בין שתי ערים

'אני רוצה לבוא', פוסקת הכהנת הגדולה כשאני מספרת לה על סידרת ההרצאות שאני מתחילה בהן השבוע בעיר הסמוכה למקום מגוריה. בבטן מתכדרר לי כדור קטן של לחץ. 'למה לך', אני תוהה באמת. אלה הרצאות פופולריות. אני לא אומרת שם משהו חדש, רק עוטפת היטב את המחקר בעטיפה אטרקטיבית ובמצגת צבעונית, מתבלת באנקדוטות אישיות ובמה שנראה לי כמו הומור אבל לא תמיד גורר צחוק, ומגישה לקהל הנאמן לי. זו הסידרה השנייה שהזמינו אצלי. הם אנשים משכילים ומתעניינים, ומחמיאה לי גם ההיענות הגדולה לנושאי ההרצאות. בשנה שעברה, אחרי המפגש הראשון נאלצו המארגנים להעביר את האירועים לאתר גדול יותר, שיענה על הביקוש ויכיל את המצטופפים. כשנגמרה הסידרה הראשונה מיד קבעו שצריך המשך. זהו מסאז' רציני לאגו שלי כ'פרפורמרית', ויש כמובן גם שכר בכסף אמיתי לעמלי, שבהחלט עוזר.

כשבעלה של הכהנת הגדולה היה בחיים, הם חיפשו מסגרת מתאימה לשמוע הרצאות ולהצטרף לסיורים ופעילויות. המועדון הזה של גימלאים בעיר הסמוכה קרץ להם. שמעו יצא לפניו על שום החברים האיכותיים שבו והפעילויות המגוונות והמעניינות שהוא מציע. הם פנו אליו וביקשו להצטרף. ונידחו. כשהכהנת מספרת על כך אני רואה את הנצנוץ בעיניים ואת הכיווץ הבלתי רצוני של השפתיים, עלבון משולב בכעס על הדחייה. אני לא יודעת כמה פעמים ספגה הכהנת דחייה בחיים שלה. אני מכירה סיפור אחד כשדחו הצעה שלה לקבוצת מחקר ומאז מעולם לא הגישה אחרת. התמודדות עם דחייה זה קצת כמו שריר. אם לא מתאמנים על זה, הוא מנוון לגמרי. ואם מגזימים בהפעלתו, קורסים. למה דחו אתכם? אני תוהה. כי אנחנו לא גרים בעיר ההיא, היא משיבה, וזה היה תנאי מקדים אצלם. 'הצעתי להם להעביר הרצאה בעצמי', ממשיכה הכהנת, 'והם עדיין לא הסכימו לקבל אותנו'. הידיעה על ההרצאות שלי קילפה את הפצע. העלבון הצורב עדיין שם, מכרסם בה, תוסס. תודיעי לי כשיתקרב מועד ההרצאה הראשונה, היא מזכירה לי שוב. אני רוצה לבוא. אורחת שלך.

ערב קודם יש לי הרצאה פומבית אחרת, בעיר הורי. בקהל, אני מופתעת לגלות, יושבים בני כיתה שלי שמעולם לא עזבו את העיר. העיניים של לאה, מי שישבה לידי בכל חטיבת הביניים, שקטה וחרוצה ומאזנת את מזגי המרדני, נשארו כחולות ועגולות, אולם העפעפיים כבדים עכשיו והצוואר מקומט. אנחנו מתחבקות בשמחה. אני מזהה בקהל גם הורים של חברי ילדות, כפופים ומדוללי שיער, וגם מורה לאנגלית שלי מפעם. האם גילתה בינתיים שאת דו"חות הקריאה שלי הייתי כותבת על ספרים מומצאים ששמותיהם ושמות מחבריהם עוררו בי גיחוך בארט סימפסוני? בלי רשת לא היתה לה אז דרך לדעת האם The Yellow River, by B.A. Dick; או The Great Pit, by I.M. Falling   הם יצירות ספרותיות של ממש, ומעולם לא נתבקשנו להמציא לה את העותק של הספר האמיתי. גם ההורים שלי בקהל, יושבים בשורה הראשונה עם אחותי שמיטיבה את השמיכה על ברכיו של אבא. אמא שלי מכוונת את מכשירי השמיעה. התרגשת? שואלת אחותי אחרי ההרצאה. תמיד, אני מודה. ההתרגשות מחדדת אותי. ההורים עוטפים אותי במחמאות. עשר פלוס! אמא שלי מחלקת לי ציונים. היא לא זוכרת כלום מהתוכן, אבל כמה ברור דיברת, והמצגת. אבא שלי מעיר עניינית על התוכן של הדברים שאמרתי, הראש שלו כבר מעבד את הדברים.

אני מגיעה ישירות מהאוניברסיטה, לא אספיק לאסוף אותך, אני מודיעה לכהנת. היא מגיעה במונית, כבר ממתינה לי בקהל כשאני מגיעה. אני עומדת מול הקהל 'שלי'. אף אחד לא יודע שלילה קודם ארחה לי מיגרנה לחברה, מועכת את ראשי, גורמת לי לבכות מכאבים ומבחילות. אני יודעת היטב מה פתח לה את הדלת: היא יושבת כעת בשורה השלישית באמצע. כל השנים האלה ומערכת היחסים הזו בינינו שנעה בין בת של לקולגה, ועדיין אם אני צריכה להרצות בנוכחותה אני תלמידה שלה, תמיד, שעומדת לפני הבחינה של חייה. בהרצאה, כמו בהרצאה, הלחץ רק מחדד אותי. אני פותחת בהצגת האורחת החשובה, קוראת לה המנחה שלי, מודה שאני מי שאני בזכותה. תוך כדי דיבור הכל מואר. אני יודעת מה יהיה המשפט הבא שלי. אני פונה להיא מימין, עונה על שאלה של ההוא משמאל, מודה לזה מאחור שהרים לי להנחתה. אני אוהבת את החשמל בחדר; את התחושה שאני מובילה את השומעים באמצעות טון הדיבור, ניע ראש, תנועת יד, כמו מנצח על תזמורת משומנת היטב. הכהנת מביטה בשעון אחרי ארבעים דקות, ושוב אחרי שעה. עם תום ההרצאה המארגן אומר לה: כבוד גדול לנו שהגעת. את מוזמנת לכל הסידרה. הכהנת מחייכת חיוך ניצחון גדול שלא נוגע בעיניה. צר לי, היא אומרת. זו סידרה נהדרת והייתי שמחה לבוא, אבל כבר יש לי התחייבויות קודמות לשעה הזו ביום הזה.

The Four Seasons of Vivaldi, (2001) by French artist Patrick Demazeau, Open Art – Take a seat in forest, Province of Namur, Belgium