עונת המלפפונים

יש לי נטייה לספר על הצלחות, ואני ממש מקווה שזו לא המקבילה המילולית לתמונת סלפי פאתטית עם שפתי ברווז מכווצות, אבל אולי זה קצת כן. אני יודעת שבדרך כלל דווקא כישלונות טומנים בחובם הזדמנות ללמידה עצמית, אם מצליחים לבלוע את דמעות האכזבה ולבחון ברצינות מדוע זה קרה. הצלחות הן לרוב מקריות, צומת של נסיבות והזדמנויות, או במילה אחת מזל. זו הסיבה שלרוב גם אי אפשר לנבא הצלחות, או לחקות אותן, וגם אם ההצלחות מנותחות ומפורקות לגורמים וסיבות ובחירות, הלימוד 'על אודות' יכול אולי להסביר אותן בדיעבד, אבל לא ממש לתת כלים לחזור על הצלחות עתידיות או לנבא אותן. אבל משהו במבנה האישיות ה'הכי טוב' שלי, בנטייה הכנראה-מולדת לראות את חצי הכוס המלאה (גם אם היא חצי מלאה רק בגלל שבמקרה השארתי אותה בחוץ וירד גשם), גורם לי לכתוב מחדש את הסיפורים שלי עם סוף טוב. חולה על סוף טוב, גם אם הוא מתמהמה במשך שנים, ואפילו אם זה רק סוף של פרק, ולא של הספר כולו. ואולי בכל זאת אפשר ללמוד משהו מהסיפור הבא, ולבסס דפוס פעילות חדש.

אתמול נפוליאון שולח לי מייל, מבקש להתקשר. נפוליאון איש קטן וכוחני, זה לא מבשר טוב. אבל הנה אני, רגועה כמו מלפפון שעלה ממגרת המקרר, מוכנה לכל. תתקשר, אני כותבת לו, בקיץ כולנו עובדים מהבית או מהספריה, ואני בבית. תתקשר. די מהר מתבררת סיבת השיחה. נפוליאון כועס כי פנו אליו מועמדים אפשריים לתקן שפורסם, והוא לא ידע. לא ידעתי שפורסם תקן, הוא נוזף. למה לא התנהל דיון מחלקתי על פתיחת התקן כמקובל? הוא מוחה. למה בעיתוי הזה? הוא דורש לדעת, ולמה אין בתקן הגדרה מדויקת יותר של תחומי המחקר? למה לא נערך דיון תיאורטי בשאלה מה אנחנו מחפשים, האם חוקר צעיר שזה עתה סיים דוקטורט או חוקר ותיק יותר, והרי אי אפשר למדוד אותם באותם קני מידה. והאם דג הכסף שאמור להצטרף למחלקה ישתתף בדיונים או לא? נפוליאון, אגב, חושב שלא, בנימוק פרוצדוראלי. אבל אני יודעת שזמנו של נפוליאון אוזל. עוד שנים אחדות יפרוש, והוא רוצה להותיר חותם בדמות תקן בצלמו במחלקה, כמו כל הנפוליאונים, כל התימרונים האפשריים ייושמו; כל התותחים הכבדים טעונים, ומוכנים לירי.

אני בודקת במדחום פנימי את הטמפרטורה של המלפפון הפנימי שלי. עדיין קריר ורגוע לגמרי. ברור לי שנפוליאון משתמש פה בשיטותיו הביריוניות כדי להקטין אותי וכדי לאשש את סמכותו. ברור לי שהוא מבקש על הדרך לקדם מועמדים מטעמו, שהתזמון פחות מתאים להם. אבל גם אני לא בדיוק צחה וברה מכל אשמה. בא-רור שלא קיימתי דיון בנושאים הללו. למדתי את הכלל החשוב ביותר בניהול: עדיף להתנצל מאשר לבקש רשות. אבל אני גם לא מעוניינת לפתח את העימות למלחמה גלויה בינינו. אני מסבירה לנפוליאון: דווקא כן נערך דיון מחלקתי על פתיחת התקן. בדיון שנערך על הבאת הדג הכסוף למחלקה דובר על כך שבמקביל יפתח תקן פתוח. זה התקן. בענייני התזמון והתוכן אני מתנצלת. אכן היה צריך להתקיים דיון, אלא שההנהלה הנוכחית בעדנו, ותקן משוחרר לא יוחזר, וההחלטות שלי השאירו את כל האופציות פתוחות. במילים אחרות, אני מודה באחריות ובו זמנית מסבירה שהכל עוד לפנינו. הוא יקבל את הבמה שלו. במהלך השיחה הוא חוזר ונוזף בי, ואני חוזרת ובודקת את הטמפרטורה הפנימית שלי: אני נשארת באזור הירוק, ולא גולשת לאדום. הכל בסדר.

בסוף השיחה אני שואלת את נפוליאון אם הוא יכול להמליץ לי על מרצה לתוכנית אחרת שלי, כי הוא מכיר אותה הכי טוב. נפוליאון נופל בפח המחמאות כמו כולם. נפוליאון מתרכך. נפוליאון מספר לי אנקדוטה מימיו הראשונים בהוראה. אנחנו מנהלים שיחה נורמאלית לגמרי, אפילו צחוק היה שם. לא חשבתי על זה, הוא אומר, אבל תני לי כמה ימים, והקול שלו נינוח ורגוע.

אחרי השיחה שלנו, אני כותבת מייל לכל החברים. אני מתארת את המצב הקיים. אני מתנצלת שלא קיימנו דיון מעמיק מקדים, מבטיחה שעוד נקיים בהמשך. ביני לביני אני מגחכת. המלפפון שבתוכי כבר לא קריר או ירוק. אם תדחקו אותי לפינה אודה שהוא דומה יותר כעת לעגבניה סמוקה. אבל אני מרגישה נפלא, מחודדת, מדויקת. אולי זהו סוד כוח הניהול הנשי. לעשות מה שאני רוצה, ואחר כך להודות באשמה ולהתנצל בפומבי, בלי להרגיש שמשהו נגרע מכבודי, ושכולם יקפצו לי.

rie cramer
(Rie Cramer (1887-1977

לא משהו עמוק*

(*מתוך: מכה אפורה, מלים ולחן יהלי סובול)

בסופ"ש עלעלתי בסדרות ישראליות. אם מוצאים סידרה ישראלית טובה זה פעמיים כי טוב, בגלל שהיכולת להבין ניואנסים תרבותיים ולשוניים מקסימלית וההנאה גדלה בהתאם. הנופים מקומיים, הדמויות מהדהדות את הדודה והשכן, והפאנצ'ים משלנו. מה עוד נבקש מאיתך מכוֹרה, ובמיוחד לאחרונה, כשישראל הופכת למעצמת סדרות שנמכרות לחו"ל כמו 'חטופים' או 'רמזור'. באמת שיש לנו כוחות יצירתיים נפלאים. נפלתי על סידרה כלשהי, לא משהו עמוק, אפילו לא מתוק, אבל סביר, ועקבתי אחרי שניים שלושה פרקים. עד ששמעתי קול מוכר מן המסך. בשנייה הראשונה התבלבלתי, ולא זכרתי מניין אני מכירה אותו, למרות שידעתי שאת השחקן הזה אני מכירה היטב. תפקיד אורח, לא דמות מרכזית, אבל כן סצינה חשובה. ורק כשעצמתי עיניים והקשבתי לקולו בלבד זיהיתי את האיש: פרופ' מז'יניק נקרא לו.

jack-of-diamonds-stavros-damos
Stavros Damos The Jackof Diamonds

אם אני הבכורה של הכוהנת הגדולה, הוא המז'יניק שלה, 'אחי' האקדמי הצעיר. כדרכם של בני זקונים, המז'יניק אהוב על הכוהנת במיוחד. הוא לא קיבל תקן באוניברסיטה שלנו, ונדד לאוניברסיטה אחרת, פריפריאלית, שם הוא שקע בתחום פריפריאלי בדיסציפלינה שלנו. הכוהנת הגדולה ניסתה לדחוף אותו לתקן באוניברסיטה שלנו, ללא הצלחה. אין ביקור שלי אצלה שהיא לא מזכירה אותו, את הפספוס הגדול מבחינתה כי התחום שלו איננו מכוסה 'אצלנו', וכי בעיניה הוא גדול בתחום, ולבסוף חוזרת על רצונה שיעבור לאוניברסיטה שלי/שלנו, אוניברסיטת הבית שלו. כשפרשתי מעריכת כתב העת, תפקיד שמילאתי 7 שנים רציפות לבדי, נטלה ועדת עורכים של שלושה את המושכות מידי, והמז'יניק ביניהם, היחיד שאינו מהאוניברסיטה שלי. בינתיים עברו שנתיים וטרם יצא כרך חדש של כתב העת, אבל זה כבר לא ענייני, כפי שאני חוזרת ואומרת לכוהנת הגדולה. שתלחץ את המז'יניק, ואין לי ספק שהיא אכן לוחצת. עכשיו תורו.

בינתיים המז'יניק שולח ידיו לתחומים אחרים. כתב ספרי שירה, וגם שני ספרי פרוזה. את הספר הראשון, שאף זכה באיזה פרס ספרותי לספרי ביכורים, קיבלתי לקרוא מהכוהנת, עותק עם הקדשה אישית מהמז'יניק. כשהעבירה לי את העותק ושאלתי לדעתה על הספר זכיתי לראשונה לראות את הכוהנת חסרת מילים. רק אחרי שקראתי את הספר הבנתי למה. אדם קרוב אצל עצמו, ובספר מצאתי אותה וגם רבים אחרים מהתחום שלנו. הנורא ביותר היה שהספר, שנכתב בגוף ראשון, שרטט דמות איומה למדי של הכותב. הוא היה שילוב בלתי אפשרי של עלילה משעממת ואלימה. כתבתי כאן בעבר כשהמז'יניק פנה לחברה האנגליה שלי, בבקשה להשתמש בשמו של אביה הפרופסור בספר הבא שלו, ושהמלצתי לה לדחות את הבקשה על הסף. את הספר השני שלו כבר לא קראתי. ועכשיו הוא גם שחקן.

אני מנסה להבין את ההרגשה הבלתי נעימה שעולה בי כשאני רואה אותו על המסך. בספר 'טוהר וסכנה' הגדירה הסוציולוגית מרי דאגלס 'לכלוך'. ההגדרה האוניברסאלית של 'לכלוך' היא כל דבר שאינו נמצא במקום שבו הוא שייך. בוץ למשל, בסדר גמור אם הוא בגינה, אבל אם הוא על רצפת הסלון הוא לכלוך. שערה מהראש נפלאה כשהיא מחוברת לקודקוד, אבל במרק היא לכלוך מעורר בחילה. אני חושבת שתחושה דומה עולה בי כשאני רואה את המז'יניק משחק תפקיד משני בסידרה בינונית. לא שייך. יש בזה גם משהו מגוחך, כמו כשמייקל ג'ורדן הכדורסלן הגדול מכולם פרש ב1993 והלך להיות שחקן בייסבול מגושם ובינוני. למה הוא צריך את זה. ואי אפשר כמובן להתעלם גם מ'מה זה אומר עלי'. כי ככה זה אנשים, כל תופעה שאנחנו חווים אנחנו מפרשים דרך העדשות האישיות והתרבותיות שלנו, וקודם כל בוחנים איך זה משליך עלינו. אז למה זה מפריע לי הפיזור הזה של הפרופסור הבינוני הפעלתני, שהוא גם משורר וסופר וכעת גם שחקן בינוני? אולי כי מה זה אומר על התחום שלנו? מה זה אומר עלי? האם המנעד של הפעילות שלו מעורר בי קנאה?

בשישי מגיע אלינו הבן הבכור עם אשתו והילדים, נכד4 ונכדה7. נכד4 ילד מתוק להפליא בן 3.5, שגדל על 3 שפות, מבין היטב וגם מדבר אבל מבליע מילים ומשלב הדיבור שלו נמוך מאוד. כעת הוא מתחיל טיפול אצל קלינאית תקשורת. איך הולך לו? אני שואלת, ואמא שלו מספרת שנחמד לו להפגש עם הקלינאית, שיש תרגילים שעושים איתו גם בבית. לא, היא עונה לי, זה לא בגלל שגדל על שלוש שפות, אין קשר לפי הקלינאית. השותף כועס. מה קלינאית תקשורת, היום כל ילד מאובחן עם בעיות, תראו כמה הוא חכם ומושלם. אחרי שהם הולכים אני מנסה לברר איתו למה הוא כל כך אנטי, ומאיפה הכעס הזה. 'כי הוא הנכד שלי', עונה השותף בתרעומת.

stavros-damos-the-wise-reinvented-series
Stavros Damos The Wise Reinvented

שוקולד

אין לי בעיה עם אלכוהול. כוס בירת חיטה בפאב בחו"ל, גביע יין טוב עם ארוחה מיוחדת, או כוסית וויסקי שמחליקה לגרון והאדים שלה מבשרים בישום קל. אני גם בסדר גמור עם עישון. בעבר תיעבתי את ריח הסיגריות והמעשנים. בתור מי שבילדותה נסעה בתחבורה ציבורית בימים שבהם היה מותר לעשן באחורי האוטובוס, נוצר אצלי קשר פבלובי מיידי בין עשן סיגריות מסריח לתחושת בחילה באוטובוסים. התחלתי לעשן בגיל 50 בגלל הרפואית. דחיתי את זה כל חיי גם בגלל אחותי הגדולה, שעישנה סיגריות מגיל 15, ובגלל אחי ואחותי הצעירה שעישנו פה ושם. זיהיתי סכנת התמכרות גנטית לעישון והתרחקתי מסיגריות לגמרי. כיום, צחוק הגורל, אחותי הגדולה פותחת עלי זוג עינים ופה ענק כשהיא מגלה שאני מעשנת, היחידה בקרב האחים. אלא שאני מגלגלת לי בעצמי סיגריות מטבק אורגני ושולטת בגודל הסיגריה ובעובייה, והגבול שלי ברור לגמרי, עד סיגריה אחת ליום, ומעולם לא חציתי אותו. טוב לי עם תחושת המסת המחסומים שמספקים לי ה'בריחות' הקלות הללו מן המציאות, לא טשטוש מלא או שינוי צבע, אלא קצת ריכוך הקווים החדים, קצת הורדת חומות, קצת פחות מודעות עצמית ושליטה מלאה. עם אלכוהול וסיגריות אני משחררת קצת שליטה ונשארת בשליטה.

'שמי כמו מניפה, ואני מכורה לשוקולד', או: למה אין קבוצות לשוקוהוליסטים אנונימיים?

אבל מול שוקולד אני חסרת אונים. חבילות שוקולד סגורות עוד יכולות להחזיק מעמד ימים אחדים בבית. אבל מרגע שנייר העטיפה המרשרש הוסר זו שאלה של זמן, וזמן קצר במיוחד. חבילת השוקולד מדברת אלי. זו איננה מטאפורה. היא אומרת לי 'ממילא תחסלי אותי. עדיף לגמור אותי כמה שיותר מהר, כדי שהפיתוי לא יישאר בארון/מקרר וישבש לך את המחשבה'. והיא צודקת. עד שהחבילה לא מסתיימת אני ממילא חסרת מנוחה, מודעת לפיתוי הזה הממתין לי במקרר, משובשת, לא מפוקסת. לסם הזה נחשפתי כבר בילדות. החל מחבילות הפרה האדומה שסבתא שלי היתה מביאה מן ה'מחסן' שבקיבוץ, עבור בחטיף השוקולד עם הקוקוס 'באונטי' ש'גיליתי' בכיתה ה"א באנגליה שקשה לי לעמוד מולו היום כשהוא קורץ לי במדפים ליד הקופה בסופר, וכלה בשוקולד 70 אחוז איכותי שנמכר כיום עם טיקט של בריאות. אמא שלי היתה מחביאה את חבילות השוקולד שסבתא שלי הביאה, ואנחנו הילדים היינו עורכים חיפוש מקיף בכל הבית עד שהיינו מגלים את המטמון. הפטנט היה לגנוב כל פעם קוביה כדי שאמא לא תגלה שהסוד נחשף ותשנה את מקום המחבוא. את הקוביה הייתי ממסה לאט לאט בפה, מתענגת על הטעם עד שנעלם, משאיר אחריו רק את הרצון לעוד קוביה. היום, כשאני מתמסרת ל'קריפטונייט' שלי, אני כבר לא ממתינה להמסה בחום הפה, קוביה קוביה. אני נוגסת בשוקולד בלי בושה עם השיניים, גורסת אותו עם האגוזים או המילוי השקדי או הנוגטי בלי לחשוב פעמיים, מהר, לגמור את החבילה.

הפעם השותף התחיל עם חבילות של שוקולד 85 אחוז וקופסה של רדידי שוקולד של 'לינדט'. גם אחרי כל ההסברים שלי הוא לא מבין למה הוא קונה שוקולד ואין, אז הוא קונה הרבה. בלונדון אנחנו קונים ביסקוויטים מצופים שוקולד בעלי השם הכי פחות סקסי Digestives, עוד זיכרון שוקולד ילדי, וחבילות של חטיפי שוקולד חלב קדבורי עם אגוזי לוז. בארץ אני מיד מעבירה שקית אחת של 63 חטיפי קדבורי לאחותי, שיהיה לילדים ולאמא שלי ורחוק ממני. אבל ישנה השקית השניה, והיא פתוחה. בגלל שכל חטיף עטוף בעטיפה משל עצמו, השקית החזיקה מעמד שבוע שלם. הישג.

באוניברסיטה אני פוגשת סטודנט שסיים את התואר השני והתקבל לתוכנית דוקטורט יוקרתית בחו"ל. הבאתי לך מתנה, הוא אומר ונותן לי קופסת שקיות תה של זנגויל. אני מחייכת, כי כשסטודנטים באים לחדרי אני מכבדת אותם בתה. על מדף בין הספרים יש לי אוסף של ספלים שמהם הם בוחרים אחד, ויש לי קופסה עם מגוון עצום של טעמים, תה כורכום, תה קינמון, צ'אי הודי עם פלפל שחור, ציפורן והל. תה זנגויל מושלם לאוסף. ואז הוא שולף גם כרטיס ברכה צפוף שמחמם את לבי ובסוף חבילת שוקולד עם שבבי אגוזים. אני נאנחת. החבילה תתחסל כבר באותה שעה כי אני לא רוצה שהיא בכלל תכנס הביתה. מין הגיון שכזה. בערב אני אוספת את הקולגה שלי מוינה, מריאן, שנמצאת כעת בארץ. היא מוזמנת אלינו לארוחת ערב על המרפסת מול הואדי. כשאנחנו מגיעים הביתה היא שולפת בחיוך מהתיק שלה מתנה מוינה: חבילה זהובה של כדורי שוקולד 'מוצארט'.

tamara de lampicka portrait_du_marquis_d_afflitto
Tamara de Lampicka (1898 Poland – 1980 Mexico) Portrait du marquis d'Afflito 1925

פלמינגו בלונדון

לקחת או לא לקחת, זו השאלה כשאני נרשמת לכנס בחו"ל. האם להציע לשותף להצטרף אלי לנסיעה כשאני מסתופפת עם בני העם שלי (העמיתים האקדמאיים) בהרצאות, מסתובבת איתם בפאבים בערבים, בקבלות פנים מפונפנות בחדר עם נוף לתמזה עם מלצרים במדים שמציעים לך גביעי יין אדום ולבן וקעריות בוטנים ושקדים, או יושבת לצידם בארוחה החגיגית, 5 מנות (ותודיעי מראש אם יש הגבלות אוכל) ושני סוגים של אלכוהול, למרצים בלבד. לא מתלוננת כמובן, אבל זו עבודה, גם אם זו עבודה עם תנאים לא רעים בכלל. האם להביא את בן הזוג לעבודה, במיוחד כשמדובר בכנס מצומצם וסגור כמו זה שאליו אני מוזמנת, ולא אחד מאותם כנסים בין לאומיים המוניים.

הפעם לא היתה שאלה. כשפנו אלי בבקשה לבוא לכנס זה היה לפני הבחירות. השותף עובד (וקשה מאוד) בבחירות, ותוך כדי הקלחת המטורפת שבתוכה הוא היה לא היה שום ספק שירצה להצטרף. לונדון מקום לא רע בכלל בשביל לנקות את הראש, להסתובב, לנוח בזמן שאני עסוקה בקשירת קשרים ובדיון שנע בין המרתק לבנאלי עם קולגות מרחבי העולם. אלא שביבי, ליברמן וליצמן טרפו את הקלפים. במקום חצי שנה של שקט וכתיבה שהוא תכנן לעצמו, חודשים של חיטוי תחושת המגע הדביק שמשאירים הפוליטיקאים אחריהם כמו שביל ריר של חילזון, נפערו מחדש שערי הגיהנום. סיבוב שני בספטמבר.

לבד אני ממש לא בררנית. לא אכפת לי החדר במלון כל עוד הוא נקי ויש וויי פיי ולא רחוק מדי ממקום הכנס. כשאני מביאה איתי את השותף אני מקפידה הרבה יותר. בגלל שהוא צריך שקט ומרחב דרושה דירה לעצמנו שתכלול פינת כתיבה. רצוי מטבח גדול שבו הוא יוכל להכין לעצמו את האוכל שהוא אוהב. רצוי מיקום טוב במיוחד שיאפשר גישה קרובה לאתרים. אנחנו בדרך כלל מוותרים על המלון המומלץ על ידי מארגני הכנס, שאיכשהו, כמו שציינה דורותי, תמיד יוצא הכי יקר והכי פחות משתלם, ומחפשים דירת Airbnb בסביבה. הפעם ביקשתי מהשותף שייקח את זה על עצמו. נתתי לו את מיקום הכנס, וביקשתי שיהיה במרחק הליכה. ראיתי אותו בורר בין אתרים, ובסוף הוא בחר. ערב לפני הטיסה הגיעה ההודעה מבעל הנכס שמסביר לנו איך להיכנס לבניין והיכן הוא מטמין את המפתח (מתחת לשטיחון הכניסה. הממממ). כל זה אם הוא לא יהיה בבית. החדר שלנו הראשון מימין, ויש שירותים נפרדים עבורנו, אם כי האמבטיה משותפת. ויש פירות וחלב במקרר לארוחת בוקר קלה. אני בוהה בשותף בהלם. הוא בחר בחדר בדירה של מישהו במחיר כפול מחדר במלון. המיקום חייב להיות בן-זונה אני חושבת לעצמי.

החדר שלנו קטן ועמוס. אני תולה את הבגדים של הכנס בארון העץ של הסבתא של בעל הבית. בעל הבית מאוד אוהב פלמינגואים. חיית הטוטם שלו מופיעה על וילון האמבטיה,

flamingos shower screen 2019

על המגבות

flamingos towels 2019

על השטיחון שעל רצפת האמבטיה.

flamingos shower mat 2019

יש לו צלחות עם פלמינגואים וכוסות עם פלמינגואים

flamingos kitchenware 2019

יש לו מגנטים של פלמינגואים

flamingos magnet 2019

וסלי קנייה עם פלמינגואים

בלילה מאוחר, דרך הדלת הסגורה של החדר שלנו אנחנו שומעים שהוא מגיע, ובבוקר אנחנו משתדלים שלא להרעיש מדי כשאנחנו מכינים טוסטים וסלט מירקות שקניתי בטסקו. על דלת החדר שלו תלוי פתק תלוש מפנקס בצורת פלמינגו שעליו נכתב 'פרטי. נא לא להכנס. שמור על השקט'.

flamingos notebook 2019

כשהשותף טועה בגדול כמו שקרה הפעם אני עוברת קשת שלמה של רגשות. החל מ'איזה מזל שזה הוא שהזמין, ולא אני'; עבור בתחושה קלה של שמחה לאיד (שמיד מתערבבת לי גם ברגשי אשם על עצם התחושה), כי בתחרות הסמויה בין בני זוג (והיא קיימת. אוהו, היא קיימת, גם אם לומדים לדכא אותה ולעבוד ברוב המקרים כמו צוות) הוא פישל פה, ובגדול, והוא לא ישכח את זה; וכלה בהיפוך טוטאלי של הרגשות כשאני רואה כמה הוא לוקח ללב. השותף כועס על אתר Airbnb שלא כיבד את ההגבלות של החיפוש שלו אחרי ההצעות הראשוניות, וכועס על מצבו אחרי הבחירות שדיכא אותו כל כך עד שלא בדק כמו שצריך. ובעיקר הוא כועס על עצמו. ומיד הוא גם חוטף דלקת בגיד ברגל, וכואב לו כל כך. הוא צולע קשות, לוקח כדורים נגד כאבים וכדורים נגד דלקת וישן הרבה. דלקת בגיד היא ה'צ'ופצ'יק של הקומקום' שלו, התגובה של הגוף שלו ללחץ, גם אם הוא נותן לה סיבות גופניות ראציונליות.

בגלל הדלקת בגיד השותף גם בקושי יכול לנצל את המיקום הבאמת מעולה של הדירה. אנחנו גרים מעל כיכר לייסטר, ליד כיכר פיקדילי, מעל כל התיאטראות השווים והמסעדות, ליד קובנט גרדן ובמרחק הליכה מהבריטיש מיוזיאום. כל זה בלתי רלוונטי כשאני גוררת את השותף הצולע והדואב בערב לפאב מתחת הבית, לבירה ולפיש אנד צ'יפס.

אז אני מניחה לשותף ולצערו בבית הפלמינגוס, והולכת לשלושת ימי הכנס בלב מתרונן. אני צוללת לים ההרצאות, ונותנת לעצמי לשחות בין גלים סוערים יותר או פחות של דיונים ושאלות ומצגות. כשאני מתעייפת ביום השני מהסנדביצ'ים המשולשים של סלט ביצים או טונה שהם מגישים תחת הכותרת 'לאנץ", אני מתגנבת החוצה להזמין קצת סושי ועושה גם סיבוב קניות לילדים, ואחר כך חוזרת מלאת עיזוז ועם שקית של COS ובה ג'ינסים חדשים בשבילי, שמשמחים אותי מאוד (אני מידה 41, מסתבר. בארץ אין מידה כזו בכלל).

ביום האחרון אנחנו שומעים דפיקה על דלת החדר שלנו. אני פותחת את הדלת ובעל הבית עומד שם. גבוה עם צוואר דק וארוך, קירח לגמרי, גיי וצמחוני. בא לוודא שהכל בסדר ושנחזיר את המפתח למחרת למקומו מתחת השטיחון בכניסה. איש נחמד מאוד הפלמינגו מלונדון שלנו.

בדד, עם הזמן הבורח*

*(מתוך השיר 'בדד', עמשי לוין)

אמא שלי כותבת מכתב על דף עם שורות מבלוק מכתבים, ומשאירה אותו על שולחן המטבח. המכתב כתוב היטב, לפי כל כללי השפה שאותם לא שכחה. אחרי הכל אמא שלי לימדה עברית בעשרות כיתות אולפן, ואלפי עולים חדשים למדו עברית תקינה ממנה. משמאל למעלה כתוב התאריך הלועזי; מימין היא פותחת במילה 'לכבוד'. אלא שהיא לא נוקבת בשם הנמען. המכתב פותח במשפט הצהרה: 'מי שרוצה להפגש אתי – אשמח לפוגשו!'. המילה הראשונה מוסטת שמאלה, וכך גם המילים בתחילת הפיסקאות הבאות. כתב היד של אמי מסודר ונאה, קל לקריאה. אמא שלי ישבה עם כל אחד מילדי בזמנו ולימדה אותם לכתוב נכון. כשאני הייתי ילדה היו מלמדים את זה גם בבית הספר: לכל אות יש צורת כתיבה נכונה. איפה פוגש קצה כלי הכתיבה את הדף;  לאיזה כיוון מושכים אותו; מלמעלה למטה (ג', ו', ז', נ') או מלמטה למעלה (ט', ל', ש'), או מלמעלה למטה ושוב למעלה ולמטה (מ'); אותיות שכותבים מהקצה השמאלי ימינה (ב', ד', כ', ס', פ', ר') או מהקצה הימני שמאלה (ע'); ואותיות שמורכבות משתי משיכות קולמוס (א', ה', ח', ק', ת'). כתיבה תמה קראו לזה פעם, אמנות נכחדת. אמא שלי פונה ל'אורח' שלה, שפוקד את דירתה בהעדרה, ומפצירה בו להיפגש.

כמובן שאין אורח כזה. האורח הוא ההסבר של אמא שלי לדפים הצבועים בחוברות הציור שאחותי קונה לה, זה שממלא דפים רבים בצבע. היא לא משתכנעת מההסבר של אחותי שהיא עצמה ציירה את הציורים, כי היא לא זוכרת שעשתה זאת, והיא פונה להסבר ראציונלי אלטרנטיבי. לאמא שלי יש חבר דמיוני. לפעמים היא גם שומעת אותו מדבר. ורק חבל לה שהוא פוקד את ביתה בשעות שהיא איננה, מסרב לפגוש אותה, אולי היה מפיג מעט את בדידותה.

הבדידות הקשה היא חוויה סובייקטיבית שממשיכה ללוות את אמא שלי כל חייה. בשבת אני קופצת לבקר אותה, וכשאחותי ואני יוצאות איתה לסיבוב בשכונה ויחד אנחנו יושבות על ספסל בגינה אני מנסה לברר את מקור תחושת הבדידות. נכון, אמא שלי היא בת יחידה, ילדת נס שנולדה לזוג שהתחתן בגיל מבוגר – לאב בן חמישים ולאם בת ארבעים שלא חשבו שיהיו להם ילדים ולא האמינו שזה קרה להם. בדור שלה היו מעט מאוד משפחות עם ילד אחד. בכל זאת הייתה לה משפחה מורחבת, גם אם מצומצמת למדי. לא היו לה סבים וסבתות, והיא מספרת שהיתה 'צדה' זקנים אקראיים ברחוב ומדמיינת שהם הסבא או הסבתא שלה. אבל היו לה שתי דודות מצד האם, וגם בני דודים. ובעיקר אמא שלי יצרה לעצמה משפחה גדולה. יש לאמא שלי ארבעה ילדים, 16 נכדים, ו20 נינים נכון לעכשיו. היא מוקפת אהבה. גם איבוד הזיכרון שלה אינו קשה לה מדי. 'השרתי מעלי את כל הזכרונות, ואני מרחפת, קלילה וחופשיה' אומרת אמא שלי, ומלווה את מילותיה בתנועה של מי שמוחה מעל עצמו מטען כבד. כל יום היא הולכת למועדון הקשישים מעבר לכביש ומבלה שם בפעילויות שהיא אוהבת, ואחר כך חוזרת הביתה, שם היא נעזרת באחותי ומשפחתה, פוגשת את הנכדים וגם אורחים שמגיעים לאחותי ובאים לומר לה שלום. היא מודעת לכל זה, קוראת לאחותי וגם לי 'מלאכים שלי', ועדיין חוזרת על המנטרה הקבועה: 'אני גדלתי לבד. לא היה לי אף אחד'. זו גם הסיבה לדעתה לכך שהארוס הראשון שלה, אהבת חייה, נקטף בתאונת אופנוע כשהיה בצבא. הארוס היה ניצול שואה מרומניה, אוד מוצל מהתופת, שכל משפחתו נספתה בשואה. אהבת חייה של אמי היה שוטר צבאי יפה תואר שרכב על אופנוע שהנפיק לו הצבא. אמא שלי היתה עולה על האופנוע שלו מאחור, ויחד, מחובקים היו דוהרים אל עבר האופק. אבא של אמא שלי לא אהב אותו. הוא לא היה מלומד ולא היה לו כלום, לא ייחוס ולא רכוש, לא מועמד טוב לשאת את הבת היחידה והמופלאה שלו. הוא ביקש מהארוס לכתוב לו את סיפור חייו, והארוס פרס את סיפורו הקשה על פני מספר דפים כתובים בצפיפות: איך עלו מרומניה לארץ בשנות השלושים, איך גרו כאן אך לא נקלטו, איך חזרו לרומניה, איך השואה מחקה את הכל. אבא של אמא שלי לא השתכנע. הוא התנגד נחרצות לנישואין הללו. אמא שלי ואהובה תכננו ללכת ולהתחתן אצל הרב הצבאי, חתונה ללא ההורים וללא המשפחה. אלוהים של אמא שלי כנראה הסכים עם סבא שלי, וגם הוא העדיף שתינשא לאבא שלי, שהגיע עם משפחה שלמה וגם היה אינטלקטואל וסטודנט בדרך לדוקטורט, אפילו אם גם הוא, יוצא קיבוץ, היה חסר רכוש. אהבת חייה של אמי נהרג בתאונה כשהיה בדרך לרב הצבאי לקבוע את תאריך הנישואין שלהם. הכאב על לכתו של אהבת חייה עדיין חי בה, גם אם שכחה את שמו.

עוד אני תוהה עם אחותי למה היא מרגישה ככה, ואחותי מודה 'גם אני מרגישה בודדה'. כאן אני כבר ממש לא מבינה. אחותי היא הצעירה בין ארבעה אחים, וביני לבינה יש פער של חמש שנים. האם תחושת הבדידות עוברת בירושה? אולי אמא של אמא שלי, סבתא אנה, היתומה שנזרקה לחלל העולם בגיל צעיר והיתה צריכה לפלס את דרכה בעצמה, הורישה לה את תחושת הבדידות בגנים, וזו עברה גם לאחותי. אני יודעת שאני מעולם לא סבלתי מצער הבדידות. להיפך. כשנסעתי לבדי לשבתון לחו"ל לפני חמש שנים חגגתי את העובדה שלראשונה בחיי אני גרה לבדי. נהניתי מכל רגע, מהחופש הטוטאלי לבלות בספריה עד שהעיניים צורבות, לצאת לטיולים רגליים ארוכים, לבקר במוזיאונים, לא להתחשב באף אחד, לא לתת דין וחשבון לאף אחד. אולי זה לא חכמה כשאת לא באמת בודדה, כשהשותף מצטרף אחת לשבועיים שלושה לסוף שבוע, כשאני משוחחת עם הילדים ויודעת שזה מצב זמני שיחלוף ואשוב להמולה המשפחתית הרגילה בארץ.

מכתב מאמא לחבר דמיוני_LI

הזוגיות הכי טובה שלי

סטודנטית שאני לא מכירה פונה אלי במייל. היא עורכת מחקר על שיתופי פעולה באקדמיה וחברה שהיתה תלמידה שלי סיפרה לה על הקורס המשותף שלי. קורס אינטר-דיסציפלינרי שנמשך עשור, שהיה לו שם 'סקסי' שהלך לפניו. היא מבקשת לראיין כל אחד מאיתנו שעה. בנפרד. מעניינת אותה הדינמיקה של קורס משותף, והיא מבטיחה שבעבודה היא תשמור על האנונימיות שלנו, ושכל אחד מאיתנו יוכל לענות רק על מה שהוא רוצה. אני מתלבטת איך לקרוא כאן לגיבור הסיפור, השותף שלי להוראה: המילה 'שותף' הרי כבר תפוסה. מכיוון שבהוראה המשותפת שלנו הוא היאנג ליין שלי, אני אכנה אותו 'יאנג'.

היא נכנסת למשרד שלי. אני מכינה לה תה והיא מפעילה את ההקלטה בסלולרי. 'איך התחיל שיתוף הפעולה בינך לבין יאנג?' היא שואלת. מלכתחילה הוא פנה לקולגה שלי. הקולגה אמר ליאנג שהוא פחות מתאים לסוג כזה של שיתוף פעולה, והפנה אותו אלי. אני זוכרת את הפגישה הראשונה. קבענו להפגש מחוץ לאוניברסיטה, ביום שישי, בבית קפה. באותה פגישה נוצר דפוס מסוים, שיחזור בהמשך פעמים רבות, פגישה בימי שישי על כוס קפה, פעם הוא משלם, פעם אני. כשישבנו שם, עבר לידינו תלמיד שלי, והוא פנה לברך אותי ואת 'בעלי' בשלום. חייכתי, אבל לא טרחתי לתקן את הטעות. מה זה כבר משנה. יאנג דיבר על שתי המחלקות שלנו. על העובדה שיש ביניהן קשרים דיסציפלינריים, אבל מסיבות של היסטוריה מוסדית הן לא מתואמות בכלל. תלמיד שלנו לא מחויב בקורסים שלהם, ולהיפך. הוא הציע להעביר קורס משותף, ואני נדלקתי. לקורס משולב כזה יש כאן פוטנציאל לימודי עבורי, כי מעולם לא למדתי את התחום הזה בעצמי. הנה הזדמנות ללמוד בזמן שאני מלמדת. הקאטץ' היה שליאנג אין תקן באקדמיה. הוא מורה מן החוץ, ויש לו מקצוע שממנו הוא מתפרנס. בכל פעם היה צריך לדאוג למצוא מימון להוראה שלו, והחלק הזה היה עלי. הפכתי יצירתית ביותר, וחיפשתי מסגרות שונות שהיו מוכנות לממן קורס כזה, לא סטנדרטי. לא עירבתי אותו בתהליך, ורק מדי שנה היינו סוגרים את הקורס לשנה הבאה ולי היתה תחושת ניצחון שהצלחתי למצוא את הדלק שיאפשר לנו להמשיך לנוע.

'איך התנהלה הדינמיקה בקורס שלכם', ביקשה הסטודנטית לדעת, 'איך קבעתם מי מדבר קודם ומי אחר כך?' לפני כל שיעור היינו נפגשים בבית הקפה ביום שישי. ערכנו סיעור מוחות. היינו בונים את השיעור כמו משחק מטקות מחושב, מי מתחיל, איפה נכנס השני, מרימים זה לזו להנחתה. מלכתחילה תכננו להציג שתי נקודות מבט שונות, לעורר ויכוח. בהתחלה ממש ישבתי וכתבתי את הדברים שלו, כי לא הכרתי את החומר, ולכן גם לא היו מחלוקות של ממש בינינו. יותר השלמה מניגוד. בהמשך כבר התמצאתי הרבה יותר, ועדיין לא היו מחלוקות. עם השנים והקורסים המשותפים הגענו לעמדות משותפות בנושאים שנויים במחלוקת. תמיד הצגנו את נקודות המחלוקת העיקריות בתחום, אבל איכשהו שנינו היינו מגיעים למסקנה קרובה, הרמונית ולא צורמת. ההנאה המשותפת שלנו חלחלה גם לסטודנטים. משנה לשנה הביקוש לקורס רק עלה.

נעשינו חברים טובים. שיתפנו קשיים ועניינים אישיים. הוא ואישתו התארחו אצלנו. הם הגיעו לחתונה של הבת. כשעברנו דירה ובדירה החדשה עמד פסנתר כנף שהשאירו בעלי הבית, עבר הפסנתר הכעת-מיותר שלנו אליו, והבת שלו למדה לנגן עליו. הפסנתר שלנו עדיין אצלו. 'מה היתה נקודת השיא' שואלת הסטודנטית, ואני מצביעה על המאמר המשותף שכתבנו, זה ה'ילד' של מערכת היחסים שלנו. למעט מקרים בודדים ויוצאים מן הכלל אני כותבת לבד; לא אוהבת שיתופי פעולה שבדרך כלל מפילים עלי את מרבית העבודה. לא היה קשה לכתוב את המאמר עם יאנג. האיזון בינינו עבד גם כאן: הוא כתב את החלק שלו, אני הוספתי את שלי. בסופו של דבר אני חיפשתי למאמר 'בית' מתאים. לקח זמן אבל בסוף מצאתי את הבמה האקדמית הנכונה עבורו. אני חושבת שהוא מאמר ממש טוב.

שיתוף הפעולה שלנו באקדמיה נפסק לפני שנים אחדות כשהפקולטה צימצמה באיבחה חדה את העסקת המורים מן החוץ ללא יוצאים מן הכלל. לא עזרו פגישות שלי עם הדיקן, או מכתבים של סטודנטים מאוכזבים. תוך כדי דיבור עם הסטודנטית המראיינת אותי אני תוהה ביני לבין עצמי למה לא התעקשתי יותר, כמו שידעתי לעשות במקרים אחרים. אני גם יודעת את התשובה. במקרה אחר שעליו הייתי מוכנה 'להתאבד' היה מדובר בחוסר צדק משווע, באדם שההוראה באקדמיה היתה חייו. ליאנג יש חיים מחוץ לאקדמיה, והוא לא תלוי בה לפרנסתו. כעסתי על המוסד שלא רואה עד כמה הקורס הזה ממלא חוסר, עד כמה הוא מספק בדיוק את סוג האינטגרציה שתלמידים מחפשים, אבל חשבתי לעצמי שגם אם האוניברסיטה יורה ככה לעצמה ברגל, מה כבר אפשר לעשות, אני נתקלתי ב'קיר' שאני לא מצליחה לעבור. ויתרתי. ממילא חיפשתי פתרון אחר להמשך שיתוף הפעולה בינינו. כשפנו אלי ממוסד מכובד שאתן סידרת הרצאות הצעתי להם את המופע המשותף שלנו. וכך המשכנו שנתיים נוספות, לקהל משכיל ומבוגר יותר מהפרופיל של הסטודנט הממוצע. כיום גם זה נפסק, אבל אנחנו מתכננים לכתוב ספר משותף. בצער רב אני מודעת לעובדה שלמרות שאני רוצה לעשות את זה וברור לי שאהנה מהפרוייקט הזה יותר מהמון מאמרים שצובאים על הפתח ותובעים להכתב, כנראה שזה פחות 'דחוף' לי. עובדה, נפגשנו כבר כמה פעמים, כבר כתבנו ראשי פרקים, ולעבודה עצמה אני לא מגיעה, כי תמיד יש פרוייקט דחוף יותר, קווים מתים שסוגרים עלי.

מה היתה נקודת השפל? שואלת הסטודנטית. בין יאנג וביני נוצרה דינמיקה של מחויבות גבוהה. כשהוא מבקש ממני להרצות בכנס שהוא עורך, אני משתפת פעולה. אני פונה אליו שיחליף אותי בשיעורים כשאני בכנס בחו"ל. הוא מעביר השתלמויות לחוג שלי בתחום שלו. לפני שנה קבענו השתלמות כזו, ופתאום התברר שאני אהיה בכנס בחו"ל באותו יום. ביקשתי מקולגה שיגיע במקומי כדי לייצג את החוג. עוד בחו"ל הגיעו אלי ריקושטים מההשתלמות. בין שני הגברים-גברים חלה התנגשות אגואים, חילופי מילים קשות, תיעוב. לא הופתעתי שהקולגה חשף צד כוחני וווכחני. אבל כן הופתעתי כשהסתבר שליאנג הזורם 'שלי', שתמיד הרים לי להנחתות, שמעולם לא התעמתנו אלא תמיד דיברנו והסכמנו, יש אגו וכבוד. במקרה ההוא דיברתי עם כל אחד משני התיישים שנפגשו על הגשר בנפרד. לקחתי על עצמי את האחריות לתקרית: אני הייתי צריכה להבהיר טוב יותר את חלוקת התפקידים, מי אחראי, מי קובע. תייגתי את המקרה ההוא במגרת ה'דברים שבדיעבד הייתי צריכה לצפות אותם'.

מה העצה שלך למרצים אחרים ששוקלים שיתופי פעולה כאלה? היא שואלת. ואני עונה 'תקשורת ומחויבות. וכמובן, לוודא שיש הנאה. אם אין הנאה אין טעם'. ומכאן קצרה הדרך לתשובה לשאלה האחרונה שלה: 'לאיזו מערכת יחסים שיתוף הפעולה הזה הכי דומה?' אני מחייכת. הפוסט הזה הוא התשובה לשאלה שלה.

pink view.jpg

יום העצמאות. ערב.

נכדה2 (בת 5.5) מצטרפת אלי לסיבוב קניות קצר לפני יום העצמאות. היא בוחרת את הדגנים המועדפים עליה לבוקר שלמחרת (דגני קינמון) ושתי חבילות גלידת בן אנד ג'ריז, שוקולד ווניל עם טופי. כשאנחנו חוזרים הביתה אני רואה בחניה מכונית ובה הדודים שלה מהצד השני, ממתינים לאסוף את בתי ואת חתני למסיבה. איפה הבת שלכם? אני מתעניינת בנימוס. היא אצל אמא שלה. מסכנה אמא שלי, מוסיפה האישה, מצפה לה ערב לא קל. הקטנה בדיוק למדה לעמוד אבל לא לשבת, וכל התרוממות שלה מסתיימת בהתאבדות שיעית. אני ממלמלת משהו בלתי מפוענח מתחת לשפה, וממהרת הביתה. ערב יום העצמאות. שיחררנו את כל הילדים שלנו על בנות ובן זוגם למסיבות, ואני והשותף אחראים לבד, לראשונה, על כל שמונת הנכדים שלנו.

מי רוצה גלידה? אני מכריזה בקול. כולם רוצים. נכדה1 (בת 7) ונכדה2 (בת 5.5) הן אחיות, ויחסית גדולות. כשהן לא רבות ביניהן או מרימות את אחותן הקטנה, נכדה8 (בת 1 וקצת) בניגוד לרצונה, אני יכולה להעזר בהן. תארגנו תור, אני מבקשת מהן, כמו בחנות. לא מוכנה לחלק גלידה כשהם מצטופפים ומנופפים בידיים וקוראים בקול מה הם מעדיפים כמו גוזלים פעורי פה בקן. די מהר הן מארגנות את הילדים בטור ארוך, לפי הגיל, מהקטנה לגדולה. כולם רוצים משני הטעמים חוץ מנכדה2. היא מיוחדת, בהגדרה. היא מעדיפה רק וניל עם טופי. נכדה8 יושבת עלי ואני מאכילה אותה גלידה בכפית. נכדה8 אוכלת יותר מכל היתר. היא פצפונת. אולי היא עוברת עכשיו קפיצת גדילה. היא כמו הזחל הרעב, אומרת נכדה2: היא זוללת תפוח, 2 אגסים, אורז, בשר, עוגה וגלידה ועדיין רעבה. המממ, אני אומרת, אולי בסוף תהפוך לפרפר. 'לא!' מוחה נכדה1. היא תהפוך לשמנה.

כמה ילדים נכנסים לאמבטיה אחת? האמבטיה שלנו משולשת וגדולה, כמו אמבטיה וחצי. 7 נכדים משתחלים מהבגדים וקופצים לתוכה. 'באבלס!' מבקשת נכדה7 (כמעט שנתיים), שגדלה על שלוש שפות. אני עורמת את הבגדים שהושלו בשלוש ערימות לפי המשפחות. את הסנדלים והנעליים אני מסדרת מחוץ לאמבטיה, ממילא עוד מעט כל הרצפה תוצף מים. התאום (בן 2.5) נלחץ מהביחד הצפוף ואני ממהרת לחפוף לו את הראש, לשטוף את הגוף ולהוציא אותו החוצה לשותף. השותף לוקח את החבילות אחת אחת, מנגב ומלביש בחדר. הכלל הוא שמי שבוכה מוצא החוצה, ולכן כולם צוהלים ומתהוללים. אסור לקפוץ! אני מזהירה את נכדה7 שמתישבת על קצה האמבטיה וקופצת לתוכה. תוך כדי האמבטיה משתחררת הגומיה של הקוקו שלה ונעלמת במים. ממילא היא לא נותנת לי לסרק אותה. 'לבד!' זו המנטרה החוזרת שלה, והיא מתעקשת להתלבש לבד, לנעול לבד את הסנדלים, ואני מכוונת אותה במילים: תכניסי את הראש לכאן, לא את היד. זה הסנדל של הרגל השניה. עכשיו תסגרי את הרצועה. יפה מאוד! נכדה1 ניגשת לתיק ולוקחת שמלה חגיגית. זה מה שאת לובשת בלילה? אני תוהה. ודאי, היא עונה. הכלל אצלנו הוא שבערב לובשים את הבגדים של מחר והולכים איתם לישון. אני מחייכת. אני המצאתי את הכלל הזה כשלי היו 4 ילדים קטנים. כשהאמבטיה מסתיימת, אחרון הילדים מוצא החוצה למגבת עוטפת והמים ניגרים במערבולת לתוך חור הניקוז, אני רטובה לגמרי, לא ברור אם מזיעה או ממים. כנראה גם וגם. אני מתיישבת לסרק את נכדה1. יש לה שיער ארוך ומתולתל, ולוקח די הרבה זמן לפרום את הקשרים.

השותף מאכיל. לפני שהגיעו אלינו התקשר לנכדה1 והתייעץ איתה מה להכין. רגע, מתארגנת הילדה, מדברת עם אחותה ועם אחיה וחוזרת אליו: תכין גם המבורגרים וגם נקניקיות, אבל לא חריף, ופסטה, אבל את הרוטב תשאיר בצד, כי נכדה2 אוהבת פסטה בלי רוטב בכלל.

אחרי האוכל אנחנו פורסים מזרון זוגי על רצפת הסלון. שלושת הנכדים הבנים יישנו עליו הלילה, אבל בינתיים הוא משמש מצע לקפיצות והשתוללות. הילדים עולים על כורסאות ומזנקים למזרון, עושים סלטות ומתגלגלים עליו. בצד, נכדה1 קוראת בקול ספר לתאומים ולאחיה שבחר אותו. לאט לאט אני מתחילה להשכיב את הקטנות לישון. נכדה8 נכנסת לעריסת התינוק בחדר. אני מדליקה את האור הקטן, כדי שלא יהיה שם חשוך לגמרי, נותנת לה מוצץ, ומניחה איתה במיטה את הארנבת המרוטה שלה. היא מוחה כשאני יוצאת מהחדר, אז אני נשארת איתה עוד קצת. בינתיים נכדה2 פורשת מהחבורה והולכת לישון במיטת הנוער באותו החדר. 'אני אוהבת לישון', היא מגדירה את עצמה. מתכסה בשמיכה ועוצמת עיניים. אני נותנת לה נשיקה ועוזבת את החדר, יודעת שנכדה8 רגועה כשהיא איתה בחדר. אחר כך אני לוקחת את נכדה7, ומניחה אותה בלול נפתח בחדר השני. 'כרית?!' אומרת שואלת נכדה7 ומשתרעת על הכרית כולה, התלתלים שלה פרוסים משני צדי ראשה. גם היא לא אוהבת כשאני עוזבת את החדר, ואני מרגיעה אותה על הידיים, עד שהעיניים עצומות, ומניחה אותה בזהירות בחזרה בלול. הבאה בתור היא התאומה. אותה אני לוקחת לחדר הבנות ומשכיבה אותה על מזרון קטן בפינה. היא בוחרת לישון עם בובה של וודי, וליד המזרון אני מניחה כרית, כדי שלא תתגלגל ממנו לרצפה. בסלון השותף כיבה את האור והוא מספר סיפור לשלושת הבנים. נכדה1 לוקחת ספר, יושבת על שרפרף וקוראת בשירותים, המקום היחיד בבית שבו יש כעת אור. התאום בוכה. אני לוקחת אותו על הידיים למרפסת, מראה לו את הכוכבים. מראה לו את אורות הבתים, את העצים, את המכוניות החולפות ברחוב. לוקח לו זמן רב להרגע, ואני מחזירה אותו למזרון הבנים בסלון. הבית חשוך ויחסית שלֵו. נכדה1 פורשת סוף סוף לישון גם היא, מחליפה את הכרית שלה בכרית הגדולה שהנחתי לצד המזרון של התאומה. נכד3 (בן 4) שוכב על המזרון בסלון, עיניו פקוחות לרווחה. כואבת לי הרגל, הוא אומר לי. אני מעסה לו את הקרסול הכואב. שאשים לך משחה? אני מציעה, יודעת שזה לא ייגמר בלי פלסיבו. אני שולפת מן המקרר שפופרת של ג'ל אלוורה. זה ירגיש לך קצת קר, אני מזהירה, אבל ירגיע את הכאב. הפלא ופלא הג'ל עושה את שלו. אחרון הנכדים ישן.

למחרת בבקר אני מארגנת קעריות עם דגני קינמון. אני ניגשת לנכדה7 שקוראת לי מהלול. כשאני מרימה אותה אני רואה שכף יד אחת שלה נפוחה. לגמרי לבד היא השחילה את הגומיה של הקוקו על פרק היד, כמו צמיד, והגומיה חסמה את זרימה הדם ליד במשך כל הלילה. אני מתקשרת לבן. שמע, אני אומרת לו, בלי לחץ. הילדה לא בוכה, היא משתמשת ביד כרגיל, הטמפרטורה של שתי הידיים אותו הדבר, אבל יש סימן שלא יורד, והיד נפוחה. אני שולחת לו ולאשתו תמונות של היד. השותף מתעצבן עלי: זה שום דבר, למה התקשרת. כי אני הייתי רוצה שיתקשרו אלי, אני עונה, וגם שלא יכעסו אחר כך שלא עידכנתי בזמן אמת. את חושבת כמו עורכת דין, אומר השותף.

הבוקר שולח הבן תמונה של נכדה7 צוהלת ושמחה בשיער מפוזר בווטסאפ המשפחתי וכותב: אחרי שניסתה לעשות לעצמה נמק ביד עם הגומיה, החלטנו לספר אותה קצת.

Geoff McFetridge
Geoff McFetridge, Meditallucinations

הסדר שאחרי ה'סדר'

'אחרי הבחירות' אומר השותף, כמו שאומרים 'אחרי החגים', או כמו שזה נשמע לי 'אחרַי המבול'. כמו ב'סברי מרנן', בענייני ה'סדר' הילדים שלנו מסונכרנים, שנה אצלנו ושנה אצל הצד השני, והשנה זה אצלנו. מה שאומר שנארח 4 ילדים, 3 בני זוג, 8 נכדים מהגדולה בת השבע עד הקטנה בת השנה. אחד אלוהינו. והזמנתי את אמא שלי, אומר השותף, ואת אחותי ובעלה ושלוש הבנות שלהם. שנזמין גם את אחותך ומשפחתה ואת אמא שלך? אני מחשבת במהירות בראש. במשפחה שבה יש דתיים, 'להזמין ללילהסדה' משמע לארח כל היום, והילדים שלנו מחולקים, שניים נוסעים בחג ושניים לא. אמא שלו לא נוסעת, כלומר נשארת ללון, וגם אחותו, למרות שבעלה כן, לא. הבנות שלה בנות עשרה מפונקות. אני אולי לא במדעים המדויקים, אבל חשבון של מיטות וחדרים אני בהחלט יכולה לעשות. 'איפה?' אני שואלת אותו, והוא מושך בכתפיו: 'לא נישן'. מה לא נישן, אני מרגישה גל של יאוש וכעס גואה בי, אמא שלך לא תישן? הילדים לא יישנו? אתה לא תישן? ואני דוחה על הסף את האפשרות להביא את אמא שלי לכאוס הזה. אני כמעט בטוחה שאני שומעת את השותף מפטיר 'אשכנזיה' כשהוא מסתובב ממני וממשיך לחלק בטלפון הוראות לאמו (הוא ממנה אותה על הסלטים).

השותף הוא מהאנשים המסודרים האלה שאינם מסוגלים לסדר בצורה שטחית, ולכן חי בבלאגן וכאוס. ואילו ביני ובין אי-הסדר מתקיים הסדר של דו קיום שמהותו שטחים תמורת שלום: אני נותנת לבלאגן לכבוש שטחים, תמורת השלום והזמן שמעניקה לי ההמנעות ממלחמה בו. המשאב המוגבל ביותר שלי הוא הזמן, ואני מוכנה לשלם די ביוקר כדי שלא לבזבז אותו על מטלות סיזיפיות כמו סדר וניקיון.

'אחרי הבחירות' הוא יסדר. יש לו כבר תוכנית בראש, יתחיל בחדר עבודה שהפך לחדר הורים כשבתי ומשפחתה גרו כאן, וכרגע הוא חדר ארגזים, יעבור דרך הסלון וימיין את ערימות הספרים, וימשיך לחדר השינה ובעיקר לפינת העבודה שבו. אני למודת ניסיון. פסח נועד לאנשים כמוני, שמתעבים את הקרבן היומיומי שתחזוקת הבית דורשת. בפסח אני מאלצת את עצמי לעשות דברים שאחרים עושים כל הזמן. בזמן שאני מתנפלת על המטבח, המקרר, הכיריים, התנור, השותף ישקיע את נשמתו בסידור שולחן העבודה שלו עד שהוא יהיה מושלם.

הילאל איסלר, קנדית ממוצא תורכי, כותבת על ההבדל בין אנשים שיש להם בית של קבע, אחד ויחיד וברור, ובין אנשים של אזורי הביניים, נוודים של הלב העושים את הבית כל פעם מחדש. על האחרונים היא אומרת: "אנחנו רואים את הבית כמצב פנימי, מציאות שאנחנו לא רק יוצרים וזהו, אלא יוצרים ללא הרף. אנחנו מבינים שבית הוא מקום שאנחנו עושים, ושעושה אותנו, שוב ושוב ושוב."

רק אחרי ליל הסדר, אחרי הכאוס שהיה ככלות הכל גם מענג מאוד, וכשהמזרונים שהבת שלי הביאה נערמים בפינת החדר כמו בכפר ערבי, מגיע השותף לתחילת מימוש תוכנית הסדר, נקרא לו הסדר של קבע. אני למודת קרבות, ממתינה. סדר, לימדה אותנו מארי קונדו, אומר להפטר מחפצים מיותרים. אצל השותף אין הרבה כאלה. הוא שילוב בלתי אפשרי של נווד ושל אוגר. אני ממתינה לראות איך יראה הבית שהוא יעשה, שוב.

lets stay together
מתוך פירסומת לצמיגים Goodyear – 2014: הצמיגים והשטח נשארים צמודים

זהו יום הבוחר

בבחירות לכנסת השביעית הייתי בת 7. גרנו אז בירושלים, ואמא שלי לקחה אותי איתה לקלפי. הימים היו אופוריים, שנתיים אחרי מלחמת ששת הימים. הממשלה שתקום בעקבות הבחירות הללו תיאלץ להתמודד עם מלחמת יום הכיפורים ועם תוצאותיה, אבל הסימנים היו שם קודם. במהלך כהונת הממשלה השביעית גולדה הזחוחה אמרה 'הם לא נחמדים' על הפנתרים ופסקה 'אין עם פלסטיני' בעודה מאשרת את הקמת קרית ארבע. אני בת השבע כמובן לא ידעה דבר מכל זה. ידעתי רק שאמא שלי בחרה בי מכל הילדים, ללוות אותה לקלפי, לקחה אותי בידי בגאווה גדולה, הובילה אותי מאחורי הפרגוד, והראתה לי את קודש הקודשים, המקום שבו מתייחד הבוחר עם המעטפה ועם מגש הפתקים. אמא שלי הראתה לי את הפתק שבו בחרה ושאותו הכניסה לתוך המעטפה ששתינו שילשלנו ביחד לתוך הקופסה עם החריץ. אמא שלי היתה אז האישה הכל יכולה, החזקה, זו שגידלה 4 ילדים בזמן שאבא שלי היה עסוק בדוקטורט שלו, וגם פירנסה אותנו בשיעורי עברית שלימדה באולפן. הזיכרון ההוא גרם לכך שלא פיספסתי אף מערכת בחירות. גם בבחירות כמו הפעם, שבהן אני בוחרת בלי שום חשק, ואין לי אף מפלגה שאיתה אני מזדהה, אני לא מוותרת על עצם הבחירה. בגלל תחושת הקודש החגיגית שהשרתה עלי בהליכה המשותפת ההיא לקלפי, בגללה.

היום אני הולכת בפעם השניה בחיי עם אמא שלי לבחירות. אחותי הצעירה נסעה לחו"ל עם האחיינית השחקנית שלי, שלוהקה לסרט על השואה שיצולם בארץ מזרח אירופאית. האחיינית קיבלה את התפקיד לפני שבוע, ואמא שלה, אחותי, גילתה שהטיסה היא יום לפני הבחירות. היא מתקשרת אלי בבהילות. 'תדאגי שאמא תצביע לגנץ', היא מתרה בי, לפחות היא אם אני לא כאן. אני משתתקת. אמא שלי היתה ימנית כל חייה. בני הדוד שלה היו דמויות מוכרות באירגון האצ"ל, והיא עצמה הצביעה כל חייה לג/מח"ל או למפד"ל. בין יתר ההבדלים בינה ובין אבי הקיבוצניק נח העניין הפוליטי המובהק הזה: הוא חילוני, היא דתיה. הוא מופנם היא מוחצנת. הוא מוסיקה קלאסית, היא 'הכל דיבורים'. הוא שמאל, היא ימין. היא השתתפה בעליות לסבסטיה שבהמשך הקימו את אלון מורה. אני לא בטוחה שזה נכון מוסרית להגיד לאמא שלי להצביע למפלגה שללא ספק היא לא היתה מצביעה עבורה בימיה הטובים.

אני באה לאמא שלי בבקר, מעירה אותה. 'הסתפרת' היא מעירה 'דווקא מתאים לך', ואני מבינה שהיא חושבת שאני אחותי. 'לא אמא, זו אני', אני מצביעה גם על הפתק שאחותי השאירה לה על הבגדים שעל הכיסא שבו כתבה: היום בחירות. אין מועדון, אחותי תקח אותך לבחור. אמא שלי מתארגנת באיטיות האופיינית לגילה, ואנחנו אוכלות ארוחת בוקר. 'אמא', אני שואלת אותה, 'מה תצביעי?' היא מצביעה על הפתק שאחותי השאירה על השולחן, ליד תעודת הזהות ותעודת הנכה שמאפשרת לי לחנות בחניית נכים. כתובות עליו האותיות 'פה'. 'נו, האווז הזה', היא אומרת, 'גנץ. הוא בסדר, נכון?' היא שואלת אותי, ואני מושכת בכתפי. לא מצביעה לגנרל מהקוקפיט (כך הם קוראים לרביעיה שלהם בווטסאפ) כשהדבר החיובי העיקרי שאפשר לומר עליו זה שהוא לא ביבי, אבל אמא שלי נשמעת די משוכנעת. אני לא מתכוונת להתחיל לברר מה נשאר מהנטיות הימניות של האמא הראשונה שלי. האמא השניה שלי גרה עם אחותי, אוכלת איתה, מדברת איתה כל יום, רכה הרבה יותר כלפי החיים וכלפינו ילדיה, וגם הרבה פחות מקפידה על קיום מצוות, כמו למשל על הדלקת טלוויזיה בשבת. אני מחליטה שאמי השניה השתכנעה להצביע גנץ, ולכן משלימה עם העניין.

אנחנו מגיעות לבית הספר שבו אמי רשומה להצביע. תור ארוך משתרך לפני חדר הקלפי, רובו מורכב מנשות בית האבות שאליו לקחתי את אמי ביום הכיפורים. אני מושיבה אותה בצד, ועומדת בתור. הזקנה שמאחורי דורסת אותי עם ההליכון שלה. 'אולי תתני לי לעקוף אותך', היא אומרת, 'אני זקנה וקשה לי לעמוד'. 'ראי', אני מצביעה על אמי, אני כאן איתה. אולי תשבי בצד כמוה וכשיגיע תורך תכנסי. 'אבל אני עם אברהם', היא אומרת, ומצביעה על הזקן הגבוה שעומד לפני בתור. אברהם, אני מיד מזהה, הוא החתיך של בית האבות. באבירות אופיינית הוא נותן לכל הזקנות ש'באו עם אברהם' להכנס לפניו לתור. 'אני אהיה אחרון', הוא אומר לי, ואני שואלת אותו איך הוא מבלה את זמנו בבית האבות. את יודעת, הוא אומר, כשיש ריקודים אני משתדל לרקוד עם כולן, כדי שאף אחת לא תיעלב, והעיניים הכחולות שלו נוצצות. 'אני רוקד גם עם אלה שקשה להן לרקוד'. גם אני טובעת בתכלת של העיניים של אברהם, ומאפשרת לשתי זקנות בכיסא גלגלים לעקוף אותי. אלא שמקדימה עומדת אישה בשנות הארבעים שלה, והיא רותחת. 'למה אתה מאפשר להן להכנס לפני?' היא סונטת בשומר. 'אני אתלונן עליך ולא תקבל תשלום', היא מאיימת. הטונים מתחילים לעלות. אנשים עומדים בתור לקיים מצוות הבוחר, וכל התיסכולים שלהם גואים בהם. 'הם זקנים וחולים', פוסק השומר, ומעצבן אותה עוד יותר. היא מאדימה וצועקת: 'חוסר תרבות. חוצפה. תור זה תור. הרי אם תהיה מלחמה גם הזקנים יילחמו', ואני מרימה גבות, איזה טיעון מוזר. אברהם פונה לזקנות 'שלו' ושואל: 'ואם תסיימי לבחור מה תעשי? תחזרי ללובי של בית האבות ותשבי עם כל החבורה לרכל. אז תשבו כאן ותדברו', והוא צוחק. הזקנה שרבה עם האישה רוטנת: בגילי אין לי סבלנות לעמוד בתור, אבל אברהם שכנע אותה. אני מבינה למה ביום כיפור כשאברהם נכנס לתפילת מוסף עבר רחש בין כל הנשים כמו רוח בערבי הנחל: 'אברהם הגיע'.

כשאנחנו חוזרות הביתה, אחותי הגדולה שואלת מה הצביעה אמא. גנץ, אני עונה. אחותי הגדולה נחרדת: אבל אמא תמיד הצביעה מחל או מפדל. אמא של היום שונה, אני עונה, וגם מחל ומפדל של היום שונות מהמפלגות של פעם. 'אמא של פעם מורטת את שערות ראשה' מוסיפה אחותי רגשון אוחז בראשו בבעתה, ומוסיפה 'אם היתה הולכת איתי היתה מצביעה שונה'. אני לא עונה 'אבל את לא כאן', ואולי הייתי צריכה. הרי גם אני התלבטתי בעניין, אבל אני שלמה עם ההחלטה שלי. בסופו של דבר היתה לבד בקלפי, אמא שלי השניה, הנוחה לשכנוע, הרכה והנעימה, היא והמעטפה והפתק שבו בחרה, בעצמה.

(ותודה לי', ששלח לי את הסרט הקצר הבא. מצאתי אותו עם כתוביות בספרדית. למי שיחזיק מעמד, תכינו טישו)

צנח לו זלזל

הוא פרופסור חשוב ומוביל בתחומו, ושולח ידיו גם לתחומים אחרים מפעם לפעם. הכתיבה שלו אינטליגנטית ולא שגרתית, ואני אוהבת לקרוא את מאמריו שמעוררים שאלות, מחדדים תובנות ומאירים דברים מזווית חדשה. לכן שמחתי כשנתקלתי ברשומה שלו, הפעם אישית, כמו-בלוגרית, ותכננתי לקרוא אותה בהפסקת הצהרים, קינוח אינטלקטואלי. לא התאכזבתי. הוא סיפר על אביו, על סבו, על תולדות המשפחה. הוא תאר את השכונה שבה גדל, והתענוג שלי גדל עוד יותר כי הוא בן עירי, ואני מכירה היטב את הרחובות ואת המקומות שהזכיר. ואז העיניים שלי התרחבו בהלם, הביס שלעסתי התפרץ החוצה אל השולחן במיליון רסיסים, והייתי צריכה לאסוף את הלסת שלי מהרצפה.

זיהיתי את הזלזל.

כשאחותי הגדולה היתה נערה בכיתה ז' או ח', היו לה המון מחזרים. לפחות כך זה נראה בעיני, אחותה הצעירה ממנה בחמש שנים, שספגה ממנה מצד אחד יחס שנע בין עלבון להתעלמות, ומצד שני הייתה ממונה על ניפוי הטלפונים. היה לנו טלפון חוגה שנהבי שנח על מדף בפינת הכניסה לבית, במדף מתחתיו שכן ספר הטלפונים עב הכרס, ומתחת לשני המדפים היתה מגרה ובה ניירות וזנבות עפרונות. בפינה ההיא היתה גם מראת קיר, ועל הרצפה עמד עציץ ענק ובו צמחה מונסטרה רחבת עלים. אחת לכמה שבועות אבא היה מטיל עלי משימה מיוחדת ועדינה, והיה עלי לעבור בצמר גפן ספוג מים על עלי המונסטרה ולהסיר מהם את האבק. ביני ובין המונסטרה נוצרה לפיכך אחווה מיוחדת, וכשמילאתי את תפקיד המזכירה של אחותי הגדולה, ליטפתי את עליה, מבחינה בניצנים חדשים של עלים ירקרקים גלולים שטרם נפרשו, ועוקבת אחר העלים הותיקים שגונם ירוק כהה, עד שהזקינו והחלו להצהיב בשוליים.

טלפון היה בימים ההם אמצעי חירום יותר מאשר כלי תקשורת. ההורים שלי לא הבינו מדוע אחותי הגדולה מחבקת את השפופרת ומבלה שעות על הרצפה בצל עציץ המונסטרה, בהנהונים ובצחקוקים. בכורת ילדיהם, אחותי הגדולה ספגה את מירב השגיאות שעושים הורים עם ילדים מתבגרים. הם זעמו עליה כי חשבון הטלפון תפח, וקנו מנעול מיוחד שאותו הרכיבו על החוגה. אחותי מחתה, רטנה, בכתה, אולם הסכינה והסתגלה למצב שבו היא בעיקר מקבלת שיחות. במגרה שמתחת לטלפון נח גיליון שמות של מחזריה ומבקשי קירבתה. ליד כל שם סימנה אחותי את התשובה הנכונה. כשהטלפון היה מצלצל, זה היה התפקיד שלי לענות לו. היו לה כינויים שונים למחזרים שלה, ואני למדתי לזהות את קולם, ולדעת אם להעביר את השיחה לאחותי, לומר להם להתקשר שוב מאוחר יותר או לדחות אותם בקש. 'הזלזל' היה מחזר נלהב שכתב שירים לאחותי הגדולה וביקש את קירבתה ללא לאות. בכל פעם שאחותי הגדולה קיבלה ממנו מכתב ובו שיר אהבה שבו הקטין את עצמו וביקש להסתופף בחברתה, היא היתה מעקמת את פרצופה, וקוראת לפני את השיר בהגייה מוגזמת ופורצת בסוף בצחוק. היה לאחותי חוש דרמטי מפותח, ונדבקתי בזלזול שלה כלפיו. לא הבנתי איך הוא לא קולט את הרמזים הרבים והחוזרים ולא מסיק מסקנות מכך שתמיד כשהוא מתקשר הביתה אחותי לא נמצאת. אחותי אוהבת הספרות קראה לו זלזל בגלל ביאליק, כינוי הולם בהתחשב בנטיות הפואטיות שלו. בכיתה ט' נסענו כולנו לאנגליה לשנה, ואחותי חזרה לכיתה י' לסערות רומנטיות חדשות שבהן אני כבר לא הייתי מעורבת ישירות. אחד ממחזריה בתקופה זו עבד בבזק שרק נולדה אז והעניק להורי שהיו חסרי קשרים ופרוטקציה מספר מדהים שקל לזכור, שמלווה אותם עד היום, כשהשימוש היחיד שנעשה בו הוא כשעמותות שונות מתקשרות לבקש תרומה. הזלזל נדחק ממחשבתי ונעלם.

במאמר שקראתי הוא סיפר על אחותי. כמובן לא בשמה, אולם זיהיתי אותה מייד. הוא קרא לה 'הנערה אשר אהבתי', וידע לומר שהתחתנה ולאן עברה. אהבה חד סיטרית היא כאב קשה שמותיר צלקות, אולם דומה שבמקרה של פרופסור זה הפצע נשאר פתוח והכאב הפך לבן לווייה קבוע.

הייתי חדשה בעיר, בבית הספר, בכיתה, מספרת לי אחותי בטלפון. בדיוק עברנו מירושלים, ואני חיפשתי חברים חדשים, שולחת קנוקנות לכל עבר. השתתפתי בחוג הדרמה בבמת הנוער, הלכתי לחוג סיירות של המורה לטבע בבית הספר. הזלזל היה במחזור מעלי, והשתתפנו יחד בחוג הסיירות. הוא היה נחמד, ביישן ומוכשר. פעם שלחנו שנינו חיבור לתחרות חיבורים שארגנה המועצה הדתית, הנושא היה משה שראה את הארץ מנגד ואליה לא בא. הוא קיבל פרס ראשון, ואני, מספרת אחותי, קיבלתי פרס שני, חמישה חומשי תורה עם הקדשה מיוחדת שיש לי עד היום. אנחנו מדברות גם על הרשימה ההיא, ליד הטלפון. מעולם לא שקלתי אפילו לצאת איתו, היא מודה. לא עשה לי את זה. לפני כמה שנים פגשתי אותו במקרה ברחוב. הוא זיהה אותי (ואני מרימה גבה, כי אחותי כיום רחוקה מאוד מבחינה חיצונית מהנערה החיננית שהיתה בשנות השישים והשבעים) ואפילו אמר לי כמה שאני יפה, והסמיק. טרגי, מסכמת אחותי הגדולה ואני שומעת אותה מנענעת בראש, אבל אז היא צוחקת. זהו בדיוק אותו הצחוק שהיה מלווה את קריאת שירי האהבה של הזלזל בזמנו. מודה שנדבקתי, וצחקתי יחד איתה, מרגישה בו זמנית גם את הלעג וגם את אדי רגשות האשם העצמיים שלי על חוסר הרגישות כלפי האיש שאהב את אחותי כל חייו.

martin-wehmer-04-1080x1648
Martin Wehmer