איך יצאתי מאזור הנוחות שלי, ומה זה עשה לי

חברה טובה מציעה שנשתתף במסע מדברי לנשים בלבד. משהו מקומי, לא איזו מלכה בג'יפים, יומיים, עם לינה בשטח, עם מטרה טובה בתור בונוס, יום האישה וכל זה. שונאת קבוצות אנוכי, בורחת סידרתית מפעילות משותפת. לא תמצאו אותי בסיורים מאורגנים, בהרקדות או בשירה בציבור חלילה, או בקבוצות שדורשות דינמיקה קבוצתית. פעם הלכתי לשיעור התעמלות וברחתי משם באמצע השיעור כי האישה שהתעמלה לידי דחקה במופגן את הפלאפון שהנחתי לצד המזרן וירתה בי מבט 'מחנך' אופייני. משהו בטריטוריאליות של ה'ותיקות', אני מניחה, אבל אין לי שום רצון להבין או להשתתף. אני מוצאת בדרך כלל את הפעילות המקבילה האישית שבה טוב לי, טוב לכולם.

הפעם אני שוקלת את ההצעה ברצינות. החברה הטובה הולכת וגם החברה הטובה שהיא הצלע השניה במשולש הנפלא שלנו מצטרפת. נלך שלושתנו, איתן אני מוכנה ללכת גם לגיהנום וחזרה, אולי זה אפילו נחמד שמישהו אחר דואג לאירגון עבורנו ומה אכפת כל האחרות. ביום השני אני לא יכולה להשתתף כי התחייבתי לתת הרצאה, אבל אוכל להגיע ליום הראשון, וגם להשאר בלילה. למחרת הן תמשכנה הלאה ואני אסע לי להרצאה שלי כמתוכנן.

אז אנחנו נפגשות ממש מוקדם בבוקר, מעמיסות את הציוד על האוטו ויוצאות לדרך נרגשות לקראת ה'טיול השנתי'. מזג האוויר מושלם, והמדבר פורח. אנחנו הולכות בשפך ואדי מדברי, אחרי השטפונות, ואני נדהמת מהיכולת של החברה לזכור ולזהות את שמות הפרחים העדינים שמנקדים את צדי הדרך: חומעה ורודה, אהרונסונית פקטורובסקי, עכנאי זיפני וגם יחנוק המדבר – טפיל צהבהב הדור שצומח למרגלות שיח אשל שפורח בורוד עדין. אחרי 4 ק"מ ראשונים אנחנו עוצרות בתחנת התרעננות, שותות, נותנות לנשימה להירגע. העיניים שלי צורבות והחברה שולפת כמו קוסם מהתרמיל טיפות עיניים. הרגליים זה סיפור אחר. אחרי 8 ק"מ בערך אני מגלה שהנעליים שלי, הנעליים הכי נוחות ביום יום, לא מספקות את הסחורה במסע רגלי ארוך במדבר. כפות רגלי מתכסות שלפוחיות, ואני הולכת עליהן, דורכת על הכאב. המכונית מאחור שמלקטת את הנפולת קורצת, אבל ויתור לא בא בחשבון: אני חושבת על אמא של גיסנו, חנק'ה, שהלכה את צעדת המוות עם רגל שבורה, נושכת שפתיים וממשיכה את המסע, 19 ק"מ שלמים עד הסוף.

אני מדדה עם שתי החברות את 100 המטרים שמפרידים בין הסוכה שלנו ושל שלושים נשים נוספות ובין המקלחות. הנשים הרחוצות שחוזרות משם מדווחות: המים חמים; המים חמימים; חמימים עד קרירים. כשאנחנו מגיעות לשם המים קרים עד קפואים. השמועה אומרת שצריך להמתין מעט עד שהמים יתחממו מחדש, אבל אני שולחת מבט נוסף לרגלי המיוסרות, מבינה שאין מצב שאני הולכת וחוזרת לשם מאוחר יותר, ונכנסת מתחת לזרם המים הקפוא. אמא של גיסנו, סבתא חנק'ה, ודאי גם היא לא התקלחה במים חמימים.

בלילה אני מתעוררת לרעש נחירות. שלושים נשים מותשות ישנות על מזרנים צפופים. אני צריכה ללכת לשירותים, אבל מתעכבת, מחשבת מחדש את ההליכה על שלפוחיות. כשאי אפשר להתאפק יותר אני יוצאת למסע הלילי לביתן השירותים והמקלחות, הולכת ומקללת. 'מאיפה את?' אישה אחת שמתקלחת תחת זרם של מים רותחים בשלוש בלילה מבקשת לפצוח איתי בשיחה. אבל אני לא משכימת קום, אני בהפסקת פיפי, אין בי גרם אחד של נחמדות. אני יוצאת למסע חזרה אל הסוכה הרחוקה עם המזרן שלי בין שתי החברות, על שלפוחיות. סבתא חנק'ה בטוח היתה יותר חברותית ממני, אחרת החברות שלה לא היו סוחבות אותה עם רגל שבורה בצעדת המוות.

בבוקר אני נפרדת מהחברות שממשיכות במסע, ונוסעת לתת את ההרצאה המתוכננת. העורף שלי שורף מהשמש, שרירי השוק והירך שלי תפוסים, אפילו המפשעה מאותתת שהמאמץ היה מוגזם. אני חונה קרוב למקום ההרצאה, אבל עדיין צריכה ללכת על כפות רגליי המשולחפות מן האוטו. בדרך אני מרגישה רטיבות חמימה בכפות רגלי: השלפוחיות הענקיות התפוצצו. אני גוררת את עצמי לתוך הבניין, אוחזת במעקה העץ שמסייע לי לדדות לאולם ההרצאה, וספלינטר ענק נכנס לי לכף היד. היתה הרצאה נהדרת.

denis sarazhin
Embodiment, Denis Sarazhin, 2018
עריכה, והופעת אורחת: דברים שכתבה החברה הטובה, ובהסכמתה אני מצרפת אותם לפוסט.
גם אני השתתפתי לא מזמן במסע מדברי קצר.. יומיים עם לינת שטח.

החשש מהמסלול הארוך ותנאי הלינה התגמד לנוכח העובדה שחברו אלי שתי חברותי האהובות. במהלך החודש שקדם למרתון מצאתי את עצמי מצפה לתאריך בכליון נפש, יודעת בוודאות שפסק הזמן היזום הזה מן החיים לא יכול היה לקרות עכשיו בשום קונסטלציה אחרת. זה שילוב מדוייק ומנצח של מטרה נעלה, חבל ארץ קסום, ובחינת כושר הסיבולת שלי. אם נוסיף על כך את ההזדמנות להמצא יממה שלמה בחברת שתי הנפשות האהובות עלי זו חגיגה ענקית. החשש היחיד שלי היה שלא אצליח לסיים את המסלול. אני שהייתי יעלת המדבר.
בבוקר הטיול שכשנפגשנו לקראת היציאה המשותפת עמדנו רגע אחד חבוקות שלושתינו. כאן התחלתי להרגיש איך אושר ערטילאי לובש צורה של נוזל ונמזג בגופי, נמהל במה שזורם לי בוורידים. חשתי איך האושר הזה מתפשט לי בגוף, גורם לי להרגיש קלה יותר,  מרחפת.
המסלול המדברי היה מעורר השתאות בציבעוניות ובריח שעלה מן הפריחה. טור הצועדות מלפנינו ומאחורינו לא הזיז לי כהוא זה. עד מהרה שקענו לנו שלושתינו בשיחות שיתוף עמוקות ובעדכונים כשמדי פעם עצרנו לחלץ אבן מציקה.
אצבעות רגלי החלו לבעור בערך אחרי הק"מ הראשון. נעלי ההליכה ששכבו שנים מיותמות היו נוקשות ומשום מה לחצו באזור אצבעות הרגלים והצפורניים. הכאב הלך וגבר עם כל צעד, מה שגרם לי לנסות להיות יצירתית ולקפל את אצבעות רגלי בתוך הנעליים, או לשנות את צורת ההליכה כך ששיווי המשקל יהיה על העקב והאצבעות לא תפגענה כלל  בקרקע. כך או כך מהר מאוד נתפסו לי שרירים שלא היו אמורים להפגע וכל ההליכה שלי נעשתה עקומה. כעת לא רק הציפורניים והאצבעות כאבו אלא כל הגוף כולו… אולם כל זה היה כאין וכאפס לנוכח סבלה של חברתי שהחלה לדדות כששלפוחיות נוראיות עטרו את כפות רגליה מיד בתחילת המסלול. היא הייתה אומללה ממש. כל צעד שלה מחץ שלפוחית אחת גדולה לכל אורך ורוחב כף הרגל.. וכך גם בכף הרגל השניה.  חששנו מכל פעם שחלצה את נעליה בהפסקות וחששנו יותר כשנאלצה לחזור ולנעול. כחצי ק"מ מאחורינו השתרך הג'יפ המאסף. זה שתפקידו לאסוף את הנושרות. לאט לאט השתנה מיקומינו בטור  והאטנו את התקדמותינו כשהג'יפ נושף בעורפנו. שלושתינו ידענו שהאופציה קיימת, וקורצת אבל מה יהיה על הדימוי העצמי שלנו? אם יש הגדרה מדוייקת למלכות המדבר זו בדיוק שתי חברותי. היה לי ברור שאם אחת מאיתנו תישבר ותחליט לסיים את המסע בג'יפ-שתי חברותיה תצטרפנה ולו רק כדי שלא תרגיש שזה כישלון אישי. וכך כשהידיעה הזו מלווה אותנו בלא שדיברנו על כך עזרנו זו לזו וסחבנו אישה את רעותה עד סוף המסלול. (וכמו שתיארה חברתי מדי פעם כשכאב השלפוחית עבר כל גבול-צעדת המוות של חנק'ה). חברתי, גיבורה שכמותה, הצליחה לסיים עם רפידות נוזלים מצפות את כפות רגליה וחברתנו האחרת, המלאכית, תומכת בנו מכל הכיוונים, מפנקת ומרפדת לנו את הכאבים בדאגתה ובאהבתה.
בדרך חזרה הביתה התפצלנו. כל אחת מאיתנו נסעה בנפרד לכיוון אחר. אני הצלחתי לתפוס טרמפ עם בחורה נחמדה שהגיעה בג'יפ למרתון לבדה ובמהלך היומיים ניסתה להתקרב לחבורתנו הקטנה. שעתיים של נסיעה משותפת גילו לי שהיא בעלת חברה גדולה בין לאומית. במהלך הנסיעה היא דאגה שיחכה לה מסג'יסט בבית כדי להרפות את השרירים הכואבים, וביררה מה בישלה לה השפית לשבת.
ירדתי בבית, מדדה בקושי את מעט המטרים שהיה עלי לגמוע, מנסה לאלתר פקודות מוח שיגרמו לרגלי לעשות פסיעות עם שרירים תפוסים. שעה קצרה לאחר מכן, עם רגליים מורמות, כוס קפה ביד ולאחר מקלחת אני מרגישה שוב את תחושת האושר מאתמול. ירדתי 2 קילו. עשיתי ריסטארט לגוף והבנתי שאני יכולה ללכת כל יום כמה קילומטרים ולהנות מזה. והכי חשוב הבנתי שיש אנשים שאין להם אפילו חברה אחת טובה שתצא איתם למסע שכזה.
מודעות פרסומת

50 תגובות בנושא “איך יצאתי מאזור הנוחות שלי, ומה זה עשה לי

    1. שאלה טובה. כרגע, כשהרגליים שלי חבושות ואני לא ממש יכולה ללכת אני נוטה לענות ב'לא' עם חמישים סימני קריאה. אבל יודע מה, אולי. לא אוהבת להשאיר דברים ככה. אם כן, אז עם הרבה מסקנות ושינויים שייושמו בשטח (וקודם כל נעליים נכונות).

      אהבתי

  1. כל כך הזדהיתי. לי זה קורה כמעט בכל טיול, שלפוחיות או זרת שבורה ושאר תענוגות. מדהים כה דבר לכאורה קטן יכול להציק. יפה שיצאת מאיזור הנוחות. בפעם הבאה יש פלסטרים מיוחדים שמונעים חיכוכים מיותרים. מכירה את אגף הפלסטרים היטב.

    Liked by 1 person

    1. מעניין שגם את וגם המגיב הקודם מדברים על הפעם הבאה. אני עוד לא בטוחה כל כך שתהיה 'פעם הבאה', אבל אם כן, אעשה היכרות מעמיקה עם אגף הפלסטרים. מספיק אי נוחות קטנה באזור הרגלים, שבמסע כזה מוכפלת פי אלף והופכת למרכז הקיום.

      אהבתי

  2. נו ברור שהיתה הרצאה נהדרת, אחרי חוויות כאלה מחברות לטבע האינסופי והנצחי ולגוף. ברור
    – מצחיק איך האלה שסבלו מדרבנים אתנו כאמו בשחוק- כאשר יענונו כן נרבה וכן נפרוץ
    – גם אני שונאת להתעמל ולשרב"ץ בקבוצות, מענייו. אם חשיר – אס לשיר, (מקהלה), להתעמל – לבד, יודעת התרגילים, בהזדמנות אספר
    – אם לקרוא – לשמוע הרצאה מעשירה ולהסיק מסקנות בעצמי
    – אבל מעניין שהצטרפתי עכשיו לקבוצת קריאה עם מנחה יוצאת מן הכלל שנותנת לכל אחד מקום לא שופטת, וגם מעשירה
    – מכירה את הפרחים, ד"ש לפקטרובסקה, שכן הייתי צריכה להיבחן בסמינר בפרחי א"י (גן צפרים ובע"ח, בקיצור זואולוגיה) ו"הלכתי" איתך שוב. לימודים מקסימים אלה היו. ככה צריך ללמוד. לטייל בקבוצה אני דוקא אוהבת
    – מזכרת מהטיול בצורת שלפוחית? זה יופי

    Liked by 1 person

    1. ההרצאה היא אזור הנוחות המוכר שלי, המקום שבו אני 'פורחת', ואף פעם לא חולה. יש בה כנראה גם אלמנטים מרפאים 🙂
      קבוצת קריאה עם מנחה טובה נשמעת מעניינת. נוטה להסכים שזו דוגמה לפעילות קבוצתית שאפילו הייתי שוקלת בעצמי.
      וכבוד על כך שאת זוכרת את הפרחים שלמדת בסמינר. ההתפעלות הגדולה שלי מהחברה הטובה היתה שהיא עדיין זוכרת. גם אני ידעתי פעם.

      אהבתי

  3. את פייטרית וזו הסיבה האמיתית שהשלפוחיות לא הכריעו אותך. לא נעים לי להודות, אבל כל הסיבות שרצית לספק לעצמך בכדי להמשיך, גרמו לי לחייך,כי חשתי שספקת לעצמך תירוצים בכדי לא להישבר. .
    נזכרתי בצעדת שלושת הימים שהשתתפתי בנערותי. השלפוחיות שנוצרו גרמו לצפורניים שלי לנשור ולצמוח כשהן עם הרים וגאיות זכר (ליציאת מצרים 🙂 ) לעיקשות שלי להמשיך ולא לפנות לעמדת הרופאים שהיתה במקום.(יתרון כשהאירוע מאורגן).
    יום למחרת כבר הייתי מושבתת כי החבישות לא אפשרו לנעול את הנעליים.
    אני תמיד מקנאה באנשים שיודעים את שמות הפרחים והעצים, הציפורים ועוד. לא מסוגלת לזכור שמות כאלה מוזרים. סחלב אני אזכור כלנית גם,. למה לתת שמות כאלה מוזרים?.
    ושורה תחתונה, ההרצאה עברה בשלום ואפילו היתה נהדרת וזה מה שחשוב.

    Liked by 1 person

    1. דווקא בגלל השם המוזר שלה, קל יותר לזכור אהרונסונית פקטורובסקי, והרב-גוגל גילה לי שבשנת 1927 הצמח תואר על ידי פרופ' אלכסנדר איג כמין ואף סוג חדש למדע, ושהוא קרא לו על שם חבריו, הבוטנאים אהרון אהרונסון ואליעזר פקטורובסקי (פקטורי). יפה בעיני שהנציח את חבריו ולא קרא לה אלכסנדרה איגית למשל.
      אני הייתי מדריכת טיולים בצבא, אבל אפילו אז שנאתי עליות והליכות ממושכות סתם. כל הכיף היה באינטראקציה ביני ובין הקבוצה ותיווך של העבר של האתרים שראינו ושל המקום עצמו: צמחים, חיות, אבנים, כדי שהם יצאו עם משהו נוסף לעצמם. אולי זה בעצם גם מה שאני עושה בהרצאות עד היום 😛

      אהבתי

  4. כיוון שאני עאוורית והכתב לי לי אפור בהיר, אני לא מצליחה לראות את הפיסוק בזמן שאני קוראת את התגובה. לאחר שאני שולחת אותה אני רואה את עודף הנקודות והפסיקים. אוי לבושה.:-(

    Liked by 1 person

    1. זה חלק מהקטע של שליחת תגובה ברשת. יש מערכות שמאפשרות לך לחזור ולתקן, אבל כולנו יודעים שזה ככה, ומקבלים מראש גם את פליטות המקלדת המוכרות הללו.

      אהבתי

  5. אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות בנוגע לאופן שבו נדרשת לשואה ולגבורה כדי לתרץ את המסע הזה במדבר, אבל מלאת הערכה על התעוזה ועל העמידה במאמץ. יש להניח שהייתי אומרת 'לא' על ההתחלה, אפילו בלי להרהר בשואה (:

    Liked by 1 person

    1. אני יודעת שהשואה היא לא נושא לבדיחות, ובכלל, בתור 'פלנטה אחרת' כמו שקרא לה ק. צטניק, גם אי אפשר להשוות אותה לשום דבר (אפילו יש חוק כזה, אם אני לא טועה), אבל בתור דור שגדל על סיפורי שואה, ברור שהיא נקודת ההתייחסות, ודאי כשמדובר בהליכה מאומצת, לינה של שלושים נשים בצריף (נו טוב, סוכה) אחד, ומקלחות קרות. האמת, ש19 ק"מ לא נשמע לי כל כך נורא. טעות שלי…

      אהבתי

  6. כל הכבוד על היציאה מאזור הנוחות, ומצחיק שמה שעלה לך זו ההשוואה לסבלותיה של חנק'ה.
    נשמע שווה לטייל עם חברות טובות – אם הצלחת להנות מהחברותה למרות סבלות הגוף.
    צמחים ופרחים גם אמא שלי עדיין זוכרת מלימודיה בסמינר, ואני תמיד משתאה על הידע הזה, שנרכש בדרך בלתי אמצעית של הכרות עם הטבע, ולכן אולי נשמר כל כך טוב, באופן ששום גוגל או מגדיר צמחים בתמונות לא יכולים לספק.
    בסופו של דבר – היה שווה?

    אהבתי

    1. ההשוואה לעלילות חנק'ה בשואה הצחיקה אותי תוך כדי, סליחה (ברור לי שזה לא בר השוואה). כל השוואה לחנק'ה חסרת סיכוי, כי מול הצעדה עם רגל שבורה (אחרי אושוויץ) בצעדת המוות שום מעשה לא תופס כי זה בלתי נתפס. בהחלט נהניתי מהחברותא, וזו הסיבה העיקרית שיצאתי מאזור הנוחות. אני מוכנה לעשות די הרבה דברים מחוץ לאזור הנוחות שלי עם שתי החברות הטובות האלה. אני מתלבטת לגבי השאלה בסוף. היו הרבה דברים שווים בחוויה, שלא כתבתי עליהם. אהבתי את האפשרות לטייל במדבר, מזמן לא עשיתי את זה. אהבתי את המפגש בערב והיה גם מופע של זמרת ואחר כך מעגל שיח מעניין. אהבתי בעיקר את השהות עם החברות, זה החזיר אותנו לפעם, וגם העלינו הרבה חוויות תוך כדי הליכה. זה היה כיף. אבל כנראה שאני צריכה להרפא ולהיות מסוגלת ללכת על כפות הרגליים בלי למצמץ בכאב ולסנן קללות כדי לחשוב על השורה התחתונה. כרגע הנטייה שלי היא ש-לא.

      אהבתי

  7. נחרדת ויכולה ממש לחוש את השלפוחיות שלך! ואו כמה שזה נורא ללכת 19 ק"מ ככה! מזל שהיה לך את סבתא חנקה לנגד עינייך ורואה? בסוף יצאת גיבורת המדבר גם את, מסע של 8 ק"מ על שלפוחיות+ ספלינטר זה לא פחות מגבורה! בטח ייקח לך זמן לחשוב על עוד נסיעות מהסוג הזה 🙂 אני חושבת שאם לא עניין הרגליים אולי אפילו היית נהנת 😉 הנוף מדהים עכשיו!
    בדיוק אתמול כאשר סידרתי, שמתי בצד איזה 5 זוגות נעליים לא נוחות במטרה להעבירן לבת דודה שלי שעוד לא בשלב של להפטר מנעליים לא נוחות חחח

    Liked by 1 person

    1. הספלינטר היה ממש הקש (!) ששבר את גב הגמל. ממש הצחיק אותי כשזה קרה, כי באמת. אלמלא הנעליים הבלתי מתאימות והמחיר בכאב באמת שהייתי נהנית. זו תקופה מושלמת עכשיו לטיולים, פשוט נפלא. מקווה שבת הדודה שלך לא תחשוב לצעוד הרבה מדי בנעליים שלך, המחיר פשוט גבוה מדי.

      אהבתי

      1. בגיל מסוים המראה יותר חשוב מהמחיר, היא עוד שם.. פעם הייתי צועדת על סטילטו מרחקים עצומים. היום רק המחשבה מכאיבה לי, ובאמת, למה לסבול. אני הכי יפה כשנוח לי 😉

        Liked by 1 person

  8. שלפוחיות זה מאוד לא נעים בלשון המעטה ויש גם סכנת זיהום כשהן מתפוצצות. מקווה שהחבישה מקצועית עם החומרים המתאימים ומאחל החלמה מהירה. מעניין איך החוויה הזו תשפיע על הצטרפותך לדברים כאלה בעתיד.

    Liked by 1 person

    1. בינתיים אין זיהום, ואני מקווה שגם לא יהיה, עם משחה אנטיביוטית. אתה צודק שיש כאן תהיה שעדיין לא פתורה גם אצלי. לכאורה הכי, never again, אבל כבר למדתי שnever say never, ויש בי קול קטנטן שמבקש חוויה מתקנת. בטח לא בשנה הזאת. בינתיים נחכה שהגוף ירפא את עצמו, ושההליכה תחזור לעצמה. הכי כואב כפות הרגליים…

      אהבתי

  9. היה שווה לחכות לפוסט הזה.
    אם נניח רגע בצד את השלפוחיות וההשוואות (המתבקשות למדי) לצעדת המוות , מה שגרם לי הכי הרבה סבל של הזדהות, היה הנחירות של לשוים נשים בלילה והמתקלחת העירנית והחביבה יתר על המידה באמצע הלילה.
    תארת פה סיבות מעולות למה בחיים אני לא אעשה כזה דבר. וכן, גם אני לא יכולה לשאת אירועים חברתיים מאורגנים (צופה מהצד קראה לי מיזוגינית 🙂
    ועוד אני יכולה להזדהות עם ההנאה מהחברות הנהדרות והקירבה המחממת לב , ומהעקשנות להמשיך ללכת ולא להשבר, לא משנה כמה כואב.

    וההרצאה, ברור שהיתה נהדרת, רגעים של חסד.

    היה מרתק ומשלים תמונה, לקרוא את המסע מנקודת המבט של חברתך, שמלאה ברוך ואהבה אלייך ולחברה השלישית. והכי אהבתי את התובנה שלה בסוף. כל כך צודקת.

    Liked by 1 person

    1. כן, ראיתי שצופה קראה לך כך, אחרי שתהית למה אני ואמפי חשבנו שהשתתפות שלך בגמד-ענק מפתיעה. 😎
      אני לא חושבת שאת (או אני. ואת צודקת שיש בינינו הרבה קווי דמיון באופי) מיזוגנית. דווקא בגלל שאנחנו אוהבות אדם, אנחנו שומרות על מרחב מחייה סביר סביבנו, ומבינות את הריטואלים הציבוריים הדביקים בתור מה שהם: ניסיונות ליצור אחדות מזויפת בין חבורת (א)נשים שאין ביניהם בהכרח יותר מדי מן המשותף. החברות שלי הן מתנה לחיים, ולפעמים אני תוהה מה טוב עשיתי שזכיתי בה. ואני מודעת לכך שזה לא בהכרח פועל ככה לכל אחת, כמו התובנה שבסוף הדברים של חברתי. אנחנו חברות ברמה של אם אחת מאיתנו קוראת את האחרות לדגל, כולן עוזבות הכל ובאות, בלי לשאול שאלות. זה המקום הכי בטוח שלנו, וזה מלווה אותנו בכל התחנות הכי חשובות של החיים. וכן, גם בזה אני חושבת שאת מבינה את המערכת הזו היטב, עם האנלוגיות שלך.

      Liked by 1 person

  10. אוי מניפה, אני רוצה להביא לך חיבוק גדול. אני לא מהאנשים שמאמינים בלסבול רק כדי להראות כמה שאת גיבורה גדולה. אם כבר, הגבורה היא למצוא איך כמה שפחות לסבול (אני דובקת בגישה של לרבוץ מול הנטפליקס 😉 רק שלאחרונה הבנתי כמה שרירי הבטן חשובים ועלולים ליצור פדיחות אז חזרתי לעשות פעם בשבוע כפיפות בטן..)

    אני שמחה שהכל עבר בשלום. שלפוחיות זה מבאס ואני מאחלת לך החלמה מהירה! ואיזה כיף שהבאת חברה שתספר את הסיפור מנקודת המבט שלה 🙂

    Liked by 1 person

    1. חיבוק תמיד טוב, הפעם בישיבה :/
      אני לא מקטלגת את הצורך (אשכרה צורך) לסיים את המסע למרות הכל תחת הכותרת 'גבורה', למרות ההשוואה המגוחכת שלי לחנק'ה. אני חושבת שזה נובע יותר מעקשנות ונחישות להשלים את המשימה, בבחינת 'התחלתי, ולכן אסיים'. ואולי גם במסגרת החוויות האלה מהסוג 'לעשות משהו שמעולם לא עשיתי'. כבר הלכתי בצעירותי מרחקים כאלה, אבל לא לאחרונה. ולא עם שלפוחיות (לא שזו היתה התוכנית). בקיצור, אני חושבת שזה בעיקר משקף עקשנות, וקצת כמו שאמרה החברה, דימוי. לא נעים להודות, אבל כן. והתוספת של החברה זה בונוס אמיתי 🙂

      אהבתי

  11. עשית לי חשק לטייל גם במדבר. חבל שלא עשית קודם טיול הכנה ולא נעלת נעליים מתאימות אבל בכל זאת שרדת את זה, כל הכבוד. סבתא חנק'ה בטח הייתה גאה בך. האמת, אני קצת מקנאת שיש לך שתי חברות נפש כל כך טובות, הלוואי עלי.

    Liked by 1 person

    1. המדבר בתקופה הזו פשוט מקסים. זה השילוב של הסביבה הצחיחה עם הנוף ה'ירחי' לצד הפרחים העדינים שמנקדים את הערוץ, לא במרבדים מטורפים אלא שיח פה פרח שם. שרדתי, זו המילה המתאימה. ואכן, הרבה בזכות החברות 🙂

      אהבתי

    1. חנק'ה איננה קרובה ישירה שלי (היא החמות של אחותי) ועדיין מוסד שמכה גלים בכל הסביבה. עד היום הנכדים והנינים שלה (וביניהם הילדים והנכדים של אחותי הגדולה) קוראים לעצמם 'הנקומה (=נקמה) של חנק'ה'. זה סיפור גדול מהחיים. ואני היום כמעט בסדר: עם פלסטרים על הרגליים והולכת כמעט כרגיל.

      Liked by 1 person

  12. הרגת אותי עם ההשוואה לאמא של חנקה או לחנקה,אבל מצד שני מי שלא מטייל בדרך כלל כמוני למשל גם היה יכול לחשב את קיצו לאחור עד שהיום יגמר.גאה בך על הנחישות וההתמדה !
    הצילום או מה שזה לא יהיה מרהיב בכל קנה מידה

    Liked by 1 person

    1. הגנים התרבותיים של החברה שלנו (וגם שלי אישית) מיד עושים את הקפיצות האלה ל'שם' 🤷. קשה בהליכה? לחנק'ה היה קשה יותר. וכנ"ל לגבי המקלחת הקרה והשינה על מזרנים בסוכה. יש תמיד נקודת השוואה שביחס אליה הכל נעשה קליל יותר :/
      זהו ציור של אמן מאוקראינה. גם אני אהבתי 🙂

      אהבתי

  13. מעריצה אותך על היציאה הזאת מאזור הנוחות. אבל נוזפת בך קשות על הנעליים וחוסר ההבנה עד כמה הן חשובות. 19 ק"מ למי שלא התאמן או התכונן קודם זה סבל ידוע מראש. אבל מה? עם שתי החברות הנהדרות שלך זה שווה הכל.
    אהבתי את ההשוואה לחנ'קה – כי יש לי הומור שחור (שואה , סרטן…הכל הולך, אין טאבו) אבל האמת היא שלא נכון להשוות גידול במוח (או צעדת המוות עם רגל שבורה ) לציפורן חודרנית ( או מצע של שלפוחיות דואבות בתחתית כף הרגל ) . משניהם סובלים מאד בלי קשר לחומרה האמיתית של כל אחד מהם.
    הייתי מציעה
    א.לקנות נעלי הליכה טובות
    ב. להתחיל עם הליכות של 20-30 דקות לפחות שלוש פעמים בשבוע
    גם אם לא בתור הכנה ל"פעם הבאה"

    אהבתי

    1. לומדים בדרך הקשה כנראה. בדיעבד אני מבינה שדי זילזלתי, גם במשמעות של הליכה של 19 ק"מ (כשאני אכן לא רגילה לצעידה למרחקים כאלה), וגם בצורך בנעלי הליכה טובות. כמובן שכעת אני חכמה יותר, ודאי כל עוד כל צעד שלי מזכיר לי את היוהרה והטיפשות שלי. ואני בהחלט מתכננת להתחיל הליכות קטנות בסביבה, אבל זה כבר מורכב יותר, כי החברות גרות רחוק (כל אחת ברחוק אחר), וכרגע אין לי שותף/פה להליכות. היתה מישהי שהלכה איתי פעם אחת (אפילו כתבתי על הפעם ההיא), וכעת אני שוקלת אולי כדאי לחזור ולהציע לה לחדש את המנהג. צודקת פרי העץ שהנושא של חברות (גם בחולם וגם בשורוק) מרכזי ביותר בחיים שלנו.

      Liked by 1 person

  14. אני מוכנה ללכת איתך.
    (אני כבר הולכת כברת דרך ביחד איתך.. 🙂 )
    *
    משהו בתהליך הריפוי הפיזי של הגוף מלווה איזה תהליך ריפוי אחר, ריגשי, מנטלי הרבה מאוד פעמים. את הריפוי הפיזי יותר קל לראות (ולהרגיש, ככל שאנחנו יותר קשובים לעצמנו). אני חושבת שזו לא היוהרה או הזילזול במאמץ כפי שזה ללמוד להקשיב לעצמך. כבודה של חנק'ה במקומה, וכבודך במקומו, כמו גם הזמנים והמרחבים במקומם (גם אם הם מתיישבים בשכבות סמוכות), שיהיה כאן סדר! כשאנחנו שמים מטרה לנגדנו ישנן מספר דרכים להשיגה (לאו דווקא ב-להביא עצמנו לקצה). אני גם חושבת שאת לא צריכה ולא חייבת לעצמך דבר מלבד לאהוב אותך ולהקשיב לך (לכל החלקים בפנים).
    }{
    את צריכה את הביחד שלך בצורה בה הוא נכון לך, וזה יפה בעיני. בזה – היית קשובה!

    Liked by 1 person

    1. תודה, יקרה על מילים הנכונות והחמות. אני שבוע אחרי ומלבד מוקד אחד של שלפוחית שהזדהמה ויש דלקת, הרגליים בסדר. מניחה שגם זה יעבור עם קצת משחה ותחבושות. ויש כמובן גם מסקנות, חלקן מעשיות (נעלי הליכה טובות) וחלקן נוגעות לשינויים בהרגלי ההליכה, ודורשות קצת יותר התכווננות. בינתיים החורף חזר וממילא הליכות נדחו. אבל הן שם, ממתינות בקרן זוית, כדי שאני אחזור אליהן. מנסה להיות קשובה, אבל קצת שומעת יותר מדי רעשי רקע. החיים, אני חושבת, די רועשים. רוב הזמן.

      Liked by 1 person

    1. עכשיו שהרגליים כבר לא כואבות אני מסכימה. אבל אם אי פעם אחשוב שוב על הליכה מאומצת כזו בהחלט אשים לב לסוג הנעליים, וגם אכין את עצמי קצת יותר טוב מראש. התנסויות כאלה מחנכות אותנו 🙂

      אהבתי

  15. אני מכירה את המסע שעשית (אשתו של ידיד שלי עשתה אותו גם עם חברות).
    אני חושבת על עצמי אם הייתי עושה דבר כזה
    פעם לא הייתה לי בעיה לצאת לטייל איפשהו ואם יש מקלחת בדרך אז אדרבא
    אבל התבגרתי והתברגנתי והתקופה של הטיולים שלי נראית לי כל כך רחוקה
    אם יש תקופות טובות לטייל במדבר זה בתקופה הזאת
    למרות שגם בקיץ זה אפשרי, רק חם מדיי

    מישהי שאני מכירה שיצאה לטייל באוסטרליה וניו זילנד (חלק מהזמן טראקים) אמרה באחת הפעמים איזה מזל שהיא קנתה נעלי טיולים ולא נשארה רק עם נעלי הספורט, ההרים והגבעות שהולכים עליהם לא מתאימים לנעלי ספורט, לא משנה כמה טובות הן…

    בכל מקרה זה נשמע כמו חוויה מעניינת (אם כי לא נעימה במיוחד מבחינת הרגליים)

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s