יום העצמאות. ערב.

נכדה2 (בת 5.5) מצטרפת אלי לסיבוב קניות קצר לפני יום העצמאות. היא בוחרת את הדגנים המועדפים עליה לבוקר שלמחרת (דגני קינמון) ושתי חבילות גלידת בן אנד ג'ריז, שוקולד ווניל עם טופי. כשאנחנו חוזרים הביתה אני רואה בחניה מכונית ובה הדודים שלה מהצד השני, ממתינים לאסוף את בתי ואת חתני למסיבה. איפה הבת שלכם? אני מתעניינת בנימוס. היא אצל אמא שלה. מסכנה אמא שלי, מוסיפה האישה, מצפה לה ערב לא קל. הקטנה בדיוק למדה לעמוד אבל לא לשבת, וכל התרוממות שלה מסתיימת בהתאבדות שיעית. אני ממלמלת משהו בלתי מפוענח מתחת לשפה, וממהרת הביתה. ערב יום העצמאות. שיחררנו את כל הילדים שלנו על בנות ובן זוגם למסיבות, ואני והשותף אחראים לבד, לראשונה, על כל שמונת הנכדים שלנו.

מי רוצה גלידה? אני מכריזה בקול. כולם רוצים. נכדה1 (בת 7) ונכדה2 (בת 5.5) הן אחיות, ויחסית גדולות. כשהן לא רבות ביניהן או מרימות את אחותן הקטנה, נכדה8 (בת 1 וקצת) בניגוד לרצונה, אני יכולה להעזר בהן. תארגנו תור, אני מבקשת מהן, כמו בחנות. לא מוכנה לחלק גלידה כשהם מצטופפים ומנופפים בידיים וקוראים בקול מה הם מעדיפים כמו גוזלים פעורי פה בקן. די מהר הן מארגנות את הילדים בטור ארוך, לפי הגיל, מהקטנה לגדולה. כולם רוצים משני הטעמים חוץ מנכדה2. היא מיוחדת, בהגדרה. היא מעדיפה רק וניל עם טופי. נכדה8 יושבת עלי ואני מאכילה אותה גלידה בכפית. נכדה8 אוכלת יותר מכל היתר. היא פצפונת. אולי היא עוברת עכשיו קפיצת גדילה. היא כמו הזחל הרעב, אומרת נכדה2: היא זוללת תפוח, 2 אגסים, אורז, בשר, עוגה וגלידה ועדיין רעבה. המממ, אני אומרת, אולי בסוף תהפוך לפרפר. 'לא!' מוחה נכדה1. היא תהפוך לשמנה.

כמה ילדים נכנסים לאמבטיה אחת? האמבטיה שלנו משולשת וגדולה, כמו אמבטיה וחצי. 7 נכדים משתחלים מהבגדים וקופצים לתוכה. 'באבלס!' מבקשת נכדה7 (כמעט שנתיים), שגדלה על שלוש שפות. אני עורמת את הבגדים שהושלו בשלוש ערימות לפי המשפחות. את הסנדלים והנעליים אני מסדרת מחוץ לאמבטיה, ממילא עוד מעט כל הרצפה תוצף מים. התאום (בן 2.5) נלחץ מהביחד הצפוף ואני ממהרת לחפוף לו את הראש, לשטוף את הגוף ולהוציא אותו החוצה לשותף. השותף לוקח את החבילות אחת אחת, מנגב ומלביש בחדר. הכלל הוא שמי שבוכה מוצא החוצה, ולכן כולם צוהלים ומתהוללים. אסור לקפוץ! אני מזהירה את נכדה7 שמתישבת על קצה האמבטיה וקופצת לתוכה. תוך כדי האמבטיה משתחררת הגומיה של הקוקו שלה ונעלמת במים. ממילא היא לא נותנת לי לסרק אותה. 'לבד!' זו המנטרה החוזרת שלה, והיא מתעקשת להתלבש לבד, לנעול לבד את הסנדלים, ואני מכוונת אותה במילים: תכניסי את הראש לכאן, לא את היד. זה הסנדל של הרגל השניה. עכשיו תסגרי את הרצועה. יפה מאוד! נכדה1 ניגשת לתיק ולוקחת שמלה חגיגית. זה מה שאת לובשת בלילה? אני תוהה. ודאי, היא עונה. הכלל אצלנו הוא שבערב לובשים את הבגדים של מחר והולכים איתם לישון. אני מחייכת. אני המצאתי את הכלל הזה כשלי היו 4 ילדים קטנים. כשהאמבטיה מסתיימת, אחרון הילדים מוצא החוצה למגבת עוטפת והמים ניגרים במערבולת לתוך חור הניקוז, אני רטובה לגמרי, לא ברור אם מזיעה או ממים. כנראה גם וגם. אני מתיישבת לסרק את נכדה1. יש לה שיער ארוך ומתולתל, ולוקח די הרבה זמן לפרום את הקשרים.

השותף מאכיל. לפני שהגיעו אלינו התקשר לנכדה1 והתייעץ איתה מה להכין. רגע, מתארגנת הילדה, מדברת עם אחותה ועם אחיה וחוזרת אליו: תכין גם המבורגרים וגם נקניקיות, אבל לא חריף, ופסטה, אבל את הרוטב תשאיר בצד, כי נכדה2 אוהבת פסטה בלי רוטב בכלל.

אחרי האוכל אנחנו פורסים מזרון זוגי על רצפת הסלון. שלושת הנכדים הבנים יישנו עליו הלילה, אבל בינתיים הוא משמש מצע לקפיצות והשתוללות. הילדים עולים על כורסאות ומזנקים למזרון, עושים סלטות ומתגלגלים עליו. בצד, נכדה1 קוראת בקול ספר לתאומים ולאחיה שבחר אותו. לאט לאט אני מתחילה להשכיב את הקטנות לישון. נכדה8 נכנסת לעריסת התינוק בחדר. אני מדליקה את האור הקטן, כדי שלא יהיה שם חשוך לגמרי, נותנת לה מוצץ, ומניחה איתה במיטה את הארנבת המרוטה שלה. היא מוחה כשאני יוצאת מהחדר, אז אני נשארת איתה עוד קצת. בינתיים נכדה2 פורשת מהחבורה והולכת לישון במיטת הנוער באותו החדר. 'אני אוהבת לישון', היא מגדירה את עצמה. מתכסה בשמיכה ועוצמת עיניים. אני נותנת לה נשיקה ועוזבת את החדר, יודעת שנכדה8 רגועה כשהיא איתה בחדר. אחר כך אני לוקחת את נכדה7, ומניחה אותה בלול נפתח בחדר השני. 'כרית?!' אומרת שואלת נכדה7 ומשתרעת על הכרית כולה, התלתלים שלה פרוסים משני צדי ראשה. גם היא לא אוהבת כשאני עוזבת את החדר, ואני מרגיעה אותה על הידיים, עד שהעיניים עצומות, ומניחה אותה בזהירות בחזרה בלול. הבאה בתור היא התאומה. אותה אני לוקחת לחדר הבנות ומשכיבה אותה על מזרון קטן בפינה. היא בוחרת לישון עם בובה של וודי, וליד המזרון אני מניחה כרית, כדי שלא תתגלגל ממנו לרצפה. בסלון השותף כיבה את האור והוא מספר סיפור לשלושת הבנים. נכדה1 לוקחת ספר, יושבת על שרפרף וקוראת בשירותים, המקום היחיד בבית שבו יש כעת אור. התאום בוכה. אני לוקחת אותו על הידיים למרפסת, מראה לו את הכוכבים. מראה לו את אורות הבתים, את העצים, את המכוניות החולפות ברחוב. לוקח לו זמן רב להרגע, ואני מחזירה אותו למזרון הבנים בסלון. הבית חשוך ויחסית שלֵו. נכדה1 פורשת סוף סוף לישון גם היא, מחליפה את הכרית שלה בכרית הגדולה שהנחתי לצד המזרון של התאומה. נכד3 (בן 4) שוכב על המזרון בסלון, עיניו פקוחות לרווחה. כואבת לי הרגל, הוא אומר לי. אני מעסה לו את הקרסול הכואב. שאשים לך משחה? אני מציעה, יודעת שזה לא ייגמר בלי פלסיבו. אני שולפת מן המקרר שפופרת של ג'ל אלוורה. זה ירגיש לך קצת קר, אני מזהירה, אבל ירגיע את הכאב. הפלא ופלא הג'ל עושה את שלו. אחרון הנכדים ישן.

למחרת בבקר אני מארגנת קעריות עם דגני קינמון. אני ניגשת לנכדה7 שקוראת לי מהלול. כשאני מרימה אותה אני רואה שכף יד אחת שלה נפוחה. לגמרי לבד היא השחילה את הגומיה של הקוקו על פרק היד, כמו צמיד, והגומיה חסמה את זרימה הדם ליד במשך כל הלילה. אני מתקשרת לבן. שמע, אני אומרת לו, בלי לחץ. הילדה לא בוכה, היא משתמשת ביד כרגיל, הטמפרטורה של שתי הידיים אותו הדבר, אבל יש סימן שלא יורד, והיד נפוחה. אני שולחת לו ולאשתו תמונות של היד. השותף מתעצבן עלי: זה שום דבר, למה התקשרת. כי אני הייתי רוצה שיתקשרו אלי, אני עונה, וגם שלא יכעסו אחר כך שלא עידכנתי בזמן אמת. את חושבת כמו עורכת דין, אומר השותף.

הבוקר שולח הבן תמונה של נכדה7 צוהלת ושמחה בשיער מפוזר בווטסאפ המשפחתי וכותב: אחרי שניסתה לעשות לעצמה נמק ביד עם הגומיה, החלטנו לספר אותה קצת.

Geoff McFetridge
Geoff McFetridge, Meditallucinations
מודעות פרסומת

53 תגובות בנושא “יום העצמאות. ערב.

  1. הו! הגלידות של בן אנד ג'ריז הן מהטובות, לפני שהייתי אלרגית לגלוטן החביבה עלי הייתה וניל עם בצק עוגיות 🙂

    שאפו על זה שהצלחת איכשהו לעשות מקלחת ל7 נכדים בו זמנית!

    האמת שזה נשמע כייף, אני מחכה שהאחיינים שלי יגדלו עוד קצת שאפשר יהיה לעשות איתם כייף
    בערב יום העצמאות לא עשיתי שומדבר מיוחד, האמת שכבר שנים לא עושה, לא אוהבת את ההמוניות שיש ברחובות
    ובמושב בו אני גרה הטקסים והאירועים הם רק לילדים עד גיל 10 בערך והוריהם
    אפילו ההורים שלי הפסיקו ללכת, אין לה מה לעשות שם
    כשהייתי ילדה כל טקס או אירוע היה בשביל כולם גדולים כקטנים כאחד

    Liked by 1 person

    1. מודה שאף פעם לא אהבתי את הבמות וההסתובבות ברחובות בערב יום העצמאות. כשגדלנו היינו הולכים למסיבות פרטיות בבתים של חברים, ופעמים רבות ארחנו אצלנו, במיוחד כשגרנו בירושלים לא רחוק מהר הרצל, והיה אפשר לראות את כל מופע הזיקוקים מהמרפסת שלנו. עכשיו גדלנו עוד קצת, והנה הבילוי המועדף שלנו, עם הנכדים. פעם ראשונה עם כולם ביחד. באמת שהיה לא פשוט, אבל המון רגעים נפלאים.

      אהבתי

    1. כבר מתכננים את ה'קייטנת סבאסבתא' לקיץ. אני חושבת שנצטרך לפצל אותם לשתי קבוצות, אבל בכל חלוקה יש בעיות. השותף כרגיל מקטין בחשיבות הבעיות. אבל ללא ספק שהזיכרונות יהיו מהקטעים הטובים יותר.

      אהבתי

    1. מצחיק. כך אמרה גם הבת שלי. שלחתי להם תמונות תוך כדי, של האמבטיה, של הארוחה, של הקפיצה על המזרון וקריאת הסיפור. והיא 'השוויצה' לחברות. אין לי ספק שזה חלק מהחינוך שלי מחדש כסבתא, המחמאות האלה שלה 🙂

      אהבתי

      1. כיף לכם וכיף להם. זכרונות מבילוי אצל סבא וסבתא עם בני הדודים, זה משהו שנשאר. וכשהם בגילאים קרובים הקשרים ביניהם שנבנים עכשיו ילוו אותם הלאה, וזה נהדר.

        Liked by 1 person

        1. קשר טוב בין בני דודים זה באמת מתנה לחיים. מאוד מקווה שכך יהיה, ושהקשרים ביניהם ייבנו ויהפכו לרשת של ממש. מודה שלי לא היו בני דוד בגילי, ותמיד הרגשתי בין הכיסאות כשהיינו מבקרים אצל הסבתא בקיבוץ. מצד שני, לאחותי הצעירה היו בן דוד ובת דודה בדיוק בגילה, והם לא הסתדרו ביחד, (עם בת הדודה הזו אני בקשר היום יותר ממנה), כך שזה גם הרבה עניין של אופי. תראי איזה עמוד באלבום פתחת 🙂

          אהבתי

  2. טוב,אתם גיבורים,רשמית ולגמרי,אתמול בארוחת ערב התגלגלה שיחה על נכדים ואחד מהילדים שאל אם אני רוצה נכדים ואמרתי שאני מניח שארצה רק שלאף אחד מהם אין תוכניות להנשא בקרוב כך שהשאלה לא רלוונטית כל כך,זוגתי מאוד רוצה ואני גם בטוח שהייתה יכולה להשתלט בסיטואציה נכונה גם על 8 נכדים יחד,למרות שבמחשבה בהירה ברור לי שבשיתוף פעולה כמו שקיים בינך לבין שותפך והיכולות שלכם להעסיק אותם ובעיקר לנסוך בהם בטחון שהכל בסדר ואתם שולטים לגמרי בסיטואציה מאוד מקלה

    Liked by 1 person

    1. מעניין מה הוביל את הילדים שלך לשאול שאלה כזו. כמו עם ילדים, זה נראה אחרת מבחוץ, אבל שלא כמו ילדים יש את הקטע הנפלא הזה שההורים אוספים אותם הביתה, ואתה יודע שמישהו אחר הוא שאחראי עליהם 24/7. זה מאוד מקל על החלטות כמו לקחת את כל השמונה יחד בערב יום העצמאות. ואפילו ככה, זו הפעם הראשונה שאנחנו עושים את זה, כי הקטנה ביותר כבר לא תינוקת ממש, אלא בת שנה וקצת, והולכת, ואפשר לטפל בכל אחד לפי הצורך. עדיין, הסיפור עם הגומייה על פרק היד הזכיר לי שילדים הם בלתי צפויים, וצריך כל הזמן לשים לב ולהיות מוכן לבלתי צפוי, ככל האפשר. נשמתי לרווחה שזה נגמר בסדר, אבל באותה מידה יכול היה לגרום נזק של ממש. ברררררר.

      אהבתי

  3. וואו! במובן מה, זה הכפר שכלכך נחוץ לילד לגדול בו. אהבתי במיוחד את התגייסות הנכדות הבוגרות, שארגנו, והיו לצד הישנות, והקריאו סיפור לערים.
    גם שאפו להורים, במיוחד של אלה הצעירים. אני מעולם לא השארתי את שקד ללילה בלעדיי עד כה, זה דורש אומץ.
    ובנוגע לקייטנת סבתא: סבתו של אלון הייתה לוקחת את כל נכדיה (11) לבדה ובעצמה לשבוע על הים. לפעמים קמפינג, לפעמים במקום מוסדר יותר. הבוגרים היו שומרים על הצעירים, וכולם היו מסייעים במטלות. כמובן שהיו מוותרים על מקלחת, וצחצוח שיניים, ואוכל מזין. בסוף השבוע היו כל הנכדים שחומים, זהובי שיער מהשמש, ומאושרים.

    Liked by 1 person

    1. סבתו של אלון נכנסת ישר להיכל הכבוד של כל הסבתות. אצלנו אם יש מישהו שיקח על עצמו דבר כזה וגם יהנה ממנו תועפות זה השותף, שגם ככה רוטן שאני שמה לו ברקסים כשאני שואלת שאלות כמו איפה כולם יישנו, ולפעמים ממלמל שהוא צריך אישה אחרת. אבל אני בהחלט 'נגררת' בכיף לפרוייקטים האלה, כי גם אני אוהבת את התוצאה הסופית: נכדים מקושרים זה לזה בקשרי חוויות וזיכרון, ומאושרים.

      אהבתי

    1. תודה, אור. לכן אני גם לוקחת על עצמי את ה'מגה-פרוייקטים' האלה, של אירוח של כל השמונה בבת אחת. נדמה לי שהפעם עבר בשלום, ורק סיפור הגומיה מציב תמרור אזהרה, שלא להוריד את האנטנות למצבי חירום אף פעם.

      אהבתי

        1. יש משהו בחשיבה הילדית ששונה מאוד מהחשיבה של מבוגרים (וזה נכון אולי כפליים לבני עשרה הורמונאליים) שגורם להם לבדוק גבולות בלי תחושת הסכנה שאנחנו מכירים. זה כמובן מאוד אינדיבידואלי גם כן, ויש ילדים למשל שפוחדים מאוד מגבהים לעומת כאלה שמסוגלים לרדת מהמגלשות הכי מפחידות, אבל בגלל זה בדיוק, כן. צריך לפקוח שבע עיניים סביבם ולאבטח את הסביבה וכל הבלאגן הזה.

          אהבתי

    1. אני חושבת שזו פעם ראשונה שאתה מגיב בתור מנהל פרפרים, קנקן 🙂 תוכל אולי להוסיף קישור ל'פרפרים' לשם שלך, כך שמי שילחץ עליו יגיע לשם. ולשאלתך, ודאי. זה הזמניות של הטיפול בנכדים שבעיקר הופכת אותו למושא חשק עד כדי האמירה עם הלשון בלחי ש'ילדים הם מכשול הכרחי בדרך לנכדים'.

      אהבתי

      1. גוגל לא מאפשר להגיב בוורדפרס מתוך שני חשבונות נפרדים במקביל. וכשאני מחובר לפרפרים ומגיב, זה האווטאר שמתקבל. כשמגיבים בוורדפרס דרך גוגל לא מתווסף קישור לאוואטר. לפרפרים אין חשבון בוורדפרס לצורך תגובה דרך וורדפרס. אני מניח שהסקרנים רואים כאן בתחתית את כפתור פרפרים ואם לא, שישאלו:)
        אני מבטיח לענות.
        כעת וורדפרס מאפשר לי להגיב רק מחשבון וורדפרס הרדום שלי וגם האווטר הזה לא אינפורמטיבי במיוחד לגבי.

        Liked by 1 person

  4. אם יש משהו שאני זוכרת בגעגוע רב, זו השינה המשותפת של בני הדודים ושלנו (שלושת האחים) ההורים היו מפזרים מזרנים ובמקום לישון היינו עושים טיזינג אחד לשני צוחקים ומרעישים עד שהיינו נופלים שדודים.
    וואלה לעשות מקלחת משותפת לכל הנכדים ביחד זו גבורה בעיני. רק מהפחד שמישהו יחליק הייתי משתגעת.
    הבעיה שלי היא שאני לא יכולה לפנק בגלידות או דגנים, אני מכינה ארטיקים טבעוניים וגרנולה ביתית. אמנם הם אוהבים מאד (הם טעימים באמת) ובכל זאת לי זה לא מרגיש מפתה כמו גלידת בן אנד ג'ריז.

    Liked by 1 person

    1. כן, אני אכן חוזרת לעמדה שבין כל הרשתות החברתיות שאנחנו גדלים איתם: הורים, אחים ואחיות, חברים, ילדים, – בני הדודים הם רשת קצת מוזנחת, וחבל. כי יש בה המון כוח ואהבה, וקשרים שאפשר להעזר בהם בכל מיני נסיבות (להתארח אצלם למשל). לי היו בני דודים רק מצד אבי (אמי היתה בת יחידה), וכולם קיבוצניקים, והמשמעות היא שהאונה החברתית שלהם קצת, איך לומר, פגומה, אולי כי גדלו במוסדות, ועדיין יש לי קשר לא רע בכלל עם בת דודה אחת שנשארה בקיבוץ ההוא, ומארחת את כולנו בצורה מאוד יוצאת דופן יחסית לקיבוצניקים.
      אני לא יודעת אם ארטיקים טבעוניים וגרנולה ביתית זה פחות מפתה מגלידה קנויה ודגנים מסוכרים. ודאי יותר עבודה, ודאי יותר בריא, וכל הכבוד לך. לילדים זה בטח כיף וצ'ופר באותה מידה.

      אהבתי

  5. אתם דוגמא ומופת לסבאות/סבתאות לעילא ולעילא. כל הנכדים בבת אחת כשחלקם עוד ממש פעוטות! מדהים. שיתוף הפעולה ביניכם (מדמיינת את "החבילות" שיוצאות בזו אחר זו מהאמבטיה, נעטפות במגבת, מולבשות בפיג'מות) נהדר. זה באמת כיף גם אם קשה, ובילויים המוניים כאלה של בני הדודים יחד יוצר זכרונות לכל החיים (זוכרת אותי עם בני דודיי בתקופה הקצרה שחיינו יחד באותה עיר בארה"ב, וגם את ילדיי עם ילדיו של גיסי….אצלנו או אצלם או אצל הוריו של T). העיקר שההיא דאגה לאמא שלה "המסכנה" עם ילדה אחת שיודעת לעמוד אבל לא לשבת……..😂
    סיפור הגומיה מלחיץ ביותר……..

    Liked by 1 person

    1. מודה שהקרדיט למגה-הפרוייקטים המשפחתיים האלה מגיע בדרך כלל בעיקר לשותף, אם כי הפעם, אם אני משחזרת נכון, הבת ביקשה להשאיר את הילדים (4 שלה) אצלנו, והבן הגדול דיבר עם השותף על השניים שלהם, ואז אני אמרתי שאם כבר שישה, אז להזמין גם את התאומים.
      סיפור הגומייה סופר הלחיץ אותי. מסתבר שהיא עושה את זה די הרבה, שמה את הגומייה על היד כמו צמיד, ולכן הם קנו לה גומיות ממש קטנות, מתוך מחשבה שאותן היא לא תצליח 'לענוד'. היא הצליחה להשחיל את היד לגומייה קטנה כזו אצלי, וזה מה שגרם לחסימת הדם ולהתנפחות היד. כאמור, המסקנה היתה שמספרים אותה, ונגמר סיפור הקוקיות בשלב זה לגמרי, עד שתגדל ותצא משלב ה'לבד' של הterrible twos שבו היא נמצאת כעת. את אף פעם לא יודעת מאיפה זה יגיע, ואין שום 'ספר הוראות' שמזהיר אותך מפני גומיות שיער קטנות שילדות עונדות על היד 😨

      אהבתי

  6. איזו סבתאות אליפות, את והשותף, פשוט נהדרים.
    הסתחררתי קצת מהעומס של הפעלתנות, שמונה נכדים בגליאים כל כך שונים, עם צרכים שונים, זה לא פשוט, למרות שנשמע שגם כיף גדול מאד 🙂

    Liked by 1 person

    1. זה מעניין לראות איך הצרכים שלהם שונים לא רק בגלל הגילאים, אלא בגלל האופי. התאום שקצת נלחץ מכל ההמון וההמולה, התאומה שנלחמת עבורו כמו לביאה (ורבה עם כל מי שלוקח לו משהו), הנכדה הגדולה שמנהיגה את כולם אבל גם רבה עם אחותה, האחות המיוחדת שצריכה להיות שונה בכל מה שהיא עושה, האח הרציני, והקטנה עם הגומי הכי שובבה וליצנית. מודה שיש משהו גם באינטראקציה ביניהם שעושה לי ממש תיקון לכל מיני חוויות שלי כילדה.

      Liked by 1 person

  7. מרגש לקרוא את זה מנקודת מבט של סבתא, האמא צעירה אך עסוקה הרגשתי שאת מתארת את היומיום שלי רק עם יותר כח מוטיבציה. פחות שחיקה וזה ריגש אותי.

    Liked by 1 person

    1. טיפול בילדים חוזר שוב עם הנכדים, אבל יש בכל זאת הבדל, כי אצלי זה מוגבל בזמן, וגם האחריות עליהם איננה טוטאלית. אולי זה מסביר את ה'פחות שחיקה', כי כדי להפוך לסבתא קודם צריך להיות הורים, ואני זוכרת גם זוכרת את השיגרה השוחקת. לי אישית היתה סבתא מופלאה, ואני מאוד אוהבת את מערכת היחסים הזו שבין סבתא ונכד/ה. אחת המערכות הכיפיות שיש.

      אהבתי

  8. וואו, התעייפתי רק מלקרוא את התאורים על הטיפול בכל הילדים. יש לי חברה עם 9 ילדים (בטח הריון עשירי יוכרז בקרוב 😉 ) ועד כמה שהם מחונכים ומנומסים, זה עדיין חתיכת תיק. הפוסט שלך הריץ לי אותם בראש, רק עם הרבה יותר רעש, ויכוחים ו"הוא עשה לי" "הוא נגע בי". מצד שני, זה לא כל יום אז זו כנראה חוויה שונה לגמרי.
    קינמונים זה באמת אחד הטעימים. כשחבר שלי הגיע לבקר בפעם האחרונה, הוא הביא לי חבילה של קינמונים ושל פייבר1 🙂

    Liked by 1 person

    1. עם תשעה ילדים (לגיסי יש. הוא מהחרד"ליים) יש בדרך כלל חלוקה סבירה בין השנים, ואפשר איכשהו לגייס את הגדולים לתפקד בצוות, קצת כמו שגם אני עשיתי עם הגדולות. לא שאני טוענת שזה קל יותר, זה לא, אבל אני חשבתי יותר על מטפלות במעונות ילדים שצריכים להסתדר עם קבוצות של ילדים בני אותו גיל.
      נכדה2 יודעת היטב מה טעים. ילדה אנינה במיוחד 🙂

      אהבתי

  9. איזו סבתא לתפארת! לא מצליחה לדמיין את עצמי עם ילד אחד, שמונה נשמע לי כמו משימה מוטרפת לחלוטין😆
    הנכדה הגדולה שלך מצחיקה, ונשמעת מאוד גאה בתפקיד המבוגרת האחראית שקיבלה.

    Liked by 1 person

    1. שמונה נשמע גם לי (ואכן היה) מוטרף לגמרי. הנכדה הגדולה לוקה בסינדרום הילד הראשון, שבטוח שהוא חלק מהצוות. הזכירה לי את הבן הראשון שלי, שכשהיה חולה ואמרתי לו שלא ילך לגן היום, אלא ישאר בבית אמר לי בתמיהה: אבל מי יחליף אותי? 🙂

      אהבתי

  10. "זה מעניין לראות איך הצרכים שלהם שונים לא רק בגלל הגילאים, אלא בגלל האופי. התאום שקצת נלחץ מכל ההמון וההמולה, התאומה שנלחמת עבורו כמו לביאה (ורבה עם כל מי שלוקח לו משהו), הנכדה הגדולה שמנהיגה את כולם אבל גם רבה עם אחותה, האחות המיוחדת שצריכה להיות שונה בכל מה שהיא עושה, האח הרציני, והקטנה עם הגומי הכי שובבה וליצנית. מודה שיש משהו גם באינטראקציה ביניהם שעושה לי ממש תיקון לכל מיני חוויות שלי כילדה."

    התגובה הזו היא פוסט בפני עצמה! מתחבאת פה.
    ואוו איזה אתגר זה, איך שרדתם ? זיעה וחיוכים כנראה, כבוד! איזה מגוון של ילדים בבית אחד ביחד.

    Liked by 1 person

    1. מבחינתי, התגובות לפוסטים הם חלק חשוב ממנו. אחד היתרונות האדירים של כתיבה ל'מגירה מגיבה', שמעוררת בי תגובות שבעצמן הן מיני פוסטים. כל תינוק שנולד הוא עולם ומלואו כבר מלידה, ומן הסתם עוד קודם לכן. זה מדהים אותי כל פעם מחדש, עד כמה שלמרות החשיבות של החינוך והסביבה שבה הם גדלים – הם אדם שלם כבר עם הלידה.

      Liked by 1 person

  11. כל הכבוד על האירגון, הסבלנות, הכיף של הסבתאות.
    בצבא היינו מתלבשות בערב בבגדים של למחרת, ושמים על הכל פיג'מה…
    ומעניין לי הmedihallucination??

    Liked by 1 person

  12. אתם פשוט נפלאים ! כשנמצאים אצלי כל חמשת הנכדים ( והם כבר יחסית גדולים) ממש לא קל , אבל ההנאה היא מושלמת . אצלכם "חגיגה" אמיתית וכל הכבוד לך ( לא יודעת איך פספסתי את הפוסט הזה ) דמיינתי כל מה שעובר עליכם , סדר ובלאגן ( של כיף) יחדיו . יש לי שכנה מוזרה שלא מבינה את הכיף הזה …

    Liked by 1 person

    1. יש משהו באינטראקציה בין הנכדים (אחים ובני דודים) שהופך את הכל לעוד יותר אפילו. מחר אנחנו מצטרפים לבת לקומזיץ עם 4 ילדיה, ויבוא גם הבן עם אשתו והתאומים. אמנם רק 6 ולא כל ה8 אבל אני בטוחה שיהיה ממש נחמד. ואכן שכנה מוזרה. מילא. העיקר שמי שמבין, מבין.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s