איך יצאתי מאזור הנוחות שלי, ומה זה עשה לי

חברה טובה מציעה שנשתתף במסע מדברי לנשים בלבד. משהו מקומי, לא איזו מלכה בג'יפים, יומיים, עם לינה בשטח, עם מטרה טובה בתור בונוס, יום האישה וכל זה. שונאת קבוצות אנוכי, בורחת סידרתית מפעילות משותפת. לא תמצאו אותי בסיורים מאורגנים, בהרקדות או בשירה בציבור חלילה, או בקבוצות שדורשות דינמיקה קבוצתית. פעם הלכתי לשיעור התעמלות וברחתי משם באמצע השיעור כי האישה שהתעמלה לידי דחקה במופגן את הפלאפון שהנחתי לצד המזרן וירתה בי מבט 'מחנך' אופייני. משהו בטריטוריאליות של ה'ותיקות', אני מניחה, אבל אין לי שום רצון להבין או להשתתף. אני מוצאת בדרך כלל את הפעילות המקבילה האישית שבה טוב לי, טוב לכולם.

הפעם אני שוקלת את ההצעה ברצינות. החברה הטובה הולכת וגם החברה הטובה שהיא הצלע השניה במשולש הנפלא שלנו מצטרפת. נלך שלושתנו, איתן אני מוכנה ללכת גם לגיהנום וחזרה, אולי זה אפילו נחמד שמישהו אחר דואג לאירגון עבורנו ומה אכפת כל האחרות. ביום השני אני לא יכולה להשתתף כי התחייבתי לתת הרצאה, אבל אוכל להגיע ליום הראשון, וגם להשאר בלילה. למחרת הן תמשכנה הלאה ואני אסע לי להרצאה שלי כמתוכנן.

אז אנחנו נפגשות ממש מוקדם בבוקר, מעמיסות את הציוד על האוטו ויוצאות לדרך נרגשות לקראת ה'טיול השנתי'. מזג האוויר מושלם, והמדבר פורח. אנחנו הולכות בשפך ואדי מדברי, אחרי השטפונות, ואני נדהמת מהיכולת של החברה לזכור ולזהות את שמות הפרחים העדינים שמנקדים את צדי הדרך: חומעה ורודה, אהרונסונית פקטורובסקי, עכנאי זיפני וגם יחנוק המדבר – טפיל צהבהב הדור שצומח למרגלות שיח אשל שפורח בורוד עדין. אחרי 4 ק"מ ראשונים אנחנו עוצרות בתחנת התרעננות, שותות, נותנות לנשימה להירגע. העיניים שלי צורבות והחברה שולפת כמו קוסם מהתרמיל טיפות עיניים. הרגליים זה סיפור אחר. אחרי 8 ק"מ בערך אני מגלה שהנעליים שלי, הנעליים הכי נוחות ביום יום, לא מספקות את הסחורה במסע רגלי ארוך במדבר. כפות רגלי מתכסות שלפוחיות, ואני הולכת עליהן, דורכת על הכאב. המכונית מאחור שמלקטת את הנפולת קורצת, אבל ויתור לא בא בחשבון: אני חושבת על אמא של גיסנו, חנק'ה, שהלכה את צעדת המוות עם רגל שבורה, נושכת שפתיים וממשיכה את המסע, 19 ק"מ שלמים עד הסוף.

אני מדדה עם שתי החברות את 100 המטרים שמפרידים בין הסוכה שלנו ושל שלושים נשים נוספות ובין המקלחות. הנשים הרחוצות שחוזרות משם מדווחות: המים חמים; המים חמימים; חמימים עד קרירים. כשאנחנו מגיעות לשם המים קרים עד קפואים. השמועה אומרת שצריך להמתין מעט עד שהמים יתחממו מחדש, אבל אני שולחת מבט נוסף לרגלי המיוסרות, מבינה שאין מצב שאני הולכת וחוזרת לשם מאוחר יותר, ונכנסת מתחת לזרם המים הקפוא. אמא של גיסנו, סבתא חנק'ה, ודאי גם היא לא התקלחה במים חמימים.

בלילה אני מתעוררת לרעש נחירות. שלושים נשים מותשות ישנות על מזרנים צפופים. אני צריכה ללכת לשירותים, אבל מתעכבת, מחשבת מחדש את ההליכה על שלפוחיות. כשאי אפשר להתאפק יותר אני יוצאת למסע הלילי לביתן השירותים והמקלחות, הולכת ומקללת. 'מאיפה את?' אישה אחת שמתקלחת תחת זרם של מים רותחים בשלוש בלילה מבקשת לפצוח איתי בשיחה. אבל אני לא משכימת קום, אני בהפסקת פיפי, אין בי גרם אחד של נחמדות. אני יוצאת למסע חזרה אל הסוכה הרחוקה עם המזרן שלי בין שתי החברות, על שלפוחיות. סבתא חנק'ה בטוח היתה יותר חברותית ממני, אחרת החברות שלה לא היו סוחבות אותה עם רגל שבורה בצעדת המוות.

בבוקר אני נפרדת מהחברות שממשיכות במסע, ונוסעת לתת את ההרצאה המתוכננת. העורף שלי שורף מהשמש, שרירי השוק והירך שלי תפוסים, אפילו המפשעה מאותתת שהמאמץ היה מוגזם. אני חונה קרוב למקום ההרצאה, אבל עדיין צריכה ללכת על כפות רגליי המשולחפות מן האוטו. בדרך אני מרגישה רטיבות חמימה בכפות רגלי: השלפוחיות הענקיות התפוצצו. אני גוררת את עצמי לתוך הבניין, אוחזת במעקה העץ שמסייע לי לדדות לאולם ההרצאה, וספלינטר ענק נכנס לי לכף היד. היתה הרצאה נהדרת.

Embodiment, Denis Sarazhin, 2018

עריכה, והופעת אורחת: דברים שכתבה החברה הטובה, ובהסכמתה אני מצרפת אותם לפוסט.

גם אני השתתפתי לא מזמן במסע מדברי קצר.. יומיים עם לינת שטח.

החשש מהמסלול הארוך ותנאי הלינה התגמד לנוכח העובדה שחברו אלי שתי חברותי האהובות. במהלך החודש שקדם למרתון מצאתי את עצמי מצפה לתאריך בכליון נפש, יודעת בוודאות שפסק הזמן היזום הזה מן החיים לא יכול היה לקרות עכשיו בשום קונסטלציה אחרת. זה שילוב מדוייק ומנצח של מטרה נעלה, חבל ארץ קסום, ובחינת כושר הסיבולת שלי. אם נוסיף על כך את ההזדמנות להמצא יממה שלמה בחברת שתי הנפשות האהובות עלי זו חגיגה ענקית. החשש היחיד שלי היה שלא אצליח לסיים את המסלול. אני שהייתי יעלת המדבר.

בבוקר הטיול שכשנפגשנו לקראת היציאה המשותפת עמדנו רגע אחד חבוקות שלושתינו. כאן התחלתי להרגיש איך אושר ערטילאי לובש צורה של נוזל ונמזג בגופי, נמהל במה שזורם לי בוורידים. חשתי איך האושר הזה מתפשט לי בגוף, גורם לי להרגיש קלה יותר,  מרחפת.

המסלול המדברי היה מעורר השתאות בציבעוניות ובריח שעלה מן הפריחה. טור הצועדות מלפנינו ומאחורינו לא הזיז לי כהוא זה. עד מהרה שקענו לנו שלושתינו בשיחות שיתוף עמוקות ובעדכונים כשמדי פעם עצרנו לחלץ אבן מציקה.

אצבעות רגלי החלו לבעור בערך אחרי הק"מ הראשון. נעלי ההליכה ששכבו שנים מיותמות היו נוקשות ומשום מה לחצו באזור אצבעות הרגלים והצפורניים. הכאב הלך וגבר עם כל צעד, מה שגרם לי לנסות להיות יצירתית ולקפל את אצבעות רגלי בתוך הנעליים, או לשנות את צורת ההליכה כך ששיווי המשקל יהיה על העקב והאצבעות לא תפגענה כלל  בקרקע. כך או כך מהר מאוד נתפסו לי שרירים שלא היו אמורים להפגע וכל ההליכה שלי נעשתה עקומה. כעת לא רק הציפורניים והאצבעות כאבו אלא כל הגוף כולו… אולם כל זה היה כאין וכאפס לנוכח סבלה של חברתי שהחלה לדדות כששלפוחיות נוראיות עטרו את כפות רגליה מיד בתחילת המסלול. היא הייתה אומללה ממש. כל צעד שלה מחץ שלפוחית אחת גדולה לכל אורך ורוחב כף הרגל.. וכך גם בכף הרגל השניה.  חששנו מכל פעם שחלצה את נעליה בהפסקות וחששנו יותר כשנאלצה לחזור ולנעול. כחצי ק"מ מאחורינו השתרך הג'יפ המאסף. זה שתפקידו לאסוף את הנושרות. לאט לאט השתנה מיקומינו בטור  והאטנו את התקדמותינו כשהג'יפ נושף בעורפנו. שלושתינו ידענו שהאופציה קיימת, וקורצת אבל מה יהיה על הדימוי העצמי שלנו? אם יש הגדרה מדוייקת למלכות המדבר זו בדיוק שתי חברותי. היה לי ברור שאם אחת מאיתנו תישבר ותחליט לסיים את המסע בג'יפ-שתי חברותיה תצטרפנה ולו רק כדי שלא תרגיש שזה כישלון אישי. וכך כשהידיעה הזו מלווה אותנו בלא שדיברנו על כך עזרנו זו לזו וסחבנו אישה את רעותה עד סוף המסלול. (וכמו שתיארה חברתי מדי פעם כשכאב השלפוחית עבר כל גבול-צעדת המוות של חנק'ה). חברתי, גיבורה שכמותה, הצליחה לסיים עם רפידות נוזלים מצפות את כפות רגליה וחברתנו האחרת, המלאכית, תומכת בנו מכל הכיוונים, מפנקת ומרפדת לנו את הכאבים בדאגתה ובאהבתה.

בדרך חזרה הביתה התפצלנו. כל אחת מאיתנו נסעה בנפרד לכיוון אחר. אני הצלחתי לתפוס טרמפ עם בחורה נחמדה שהגיעה בג'יפ למרתון לבדה ובמהלך היומיים ניסתה להתקרב לחבורתנו הקטנה. שעתיים של נסיעה משותפת גילו לי שהיא בעלת חברה גדולה בין לאומית. במהלך הנסיעה היא דאגה שיחכה לה מסג'יסט בבית כדי להרפות את השרירים הכואבים, וביררה מה בישלה לה השפית לשבת.

ירדתי בבית, מדדה בקושי את מעט המטרים שהיה עלי לגמוע, מנסה לאלתר פקודות מוח שיגרמו לרגלי לעשות פסיעות עם שרירים תפוסים. שעה קצרה לאחר מכן, עם רגליים מורמות, כוס קפה ביד ולאחר מקלחת אני מרגישה שוב את תחושת האושר מאתמול. ירדתי 2 קילו. עשיתי ריסטארט לגוף והבנתי שאני יכולה ללכת כל יום כמה קילומטרים ולהנות מזה. והכי חשוב הבנתי שיש אנשים שאין להם אפילו חברה אחת טובה שתצא איתם למסע שכזה.

שלוש אחיות

ר' שלמה הכהן לא היה אדם מעשי במיוחד. אישתו, רוז, ניהלה את תחנת הקמח בבעלות המשפחה בקרקוב בפולין, וכשהיא נפטרה בגיל צעיר ממחלת ריאות שהביאה על עצמה משאיפת קמח, הוא נותר אובד עצות, כואב ומבולבל עם שלוש בנות קטנות, אסתר, הלן ואנה. שלמה לא ידע לבשל, לא ידע לתפעל את תחנת הקמח, לא ידע איך מנהלים חיים מחוץ לבית המדרש. חיש מהר חיתנה אותו הקהילה עם אלמנה אחרת, אם לילדה משל עצמה. שלמה לא היה בבית כשהאישה החדשה לקחה על עצמה ברצינות את תפקיד האם החורגת, מפנקת ומאכילה את בתה היא, ומזניחה את בנותיו של בעלה. הבנות הצעירות התבוננו בכליון עיניים כיצד האחות החורגת מקבלת את האוכל הטוב, הבגדים הנקיים, החיבוקים והנשיקות, והן מקבלות שאריות של אוכל ושל חיבה. קרובי משפחה שראו בצערן היו מגניבים להם מפעם לפעם תפוז ריחני שהגיע בדרך לא דרך לקרקוב. מכאן ואילך בכל פעם שיגיע ניחוח תפוז לאפה של אנה, בכל פעם שבין שיניה יתפצפצו בקבוקוני המיץ הזעירים תשוב ותעלה בה תחושת העלבון והזעם על הכוונות הטובות המלוות במבט צדי מרחם ולחישת 'יתומות מסכנות'.

האישה השנייה שוכבת במיטה, המיילדת עומדת לידה, מותשת. 40 שעות חלפו מאז נקראה לבית ר' שלמה, והתינוקת מסרבת לצאת. שכנות וקרובות באות ויוצאות מבית המשפחה, נדות בראשיהן בפנים חמורים, שולחות את שלמה בחזרה לבית המדרש, שיתפלל. שכנה אחת לוחשת דבר מה באזני המיילדת, וזו מתנערת ואומרת: הביאו את הבנות הנה. אסתר, הלן ואנה מוכנסות לחדר היולדת. אנה רואה את האישה השנייה ובקושי מזהה אותה. שיערה סתור ופניה לבנים כמו הכרית שמתחת לראשה, שפתיה חסרות צבע והן פסוקות וסדוקות ונשימתה מחרחרת. האישה השנייה שולחת אליהן יד. סלחו לי, היא לוחשת. סלחו לי שהתנהגתי אליכן רע כל כך. אנה מביטה בפניה של אסתר אחותה הגדולה, שמהנהנת בראשה. הלן מחרה מחזיקה אחריה. אני סולחת לך, חושבת גם אנה בלב, ובאמת מתכוונת לכך. אם הכל ייגמר טוב, נודרת האישה השנייה, אקרא לתינוקת רוז, על שם אמכן. אחרי שהן מוצאות אל מחוץ לחדר הן שומעות את קולות המיילדת המעודדת את האישה השנייה, ובכי של ילוד. מזל טוב, אומרת להן שכנה שיוצאת מהחדר בחיוך רחב, יש לכן אחות חדשה. רוז.

בשנת 1927 עלו שלוש האחיות – אסתר, הלן ואנה לפלשתינה, ואביהן עלה עימן. אינני יודעת מה עלה בגורלה של האישה השנייה או של בִּתהּ, אבל חצי האחות הצעירה, רוז, התגלגלה לארה"ב, והקימה שם את משפחתה. אנה היא הסבתא שלי, אם אמי, שנפטרה לפני שנולדתי.

את הטלנובלה הזו סיפרה לי אמי כשגרנו בארצות הברית. צרי קשר עם ג'וּן, בת דודתי, בתה של רוז, הפצירה בי אמי, ואני, סקרנית, שלחתי מייל. מכל קרובי המשפחה הרחוקים שלנו בארצות הברית בת דודתה של אמי היתה היחידה שהזמינה אותנו לבלות איתה ועם בעלה. באנו אליהם הביתה, משפחה של 4 ילדים, ובילינו איתם סוף שבוע נהדר. לג'וּן היו ארונות תצוגה עשויים זכוכית שבתוכם החזיקה עשרות פריטים זעירים, מזכרות שאספה במשך השנים ממקומות שבהם ביקרה, ואני מיד חשבתי על אמי האגרנית וחדוות האספנות שלה. במהלך השנים אבא שלי, שניהל ממחשבו את הרשימות הגנאולוגיות ואת הקשרים המשפחתיים עידכן אותי במצבם. הבת שלהם איימי, התחתנה. הבת שלהם איימי לא יכולה ללדת. הבת שלהם איימי נסעה לגרוזיה ואימצה שני תינוקות, בן ובת, מקס וסאלי. הנה מקס וסאלי במסיבת בר/בת מצווש.

השבוע אני מקבלת מייל מאיימי. המייל נשלח לאבא שלי שהכתובת שלו כבר נסגרה, אבל גם אני מכותבת. מקס בן 17, והוא מגיע לארץ לטיול סטייל תגלית של חודש. האם נוכל להיות איתו בקשר. נשמח, אני עונה, ומכתבת גם את אחותי הצעירה. לאחותי יש בנים בגיל של מקס, והכי מתאים אם מקס העובר בדרכים יבלה איתם סופשבוע.

אחותי הצעירה מתקשרת. אז בואי תקני אותי אם אני טועה, היא מבקשת ממני, אני צריכה להכין את הבנים מי האורח: אנחנו מדברות על חצי הבן דוד בשלישית שלהם שהוא בעצם גרוזיני מאומץ? כן, אני מודה. בכיף, צוחקת אחותי. משפחה זו משפחה.

האחיות מימין לשמאל: הלן (עומדת), רוז (יושבת) אנה (עומדת משמאל). אנה היא הסבתא שלי, רוז היא אחותה מהאישה השנייה שנולדה אחרי טקס הסליחה. והלן? את דודה הלן הזכרתי כבר פעם, ואולי עוד נחזור אליה בעתיד.

את אותם הדברים, אבל לאט

העורך של כתב העת היוקרתי מחזיר לי את המאמר שילדתי באהבה רבה, שהגשתי
עם המון תקוות. בעיני הוא מאמר חשוב, שמציע לארגן את העובדות מנקודת מבט חדשנית, בעיטה במוסכמות, כמו שאני אוהבת. אבל זה כמובן, בעיני, ה'הורה' של המאמר. כמו כל הורה יש
לי שטח מת וחוסר מודעות למגרעות של ה'ילדים' שלי. המכתב שלו פותח בנימוס רב, ומודה לי על שבחרתי בכתב העם שלהם. אני נאחזת בשורה התחתונה: המאמר התקבל. אבל. המכתב רווי
רשימת סעיפים ותתי סעיפים, שאלות ובקשות. את הסעיפים אני מחלקת לשלושה חלקים: יש
את אלה שנופלים תחת קטגורית ה'פפפפףףףףף' המזלזל שלי. אלה טענות ומענות שנובעות
מקטנוניות וחוסר הבנה. התיקון הנדרש הוא לשנמך את הכתיבה ולרווח אותה, שתתאים לקוראים
פחות מתוחכמים שמתחזים לידענים. קלי קלות. הקטגוריה השניה היא של תיקונים מהותיים
יותר, שמתייחסים לעצם העניין. במאמר הזה הפתרון אף הוא קל: אם אמחק סעיף שלם במאמר
שנשען על תחום מחקרי 'שכן', אמנע מבורות ומהמורות שכנראה אכן נפלתי בהם. זה לא באמת
ישפיע על הטיעון העיקרי. ואז ישנן הערות מקטגוריה ג': רשימה שהעורך מציין של
פריטים ביבליוגרפיים ש'אולי' יתרמו לי לנושא. אני מקמטת את המצח. זו כבר מכה מתחת
לחגורה שרומזת שחתכתי פינות. אבל אני משריינת לי זמן ספריה, ומתחילה לעבור על
הרשימה. ככל שהקריאה מתקדמת הקמט במצח מתעמק והגבות עולות מעלה. העורך ציין סידרה
של קבצי מאמרים, שרובם הגדול לא רלוונטי ולא לעניין. פה ושם אני מוסיפה פריט
ביבליוגרפי, לא ממש הכרחי, אבל  הוא היה ברשימה. אני מרגישה "ליד" כמו שצדי צרפתי אומר, משהו חומק מפני ואני לא בדיוק יודעת מה. לא יתכן שזה מה שהפריע לקריין. ואז אני מוצאת אותו, את המטמון שנחבא אל הכלים. וכמו בהתאהבות, אני מזהה את התחושה מיד: זהו מאמר שכתב העורך עצמו, בקובץ מאמרים שגם אני תרמתי לו מאמר, שנבע מכנס שבו השתתפנו יחד. אני נותנת לעצמי מכה מנטלית על קצות האצבעות. לא יפה, הוא ודאי הסיק שהתעלמת ממנו במכוון, ובמקום להגיד לי מפורשות: למה לא ציינת את המאמר שלי ולא התייחסת אליו, שלח אותי במרדף ארוך אחר התשובה הנכונה עם המון מסיחים. בתחושת הקלה אני מוסיפה פיסקה שמתייחסת לטיעון של העורך ושולחת את המאמר מחדש.

המאמר הוא סיפור 'עגול', עם קצוות סגורים. אני מגלה שקיים בי צורך לארגן
לי את חיי בסיפורים מעגליים בהקפים שונים, שיוצאים מנקודה א', מתגברים על מכשולים
בדרך ומגיעים ליעדם, גם אם הסוף הוא לא תמיד 'הפי אנד' ופייד אאוט עם צבעי שקיעה
בשמיים ומוזיקת מעליות. אלא שהחיים שלי כעת דומים יותר לטלנובלה עם סידרה ארוכה של
סיפורים סבוכים בלי סוף נראה לעין, רק התחלה, או אמצע עם טוויסטים מפותלים, עם
עלילה שלעתים חוזרת על עצמה, אבל בלי סוף, טוב או רע.

כזה הוא הסיפור על הדירה של אמא שלי. היא מושכרת כבר שנים לסטודנטים,
נמצאת באזור 'שלי', ולכן הסכמתי להיות זו שמראה אותה כעת לדיירים פוטנציאליים. אני,
שכל חיי גרה בשכירות, נמצאת לראשונה בחיי בצד השני של המתרס. אני עולה לקומה
הראשונה בחדר המדרגות הישן, והוא צפוף ואפלולי מכפי שהוא קבוע בזכרוני. בשבילי זו
הדירה של הלן, הדודה של אמא, שגם נישאה לסבא אחרי מות אחותה, אשתו. לפי הגירסה של
אמא שלי זה היה פתרון נוח ופרקטי לכל הצדדים אחרי מותה של סבתי. ורק דודה הלן
קילקלה את השורה כי החתונה הנכספת לעת זיקנה מילאה עבורה את הרובריקה של 'אישה
נשואה', ואולי גם היתה מאוהבת בגיסה בסתר כל השנים והנה להפתעתה נענו תפילותיה
והתגשמו חלומותיה, וקומתה הקצרה והכפופה משנים של רכינה על מכונת התפירה עבור נשים
אחרות הזדקפה במעט. בעלה הטרי שכבר חצה את גיל 80 נפטר תוך שבועות ספורים, והיא לבדה עברה לגור בדירה בבניין השכן לשלנו. ולמרות שהמטירה עלינו ממתקים וחיוכים מעושים, מעולם לא הענקנו לה את התענוג שבכינוי 'סבתא', רק 'דודה הלן'. אני חושבת על דודה הלן כשאני מראה לשותפים פוטנציאליים את הדירה: זה המטבח של הלן, וכאן היה הסלון שלה. בחדרים עדיין נמצאים ארונות הקיר הישנים, מסתתרים מתחת למעטה של צבע סגול בהיר שנמרח עליהם. מבטי ננעץ בקיר הסלון שבו היה תלוי העתק רישום ממוסגר של גוסטב דורה של משפט שלמה, והאימה של האמא האמיתית של הילד שאוחזת בחרב התליין (איך לא חתכה את ידה?) חלחלה לחלומות הילדה שהייתי. וכאן המרפסת. וכשאנו במרפסת אנו טובלים בירוק של עץ רימונים שצמח וטיפס בעשרות השנים שחלפו והוא כעת סוכך על המרפסת, רימוניו האדומים מבוקעים אך מבטיחים להניב פירות שלמים למי שישקיע ויעטוף אותם בגיל צעיר בנייר חום. אבל
אנחנו גם מישירים מבט אל הבית ליד, הוא בית ילדותי, שעובר כעת תהליך של פינוי
בינוי, והשלד הריק מביט בנו בחזרה, פוער אלינו עשרות עיניים ערומות מהפתחים
והדלתות מסגיר את העובדה שהבית השקט ברחוב הצדדי מועד לרעש בנייה בלתי פוסק בשעות
היום.

אני באה לבית בשעות אחר הצהריים, ובשעות הערב. מראה את הבית לסטודנטים ולסטודנטיות, לזוג לסביות עם ילדים משני הצדדים, לערביה ששואלת באנגלית אם השכנים
לא ידחו אותה. אני מראה לזוגות צעירים שבאים עם תינוקת זעירה במנשא או עם האבא של
האישה, שמנסה להוריד עוד במחיר. מראה את החדרים המוארים שהשותפים הקודמים צבעו צביעה חובבנית, את חדר הכביסה שמוביל גם לפיר איוורור שמחבר בין כל דירות הבית. אני
אומרת לכולם את האמת: בשעות היום יש כאן רעש של בנייה. אבל בערב ובסופי שבוע הרוח
מלטפת את עלי עץ הרימון והבית טובל בירק ובשקט מבורך. די מהר אני לומדת לזהות את אלה
שמתלהבים, שכבר מדמיינים את עצמם בפנים: כאן נשים את שולחן האוכל, וכאן את הספה. ופה
למטה במחסן אפשר להניח את העגלה. אבל אף אחד מהבאים לא סוגר עניין. אחד מגדיל ראש
ומגיע בשעות היום לדבר עם הקבלן של הבית הסמוך ומוסר לנו את הפרטים היבשים:
בחודשיים הקרובים עוד תהיה בנייה כבדה, עם רעשי חפירה ופטישי אוויר, ואחר כך עוד 3
חודשים של מסגרות וגרירות וקולות של פועלים. אני מבקשת מאחותי לשנות את המודעה
שפרסמה בפייסבוק, ולהוסיף הנחה לחצי השנה הראשונה. אני קובעת גל נוסף של ביקורים,
ליום ג'.

ואז מגיעה ההודעה מאחותי: אבא נפל ופתח את הראש. אני צריכה אותך כאן
איתי בחדר מיון, בעיקר בשביל אמא שלא יכולה להשאר לבד. זמן מיון מתנהל ביקום
מקביל. עבור אמא שלי שחיה בלי זיכרון לטווח קצר זו יציאה מהשיגרה, והיא מביטה
בעניין בעוברים ושבים בחדר המיון, ושוקעת בשיחה עם חרדי מזדמן. שברי מילים מגיעות
אלי מהשיח שלהם ביידיש, שפה שאמא שלי מכירה מילדות, אבל מעולם לא שמעתי שהיא דוברת אותה. החרדי ניגש אלינו ומברך את אבא ברפואה שלמה. על מיטת המיון אבא שוכב רועד מקור תחת שמיכת בית החולים, העיניים שלו מרצדות ערומות בלי משקפיים, והוא נראה מבוהל ומובס. על מצחו מתנוססת חבורה גדולה ובמרכזה פעור פצע הארי פוטרי בדוגמת Y  הפוך, כמו הסמל של השלום בלי העיגול. שולחים אותו לסי.טי, ולצילום רנטגן של היד שנפצעה אף היא. כשאנחנו משתחררים משם הערב כבר ירד, ואבא שלי לא מצליח לעמוד על הרגליים. בהודעות הווטסאפ המבקרים בבית להשכרה תוהים היכן אני, הרי תיאמנו. לעזאזל, שכחתי מהעניין. אני כותבת להם הודעה קצרה, מסבירה את הנסיבות, מנסה לתאם ליום ו'. אני נשארת עם ההורים בלילה. אל תנסה להיות גיבור, אני אומרת לאבא שלי, אם צריך לקום תקרא לי. הוא מהנהן, אבל בלילה אני מתעוררת לבד מן הרחשים שהוא ואמא שלי עושים כשהיא מנסה לעזור לו לקום. הגוף של אבא שלי מצומק, והעור שלו יבש ומתקלף, המגע איתו מזכיר לי את מחלת הקשקשת האפורה של סיר ג'ורה מורמונט ממשחקי הכס, לפני שעבר פילינג. אני חושבת שהוא חם. אמא שלי לא יודעת איפה יש מדחום, וחיפוש בארון מעלה שניים, שניהם מדחומי כספית עתיקים, ואבא שלי לא מצליח להחזיק אותו מתחת ללשון היבשה מספיק זמן. הבית כולו כמו בית נכות לחפצים ישנים, מזכרות וסימנים לעבר שמעולם לא חלף.

נחום תקום, אבא שלי, נופל וקם מחדש. איך אתה מרגיש אני שואלת, והוא
עונה 'מצוין' בסרקזם שתמיד אפיין אותו. ביום הבא הוא מתעקש ללכת מן המיטה לחדר
העבודה שלו, לארגן את הזמנת האוכל השבועית באינטרנט. עם ההורים הכל איטי כל כך, סלואו
מושן. הוא פותח את המחשב, מדפיס את ההזמנה של השבוע שעבר, ומעדכן אותה. אני יכולה לקנות עבורכם, אני מציעה, אבל מבינה לגמרי כשהוא דוחה את הצעתי על הסף. הוא נאחז בתפקודים שבהם הוא עוד שולט, ארגון האוכל של שניהם בראשם. הוא שולח אותי למטבח לספור כמה עגבניות נשארו, כמה מלפפונים. את הלימונים הם מאכסנים במגרות של מקרר האמקור הישן עם ידית המתכת הבולטת שנמצא כעת במרפסת של המטבח. שום דבר לא נזרק, ואם הדלת של המקרר שוב לא נסגרת, אבא שלי התקין עליה סוגר מיוחד שמאפשר לסגור אותה מבחוץ. אני מחפשת בארונות סירים להכין ארוחת צהריים. מוצאת את סיר הלחץ הישן, עם הגומיה השחורה, ומחבת עם שקעים קטנים שאני זוכרת את אמא שלי מטגנת בה שניצלים מבשר הודו, כל יום רביעי. בית ההורים שלי הוא כמו אי בזמן, ורק הם שוב אינם הדמויות הסמכותיות שהיו,
אלא זוג קשישים בסוף ימיהם, האחת בלי זיכרון לטווח קצר, והאחר עם תפקוד גופני של ילד. בערב מגיע אחי מהצפון, להחלפת משמרות. אל תהיה גיבור, אני חוזרת ומזכירה לאבי, אבל
יודעת שלמרות שהוא מהנהן, הוא יתעקש לנסות לקום וללכת בעצמו, בלי עזרה.

לא זו בלבד שאני לא יודעת את סופו של הסיפור לפרטיו או את גבולותיו, אני אפילו לא יודעת על מי הסיפור הזה. אולי כמו כל הסיפורים שלי, הוא בעיקר עלי. אבל אני לא יודעת
מה מבין הפרטים הרבים רלוונטי וחשוב, מה רק מתחזה לפרט חשוב ומשמעותי, וסופו להקבר
תחת פרטים אחרים בלי להותיר רושם של ממש. חסרה לי פרספקטיבה. אין לי ניסיון. אני
מגששת בידיים ערומות על קירות חשופים, מחפשת את הפתח, ולא מוצאת. ורק הידיים
נחבלות תוך כדי, מדממות על סדיני ילדות מעומלנים ולבנים.

הצב-לא-צב, או mock turtle soup

אני מקבלת תזכורת במייל גוער מהספריה: הספר הזה שאצלך מוזמן. אנא
השיבי אותו. כל איחור יגרור קנס ושאר איומים שספרנים הכתיבו למחבר התוכנה. בדרך
כלל הספרים שאצלי מתארכים אוטומטית, ויכולים להישאר אצלי חודש/ים, אפילו שנים, עד
שמגיעה הודעה שכזו, בבחינת נעיצת מרפק בצלע. אני יודעת ששאלתי את הספר, והשתמשתי
בו למאמר שכבר מסרתי מזמן. אני עושה חיפוש בחדרי שבאוניברסיטה, על השולחן, במדפים.
אני עושה חיפוש בבית, ליד המיטה, על המדפים, על השולחנות. אפילו בחדר הילדים
חיפשתי, בין 'איה פלוטו' לספר המומינים. אין.

באחת הפינות המאובקות של זכרוני אני יודעת שהחזרתי את הספר. זו איננה
ודאות מוחלטת, אני לא בטוחה ברמה של הצהרה בשבועה, אבל הנוירונים מסמנים לי שאני
לא מוצאת את הספר כי החזרתי אותו. הבעיה היא שאין לי שום הוכחה לכך. כשמחזירים ספר
לספריה מניחים אותו בארגז של ספרים מוחזרים, ואין קבלה או הוכחה שהוא הוחזר. כבר
קרה לי בעבר שהיה ספר שדרשו ממני להחזיר, אבל זכרתי שכבר החזרתי. ואחרי ויכוח ארוך
שלחו לי הודעה שהספריה איתרה ספר דומה יד שניה במחיר מציאה, ושעלי לשלם כך וכך
שקלים, ושאגיד תודה שלא קונסים אותי. מכיוון שהסכום לא היה גבוה, העדפתי לשלם
ולגמור את העניין.

הפעם אני עושה חיפוש במייל הנכנס ומוצאת את הודעת הדרישה של אותו ספר
עצמו שכעת הם מבקשים אותו. מלפני שנה וחצי. זהו האקדח המעשן שאותו אני מחפשת. ביום
חם במיוחד אני מדפיסה את שתי הדרישות, הישנה והחדשה, ושמה פעמי אל עבר הספריה.
כשאני מרגישה שהמערכת דפקה אותי עולה בי כמו לבה רותחת מכפות הרגליים, ממלאת את
חלל הבטן והחזה, מבעבעת בי בועות שחורות ורעות, הקיטור ממלא לי את הראש ברעש, מחפש
מוצא. לא, אני אומרת לסטודנט הצעיר שמרוויח שכר סטודנטים מינימאלי בקבלה. אתה לא
יכול לעזור לי. אני צריכה את האחראית. אני מלאה בחרון אף והצדקה עצמית, ולשום
סטודנט לא מגיע לשמוע אותי במצב הזה. מהחדרים הפנימיים יוצאות אלי שתי נשים, ואני
מבררת מה תפקידן ושהוא מספיק בכיר: איך אני יכולה להוכיח שהחזרתי ספר! ואיזה מזל
ששמרתי לגמרי במקרה את המייל ההוא (מנפנפת בדפים שבידי ודוחפת אותם לעברן)! וכבר
שילמתי פעם אחת על ספר שהחזרתי! אני לא ארגע עד שתודיעו לאנשים בכל פעם כשספר
מוחזר, אפילו אם זו הודעה אלקטרונית בלבד!

אחרי נפנוף הדפים ושחרור הקיטור, אחרי שהן טוענות בשפה רפה שיבדקו איך
זה קרה, ובעוד שבועיים נכנסת מערכת אוטומטית חדשה, ואולי באמת צריך לשלוח 'קבלות'
וירטואליות, אני יוצאת מהספריה, נותנת לכל הזעם הקדוש הזה קצת להרגע. יש בזה גם כיף.

כשהייתי מדריכה בבית ספר שדה, רינה היתה המדריכה של המדריכות. אישה
מבוגרת, בגיל של ההורים שלי, שעבדה איתנו על שיטות הדרכה ומה עושים עם ילדים שלא
מבינים למה צריך ללכת בחום הזה בחוץ, בין קוצים ואבנים. היו לה עיניים כחולות
עמוקות נטועות בפנים שזופות ומבט של צב זקן וחכם. בקיץ, כשלא היו קייטנות, הציבו
אותנו לעבוד באכסניה, להגיש אוכל, לשטוף כלים, לנקות שירותים. אני כמו גרוזיני, לא
מנקה שירותים. נמלאתי חרון אף. כתבתי מכתב מנומק: לא בשביל זה הצבא נותן מורות
חיילות לבית ספר שדה. תנו לי להדריך. ובימים שאין הדרכה תנו לי להכין הדרכה. תנו
לי לעבוד בחדר אוספים או בספריה של בית ספר שדה. אבל לנקות שירותים אני מסרבת.

הזעיקו את רינה במיוחד בשבילי. בואי, תלכי איתי, היא הציעה לי. פסענו
ביחד, הצב הזקן ואני, לכיוון השער. היא שמעה את כל הזעם הצדקני ואולי המוצדק שלי,
נתנה לי להוציא קיטור. ואז אמרה: אם כך את מרגישה, אז תעזבי. אני זוכרת את הרעש
הזה 'פסססססססס' של כל האוויר שיוצא לי מהבלון. כמו כשפותחים את המכסה של סיר לחץ,
וכל האדים הסוערים עוזבים את הסיר בבת אחת. ברור שלא עזבתי. ניקיתי שירותים. אלא מה.

The Wimp, Abbey Mccullough, 2012

למחרת

אמא שלי יושבת ליד שולחן הפורמייקה הצר במטבח וקוצצת פטרוזיליה לסלט. על קרש החיתוך כבר נערמה ערימה של שמיר קצוץ, וכעת היא קוצצת בתנועות מדודות את עלי הפטרוזיליה,
מגביהה אותם לערימה מקבילה לצד השמיר, שתי גבעות סימטריות ירוקות. הכל נראה כל כך נורמלי שאני מחייכת, מצפה שאמא תגיד לי לשטוף ידיים ולשבת ליד השולחן, ותדליק את הרדיו המכוון לרשת א' על התוכנית לאם ולילד, ומיד נשמע ביחד את הרוח דאנש בקולו של מוטי ברכאן, בכנפי אעוף לאן שרק ארצה.

איך היה הביקור אצל רבקה, החברה הכי טובה שלך, אני שואלת. בתמונות שאחותי שלחה רואים את השתיים נופלות זו על צוארה של זו, מין פגישה שכזו בין שתי חברות נפש. פניה של אמא
שלי מתכרכמות. זה היה נורא, היא לואטת. את מכירה את רבקה, היא שואלת אותי? ודאי,
אני מהנהנת, אני מכירה אותה מאז שנולדתי. החברה הכי טובה שלך, מבית הספר, זו
שמכירה אותך כל החיים, שותפה לכל המהלכים, יודעת את כל הסודות. היא לא מדברת,
אומרת אמא שלי, ומחקה את הפנים של רבקה. יש לאמא שלי מימיקה דרמטית לא רעה בכלל,
ואני לגמרי יכולה לראות את רבקה כשאמא שלי עושה פרצוף של אלצהיימר, העיניים
מזוגגות, זוויות הפה שמוטות. רבקה רוצה למות, אומרת אמא שלי. היא כבר כלום, אפילו לא
אפס, היא מתחת לאפס. היא לא בן אדם, היא. היא. אמא שלי מחפשת אחר אנלוגיה מתאימה.
עכבר, אומרת אמא שלי ואני נרעדת. פרחים לעכבר לבן. יש לה עובדת זרה, ממשיכה אמא
שלי, לא יודעת מאיזו ארץ. נראית כמו ילדה קטנה, אבל זאב, הבעל של רבקה, אומר שהיא
בת 32. צריך להגיד לה כל דבר. אף פעם לא דברתי כל כך הרבה עם זאב, ממשיכה אמא שלי
לתאר את הביקור, רבקה ישבה בצד, לא דיברה. רציתי לסדר לה קצת את השיער, שלא יפול
לה על העיניים, אבל היא לא נתנה לי. מפעם לפעם היא אומרת מילה, אבל לא ממש מובנת.
אחר כך עזבה את החדר והלכה לחדר שלה. אף פעם לא דיברתי כל כך הרבה עם זאב.

לרגע אמא שלי נשמעת נורמלית לגמרי. הביקור זעזע אותה. אני מנסה לנווט את הזיכרון שלה,
לבדוק אם אפשר להטיל אלומת אור גם על הצד החיובי. היא זיהתה אותך? היא שמחה שבאת, אני שואלת. כן, מאשרת אמא שלי, נראה שהיא שמחה. יש לה עובדת זרה, לא יודעת מאיזו ארץ. נראית כמו ילדה קטנה, אבל זאב אומר שהיא בת 23. אף פעם לא דיברתי כל כך הרבה עם זאב. את מכירה את רבקה?

את שמחה שבאת לבקר אותה? אני עוצרת אותה. כן! אומרת אמא שלי, טוב שבאתי לבקר. אבל זה היה נורא. עדיף למות. זה לא חיים. היא לא בן אדם. יש לה עובדת זרה, לא יודעת מאיזו ארץ.
נראית כמו ילדה קטנה אבל זאב אומר שהיא בת 27.

אמא שלי ממשיכה לקצוץ את הפטרוזיליה, למרות שהחתיכות כבר קטנות מאוד, פירוריות. אבא שלי נכנס למטבח, גורר רגליים במכנסי פיג'מה. היא לא החליפה בגדים לכבודי, נזכרת אמא,
באה בפיג'מה. יש לה עובדת זרה, לא יודעת מאיזו ארץ. נראית כמו ילדה קטנה, אבל זאב
אומר שהיא בת 26. אבא שלי מחייך חצי חיוך. שימי חצי מערימת הפטרוזיליה וחצי מערימת
השמיר בתוך הסלט, ואת השאר תשמרי בקערות זכוכית במקרר, הוא אומר לאמא שלי. מציץ
בסלט ואומר, תוסיפי עוד עגבניה אחת, ותחתכי גם חצי תפוח לתוכו, זה מוסיף טעם.

כשאני מסתכלת שנית בתמונות שאחותי שלחה, רואים בברור שזו אמא שלי שמחבקת את רבקה חברתה, זו אמא שלי שנופלת על צוארה. רבקה עומדת שם עם חיוך קפוא ומבט אטום, וידיה לצדי
גופה.

הירוק היום
ירוק מאוד
והאפור היום אפור מאוד
וקצת שחור ואין לובן בעיר
והנסער היום נסער מאוד
והעבר היום – עבר מאוד
קצת עתיד, ואין הווה באוויר.

ועוד לא קל לנשום, ועוד לא קל
לחשוב מול הרוח
ומאוד לא פשוט לחכות
הסערה נוגעת בריסים,
ומשתבר כל רגע לרסיסים
אך הירוק היום ירוק מאוד.

(למחרת, לאה גולדברג)

כרזה לעידוד ההתנדבות לחיל הנשים הבריטי (עיצוב: האחים שמיר)

עוד דמנציה

הילד שאהבתי בכיתה ד' יושב עכשיו מולי, בצדו השני של שולחן משרדי עמוס
ניירות. בקריאה הפוכה אני מפענחת כותרת של מסמך שמונח בראש ערמת הניירות שלו: 'איך
למשוך אליך לקוחות משלמים'. הילד הכי יפה והכי חכם בכיתה, שהייתי אומרת את שמו בהפסקות ומסמיקה, מגניבה אל עורפו מבטים עורגים כשישב מספר שולחנות לפני, הוא כיום
עורך דין מהוגן לענייני נדל"ן בעיר הורי, נשוי לחברה שלי שהגשימה את החלום של
כל הבנות בכיתה דל"ת. אחותי בחרה בו לנהל את ענייני מעבר הבית של ההורים,
לבחון את העיסקה, לברר מה האלטרנטיבה הטובה ביותר למהלך המורכב שכולל מעבר מבית ההורים לבית משותף להם ולמשפחה של אחותי בלי לפגוע בזכויות. הייתי שמחה אם הוא היה קצת יותר ממזר, ממלמלת אחותי כשהוא מונה את מסי השבח והקנייה, אבל אני סומכת עליו
בעיניים עצומות. ככה זה, אני אומרת לה, עורך דין חלקלק ותחמן יכול גם לתחמן אותך.

אני מגניבה מבטים לאבא שלי, שיושב שם איתנו, מקשיב בלא אומר לעצות של
הילד מכיתה ד' להחתים את אמי על יפוי כוח לפני שנאלץ להגיע לאפוטרופסות, ולמשפטים
כמו 'אחרי מאה ועשרים', ותיאור של חלוקת הרכוש בעודם בחיים. הילד מדבר בלשון רכה
אבל ברורה, מתווה בראשי פרקים את המסמך, ומציין מוקשים אפשריים שרצוי להסדיר אותם
מראש, כמו מי ישלם את חשבון החשמל ואת הארנונה בבית ההורים שבו תגור גם אחותי
ומשפחתה. אחותי אומרת שהיא יודעת כמה ההורים משלמים חשמל עכשיו, וממילא הם
חסכוניים להפליא. כן, אומר הילד שאהבתי, גם לי קורה שאני מגיע הביתה ואשתי מכבה את
האור. ואז הוא מסמיק עד שרשי שערותיו המאפירות ועל פניו עולה הבעה עגמומית ונבוכה,
שיותר מכל מזכירה את פניו של איה החמור מפו הדוב. תמסור באמת ד"ש לאשתך, אני
מזכירה לו, ובראשי חולפת תמונה שלו משחק כדורגל בהפסקה עם הבנים של כיתה ד', ארוך
רגליים וזריז, ולגמרי לא מודע למבטי.

ביציאה מהמשרד אנחנו יושבים שלשתינו בבית קפה בחצר של בית ישן במושבה,
תחת עץ תות ששיח בוגונוויליה מטפס עליו ומנקד אותו בפריחה ורדרדה. אבא שלי שותה
קפה הפוך עם שתי כפיות סוכר ואחותי ואני שותות מיץ תפוגזר סחוט עם קש. אנחנו
חוזרים הביתה, לאמא שלי.

ביום חמישי, אומרת לי אחותי, אני לוקחת את אבא לעיר הגדולה לרופא השיניים. אולי ניקח על הדרך את אמא לחברה הכי טובה שלה, זו שמכירה אותה עוד מבית הספר, שגרה סמוך אליו? אמא לא ראתה אותה כבר כמה שנים. רעיון נפלא, אני אומרת, אמא תשמח. מיד אני שולפת את הטלפון ומתקשרת לבת של החברה הכי טובה של אמא שלי. אמא שלי דמנטית, היא אומרת לי, ואבא שלי צלול לגמרי בראש, אבל הגוף שלו חלש. הזיכרון לטווח ארוך של אמא שלה מתפקד עדיין היטב, ושתינו מסכימות שהמפגש בין שתי החברות הוותיקות עשוי להיטיב עמהן. החברה הטובה שלך לא כל כך מדברת, אני מסבירה לאמא שלי, ויש לה עובדת זרה, אבל היא תשמח לפגוש אותך. אני מבינה אותה, אומרת אמא שלי, אין לה מצב רוח לדבר. היא במצב יותר גרוע משלי, היא אומרת ספק לי, ספק לעצמה, ואני לא בטוחה אם זה גורם לה עצב או שמחה.

Tanaka Tatsuya, Waste Paper

שדה עזים

אחרי שגיליתי שאבד לי, נכנסתי לבהלה קלה. הוא יודע דברים שאני כבר שכחתי, ושכחתי ששכחתי. את רובם אני מכירה, גם אם לפעמים בגירסה שונה מעט, אבל הוא הכי מעודכן. איך אסתדר בלעדיו. דבר קטן כל כך, חצי אצבע אדומה ושחורה שעשויה להבלע בכיס בין מטבעות ומפתחות, משמעותי כל כך לחיי. אני מנסה לשחזר היכן אבד. זה היה במהלך הכנס לפני הפסח, אולי הפלתי אותו בחדר שבו ניהלנו את הדיונים, אולי במסעדה במהלך ארוחת הערב החגיגית. אני ממתינה בסבלנות למנקה שתסיים את שיחת הטלפון האינסופית שהיא תמיד מנהלת, ומקבלת ניע ראש שלילי; מתקשרת למסעדה, מתארת אותו, שואלת אם מישהו ראה דיסקונקי קטן אדום שחור, אולי התגלגל לשירותים לפינה מאחורי סלסלת המגבות? הבחורה נשמעת אמפתית במידה, היא תשאל, אבל אני לא שומעת ממנה לאחר מכן דבר.

עם החמסין הראשון קמלו שדות הפרגים, הצהיבו גבעולי החיטה והברקנים בשדות, ורוח רעה נשבה במדינת ההורים. היצור ההיברידי המורכב מהראש והתכנון של האב וממעשיה
של האם מקרטע, ונפערים בו סדקים, כמו בגד שקטן ושוב אינו מתאים, ותפריו מתפקעים. תפקוד
קוראים לזה, והוא מורכב מדברים שאנחנו עושים מבלי לחשוב, כולל תכנון מראש והוצאה
לפועל של התכנון. דברים טריוויאלים כשהכל תקין, כמו לקום מהמיטה ולהחליף בגדים,
ולהתרחץ ולאכול ולשתות ולעשות את הצרכים. כשהיום נגמר ואמא שלי לא שכחה לאכול ולקחת
את התרופות שלה, ואבא שלי לא נפל אנחנו נושמים לרווחה. עד הבוקר הבא. וכבר עולה על
הפרק השלב הבא, והוא כולל כיסא גלגלים, ועובד זר, אולי אפילו שניים, ומעבר מהדירה
הכוכית שלהם העולה על גדותיה בשקיות ניילון וניירות שאמא שלי מסרבת לזרוק, ומבית
הדירות שהמעלית שבו צרה מכדי להכיל כיסא גלגלים, לדירה צמודה לבית אחותי.

המחשבה על שינוי כלשהו שיכריח אותה לעזוב את הבית או להכניס אליו אדם זר
מבעיתה אותה. אני אברח מהבית, אומרת אמא שלי, הו האירוניה. אני מלווה אותם לגינה
הציבורית, תומכת בצעידה הרועדת של אבי. זו שעת אחר הצהרים והגינה מלאה בילדים,
הורים עגלות וכלבים. הספסלים מלאים, מעיר אבי ביובש כשאנחנו מתקרבים, ואני אומרת
לו אל תדאג. ואכן הספסל הראשון שאנו מתקרבים אליו מיד מתפנה. אמא שלי ממלמלת 'אונבֶּרופֶן' כשאני מדברת על המעבר ההכרחי כשאבא שוב לא יוכל ללכת בכלל. טוי טוי טוי היא מוסיפה, אלה דברים שאין להעלות על דל שפתיים. היא נזכרת באבא שלה. הוא עמד לעבור מביתו אבל לא הספיק. מת לפני. כך יהיה גם איתי, היא מבטיחה, אני אמות ולא אעבור.

בין הצרכים שלו לצרכים שלה אין החלטה טובה. הוא זקוק לבית נגיש. אפשר
עקרונית להנגיש את הבית שלהם, אבל זה אומר שיפוץ מסיבי, שבירת קירות, בניית אגף
לעובד זר. ממילא יצטרכו לעקור מן הבית לחודש או חודשיים. היא מתבצרת בעמדתה. לא
רוצה היא אומרת, כמעט רוקעת ברגליים בכעס. לא עוברת מן הבית. לא רוצה גם שאדם זר יסתובב לי כאן. הזיכרון לטווח קצר אבד לה לגמרי. כרגע היא מתנהלת בבית שהיא מכירה עשרות שנים. אם נעביר אותה היא תקום כל בוקר מחדש למקום בלתי מוכר. אבל כך יהיה גם אם נשפץ את הדירה הנוכחית שלהם. אחותי ואני מדברות על זה, הולכות סחור סחור. לא רוצות
בכוח. אבל לא רוצות גם לחכות לנפילה הבאה של אבא, זו שתשבור לו עצם, שלאחריה כבר
אין תקומה. שני האחים האחרים מדברים "אידיאלית", לא מבינים שהמציאות מזמן השתנתה.

היום אחותי מתקשרת אלי צוהלת ושמחה. אמא לא זוכרת תוכן של שיחה, אבל
היא זוכרת מה הרגישה. אחותי לקחה אותה לבית הפוטנציאלי, הראתה לה את הרחוב, את
הגינה הסמוכה, את המרכז עם הפעילויות במרחק הליכה. אמא דימיינה שהבית נמצא על גבעה
בחולות. שתהייה מבודדת לגמרי, ולכן התנגדה. עכשיו יש שם התלהבות. הסכמה. את קוסמת,
אני אומרת לה, ומרגישה איך המועקה מתחילה להתמוסס. אני מקבלת מייל מקריסטיאן. חזרתי
מהכנס לגרמניה, הוא אומר, וגיליתי שבין החפצים שלי מצוי דיסקונקי קטן, אדום שחור. שלך?

Clifford Coffin, 1949

שיקרתי

שבוע ימים לפני הכנס הבינלאומי שאני מארגנת וההרצאה עדיין לא כתובה. אני
יודעת מה אני רוצה לומר, אבל הכתיבה עצמה תובענית והיא משפיעה גם על התכנים ולא רק
על ארגון החומר. יותר משזה כנס זו סדנה, סיעור מוחות בינלאומי בנושא מוגדר היטב עם
טובי החוקרים. אני המארגנת ולכן אני משתדלת להקצות זמן ארוך יחסית להרצאה של כל
משתתף ולדיון שאחריה. מאסתי בכנסים שבהם זמן ההרצאה הקצוב קצר מדי ומטיל משטר
אימים על המרצה. חמש דקות לפני סוף הזמן כבר מתרה יושב הראש שהנה הנה זמנך אזל,
עבר, ואת עוצרת, קו המחשבה ניתק, אוספת את עצמך ומשתדלת לסיים את הרעיון, ובדיוק
כשחזרת לרצף הוא עוצר אותך שנית, יש לך עוד שלוש דקות; עוד דקה לסיום. והרי
תיזמנתי את הדברים מראש, אני לא אגזול מזמנו של מרצה אחר. הדיון בדרך כלל נקודתי,
ואין קשר של ממש בין הדברים שנושאים הדוברים השונים. לא הפעם, החלטתי. אני יודעת
שיהיה כנס טוב, אלא שההרצאה עדיין לא כתובה.

אני מביטה ביומן, מקצה לי זמני כתיבה. הכתיבה איננה אוטומטית, וצריך להשאיר שוליים רחבים גם להבהרת העניין וגם לברור עניינים שיעלו במהלך הכתיבה, ולבסוף לחידוד וליטוש והכנת מצגת. אני נאנחת. תוך כדי השבוע הבא אני צריכה לתת שתי הרצאות נוספות, לא מדעיות, ולהשתתף בישיבה חשובה שנקבעה זמן רב מראש. אני מגרשת מהראש את המחשבה על פסח. יהיה בסדר.

יום ד'

אחותי מתקשרת. אבא מרגיש לא טוב והיא לוקחת אותו לבית חולים. מישהו צריך להשאר עם אמא. במדינת ההורים שאחותי מנהלת אני קו הביצורים השני. שני האחים האחרים גרים במרחקים, והם יגיעו רק בהתראה ארוכה יותר. אני עוזבת הכל ונוסעת להורים. אבא שלי נשאר להשגחה בבית החולים, ואחותי נשארת איתו. אמא שלי מכינה לנו טוסטים. כשהם קופצים היא מניחה את הפרוסות על צלחת. אחרי רגע היא שמה אותן שנית בטוסטר. אני לא אומרת דבר עד שהיא רוצה לשוב ולשים את הפרוסות בטוסטר בשלישית. אני עוצרת אותה גם כשהיא עומדת לשים ממתיק בפעם השניה בספל הקפה שהיא מכינה. אני מותחת סדינים על מיטת הנוער בחדר הילדות שלי. ציורי הקיר שציירתי אי אז הם המראה האחרון שאני רואה לפני שאני עוצמת עיניים ונותנת לשינה לעטוף אותי. למחרת מגיע אחי להחלפת משמרות.

יום ה'

אחותי מתקשרת. יש ועדת ערר בביטוח לאומי. המנוולים שלחו אחות לאמא שלי. 'את מתלבשת לבד?' היא שואלת ואמא שלי אומרת שכן. 'מי מכין את האוכל?' שואלת האחות, ואמא שלי אומרת שהיא מכינה. 'את מתרחצת לבד?' היא מבקשת לדעת, ואמא שלי אומרת שכן, ודאי. האחות כותבת חוות דעה. אמא שלי עצמאית לדעתה ולא זקוקה לעזרה בטיפול. אחותי נאנחת. היא לא היתה שם בביקור האחות ולא אמרה לה שאי אפשר להשאיר את אמא שלי רגע אחד לבד. שאמא שלי לא תכין אוכל ולא תאכל אם לא יאמרו לה, שהיא משאירה את הגז דולק, שהיא שוכחת לקחת תרופות, שהיא לא מחליפה בגדים ולא מתרחצת אם לא אומרים לה. שהיא לא יכולה לצאת לבד מהבית כי כבר הלכה לאיבוד פעמיים, שוכחת היכן היא גרה. אחותי שואלת אם אני יכולה לבוא איתה לוועדה. אני נוסעת, מודעת לכך שאחותי מבקשת רק כשבאמת צריך. בוועדה שני רופאים, רוסי ודתי. אנחנו מגישים להם חוות דעה יסודית של רופאה גריאטרית שפגשה את אמא שלי, ועונים על שאלות. הם נשמעים אמפתיים, אבל לך תדע. התשובה תגיע בדואר. טוב שבאת, אומרת אחותי, את הרבה יותר טובה ממני בדיבורים.
יום ו'

את זוכרת שאנחנו השבת אצל חברים? שואל השותף. שכחתי. היום אנחנו באזכרה לבת של חברים שנפטרה לפני מספר שנים. זה לא ארוע שאני יכולה או רוצה לוותר עליו. אחותי הגדולה שולחת בווטסאפ הודעה סתומה: ברוך דיין אמת. אני מבינה שאמא של בעלה נפטרה. להלוויה לא אוכל להגיע. אבל לשבעה.

באזכרה אני פוגשת את הילדים של החברים שהזמינו אותנו לשבת. תהיו בבית בשבת, אני מבררת והבעת הפנים שלהם מעידה שהם לא יודעים שאנחנו מגיעים. השותף מתקשר לחבר שהזמין לברר מה קורה. הם לא בבית, אי שם בארץ בטיול. החבר לא מתבלבל ומיד אומר שכן, בטח שהוא זוכר, אבל אני שומעת ברקע את זעקות המחאה של האישה המופתעת. השותף מתעלם גם מהניסיון שלי לומר לו עזוב, בוא נוותר, תהיה לי שבת כתיבה. הוא מדבר עם האישה: נבוא קומפלט, כולל האוכל. אנחנו חוזרים הביתה. בשעות שעד הנסיעה הבית מתמלא בריחות תבשיל אוסו בוקו במלוחיה, ואני מתכנסת למיטה, מתמודדת עם ביקור של מיגרנה.

שבת

אולי זו הדרך הטובה ביותר להתארח, אנחנו מתלוצצים עם החברים. בלי להתכונן יותר מדי, בלי טררם. אני שמחה שבאנו. החבר קיבל מישרה חשובה, ואנחנו חוגגים את טקס המעבר. אני דוחה את המחשבה על ההרצאה. יהיה בסדר. במוצאי שבת אני נוסעת לנחם את האבלים. אני אוהבת את הגיס הזה, והנפטרת, אמו, ניצולת אושוויץ שהלכה בצעדת המוות עם רגל שבורה, היתה חביבה עלי. בין סיפורים על הנפטרת ואיך הבריחה נשק כשהיתה חברה במחתרת, ואיך ניהלה מסעדה כשעלתה לארץ שבה אכל פול ניומן וכל צוות הסרט 'אקסודוס' גפילטעפיש וטשולנט, פושטים על הבית קבוצת חסידי גור, קרובי משפחה, והאבלים מתפצלים לעזרת נשים ועזרת גברים. אני יוצאת עם אחותי הגדולה החוצה. חסיד גור עטור כובע פרווה גבוה עומד בחוץ על שביל הגישה לבית, מעשן את מנת הניקוטין של מוצאי שבת ופולט נפיחה רמה. אחותי ואני פורצות בצחוק חסר מעצורים.

יום א'

אני מתחילה בארגון החומר ובכתיבה. בערב יש לי הרצאה מתוכננת מראש שגם אותה צריך להכין, אבל קטן עלי. אני מארגנת את המצגת. אולי ההרצאה לכנס לא תהיה מלוטשת דיה, אבל אבני הגוויל הבסיסיות שמהן אני מכינה אותה מחכות לי בערמה בפינה, אני צריכה לבסס את האדמה ולצרף את האבנים זו לזו למבנה יציב גם בלי אבני גזית מלוטשות. ובלבד שהכל ילך כשורה, שלא אתבזה, שלא אאלץ לאחוז בקרנות המזבח, לחפש מחסה.

יום ב'

אני עובדת במרץ. השעון מתקדם ואני צריכה לצאת לישיבה החשובה שנקבעה זמן רב מראש. אני כועסת על עצמי, למה אני לוקחת על עצמי את הדברים האלה, למה הסכמתי. כי חשוב, כי מחמיא שפנו אלי, כי אני אישה ולא יודעת לסרב. אבל מי קובע ישיבה של 5 שעות(!) שבוע לפני פסח, ישיבה שאני צריכה עכשיו לנסוע אליה ולבזבז עוד שעה בדרכים. אני גם לא מוכנה לישיבה, לא עשיתי 'שיעורי בית', שאותם אני עצמי קבעתי בישיבה האחרונה. אני נאנחת, אבל מחליפה בגדים ונועלת נעלים בכוח, תוך שאני כותבת עוד משפט של ההרצאה. כל עצם בגוף שלי מתנגדת לעזוב עכשיו כשתהליך הכתיבה רץ, המנועים בוערים אחרי ההתנעה הארוכה, למה הסכמתי. ליד הדלת של הבית אני מביטה בטלפון שאני אוחזת בידי, חושבת להתקשר כדי לוודא שאכן הישיבה מתקיימת, מי יודע, אולי יקרה נס והיא התבטלה ואין צורך לנסוע לשווא. אני מתקשרת למארגנת, שואלת אם הישיבה מתקיימת. היא מתקיימת, ובזמן. בפליאה גמורה אני שומעת את עצמי אומרת: מאוד מצטערת, תראי, לא אוכל להגיע. אמא של גיסי נפטרה. הקול מעבר לקו מיד מנחם, זה לא דבר שאפשר לדעת מראש, נשלח לך את הפרוטוקול, שלא תדעו. אני מנתקת. שוטף אותי גל הקלה אמיתי ממש, ואני מנתרת במקום עליזה וקלילה, מרגישה איך הוא סוחף אותי לחוף מבטחים.

Mitchell Grafton

חבילה עוברת

דמנציה. היא יודעת שאני הבת שלה, אבל אני כבר לא אחזור על השגיאה
ואשאל אותה מה שמי, רואה את תערובת התמיהה והעלבון פושטת על פניה ומוחקת את החיוך
שלה, לא, אל תזכירי לי, תיכף אזכור, היא אומרת, אבל אני לא יכולה לסבול את זה יותר
ואומרת לה, זו אני, אמא, זו אני.

אנחנו חוגגים לה יומולדת ברוב עם. אנחנו אכן עם רב, והשנה פרינו
ורבינו מאוד. 4 נינים חדשים הצטרפו לפני חודשיים לשבט ההולך וגדל, בתינו הומים,
הומים מתינוקות. התאומים עוברים מיד ליד, וכך גם הנכדות החדשות של אחותי, כולם
נולדו בהפרש של שבועיים. אחי מדגים את אחיזת התינוק שלו, הבטן של התינוק מכורכם
הפנים נשענת על הזרוע שלו, והוא מנדנד אותו בעדינות ומרגיע את בכיו. הנכדות שלי
מיד מתחברות לבת של אחותי הצעירה וחוזרות מביקור בחדר שלה בפנים בורקות מנפנפות בידיהן עם ציפורניים צבועות בלאק – כל ציפורן בצבע אחר. הנכד הצעיר הולך עם חבורת הבנים הנכדים של אחותי הגדולה לקפוץ על הטרמפולינה, ועוד אחד בודק מה קורה כשמושכים את האוזניים או דוחפים אצבע לצלעות של 'קארמה', הכלב הזקן ששוכב שרוע על השטיח בלב החדר, עייף מכדי לקום. קארמה אדיש להצקות הנשנות, ורק מרים גבה תורנית שמעידה שהוא שם, אבל אין חדש תחת אור המנורה בסלון. אנחנו מתחילים בארוחה המשותפת. אני הבאתי מרק ירקות עדשים וגריסים סמיך, ויש סלטים וגבינות ועוגת תותים וקצפת נפלאה שאחותי נועצת בה שני זיקוקים של 8 ושל 6. אמא שלי בת 86 והיא חוזרת כמו מנטרה על המשפט 'מי היה מאמין,
שלי, שלא היו לי סבים וסבתות ואחים ואחיות והייתי בוחרת זקנים אקראיים ברחוב
ומדמיינת שהם הסבא והסבתא שלי – שלי תהיה משפחה כל כך גדולה'. היא חוזרת על זה שוב
ושוב, תמיהה בעיניה, באמת מנסה לפצח את הסוד, בפעם האלף. לשווא.

חבילה גדולה עטופה ניירות עיתון עוברת בין האנשים. יש שמריצים אותה מהר הלאה, ויש שמתמהמהים, ממתינים שהמוזיקה תעצור כשהחבילה בידיהם. ממילא המשימות נועדו
עבורה. היא אולי שוכחת את שמות הנינים והנכדים, ואפילו את שמות ילדיה כבר קשה לה
לזכור, אבל היא יכולה לנקוב בדייקנות בשם הסמל שבישר לה על מותו של ארוסה בתאונת
אופנוע בדרך לרב הצבאי לקבוע תאריך לחתונה, וזוכרת היטב את הציון שקיבלה בקורס
שבגללו ויתרה על שייט לקפריסין ונשארה בארץ כדי לגשת למועד ב'. כן, היא שיפרה את
הציון. החבילה עוצרת ואנחנו איתה בתחנות חייה של אמא: לומדת לשחות בחוף של תל
אביב; מדביקה כרוזים בהגנה; עם בגדי הסוואה בקורס קצינות; מלמדת עולים חדשים.
באורח פלא הרגל שלה, שביום יום מייסרת אותה בכאבי תופת, לא כואבת הערב. אמא שלי
רוקדת במעגל עם הנכדות הצעירות והנינות, מלמדת אותן לעמוד במסדר ולהצדיע.

החדר הומה כשהחבילה נעצרת בכל פעם, ועוד עטיפת נייר עיתון מקולפת ממנה
והיא כבר לא בגודל של כרית, אלא של כדורגל, ואחר כך של מלון. מה יש שם בחבילה, תמה
אבי בקול, והבן שלי, אב התאומים, עונה בלי היסוס: 'עוד תינוק, כמובן'.

מתוך אוסף ה"פרסים" של אמא שלי

שלוש מתנות

שבוע לפני הכנס אני משנה את נושא ההרצאה שלי. כבר קרה לי בעבר שהכיוון
שעליו הצהרתי מראש כשנתתי נושא ותמצית קצרה של ההרצאה שעוד לא נולדה השתנה במהלך
העבודה, אבל אז הספיקה הערת ביאור קצרה בפתח דברי כדי להסביר איך בדרך לירושלים
נעצור בשער הגיא. הפעם זו סטייה כל כך רצינית, עד שהנושא שוב אינו רלוונטי. כאילו
אמרתי שאסע לכיוון עזה והנה אני בכביש המהיר לכיוון דמשק. אני מלקה את עצמי
שהסכמתי לתת הרצאה בכנס בינלאומי בתחילת הסמסטר, כשעל שולחני נערמות עבודות
מהסמסטר הקודם, ועוד לא העליתי למחשב את דרישות הקורסים החדשים. אני מתקשרת למארגן הכנס, מתנצלת על שינוי הנושא ברגע האחרון, ושומעת את מילות הניחומים המקובלות ("זה קורה לכולם").

זהו כנס בינלאומי בארץ, ואני מגלה שיושבים שם טובי המוחות בתחום. אחד השואלים בתום ההרצאה הוא מריו, מעין 'רמפול' איטלקי, נמוך ואפור שיער, בעל כרס נוכחת ואף בולבוסי אדמדם. הוא משווה בין הדברים שאמרתי ובין דברים שכתבתי במאמר הראשון שלי, מלפני עשרים שנה. מריו פירסם אותו בכתב העת שהוא עורך, ואני בהלם שהוא זוכר.
אף אחד לא שוכח את המאמר הראשון שלו. כמו כל 'הפעמים הראשונות' זו חוויה שנצרבת
בזיכרון כמכוות אש, כמו הנשיקה הראשונה, כמו הפעם הראשונה שאת שוחה במים העמוקים
בלי ליווי ומגלה שהנה, חצית את הבריכה כולה בלי לבלוע מים ובלי לטבוע. אבל שהעורך
של כתב העת שבו בחרת להגיש את מינחת הביכורים שלך יזכור אותך זו אופרה אחרת לגמרי.
אני מרגישה כמו מי שקיבלה שי בלתי צפוי וכל הגוף שלי מחייך.

אני יושבת ליד מריו בארוחת הערב. מבטו מחפש אחר בקבוק היין. רמת האלכוהול בדם שלי נמוכה מדי, הוא מודה. על השולחן יש בקבוק יין אדום ויין לבן, סגורים, בניסיון לחסוך כמה שקלים, לפי מיטב המסורת הישראלית של אתרי אירוח. אני לוקחת את הבקבוקים ומוצאת נער מחוצ'קן שמחלטר בערבים במקום על תקן של מלצר, והוא פותח עבורי את הבקבוקים. פניו של מריו אורות. את יודעת הוא אומר לי, יש תערוכה בעיר שלי, תבואי, יעניין אותך. אני שואלת מניין הפריטים המוצגים בתערוכה. הוא נוקב בשם, ומביט בי במבט צדי. אני מזהה את המהמורה: השם שהוא מנה הוא שם של איש ולא של מקום. אבל יודעי ח"ן יודעים שהאיש קשור לאתר, והפריטים בתערוכה יהיו מאתר זה. אני מחייכת, אומרת את שם המקום, והניצוץ בעיניים של מריו מאשר שעברתי את הבחינה. עברו עשרים שנה, אבל אנחנו דוברים אותה שפה, אותם קודים סמויים קושרים בינינו.

את יודעת, מגלה לי לי מריו אחרי גביע היין השני, את היית הישראלית השניה שפירסמתי בכתב העת שלי. הראשון הוא האיש החשוב ביותר בתחום, מי שהיה פעם מורה שלי, זה שניהל אצלו בבית את הסמינר המיתולוגי עם התה ועוגת השמרים הריחנית. אני עוקב אחריך מאז, קורא כל מה שפירסמת. גם ההצהרה הזו חסרת תקדים עבורי, מאיש בקליבר שלו. כשמפרסמים מאמר ושולחים אותו על פני המים, אין לך מושג למי הוא יגיע, מי יקרא אותו. האם יכה גלים מיד, או שיישכח בקרן זווית, ואולי הוא מאותם מאמרים שנותרים שקטים בפינה רק כדי להתגלות אחרי זמן מה. אני מרגישה שקיבלתי את המתנה השנייה שלי באותו יום, ושוב הגוף שלי מחייך כולו.

בסוף הערב מריו שואל אותי: האם יתכן שגוגל קורא את המייל שלי? אחרי עשרים שנה שלא
החלפנו מילה, הוא מספר לי, אני משתתף איתך באותו כנס וגם מקבל מייל שמבקש ממני
המלצה עבורך. אף פעם לא פנו אלי מישראל לבקש המלצה, זו הפעם הראשונה, וזה קורה
באותו שבוע ממש. צירוף מקרים? אני מקמטת את מצחי, מנסה להבין מי ביקש ממנו המלצה
עבורי. ודאי! הצעת המחקר שהגשתי בדקה התשעים. ההחלטה למי לתת את קרן המחקר כרוכה
בשליחת בקשות לחוקרים מכל קצוות העולם שיקראו את ההצעות וידרגו אותן. עבור מגיש
ההצעה מדובר בתהליך אנונימי, והנה מריו הסיט את המסך קמעה, וגילה לי טפח. תהיתי אם
יהיה לי זמן לקרוא את הצעת המחקר ולהגיב עליה, הוא מגלה, אבל כעת אני יודע שאחזור
הביתה ואכתוב המלצה זוהרת. החיוך בגוף שלי מגיע לרמה של בועיות צחוק מטורפות.
ואפילו לא שתיתי יין.

GK Sholanke