דה ז'ה וו

אמא, היא מתקשרת אלי. אני עם צירים מהבוקר. אני נדרכת. אני האחראית להשאר עם שלושת הילדים כשהיא ואישה ילכו ללדת. אלא שמראש אמרתי לה, לא ביום שלישי בערב, אני מרצה, ולא ביום רביעי, יש סימפוזיון ואני מנחה אותו. ואני גם מלמדת. שבוע אחרון לסמסטר, ולא יכולה לוותר על שיעורים. אבל יום ראשון מצוין. מושלם.

אל תבואי עדיין, היא אומרת לי. הזמנו היום אחר הצהריים את החברים של הנכדה הגדולה לחגוג יומולדת 6. עוד לא החלטנו אם נבטל או לא. תשחקי מונופול, אני אומרת לה, ואנחנו צוחקות. היא מכירה היטב את ההיסטוריה המשפחתית. כשהבן הבכור שלי היה אמור לחגוג בבית הספר יומולדת 7 אני הייתי בסוף ההריון הרביעי שלי. קמתי בשש בבקר. העיר אותי כאב חזק בבטן התחתונה ואני חשבתי שזה חתיכת ברקסטון-היקס ממזר. חזרתי לישון, ואז הגיע עוד אחד והבנתי שזה הדבר האמיתי. הערתי את השותף. העוגה עם השוקולד חיכתה במקרר. השקית עם הנרות המתינה על השולחן, וההפתעות לילדים היו ארוזות בשקיות. אמרתי לשותף אל תגיד כלום. נלך לבית הספר נחגוג את יום ההולדת לבן, כי אם נבטל עכשיו מי יודע מתי אם בכלל. הבן הצעיר הלך לגן. הבת והבכור הלכו לבית הספר. כדי להעביר את הזמן בין הצירים עד הנסיעה ליומולדת שנקבעה בשעה האחרונה ללימודים שיחקנו מונופול. זו הפעם היחידה שהמשחק לא עצבן אותי, אפילו לא הסמלים המטופשים של השחקנים – נעל, כובע, כלב סקוטי, אצבעון, מריצה, מגהץ או מכונית מרוץ, למה דווקא הם. הייתי עסוקה במדידת זמן בין הצירים. אין מה למהר, קודם יומולדת. בבית הספר המורה אירגנה את המסיבה. היו ברכות ושירים, ובשלב מסוים הילדים יצאו לחצר לשחק. אני נשארתי בכיתה, פורסת את עוגת השוקולד וסופרת דקות בין צירים. אספנו את הבת מכיתה א' ואמרנו לה ולבן שאחרי בית הספר יחזרו הביתה. השכנה תיקח את הילד הקטן מהגן ותשגיח עליהם. אבא ואמא נוסעים לבית החולים להביא את התינוק החדש.

מה להביא לנכדה הבכורה ליום ההולדת? אני שואלת את הבת. היא יודעת בדיוק מה היא רוצה. היא לומדת לשחות ומבקשת משקפי שחייה, וגם ערכת קוסם. אני מגחכת. ערכת קוסם זו מתנת בכורים קלאסית. גם השותף – בכור אופייני, ניסה את כוחו בקסמים כשהיה ילד, גם הבן הבכור שלי בערך באותו גיל. אני מביאה לה משקפי שחייה וערכת קוסם, שמכילה לא רק כובע צילינדר של קוסמים, אלא גם אביזרים והוראות ל-75 קסמים שונים.

הצירים סדירים אבל רחוקים יחסית, עשר דקות. מסיבת יום ההולדת תתקיים. תבואי, אומרת הבת. אני באה. בבית שלה הבת מארגנת את הבלונים על חוט שהאיש שלה יתלה לקישוט, חותכת את הפטריות והזיתים שיתוספו לפיצות אישיות קטנות שהילדים יכינו, בזמן שעוגת שוקולד תופחת בתנור. תקציפי קצפת היא מבקשת, ומזליפה אותה בפרחים על העוגה עם תוספת של תותים. כל עשר דקות בערך היא מפסיקה, נעמדת, נשענת על הכיסא ואוחזת בבטן התחתונה שלה, מרוכזת בכאב. הילדים לא גילו כלום? אני תוהה. במשך היום הקטן שאל אותי 'אמא, למה את עושה ככה' ונשם בכבדות, אבל לא. אפילו לא הגדולה שדבר לא נעלם מעיניה. היא מתרגשת מדי לקראת המסיבה. הילדים האורחים מגיעים. האיש שלה מפעיל אותם, והם שרים וקופצים. אחר כך הם מתיישבים סביב השולחן וכל אחד מקבל עיגול בצק מוכן מראש, ומרכיב לו פיצה אישית עם תוספות. אני מסתנכרנת עם הבת שלי. כשפורץ ציר היא פורשת לחדר, ואני מחפה עליה. היא שבה כעבור דקה וממשיכה מאותו מקום. יש לה אפליקציה על הטלפון שעליה היא מסמנת מתי מתחיל הציר, מתי נגמר, ומה העוצמה שלו, ואני רואה שהיא כבר לא מסמנת סמיילים קלילים, אלא פרצופים כבדים משהו. כואב לה. כשאני רואה אותה הבטן התחתונה שלי מהדהדת בזכרון של כאב עמום.

כשההורים באים לאסוף את הילדים היא כבר מוכנה לתזוזה. אני מוצאת את המעילים של האורחים הקטנים, מרגיעה עוד ריב קטן אחרון ('אני הבאתי את המתנה הכי שווה!'), והנכדה כלת השמחה מחלקת לכל אחד מתנת פרידה קטנה. הבת שלי קוראת לילדים שלה. אבא ואני הולכים לבית חולים, היא מודיעה להם, ללדת את אחותכם הקטנה. הנכדה הגדולה פורצת בבכי. לא רוצה שתלכו היא מייבבת כשהם יוצאים מהדלת, והבכי ששוכך קמעה שב ומתחזק כשהחתן שלי שב פעמיים לקחת עוד דברים שנשכחו. אני שוקלת את צעדי. יש לי ספר חדש שאני מתכוונת לקרוא להם לפני השינה, ואני מראה להם אותו. היא ממשיכה ליבב. לא רוצה לצחצח שיניים. לא רוצה ללכת לישון. רוצה את אבא ואמא.

לפי חוק כלים שלובים במשפחה, כשילד אחד תופס את תפקיד הטראבל מייקר האחרים מפנים לו את הבמה. ואכן, אחותה ואחיה הצעירים לובשים פיג'מה ומצחצחים שיניים בלי בעיות. היא נשארת בסלון, מסרבת להתנחם או לשתף פעולה, עיניה דומעות ואדומות, ושני תולעי נזלת זוחלים במורד האף לכיוון הפה. אני מרשה לך לצרוח עוד צרחה אחת חזקה, ולהוציא את כל הכעס והתיסכול החוצה, אני מציעה לה, ומושיטה לה ממחטת נייר. היא צורחת צרחה חזקה. ואחריה עוד אחת. ועוד אחת. הילדים הקטנים כבר במיטה, מחכים לסיפור.

ילדה בכורה, מבינה ואחראית בדרך כלל. שמעי, אני פונה לרציונאל שלה. עד כאן ההתנהגות הזו. מכאן ואילך אם תמשיכי כך תקבלי עונש. וחבל. כי בסוף תצחצחי שיניים ותבואי למיטה, ורק העונש הזה בסוף היום הנהדר שהיה לך היום, עם כל החברים והמתנות והפיצות ועוגת יום ההולדת. כי אבא ואמא לא יכלו להשאר כאן. אמא הלכה לבית החולים ללדת את אחותך. אבל אם תצחצחי שיניים ותבואי למיטה עכשיו תוכלי לשמוע עם האחים שלך סיפור מהספר החדש שהבאתי, ואני גם אספר לכם על הלילה שבו את נולדת, ועל הלילה שבו נולדה אחותך, ועל הלילה שבו נולד אחיך. היא מישירה אלי מבט. כבר צחצחתי שיניים, היא מודה. ועולה למיטה בלי בעיות.

הילדים ישנים ואני מהדקת את השמיכות סביבם. עוד אני מארגנת את המטבח, שוטפת כלים אחרונים. שעתיים אחרי שעזבה את הבית, ילדה הבת שלי את בתה הרביעית. בתמונה ששולח האיש שלה לווטסאפ המשפחתי, היא כולה מרוכזת בתינוקת הטרייה שהיא אוחזת בזרועותיה. והיא זוהרת, אור צהוב ורך מאיר את פניה השטופות באושר.

Anita Jeram, Guess How Much I  Love You