אבי ואמי בשדות ציד נפלאים*

אולי תשבי, אומרת אמא שלי, מעייף אותי לראות אותך מתרוצצת ככה. אבל לא
עברנו אפילו על חצי מהבגדים שעל המתלים, ואני נחרדת מהמחשבה על כל המדפים שעוד
ממתינים לנו. יש ריח ישן שמעקצץ בנחיריים כשפותחים את דלתות הארון, טלק ושרידי
בושם וריח של זקנים. יום קודם עשיתי אותו הדבר עם אבא שלי, ענייני ופרקטי, לא צריך
6 חולצות כפתורים לבנות אבא, תבחר שתיים, ואני עוזרת לו להפריד לערימת הבגדים
שניקח איתנו ליחידת הדיור החדשה שהם כבר גרים בה, ליד אחותי, לבגדים שנכנסים
לשקיות ניילון שחורות, שדינם להימסר, אולי עוד יוכלו לשמש מאן דהוא. סוודר לבן עם
דוגמת מעויינים בצבע שחור, כמה פעמים ראיתי את אבא שלי לובש אותו, מצטרף לשאר
הבגדים שמאכלסים את השקית השחורה, ולרגע חולפת בי המחשבה שהיא כמו שקית גופות,
ואיזה מזל שאנחנו יכולים לעשות את זה כשההורים עוד בחיים ולא אחרי מות.

הם כבר עברו לשם, עם שתי מזוודות, כמו אורחים במלון. אני מדמיינת שאני בהרים בחו"ל אומרת אמא שלי, ובאמת יחידת הדיור שלהם עם הספות החדשות מאיקאה והמיטה המתכווננת החדשה לא דומה במאום לבית העמוס והישן שלהם, עולה על גדותיו במאות הפריטים שאמא שלי האגרנית מתקשה להפרד מהם. כשאני בבית הישן ממלאת מזוודות עם אבא היא מבלה במועדון הקשישים שמעבר לכביש בבית החדש. הגיעה לשם מישהי שניגנה נפלא, היא מספרת ופניה זורחות, ואני רקדתי. מלכת הכיתה, אני צוחקת, בטח התחילו איתך. אה, כולם זקנים, היא אומרת, ומסמיקה. אבא שלי ממתין עד שהמחשב שלו מתחבר לוויי פיי. לא מעניין אותו מועדון שמועדון, ואני חושבת שהוא קצת נושם לרווחה כשאמא שלי שם, רוקדת. היא מתחברת לכולם בקלות, הוא אומר, ואני מנסה להבין את צבע הדברים. בעיקר הקלה, כי כשהיא איתו, טורחת סביבו, תומכת ביד המשותקת, היא מטריפה אותו: אל תגידי לי 'לאט לאט' הוא מסנן, למרות שכשאני תומכת בו, אומרת לו אותן המילים ממש הפנים שלו רכים.

למיין בגדים עם אמא שלי היא משימה קשה בהרבה. מה עם הפיג'מה הזו, אני שואלת, והיא מהנהנת בראש, כמובן, צריך פיג'מה אחת. וחולצה שחורה, ושמלה, זו שהלכתי איתה לקנות אצל המעצבת לחתונה של אחותי הצעירה. ומה עם הפיג'מה הזו, אני שולפת עוד אחת ועוד אחת, והתשובה שלה זהה – כמובן, צריך פיג'מה אחת חמה. אין טעם, אני מבינה, כי בלי זיכרון לטווח קצר כל פריט שאני שולפת מהארון עומד בפני עצמו באותו הרגע, ותמיד צריך חולצה שחורה אחת, גם אם זו העשירית ששלפתי מהארון. אני לא מתווכחת איתה, אבל השקית השחורה שלמרגלותי מתמלאת מאליה כשאמא שלי מקבלת על עצמה לקפל את הפריטים שנכנסים למזוודה. וגם כשאנחנו פורקות את המזוודות, מסדרות את הבגדים הישנים עם קולבי העץ העתיקים בארון הלבן החדש בחדר השינה שלהם אני עם שקיות הבגדים, מפנה את הפונצ'ו המוזר שמעולם לא לבשה, ואת בגד הים שהיא התעקשה להכניס למזוודה 'כי צריך בגד ים אחד', למרות שהגומי שלו כבר עייף ולא גמיש, כמו העור המקומט שעל צווארה.

אחותי הגדולה מתקשרת, תקחו גם את שידת הנרות שעליה עומדים הפמוטים והתמונות של המשפחה. עזבי, אני אומרת לה, אין מקום ואמא שמחה במקום החדש. השמחה שלה זה פייק, אומרת אחותי הגדולה, זה בגלל הכדורים. כולנו פחדנו מהעקשנות של אמא, מחוסר היכולת שלה לוותר על ערימות הג'אנק שנאגרו בבית שלה, אבל מאוס עלי הצורך של אחותי הגדולה לנהל את המעבר מרחוק. זה לא היא, זו את שמתקשה לוותר אני אומרת לה, ותולה את תמונות המשפחה על הקיר בפינה, מעל מסך הטלוויזיה. בתמונת שחור לבן מניחה סבתא שלי אנה, אמא של אמא שלי שאותה מעולם לא פגשתי, את ראשה על כתפו של הסבא עם השפם, ושניהם מחייכים. העיניים שלה חצי סגורות, מצועפות, החיוך שלה דק וצופן סוד, והתנוחה הרכה על הכתף משדרת
נינוחות ואהבה וגם קצת עייפות. והוא, שאמר לאמא שלי שלא תעז להתחתן עם אבא שלי
הקיבוצניק הדלפון החילוני, נראה כעת מאושר, מישיר מבטו לעברנו מן העבר.

* הכותרת לקוחה משירה של יונה וולך, אבי ואמי יצאו לציד


Eugenia Loli, Other Side

מודעות פרסומת

71 תגובות בנושא “אבי ואמי בשדות ציד נפלאים*

      1. גם אני זוכרת את הפוסט הזה. בין המוצלחים שלך. כתוב כ"כ נפלא וכמוהו, גם הפוסט הזה. משהו מאוד מנחם בקריאה בבלוג שלך פעם על הילדים והנכדים ופעם על ההורים, לפעמים גם על הקריירה. 
        מרגישה שלפוסט הקודם מגיעה יותר תהילה, זה כמו אחד מהסיפורים שקוראים בספר מפורסם ואח"כ קשה להתאושש. 

        אהבתי

    1. לא יכולה לקחת קרדיט על הטיפול בהורים, זה בעיקר אחותי הקטנה שיזמה וביצעה את המעבר כולו. אני עוזרת בקו השני. אין לי ספק שהיא צודקת, ושמצבם יהיה טוב יותר. 

      אהבתי

  1. הכותרת הבהילה אותי, עד שקראתי את הפירוש בכוכבית. 

    המעבר הלא פשוט הזו, הפרידה הקשה שלה/שלך/של אחותך, הבלתי נמנע שהגיע. היפוך התפקידים ששוב מקבל משנה תוקף. לא קל היה לקרוא.
    והתמונה בסוף? שוברת את הלב.

    אהבתי

    1. תמיד כשחשבתי על פינוי בית ההורים זה נקשר אצלי להליכתם הסופית. אני מעדיפה את המציאות הנוכחית, שבה זה נעשה עוד בחייהם. עוד יש להם כמה שדות ציד בעולם הזה לשהות בהם. 

      אהבתי

  2. זו זכות גדולה שאפשר להיפרד באופן כזה. לא כולם זוכים לכך, מכל מיני סיבות. אם קשה לך, הידיעה הזו תוכל אולי לעזור.
    שנה טובה!

    אהבתי

    1. בהחלט עוזרת, ואני מודעת. עדיין שואלת (מאיפה המזוודה הזו במחסן, שנראית כמו מזוודת שואה מקרטון עם ריבועים בשחור לבן, ושל מי היתה מכונת הכתיבה הזו [הרמס]), אבל התשובות כבר לא לגמרי ברורות או בטוחות. שנה טובה, הבהיר 🙂

      אהבתי

  3. החברה הכי טובה שלי, שהיא דוסית נשואה לקיבוצניק חילוני. ובהתחלה היו סביבה הרבה קריאות נגד, כמו אותה שורה אחרונה בפוסט שלך.. אבל כמו שאני רואה את זה, אני מאחלת לעוד הרבה זוגות להיות כמוהם ובטח ובטח אם יוצאת מהם משפחה כשלכם. 

    יש משהו בפירוק הזה ובשילוב התיאור של הדירה החדשה, שממש נותן תחושה של סוף עידן. אני זוכרת שפירקנו עם סבא וסבתא שלי (ז"ל) את הדירה שלהם, הכל עמד שם כמו לפני 50 שנה, כולל עיצוב ורהיטים כמו זיכרון אחרון מתקופה שאיננה. ולמרות שהיו עדיין בחיים עוד הרבה שנים אח"כ, הזיכרון המוחשי הזה כבר לא היה קיים כחלק מהם. מקווה שאמא שלך תמשיך לפרוח בסביבה החדשה, שאבא שלך ימצא את השקט והפרטיות שלו והעיקר שיהיו שמחים וכמה שיותר בריאים. 

    אהבתי

    1. התקווה שלי היא שכמו סבא וסבתא שלך המעבר הזה יחזיק לשנים ארוכות. בדירה הישנה שלהם בנו בית דירות במקום הבית הפרטי הסמוך, ומן המרפסת במקום נוף עירוני פתוח ובריזה של אחר צהריים מזדקר קיר בטון אפור וחלונות של שכנים. יחידת הדיור החדשה שלהם נפתחת לגינה פרטית נחמדה, עם דק שאפשר לשבת בו תחת צל של עץ פיקוס וזית. כמעט איש תחת גפנו ותחת תאנתו. ואשר לחברה שלך, זה לא קל. אבל אם יש הערכה הדדית ותקשורת אין בעיה שאי אפשר לפתור. בעיקרון, אבא שלי הגדיר את עצמו ’דתי פאסיבי’ לאורך השנים, כזה שלא מקיים את מצוות העשה (למרות שכן הלך לבית כנסת בחגים), אבל לא מחלל את מצוות הלא תעשה. זה עבד. 

      אהבתי

  4. לא יונה וולך אלא מילותיה של נעמי שמר התנגנו בראשי עם סיום הפוסט : "אל נא תעקור נטוע…"
    והעקירה הבלתי נמנעת שכפה הגיל המצב הבריאותי ואדוותיה ניכרות גם ב’הבדלי הדעות’ בינך לבין אחותך. 
    מי שלא היה שם לא יבין. ומרביתנו היו או צפויים להגיע לזה.
    כשאני הייתי בנעלייך המחשבה שליוותה אותי היתה שיום אחד בעוד לא הרבה שנים ילדיי יארזו את חפציי לתוך שקיות בדיוק כפי שאני עושה כעת.
    בסיום, אולי יותר מתמיד קיוויתי לתמונה שונה שתיגע בלב החוויה , כזו שתקשר אותי הקורא הנודד במגע אישי ובלתי אמצעי : לא תמונה (מוערכת ככל שתהיה) מהרשת אלא תמונתה של סבתך (שגם אנחנו מעולם לא ראינו) מניחה את ראשה על כתפו של סבא עם השפם 🙂
    דור הולך ודור בא, ורק השקיות נשארות שחורות.

    מי ייתן ותהה לנו שנת בריאות ואושר ושניפגש רק בשמחות 🙂

    אהבתי

    1. שברתי את הנוהג פעם אחת ושמתי תמונה אישית, בהנחה שהקטנים משתנים כל כך מהר ואי אפשר לזהות. אבל זהו, בדרך כלל המילים יצטרכו להספיק, למרות שתמונה אחת וכו’. ואכן, זו חוויה שפורטת על נימים מאוד מסויימים, זר לא יבין. גם בי עברה המחשבה על עצמי ועל הילדים שלי. לא יודעת מה יותר, האם אני מקווה שזה יגיע לזה, או שלא.  

      אהבתי

    1. בסיפור על אהבה וחושך של עמוס עוז הוא מספר על דוד שלו שאמר שבגילאים האלה אתה ’רגיל’, ולכן כל כך קשה להפרד. העניין הוא שעכשיו שינינו להם את ה’רגיל’. מקוה שיתרגלו מחדש. 

      אהבתי

  5. בחג הזה דווקא חשבתי שצריך להשאיר שולחן נקי אחרי 120,כדי לא להטריח את מי שנשאר שגם ככה קשה לו. שופל הם יצטרכו להביא כדי לפנות את הבית שלי..  

    לא פשוט להורייך,לא פשוט לילדיהם 

    אהבתי

    1. עוד משהו אחותך הצעירה -לב רחום וחנון יש לה .אחותך האחרת -היא כנראה לא אשת ביצוע כמוך ולכן גם מה שהיא אומרת לא פרקטי ,אבל זה מה שהיא מסוגלת ובטח יש לה הרבה יותר רגשות  אשם מלכולם .  

      וטוב שיש לך את ’מעגל החיים הצעירים’ לשאוב ממנו עידוד -זה כמו מטען של אנרגיה בימים קשים. 

      הרבה כוחות ..ושוב 

      אהבתי

      1. אחותי הצעירה מדהימה בדרך שבה היא מטפלת בהם. המעבר הזה היה הכרחי, אבל כולנו קצת התמהמהנו. היא ידעה בדיוק מה צריך, ואיך צריך לעשות את זה ותפרה את כל המעבר, כולל חיפוש בתים, חיפוש קונה לבית הקודם שלהם, הכשרת הבית החדש (עם כל אנשים המקצוע, קבלן, מזגנים, והרשימה ארוכה מאוד) ועוד ועוד. היא אשת הביצוע האמיתית. אני נזעקת לעזרה כשצריך. אחותי הגדולה בוודאי עם כוונות טובות, אבל היא אכן רחוקה. הלחץ של מה שצריך לעשות עם ההורים מספיק גם בלי שנצטרך ל’טפל’ בה וברגשות האשם המובנים שלה. 
        מעניין מה שאת אומרת על המעגל הצעיר. אני לא בטוחה אם לשים אותם בצד של ממלאי האנרגיה או שואביה. אולי גם וגם. 

        אהבתי

    2. מחשבה מעניינת, להשאיר שולחן נקי אחרייך. אולי זה עובד אצל חולים במחלה סופנית, שזמנם קצוב וידוע פחות או יותר מראש. אבל מי חושב על מחלות שפוגעות בזיכרון, או ביכולות הפיזיות הבסיסיות, ומה זה אומר. לא מוכנים לזה, ואולי גם אי אפשר. כי מתי תתחילי ל’נקות את השולחן’? עכשיו? בעוד עשור? כשמתחילות הבעיות? אז אולי כבר מאוחר מדי. 

      אהבתי

  6. מדכדך לעבור את זה, אבל כפי שכתבת – עדיף לעשות את זה כשהם בחיים.
    יפה ענית לאחותך שנותנת פקודות ממרחוק. למה, מה היא חושבת שהיא תורמת בזה, חוץ מלעצבן?

    אהבתי

    1. חלק גדול מזה זה באמת עניינים שלה עם עצמה. היא בטוחה שהיא מגנה על זכויות אמא שלי, קצת כי כמו בכל משפחה אנחנו ’מתחלקים’ לילדים של אבא (אחותי הצעירה ואני) וילדים של אמא (אחי ואחותי הגדולה). המרחק הגדול גם אכן גורם לרגשי אשם. אני מנסה להבין אותה, אבל תכל’ס, זה באמת לא המקום שלה להעיר ממרחקים. 

      אהבתי

  7. התמונה נהדרת וממש מתאימה לפוסט.
    הזכרת לי איך העברנו את חמותי ודחסנו את הבית הגדול שלה לדירה קטנה, קשה מאוד, בעיקר לאגרנים.
    מאחלת להם עוד הרבה שנים טובות בדירה החדשה 

    אהבתי

    1. מבחינה זו אחותי צדקה: הכינה להם (יחד איתם) את הבית החדש, מיטות חדשות, סלון חדש, מטבח חדש. העבירה רק חפצים כמו כלים או בגדים או תמונות וספרים. כעת אמנם נותר לנו לטפל בבית הישן העולה על גדותיו. הרעיון הוא לתת לגדודי הנכדים לפשוט עליו שיקחו מה שהם רוצים, ולקרוא למישהו שיפנה את כל היתר. מסתבר שיש כאלה שעושים את זה תמורת התכולה. 
      תודה על האיחולים, צופה. מאחלת לכם גם שנים טובות ובריאות ככל האפשר עם הסידור החדש 

      אהבתי

  8. גם אני נבהלתי מכותרת הפוסט…….ונרגעתי במידת מה אחר כך. הרבה הרבה יותר טוב לבצע את העקירה הזאת, את הפינוי הזה, את הסינון הזה של הדברים – כאשר הם עודם בחיים, ועוברים לפאזה חדשה, בתקווה – רכה ומקבלת וחומלת – בחייהם. 
    מה שנגע בי דווקא בעיקר היתה התגובה השונה של אביך אלייך ואל אמך. הוא רגיל לדאוג לה, לטפל בה, לא מוכן לקבל ממנה תמיכה וטיפול. ממך כן………

    אהבתי

    1. גרמת לי לחשוב, אמפי. אני תמיד קצת מתכווצת כשאבא שלי חסר סבלנות לאמא שלי. פעם היא היתה החזקה והדומיננטית, אבל היום, עם האלצהיימר והתלות המנטלית שלה והרוך החדש שלה (או לא חדש. חדש עבורי), נראה לי לא הוגן לגעור בה כשכל כוונתה טובה. ואת הארת את זה באור אחר לגמרי. תודה. 

      אהבתי

      1.  ( מגיבה כאן ברשותכן ’כמו מניפה ו’אמפי’)
        אבא שלי מוכן לקבל עזרה מהעובד הזר שאיתו, כשאני נמצאת איתו אחת לחודש ( כשהעובד יוצא לחופשה) 24 שעות הוא מקבל את עזרתי אבל חושש להטריד וכשאני מציעה משהו אני חשה מעין תרעומת …מה אני לא עצמאי ? לא צריך לומר לי, אני יודע ( הוא באמת יודע וזוכר בד"כ , הכוונות שלי טובות ולפעמים לא מתקבלות  ואני צריכה ללמוד להציע פחות)

        אהבתי

        1. ממי מוכנים וממי לא מוכנים (או מתקשים) לקבל עזרה זו שאלה מאוד מעניינת ואינדיקציה טובה למערכות היחסים בין העוזר לנעזר. במיוחד ביחסי הורים ילדים, שבגיל מבוגר מתהפכים. זה לא קל לשני הצדדים, וצריך לעבור תהליך כדי שזה לא יהפך לבעיה. אני חושבת על עצמי ואם אני הייתי מוכנה לקבל עזרה מהילדים שלי. קשה. 

          אהבתי

  9. כמה מילים בפוסט יחד עם השיר של יונה וולך השאירו לי תחושה של ’קמט במצח’. אני יכולה לראות אותך מלקטת את החפצים ואורזת כשקמט אנכי כזה מפריד בין הגבות שלך.
    השלט רחוק של אחותך הבכורה, הפייק התרככות של אמא שלך…
    בתקופה הזו של החגים כל השריטות המשפחתיות מקבלות משנה עומק. 

    אהבתי

    1. היה משהו מאוד משמעותי בכך שהמעבר חל לפני ראש השנה. תקופת החגים היא בהחלט תקופה של שריטות משפחתיות, חלקן הייתי מגדירה ’גירוד’ שדורש התייחסות. אולי גם קמט בין הגבות. 

      אהבתי

  10. באמת נראה לי שיותר קל לסדר דברים שהורים עוד בחיים
    אם כי לאנשים מבוגרים יש נטייה לאגור דברים מסויימים ולא לזרוק גם אם התבלו

    ההורים שלי שמתקרבים עכשיו לגיל פנסיה מתחילים לחשוב על עצמם
    כי פה במושב בעצם אין כלום, לא ספריה אפילו לא מרפאה
    להכל צריך לנסוע
    מצד שני השקט שיש פה הוא דבר שאין בשום מקום אחר
    ואני לא רואה את אמא שלי עוברת לגור בעיר עם כל הפיח והעשן
    רק כדי שתוכל ללכת לראות הצגה פעם ב… או לשבת בבית קפה בכל שעה שבה לה ביום

    אהבתי

    1. אצל אמא שלי הנטייה הזו היתה קיימת תמיד, ולא רק כשהתבגרה. לא זורקת כלום. כל עוד זו החלטה שלהם, תני להם לעשות את השיקולים. בתור אנשים שעוברים כל הזמן אני מאוד בעד למצוא את המקום שמתאים לך לפרק חיים נוכחי, אבל מודעת לכך שזה אחרת אצל אנשים שחיו כל חייהם הבוגרים באותו מקום. השורשים שלהם עמוקים מאוד. 

      אהבתי

      1. אצל ההורים שלי הנטייה לאבא שלי היא לאגרנות
        כשההורים שלי עשו שיפוץ אמא שלי ניצלה את המצב כדי לזרוק דברים שהוא אגר ולא צריך
        זה לא מונע ממנו לאגור שוב או להתלונן על חוסר מקום

        אני לא מתערבת בשיקולים של ההורים שלי
        אני לא חושבת שמגורים בעיר זה ה-פתרון הנכון לאנשים מבוגרים
        במיוחד לא לאנשים שלא חיו בעיר רוב שנות חייהם

        אחי טוען שבת"א אתה אף פעם לא נמצא לבד, כי תמיד הכל פתוח ותמיד יש אנשים
        אני טוענת שבת"א נמצאים האנשים הכי בודדים בעולם, כי מה זה עוזר לבן אדם לשבת לבד בבית קפה, אפילו אם יש סביבו אנשים, אבל אין לו עם מי לדבר ואף אחד לא באמת מתייחס אליו.

        לדעתי הפתרון האידיאלי הוא דיור מוגן
        ששם יש לך את הכל באופן מרוכז
        כמובן שזה לא מתאים לכל אחד
        ובמושב יש לא מעט קשישים שבחרו להישאר ולגור פה בפסטורליות של המושב ולא לעבור למקום אחר (והם מחזיקים פליפיני/ת)
        וזה לא שאין למועצה פעילות לקשישים, אפילו הסעות יש אבל אלה מהמושב מעדיפים להסתגר בבתים שלהם ולא לעשות כלום

        אהבתי

        1. אמירה מעניינת, שדווקא בעיר הסואנת הבדידות קשה יותר. 
          אשר לפתרון הנכון – נדמה לי שזה נורא אינדיבידואלי. יש לנו אפשרות לבחור למזלנו בין דיור מוגן למגורים ליד אחד מבני המשפחה, ולטיפול של עובד (בדרך כלל זר) שילווה את המבוגרים שזקוקים לעזרה, או שילוב של כמה פתרונות. אני לא יודעת מה ההורים שלך יבחרו, ואולי עוד מוקדם לחשוב על זה מבחינתם, אבל תמיד טוב להשאר עם ראש פתוח ולא לסגור שום אופציה. 

          אהבתי

  11. כנ״ל נחרדתי קצת מהכותרת. 
    מעבר לכאב שנרשם, אני רוצה להתייחס רגע לכתיבה שלך, שהיא נהדרת ומשדרת כל כך הרבה. 

    אז כמה פיג׳מות ארזתן בסוף? 

    אהבתי

    1. הצלחתי לארוז 3 בלבד. היתר ’מצאו’ את דרכן לשקיות השחורות. כעת היא רוצה לחזור לבית הישן לאסוף דברים שהיא שכחה. היא לא זוכרת מה היא שכחה, אבל היא יודעת ש’שכחה’. 
      ותודה על הפירגון. אני מופתעת ונרגשת כל פעם מחדש שאנשים אשכרה קוראים ומגיבים פה. 

      אהבתי

  12. כשמפרקים את בית ההורים בעודם בחיים זה ודאי לא קל. אבא של זוגתי בדיור מוגן כאמור חולה באלצהיימר וגם כבר לו ברור שלא יצא משם ומשהבינו ילדיו שהוא מבין החלו לפרק את דירתו שאותה החזיק כמחסן לכל שגיונותיו. שם זורקים מכל הבא ליד אבל כשההורים כמו אלה שלך חיים הךירוק קשה יותר ומחמיר לב ולמרות זאת לפחות אבא שלך מרגמש אחרת מאימך בסוגיה,אולי כי הוא מבין את המהלך ואמך היקרה  לא ממש. כך או כך מקווה שיסתגלו מהר למקום החדש.
    קל זה לא יהיה

    אהבתי

    1. זה כבר לא קל. אבל ללא ספק זה היה הפתרון הנכון ביותר. הם לא יכלו להמשיך לגור שם, בדירה עם הפתחים הצרים מדי לכיסא גלגלים, עם המעלית שגם אליה כיסא לא יכול להכנס. זה לא שייך כשאבא שלי נופל ולא מצליח לקום, וכשברור שטוב יותר לא יהיה. אבא שלי מבין את זה לגמרי. אמא שלי. מהתנגדות מוחלטת היא עברה לשיתוף פעולה. עדיין יש כיסי התנגדות, אבל סך הכל אולי הכדורים באמת עושים את שלהם. וגם מועדון הקשישים מעבר לכביש. 

      אהבתי

  13. המעשה הוא מעשה חכם. עדיף שהם יבחרו מה הם צריכים, עם דחיפה שלך כמובן, דחיפה כפולה כי השניה היא דחיפה לשק השחור של בגדים למסירה…
    רוב האנשים אוספים כל החיים דברים ובאמת לא צריך אותם. אנחנו מסדרים את הארונות ובודקים מה לא השתמשנו כל השנה, סביר להניח שלא נשתמש הלאה ומוסרים את זה. ככה שאין דברים מיותרים.
    שיהיה בהצלחה להורים בביתם החדש.

    אהבתי

    1. ברור שזה המעשה הנכון וההכרחי. ורק המחשבות על חילופי התפקידים כאן, ועל המקום שחפצים שונים ומשונים תופסים בחיינו. לקחתי מאמא שלי כמה סינורים משנות החמישים והשישים, מצב מעולה, פרחוניים כאלה שנקשרים על המותניים, בלי החלק שעולה על הצוואר. אין לי מושג מה אעשה איתם, אבל הם מעוררים בי חיוך. ובין כל בני זוג אני מגלה יש אגרן ויש זרקן. אצלנו אני הזרקנית. 

      אהבתי

  14. יכול להיות שאני שומעת כעס מבעד לשורות? אני מבינה אותך לגמרי. 
    לא קל להתמודד עם הזקנה ואני פשוט מתחמקת מלבקר את סבתא שלי שאיבדה גם את הזיכרון לטווח הקצר כדי לא להתמודד עם המציאות. המצב רוח שלהם במצב כזה הוא די מזופת אבל אני מדמיינת לעצמי שגם אם אני הייתי במצב כזה, הייתי ממש מתבאסת. במיוחד כשאני יודעת שזה one way ticket

    מניפה, תזכרי שאת עושה עבודת קודש, באמת. יכול להיות שאמא שלך והסובבים לא ממש אומרים תודה (וואוו, למה לאנשים כ״כ קשה לומר מילה אחת קטנה?) אבל אני ועוד המוווון קוראות וקוראים פה מעריצים אותך (ולתפעל משפחה וקריירה במקביל זה בכלל מדהים בעיני)

    היי חזקה 3>

    אהבתי

    1. אם יש כעס הוא מן הסתם חלק משלבי האבל הקלאסיים, אבל על מה שהיה. אין לי על מי או על מה לכעוס, זו דרך העולם, ואנשים זקנים מגיעים למקומות של תלות ואובדן יכולות וחוזרים במידה רבה להיות ילדים: ישנים כמה פעמים ביום, תלויים באחרים, עולמם שב ומצטמצם. מה שכן, נגד הדיכאון יש היום אמצעים כימיים. לא יודעת לגבי סבתא שלך, על אמא שלי זה עובד לא רע, גם אם זה ’פייק’ כמו שאומרת אחותי הגדולה. 
      תודה על ההכרה. אני זוכרת להגיד תודה לאחותי הצעירה, שהיא זו שנמצאת שם איתם כל הזמן. אני, כאמור, קו הגנה שני. 

      אהבתי

  15. הצטמררתי כשקראתי על השקיות השחורות, בהחלט האסוציאציה היתה של שקית גופות.
    הגעתי למסקנה שצריך לארוז כמו לנסיעה לחו"ל ועם מסתדרים עם מה שלוקחים לחו"ל, כנראה שלא צריך יותר מזה (את זה אני בעצם משננת לעצמי שצריכה דילול רציני בפריטי הלבוש שלי).
    ריח הזקנה שדבק בכל וקשה להיפטר ממנו, עדיין דבוק לכסא טואלט שבתי התעקשה לקחת מבית הורי. כיבסתי את הציפוי של הכסא, השארתי שבוע ימים בחוץ לאוורור, נאדה! הריח מסרב להתנדף גם אחרי 8 שנים.
    קשה לי עם הריח הזה ואני מוצאת את עצמי לא פעם מרחרחת את ארון הבגדים שלי לבדוק אם חלילה לא דבק בם כבר ריח הזקנה, לשמחתי אינני מריחה אותו, אבל אולי לדור הצעיר זה כן מריח כך… 
    המעבר לבית חדש מכניס נימה אופטימית לסיטואציה הלא נעימה בעליל. ואם אמך זוכה לרגעי חסד וגם אביך שבע רצון מהשינוי, אזי כולם יצאו מורווחים.

    אהבתי

    1. מנסה להבין ממה מורכב הריח של הזקנה, אולי ריח גוף שנרחץ בתדירות נמוכה יותר, אולי בגדים שהושבו לארון אחרי שנלבשו כי ’לא מלוכלכים’, כי לא רואים כבר את הכתמים. אולי אני מנסה לעשות רציונליזציה למשהו שהוא בלתי נמנע, כי ’לי זה לא יקרה’. לגבי הכיסא, אולי שווה לקחת לרפד ולהחליף את הריפוד כולו, ולא רק את הציפוי?
      השינוי בינתיים נראה כולו טוב. חבר ילדות שביקר את אחותי סיפר שהלך להגיד שנה טובה להורים ביחידת הדיור שלהם. שבזמן שהיה שם קפצו לשם אחותי, והבת הקטנה שלה, ועוד אורחים. להורים שלי זה פחות או יותר מספר המבקרים בשנה שלמה. מצד שני, אמא שלי כבר מדברת על כך שהיא צריכה לחזור לבית שלה כי דברים ’ששכחה’. היא לא זוכרת מה כמובן, ולתת לה ללכת לשם כדי שתזכר בכל החפצצים שאגרה ושהיא לא מסוגלת להפרד מהם בלתי אפשרי. מצד שלישי, קשה גם לומר לאמא שלך שלא תיקחי אותה לבית הישן כשהיא רוצה. עוד לא פתרנו את הדילמה.  

      אהבתי

  16. אוי, כמה קשה…
    אני מנסה בבית שלי כל פעם להוציא  בגדים מהארון
    ניירת אם אפשר
    גם לי לא קל , אבל מוצאת למי לתרום או אוגרת שקיות בגדים ( ב-H&M למשל אוספים  לתרומה או מחזור)
    השקיות השחורות עשו לי צמרמורת…( יותר לא אוסיף)
    מאחלת להורייך הסתגלות טובה למקום החדש !
    התמונה נהדרת !!

    אהבתי

    1. נכון שהתמונה נהדרת . כתבו ספרים שלמים על הצורך לצמצם את השובל הארוך של בגדים וחפצים שאנחנו סוחבים אחרינו, רובם ללא צורך. אבל זה באמת לא קל, כי יש לנו נטייה להעמיס משמעות על חפצים מעבר לערך השימושי שלהם, וגם לוותר בכלל, זה לא קל. הגנטיקה שלנו היא ’אולי פעם יהיה לזה שימוש’, כי זה שימש את המין האנושי כל כך הרבה שנים. 

      אהבתי

  17. את מחליפת דירות מדופלמת, תירגלת עזיבה כל כך הרבה פעמים. זה לא אותו דבר למי שפחות מתורגל ממך.

    השקיות השחורות… מחשבות קשות, אבל אני אשקר אם אומר שהמחשבות האלה לא עולות לגבי ההורים בכל גיל. ולא רק לגבי ההורים. מפחיד הקיום השביר של כולנו פה. ואולי זה פלא שהם עשו את כל המסע הזה, עשו אותו במלואו וביקרו בכל תחנה: ילדים, נכדים, נינים and counting…

    אהבתי

    1. לא חושבת שמעבר דירות הופך קל יותר עם ההרגל, אולי להיפך, כמו באלרגיה שמתפתחת לעקיצות דבורה, יש מסה קריטית ובסוף אני אצטרך זריקה כדי להיות מסוגלת לראות עוד ארגז. בראש השנה הבן העיר שסוף סוף פרקנו את אחרון הארגזים וחצי בצחוק אמר ’סימן שהגיע הזמן לעבור דירה’. השותף אמר ’כבר נכנסים לשנה רביעית כאן’ והביט בי במבט צדי. מודה שכרגע המחשבה על מעבר דירה עושה לי רע. ואולי סתם מתאים לי לחיות כאן, בכפר הערבי שלי. 
      ואשר להורים, בפעם האחרונה שעברו דירה זה היה לפני 45 שנה. גם זה לא היה קורה אלמלא הצורך והכורח, אבל אין לי ספק שיתרגלו. קל להתרגל לדברים טובים. 

      אהבתי

  18. אוי איזה פוסט…. גם אני תמיד חושבת על עצמי בעתיד כשאני מלווה את אמא שלי עכשיו. דרכו של עולם ברורה ומקובלת כשזה מישהו אחר, כשאלו ההורים והזיכרונות שלנו זה מאוד קשה. 
    מאוד אהבתי את התמונה. חשבתי שהיא ממש ממחישה את הפוסט, החיים שלנו עכשיו, שהם בין עבר לעתיד. 
    אמא שלי נראתה לי לא טוב בראש השנה. העיניים שלה אדומות בגלל ניתוח שעברה וגלאוקומה והיא נראתה כמושה. השתדלנו שלא תרגיש לבד, לפעמים היא נראית ממש אבודה בתוך כל השיחות שסביבה. אחותי נהדרת ודואגת לה מתוך חום בסיסי, בלי כל הקוצים שאני מרגישה… הגיע הזמן לאבד את הקוצים האלו, לא נשאר הרבה זמן…
    נשמע שאת הרבה יותר רכה איתה עכשיו.

    אהבתי

    1. הידד לאחיות האלה (הקטנות?) שנמצאות שם ועושות את מה שלנו לפעמים קשה לעשות. ואת מיטיבה לראות, הרבה יותר קל לי איתה עכשיו, בגירסה המרוככת. היא עדיין עקשנית, עדיין מסוגלת להעיק, אבל הגישה שלי כלפיה השתנתה כי המחלה. וגם היא מסוגלת כעת להעיר על עץ יפה, על חתול, על ילדה קטנה. לא זוכרת אותה רואה את העולם ככה, או לכל הפחות לא מדברת על הדברים בהתלהבות כזו. 

      אהבתי

      1. מקסים השינוי שעוזר לה להסתכל על דברים בצורה חיובית. אצל אמא שלי זה בדיוק להיפך לצערי. היא היתה אחד האנשים הכי אקטיביים ומלאי אנרגיה שאני מכירה, בולדוזר של עשיה וחוויה, ועכשיו היא חוששת לצאת מבית האבות לבית של אח שלי, אפילו כשמסיעים אותה הלוך וחזור… הזכרת כדורים – הם עזרו למצב הרוח של אמא שלך? כי דכאון של קשישים הוא תופעה מוכרת ונתנו לאמא שלי כדורים, אבל היא לא לקחה אותם. לא לחצנו כי גם אנחנו לא מתלהבים מכדורים שכאלו…

        האחות שלי היא האחות הגדולה, וגם הלב שלה גדול, רחמן וסבלני הרבה יותר מהלב שלי… אני מאוד אוהבת אותה.

        אהבתי

        1. לדעתי הכדורים עושים לה רק טוב. משככים את הדיכאון ועוזרים לה להנות, ולא אכפת לי שזה פייק. דווקא האקטיביים מתקשים יותר, לפי ניסיוני. אבא שלי מסרב לקחת כדורים, ויש לו תקופות של נפילות קשות, אבל הוא תמיד היה מהזן המריר-ציני. יש בזה גם המון חן, כשזה לא מדרדר לשתיקות. 

          אהבתי

          1. אמא שלי מסרבת לכדורים וקשה לה מאוד. ברור לי שהיא מדוכדכת וזה בא מבפנים ומחוסר תכלית. היא מאוד פעילה בבית האבות, אבל לאשה כמוה זה לא מספיק באמת.

            אהבתי

            1. וזו תמצית הבעיה: למצוא לכל אחד את הפתרון הנכון לו לזמן הנכון. ניסוי וטעיה וגם תעיה. והדיכאון הוא חלק מן הזקנה, ונדמה לי שיש לו אכן סיבות פיזיולוגיות – התמעטות הדופמין במוח. 

              אהבתי

  19. כל כך הרבה אסוציאציות עלו בי עד שבמוחי כבר נכתב פוסט בנושא הורי ז "ל והבית, 
    גם אסוציאציות מ"המזכרות" של פואנקינוס הנפלא. ומ"שבת" של מקיואן , האחד והיחיד ; עלו בי וכמה זה טוב לדעתי שהם עוברים יחד (אבי לא רצה בית אבות כי לא רצה להיות עם זקנים , ואמא שלי כן ניסתה לשכנעו ללא הצלחה . הוא עבד עד חודשיים לפני שנפטר)

    הפרידה מהבית ומהחפצים , במיוחד לאגרנים קשה ביותר , לדעתי גם לצאצאים שגרו בבית ולכן אני ממש מעריצה את ההתגייסות שלכן . אצלנו הבית נשאר עוד שנים כמו שעזבו אותו ואנחנו היינו ישנים שם בחגים , עד ש… החל להתפורר
    אם אפשר היה רק לארוז למשכן החדש את מה שנחוץ ואת השאר להשליך שלא בנוכחותם , עדיף אלף מונים

    אהבתי

    1. הורים ובית, אולי שני הנושאים הטעונים ביותר. הבית הישן נמכר כדי לממן את קניית החדש, כך שאין מצב להשאיר אותו עד שיתפורר. יש לנו חודש בערך לפנות אותו, וכנראה שניתן לכל הנכדים ’לפשוט’ עליו ולקחת את מה שהם רוצים, ואחר כך נמצא מי שירוקן אותו תמורת התכולה. אני מודה שריקון הבית הלחיץ אותי מאוד. עדיין מלחיץ. ואמא שלי ברקע, רוצה לעבור בו ולקחת דברים, ואחותי חרדה מכך. התהליך עוד לא נגמר. 

      אהבתי

      1. לא קל , לא קל
        וחוץ מזה התמונה מזכירה לי את בן המאה שיצא מהחלון ונעלם , בגלל ישבנה החצוף
        ושם הציירת אוגניה לולי , ולי קראו אז ללה כי אוגניה היה מסובך וללה זו בובה

        אהבתי

        1. הא, איזה צירוף מקרים מעניין. תלחצי על הלינק שצירפתי לשם שלה, תוכלי לראות עוד עבודות של אוגניה לולי. היא עושה הרבה מונטאז’ים כאלה, ויש שם דברים מעניינים. 

          אהבתי

  20. אני מרגישה לפעמים חלק מהמשפחה שלך. עכשיו זו אחת הפעמים כאילו עמדתי במקומך ועזרתי לבחור דינם של בגדים וחפצים.
    "ואיזה מזל שאנחנו יכולים לעשות את זה כשההורים עוד בחיים ולא אחרי מות."
    אכן. מבינה . זה מה שעשיתי איתם בדיוק לפני שנה, לפני שעברו דירה.

    ההתחדשות מכניסה מרחב ותנועה ועושה טוב בלב, לכן היא רקדה אני חושבת… שמחה על כך כל כך

    אהבתי

    1. ההתחדשות בגיל הזה מאיימת מאוד. מראש הם לא היו מעוניינים, וכשלפני כמה שנים התחילו לבנות בית דירות במקום הבית של הזקן מול המרפסת שלהם אחותי הציעה להם לעבור דירה ואבא שלי אמר שהוא כבר ימות בבית ההוא. אז לא. אבל אמא שלי באמת מאוד אוהבת חברת אנשים, ומוזיקה וריקודים. דברים שאבא שלי המופנם מאוד לא אוהב – תתני לו את השקט שלו בחדר שלו, עם המחשב והספרים והוא מאושר. לכן אולי זה יכול להצליח. היא תקבל את מבוקשה והוא את רצונו. אחת התמונות הנחמדות שנצרבה לי בזכרון לאחרונה: אמא שלי רוקדת עם הנכדים שלה בחתונה של אחיינית שלי, בת אחי. רוקדת ממש 🙂

      אהבתי

  21. מצטרפת לחבר’ה מעלי שכבר כתבו כי נחמד לשמוע שאמך נהנת וחווה את מקומה החדש בצורה חיובית.
    גם סבתא שלי, שנמצאת לבדה מאז שסבי נפטר לפני למעלה משמונה שנים, החלה באיזה שלב ללכת למועדון קשישים מספר פעמים בשבוע. היא תמיד מפליגה בתיאוריה על כמה שהיא נהנית מהחברה, מהמדריכים הנחמדים והאיכפתיים ומשלל יצירות, בעיקר מתחום הקרמיקה, שהיא נהנית בהכנתן.

    וכמובן, כל הכבוד לך ולאחותך על האיכפתיות הרבה והעזרה הרבה שלכן, שוב ושוב אני נוכחת לגלות לצערי, שזה ממש לא מובן מאליו. 

    אהבתי

    1. זה לא מתאים לכולם, אבל לאמא שלי ולסבתא שלך כנראה שכן. הקירבה למועדון הקשישים הזה היא אחת המעלות הגדולות של הבית החדש, וסיבה משמעותית בבחירתו. מקווה שאכן זה יוכיח את עצמו. 

      אהבתי

    1. ועכשיו גם קראתי את התגובות. תחושת השיכחה של אימך מכמירה את הלב כלכך… לכו איתה לשם, שתאסוף עוד כמה חפצים שאין בהם צורך ותיקח איתה לדירה הקטנה, ו"תעלימו" לה בחלוף הזמן. אחר כך קחו אותה לראות את הדירה הריקה לגמרי מתכולתה וספרו: החפץ ההוא נלקח על ידי הנכד הזה, שכלכך שמח בו. החפץ האחר נלקח על ידי הנכדה, הבת של…, ומשמש אותה בכל יום. תנו לה הרגשה שהחפצים קיבלו הזדמנות נוספת לשמח בנוכחותם אנשים קרובים. אם זה אמיתי, אפשר גם להראות לה תמונות של החפצים עם הבעלים החדשים. לא יודעת עד כמה כל זה יכול לעזור, לאור הכל, אבל אולי…

      אהבתי

      1. תודה על החיבוק בין הרווחים, ועל המחשבות. זה בהחלט עוזר אם היא יודעת (או מאמינה) שהחפצים עברו לאחד מבני המשפחה, כך קל יותר להפרד מהם. עכשיו רק צריך למצוא להם ’בית’. זה לא קל. פירסמתי בווטסאפ המשפחתי קול קורא, שיבואו לקחת, ובינתיים אין קופצים על המציאה. נכון שרוב הדברים שם הם מה שנקרא ’זבל’ (אני מאוד אוהבת את המילה הגרמנית Klamotten שמבטאת בדיוק את סוג הדברים האלה, stuff קרוב במשמעותו אבל יש לו צליל אחר), אבל פה ושם יש בהחלט מציאות. אלא שצריך זמן להגיע, לחפש, לצלול קצת פנימה. 
        אם היא תגיע לשם בשלב זה לפני שהרבה דברים ינוקו זה יכול להקשות עליה. כשהייתי איתה שם במיון הבגדים היא אמרה לי בכאב שהבית בכאוס טוטלי. כשהיא לא שם היא לא רואה את זה, וזוכרת רק את השלב המסודר. 

        אהבתי

  22. עדויות של אהבה ורוך זה חשוב.
    לא יודעת אם סיפרתי לך, אבל כבר עברו כמה חודשים מאז קראתי (במפתיע) את הספר ההוא של השיטה היפנית לסידור הבית, והיא מפליאה לעבוד בעבורי. הרעיון המרכזי הוא להניח את *כל* הפריטים שיש לך בקטגוריה מסוימת (נגיד בגדי ים ישנים) בבת אחת באותו מקום, ואז לבחור להשאיר מתוכם רק את אלה שממש משמחים אותך. ועל היתר לוותר. 
    אולי זה עוזר אפילו במקרה של דמנציה. אני חייבת להודות שמול השפע המוגזם של מה שיש (ושהיה) לי אפילו לי קל היה להזיז החוצה דברים שסתם הפריעו בדרך לדברים אהובים, ושהייתי מושיטה אליהם יד שוב ושוב ובסוף מוותרת כי הם היו סוגשל רק-קצת-לא-מתאימים.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s