פני כל קומת הקרקע של
הבית, מסירים את הספרים מהמדפים ומנערים את האבק מעליהם, ממיינים ומארגנים אותם
מחדש לפי נושאים או מחברים.

שמחה עצמה הייתה אישה גדולה פיזית, עם שמלות אוהל רחבות וצבעוניות,
ורעמת שיער שיבה ענקית. הילדים שלי כינו אותה בינם לבין עצמם 'אורסולה', הנבלה
העיקרית מ'בת הים הקטנה' של דיסני, ונאלצתי להסכים איתם. היא באמת הייתה דומה
לאורסולה מכשפת הים, כולל הנצנוץ המרושע בעיניה הירוקות. כשהייתה מארחת היה שולחן
העץ הכבד במטבח בקומה העליונה של הבית כורע תחת הררי הקצפת והתותים שהיו קורצים
אדומים ומושלמים הרבה לפני העונה הרשמית שלהם, וצלחת הסלמון המעושן הכילה כמויות
שיכלו להאכיל את כל אורחי השגריר האמריקאי במסיבת הארבעה ביולי עד להתפקע, ועוד
היה נשאר. עבאס היה מכין תחת הנחייתה המדוקדקת מאפי חצילים וגבינה בבצק עלים שהיו
משחימים בתנור ומפיצים ניחוח שגירה את בלוטות הרוק שלנו הרבה לפני סוף השיעור
איתה. ממילא השיעור היה רק תירוץ לארוחה המפוארת ולשיחה שהיא ניהלה איתנו במטבח,
מנווטת אותנו לעדכן אותה במה חדש בפוליטיקה הפנימית של החוג שממנו הודרה. אחרי כל
זה היא היתה שולפת בקול תרועה רמה מן המקרר טראפלס מושלמים שעבאס גלגל בקקאו
איכותי ומביטה בהבעת ההשתאות שפשתה על פנינו ובבליעת הרוק הצפויה כמו קוסם ששולף
את העורב עם נוצותיו המבריקות מהשרוול בדיוק בשיא המתח.

בכל שנה הייתה שמחה עוזבת את מעונה הענק בארץ בסתיו ועוברת לדירה קטנה
שרכשה בעיר אוניברסיטאית באירופה. שם הייתה חייה חיים מינימליסטיים ואפילו
ספרטניים במשך חצי שנה. היא בילתה את ימיה בספריה הגדולה של האוניברסיטה הוותיקה
והרעיבה את עצמה, וכשהיינו נפגשות היתה מציבה מולי כוס מי ברז בלבד, היא עצמה
מכרסמת גבעולי סלרי ירקרקים. כשהייתה חוזרת מאירופה לארץ הייתה שבה לחייה מנקרי
העיניים ומרחיבי הקיבה, ומעלה חיש קל את תועפות השומן שהשילה מעליה, כמו מעיל
שפושטים ולובשים מחדש.

על הקורס שלמדנו אצלה לא קיבלנו קרדיט. שמחה הייתה בעברה תלמידת
דוקטורט של פרופסור הרמן מטיל האימה, האב המייסד של תחום המחקר שלנו שהביא איתו
שיטות מחקר גרמניות וסימן אותה כמבטיחה שבין תלמידיו. היא כתבה למעלה מאלף עמודים
של מחקר מקדים על נושא א', ועברה לנושא ב' אותו מעולם לא סיימה. דבקה בה קללת
היורשים, שכן הייתה היורשת היחידה של אימפריית כספים אדירה של הוריה ומעולם לא
נזקקה למשכורת למחייתה. אדרבה. משהבינה שלא תסיים דוקטורט החליטה לפתוח חברת
טיולים לסיני. כדרכה, זו הייתה חברת טיולי הפתעה, והאנשים היו מגיעים אחרי יום של
טיפוס על הרים והליכה בואדיות צחיחים לשולחן באמצע המדבר שעליו הייתה פרוסה מפה
לבנה, ועליה נצבו גביעי זכוכית עדינה שצבעי השקיעה של שמש סיני העזה השתקפו בהם, בקבוקי
שמפניה צוננת שהזיעו אגלי טל, וצלחות עם גבינת קממברט קרירה שליבתה בשלה בדיוק
במידה. כמודל עסקי, מימון פנטזיית הפאטה מורגאנה במדבר לא הייתה רווחית במיוחד, וחברת
הטיולים פשטה רגל, כצפוי אחרי שכילתה חלק נכבד מירושתה של שמחה, אבל לא לפני ששמחה פגשה במסגרתה את ששון. שמחה היתה אז אחרי סידרת ניסיונות ממושכים להכנס להריון שנסתיימו במפח נפש אדיר ובפינוי חדר הילדים שהכינה כשנכנסה להיריון הראשון ובטרם
ההפלה. היא הורתה אז לג'רמי בעלה להפטר ממיטת הילדים היפהפייה שגולפה ביד, ומן
השידה שנקנתה בחנות העתיקות. את בגדי הילדים הזעירים שמעולם לא נלבשו השליכה לתוך
שקית זבל אטומה ומסרה לעוזרת הערביה שלה. גורלם של הנישואין עם ג'רמי נחתם והם הלכו
מאז והתדרדרו, ולא נותר אלא לחשב את קיצם לאחור. ג'רמי היה ממלא את בר המשקאות
בבקבוקים כהים מלאים באלכוהול משובח תוצרת חוץ שאותם היה מזמין במיוחד מהיבואן.
שתייה חריפה יוקרתית שכזו לא הכירו אז בארץ שיצאה זה עתה משנות הצנע. בימי שישי
היתה לשמחה הזמנה קבועה מבעל חנות הפרחים השכונתית, והוא היה ממלא את ביתה בזרים
ריחניים. בארוחות ליל שישי שנערכו בצל הניחוח הפרחוני הכבד שניקר באפן של כל
האורחות הירוקות מקינאה, ג'רמי היה שולף מהארון בקבוק וויסקי שיבאס ריגל סוג א' ומוזג
לעצמו ולכל אורחיו ביד נדיבה. שמחה נפטרה מג'רמי באמצעות סכום כסף נכבד שאותו שלשל
לכיסיו ושנגס נגיסה נוספת בירושה ההולכת ומצטמקת.

ששון היה קצין מהולל שנפל בשבי האישה הגדולה מכולם. הוא עזב את אשתו
ואת שלושת ילדיו ועבר לגור עם שמחה בבית הענק. כששמחה הזמינה אותנו לביתה ללמוד
קורס מחוץ לתוכנית, ששון זמם מזימה. הוא הראה לנו את מכשיר ההקלטה שנשא בכיס הז'קט
שלו, והשביע אותנו שלא נספר לשמחה שאסרה עליו לעשות בדיוק את המעשה הזה. מה תעשה
עם ההקלטות, שאלנו. עקב האכילס של שמחה היה הכתיבה שלה. היא קראה הכל בכל השפות,
וזכרה פרטי פרטים, אך בכל חייה כתבה רק מאמר אחד, שאותו פרסמה בספר היובל למנחה המיתולוגי שלה, פרופ' הרמן הידוע. ששון רצה להנציח את פניני חכמתה שאותם פיזרה בשיעוריה, ואף סבר שאם יקליט אותה מלמדת יוכל לשכנע אותה שהחומר ראוי לפרסום. אנחנו, תלמידי
הדוקטורט שהיא הזמינה באופן אישי לקורס המיוחד אצלה בבית, הבטנו אישה בפני חבריה,
והנדנו בראשנו. לא אהבנו את מעשה המרמה גם אם כוונתו ראויה, ואת הדרך שבה שיתף
אותנו במעשה. לא אמרנו דבר. אולי כי במיוחד לא אהבנו את ההתעמרות של שמחה בששון
בנוכחותנו. נודה על האמת, ששון הקצין לא היה טיפש, אבל גם לא אינטלקטואל דגול. הוא
גדל בבית חרדי, והחסך בידע כללי ניכר בו היטב. הוא גם לא עשה מאמצים מיוחדים
להסתיר אותו, או להשלים את הפער. מפעם לפעם היה שואל את שמחה שאלת ידע כמו ששואלים מורה, והיא הייתה מגיבה בהקנטה מזלזלת ומקטינה ורק אחריה הייתה גם מוסרת לו את התשובה. בכל פעם כזו הייתה צמרמורת של דחייה עוברת בי, והרגשתי נאנסת בעל כורחי
להיות עדה למערכת יחסים סאדו-מזוכיסטית. ההשפלה המילולית והרודנית של שמחה הייתה
זקוקה כנראה לקהל. מהר מאוד הביקורים בביתה נמאסו עלינו התלמידים, וכשהקורס
המאולתר הסתיים, שוב לא הצליחה שמחה לפתות אותנו לבית הממתקים, ורק מפעם לפעם
הייתי שולחת אליה תלמיד או תלמידה כדי שתסייע להם בחיפוש ביבליוגרפי אחר נושא
שעניין אותם. האישה הייתה אוצר בלום לכל דבר ביבליוגרפי שקשור לתחום, ואם ידעת
לנקות ממנו את הביקורת הארסית שתמיד נלוותה לכל הפנייה שכזו, הידע שלה היה יקר
מפז. תפקיד דומה מילאה שמחה באוניברסיטה האירופאית שנספחה אליה מדי חורף.

בכנסים באירופה שמחה התמקמה בבית מלון חמישה כוכבים, והייתה מזמינה את
החוקרים הצעירים לארוחת שחיתות במסעדה בלילה האחרון של הכנס. באחד הכנסים במהלך
הסעודה האחרונה פנתה אלי אישית וביקשה שאני והשותף ניקח על עצמנו ללוות את ששון בטיסה הביתה, כי היא לא חוזרת לארץ, אלא ממשיכה לדירתה האירופאית, והוא לא מרגיש טוב.
היא מסרה לידי את הדרכון שלו ואת כרטיס הטיסה כמו היה ששון ילד חסר ישע. הסכמתי. בבוקר היציאה עצרה המונית שלנו בפתח המלון של שמחה וששון. ששון הלך לעבר המונית לאיטו, פניו מוריקים. הוא נראה כבר מינן, ומפעם לפעם שלף כדור מקופסת כדורים מכיס הז'קט
שלו ובלע אותו באנחה עמוקה. השותף ואני הבנו שהמשימה אינה קלה. בשדה התעופה הבאנו
עבורו כיסא גלגלים, ואחד מאתנו גלגל אותו כשהשני מנסה להתמודד עם עגלה שעליה
העמסנו מזוודות של שלושה אנשים. בשל מצבו הרפואי המבהיל נלוו אלינו בחניית הביניים
שתי דיילות צהובות שיער שהובילו את החבורה המשולשת, השותף, אני וששון המוריק על כיסא
הגלגלים ישירות בלי לעמוד בתורים ובלי בידוק בטחוני קפדני למטוס. השותף הצליח ככה,
אגב, להגניב לארץ רובה פיינטבול. ששון עלה למטוס וכולנו התפללנו שיגיע לארץ חי.
כשהגענו לארץ חיכה לששון בשדה התעופה אמבולנס שלקח אותו הישר לבית החולים והוא עבר
ניתוח לב. ששון נשאר בחיים עוד חודשים ספורים בטרם השיב את נשמתו לבוראו.

עם מותו של ששון תבעו שלושת ילדיו את שמחה על מחצית ביתה. למרות שבמשך
השנים ששון ושמחה היו מעורבים בחייהם, ואפילו תיפקדו כסבא וסבתא לילדיהם, הילדים
של ששון כנראה נטרו טינה עמוקה לשמחה על שנטלה אותו מלכתחילה מהם ומאימם, ומעולם
לא סלחו לה על כך. בתביעתם טענו שהוא היה הידוע בציבור שלה, ולפיכך מחצית מביתה
שייכת לו, וכעת לאחר מותו, היא שייכת להם. שמחה התנערה כלביאה לקרב של חייה. היא
התגברה על מחסום הכתיבה שלה, וחיברה דוקטורט בן מאות עמודים שבו פירטה את כל מעשיה
למען ששון במשך חייהם המשותפים. היא גייסה את כל יכולות המחקר שלה ואספה עדויות
מבעלי ביתנים של מפעל הפיס שששון היה קונה מהם כרטיסים בכמויות. שמחה האריכה
בתיאור ההתמכרות המתמשכת של ששון להימורים. היה שם פרק שלם על החובות שצבר לגורמים שונים בשוק האפור, ועל איך מכרה את דירתה האירופאית כדי להציל את חייו, ובתמורה לכך שיעזוב אותה. היא קיבלה אותו בחזרה אחרי שחלה ולא היה לו לאן ללכת.

ה'דוקטורט' שכתבה שמחה עזר. היא ניצחה במערכה המשפטית החשובה בחייה,
אך הפסידה בקרב. המשפט רוקן אותה, הן כספית, הן נפשית, והיא הסתגרה בתוך עצמה,
חדלה מדיבור, חדלה מהתזת ארס ציני לכל עבר. היא עברה למחלקה גריאטרית בבית אבות.
ישובה בכיסא, בוהה בקיר שעות, פאסיבית לגמרי, מביטה במבקריה הספורים במבט ריק, אך
מהנהנת בראשה ומהמהמת המהומים שהעידו שהיא לא איבדה לגמרי את הקשר עם המציאות. לאפוטרופוס של האישה הגדולה מכולן מונה בן של מכר משותף מימי ג'רמי העליזים. אביו של הילד היה מגיע באדיקות לשתות את הוויסקי המשובח יחד עם ג'רמי והתמכר לטיפה המרה תוך שהוא זונח את אשתו ובנו. שמחה, שטופת רגשי אשם אימצה את הבן שלו שגדל ללא אב, וטיפחה
אותו לאורך השנים. כעת הוא היחיד שנותר לצידה. האפוטרופוס גילה שמהירושה הענקית לא
נותר דבר, וכדי לממן את השהות היקרה של שמחה במוסד היוקרתי ניגש למכור את הבית,
סלע המחלוקת בינה ובין ילדיו של ששון. כששמחה שמעה על כך היא הפסיקה לאכול.

האינפוזיה שהכניסו לה בכוח לא עזרה, ואתמול הלכה שמחה לעולמה. לוויה
לא תהיה כי שמחה תרמה את גופה למדע, ושבעה לא תתקיים כי אין קרובים. בצוואתה
הורישה שמחה את הבית הגדול לבן חסותה האפוטרופוס שנותר לצידה עד הסוף, וביקשה
שנערוך לזכרה מסיבה.

Scott Bergey, Her or Me

 

* מענייני דיומא. בישראבלוג כתבתי: טרם החלטתי לאן ואם אעבור. שני שדונים יושבים על כתפי, מימין ומשמאל. השדון משמאל אומר לי: סימן משמיים, יש לך כל כך הרבה עניינים לעסוק בהם, חדלי. השדון מימין לוחש, את יודעת שלא תוכלי להפסיק, זה ממכר. לא יודעת מי מהם הוא הטוב ומי הרע. בכל מקרה, בטרם יגיע סוף החודש אודיע דבר. בינתיים הכנתי פה את הבית החדש, ומישהו כיבה את הזרם בסניף המרכזי ליום אחד, והשמיים נפלו. אז אני כאן.

עריכה: השולחן של שמחה במפגש לזכרה. התותים והקצפת היו בשולחן אחר.

שמחה וששון

מישהו בי ילד, מישהו בי סב (א' חלפי)*

(ותודה לצ', שהזכירה לי את השיר הנפלא הזה)

הנכדה הגדולה עומדת על שרפרף ליד הכיריים, השיער שלה מקפצץ בתלתלים על
גבה, האף הקטן רוטט מול האדים, והיא עוזרת לי לערבב בכף את סיר פודינג הוניל
שיישפך רותח לתבניות, יתגבש במקרר וייאכל קר, הפוך על צלחת למחרת, בשבת בבוקר. שרפרף העץ שעליו היא עומדת הוא מקום עמידתו הקבועה של אחיה הצעיר, בן שנתיים וחצי, שאוהב לבשל עם השותף. סבא מכה בשום ככה ככה, הוא מראה לי את התנועה של היד האוחזת בסכין רחבת הלהב ומועכת את שיני השום ומוציאה אותו מקליפתו. הקטן הוא זה שפוסק על מאכלים וחומרי גלם 'ריח טוב', או 'ריח לא טוב'. הוא מבקש לעלות אף הוא על השרפרף האדום, 'שלו'. זה צפוף אבל אפשרי. אלא שהנכדה פוצחת בקינה אינסופית: 'זה לא פיר! זה לא פיר, זה
לא פיר, זה לא פיר! זה לא פיר, זה לא פיר, זה לא פיר זה לא פיר, זה לא פיר, זה לא
פיר!…' ואני מרגישה את גל הכעס עולה בי. לא סתם קוראים לזה חרון אף, כי זה מדגדג
לי באף, מבקש לצאת בקיטור גדול החוצה. כבר קדם לכל זה ריב בינה ובין אחותה הצעירה,
כשהן ביקשו להבין מה זה מספר זוגי. מספר זוגי זה מספר שאפשר לחלק לשניים, מסביר
להם השותף, למשל, נניח שיש לך שתי סוכריות, הוא אומר לגדולה. איזה סוכריות? היא
מיד מבקשת לדעת. טופי, השותף משתף פעולה. ואת רוצה לחלק אותן שווה בשווה בינך ובין
אחותך. 'לוקחים סכין', אומרת הגדולה. לא, מסביר השותף, בלי סכין. אה, אומרת
הגדולה, כל אחת מקבלת סוכריה אחת. יפה, ואם יש לכן 6 סוכריות? לוקחים סכין, חוזרת
הגדולה. לא! בלי לחתוך. בשלב הזה אני נותנת להן 6 סוכריות דמיוניות לחלק ביניהן. הגדולה
מיד מתלוננת: היי, היא נתנה לי רק אחת! ואחותה מתגוננת: לא נכון, נתתי לה שתיים! כשהבנות
רבות על סוכריות וירטואליות זה הזמן להציע לגדולה לעזור לי להכין את מעדן פודינג הוניל
המבושל.

אמא שלהן בהריון. כשהיא תלד את הילדה הרביעית, יפרידו בדיוק שש שנים
בין הקטנה ובין הגדולה. אז בשבת היא והאיש שלה והבטן ההריונית נוסעים לנופש ושלשת
הילדים אצלנו מיום שישי עד יום ראשון בצהרים. ובינתיים אנחנו מתרגלים מחדש להמולה
של רגליים קטנות טופפות בין החדרים, לפשיטה של הבנות על מגרת הצעיפים שלי שהופכים
לשיער הארוך של רפונזל על ראשן המתולתל, לקולות של 'היא לקחה לי', 'בואי תנגבי לי'
מחדר השירותים, ו'יש לי חלומות רעים' בקול קטן ומפוחד בשתיים בלילה. וגם הם
מתרגלים מחדש לבית שבו גרו שנה שלמה. הגדולות הופכות את ארגז הפליימוביל, צוהלות
כשהן מוצאות את האפרוחים הצהובים הקטנים, את הדמויות המוכרות. הקטן נעמד באמצע
הסלון ומכריז: אמא ואבא עזבו אותנו.

לשרשרת 'זה לא פיר' מתבכיינת אני לא מוכנה להתרגל. אני נושמת עמוק.
תקשיבי, אני מציעה הסכם לגדולה: את לא תגידי 'זה לא פייר', ואני אתן לך ללקק את
הסיר של הפודינג. היא משתתקת, שוקלת את ההצעה. לא משנה שממילא הייתי נותנת לה
ללקק, היא לא יודעת את זה. אפשר להגיד 'זה לא הוגן?' היא מנסה את מזלה. לא, אני
פוסקת. זה אותו דבר. עד מתי, היא מתמקחת. עד שההורים שלך יגיעו. כשהם יגיעו תוכלי
להגיד 'זה לא פיר' כמה שתרצי. היא ילדה רצינית ושוקלת היטב את ההסכם שעליו היא
אמורה להתחייב. הריח של פודינג הוניל פושט בחלל המטבח, מדגדג לה את הנחיריים. טוב,
בסדר. היא מסכימה. למרות שזה לא פ…' ומיד היא תופסת את עצמה וצוחקת.

הנכדה הגדולה חדה לנו חידות. מה הנוזל של העץ? היא פותחת. שרף? אני
מנסה? לא! היא צוהלת. גשם! פרווה של איזו חיה הכי רכה? זו השאלה הבאה. אני מביטה
בשותף, הוא מחזיר לי מבט. ארנבת? סנאי? גור חתולים? לא! לא ולא! גור אריות, היא
פוסקת. למה? אני שואלת. כי כשהיינו בגן החיות, נתנו לנו ללטף גור אריה, ואמרו לנו
שזו הפרווה הכי רכה. אי אפשר להתווכח עם ההיגיון שלה. היא מישירה אלינו מבט,
ואומרת: אתם לא כל כך חכמים כמו שאתם חושבים.

עכשיו תורי לחוד לך חידה, אני מציעה: מה מתוק מדבש ומה עז מארי? היא
חושבת דקה ושתיים. אני, היא משיבה. אהבה, אני מספקת לה את התשובה, מחבקת אותה,
ואומרת, אבל גם התשובה שלך נכונה.


Alicia Savage, Head in the Clouds

never say never

המייל שמגיע אלי מתחיל במיפעם מתון: ראש מחלקה מסוימת באוניברסיטה
חשובה מדווח לי על פתיחת תקן בתחום שלי. למייל מצורף עותק של תיאור התקן. העיניים שלי מרפרפות על הכתוב, אבל בהמשך הדברים הלב שלי מתחיל לפעום בחזקה. הם רוצים מאוד שאגיש מועמדות. כמובן, להגיש מועמדות זה לא אומר לקבל את התקן, אבל זה אומר שהם רוצים שאגש. שאני נראית להם מתאימה.

מזל שיש לכיסא משענת. אני מרגישה סוג של פיק ברכיים, והעיניים שלי מתרחבות. זה קצת כמו מסר מהאולימפוס, הדלת נפתחת, מחמאה אדירה. אני קוראת היטב את תיאור התקן. למרות שזה יישמע יומרני, אני יודעת שאם אגש אזכה, הוא תפור עלי. כל כך תפור שהוא למעשה מתאר אותי, את תחומי העבודה שלי, את הדברים שעשיתי, שעושה. אני מדמיינת את הבנינים של האוניברסיטה ההיא, את התנאים הנוחים למחקר, את התלמידים המלהיבים. אני יכולה לראות את עצמי משתקעת שם בין הדשאים הירוקים והמבנים מלאי ההדר, ממשיכה את המפעל המכובד ההוא, חוצבת לי בתוכו את מקומי בשלשלת ההו-כה-מכובדת של שמות מרכזיים בתחום. בו זמנית מכרסם בי הספק: איך אני מרגישה לגבי האפשרות לקום ולעזוב הכל, לחצות את האוקיינוס למדינות הקור, הרחק מהמשפחה, הרחק מהקולגות, הרחק מהבית. יתרה מכך. בתחום שלי גם המקום שבו אני נמצאת עכשיו מכובד ביותר. גם בו שימשו כוהנים וכוהנות במקדש המדע. אולי אפילו חשובים יותר מאשר באותה אוניברסיטה מכובדת. אלא שכאן יש את רעשי הרקע, הפוליטיקה, הבירוקרטיה, הסחבת שנמאסה עלי לגמרי. האם שם באמת כל זה איננו? רק מדע והוראה טהורים?

אני מבולבלת. השותף מציע להגיש מועמדות. אם ולכשנצטרך, הוא אומר, נתמודד עם המעבר לשם. בפעם הקודמת שנסענו מעבר ים לפוסט דוקטורט, היינו הורים לארבעה ילדים ולחתול. את כולם לקחנו איתנו לשם, והתמודדנו עם הכל. בדיעבד אלה היו שנתיים מתנה, שבהם הילדים למדו אנגלית ולמדו גם את חוויית האאוטסיידריות, הזרות. ורק החתולה, שהיתה בת 18 כשיצאנו לדרך, נשארה מאחור, מקום קברה לא ידוע. הכוהנת הגדולה מרימה גבות כשהיא שומעת. כרגיל היא אוצר בלתי נדלה של היסטוריה וסיפורים על ההוא שניסה ועל ההיא שרצתה, ועל הפעם ההיא שפנו אליה משם והיא סרבה. וגם על הניסיון שלה בוועדות קבלה שדנות במועמדות מסוג זה. היא לא אומרת לי מה לעשות, אבל אני רואה את הרצון שלה שאשאר. את שייכת לכאן, אומרות לי עיניה, אבל בפה היא אומרת לי – תנסי, אם אפשרות הדחייה לא תפגע בך יותר מדי. מקסימום אבוא לבקר.

היום אני דנה באפשרות בשיחת טלפון עם החברה שלי מאנגליה, אקדמית בכירה מאוד בעצמה. תשמעי, היא אומרת לי: אף פעם אל תגידי לא למשרה שלא הציעו לך.


Robin Wight, Don't Let Go

'חתונה ממבט ראשון': קראש או טראש

מוקדש לנובה, מהבלוג The girl from Pwndland.
הדיון הזה התחיל שם.

 

בעולם העבודה יש שתי גישות עיקריות לשכירת עובדים. על פי האחת,
משקיעים את מירב המאמצים במיון ובחירה. בתהליך הקבלה המועמדים עוברים כמה מדורי גיהנום: ראיונות ומבחני אישיות, חדרי בריחה, מכתבי המלצה וקורות חיים שנערכו בקפידה ושנסרקים במסרק כינים בטרם יבואו הזוכים המאושרים בשערי הארץ המובטחת. על פי השניה, הסריקה הראשונית מחפשת פוטנציאל, ודוחה את מקרי הקיצון. מירב ההשקעה נעשית בשלבי ההכשרה, מתוך הנחה שמנעד ההתאמה לתפקיד די רחב, ושלמעט אנשים עם מופרעות קיצונית וחוסר אינטליגנציה מובהק אפשר לקחת מועמדים רבים ולהכשיר אותם לתפקיד, וללוות את האנשים בעבודה כדי שגם אם תיעשינה טעויות הן לא תהיינה קריטיות או הרסניות.

בבחירת מועמד לחיים משותפים ולמערכת יחסים אנחנו, בתרבות המערבית, הולכים
לפי השיטה הראשונה. הנחת היסוד המקובלת היא שיש שם בחוץ 'מיועד' אחד ויחיד שיתאים
לנו, המכסה לסיר, דג הזהב מבין כל הדגים בים, פתית השלג המיוחד שלנו שמגרעותיו
יושלמו על ידי הזיזים שלנו, ומגרעותינו שלנו ימולאו על ידי זיזיו, כמו שני חלקי
פזל מושלמים שיחד יצרו תמונה שהשלם בה גדול מחלקיה. התרבות שבה אנו חיים על סרטיה
וסדרותיה, מסריה הגלויים והסמויים משדרת לנו שברגע שנמצא את המיועד נדע. המפתח
יכנס למנעול, הדלת תפתח והאור יציף את הלב. החיפוש הוא הנושא של מרבית הסרטים
והסיפורים, הכמיהה לביחד, לשלמות. אנחנו סוגדים לאלת האהבה.

אלא שבמציאות, כל ילד יודע שהסיפור אף פעם לא נגמר בדהירה משותפת אל
עבר האופק כשהשמש השוקעת צובעת הכל בזהוב. החתונה היא רק התחלת הסיפור, וכעת מתחילה העבודה האמיתית. איך יוצרים את השותפות שתצליח, שתצלח את מבחני החיים, את ארוחת ליל שבת אצל ההורים שלה, את ההערות העוקצניות של האמא שלו. שלא לדבר על קשיים כלכליים ומטלות החיים, עבודה וילדים, אוכל וניקיון, קניות וסידורים. איך מערבבים
את הכחול של תרבות המשפחה שלו, עם הצהוב של תרבות המשפחה שלה לגוון המסוים של
הירוק המשותף החדש שיתאים לתא המשפחתי המסוים הזה.

גם אני אוהבת סיפור אהבה טוב, ולכן הסתקרנתי והלכתי לראות את שני
הפרקים הראשונים של הריאליטי הישראלי החדש 'חתונה ממבט ראשון'. הטוויסט הוא שלוקחים
שני אנשים שמעולם לא ראו זה את זו ומפגישים אותם לראשונה מתחת לחופה. אלה אינם
חסידי גור או חרדים מזן אחר, למרות שבמשך המאה האחרונה היה להם מונופול על קונספט
השידוך. להם לפחות, כמו שאומר מוכר החליפות לחתן המיועד בפרק הראשון, מאפשרים להיפגש עם המיודע/ת ארבע או חמש פעמים בטרם יתנו הסכמתם ויועמדו מתחת לחופה. המשתתפים בריאליטי הזה מוסרים את המפתחות ללבם לצוות של ארבעה מומחים. תרגיל מרתק באיבוד שליטה של אנשים שהשליטה בחייהם חשובה להם ביותר. כשהם מבשרים לחבריהם ולהוריהם ולשאר מקורביהם שעוד מספר ימים תיערך חתונה שלהם עם זר/ה שאיתו/ה לא נפגשו, הם חוזרים על המנטרה הגואלת: בשיטות הרגילות זה לא הלך. הנה כאן יש מומחים לאהבה
וזוגיות, אנשי מדע האמונים על מיטב השיטות הבדוקות, שיתאימו להם את מי שהם צריכים,
ולא את מי שהם רוצים. ארבעת 'אנשי המדע' הם פרופ' אהרון בן זאב, מומחה מדעי לרגשות
שמתמקד בשנים האחרונות בחקר האהבה הרומנטית; המטפלת המשפחתית והזוגית ד"ר
תלמה כהן; ד"ר עירית לוי הפסיכולוגית, וד"ר ליאת יקיר, דוקטור לגנטיקה
מולקולרית שחוקרת פרומונים ואחראית על מבחנות שבהן שמורות חולצות שלבשו המועמדים 3
ימים כדי לערוך "מבחני התאמה מדעיים" גנטיים שכאלה, שנשענים על ריח גוף.
שמישהו יודיע לההפקה שחסר רק גרפולוג כדי להשלים את הפאנל ה'מדעי' המשכנע, אבל
אולי שידוך עם גרפולוג זה כבר קצת פאסה, סבנטיז או אייטיז כזה, והיום נלך על
פרומונים וחוש ריח.

אני חושבת על עצמי ועל השותף, האם המומחים היו מאשרים את ההתאמה שלנו?
לא יודעת. אבל החיים המשותפים, הילדים, השנים, הנסיעות, המשברים, והשינויים
הדרמטיים שעברו על שנינו ביחד וכל אחד לחוד, לימדו אותנו את הגוון הירוק המתאים
לנו נכון לעכשיו. אנחנו עדיין לומדים איך להפיק את המיטב מהביחד שלנו, ולפעמים
החיפוש לא פחות מהנה ממציאת הפתרון. לפעמים אנחנו יושבים ביחד במרפסת הבית, צופים
לעבר הואדי על כוס יין, ומעירים על הדרך שעברנו ביחד. שנינו כבר מספיק נבונים
ומספיק מנוסים כדי לדעת שאי אפשר לדעת מה יהיה.

ריאליטי, כמו ריאליטי, הולך על הטראש עם הנצנצים ולא על המדע או אפילו
הפסוידו מדע. משום מה העורכים סבורים שמה שהצופים רוצים לראות זה את מדידת שמלת
הכלה, או האם החתן יבחר בעניבה רגילה או ילך על עניבת פרפר נועזה. פיהוק גדול. קצת
דרמה הפיקו העורכים מתגובת המקורבים, החל באבא של הכלה המיועדת שסירב לקחת חלק
במשחק, ועד הסבתא של החתן שאמרה בביטול מזלזל שזה פצ'קה מצ'קה, או משהו דומה
בהונגרית שנשענת על ניסיון חיים של בת תשעים. החלק המעניין והחדשני ב'ניסוי'
המתוקשר הזה, הוא האם באמת אפשר להשתמש בכלים חדשים כדי למצוא התאמה בין אנשים,
ואת החלק הזה בחרו בעריכה להריץ במהירות קדימה. ממילא נדמה לי שהתוצאות מעידות
שבעניינים של הלב גם המדע החדיש ביותר הוא בסופו של דבר איש קטן וקרח שמסתתר
מאחורי מסך גדול ונוצץ.

בסופו של דבר, גם אחרי מאות המאמרים של פרופ' בן זאב וההרצאות
הפומביות של ד"ר ליאת יקיר, אין בשורה חדשה. הביקוש לזוגיות עדיין קשיח. האלטרנטיבה
כנראה גם כיום פחות אטרקטיבית למרבית האנשים. כמו שהודו המועמדים הם רוצים מישהו
שיהיה שם בערב וישמע מה עבר עליהם במשך היום, שיסחוב שישיית מים הביתה. המציאות
הוירטואלית כיום מרחיבה את מנעד אפשרויות הבחירה כביכול, השמיים הם הגבול. אבל
בפועל רוב האנשים מואסים באפליקציות מהר מאוד, ומוצאים את עצמם בחזרה בנקודת
ההתחלה, צרובים מבדידות, כואבים מתמיד. כמה מפתה לחשוב שלמישהו יש תשובות, שאפשר
לזרוק את הפתק עם השם לכובע קסמים ענק וחבורת קוסמים מופלאה תדע להתאים לך את
המיועד המדויק, בדיוק בשבילך. אבל את העבודה האמיתית שום קוסם או מכשפה לא יוכלו
לעשות עבורך. עבודת היחסים היא עבודת פרך יומיומית שוחקת, תובענית, שמתמודדת עם הרטינות והטינות, הקשיים והניסיונות שמהם מורכבים החיים הזוגיים שאחרי הטקסים והכינורות.
כדי לעמוד בשחיקה היומיומית הזו לאורך זמן צריך בגרות וגמישות, עמידות ונכונות
לויתורים, והרבה אהבה מלכתחילה. אם למועמדים ל'ניסוי' הריאליטי הזה היו כלים אלו,
הם ממילא לא היו ניגשים להתחתן עם זר מוחלט בתוכנית ריאליטי.

Marian Dioguardo, Get a handle on it, 2010