מישהו הדליק את האור בחדר

נפוליאון עומד בפתח החדר שלי ורוקע ברגלו. הקול שלו לא עולה, אלא להיפך, יורד אוקטבה, אבל הקמט בין הגבות הוא קניון מצוקי עמוק, והפה שלו קפוץ וזויותיו שמוטות. בגלל שהוא קצר קומה הדמות כולה מעלה בדמיוני את הגמד המרושע מהאגדה, רמפלסטילסקין, או עוץ לי גוץ לי בתרגומו של שלונסקי (כי "תן לי עצה, גמד שלי") רגע לפני שהוא נבלע ברצפה כשהוא מגלה שבת הטוחן טחנה אותו. אין לי מזל כזה. נפוליאון עדיין שם. הוא זועם עלי באמת.

לפני מספר שנים, כשאישתו של נפוליאון הבינה שאי אפשר להמשיך לחיות איתו ועזבה אותו לאנחות, הוא רצה לקנות את מחצית הבית שלה וחיפש מקורות הכנסה נוספים. בשלב ההוא פנה אלי וביקש ללמד בתוכנית שאני עומדת בראשה. הוא מלמד בתוכנית מאז, ובמשך השנים היו עליו ביקורות טובות. הוא מורה טוטאלי, וכשהוא מעריך תלמיד הוא יתן את כל כולו. אבל משהו נסדק בנפוליאון לאחרונה. במייל נזעם הוא קובל על כך שהתלמידים בקורס שלו במסגרת התוכנית לא מגיעים לשיעור מוכנים. לפיכך הוא רוצה להעיף 7 תלמידים מהכיתה. אני מתייעצת עם ההנהלה הבכירה של התוכנית. נפוליאון לא יכול להעיף תלמידים מקורס. הוא כן יוכל להכשיל אותם. הרקע להתפרצות על סף חדרי היתה ההודעה שלי אליו שאני מתכוונת להפגש עם התלמידים, ולשמוע אותם. 'הם ישקרו לך' הוא שוצף, ואני עומדת על שלי בשלווה. תן לי קרדיט להבין מתי משקרים לי ומתי לא. נפוליאון נסוג, אבל בנוכחות קולגות אחרים נפוליאון אומר: התוכנית הזו תת רמה. כשתלמידים שואלים אותי אם להשתתף בה אני אומר להם 'בשום פנים ואופן לא!'.

אני נפגשת עם התלמידים. הם נבוכים, ולגמרי מאשרים את מה שנפוליאון אמר. הרמה גבוהה, הם לא היו מוכנים, יש הרבה לחץ בתוכנית. בדברים שלי אליהם אני תומכת בדרישות של נפוליאון, לא בגלל האיש, אלא כי באמת אין דבר כזה לבוא לא מוכנים לשיעור בתוכנית כזו. בשביל מה באתם. יש להם אפשרות לפרוש מהקורס, ולאלה שיבחרו להשאר אני מתווה את התנאים החדשים להשתתפות. ועדיין בראשי מהדהד המשפט של, הו האירוניה, נפוליאון בונפרטה: 'צבא של עכברים שבראשו אריה יצליח יותר מצבא של אריות שעליהם מפקד עכבר', או במילים אחרות, אין חיילים גרועים, יש מפקדים לא טובים. אבל נפוליאון 'שלי' פועל על עלבון ומרמור, ואף פעם לא חושב שהוא אשם.

אחרי המפגש עם התלמידים אני מדברת עם ההנהלה הבכירה. הדברים שאמר נפוליאון על התוכנית מדאיגים אותי יותר מתקרית הסטודנטים הרשלנים. כמה נזק גרם האיש לתוכנית? האם יוכל להמשיך ללמד בה? ההנהלה הבכירה הוא איש חריף ויש לו אבחנות חדות. אני אפגש איתו, הוא מבטיח לי, אבל לפי מה שאת מספרת הייתי אומר שמדובר במקרה פסיכוגריאטרי. אנשים מבוגרים מקצינים בהתנהגות שלהם. הטובים נעשים טובים יותר, וקצרי הרוח, הממורמרים מקצינים את התנהגותם גם כן. דברים שפעם אולי היה חושב אותם אבל סינן לפני שאמר יוצאים יותר בקלות מבין השפתיים. חורי המסננת גדלים, ולבסוף אין שום מסננת. כשההנהלה הבכירה מדבר איתי כל משפט שלו משתבץ כמו חתיכה חסרה בפאזל. מישהו הדליק את האור בחדר, ואני חשה איך הכעס שלי על נפוליאון מתפוגג ומתאייד לו כמו רמפלסטילסטקין, ורק האדוות באוויר נותרות, מפזזות בקרני השמש בטרם יעלמו כליל.

gargoyle toledo
גרגויל
מודעות פרסומת

הייתי רוצָה לשבור לך יד, ואז לתת לך רחמים

התקשרו אלי מהמעון והודיעו שהתאומה הקיאה ושצריך לקחת אותה. אלה הקטעים הקשים ביותר עבורי, כשאני מנסה לג'גל בין לימודי עיצוב, עבודה והורות לתאומים בני שנה וחצי ולדאוג שכל הכדורים יהיו באוויר בלי שאף אחד מהם יפול. הייתה לי הגשה, והאיש שלי היה באוניברסיטה שלו, במרחק של שעות. אין למי להתקשר, אין מה לעשות. עזבתי הכל ורצתי למעון. התאומה רצה אלי, מחייכת את החיוך השדוני שלה עם הרווח העצום בין שתי השיניים הקדמיות, עם השיער בקוקיות המתוקות שצומחות לה משני צידי הראש כמו שתי אנטנות פרוסות. היא הקיאה קודם, אבל כעת נראתה שמחה ומאושרת. אין עוד אף אחד במחזור שלי שהוא הורה, שלא לדבר על הורות לתאומים. חלקם זה עתה התחתנו, אבל ההורות מבחינתם אינה אפשרית בשלב הזה ולא קורית. לקחתי איתי את התאומה. נכנסנו לחלל של ההגשות. תלמידה אחרת הגישה את העבודה שלה, והמרצה עמד שם, מגובה במרצה נוסף, צעיר יותר, והגיב לפרזנטציה. התאומה חייכה את החיוך המקסים שלה ואמרה 'בא'. לא בכתה, לא השתוללה. הברה אחת. והמרצה השתתק. שלח בי מבט רע ואמר: תשימי את הדבר הזה בשקית כדי שלא יעשה רעש.

כלתי מספרת לי את הסיפור הזה וגם עכשיו עיניה מתמלאות דמעות. יצאתי איתה החוצה, היא מספרת, התחלתי לבכות. בהתחלה את לא מאמינה שזה מה שאמרו לך, שתשימי את התינוקת שלך בשקית. אחר כך את גם לא ממש מבינה. לא יודעת מה לעשות. להגיב? להתלונן? חברה שיצאה איתי מהכיתה לקחה אותי למזכירות. דיברתי עם ראש התוכנית. הוא אמר שהם לא רגילים לאמהות בקרב הסטודנטיות, שהם לא יודעים איך לאכול את זה. שהוא ידבר עם המרצה. הוא דיבר איתו. המרצה אמר לי 'מצטער שנפגעת'. לא מצטער שהוא פגע. הוא מצטער שאני נפגעתי כי מרצה שאני תלויה בו, שצריך לתת לי ציון, אומר לי לשים את הילדה שלי בשקית.

כשהיא מפסיקה לרגע כדי לקחת אוויר השותף שלי מתפרץ. אני חושב שאת צריכה לפרסם את הסיפור בפייסבוק, הוא אומר, מה זאת אומרת לשים את הילדה שלך בשקית? צריך לפטר את המרצה הזה, הוא ממשיך לחמם. אני הייתי תובע אותו אישית. ואת המוסד. הבן שלי, האבא של התאומה, ילד רגוע לגמרי וממש לא לוחמני תומך בו. הוא רואה את העניין בדיוק באותה הדרך.

ורק אני יודעת כמה זה לא פשוט. איך השיתוק הזה שתוקף אותך ברגע האמת, חוסר האמון שזה מה ששמעת, ואחר כך איך הפגיעה המהדהדת בך ממשיכה לשלוח אדוות במשך כמה ימים, ואת מגלגלת בראש את התגובות הראשוניות שאותן כבר לא תגיבי בגלגול הזה, אבל מה לגבי תגובות מאוחרות יותר, ומה לעשות עכשיו. ועד שאת חושבת שאת יודעת את התשובה הנכונה עבורך כבר עבר הזמן, והפגיעה רחוקה ומי בכלל ישמע לך, ולמה לא התלוננת מיד?

הייתי השבוע בכנס בארץ, והיה שם קולגה שלי מהחוג, נקרא לו נפוליאון. הוא קטן קומה והגישה שלו מתנשאת ונעלבת בו זמנית, שילוב שעל פניו נראה בלתי אפשרי אבל הוא ארסי כשם שהוא בלתי נעים. הוא קצת מיזוגן, יותר עניין של גישה ממשהו שאפשר להצביע עליו מפורשות. סטודנטיות באות לספר לי איך הוא מתעלם מהן, או מתנשא עליהן בשיעור. זה לא קורה לו עם סטודנטים. מעולם לא היינו ביחסים קרובים או מיודדים. לפני שנה בערך עבר נפוליאון גירושין מכוערים ביותר, שבמהלכם מצאתי אותו מסתובב במסדרונות החוג עם מבט נרדף ומראה מוזנח. ברגע שהצליח להצליב את מבטו במבטי הוא עצר אותי לדווח ארוכות על צרותיו האישיות ועל אשתו המרשעת שעזבה אותו לאנחות, מידע מיותר שהשאיר אותי עם תחושה של משהו לא נעים שזוחל על העור. באותו היום השבוע שבו הרצינו שנינו בכנס, הגיע גם דוקטורנט שלי וישב כל היום להקשיב להרצאות. הוא בחור מבריק, וראיתי את הקולגה משוחח איתו ארוכות. אחרי יום ארוך של הרצאות ודיונים, חלקם משמימים, חלקם תמוהים וחלקם מעניינים באמת הגיעו מוניות ולקחו אותנו לארוחת ערב במסעדה, כל המרצים. הדוקטורנט שלי קיבל אישור מהמארגנת להצטרף ושמחתי שהוא יכול לבוא ולשבת עם המרצים, בהם אורחים בעלי שם מאוניברסיטאות מעבר לים. הקולגה שלי התישב לידו. את יודעת, הוא אמר לי, המארגנת שידרגה אותו. ודאי, עניתי, אני באמת מודה לה שאיפשרה לו להצטרף לארוחה למרות שהוא לא מרצה בכנס. לא, לא, לא, תיקן אותי נפוליאון, כשאמרתי שהיא שידרגה אותו התכוונתי לזה שהיא הניחה שהוא תלמיד שלי.

לא הגבתי. ברגע הראשון חשבתי שלא יכול להיות שהוא אמר את מה ששמעתי. לקח לי יומיים עד שזה הפסיק ל'כרסם' בי, והפך למשהו שמעיד עליו, ולא עלי. סיפרתי על כך לחבר מחו"ל שהשתתף בכנס. הייתי נותן לו אגרוף, הוא אמר. סיפרתי לחבר אחר. לכי להתלונן עליו בפקולטה, הוא הציע. סיפרתי לחבר שלישי שאמר, הייתי עונה לו: מי כמוך מומחה לעניין אחרי שאישתך נטשה אותך ובבת אחת השתדרגה.

 

תמיד יש פעם ראשונה

בתחילת השבוע הראשון של הסמסטר אני משתתפת בכנס שמתקיים באוניברסיטה
שלי. זה כנס קטן ואינטימי, והנושא מעניין אותי, ואני מתנצלת בפני המארגנים מראש –
אשתתף ביום הראשון, אתן את ההרצאה שלי, אבל ביום השני אני מתחילה ללמד, ואוכל
להגיע רק למושב הבוקר. ביום השני לכנס אני אכן מחליקה החוצה באמצע הרצאה, משתדלת
לפנות את הדברים ולהזיז את הכיסא בשקט, אבל יודעת שבכנס בסדר גודל כזה עיני כולם
עלי. בחדר אני מעיפה מבט בשנתון האוניברסיטה, לברר היכן השיעור הראשון שלי מתקיים,
יודעת שיש לי עוד שעה בערך להגיע לשם, מתכננת לאסוף את הדפים, הספרים והחומרים של
ההתחלה. ופתאום ההכרה המבעיתה מהבהבת אלי מן המסך: טעיתי. השיעור כבר התחיל לפני
עשר דקות. בדפיקות לב מואצות אני אוספת את עצמי ורצה לכיתה. בדרך אני עוקפת אנשים
שמכירים אותי ומבקשים לעצור ולשאול שאלה או לומר דבר מה. אני מאחרת, אני ממלמלת
בבהילות ותוהה אם השארתי מאחור את הכפפות הלבנות של הארנב. מתנשפת אני מגיעה
לכיתה. כזה עוד לא היה לי אף פעם, אני חושבת לעצמי, מסמנת נקודת שפל חדשה בחיים
שלי. כשאני מתמקמת בכיסא המורה, אני בוחנת את הכיתה דרך עדשות משקפי הראייה החדשים
שנתנה לי האופטומטריסטית לניסיון. אני מתנצלת עמוקות על האיחור, אומרת משהו על
חילופי חדרים. ואז אני רואה אותם. השומעים החופשיים. אלה שלא שלחו לי מייל וביקשו
רשות להשתתף בקורס, אלא פשוט הופיעו שם, יש מאין.

אני יודעת מה אני צריכה לעשות, וגם זה יהיה תקדים בחיים שלי. צר לי,
אני אומרת. השיעור הזה הוא סדנה, וסגור לשומעים חופשיים. שקט מביך משתרר בחדר בזמן
שהשומעים החופשיים אוספים את דבריהם והולכים לדלת. במהלך הwalk
of shame הזה אני חושבת לעצמי שזה גרוע יותר אפילו
מהאיחור. אני משפילה את העיניים במהלך יציאת הכיתה המביכה, והלב שלי פיזית כבד
מאוד. נקודת שפל חדשה תופסת את מקומה של החוויה הקודמת תוך פחות משתי דקות.

אחרי השיעור אני מקבלת הודעת ווטסאפ. אחד מהשומעים החופשיים הוא רופא שהתחיל
לקחת את השיעורים שלי לפני כמה שנים, וכבר השתתף בכמה מהם. הוא שולח לי אייקון של
פח אשפה וכותב: תמיד יש פעם ראשונה. בסוף הוא מוסיף אמנם סמיילי עם עיניים עצומות
כאומר, אני אשרוד. הלב שלי צונח לרגליים. הנה הגיע השפל השלישי, והוא עולה על כולנה.
אני מתנצלת. זה לא אישי, אני כותבת לו. זו סדנה וזה הכלל, ולא יכולה לעשות איפה ואיפה.
אני מבקשת שוב סליחה. אין מה להתנצל, הוא חוזר אלי, הסיטואציה של להזרק מהכיתה מצחיקה.
החזרת אותי לכיתה י"א.

למחרת אני מלמדת את קורס המבוא. שם יש שומעים חופשיים בשפע, והם
תופסים את השורות הראשונות של האולם הרחב. בתחילת השיעור אני קוראת בשמו של אחד הסטודנטים, בודקת שהוא נוכח. בוא אלי בסוף השיעור אני אומרת לו, אני צריכה לדבר איתך. הוא ניגש אלי אחרי השיעור, ממתין עד שאסיים את ענייני עם סטודנטים שניגשים אלי עם שאלות.
כשאנחנו נותרים לבד אני בוחנת את פניו היטב. הוא סקרן, לא ברור לו מה אני רוצה,
ואני גם רואה קצת חשש מפני הבאות בין הגבות. ראה, אני אומרת לו בהבעה רצינית, מישירה את
מבטי אל עיניו, ועדת הפרסים החוגית בחרה להעניק לך פרס הצטיינות מיוחד. בוא לערב
שיתקיים בשבוע הבא ביום ג' ותקבל את הפרס מנציג המשפחה.

אם יש משהו כיף יותר מלקבל פרס, זה להעניק אותו. מזל שזה יום ג', הוא אומר בעיניים נוצצות, כי ביום ד' אני מתחתן.

Yayoi Kusama, Mirror room

הסאגה של התלמיד המאוכזב

בהתחלה הם תיקים ברשת, שמות מועמדים לתוכנית האקדמית שאני עומדת בראשה. מראש אני מסננת את הלא מתאימים, אלה שהציונים שלהם לא מגיעים לרף הנדרש לתוכנית מתקדמת למצטיינים. אני לומדת לסרוק מהר את החומרים, גליונות הציונים ממוסדות האם, ובעיקר אני קוראת את ההמלצות ואת הצהרת הכוונות שלהם. מבין התיקים שהציונים שלהם בסדר ושהרקע פחות או יותר מתאים אני לומדת לקרוא בין השורות: מה שלא נכתב פעמים רבות משמעותי יותר ממה שכן. מהר מאוד אני לומדת לזהות את הבעיות, יודעת מראש לזהות סימנים מדאיגים. במקרים האלה אני מסרבת לקבל אותם לתוכנית והמזכירה כותבת מכתב דחייה מנומס, בסגנון 'זה לא את/ה, זה אנחנו', תמיד בשם ועדת קבלה אקדמית, ועדה נשמעת טוב יותר. הספק מתעורר במקרים שבהם המועמדים באים מתחום אחר וחסר להם רקע אקדמי ספציפי, אבל ההישגים שלהם בתחום שלמדו מראים שיש להם פוטנציאל. במקרים שבהם יש ספק אני נוטה לצד הרחום, מקבלת אותם על תנאי, הם מגיעים ומתבקשים להראות מה הם מסוגלים לעשות במשך שנה אחת. אם הם מצליחים תוך כדי יריקת דם ומאמץ עילאי להשלים את החסר הם בפנים, חברים מלאים בתוכנית, וכל מה שלמדו קודם על תנאי נחשב להם. היו לי כמה הצלחות גדולות מאוד דווקא מכאלה שבאו מלאי מוטיבציה מתחום אחר, השלימו והמשיכו הלאה. הכי אני אוהבת את התלמידים שלא מגיעים 'שלמים' ו'מושלמים', אלא מתפתחים ומתקדמים.

במקרה שלו היה ספק. גדול אפילו. ובכל זאת, נטיתי לו חסד, סברתי שהוא יוכל להשתלב, אולי לא להצטיין, אבל לעבור את התהליך, לצאת בצד השני עם התואר הנכסף, גם אם הוא לא יהפוך לחוקר. ואולי כן? בכל מקרה, חשבתי, מה כבר יכול לקרות.

כשהוא קיבל ממני את העבודה עם ההערות, הוא התאכזב מאוד מהציון. הוא לא נכשל, אבל סבר שמגיע לו יותר. זכותו. כאן מתחילה הסאגה של התלמיד המאוכזב:

פרק א, ובו הוא שולח לי מייל ובקשה, ואני מגיבה בהבנה ואמפתיה

תודה על הערותיך, אולם אני מוצא שחלקן מפתיעות (כאן בא פרוט של מה שהפתיע אותו). אנא, חשבי מחדש על הציון. בעיני הוא נמוך מדי יחסית למאמץ הרב שהשקעתי בעבודה.

מודה שהתלבטתי אם להגיב. ההערות המקוריות שצורפו לעבודה היו ברורות מאוד. השאלות שלו במייל חשפו חוסר הבנה בסיסי במתודולוגיה של התחום. בסוף החלטתי להשיב לו, מקווה שתשובה מפורטת מספיק תניח את דעתו, תוך שבראשי מהדהדת אזהרתו של המפיק של כתב העת שערכתי: יש אנשים שתמיד יתווכחו איתך, הוא הזהיר אותי, ואין טעם לשלוח להם דחייה מנומקת. עדיף לא לנמק ודי. גם אז לא הסכמתי איתו, ושלחתי דחיות מנומקות היטב. וכן, היו שקיבלו את הדחייה בחן מסויים, ככל שניתן לקבל דחייה של מאמר שלך בחן, והיו שהתווכחו.

כתבתי לו דברים מפורטים. התייחסתי לשאלות שלו, הסברתי, הראיתי מה היו השגיאות הבסיסיות, היכן סטה מהנדרש וכתב דברים לא רלוונטיים על חשבון הדברים שהיו צריכים להכתב. הכרתי בעבודה הרבה שהשקיע וציינתי אותה לטובה, לצד ההבהרה שהציון ניתן לתוצאה ולא למאמץ. סיימתי בתקווה שכעת כשהבהרתי את עצמי הוא יוכל להפיק לקחים
להמשך הדרך. ושלחתי.

פרק ב', ובו הוא שולח לי עוד מייל, ואני מגיבה בהצבת גבול

לא עברו מספר ימים ואני מקבלת ממנו מייל נוסף: ניסיתי להפנים את הציון, אבל עדיין יש לי ספקות לגבי ההערכה שלך. אנא קחי בחשבון את הנקודות הבאות (וכאן הוא חוזר לעניין שבו הוא שגה עובדתית, ושהערתי לו עליו. הוא מתעקש שקרא עניין זה במאמר כלשהו ולכן ה'דעה' – כך הוא קורא לה למרות שהיא איננה דעה כלל וכלל. היא שגיאה שנובעת מחוסר הבנה – תקפה בדיוק כמו דעה אחרת, ושאי אפשר לפסול אותה. שוב אני מקבלת תחושה שהבחור לא מבין טיבה של עבודה אקדמית בסיסית. לא כל דבר שאתה קורא תקף כמו כל דבר אחר. הנייר – או, במקרים רבים, הרשת – סובלים הכל. התפקיד שלך לבדוק. והוא לא בדק, אבל מתעקש שזה תקף, פשוט כי קרא את זה. לא עזר כל מה שכתבתי לו עד עכשיו, גם בהערות המצורפות לעבודה, וגם בתגובה למייל הקודם. אני לא רוצה להטריד אותך בעניין זה, הוא ממשיך, אבל אנא שקלי מחדש את העניין, והעריכי מחדש את הציון שלי. בתודה מראש.

אני נאנחת ומטלטלת את הראש, מתאכזבת לגלות בכל פעם מחדש כמה צדק המפיק ההוא. אני כותבת לו מייל ברור: לצערי לא אוכל להמשיך ולדון בכך. אם אתה סבור שנגרם לך עוול מסיבות
שאינן אקדמיות וברצונך להגיש ערעור רשמי על הציון ישנה דרך לעשות זאת. (ואני מפנה
אותו לרשויות המתאימות).

פרק ג', ובו הוא שולח לי מייל קצר ואגרסיבי, ואני לא מגיבה

אני מניחה שמה שהקפיץ אותו היתה ההערה על הסיבות שאינן אקדמיות. וכך הוא כותב:

האם הנקודות שהעליתי אינן אקדמיות? אנא, הוכיחי את הטענה שלך (כך כתב, בחיי) כי הדעה שלי תקפה.

בשלב הזה הבנתי, יוסטון, ווי הב א פרובלם. לא הגבתי.

פרק ד', שקורה שתי דקות אחרי פרק ג'

המייל הבא הוא שהטריד אותי במיוחד. הוא מבקש פגישה. וכותב: 'הטיעון שלך שכנע אותי'.

עכשיו, יש לי בעיה. ודאי שהוא יכול להיפגש איתי. כל תלמיד יכול. אני גם האחראית האקדמית של התוכנית שלו, וגם המורה שלו בקורס הזה, הוא יכול להיפגש איתי כך או כך. אלא שאני מוצאת את עצמי בולעת רוק. אני נותנת שם לרגש הלא רגיל הזה שעולה לי בגרון: פחד. יש משהו אלים ואובססיבי במיילים האלה, שמעורר בי אי נוחות רבה. אני מוצאת את עצמי חושבת במונחים של איום פיזי ממש. אני קוראת מחדש את כל ההודעות שלו, וברור לי, גם מהמייל האחרון, שהוא לא מבין מה לא בסדר בעבודה שלו, למרות ההסברים החוזרים ונשנים. משהו בסיסי חסר. ודווקא ההודאה האחרונה, שגם היא 'אוף' לגמרי, על ה'טיעון' שלי ששכנע אותו, הכי מלחיצה אותי. כי זה לא טיעון. אלה עובדות שהוא לא לקח אותן בחשבון. אין כאן בכלל עניין של שכנוע, אלא הבנה – וגם אחרי כל ההסברים כולם הוא לא מבין. אני חושדת שה'שכנוע' המוצהר שלו הוא סוג של
מלכודת שהוא מנסה לטמון לי כדי להפגש איתי וכדי להראות לי את ה"אור" שבאמת שלו, בדרך
זו או אחרת.

אני שולחת את כל שרשרת המיילים לראש התוכנית, ולתלמיד אני כותבת שתמיד ניתן לפגוש אותי  בשעת הקבלה. אלא שאני לא רוצה להיות איתו לבד בחדר, ומבקשת מראש התוכנית שמישהו יצטרף אלי לשעה הזו. תחושת הפחד עוד שם, ואני לא אוהבת אותה, אבל מבינה שכדאי לי להקשיב לה.

ממש ברגע זה המסננת של הבקשות להתקבל לתוכנית עברה שידרוג, והחורים ברשת החדשה קטנים ומהודקים הרבה יותר.

 עריכה post-eventum:

 הוא הגיע עשר דקות מוקדם יותר, וביקשתי ממנו לחכות מחוץ למשרד עד השעה שנקבעה. בו זמנית הצעתי לו ספל תה, שהוא קיבל בברכה (לימונית ולואיזה, כפית אחת סוכר). בשיחה הוא חזר לשאלות ששאל. הסברתי, נתתי לו לשאול שאלות כשלא לגמרי הבין, אני מקווה שעכשיו זה ברור לו, אם כי עד כמה יפנים זו כבר שאלה אחרת. היתה שם מצוקה גדולה, במיוחד על רקע העובדה שכל תלמיד יכול לראות איפה הוא עומד יחסית לאחרים בקורס (הוא שלישי מלמטה). האכזבה היתה ברורה מלכתחילה, אלא שהפעם היה ברור לי שעיקר הכעס שלו מופנה כלפי עצמו. הכתפיים השמוטות וכל שפת הגוף שלו שיקפו מצוקה גדולה, ולא יכולתי שלא לתהות האם הכתמים החשודים על הזרוע הימנית שלו הם סימנים של כוויות סיגריה. ראש התוכנית הציעה לו להעזר בשירותים הפסיכולוגיים, ללמוד להתמודד עם אכזבה מהישגים נמוכים לעומת הציפיות וההשקעה. אני כל כך שמחה שהיא היתה שם, ודווקא לא כי הרגשתי מאויימת, כי היה די ברור שזה ממש לא הכיוון, אלא כי היא ידעה לכוון אותו לתמיכה הנכונה. טעיתי לגמרי בפירוש האובססיביות והאינטנסיביות במיילים. אם הבחור הזה מסוכן למישהו זה בעיקר לעצמו. זה מפחיד כשלעצמו ודורש תשומת לב, אבל בצורה אחרת לגמרי מהפחד שעוררו בי המיילים.


Peter Kogler. Vertigo

אחרית דבר (שלעולם לא תכתב)

אני יודעת כמה קשה יהיה לו לקבל את ההחלטה שלי, כמה אני הולכת להכאיב
לו. אני מכירה את הפער בין הציפיות ובין התוצאה, ואת סטירת הלחי של המציאות שאני בוראת
כעת בהקשת מקלדת. סטודנטים תמיד חושבים שהציון צריך לשקף את המאמץ שהשקיעו בעבודה, והוא השקיע. אוהו כמה השקיע. קרא, ציטט, כתב דפים ארוכים, גיבב מילים ומשפטים. אבל הציון משקף את התוצאה ולא את המאמץ, ושלו פשוט לא מספיק טובה. הטיעונים לא ברורים, ובחלקם מיותרים ולא תורמים לנושא. השימוש בחומרים שקרא לא סלקטיבי ולא חידד את ההבדלים בין העמדות השונות. להיפך, הוא טישטש את ההבדלים, יצר סלט תפל, וגם המיץ
שלו גולש ומרטיב את החביתה. אולי בגלל הערפל הסמיך שמסך את הכל, דברים שעמדו לפניו,
ברורים כשמש, הוא לא ראה. לעתים הוא פשוט שוגה, שגיאות גסות ובלתי אפשריות גם
לטירונים בתחום, ודאי לתלמידים בשלב זה של לימודיהם. הוא מתייחס לחוקרים שלא קרא,
שאת דעתם הביא מכלי שני. לא עושים את זה, זו עבירה על אחת מדיברות הכתיבה האקדמית.
תמיד צריך ללכת לבדוק את המקור, אולי המתווך לא הבין אותו, או שיבש את דבריו במסירה?

ככל שאני מתקדמת בקריאה נופלת בי רוחי יותר. אם בתחילה חשבתי שאוכל להעביר את העבודה על ציון המינימום, מתברר לי שהכשלים והשגיאות רבים כל כך שאין ברירה אלא להכשיל את העבודה, ואני יודעת מה זה יעשה לו. בשלב זה של הלימודים, תואר מתקדם, זו מכה קשה, אולי אפילו אנושה. מצד שני, זו בדיוק הסיבה שאני לא יכול להסב מבטי, לא יכולה לעשות שקר בנפשי ולהעביר את העבודה. אני סרברוס, כלב הציד השומר על שערי התחום, יודעת שאם אזייף, אם ארחם, אם אפגין אורך אפיים וסלחנות לשגיאות בסיסיות, זה יכאב יותר. בעיקר לו, כשיגיע בדרך לא דרך לשלב מחקרי גבוה יותר, ויגלה שהשערים אכן חסומים בפניו. אני חייבת להכאיב לו כעת, וזה כואב גם לי, כי מכאיב להכאיב לאחרים, ואני לא נהנית מזה. כן, לו זה יכאב יותר, אבל אני צריכה גם לבחון את עצמי. בדרך כלל כישלון של תלמיד מעיד על המורה, אולם בשלב זה אני לא אמורה להתחיל לחנך אותו מבראשית, והוא איננו תלמיד אישי שלי. אולי, אני מנחמת את עצמי, אולי יש כאן נסיבות מקלות, אולי הוא לא אשם, אלא קרבן של נסיבות, של חינוך כושל. ודאי הגיע אלי בלי הכנה טובה. אולי הכישלון ידרבן אותו לחזור אחורנית ולהשלים פערים הכרחיים.

אני יודעת שהסיכוי לכך קלוש. קרוב לודאי שהוא יתפוצץ מזעם, בטוח שאני
מתנקמת בו (אולי לא היה צריך לכתוב לי את המייל הזה בו הוא שואל אם אפשר להקדים את
מתן הציון לעבודה), יתרץ את הנכשל בי ולא בו. אני סתם ביץ' רעה וטפשה שלא הבינה את
עומק הדברים שלו ואת רבדי העבודה. ובכלל, תלמידים אחרים, פחות טובים, העברתי, אז
למה לא אותו. הכעס, אחד משלבי האבל, יבער בו ויהפוך לשנאה יוקדת לי, אולי גם יתרחב
לתחום כולו או למוסד. ואולי יצליח בכל זאת לעבור לשלב הבא של האבל, ואחרי הכעס
וההאשמה תגיע גם ההשלמה. זה כבר לא בידיים שלי. זה תלוי רק בו.

על עבודות של תלמידים שמוגשות לי אני כותבת המון, מחזירה להם קובץ מלא בהערות מסוגים שונים, מנהלת איתם דו שיח. משתדלת להגיב גם על הטוב ולא רק על הרע, לראות את היש ולא רק את האין. אין עבודה מושלמת, ואף על פי כן אני יודעת לחלק מאיות, כשהיש מלהיב. נדיר שתלמיד נכשל בשלב זה של הלימודים, אולם הנה זה קרה. ועכשיו אלך לקרוא את העבודה של הדוקטורנט שלי, זה שמתנסח היטב ובצורה אינטליגנטית, ושמילותיו תמיד מעוררות אותי למחשבה. אני זקוקה למשחה שתרגיע את הצריבה הכואבת הזו.


Babis Pangiotidis, Hedonism(y) Trojaner: Troyan Horse made from computer keys