שתי אמהות

אמא של החברה של הבן הצעיר מבקשת להפגש איתי. אנחנו קובעות לקפה בקפטריה קצת נידחת, שלא ניתקל באנשים אחרים. אני תוהה אם מדובר בעניין מקצועי, שכן אמא של החברה היא פרופסורית חשובה באוניברסיטה שלי, ועומדת בראש ועדה שאף אני חברה בה, או שהיא רוצה לדבר על הזוג. ליתר בטחון אני שואלת את הבן הצעיר: היא יודעת? והוא עונה: אין לי שמץ.

היא קונה טילון ואני לוקחת את כוס הקפה שלי ואנחנו מתישבות בחצר המוצלת. כמו שני מתגוששים שנכנסים לזירה  אנחנו מתבוננות זו בעיני זו, אומדות, מסתובבות סביב העניין, מנסות להבין מה השנייה יודעת. מהר מאוד הכפפות יורדות אבל אין התגוששות. אנחנו באותה הסירה: אמהות של הזוג שנמצא כעת ב'הפסקה'. היא קוראת לבת שלה בשם אחר מזה שאני מכירה, וכשאני מרימה גבות היא מסבירה שזה שמה האמיתי. הבת כועסת עליה שהיא מסרבת לקרוא לה בשמה ה'חדש', טוענת שהיא לא מקבלת את הבחירות שלה. אני שומעת הרבה כעס בין הבת לאם. מכיון שהשם החדש הוא הכינוי שלה, לא נראה לי שמדובר במשבר זהות של ממש, אלא בהתרסה ישירה מול האם, מרד. השיחה שלנו היא תמונת מראה זו מול זו: אני מהללת את הבת שלה, מתארת כמה אני אוהבת אותה, כמה היא חכמה ונחמדה והשתלבה היטב במשפחה שלנו, והיא עושה את אותו הדבר לגבי הבן שלי, כמה הוא מוכשר, ויצירתי, ומוזיקלי, ומצייר, ומבין דבר מתוך דבר ומכיל. שתינו שבורות לב מה'הפסקה', מנסות להבין. הצעירים ב'הפסקה' והלב של שתינו נשבר.

קודם הוא עזב את הדירה המשותפת, ועבר לגור עם שותפים בעיר שבה הוא עובד. הוא אמר שנמאס לו להשתרך בתחבורה ציבורית שעה וחצי לכל כיוון כל יום, והיא לא עברה איתו כי היא לומדת באוניברסיטה שלנו, משקיעה המון בלימודים. זה כבר היה סימן רע, והשותף ואני חשבנו שהם לא יחזיקו ככה מעמד זמן רב. אחר כך ראיתי שהבן החליף את התמונה בווטסאפ, זו שבה הם עשו פרצופים בסלפי משותף. מה קורה, בן? שאלתי אותו. זה הפוך, הוא אמר, לא נפרדנו כי עזבתי, אלא עזבתי כי הדברים צלעו, ורבנו, ורבנו שוב. אני מאוד אוהבת אותה, אני אומרת, והוא אומר, אני יודע. גם אני אוהב אותה. וגם עוד לא נפרדנו ממש, אנחנו בהפסקה. נראה איך נרגיש.

אמא של החברה של הבן מבוגרת ממני כמעט בעשור. יש לה שתי בנות, הגדולה התחתנה עכשיו. אבל על מה הם רבו, היא שואלת אותי. הם שונים בדברים כל כך רבים: היא עקשנית ופעילה פוליטית וחברתית, צמחונית, אוהבת טראקים בחו"ל. היא עושה תואר בתחום תחרותי, ואכפת לה מאוד מהציונים שלה. הבן הצעיר הוא הכי זורם בעולם, אוהב מוזיקה ואנשים, ואם חו"ל – תמצאו אותו מסתלבט בחוף והולך לפאב, לפגוש את המקומיים על כוס בירה, מקשקש איתם תוך חמש דקות בשפתם שאותה הוא קולט בלי מאמץ. הוא אוטו-דידקט, שונא מסגרות, מסרב לעשות תואר רשמי, קיבל עבודה בתחום שאחרים מתקבלים אליו רק עם תואר, עקף את כל העניין. במבט ראשון נראה שהם שונים לגמרי, אבל יש בהם משהו כל כך נכון בביחד שלהם, הסך המשותף גדול מסכום חלקיו. למרות שהיא צמחונית היא הסתדרה נהדר עם המשפחה הקרניבורית שלנו, שבה ילדים קטנים מלקקים את הצלחת של הסטייק המדמם וקוראים לזה 'מיץ סטייק'. כשנסענו בקיץ שעבר לנופש המשפחתי המשותף היא נסעה לחו"ל אחר עם חברה, אבל כשירדה מהאוטובוס נקעה את הרגע, ואחר כך חלתה והרגישה רע כל כך שחזרה ארצה. הגוף שלך מנסה לומר לך משהו, חשבתי אז.

כל השוני ביניהם לא מלחיץ אותי, כי גם אני וגם השותף שונים בכמעט כל ההיבטים של החיים שלנו. גם ההורים שלי היו שונים כל כך, תמיד תהיתי איך זה מסתדר. וזה הסתדר. הסיבה ל'הפסקה' ידועה לי ואני מגלה לאמא שלה: כי היא לא רוצה ילדים, אני אומרת לה. הבן שלי בנוי לזוגיות. הדגם המשפחתי שלנו הוא של פרייה ורבייה. הבת שלי תמיד צוחקת שהיא התלבטה אם להכניס כלב הביתה, והחליטה שאם כלב, שהוא ילד שלא גדל, אז עוד ילד. הבן האמצעי הוא סטודנט לארכיטקטורה ואשתו אף היא לומדת עיצוב, והם היחידים במחזורים שלהם עם ילד. מה ילד, תאומים. קל זה לא. הבן הגדול שלי, אב לבן בן שלוש ולבת בת שנה אומר שילדים פוגעים באיכות החיים, אבל הם גם יגידו עליך קדיש, והמילה קדיש מסמלת את כל מה שילדים נותנים לך. הילדים שלי גדלו בבית מלא, אני הייתי אם לארבעה בגיל שלושים, הבת שלי עושה אותו הדבר. כיום אני סבתא לשמונה, ואילו אמא של החברה של הבן הצעיר מתנחמת בסרטונים של הנכדים שלי שהבת שלה מראה לה. מה אעשה עכשיו, היא מכרכמת פניה, מי ישלח לי סרטונים של התאומים?

אמא של החברה של הבן הצעיר נעה באי נוחות בכיסא. כשהבת שלה היתה צעירה היא נהגה להגיד שלא צריך להביא ילדים לעולם, כי יש מספיק ילדים שחסרים להם בתים. חשבתי שהיא התבגרה ונטשה את הרעיון האדולוסנטי הזה, היא אומרת. ולא שהם בשלים להביא ילדים, היא מציינת, אבל אף פעם? וכאן אני קופצת קפיצה מנטלית. אני ילדתי בגילם את הבן הבכור. האם אני הייתי בשלה? האם היא, שילדה בסוף שנות השלושים שלה בשלה? איך זה שהבת שלה מורדת בה, ממדרת אותה, כועסת עליה, ואילו ילדי שלי בקשר נהדר איתי, בונים משפחות וגם ביניהם יש קשר מדהים? אבל אני לא דוחפת את האף שלה לתוך הבלאגן שהוא החיים שלה. אנחנו נפרדות בחיבוק, מחליטות להמתין עד תום תקופת ה'הפסקה', מקוות שאולי הזוג יתעשת, ימצא מוצא. ואם לא, אולי נוכל להמשיך את קבוצת התמיכה הזו, ולקוות שגם הלב שלנו יעלה ארוכה.

Giuseppe Palmisano