סטודנטית שאני לא מכירה פונה אלי במייל. היא עורכת מחקר על שיתופי פעולה באקדמיה וחברה שהיתה תלמידה שלי סיפרה לה על הקורס המשותף שלי. קורס אינטר-דיסציפלינרי שנמשך עשור, שהיה לו שם 'סקסי' שהלך לפניו. היא מבקשת לראיין כל אחד מאיתנו שעה. בנפרד. מעניינת אותה הדינמיקה של קורס משותף, והיא מבטיחה שבעבודה היא תשמור על האנונימיות שלנו, ושכל אחד מאיתנו יוכל לענות רק על מה שהוא רוצה. אני מתלבטת איך לקרוא כאן לגיבור הסיפור, השותף שלי להוראה: המילה 'שותף' הרי כבר תפוסה. מכיוון שבהוראה המשותפת שלנו הוא היאנג ליין שלי, אני אכנה אותו 'יאנג'.
היא נכנסת למשרד שלי. אני מכינה לה תה והיא מפעילה את ההקלטה בסלולרי. 'איך התחיל שיתוף הפעולה בינך לבין יאנג?' היא שואלת. מלכתחילה הוא פנה לקולגה שלי. הקולגה אמר ליאנג שהוא פחות מתאים לסוג כזה של שיתוף פעולה, והפנה אותו אלי. אני זוכרת את הפגישה הראשונה. קבענו להפגש מחוץ לאוניברסיטה, ביום שישי, בבית קפה. באותה פגישה נוצר דפוס מסוים, שיחזור בהמשך פעמים רבות, פגישה בימי שישי על כוס קפה, פעם הוא משלם, פעם אני. כשישבנו שם, עבר לידינו תלמיד שלי, והוא פנה לברך אותי ואת 'בעלי' בשלום. חייכתי, אבל לא טרחתי לתקן את הטעות. מה זה כבר משנה. יאנג דיבר על שתי המחלקות שלנו. על העובדה שיש ביניהן קשרים דיסציפלינריים, אבל מסיבות של היסטוריה מוסדית הן לא מתואמות בכלל. תלמיד שלנו לא מחויב בקורסים שלהם, ולהיפך. הוא הציע להעביר קורס משותף, ואני נדלקתי. לקורס משולב כזה יש כאן פוטנציאל לימודי עבורי, כי מעולם לא למדתי את התחום הזה בעצמי. הנה הזדמנות ללמוד בזמן שאני מלמדת. הקאטץ' היה שליאנג אין תקן באקדמיה. הוא מורה מן החוץ, ויש לו מקצוע שממנו הוא מתפרנס. בכל פעם היה צריך לדאוג למצוא מימון להוראה שלו, והחלק הזה היה עלי. הפכתי יצירתית ביותר, וחיפשתי מסגרות שונות שהיו מוכנות לממן קורס כזה, לא סטנדרטי. לא עירבתי אותו בתהליך, ורק מדי שנה היינו סוגרים את הקורס לשנה הבאה ולי היתה תחושת ניצחון שהצלחתי למצוא את הדלק שיאפשר לנו להמשיך לנוע.
'איך התנהלה הדינמיקה בקורס שלכם', ביקשה הסטודנטית לדעת, 'איך קבעתם מי מדבר קודם ומי אחר כך?' לפני כל שיעור היינו נפגשים בבית הקפה ביום שישי. ערכנו סיעור מוחות. היינו בונים את השיעור כמו משחק מטקות מחושב, מי מתחיל, איפה נכנס השני, מרימים זה לזו להנחתה. מלכתחילה תכננו להציג שתי נקודות מבט שונות, לעורר ויכוח. בהתחלה ממש ישבתי וכתבתי את הדברים שלו, כי לא הכרתי את החומר, ולכן גם לא היו מחלוקות של ממש בינינו. יותר השלמה מניגוד. בהמשך כבר התמצאתי הרבה יותר, ועדיין לא היו מחלוקות. עם השנים והקורסים המשותפים הגענו לעמדות משותפות בנושאים שנויים במחלוקת. תמיד הצגנו את נקודות המחלוקת העיקריות בתחום, אבל איכשהו שנינו היינו מגיעים למסקנה קרובה, הרמונית ולא צורמת. ההנאה המשותפת שלנו חלחלה גם לסטודנטים. משנה לשנה הביקוש לקורס רק עלה.
נעשינו חברים טובים. שיתפנו קשיים ועניינים אישיים. הוא ואישתו התארחו אצלנו. הם הגיעו לחתונה של הבת. כשעברנו דירה ובדירה החדשה עמד פסנתר כנף שהשאירו בעלי הבית, עבר הפסנתר הכעת-מיותר שלנו אליו, והבת שלו למדה לנגן עליו. הפסנתר שלנו עדיין אצלו. 'מה היתה נקודת השיא' שואלת הסטודנטית, ואני מצביעה על המאמר המשותף שכתבנו, זה ה'ילד' של מערכת היחסים שלנו. למעט מקרים בודדים ויוצאים מן הכלל אני כותבת לבד; לא אוהבת שיתופי פעולה שבדרך כלל מפילים עלי את מרבית העבודה. לא היה קשה לכתוב את המאמר עם יאנג. האיזון בינינו עבד גם כאן: הוא כתב את החלק שלו, אני הוספתי את שלי. בסופו של דבר אני חיפשתי למאמר 'בית' מתאים. לקח זמן אבל בסוף מצאתי את הבמה האקדמית הנכונה עבורו. אני חושבת שהוא מאמר ממש טוב.
שיתוף הפעולה שלנו באקדמיה נפסק לפני שנים אחדות כשהפקולטה צימצמה באיבחה חדה את העסקת המורים מן החוץ ללא יוצאים מן הכלל. לא עזרו פגישות שלי עם הדיקן, או מכתבים של סטודנטים מאוכזבים. תוך כדי דיבור עם הסטודנטית המראיינת אותי אני תוהה ביני לבין עצמי למה לא התעקשתי יותר, כמו שידעתי לעשות במקרים אחרים. אני גם יודעת את התשובה. במקרה אחר שעליו הייתי מוכנה 'להתאבד' היה מדובר בחוסר צדק משווע, באדם שההוראה באקדמיה היתה חייו. ליאנג יש חיים מחוץ לאקדמיה, והוא לא תלוי בה לפרנסתו. כעסתי על המוסד שלא רואה עד כמה הקורס הזה ממלא חוסר, עד כמה הוא מספק בדיוק את סוג האינטגרציה שתלמידים מחפשים, אבל חשבתי לעצמי שגם אם האוניברסיטה יורה ככה לעצמה ברגל, מה כבר אפשר לעשות, אני נתקלתי ב'קיר' שאני לא מצליחה לעבור. ויתרתי. ממילא חיפשתי פתרון אחר להמשך שיתוף הפעולה בינינו. כשפנו אלי ממוסד מכובד שאתן סידרת הרצאות הצעתי להם את המופע המשותף שלנו. וכך המשכנו שנתיים נוספות, לקהל משכיל ומבוגר יותר מהפרופיל של הסטודנט הממוצע. כיום גם זה נפסק, אבל אנחנו מתכננים לכתוב ספר משותף. בצער רב אני מודעת לעובדה שלמרות שאני רוצה לעשות את זה וברור לי שאהנה מהפרוייקט הזה יותר מהמון מאמרים שצובאים על הפתח ותובעים להכתב, כנראה שזה פחות 'דחוף' לי. עובדה, נפגשנו כבר כמה פעמים, כבר כתבנו ראשי פרקים, ולעבודה עצמה אני לא מגיעה, כי תמיד יש פרוייקט דחוף יותר, קווים מתים שסוגרים עלי.
מה היתה נקודת השפל? שואלת הסטודנטית. בין יאנג וביני נוצרה דינמיקה של מחויבות גבוהה. כשהוא מבקש ממני להרצות בכנס שהוא עורך, אני משתפת פעולה. אני פונה אליו שיחליף אותי בשיעורים כשאני בכנס בחו"ל. הוא מעביר השתלמויות לחוג שלי בתחום שלו. לפני שנה קבענו השתלמות כזו, ופתאום התברר שאני אהיה בכנס בחו"ל באותו יום. ביקשתי מקולגה שיגיע במקומי כדי לייצג את החוג. עוד בחו"ל הגיעו אלי ריקושטים מההשתלמות. בין שני הגברים-גברים חלה התנגשות אגואים, חילופי מילים קשות, תיעוב. לא הופתעתי שהקולגה חשף צד כוחני וווכחני. אבל כן הופתעתי כשהסתבר שליאנג הזורם 'שלי', שתמיד הרים לי להנחתות, שמעולם לא התעמתנו אלא תמיד דיברנו והסכמנו, יש אגו וכבוד. במקרה ההוא דיברתי עם כל אחד משני התיישים שנפגשו על הגשר בנפרד. לקחתי על עצמי את האחריות לתקרית: אני הייתי צריכה להבהיר טוב יותר את חלוקת התפקידים, מי אחראי, מי קובע. תייגתי את המקרה ההוא במגרת ה'דברים שבדיעבד הייתי צריכה לצפות אותם'.
מה העצה שלך למרצים אחרים ששוקלים שיתופי פעולה כאלה? היא שואלת. ואני עונה 'תקשורת ומחויבות. וכמובן, לוודא שיש הנאה. אם אין הנאה אין טעם'. ומכאן קצרה הדרך לתשובה לשאלה האחרונה שלה: 'לאיזו מערכת יחסים שיתוף הפעולה הזה הכי דומה?' אני מחייכת. הפוסט הזה הוא התשובה לשאלה שלה.
כמו מניפה 