"בחיים שלי לא השתמשתי בטלק, אני ממש שונאת טלק, אבל אולי אודה בפני אמא שאני גונבת לה אותו?" שואלת אחותי הקטנה. כדרכם של זקנים, יש לאמא שלי נגיעות של שיגעון רדיפה. בגלל שבגירסה הזקנה והדמנטית שלה היא הרבה יותר רכה ונעימה, היא מרסנת את הנטייה הזו שלה ולא מתפרצת בהאשמות מפורשות, אבל כשאני שם, היא מתלוננת על אחותי, ובו זמנית קוראת לה 'המלאך שלי'. אני לא נוגעת בכסף, אין לי שום מושג מה קורה איתו, אומרת לי אמא שלי אבל ממשיכה: אני לא באמת צריכה כסף. אחותך דואגת לי לכל ומצביעה על הבגדים החדשים שהן קנו ביחד רק השבוע. העניין עם הטלק היה יכול להיות משעשע לולא העיב על שלוותה. לדירה של אמא שלי יש ניחוח קבוע של טלק. הוא תרופת הפלא של אמא שלי לכל גירוי עור; היא משתמשת בו והרבה. ואז היא אומרת לאחותי שמישהו משתמש לה בטלק, כי לא יכול להיות שהטלק נגמר כל כך מהר, וגם, ההוכחה הניצחת: בבוקר היא קמה וראתה טלק מפוזר על רצפת השירותים. לא יכול להיות שהיא פיזרה אותו ככה בלי לנקות. והיא מביטה באחותי במבט מאשים, מחכה להודאה. מכיוון שאחותי היא המועמדת היחידה שעשויה להכנס לבית של אמא שלי בלילה היא גם החשודה המיידית בגניבת הטלק בלי רשות. לב טוב יש לאחותי והיא לא אומרת לאמא שלי שזו היא שקמה באמצע הלילה ומשתמשת בטלק, מפזרת אותו על הרצפה ובבוקר לא זוכרת דבר. אל תחזקי את הפראנויות שלה, אני מבקשת ממנה. את זוכרת מה היה עם דודה הלן, שלעת זיקנה הגיעה לביתה מתנדבת גרמניה שבאה לארץ למרק את המצפון הגרמני הקולקטיבי על ידי עזרה לזקנים. היא היתה מנקה את הבית של דודה הלן בחינם, ובתמורה דודה הלן האשימה אותה שהיא גונבת לה בגדים. בינתיים אחותי קונה לאמא שלי עוד שלוש חפיסות טלק ומראה לה שהן בארון, שלא יחסר.
לקראת ביקורו של חצי בן הדוד בשלישית מאמריקה והבאתו לאחותי לשבת אני מתבקשת למלא טופס ארכני וטרחני:
Date/time of planned pick-up: _______________ Date/time of planned drop-off: ______ Name of person(s) picking up participant from group: ______________________________ Relationship of pick-up person(s) to participant: ________ Contact information for hosting family/ friends before and during visit: ________ Tell us about the visit. Where will the participant be going? _____________ If your teen has not met the person(s) picking him/her up, please send an electronic image of the pick-up person
יש משהו באובססיביות האמריקאית לטפסים שמעוררת בי קבס, סוג של פורמליות מרתיחה ומיותרת בעיני. אבל משפחה זו משפחה, ואבא שלי שמר על קשר איתם. אני בולעת את ההתנגדות האוטומטית שעולה בי למקרא הדרישות האלה, מלטפת את בְּעַת הבירוקרטיה שמרימה בי ראש וזועקת במחאה. ממילא אני רק אוספת אותו, הוא יהיה כל השבת אצל אחותי עם הבנים שלה, שהם בני גילו. אני אאסוף אותו, אני כותבת ואפילו שולחת תמונה לפי הדרישה. אני עונה לעוד כמה מיילים מנדנדים, האם נרצה לאסוף אותו לשבת או אולי ליום אחר? מתי בדיוק אגיע, מי יסיע אותו בחזרה ולאן, ומה התוכניות שלנו לגביו (תניחו לו מתוכניות. הוא יבלה עם ילדים ישראלים בני גילו). אגיע לפי ההוראות של רכזת הקבוצה האמריקאית, בשתיים וחצי להיכל התרבות במודיעין, רחוב עמק דותן 49. אני מכוונת את ווייז ומגיעה לאתר חמש דקות לפני הזמן. הרחבה לפני ההיכל ריקה לגמרי, והשמש קופחת. אני עושה סיבוב באתר, אבל אין שם איש. חום השמש מוחזר מהאבנים הלבנות, אני מרגישה כמו נמלה תחת זכוכית מגדלת שמרכזת את קרני השמש עליה. אפילו אבני המרצפות מחממות את כפות רגלי. אולי הגעתי מוקדם מדי. אני ממתינה תחת עץ, אבל חם במודיעין גם תחת צל העץ. אולי לא הבנתי נכון? מקס מתקשר. הם כבר בעיר, אבל לא כאן. אני מדברת עם המלווה הישראלית של הקבוצה. נתנו לך כתובת לא נכונה, אנחנו בדרך זבלון 1, היא מנחה אותי. ווייז הנאמנה מלווה אותי שש דקות לאתר החדש, ואני רואה את המדריכה הישראלית עם מקס האומלל עומד לבדו עם תיק גדול, כמו ילד שההורים שכחו לקחת אותו מהגן. עולה בי גל של כעס. את יודעת, אני מתפרצת על המדריכה הישראלית למרות שלא היא זו ששלחה את הכתובת הלא נכונה, חשבתי שעם כל הטררם המוקדם, ההכנות, החקירות המודיעיניות שעברתי, הטופס והתמונה שהייתי צריכה לשלוח כדי לזכות לאסוף את הילד, הרכזת האמריקאית לפחות תהיה כאן ותתנצל על המידע השגוי ששלחה לי. אבל את מקס אני מקבלת בחיבוק גדול. הילד לא אשם, ואני לא רוצה שירגיש רע יותר מכפי שמרגיש מי שנשאר לבד אחרון במגרש חנייה רותח ביום שישי בצהריים אחרי שכל הילדים כבר נאספו. ובעיקר חם לי נורא, ואני נמלטת עם מקס לחלל האוטו הממוזג.
אתמול קרה לי דבר מוזר, מספרת לי אחותי. הייתי באוטו וראיתי איש זקן עם מקל שהולך כפוף, ממש כפוף, כמו האות רי"ש. שאלתי אותו לאן הוא צריך, והוא היה בדרך לסופר. בחוץ חם מאוד, אז הסעתי אותו לסופר ועזרתי לו בקניות ולקחתי אותו חזרה לבית שלו. דירה מוזנחת. גר לבד, חי מהקצבה של ביטוח לאומי. אלמן, ויש לו בן אחד, חולה נפש ומאושפז. בדקתי למה הרווחה לא עוזרת לו, ממשיכה אחותי. מסתבר שהמקרה מוכר להם. הציעו לו דיור מוגן, אבל חשוב לו לשמור על עצמאותו ועל הביקורים אצל הבן. הוא גם מסרב שמישהו יבוא אליו הביתה, בדיוק כמו אבא. אני לא מפסיקה לחשוב עליו, אומרת אחותי. מה אם יפול בבית. אף אחד לא ידע ולא ישמע. נתתי לו את מכשיר הטלפון של אבא, ממילא יושב כאן ללא שימוש. נתתי לו את המספר שלי, שיתקשר אם צריך. התקשר הבוקר, סיפר שהוא נוסע לשוק באוטובוס, כי הפטרוזיליה שם הכי טריה. לא רצה שאסיע אותו, אמר שמסתדר, רק רצה לספר לי. הכי צמרר אותי, אמרה אחותי, שהסנדלים שהוא נעל היו בדיוק כמו של אבא. לא ראיתי סנדלים כאלה על אף אחד אחר חוץ מאבא.
אתמול היה יום ההולדת שלו. של אבא שלי.
כמו מניפה 