מה הקשר בין שינוי האקלים לפלסטין?

אני קוראת את הספר של טוביה טננבום 'שקרים שכולם מספרים' על מסעו
בארה"ב ומפגשיו ההזויים עם 'אמריקאים פטריוטים וחופשיים' לכאורה. האיש מצחיק
והספר כולו נקרא קצת כמו גירסה אידישאית של הסרט של בוראט על מסעו ההזוי בארצות הברית. טננבום חושף מה חושבים נוצרים מוסלמים ויהודים אמריקאים, שחורים, לבנים וילידים שפוגשים בו כשהם סבורים שהוא עיתונאי גרמני. טננבום, חרדי ישראלי שהוריד את הכיפה וגר בארה"ב ובגרמניה הופך את הלוויתן הענק הזה, אמריקה, על גבו, ומראה את הנימים הפועמים של הבטן הרכה שלו.

אחת התובנות החוזרות בספר נוגעת בקשר בין שני עניינים שאינם קשורים זה
לזה על פניו: "בשיחותיי עם אנשים בצפון ארה"ב, מצאתי שכמעט כל מי שמאמין
ב'שינוי האקלים' הוא גם בעד פלסטין. מה הקשר בין שינוי האקלים לפלסטין? התשובה
הקצרה: אין קשר. התשובה הארוכה: אין לי שום מושג" (עמ' 213). טננבום גילה
שנושא 'שינוי האקלים' הוא נייר לקמוס תרבותי אמריקאי רב משמעות: "'שינוי
האקלים' קיבל משמעות לגמרי חדשה במלחמת התרבות של היום: או שאתה בעד 'שינוי האקלים'
או שאתה נגד 'שינוי האקלים'. מסיבה עלומה כלשהי ליברלים מאמינים ב'שינוי האקלים'
ושמרנים לא" (עמ' 226).

אני מנסה לחשוב על דוגמאות אחרות של נושאים בלתי קשורים כאלה, אם א'
אז ב' כשהקשר בין א' ובין ב' עקיף וממש לא מובן מאליו. הסיפור הבא עלה מן האוב בהקשר
הזה והוא כרוך בשנת הלימודים השניה שלי באוניברסיטה. אני לא חושבת שזה לגמרי אותו
דבר, אבל הוא מנקר לי בראש ומבקש לצאת לאור, ואני נכנעת לרצון לספר אותו.

באותה שנה כתבתי עבודה סמינריונית, ועליה זכיתי בפרס כלשהו שנקרא על שם איש מת. הפרס הגיע עם תנאי: כדי לזכות בו ממש, כלומר לקבל צ'ק לידיים, עלי לתאם ביקור אצל נותן הפרס, להגיע אליו הביתה ולמסור לו עותק של העבודה, וגם לאכול איתו ארוחת ערב שבמהלכה יספר לי על חיי המת שהפרס נקרא על שמו, ובעיקר על מותו.

משכתי בכתפי. סטודנטית צעירה שמחשבת כל פרוטה, הייתי מוכנה לעשות די הרבה בשביל צ'ק עם סכום כזה, וגם אם ארוחת ערב בבית הפרטי של התורם נשמעה לי מוזרה משהו, התקשרתי לתאם את הביקור. הקול בטלפון היה מבוגר ומרוחק, והוא אפילו נשמע שמח כשאמרתי שאביא איתי את בעלי (המונח שותף עוד לא נולד אז). בימי טרום ווייז עשינו מאמץ להגיע לדירה בבית המשותף בזמן, ובשבע בערב בדיוק דפקנו על דלת הדירה. ישבנו כולנו – הזוג המארח המבוגר והזוג המבקר הצעיר – סביב שולחן עץ ערום, ועל צלחות פלסטיק בצבע תכלת הוגשה ארוחת ערב צנועה: חביתה, סלט, גבינה לבנה, פרוסות לחם שחור. הבאת השותף חובב ההיסטוריה הצבאית השתלמה בגדול, כי המת, מסתבר, נפל על הגנת המולדת בקרבות מלחמת העצמאות, והשותף הכיר את נסיבות הקרב היטב ובאמת התעניין בסיפור. יותר מפרטי המוות בקרב של אחיו של בעל הפרס אני התרשמתי מהכאב שלא קהה, מהאשמה והצער הנוכחים שחרשו תלמים עמוקים בפני האח החי, למרות שחלפו עשרות שנים מאז מות האח במלחמה.

אחרי הארוחה ישבנו בסלון עם כוס תה על גבי כורסאות עץ מרופדות בבד משובץ
חום וצהוב, ובעל הבית שלף חוברת מהמדף. הוא הצביע על רשימת שמות. את חלקם זיהיתי
כחברים בסגל האוניברסיטה שלי. אחרים היו מוכרים לי ממאמרים שכבר קראתי. רואה, אמר
לי. אנחנו לא מעניקים את הפרס כל שנה, כי אין ביכולתנו לעמוד בהוצאה שנתית כזו. זו
רשימת הזוכים בפרס בעבר. כולם זכו בתקנים באוניברסיטה. הוא נטל מידי את העותק של
העבודה שהבאתי עבורו, נעץ בי מבט ואמר: אני מצרף גם את השם שלך לרשימה.

כששבתי משנתיים פוסט דוקטורט בהרוורד לארץ לתקן שחיכה לי נפגשתי
בספריה עם תלמיד בשנה ב'. הוא סיפר לי שאף הוא זכה בפרס הזה, והחלפנו קצת חוויות על
הדירה הקפואה בזמן ועל דייריה. גם הוא התארח אצלם לארוחת ערב ישראלית צנועה ושמע
על האח המת, חייו ונסיבות נפילתו. הבחור הזה היה אחרון הזוכים בפרס. שנה אחר כך
נפטר האח, ועמו הלכה לעולמה הרשימה ויחד איתה נעלם גם הקשר התמוה שלא הכזיב שהבטיח שכל מי שזכה בפרס קיבל בסופו של דבר גם משרת מחקר במוסד אקדאי, סוג של נס בימינו.

לפני שבוע נזכרנו שנינו בפרס ההוא, אני והסטודנט ההוא, כיום קולגה שלי במחלקה.

עליזה אורבך, חיים (מתוך התערוכה במשכן לאמנות עין חרוד)