בין שתי ערים

'אני רוצה לבוא', פוסקת הכהנת הגדולה כשאני מספרת לה על סידרת ההרצאות שאני מתחילה בהן השבוע בעיר הסמוכה למקום מגוריה. בבטן מתכדרר לי כדור קטן של לחץ. 'למה לך', אני תוהה באמת. אלה הרצאות פופולריות. אני לא אומרת שם משהו חדש, רק עוטפת היטב את המחקר בעטיפה אטרקטיבית ובמצגת צבעונית, מתבלת באנקדוטות אישיות ובמה שנראה לי כמו הומור אבל לא תמיד גורר צחוק, ומגישה לקהל הנאמן לי. זו הסידרה השנייה שהזמינו אצלי. הם אנשים משכילים ומתעניינים, ומחמיאה לי גם ההיענות הגדולה לנושאי ההרצאות. בשנה שעברה, אחרי המפגש הראשון נאלצו המארגנים להעביר את האירועים לאתר גדול יותר, שיענה על הביקוש ויכיל את המצטופפים. כשנגמרה הסידרה הראשונה מיד קבעו שצריך המשך. זהו מסאז' רציני לאגו שלי כ'פרפורמרית', ויש כמובן גם שכר בכסף אמיתי לעמלי, שבהחלט עוזר.

כשבעלה של הכהנת הגדולה היה בחיים, הם חיפשו מסגרת מתאימה לשמוע הרצאות ולהצטרף לסיורים ופעילויות. המועדון הזה של גימלאים בעיר הסמוכה קרץ להם. שמעו יצא לפניו על שום החברים האיכותיים שבו והפעילויות המגוונות והמעניינות שהוא מציע. הם פנו אליו וביקשו להצטרף. ונידחו. כשהכהנת מספרת על כך אני רואה את הנצנוץ בעיניים ואת הכיווץ הבלתי רצוני של השפתיים, עלבון משולב בכעס על הדחייה. אני לא יודעת כמה פעמים ספגה הכהנת דחייה בחיים שלה. אני מכירה סיפור אחד כשדחו הצעה שלה לקבוצת מחקר ומאז מעולם לא הגישה אחרת. התמודדות עם דחייה זה קצת כמו שריר. אם לא מתאמנים על זה, הוא מנוון לגמרי. ואם מגזימים בהפעלתו, קורסים. למה דחו אתכם? אני תוהה. כי אנחנו לא גרים בעיר ההיא, היא משיבה, וזה היה תנאי מקדים אצלם. 'הצעתי להם להעביר הרצאה בעצמי', ממשיכה הכהנת, 'והם עדיין לא הסכימו לקבל אותנו'. הידיעה על ההרצאות שלי קילפה את הפצע. העלבון הצורב עדיין שם, מכרסם בה, תוסס. תודיעי לי כשיתקרב מועד ההרצאה הראשונה, היא מזכירה לי שוב. אני רוצה לבוא. אורחת שלך.

ערב קודם יש לי הרצאה פומבית אחרת, בעיר הורי. בקהל, אני מופתעת לגלות, יושבים בני כיתה שלי שמעולם לא עזבו את העיר. העיניים של לאה, מי שישבה לידי בכל חטיבת הביניים, שקטה וחרוצה ומאזנת את מזגי המרדני, נשארו כחולות ועגולות, אולם העפעפיים כבדים עכשיו והצוואר מקומט. אנחנו מתחבקות בשמחה. אני מזהה בקהל גם הורים של חברי ילדות, כפופים ומדוללי שיער, וגם מורה לאנגלית שלי מפעם. האם גילתה בינתיים שאת דו"חות הקריאה שלי הייתי כותבת על ספרים מומצאים ששמותיהם ושמות מחבריהם עוררו בי גיחוך בארט סימפסוני? בלי רשת לא היתה לה אז דרך לדעת האם The Yellow River, by B.A. Dick; או The Great Pit, by I.M. Falling   הם יצירות ספרותיות של ממש, ומעולם לא נתבקשנו להמציא לה את העותק של הספר האמיתי. גם ההורים שלי בקהל, יושבים בשורה הראשונה עם אחותי שמיטיבה את השמיכה על ברכיו של אבא. אמא שלי מכוונת את מכשירי השמיעה. התרגשת? שואלת אחותי אחרי ההרצאה. תמיד, אני מודה. ההתרגשות מחדדת אותי. ההורים עוטפים אותי במחמאות. עשר פלוס! אמא שלי מחלקת לי ציונים. היא לא זוכרת כלום מהתוכן, אבל כמה ברור דיברת, והמצגת. אבא שלי מעיר עניינית על התוכן של הדברים שאמרתי, הראש שלו כבר מעבד את הדברים.

אני מגיעה ישירות מהאוניברסיטה, לא אספיק לאסוף אותך, אני מודיעה לכהנת. היא מגיעה במונית, כבר ממתינה לי בקהל כשאני מגיעה. אני עומדת מול הקהל 'שלי'. אף אחד לא יודע שלילה קודם ארחה לי מיגרנה לחברה, מועכת את ראשי, גורמת לי לבכות מכאבים ומבחילות. אני יודעת היטב מה פתח לה את הדלת: היא יושבת כעת בשורה השלישית באמצע. כל השנים האלה ומערכת היחסים הזו בינינו שנעה בין בת של לקולגה, ועדיין אם אני צריכה להרצות בנוכחותה אני תלמידה שלה, תמיד, שעומדת לפני הבחינה של חייה. בהרצאה, כמו בהרצאה, הלחץ רק מחדד אותי. אני פותחת בהצגת האורחת החשובה, קוראת לה המנחה שלי, מודה שאני מי שאני בזכותה. תוך כדי דיבור הכל מואר. אני יודעת מה יהיה המשפט הבא שלי. אני פונה להיא מימין, עונה על שאלה של ההוא משמאל, מודה לזה מאחור שהרים לי להנחתה. אני אוהבת את החשמל בחדר; את התחושה שאני מובילה את השומעים באמצעות טון הדיבור, ניע ראש, תנועת יד, כמו מנצח על תזמורת משומנת היטב. הכהנת מביטה בשעון אחרי ארבעים דקות, ושוב אחרי שעה. עם תום ההרצאה המארגן אומר לה: כבוד גדול לנו שהגעת. את מוזמנת לכל הסידרה. הכהנת מחייכת חיוך ניצחון גדול שלא נוגע בעיניה. צר לי, היא אומרת. זו סידרה נהדרת והייתי שמחה לבוא, אבל כבר יש לי התחייבויות קודמות לשעה הזו ביום הזה.

four seasons

The Four Seasons of Vivaldi, (2001) by French artist Patrick Demazeau, Open Art – Take a seat in forest, Province of Namur, Belgium

52 תגובות בנושא “בין שתי ערים

  1. מניפה, את כותבת כל כך יפה. הרגישות שיש בך מדהימה אותי כל פעם מחדש. האמת שקצת הופתעתי מהתשובה של הכוהנת כי היא נשמעת די בודדה אז חבל לא להיות בחברת אנשים ולעשות משהו מעניין אבל לפעמים תחושת הנקמה חזקה מאיתנו

    Liked by 1 person

    1. מלכתחילה היא לא קהל היעד לסוג כזה של הרצאות. היא מכירה את הדברים. לקחתי אותה הביתה והיא העירה שהגשתי להם המון חומר, וגם אמרה שהיא נהנתה, אבל בינינו, זה לא בשבילה. לכן גם כל כך נלחצתי (עד מיגרנה) שהיא באה. כשהיא יושבת שם היא משנה לי את הקהל, מקהל לא מקצועי לקהל לא מקצועי עם השפיצית של המקצוע 😡. ולגבי תחושת הנקמה – זו יותר תחושה של סגירת מעגל. ככל שניתן לסגור מעגל כזה של דחייה מפעם.

      אהבתי

  2. אפשר בהחלט לחוש את מרץ הנעורים שמפיחות בך ההרצאות והאינטראקציה עם הקהל,
    ונראה שצל הכוהנת הגדולה תמיד ימשיך לרדוף אותך, למרות שהצגת אותה בענווה כצל שלך.
    כיוון שאני אדם ישר, הפסקתי מהר מאוד עם ההרצאות אקסטרה הציבוריות האלו ובמכללות. לאחר ניקוי המיסים במקור או נדרש ביקור במס הכנסה, כבר לא היה לי משתלם להטרטר לערים אחרות. אפילו ויתרתי פעם על שכרי ליום הוראה מרוכז במכללת תל חי. הסתפקתי בכרטיס טיסה שהזמינו לי במטוס מנוע בוכנות, כשאדי עשן לבן נודפים ממערכת המיזוג, והמטוס הטלטל בכיסי אוויר, עד כי חשבתי שזו תהייה לי הטיסה האחרונה בחיים 🙂

    אהבתי

    1. היא תמיד תהיה הכהנת הגדולה, וכלום לא ישנה את זה. אין ברירה אלא לנכות מסים, וכל האירגונים מנכים מסים במקור. לכן אני גובה בערך פי שתיים מהתעריף הרגיל, כדי שישאר לי מה שהייתי מקבלת מלכתחילה אילולא המס. מרגיז, אבל זה המצב. למי שאומר שזה יקר לו אני אומרת שלא חייבים 😐. אז זה באמת לעקשנים שלא רוצים לוותר עלי.

      אהבתי

      1. ואני הייתי אומר: "אם הייתי יודע שאתם לא יכולים לשלם, הייתי מרצה בחינם" 🙂
        כיום אני נמצא בכלוב הזהב – אם אעבוד, אאבד הכנסות. כלומר, על פי חוקי המדינה – ככל שאעבוד יותר, ארוויח פחות או אפסיד יותר. אז במצב כזה ארצה בחינם, אמממה, אני ממש לא מתגעגע לזה. תחושת המיציתי היא כנראה בעלת אופי השרדותי הראשון במעלה. את עוד לא שם, אבל חשבתי שיעניין לך לדעת.

        אהבתי

  3. וואו!
    קודם כל בלי קשר לכוהנת הגדולה ולרגשות התסכול שלה, כיף ממש לשמוע על ההרצאה שלך, על הדינמיקה ועל הקהל שמגיע והאינטראקציה איתו. מודה שהייתי שמחה להיות נוכחת בהרצאה שלך…….💛
    ועכשיו – לכוהנת הגדולה, שמצד אחד היה לה חשוב להגיע, מצד שני היה לה קשה לשבת כל כך הרבה זמן, מצד שלישי לא באמת עשה לה טוב כנראה כל העניין…………..לא פשוטות מערכות היחסים האלה………..🙃

    אהבתי

    1. היחס שלי להרצאות הפומביות אמביוולנטי: מצד אחד יש בזה המון כיף, אדרנלין, סוג של קסם, ויש לי קהל נאמן שאשכרה הולך אחרי ממקום למקום. מצד שני, זה גוזל זמן, וגם לא תמיד משתלם, כי המס מאוד גבוה, ואם רחוק אז זה כולל גם נסיעה וגוזל עוד יותר זמן. אז אני משאירה לי את הכיפיים, וכשמבקשים ממני להרצות בעיר ההורים אני גם לא מסרבת כי ההורים.
      מערכת היחסים עם הכהנת הגדולה מאוד דמה למערכות יחסים עם הורה, עם כל הבלאגן הכרוך בהם ולפעמים המניפולציות הרגשיות. אבל. אני אוהבת אותה, ומעריכה אותה וככל הנראה אמשיך לעשות ככל אשר תאמר לי. כמעט.

      אהבתי

  4. המיגרנה באה בחבילה אחת עם ההרצאה, בדיוק כמו הרצאה עם מצגת ומזל שהצלחת להתאושש, להיות חדה וקלילה ואני בטוחה שגם מרתקת
    לא ברור לי מדוע הכוהנת אבדה את סבלנותה, אם היוזמה להגיע היתה שלה, אני מניחה שהגיל כבר נותן את אותותיו.
    הייתי רוצה להיות פעם זבוב על הקיר בהרצאות שלך.
    איך את תמיד מוצאת את התמונה האולטימטיבית לפוסט? את יסודית גם במציאת התמונה, כמו בכל היתר.

    אהבתי

    1. אחרי הלילה הנורא ההוא ישנתי כל הבוקר. זה היה ככה קרוב לזה שאבטל את היום כולו, כולל את השיעור באוניברסיטה שלימדתי לפני ההרצאה. אבל בסופו של דבר אני חוזרת ומגלה שכשאני עומדת מול תלמידים או קהל כל זה נשאר מאחור. duty calls וגם זה סוג של ריפוי. לגבי הסבלנות שלה: ההרצאה נמשכת שעה וחצי. ובאמת שהיא מכירה את הנושא, גם אם היה לה חדש כל עניין המצגת (היא אמרה לי: בזמנו לא היו לנו מצגת. אני יודעת. בזמנו גם אני לימדתי בלי מצגות. אבל מצגות משדרגות ומאפשרות להראות דברים שהופכים את ההרצאה למשהו אחר).
      התמונה הזו מתגלגלת ברשת עם סיפור מצוץ מהאצבע. לפי האגדה אלה כיסאות שנשארו ביער בפולין מחתונה משנת 1939, שבוטלה בגלל פלישת הנאצים, ושמאז העצים צמחו לתוך הכיסאות. אנשי הכפר כביכול חוזרים וצובעים את הכיסאות באדום מדי שנה לזכר היום ההוא. כשהסיפור התגלגל לידי חשדתי. הלכתי לבדוק ולא דובים ולא יער. זה מיצג של אמן צרפתי ביער בבלגיה משנת 2001 שנקרא ארבע העונות. יש משהו קסום בתמונה, ולא פלא שנדבק בה מיתוס דימיוני 🙂

      אהבתי

  5. המצאת ספרים בבוק ריפורט? אני ממש בשוק : ))) ומדהים איך עלבונות ישנים ממשיכים לתסוס בנו כל כך הרבה שנים.

    אהבתי

    1. עכשיו אני חושבת שהבוק ריפורט המומצאים שלי מאז (שלא שמרתי אותם), היו הפוסטים הראשונים שלי בבלוג דמיוני. 😛

      אהבתי

  6. אני אהבתי את המחמאות של ההורים…אפילו שהורים תמיד יהיו משוחדים, אין כמוהם.
    אני עדיין ממתין לאישור ממך להגיע להרצאה, אני מבטיח לספר רק לך איך היה…

    אהבתי

    1. זהו, שהם כל כך משוחדים שאני כבר לא בטוחה עד כמה אפשר לקבל את המחמאות כלשונן. אמא שלי בדרך כלל הייתה מאוד ביקורתית. היא כבר כמעט לא הולכת להרצאות, כי הכל מתערבב לה בראש, והפעם באה בגללי.
      אם אשלח לך לינק להרצאה זה לא יהיה מהסוג הזה. פה מדובר במועדון חברים סגור.

      אהבתי

  7. למה היא אמרה את מה שאמרה אם נהנת ואם ברור לה שאת אוהבת וכל כך מעריכה אותה,לא ממש ברור לי.
    והיי זו הפעם הראשונה לדעתי שאני מגיב כאן:-)

    אהבתי

    1. זה לא היה בינה וביני, אלא בינה ובין המועדון הזה שאירגן את סידרת ההרצאות. אני רק הייתי הכלי שבאמצעותו היא ניסתה לתקן את הפגיעה שפגעו בה אז, כשדחו אותה ואת בעלה מחברות במועדון. ואגב, לא. הגבת לי גם לפוסט הקודם (גלול כאן למטה), אבל עם כך שהחודש עומד להגמר אתה עובר מנטלית יותר ויותר לרעות בשדות אחרים.

      אהבתי

  8. הכוהנת הגדולה נראית לי אגוז קשה למדי. מזל שלא היא הייתה המורה שלך לאנגלית, אני כבר מתארת לעצמי מה היא הייתה עושה לך בגלל ה-Book Reports ההם 🙂

    אהבתי

  9. צחקתי בקול כשקראתי על הבוק רפורט. חתיכת דמיון היה לך. אני עם הכוהנת – לפעמים צריך לסגור מעגלים כאלה, הרי המארגנים בטח בכלל לא זכרו את האפיזודה הישנה, אבל עבורה זה היה משמעותי, אז כולם בסופו של יום דיפדפו הלאה.
    אני המצאתי את הביוטופ שלי בביולוגיה, ומאחר שקיבלתי עליו ציון גבוה ומופרך הרגשתי רע וסיפרתי למורה. היא בתגובה אמרה שצריך שכל גם בשביל להמציא ביוטופ (בייחוד התפעלה מהשונות ששתלתי בתבונה) והשאירה את הציון על כנו.

    אהבתי

    1. עם מורה לביולוגיה כזו, אין פלא שהמשכת בתחום. אני באמת תוהה עד היום אולי המורה לאנגלית ידעה ושתקה, כי כתבתי בוק ריפורטס מפורטים ואפילו מעניינים ולמה להתעמת. בסופו של דבר אולי היא היתה חכמה יותר מכפי שהערכתי אז. ובכלל אני חושדת שכתלמידה עשיתי מבחנים למורים שלי והעמדתי בפניהם אתגרים לא קלים. תיסכל אותי נורא לדעת שאני יותר חכמה מהם, אבל הם יכולים להגיד לי מה לעשות ולהעניש אותי. כשנתקלתי פה ושם במורה שווה זה היה נפלא.
      אשר לכהנת, אני מניחה שאת צודקת. רק חבל לי על ליל המיגרנה הנוראי ההוא.

      אהבתי

  10. איך שאני אוהבת את האנרגיה של ההרצאות שלך, אני ממש נדרכת כולי ומרגישה את העירות של הגוף והתודעה.

    כמה צחקתי, באמת המצאת סיפורים לבוק ריפפורט? ברור שהיא לא חשדה, מי היה יכול חשוד בכזה דבר? 🙂

    אהבתי

    1. לא סתם המצאתי סיפורים. כיוונתי כך שהכותרת ושם המחבר יתחברו זה לזה. נסי לקרוא את ראשי התיבות של המחברים בקול – איי אם פולינג כתב ספר שנקרא 'הבור הגדול' או בי א דיק חיבר את 'הנהר הצהוב' 😈. היו עוד כאלה. הייתי ממש נבזית. זה היה לא רק חשוד, זה היה מופרך. לכן כעת אני חושדת שהיא בכל זאת חשדה, והעדיפה לא לומר דבר כדי לא להתעמת. ואולי גם היא השתעשעה? האלטרנטיבה פחות מחמיאה לה.

      אהבתי

  11. נהנתי לקרוא והייתי במתח לגלות מה הכהנת הגדולה אמרה. אני אוהבת את סגנון הכתיבה שלך. הלוואי ויום אחד אוכל לעמוד מול קהל כמו שאת מתארת, כרגע הלחץ משתלט עליי ולא אני עליו.
    משעשעים הבוקרפורטס, כל הכבוד על האומץ! קשה לי להאמין שהמורה לא הבחינה בצירוף המקרים…

    אהבתי

    1. אני יודעת שעמידה מול קהל יכולה להיות אתגר. אצלי זה מזרים בדיוק את הכמות הנכונה של אדרנלין בדם, וכשזה טוב זה מעולה.
      אשר למורה לאנגלית, היא היתה אישה חכמה, (עדיין, יש לקוות), אבל קצת תמימה. השתעשעתי פעם במחשבה לדבר איתה על זה, אבל לא בטוחה שזה נכון. ותודה על המשוב. שמחה שנהנית 😊. אני נהניתי לכתוב.

      אהבתי

  12. אני דווקא התרגשתי יותר מההרצאה של מחוזות ילדותך. נשמע שכל כך הרבה אנשים מעריכים ומתפעמים ממך מזה שנים רבות. זה מרגש!

    אהבתי

  13. התמונה משכה הרבה מתשומת ליבי, יותר במובן של להבין איך קרה מה שאני רואה. קראתי את ההסבר שלך פה, והתשובה האמיתית והתשובה שניתנה, יכולות להיות אמת באותה מידה. אריסטו אמר שסיפור טוב, הוא סיפור שיכול להתקבל על הדעת. גם לגבי התמונה וגם לגבי הספרים שהמצאת (למה לא כתבת אותם אם כבר היו בתוכך?).
    ולגבי ההרצאות (הכל בזוגות פה: הערים, ההרצאות, המורים, הסיפור לתמונה), הייתי שמחה לשמוע אותה (זו עם הכהנת) פעמיים. פעם אחת בלי להקשיב, ופעם שנייה עם להקשיב (בזו של אי ההקשבה, שומעים דברים אחרים).

    אהבתי

    1. את קוראת בין השורות קוני, ודולה משמעויות נרמזות, לעתים אפילו אני עצמי (או האמן הצרפתי של הכיסאות ביער) לא ידע שהן קיימות בו. הסיפורים המומצאים לא היו אמיתיים: הם היו כמו תפאורה למערבון, רק הפרונט, פאסאדה, קירות פלאקטיים שאין מאחוריהם כלום. יצרתי את הפלקטים האלה כדי להשתעשע, משחקי מילים בין הכותרת למחבר, והוספתי תקציר מומצא, קישוט. לכן קשה לומר שהיו בתוכי. יותר נכון לומר שאלה משחקים במגרש המילים באנגלית.
      מעניינת האמירה על השמיעה עם ההקשבה ובלעדיה.

      אהבתי

  14. את גאונה בניואנסים, גם אלה המיותרים כביכול (ע"ע book reports).
    אהבתי את התיאור והמתח. בסוף תצאי לחופשי מעיניה של הכוהנת.

    שתהיה לך השנה הזו מלאת הצלחות. מאירה את עינייך תמיד.
    חיבוקים לך {}

    אהבתי

    1. ועכשיו ששחררתי את התגובות שלך, אני יכולה גם לחייך ולהגיב להן. אכן חיבוקים מאוחסנים, ולא פחות מחממי לב. אשר לכהנת הגדולה, זה כמו הורה: לפעמים מעיק, לפעמים תומך ונפלא, אבל תמיד באהבה.

      אהבתי

  15. נתחיל מ: אני לא יכולה לקרוא תגובות לתגובות באפליקציה! ואני סקרנית.

    אני מקווה שלא נעלבת מהכהנת הגדולה… הרי כתבת בהתחלה שזו הרצאה פופולרית שלא מחדשת הרבה וכנראה באמת לא חידשה לה, והיא סיפרה לך למה היא מעוניינת להגיע באמת…

    ההרצאות שלך נשמעות ממש מגניבות וגם אני הייתי שמחה לשמוע אחת. אולי אני אתחיל ללכת להרצאות לגימלאים סתם ככה בלי קשר?

    אהבתי

    1. לא יכולה בכלל, או צריכה לגשת לאתר ולבדוק? לא נעלבתי, למרות שהיא 'השתמשה' בי לצרכי ה'תיקון' שלה. זה בסדר. אני נסמכת עליה על כל כך הרבה דברים, שאם היא יכלה להעזר בי כדי לסגור את הפינה הזו מול מועדון הגימלאים הסנובי הזה, זה בסדר. רק שעשע אותי כל העניין, כי היא אצלי על כן, ובכל פעם שאני מגלה עד כמה היא אנושית ופגיעה כמו כולנו אני מופתעת, ומופתעת שאני מופתעת.

      אהבתי

  16. לי צבט את הלב לקרוא על זה שהסתכלה בשעון ואמרה שלא תוכל להגיע, אבל אני מבינה ומקבלת את ההסברים שלך. מבינה בדיוק איך אדם אחד יכול לשנות לגמרי את הקהל. הבוס שלי בפוסט שינה את הקהל לקהילה שלמה. כנס קיפודי הים היה הרבה יותר נעים ורגוע אחרי שנפטר, כולם ממש פחדו ממנו וזה הפך אותם לתוקפניים.
    בכל מקרה, סוף טוב הכל טוב: היא לא תבוא יותר כך שההרצאות יהיו יותר רגועות, היא קיבלה את ההזמנה שהיא רצתה, ושאר הקהל מאוד נהנה מההרצאה.

    אהבתי

    1. היום היתה ההרצאה השניה בסידרה. בלעדיה. אני מתה על הקהל הזה: כולם כל כך מתעניינים ונחמדים ומחמיאים לי עד שכבר הפסקתי להסמיק. הם גורמים לי להרגיש נפלא: אהובה וסמכותית ונחמדה והכל ביחד. היום שאלה אותי אחת הנוכחות אם אפשר לסרוג תוך כדי הרצאה. מסתבר שהמארגן ביקש ממנה שלא, כי זה בטח מפריע לי. מיד הרשיתי לה. אמרתי לה שאת כל התיכון העברתי בסריגה. יש לי שם כמה זקנות שממש מזכירות לי את סבתא שלי. ואתמול לא היתה לי שום מיגרנה :/

      אהבתי

    1. אולי עם הגיל וההתקרבות שלנו שחצתה מזמן את עניין המקצוע והאקדמיה וגלשה לאישי-משפחתי הדברים האלה שפעם לא היו גלויים עולים על פני השטח.

      אהבתי

  17. אני לא חושבת שיש לי מושג מה זה להרצות מול קהל
    למרות שבצעירותי עבדתי והדרכתי אנשים, אבל זה אף פעם לא היה קהל גדול ועצום
    וזה תמיד הרגיש לי שם בנוח, כמו בבית, עם אנשים שלא מכירים אותי שבאו לשמוע אותי
    ההשערה שלי
    זה שכשהכוהנת בקהל, את מרגישה אותה לא כמו בן אדם שבא לשמוע אותך
    אלא בתור התלמידה שלה, מחכה לביקורת שלה, לרשמים שלה, יודעת שיהיה לה משהו להגיד
    כי תמיד יש

    למה יש לי הרגשה שהיא השתעממה קצת (וחיכתה שזה ייגמר)?

    אהבתי

    1. הכהנת הגדולה אכן איננה סתם 'עוד' בן אדם בקהל. ברור לי לגמרי שאני מרגישה במבחן בכל פעם שאני מדברת והיא מקשיבה. אני ידעתי שהיא מכירה את החומר, רק אולי לא בדרך שבה הצגתי אותו, מצגת וכו'. מרגע שהיא הגשימה את המטרה לשמה באה, להשתתף במסגרת שדחתה אותה (אוי, כמה קשה לקבל דחייה), היא הייתה צריכה להחזיק מעמד שם בכל שארית הזמן. לא יודעת אם השתעממה ממש, אבל כן. הביטה בשעון וחיכתה שההרצאה תיגמר.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s