אנטרופיה, או החוק השני של התרמודינמיקה

אני מגיעה לגמר הסמסטר על אדי הדלק האחרונים. אחרי שאני שבה הביתה מהשיעור
האחרון אני מעיפה מבט סביבי בלי סכי העיניים שמלווים אותי בתקופת ההוראה. אני מתה
על סגנון ההורות של הבת שלי: היא האמא הכי מאפשרת והכי זורמת שאני מכירה. העיקרון
המנחה את ההורות שלה הוא שעם הילדים נהנים בסביבה שתאפשר להם יצירה וכיף. הכל סביבה תמיד רגוע כל כך, גם כשאחד מהם נכנס לקריז ובוחן גבולות. הבית מחזיר לי מבט חצוף: בסלון ערמות של כביסה לא מקופלת, על הרצפה לורדים וקוביות לגו, ותבנית ענקית עם קמח ושמן שהילדים קוראים לו חול ירח ולשים ממנו גושי פסלים. פינת הצעצועים מגלה נטיות
אימפריאליות וכבר כבשה את הבית כולו. בובות, דפים קוביות לגו ופליימוביל, צלחות
ריקות אמיתיות ושל משחק, אבנים קטנות מהאוסף של הנכדה הגדולה ואצטרובלים, גולות
וחרוזים, אתי חפירה ודליים מהים, מפוזרים בחלל הבית באופן שווה. אני יוצאת למרפסת
הרחבה שלנו הפונה אל הואדי. שם מקבלות את פני ערימות כביסה מלוכלכת וחול נגרס תחת
עקבי, וכשאני מסיטה חלק מן החול אני מגלה רצפה מרובבת בכתמי גואש.

אין ברירה, אני יודעת, צריך לנקוט באמצעים קיצוניים. 'בת!' אני קוראת לה. החיים שלה עמוסים מאוד: בלילה היא עובדת, וביום היא לומדת ומטפלת בילדים. האיש שלה לומד ועובד. 'המנחה שלי מארצות הברית בארץ, והזמנתי אותו לארוחת הערב' אני אומרת לה. היא יודעת היטב מה משמעות הדבר. בעוד היא מסדרת את הבית אני והקטן שלה מסדרים את המרפסת. הוא נלהב לעזור. אני מראה לו איך לוקחים סמרטוט, טובלים בדלי, סוחטים, ומשפשפים את כתמי הצבע שעל הרצפה. ילד בן שנתיים וקצת, ברור לי שסמרטוט ודלי במערכה הראשונה יכולים להפוך מהר מאוד לכלי משחית במערכה הבאה, ולכן אני מחמיאה לו בהתלהבות על כל כתם קטן שהוא מצליח לנקות, מראה לו את הכתם הבא שצריך לשפשף. 'יאגי!' הוא מבקש, מילה שמשמעותה בשפתו 'קשה לי, אני לא מצליח, עזרי לי', ואני משיבה לו בקלישאות של טירונות: אין לא יכול, יש לא רוצה; או: מה שלא הולך בכוח הולך בעוד יותר כוח, מתעלמת ממבטיה התמהים של הבת. ניקיון בהחלט מוציא ממני את הרס"ר המשופם, תחביאו מפני את העצים לפני שאסייד את הגזעים שלהם בלבן. די מהר הוא אכן מוותר על שלב סחיטת הסמרטוט והשפשוף ונשאר בעניין של הדלי, טובל שוב ושוב את הסמרטוט ואת ידיו עמוק בתוך המים, מטפטף מים וסבון על עצמו וסביבותיו, ובסוף גם מתישב בלב השלולית שהוא יצר, ספוּג כולו.

בצהריים היא הולכת להביא את הבנות מהגן, והקטן עוזר לי להכין ארוחה. הוא עומד על שרפרף אדום לצד השיש ומתעקש להריח ולטעום הכל. הוא מומחה בקילוף שיני שום, ופוסק על ריחות שונים 'ריח טוב', או 'ריח לא טוב'. הוא נותן לי את הגזרים שאני מגרדת אחד אחרי השני, חוזר אחרי על המילה המצחיקה 'פומפיה', או 'מגרדת' ומכרסם את הזנבות. בינתיים הבנות מגיעות הביתה, ומיד כשהן רואות את הרצפה הנקייה והמבהיקה, הן שואלות: 'מי האורחים?'. אם לוקחים בחשבון את סבתא שלי ואת אמא שלי, הן דור חמישי לבלאגן, מטמיעות היטב את המשוואה שהחיים הם בלאגן, וסדר הוא תולדה של מאמץ אנרגטי יוצא דופן למען אורחים מיוחדים.

הבת שלי מצאה בית שאליו הם יעברו בסוף הקיץ, ואחרי שנה שהם גרים אצלנו היא והאיש שלה על שלושת ילדיהם יצאו מהכפר. מוקדם לסכם. כל הקיץ עוד לפני. 
Paloma Rincon, Heatwave

74 תגובות בנושא “אנטרופיה, או החוק השני של התרמודינמיקה

  1. וואו. נושמת עמוק. מתה עלייך ועל סגנון ההורות שלך – יכולת ההכלה שלך את הבלגן. מקווה שהקיץ הזה יעבור בשלום ובנעימים, ותיהני כאשר תקבלי את ביתך בחזרה, למעט ביקורים שמחים כמובן של כל האהובים. לא חושבת שהייתי יכולה לעמוד בכך שבתי תגור כאן עם משפחה. סליחה. ניסחת לא נכון. לא הייתי עומדת בכך. נקודה. בביקורים הקצרים – ערב, בוקר, אפילו לילה או שניים – אין לי בעייה עם הבלגן. מעדיפה את צחוקם של הילדים ואת החיבוקים שלהם ודברי החוכמה שלהם על פני בית סטרילי ושקט. אבל יש גבול….ואני שמחה על השקט והניקיון כשהם הולכים הביתה. 

    אהבתי

    1. אני ויכולת ההכלה של הבלאגן זה סיפור בהמשכים. אני רואה את הבת שלי ונזכרת בעצמי. אני לא הייתי בבית עם הילדים, אלא עבדתי וחקרתי. אבל כמוה, אהבתי את ההורות, ותמיד כשהיה צריך לבחור בין סידור וניקיון ובין להיות איתם לא היתה שאלה. אבל כן, גם אני חושבת שאשמח לקבל את הבית בחזרה. איך הקלישאה הזו, סבתא שמחה פעמיים, פעם כשהנכדים באים ופעם כשהם הולכים. 

      אהבתי

  2. אני מודה שדרושה סבלנות שאין לי, לחיות בצורה הזאת. אני מבין בהגיון שיש ילדים קטנים ומה לא עושים שיהיה להם נעים ונוח,אבל תאור כמו שתארת את הבית הוא מעל ליכולותי ואני לא סבא עדיין,למרות שלדעתי זה לא קשור לסטאטוס אלא לאופי ולי אין זה,לזוגתי יש ואני בטוח שבמאקרו זה עניין תרבותי ולא משהו נרכש. אבל לא הייתי סבא ואין לדעת מה יהיה בעתיד.

    אהבתי

    1. אני די בטוחה שכל הורה היה עומד במשימה. ועניין הבלאגן טבוע עמוק בגנים שלי. אצל הבנים שלי למשל, אין בלאגן. אולי כי למרות השיוויון והשיתוף בנטל, מי שעומד במטלות הקשות של הסידור והניקיון אלה עדיין הנשים. אולי גם זה ישתנה בהמשך. 

      אהבתי

  3. כבר שנה!  אצלי זה עבר מאוד מהר 🙂
    כבוד על הסבלנות.  לא יודעת אם הייתי מצליחה.  
    ושיעבור לכם הקיץ בכיף ובשלום!

    אהבתי

    1. באופן מפתיע, גם עלי היא עברה חיש מהר. אני די בטוחה שהיית עומדת בזה בהצלחה. יש משהו בידיעה שזה זמני שהופך גם את החלקים הקשים לאפשריים לגמרי. ושיהיה גם לך קיץ נפלא, עדה. 

      אהבתי

  4. כל הכבוד לך על הסבלנות. את ממש כמו להטוטן בקרקס ביכולת שלך לנווט בין כל העולמות בלי להפיל אף כדור

    אהבתי

  5. איזה כיף לקרוא. אני זוכר שאצלנו הבית היה מבולגן כשהילדים היו קטנים. אז ניקינו די מהר… את הפולניות מהראש וזרמנו עם הילדים. הם היו מציירים על עצמם, על ניירות שהיו מודבקים לקירות, על הלוח הענק והמגנטי – אבל ידעו לא שיש גבול כמו קירות ודלתות שלא מיועדים לציור. עד היום דלת חדר העבודה שלי נשארה עם חותמות גואש של הידיים שלהם. איזה כיף.

    אהבתי

    1. תכונת ה’פולניות’ (ושוב, מתנצלת בפני קורדליה, שבכל פעם מזכירה לי שזה מכעיס כשמכתימים ככה את הפולנים. אלא שאין לי אלטרנטיבה), היא באמת סוג של ’לכלוך’ שצריך לנקות מהראש. החיים הרבה יותר טובים בלעדיה. ובכל זאת אני רותמת אותה כשצריך לנקות לפני ביקור חשוב. לא מרגישה זורמת מספיק כדי שהמנחה שלי מחו"ל יכנס לבלאגן, ואולי זה גם לא צריך להיות ככה. צריך לשמור איזה ’שוט’ שיכריח אותי לסדר ולנקות מפעם לפעם. 
      אהבתי את הדלת עם טביעות הידיים מגואש. קצת כמו הסימונים של הגובה על הקיר מהסרטים האמריקאיים, אבל הרבה יותר ישראלי. 

      אהבתי

  6. יו, הוא כבר בן שנתיים,קטנצ’יק? אני זוכרת את הפוסט שבו התעורר בלילה שביתך עבדה והאכלת אותו בבקבוק.
    איך הזמן עובר מהר כשנהנים.

    תאמיני או לא, חשבתי עלייך לפני כמה ימים ועל הבת שגרה אצלך עם כל משפחתה. זה מרגיש כאילו הזמנתי את הפוסט הנהדר הזה.
    על הבלאגן אין מה להגיד, הייתי מתה על המקום, בגלל זה את מופלאה בעיני. אין עלייך, אמא וסבתא מופלאה.

    אהבתי

    1. הזמן, כמו שאיינשטיין גילה, יחסי לגמרי. הנוכחות של הילדים מלמדת אותך כמה הרבה זמן זה שנה וכמה אפשר להספיק במהלכה, ומהפוסט ההוא עברו שנתיים בערך. כנראה שבאמת הזמנת 

      אהבתי

  7. איזה כיף לבת שלך שאת מעריכה את סגנון ההורות שלה ולא שופטת אותה על הבאלגן, איזה כיף לה על העזרה שאת נותנת.
    לרתום ילדים לעזרה בעבודות זה לא עניין של מה בכך, אבל בסופו של דבר זו ההורות הנכונה יותר והיעילה יותר. לי לא תמיד יש כוח לזה, אבל אולי זה גם עניין של תעדופים…

    אהבתי

    1. כל ה’פרויקט’ הזה, שהם עברו לגור אצלנו באופן זמני, עד שהבית יהיה מוכן, ואחר כך כשכבר היה מוכן, עד שתגמר השנה, לא היה יכול לצאת לפועל אם הייתי מהסוג שבלאגן נכנס לו מתחת לעור. אין לי זמן לסדר בלאגן של 7 אנשים, וגם לא חשק. אז או שהדברים היו מגיעים לפיצוץ, או שחיים עם זה. בתור מי שבעצמה היתה בלאגניסטית לא קטנה (וגם עכשיו אני כזו. רק שעם הבלאגן של עצמי אני מסתדרת), אני לא שופטת. תעדופים, כמו שאמרת. 
      הילד הזה לא הולך לגן (עדיין). כשהוא בבית בבוקר הוא בכיף עוזר בעבודות. בעיקר הוא אוהב ללחוץ על כפתורי ההפעלה של מכונת הכביסה והמדיח. אני מניחה שאת זה גם אני אוהבת 🙂

      אהבתי

  8. זה יפה שאתם חיים בכזו הרמוניה והתחשבות. אני חושבת שאני אוהבת את סגנון ההורות הסבלני שלך וגם את הזורם של הבת.

    אהבתי

  9. השתעשעתי, לדמיין אותך כרס"ר משופם ועוד יותר את עצמי ככזו.
    אצלי הסדר קודם אפילו לניקיון, חייבת שיהיה לי מסודר מול העיניים ולמרות זאת, עם הנכדים אני לגמרי מאפשרת להוציא ולפזר את כל הצעצועים אך ברגע שחזרו לביתם, מיד מתקתקתמשיבה כל דבר למקומו מנקה ומצחצחת.
    אם פעם הייתי אמא שלא מרשה לעלות עם נעליים לספה, כיום אין לי בעיה שיטפסו ויקפצו עליה. אם פעם לא אפשרתי לשחק בבוץ בתוך הבית אלא רק בחצר, כיום אני מספקת להם את הבוץ ומארגנת להם משטח עבודה.
    אתמול כשהגיעה אלי חברה אפילו לא טרחתי לנקות, תמיד כשהיא מגיעה (ויש לה עיניים של בולשת) היא מחמיאה לי על הסדר והניקיון. החלטתי שלא עוד, לא אכנע לדחף להיות וונדר וומן בשביל זה המציאו את גל גדות.
    אני משערת שיהיה קשה מאד כשכולם יעזבו את הבית, למרות ההקלה. אין כמו השמחה כאשר הם בבית, אפילו כשתש הכח.

    אהבתי

    1. זה ככה, שעם הנכדים רכים הרבה יותר מאשר עם הילדים. גם כי יש מי שדואג להציב להם גבולות ואנחנו לא צריכים לריב איתם, וגם כי אנחנו כנראה התבגרנו, והבנו שנעליים על הספה זה לא סוף העולם. אני תמיד זוכרת את סבתא שלי המופלאה, הרכה והנהדרת, זו שאצלה בקיבוץ הייתי מבלה כל קיץ, כמה אהבתי אותה וכמה תמיד דאגה לי – ואיך זה לא הסתדר לי עם הסיפורים של אבא שלי עליה, על הנוקשות והעקשנות. שנינו צדקנו מן הסתם. 
      ואני מוכרחה לשאול איך הגיבה החברה עם עיני הבולשת כשהבינה שבשביל לראות את וונדר וומן היא צריכה לקנות כרטיס לקולנוע, ושאת אכן לא מושלמת?

      אהבתי

      1. היא לא הגיבה, כי מיד כשנכנסה התנצלתי. מה לעשות אני בכל זאת לא משתחררת מהפולניות שלי עד הסוף.
        בתי תמיד לועגת לי כשאני מתלוננת שלא הספקנו לנקות. מציעה לי ללכת להתרשם בבתים אחרים, כדי לקבל פרופורציות. 

        אהבתי

        1. בתך לא צריכה ללעוג לך, למרות שהיא אולי צודקת בפרספקטיבה כוללת. כל אדם והסטנדרטים שלו. ההתנצלות מאשרת שאת ’בסדר’, שאת מודעת לנורמות החברתיות. וגם שאת נמצאת מחוץ לאזור הנוחות שלך, ומנטרלת את הביקורת הפנימית של המבקרת, גם אם היא לא אומרת מילה. 

          אהבתי

  10. גם אני שונאת לנקות! 

    חשבתי לרגע, שלגדולים שלי היו הרבה יותר צעצועים מאשר לקטנה. ז"א יש לה אבל היא לא באמת מתעניינת בהם ולכן גם הפסקנו לקנות באיזשהו שלב. היא מעדיפה לשחק עם אנשים. תמיד העדיפה וגם אני. יש פחות שאריות שצריך לנקות ולסדר ככה…

    אאוץ’ התמונה עם הגלידה, כואבת ממש

    אהבתי

    1. היי פייב, אחותי! זה אחד העיסוקים הסיזיפיים הגרועים ביותר, אם לא ה-. כל ילד עם ההעדפות שלו. הגדול שלי אהב ספרים. ואחר כך מחשבים. הקטן היה מסתובב עם חבר דמיוני, ראנזר, והיה מנהל איתו שיחות עמוקות לתוך הלילה (ראנזר, מסתבר, היה יתום, ואף אחד לא אמר לו מה לעשות, בר מזל שכמותו). וזה לגמרי ממשיך היום, כך שאני מניחה שהקטנה שלך בעלת יכולות חברתיות יוצאות דופן, ושהיא תעסוק במשהו שכרוך בעבודה אינטנסיבית עם אנשים, כמו פסיכולוגיה. 
      התמונה עם הגלידה כואבת, והאבטיח זכה לשם המפוצץ discomelon 🙂 

      אהבתי

  11. הנכד נשמע כמו ממתק אמיתי 
     
    מי ידע שהאלטר אגו שלך הוא רס"ר שמש ?!כולל השפם ? האלטר אגו שלי הוא גרושו מרקס (בגלל השפם ..) 

    זה לא בלאגן מה שאת מתארת אלא חמימות אנושית מקסימה -פשוט שמש שמאירה את הסביבה ! 

    ושבת שלום 

    אהבתי

    1. דוכיפת, איזה כיף שבאת לבקר. מתגעגעת. הנכד הוא אכן ממתק רגיש לריחות, ולו עצמו יש ריח משגע. האלטר אגו שלי לגמרי רס"ר, יותר ’ניסים’ מ’שמש’, אבל השפם שם, כמו גם הגישה המפקדת והנוקדנית. בגלל שאני מדכאת אותו רוב הזמן כשהוא יוצא הוא חוגג, ואני באמת צריכה לרסן אותו שלא יתחיל לצבוע גזעים בסיד לבן. שבת שלום, יקרה, שמחה לשמוע ממך 

      אהבתי

  12. נהדרת את. נראה לי שתזכרו את הקיץ הזה הרבה מאוד שנים, וגם הנכדים יזכרו אותו. גאה בך כל כך על הבחירות שלך שלא לפוצץ, אבל כן לבקש שינקו כשאת צריכה בית מסודר.
    אני במשבר מקומי עם אמא שלי. היה פיצוץ אצלנו, ועכשיו שתינו לקחנו זמן לנשום. לפחות ככה זה מרגיש מהצד שלי. אני חושבת שהגיע הזמן להגיד לעצמי את כל הדברים שחסרים לי אצלה ולראות אם אני יכולה לחיות עם מי שהיא כן. היא אדם לא קל, ואפילו פוגעני, יש בה אפס יכולת הכלה, והיא לא ממש אוהבת אנשים. היא כבר לא תהיה האמא שהייתי רוצה שתהיה לי. אני חושבת שעכשיו הזמן לבדוק איזו בת אני מוכנה להיות. 

    אהבתי

    1. בנות ואמהות, אחד הנושאים הכי טעונים אם לא ה-. מאוד מבינה את המשפט האחרון שלך, ההכרה בכך שהיא מי שהיא, וכבר לא תשתנה, ועכשיו צריך לבחון איך את מוכנה להשתנות, אם לא עבורה, עבורך. 
      בסופו של דבר הבית נקי, גם אם צריך בשביל זה להזמין את המנחה מחו"ל לארוחת ערב. והאמת היא שעכשיו השותף יכול להזמין אנשים אחרים, כי התחזוקה של הניקיון אחרי המאמץ הגדול קלה יותר. וגם אתם ברשימה 🙂 

      אהבתי

      1. אומייגאד התנגשות עולמות!

        תמיד מצחיק ומשמח אותי לשמוע על בלוגרים חברים. כמו שאמא שלי חזרה ממפגש של חברים לתחביב הגננות שלה עם ד"ש מבלוגרית ותיקה שפעם עשתה לנו בוק ביחד 😉

        אהבתי

          1. נכון, אבל היה קר מדי בשבילי. אולי זה עוד יקרה!
            מבחינתי בקיץ יש סיכוי גדול יותר, אם את לא נודדת בעונה הזאת, יש לי ביקור קבוע באיזורך באיזור מצעד הגאווה הרלוונטי. 

            אהבתי

      2. איזה כיף! נשמח מאוד לבוא! 

        יש לנו מרתף שעם הזמן מצטברים בו כל הכלים והצינורות והחוטים ומה לא – של ממיע. במקרים פחות קשים, ביקורים של האחות שלו היו מכריחים אותנו לנקות אותו. אבל כבר כמה זמן שאפילו היא לא מצליחה לגרום לי לגרום לו לנקות את המרתף. תודה לאל, מגיעים אלינו השבוע אורחים מארה"ב וסוף סוף המרתף נקי! ובא גואל לציון.

        כתבתי פוסט על המפגש האחרון עם אמא שלי – אשמח לנקודת מבטך האמפטית. 🙂

        אהבתי

  13. אם לעזוב את הבלאגן, אני חושב שכתבתי לך פעם אולי כשהם עמדו לעבור אליכם, מאבדים את הפרטיות. נכון שצריך לעזור לילדים והכל בסדר אבל זה בא על חשבון משהו. אני בטוח שתנשמו לרווחה כשהם יתמקמו בבית משלהם וישאירו לכם בחזרה את הבית.
    ובלי קשר לנאמר לעיל, תמיד טוב להראות שניקיון לא בא לבד וצריך להשקיע ואין ספק שהנכד למד שיעור בניקיון.

    אהבתי

    1. לכל החלטה יש מחיר, ואני חושבת שאם לא היינו מקבלים אותם בזרועות פתוחות היה לזה מחיר גבוה הרבה יותר. בסופו של דבר השנה הזו היתה משמעותית מאוד, עבורם, עבורנו. וכן, זה יהיה מקרה של להוציא את העז מהבית, אבל עז אהובה מאוד. 🙂
      ילדים לומדים בעיקר מדוגמה אישית. ללא ספק. 

      אהבתי

    1. אני תמיד טוענת שהאנרגיה שדרושה לשכנוע עצמי שאפשר לחיות עם בלאגן היא חד פעמית, לעומת האנרגיה הסיזיפית האינסופית שנדרשת לתחזוק הסדר כל הזמן. מצד שני, גם אני נזקקת לאורח החשוב כדי לדרבן את עצמי להשקיע את האנרגיה הזו כשכלו כל הקצין. אנחה. 
      גם אני מקווה 

      אהבתי

  14. חייכת אותי עם השפם הרס"רי 🙂
    אני מזמן הייתי מאבדת את עצמי שם ככה. 
    כל הכבוד מניפונת! מקווה שהיה להם ערב נעים.
    שבוע מבורך!

    אהבתי

    1. הערב עם האורח? היה נפלא. ישבנו במרפסת. השותף הכין אוכל (אחרי המון זמן שלא היה לו זמן), ודיברנו, וצחקנו. הוא איש נפלא, המנחה שלי מחו"ל, נפש אצילה ממש. 

      אהבתי

  15. השנה הזו עברה לי מהר מידי, בקפיצות ענקיות. לא מאמינה שהם אצלכם שנה. זה מצחיק שזה פוסט שמתאר בלאגן, אבל כל מה שאני הרגשתי ממנו זה נחת ורוגע אמיתיים. יש לי תחושה שלמרות הבלאגן הילדי שנוצר לך בבית, את לא בדיוק רוצה שהקיץ יעבור לו…
    הנכד שלך אגב נשמע מתוק אמיתי. 
    שיהיה שבוע טוב ורגוע מניפה

    אהבתי

    1. ממש שמחתי לשמוע שהבלאגן נשמע לך מלא נחת ורוגע. הקיץ חשוב לי מכל כך הרבה בחינות, אישיות ומשפחתיות, שאני אכן מתכוונת לצלול לתוכו בעיניים פקוחות לרווחה, ומקווה שאפיק ממנו את המירב. ואת צודקת לגבי הנכד, הוא ממתק מתרפק 🙂
      שבוע טוב גם לך, טוקס. 

      אהבתי

  16. וואוו, לא חשבתי שהבת שלך עדיין גרה איתך עם כל המשפחה. את ממש נשמעת סופר אמא שאפשרת את זה (וגם בטח זה מרתק להסתכל על הגדילה של הנכדים ולהשוות את זה לדרך שבה גידלת את ילדיך ולחשוב על מה שמחכה לנכדים…)

    בהצלחה לבת ולכל הילדודס עם המעבר ומקנאה בך שאצלך נגמרה שנת הלימודים. אצלי אוטוטו מתחילה תקופת מבחנים ובכל סמסטר מחדש אני רק תוהה איך אני עוברת אותה בחתיכה אחת…

    אהבתי

    1. תקופת המבחנים זה גם בשבילי . אני צריכה לחבר אותם, ואחר כך לבדוק. לא תאמיני לי, אני יודעת, אבל זה לא פחות גרוע מלעשות מבחנים. ותגידי, אם כלם כל כך שונאים את זה בשביל מה זה טוב? ואני מסכימה. אלא שאין לי דרך אחרת לתת ציונים (אלא אם כן מדובר בסמינר, ואז צריך לכתוב עבודות. לפעמים זה גרוע יותר), וציונים הם חזות הכל כיום. בהצלחה לך 🙂

      אהבתי

  17. אם אפשר לסדר את זה תוך יום, זה לא בלגן. ^_^
    אהבתי את הרעיון של להיעזר בבן שנתיים.. לא יודעת אם אני אצליח להיות קשוחה כל כך וכנראה הקרבה לדלי תלחיץ אותי… אבל אחלה רעיון!

    אהבתי

    1. ה-כ-ל אפשר לסדר תוך יום. תלוי כמובן ברמת הסדר. ובגיל שנתיים הכל משחק. הכל כיף. הלוואי והיינו מצליחים להשאיר את ההתלהבות הזו גם בהמשך. 

      אהבתי

      1. נכון. פשוט צריך להגדיר מחדש מה זה "סדר". ופשוט צריך ליצור שיחדש מסונכרן עם שאר העולם עם "בלגן הוא סדר" בהגדרות, ואז אפשר להיות מסודרים מההתחלה.

        אהבתי

  18. הרבה אנתרופיה זרמה במערכת שלכם בשנה האחרונה.
    בכל אופן, בסטנדרטי הבניה בארץ, שנה זה בהחלט לא הרבה זמן.

    הקטע עם הנכד הפעוט משעשע.
    אינני יודע באיזה מרחק מכם יגורו הבת והנכדים, אבל למרות ההקלה, הגמילה עשויה להיות קשה. מאחל לכם שהריקנות תתמלא במהרה.

    אהבתי

    1. איכשהו אני לא דואגת. כלומר, כן, יהיה געגוע, ומתרגלים, ופתאום הם לא כאן כל יום, אבל יש גם 4 נכדים נוספים, ביניהם התאומים והנכדה החדשה שנולדה לפני חודש שצריך להקדיש להם זמן, וזה רק מהצד של המשפחה. יווצר איזון חדש, אחרי זמן מה. 

      אהבתי

  19. פוסט מקסים , במיוחד עם בן השנתיים , הצעצועים משעממים ואין כמו לעשות בחיים האמיתיים עבור ילדים , זההמשחק האמיתי עבוכ
    רם , הם לומדים שהחיים די כיפיים ומעניינים , לא שייכים רק למבוגר ואפשר ללמוד
    ונסיים בבדיחה : "איש אחד , מעדה אחת , אימו נפטרה בשיבה טובה
    . ואישתו לא ידעה איך לבשר לו . אז היא ניקתה הבית יפה יפה , הכינה מטעמים , סידרה שולחן מכל טוב
    נכנס האיש הביתה ובסיבוב כף יד פרוסה שאל : *למה מי מת ? *

    אהבתי

    1. אהבתי את הבדיחה . והרי זה כל עניין ה’משחק’ – לדמות מצבים ולהכין את הילדים לקראתם, משחק בבובות, ב’בית’, משחקי כאילו ודימיון. ורק הבהיה במסך אולי שייכת לרובד ה’סיפור’ ולא המשחק, אלא שזה סיפור פאסיבי לגמרי. אולי משחקי מחשב אינטראקטיביים קצת פחות פאסיביים, אבל עדיין אין תחליף לאינטראקציה האמיתית בין שני בני אדם. 

      אהבתי

    1. אולי זה חלק מהכבוד שאנחנו מפגינים כלפיהם, ואולי שריד של ’מה יגידו’ המאוס. בכל אופן עדיף לרתום את העניין לצרכים שלך, מאשר לתת להם לנהל אותך. 

      אהבתי

      1. בהחלט עדיך ואני חושבת שלרוב אני מצליחה בכך.

        קיץ מוצלח! (התחלתי את הסדרה, אבל אין לי עדיין דעה).

        אהבתי

  20. מצידו השני של תקופת המבחנים (כנבחנת..) הכותרת קצת הרתיעה אותי, אבל הפוסט כרגיל משך אותי פנימה, ובסוף אפילו נשארתי עם טעם של עוד (ולו רק בזכות האבטיח ולא רק בזכות האבטיח).
    ילדים חמודים מאוד שכתובים יפה מאוד.

    אהבתי

  21. כשהייתי ילדה, הבית של ההורים שלי תמיד היה נראה כמו סדום ועמורה
    רק כשהיו אורחים הוא באמת היה הופך להיות מסודר
    אבא שלי היה מכריח אותנו לסדר את החדרים שלנו ולהתנהג יפה
    אני יכולה להבין את הבלאגן כשיש ילדים
    והאמת שאני משתדלת לשמור על סדר ולו רק בגלל שאין לי כוח לסדר אחרי עצמי אחר כך

    חוץ מזה שבמחשב שלי ובסמארטפון אם לא יהיה מסודר… לא טוב

    נראה לי שעם כל הבלאגן והצפיפות נהנית מהשהות של הבת ומשפחתה אצלכם
    בטח זה יהיה מוזר אחרי שהם יעברו לביתם ה"חדש"

    אהבתי

    1. אורחים זה כנראה ’שוט’ אוניברסלי כשצריך לסדר. אבל באמת ש’סדום ועמורה’ נשמע מתאים למה שקורה כשיש ילדים קטנים ואין זמן לרדוף אחרי הדברים יום יום. ודאי שנהניתי. כמו בשיר, ילדים זה תקווה 🙂

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s