חלף עם הרוח

אחותי הגדולה אומרת: אחינו חלה פעם בשלבקת חוגרת. הוא הגיע לחדר מיון עם כאבי תופת וסרב לקחת משככי כאבים. אחותי הקטנה אומרת: אחינו חלה פעם בשלבקת חוגרת. הוא היה חולה נורא, וסבל כאבים חזקים מאוד. הוא ריפא את עצמו באמצעות עקיצות דבורים.

ילקוט הסיפורים על אחי מלווה אותי מילדות. לפעמים אני זו שמספרת אותם:

אחי רץ למרחקים ארוכים ואני מלווה אותו על אופניים.

אחי עושה טיפולי שורש בלי הרדמה.

אחי קם בבוקר ורץ לפחות 20 ק"מ, כל בוקר.

אחי רץ אולטרה מרתון, מאה ק"מ. איך היה, אני שואלת אותו, והוא עונה, תשעים הק"מ הראשונים היו קלים.

אחרי ריצת מרתון אני מציעה לאחי להתקלח והוא עונה: אבל לא הזעתי. אני מביטה בו. זה נכון.

אחי משרת ביחידה מובחרת ורץ בסיני. הוא מגלה שחצה את הגבול רק אחרי שנתקל בשלושה חיילים מצרים שתוהים מי האיש הזר שעלה מן החולות. אחי מדבר אליהם באנגלית, משכנע אותם שהוא תייר, מתלהב מהנשק שלהם, מחמיא להם, משכנע אותם לתת לו לנסות וכשהנשק בידיו הוא מכוון אותו אליהם, לפני שהם מבינים מה קרה הוא מריץ אותם לכיוון ישראל. כשהם לא יכולים להמשיך הוא משאיר אותם מתנשפים על סף התקף לב בגבול מצרים, וחוזר ליחידה שלו עם נשק שלל.

אחי גר בחירבה על שפת הנחל; לפרנסתו הוא עובד בקטיף במטעי המושבים בסביבה. ההספק היומי שלו שווה לזה של שלושה אנשים רגילים. גיליתי, הוא מספר לי, שבזבוז הזמן העיקרי בקטיף הוא בהליכה מן העץ למיכל הפירות וחזרה, אז אני עושה את זה בריצה.

אחי חי תקופה מסוימת בניו זילנד. הוא מתחבר לקהילה היהודית, וחוזר לשמור על חלק מהמצוות. הוא הופך לקורא הקבוע בתורה שלהם. את הרב הוא שואל אם מותר לרוץ בשבת. לאן אתה רץ בשבת? תמה הרב, ואחי עונה: לבית הכנסת. 20 ק"מ לכל כיוון. אם לבית הכנסת, עונה הרב, אז זה בסדר.

אשתו של אחי רצה בקבוצה של ארבע את מרוץ 'מהר לעמק'. זהו מרוץ שליחים קבוצתי שאורכו הכולל 215 ק"מ, והוא נמשך כ 20 שעות. המרוץ מחולק לקטעים, וכל פעם נציגה אחרת של הקבוצה רצה אותו. השותף מצטרף אליהם כדי לטפל בצד הלוגיסטי: דואג שהבנות ינוחו בין קטעי הריצה שלהן, מקפיץ את הקבוצה מנקודה לנקודה, מאכיל ומשקה. אחי מגיע לבקר את הקבוצה אחרי העבודה, ומצטרף לאשתו לקטע שלה. ואחריה מצטרף לקטע הבא. והבא, וזה שבא אחריו. ושוב הוא מצטרף לאשתו, וכו'. הוא עוזר להן לעבור את קטעי הריצה, מלווה אותן, מספר לי השותף וביחד אנחנו מחשבים את מספר הקילומטרים הרצופים שהוא רץ, ככה, דרך אגב. הוא הפסיק כי היה צריך לחזור הביתה לטפל בבנות ובכלבים, ולמחרת חזר לעבודה, כמובן.

בכל יום רביעי אחי מגיע לבקר את אמי וישן אצלה. הבוקר, אחרי שחזר מריצה בשבילים בין שרידי הפרדסים, אנחנו מתפנים לדבר על השלבקת. היו לי כאבים בכליה, הוא אומר. "הכאבים נמשכו שבועיים ולא ידעתי מה קורה. פחדתי שאני הולך לאבד כליה. הגעתי לחדר מיון". איך היו הכאבים, אני שואלת, והוא אומר, לא נוראים, אבל ללא הפסקה. זה תיאור די מדויק של מה שאני מרגישה. בחדר מיון הרופאים גילו את הפצעים ואיבחנו את השלבקת. מה הסיפור עם הדבורים? אני שואלת. אה, הוא אומר, למחרת רצתי את ריצת הבוקר ושתי דבורים עקצו אותי. אני חושב שאני קצת אלרגי לעקיצות דבורים והעקיצות התנפחו. אחר כך כבר הרגשתי הרבה יותר טוב. סך הכל, הוא אומר, זה נמשך בערך שלושה שבועות. אני חושבת על התחום האפור שבין המציאות ובין הגירסאות שאנחנו מגלגלים במוחנו. כבר למחרת רצת? אני תוהה, כי כל השבוע הזה אני נמנעת ממאמץ, לפי הוראות הרופאה. בטח, אומר אחי. כבר בבית החולים עם האבחון נמאס לי, לא התחשק לי לחכות להסעה הביתה, אז רצתי מחדר המיון הביתה. אני מציירת לי מפה בראש עם המסלול. מדובר בכ-15 קילומטר באזור הכי חם בארץ.

oleg shuplyak.jpg

Oleg Shuplyak, Hidden Images

39 תגובות בנושא “חלף עם הרוח

  1. וואו…..הוא אמיתי האח הזה שלך? מעניין אותי (כמובן 😛 ) מה מניע אותו….. ומאחלת לך שהכאב ישכך ויחלוף ותחזרי לעצמך הרבה יותר מהר משלושה שבועות . הציור מדהים ביופיו ומורכבותו 😘

    אהבתי

    1. אמיתי לגמרי. כמובן, עצם הבחירה לספר על תכונה זו ולא אחרת גם היא תורמת לבניית ה'סיפור', ואת התשובה האמיתית רק הוא יכול לספק, מן הסתם, אבל אני אענה לשאלה שלך בפתגם של רצים: הדבר הכי קשה בריצה זה להתחיל, ואחרי שמתחילים, הכי קשה להפסיק :). אני לומדת כעת לחיות עם המחלה, עם כאב כרוני אבל נשלט. דבר ראשון שעשיתי היה לבטל כל מיני דברים שלקחתי על עצמי ואני כבר לא זוכרת למה. זה דווקא היה מענג מאוד. שיעור חשוב מאוד עבורי 🤨. העניין הוא שתכף יתחילו הדברים שאני צריכה לעשות ולא רוצה לבטל. נראה מה יהיה אז.

      אהבתי

  2. וזה הדוד של ההוא שמסרב לישון על מזרן? 🙂

    כאבים זה כנראה מאוד אינדיבידואלי, וזה אולי גם תלוי בעצב שעליו מתיישב הווירוס, ובמיקום הספציפי על העצב. הייתה לי פעם שלבקת חוגרת. זה כואב ומגרד ומעקצץ ומרגיז, אבל מה שהפריע לי במיוחד היה העייפות והחולשה שנפלו עליי. הרגשתי באמת חולה, ולאו דווקא בגלל הכאבים.

    תרגישי טוב.

    אהבתי

    1. כואב ומגרד ומעקצץ ומרגיז נשמע לי בדיוק נכון. אני עייפה, אבל בעיקר כי אני לא ישנה טוב בלילה (ראי משפט ראשון). בעיקרון אני כן ממשיכה כרגיל, אבל בכל זאת מצאתי את עצמי מבטלת כלמיני מחויבויות ומרגישה הקלה אדירה. אני פתאום שואלת את עצמי למה זה נראה לי רעיון טוב בזמנו לקחת אותן על עצמי? והשבוע ממילא היה סוג של חופש, עם אמא שלי. בשבוע הבא כשנחזור לקלחת המבעבעת נראה מה יהיה.
      (וכן. זה הדוד של הילד שמסרב לישון על המזרון. והוא אכן מזכיר לי אותו בכל כך הרבה מובנים).

      Liked by 1 person

  3. איזו תמונה מגניבה. את הבחורה שם ראיתי מיד אבל רק לאחר התבוננות עמוקה פתאום ראיתי שיש שם עוד מישהו ממש מול האף שלי 😉
    נשמע שתמיד הרגשת תחרות מול אח שלך (ואולי זה מה שהוביל אותך להצטיין באקדמיה? למצוא את המקום שגם את טובה בו?)
    מה שכן, נשמע שיש ביניכם חיבור טוב 🙂 אני תוהה אם קשרים בין אחים משתפרים עם הזמן. יש לי אחות שקטנה ממני בשנה ואנחנו כמו קווים מקבילים. לא יודעת אם אי פעם נפגש (בקטע שאנחנו בכלל לא מדברות. לצערי. פחות מעניין אותה להיות בקשר)

    אהבתי

    1. האתר הזה: http://www.playbuzz.com/yaronz10/12-14-2016-8-09-35-am#eightieth טוען שהוא יכול לקבוע את האופי שלך על בסיס הדבר הראשון שאת רואה בתמונות מורכבות כאלה, אבל בתמונה הזו שצרפתי לפוסט למשל, הם בכלל לא ראו את הבחורה, ולעומת זאת ראו שני בתים שאני לא ראיתי בכלל עד שציינו זאת. ובסוף קיבלתי איפיון שמה לי ולו. אז כנראה שזה לא באמת עובד.
      תחרות בין אחאים היא בילט אין במערכת היחסים. בכל אופן, דווקא הוא ואני לא בקשר יומיומי. כשנפגשים הכל בסדר, אבל עם אחותי הקטנה למשל יש לו קשר הרבה יותר טוב. אולי כי אני והוא מאוד קרובים בגיל (הוא מבוגר ממני בשנה וחצי) וכן יש כאן את עניין הנשיפה בעורף. יש מקרים שאחיות מתחברות בבגרות, אבל לא חייבים בכוח. זה כן נחמד כשזה קורה.

      אהבתי

  4. אני מקנאה באנשים שיכולים לרוץ ככה. גם בתקופות שהייתי יוצאת לריצות עם עצמי (והבטחתי לעצמי שאשוב לכך בקרוב!) הייתי מוכרחה שתהיה לי מוזיקה קצבית מאוד באוזניים ובשניות הללו שבהם קטע אחד נגמר והשני עוד לא התחיל הייתי סובלת נורא.

    הוא גם הזכיר לי את פורסט גאמפ בגישה שלו לריצה.

    אהבתי

  5. וואו.איש נדיר אחיך.באמת,השבוע ראיינו בערוץ הספורט 2 אנשים שמתחרים בסוג התחרות שאחיך מתחרה,משהו מטורף שנמשך כמה ימים וכולל שחיה ,נסיעה על אופניים וריצה למרחקים לא הגיוניים בעליל והבחור שניצח סיפר את זה בקלילות כאילו עשה זאת כלאחר יד.דומה על מה שאת מספרת על אחיך.
    אני לא בטוח שאני מקנא ביכולות שלהם אבל אני בהחלט מכבד מאוד את כח הרצון הענקי שלהם וברור שהם יחוודיים ונדירים בנוף שלנו כמו אחיך היקר.ומקווה שהכאבים שלך יחלפו מהר ותחזרי לאיתנך

    אהבתי

    1. אתה מתאר תחרויות מסוג 'איש הברזל' שאכן כוללות קטעים של ריצה אבל גם שחיה, הרמת משקולות, רכיבה על אופניים. אחי רק רץ. יש לו שלושה כלבי רוח, ולפעמים גם הוא נראה לי קצת כזה, אווירודינמי. הוא לא מהשרירנים האלה. ובמקרה שלו זה כבר לא כוח רצון, אלא סוג של התמכרות. אני חושבת שעכשיו הוא לא יכול להפסיק לרוץ, הגוף דורש את זה. מכל ההתמכרויות האפשריות, זו ודאי החביבה מכולן :). תודה, טליק יקר.

      אהבתי

  6. בגלל שהתמונה גדולה ומתפרסת על פני צג וחצי ראיתי חלקים ממנה ולכן גם היה לי קל לראות את האיש היושב ואת הבחורה, אבל איפה הבתים ? 😕😕.
    זה לא אח רגיל, זה אח ביוני ועוד ברגע שקראתי שהוא מתגורר על שפת הנחל, החלטתי שאני מתחתנת איתו, לא שואלת אותו.😜
    מאחלת לך החלמה מהירה ומכאיבה פחות מזו שאת מתארת.

    אהבתי

    1. הבתים הם העיניים, וגם אני לא ראיתי בהתחלה. אם אחי היה ביוני, אולי לא היה חוטף שלבקת? היום הוא כבר לא גר על שפת הנחל. אבל בתקופה שכן, זה באמת היה משהו אחר. ותודה על האיחול. אני בהחלט מקווה שכך יהיה.

      אהבתי

  7. מזה הטירוף הזה? ממה הוא עשוי ומה הוא אוכל ??
    זה נורא הצחיק אותי: " לאן אתה רץ בשבת? תמה הרב, ואחי עונה: לבית הכנסת."
    ואוו. כוחו של הגוף לרפא את עצמו. מדהים.
    וכן, כל הסיפורים שאנחנו מספרים, הגם על עובדות, נובעות כולם מתוכנו, ומתוך מה שאנחנו מספרים לעצמנו העל הכל. זו מראה.

    אהבתי

    1. מה אנחנו מספרים, אילו עובדות אנחנו בוחרים לספר ומה אנחנו לא מספרים. בהחלט מראה. לפעמים מספיק לספר אותו הסיפור מפי דמות שולית יחסית, ונקודת המבט משתנה לחלוטין.

      אהבתי

  8. אז אולי תצאי מחר לרוץ בפרדס שיש בו כוורות ואחרי שיעקצו אותך הדבורים תרגישי הרבה יותר טוב? 🙂

    מתחבר לי מה שסיפרת על זה שבמשפחה שלך מסתכלים על להיות נורמטיבי בבוז. 🙂 לא לגמרי מבינה את המגורים בחירבה ועבודה בקטיף כשברור שהוא יכל לעשות כל כך הרבה דברים אחרים. למה בעצם ואיך הוא חי ככה?

    אהבתי

    1. הו, אני לא רצה. נקודה. את כל הקבין של הריצה בדור שלי לקח אחי, ובדור של ילדי הבן השלישי, שמזכיר לי אותו בהרבה מובנים. המגורים בחירבה והעבודה בקטיף היו בתקופה מאוד מסוימת בחיים שלו, לפני שהתחתן ושהיו לו ילדים. הוא טען שאדם זקוק למעט מאוד בחייו, וצמצם את העבודה מזה ואת ההוצאות על המחיה מזה למינימום ההכרחי. סוג של ספרטניות שכאמור מזכירה לי גם את הבן שמסרב לישון על מזרונים. היום הוא עושה דברים אחרים לגמרי, מתכנן כל מיני מכונות רובוטיות בחברות שהן חוד החנית בתחום. גם בעניינים אלה יש לי עליו סיפורי 'צ'אק נוריס'.
      היום הלכתי לאחותי לעשות טיפול דיקור נגד השלבקת ודיברנו על הסיבולת לכאב. אמרתי לה שאני במקום טוב באמצע: סף הכאב שלי לא מאוד נמוך, אבל אין מה להשוות לאחי שעושה טיפולי שיניים בלי הרדמה.

      אהבתי

  9. אמרו לי שכל מי שהיה לו אי פעם אבעבועות רוח יכול לקבל שלבקת חוגרת
    בגלל זה גם רופאים היום ממליצים על החיסון נגד אבעבועות רוח (לנו הרי היה ולא מתנו מזה)

    אישית אני שונאת לרוץ, אף פעם לא אהבתי (גם לא בתור ילדה)

    מקווה שתרגישי טוב יותר במהרה

    אהבתי

    1. אני תוהה עד כמה החיסון נגד אבעבועות רוח מחסן נגד שלבקת. לנכדה הגדולה עשו חיסון כזה, ובכל זאת חלתה באבעבועות, על הפנים והכל. כמובן, אז אומרים לך שחטפה גירסה קלה יחסית, אבל אני לא יודעת, לי היא נראתה די דומה למה שהיה לנו ולילדי.
      אני איתך בעניין הריצה. לא בשבילי, למרות שאני יכולה להבין את אלה שכן.

      אהבתי

  10. קראתי בדיליי. כמובן קודם כל מקווה שמצב השלבקת כבר השתפר, אם לא כבר חלף ונגמר. אחיך מפספס את כל החוויה האנושית הייחודית של להסתכל על העולם מהצד כמו בטטה פסיבית 😛 לרוץ עשרות קילומטרים ולעבוד בקטיף ולגור על שפת נחל וכיו"ב זה די מרשים, אבל לא חוכמה גדולה, בואי נראה אותו כמוני תקוע בחוסר החלטיות כרוני ודחיינות מעוגנת בחרדה ובלבול כללי מהחיים. זה אתגר אמיתי ומלאכת מחשבת שלא מיועדת לכל אחד! הא הא! 😇

    Liked by 1 person

    1. השלבקת עוד כאן, מאותתת לי בכאב קבוע שלא ממש משתנה באותו מקום בגב, גם אם הפצעים כבר נרפאו. אני באמת מקווה שזה הסוף שלה, לא נעים הקטע של הכאב הנוכח הזה, הבלתי פוסק, ואני גם תשושה, פועלת על משהו כמו 40 אחוז מהבטריה. חייכת אותי עם ההשוואה בין החיים שלך לאלה של אחי. אי אפשר להשוות שום דבר לאחי, הוא מסיפור אחר. יש כמובן הרבה חלקים לחיים שלו שלא שייכים לילקוט הניסים והנפלאות שציטטתי ממנו ושלא הבאתי כאן. ככה זה סיפורים: את בוחרת מה לספר ומה לא. גם אצלך אני מאמינה שיש חלקים רבים בחיים שלא כוללים רק חרדות ובלבול, אבל בבלוג את בוחרת לשקף את העניינים האלה. כבר אמרתי לך שאני מתה על חוש ההומור האפור כהה שלך? 👅

      אהבתי

      1. מצטערת לשמוע על הכאב המתמשך, יש אור בקצה המנהרה, ובאור הזה אין שלבקת. אז יש למה לשאוף. נזכרתי שאחותי הגדולה סיפרה לי לפני כשנתיים שהבן שלה חטף במפתיע שלבקת חוגרת – במפתיע כי הוא היה בסה"כ בן 4, ומחלה זו
        כידוע אופיינית לגילאים מבוגרים.
        זה הקטע, שבואי נגיד שתחום השיווק ויחסי הציבור הוא לא ממש התחום שלי, ואני באמת מעצימה ומבליטה את החלקים הנ"ל שבי, אבל ודאי וודאי שיש בי ובחיי עוד דברים. וכשאני חושבת על כך שבעצם זו בחירה שלי ושזה בשליטתי – מה אני משדרת לסביבה ומה אני בוחרת להדגיש לגבי עצמי, וכמה זה בעצם מעצב ומגדיר את המציאות ואותי – זה די מתסכל אותי ואני מצטערת שאולי יכולתי לחיות אחרת, אבל ככה זה, כל אחד פועל במסגרת אישיותו המורכבת, ולא על כל דבר יש לנו שליטה, כמו למשל גנטיקה, ויש דפוסים שקשה – אבל לא בלתי אפשרי – לשנות.
        אז אותי מעניינים דווקא הסיפורים הפחות הירואיים על אחיך, הייתי אומרת האנושיים יותר. כי שלא ישוויץ ויגרום לכולנו להרגיש לוזרים. שיירד לעם ויחשוף קצת מהכביסה המלוכלכת שהוא מסתיר יפה כל כך (סתם, בצחוק). כי אף אחד לא מושלם. וכי אני כבר הבנתי שאנשים מספרים לעצמם כל מיני סיפורים כדי להרגיש טוב יותר – עם המציאות ועם עצמם. אבל, זה לא ממעיט מערך ההישגים והמעלות, כמובן, וזה לא אומר שאין אנשים שהם באמת גיבורים ומשכמם ומעלה.
        לא ציינתי קודם – ממש אוהבת את התמונה הואן-גוכית שצירפת.
        חוש ההומור האפור כהה שלי מוציא לך לשון משתרבבת בחזרה 👅

        אהבתי

        1. התחושה שלי בבלוג היא שאני לא יכולה לספר על החולשות של אחי או של אחרים שקרובים אלי: כלומר, אם אני עושה את זה אני מנסה להסוות את הדמות ככל שאוכל. כי זה לא הסודות שלי לספר -ובדרך כלל העניינים האפלים הללו הם סודות – וכי גם אם אני כותבת בעילום שם, עם קצת מאמץ זה לא בלתי אפשרי למצוא אותי. עובדה, כבר היו דברים מעולם. ומילא אני, שחושפת חלקים ממני, יש לי גם שכר מהעניין בבחינת גילויים ופריקות, אבל אחרים לא אשמים. אז לא. ונדמה לי שאפשר ללמוד גם מהדברים שכן אפשר לספר, ואם לא ללמוד, לפחות להשתעשע, מעצם הכתיבה ובניית הסיפור, או מהקריאה, אני מקווה. בלוג לא צריך להיות חינוכי ועם פואנטה, למרות שיש לי נטייה (שאני מנסה לרסן) לכתוב משהו שלם, עגול, עם התחלה, אמצע וסוף. לא חייבים. בעניין הזה אני גם כן אוהבת לקרוא אותך – את הרבה יותר ספונטנית ופחות מרוסנת בכתיבה שלך.

          Liked by 1 person

          1. מוזר, פספסתי בזמנו את התגובה הזאת שלך, ובמקרה גיליתי וקראתי רק עכשיו, כי פתאום שמתי לב שיש אצלי בבלוג לשונית של תגובות unread, יעני תגובות שבעצם לא קראתי, וגיליתי כל מיני תגובות שמשום מה כנראה לא קיבלתי עליהן התראה, או שההתראה התפספסה לי. אף פעם לא מאוחר מדי… 🙂

            Liked by 1 person

  11. כיון שהגעתי באיחור לפוסט הזה , ואני מבינה ושמחה שהחלמת מהמחלה אציין שלמרות שכבר ראיתי את התמונה היא נפלאה ויש לראותה מספר פעמים ויותר כדי להבחין בכל הפרטים. (אגב; יש באמת שיטת ריפוי של דבורים , לא זוכרת כרגע לאיזו מחלה)

    אהבתי

    1. כן גם אני זוכרת שיש שיטת ריפוי כזו. זה נקרא אפיתרפיה, ויש לזה היסטוריה ארוכה. מהמעט שקראתי זה מטפל בעיקר במחלות כרוניות כמו דלקת מפרקים וטרשת. ראית בתמונה את הבית (העיניים)?

      אהבתי

      1. ראיתי אבל לא מיד בהתחלה .
        ואם אני זוכרת היטב המורה שלי לטבע ( בסמינר , מזמן !!!)
        פיתח את שיטת הריפוי באמצעות דבורים , אולי אחפש ברשת , מתוך סקרנת)

        אהבתי

  12. אני מבינה שאחיך הוא זה שיושב על האף של וינסנט. 🙂
    לבעלי היה שלבקת חוגרת אבל מכיוון שזיהו זאת מהר והוא קיבל מיד את התרופה, הוא כמעט לא סבל.
    מקוה שאצלך עבר מהר ככל האפשר.

    אהבתי

    1. אם היתה בתמונה דמות שרצה… חשבתי שעברה, ואז גיליתי שכשאני מותחת את החבל (הרבה עבודה ופחות מדי שינה) היא עוד שם. הגוף צריך את שלו, ויש לו דרכים לוודא ששלו יגיע.

      אהבתי

    1. היא בנסיגה, וכוחותינו הולכים ומתחזקים. בראש שלי זה קצת כמו מלחמה (כמעט אותן אותיות כמו מחלה), ורק צריך להשגיח שלא להלחם בגוף עצמו, אלא רק במחלה.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s