על הכעס

לפני שבני וכלתי עברו לגור איתנו עם התאומים ישבנו יחד, כל הקלפים גלויים על השולחן. תראי, אני אומרת לה, אחרי הניסיון הקודם עם הבת שגרה איתנו שנה, עם האיש שלה ושלשה ילדים, אין לי ספק שיהיה בסדר. אז היו חששות. פחדתי ממשברים. פחדתי ממשקעים. לא קרה. הכלל אצלי הוא שאני לא מתערבת. לא אומרת מה צריך או לא צריך לעשות עם הילדים. עוזרת כשיכולה, אז לא להסס לבקש. אני גם לא אהסס לסרב כשלא אוכל. היא מבקשת שנדבר גלויות על דברים שמפריעים. אני מהרהרת בבקשה שלה ואומרת, כן. אבל אני מדברת רק עם הילדים שלי, בנפרד. כך עשיתי גם עם הבת. בענייני האוכל לא יהיה 'שלנו' ו'שלכם'. ממילא השותף מאושר מהעובדה שיהיה לו את מי להאכיל. בעניינים אחרים יש לכם את החדרים שלכם, חדר הורים וחדר ילדים. אנחנו מפנות ביחד את ארון הבגדים שמכיל בעיקר שקיות של בגדים להעברה. אנחנו תחנת ביניים של בגדי ילדים שעוברים בין משפחות הילדים, בגדים משובחים שכלתי השנייה קונה בביקורים השנתיים אצל משפחתה בלונדון, בגדים שאני קניתי בכנסים בינלאומיים שונים, בגדים של תינוקות שנלבשו פעם או פעמיים לפני שהתינוק גדל. הבת שלי ברדקיסטית כמוני. 'יותר ממך' אומר אבי התאומים. 'היית צריך לראות אותי בגילה', אני מגלה לו. כשהבת שלי גרה אצלי אני לקחתי על עצמי את ענייני הכביסה והקיפול. הבית אולי מלא ערמות ספרים וצעצועים מפוזרים בכל מקום, אבל ערימות כביסה לקיפול משום מה אני לא סובלת. הפעם אני רואה את הארונות של הכלה: הבגדים עומדים למסדר בטורים לפי צבעים וסוגים. איך הולך? שואלת אותי הבת בטלפון, ואני מודה שאני לא נוגעת בכביסה 'שלה'. לא עומדת בסטנדרטים האלה.

כלתי בהריון שני, שוב מארס, הפעם תאומות. בחודש השביעי היא עם בטן זקורה וענקית, כבר קשה לה לנהוג ולהתכופף. אין אדם סבלני ממנה בעולם. בסגר, הבן שלי עובד מהבית, ורוב הזמן היא עם הילדים. כשהיא איתם, היא איתם. משחקת, מדברת, קוראת, מסבירה, יוצרת איתם, מכילה. התאומה גדולה יותר פיזית וגם מפותחת יותר. הם בני 3 ועשרה חודשים, אבל היא נראית בת 5. כשמישהו נטפל לאחיה היא מסתמרת כמו חתולה זועמת ומגינה עליו בחירוף נפש. הוא נפש עדינה ועקשנית יותר. כשהוא הולך לגן הוא משאיר על החלון את בובות האריה והחתול הממולאות ואת בובת הבטמן עם הפנים החוצה כדי שלא ישעמם להם בהעדרו. הוא מחליף זהויות: הוא צב נינג'ה עם סרגל תקוע לו בחולצה מאחור על תקן חרב; הוא בטמן עם מגבת מתנופפת מחוברת לו לגב. הוא נתלה הפוך על הכורסה, עטלף. הוא עומד על ארבע, 'אני קוף דבש' הוא מסביר לי, משאיר אותי לפענח את הצירוף המפתיע. התאומים לא צריכים חבר דמיוני, אבל התאום חי בעולם דמיוני אינסופי.  

התאומה ילדה יפה. 'פוקהונטס' קוראת לה אחותי הצעירה, קולעת בול כמו תמיד. מדהים לראות את ההשפעה של יופי על ילדים כבר בגיל הזה. בקייטנת הנכדים אירחנו את שני הילדים של הבן הגדול. הבן שלו, בן 5 מעריץ את פוקהונטס בגלוי ובלי היסוס. 'בואי שבי לידי. שמרתי לך מקום" הוא אומר לה כשאנחנו מתארגנים לקרוא סיפור. כשהיא מסרקת במברשת את שערה הארוך והחלק אחרי האמבטיה הוא אומר לה: 'את כל כך כל כך יפה' מביט בה בעיניים גדולות ועגולות, רציניות לגמרי. בן הדוד השני, בן 5.5, הבן של הבת כבר הכריז מפורשות, קובע עובדה: 'אני אתחתן איתך'. 'ואתה תתחתן עם אחותי הקטנה' הוא מציע כלאחר יד לתאום, עיסקה הגונה. אבל התאום לא מגיב. הוא מזמן יודע שאחותו התאומה 'שלו'. אין לו שום ספק בכלל שהיא תהיה איתו עד סוף ימיו.    

התאום מסוגל להכנס לפינות. בכל פעם שהוא מתעקש ובוכה ומסרב לשתף פעולה אני מסתכלת פנימה, בוחנת את הכעס שהוא מעורר בי, נושמת עמוק עמוק. כבר גיליתי שהסולם הנכון להוריד אותו מהעץ שעליו הוא מטפס הוא להכנס לעולם הדמיוני שלו. אני מכינה צלחת ל'רפאל' צב הנינג'ה כשהוא מסרב לאכול, מזמזמת לי את 'צב צבי צבי הנינג'ה' ברקע. 'אני דונטלו, לא רפאל' מוחה התאום, ודונטלו אוהב דווקא את האוכל שהכנתי. 'את אף פעם לא מתעצבנת' אני אומרת לכלה. אני אומרת את זה אחרי ריב קולני במיוחד שאני מנהלת עם השותף, שעלה לטונים גבוהים. 'מתי בפעם האחרונה כעסת על מישהו?'. הכלה חושבת. ושוב חושבת. 'נדמה לי שבצבא', היא אומרת, ומיד מבהירה: אבל גם הבן שלך ככה. יש בזה משהו. הם הזוג הכי רגוע בעולם.

אתמול בלילה הבן הגדול הזמין את כולנו למשחק מקוון משותף, Among us: מעין 'רוצח' שמסתובב בחללית, מחבל במתקנים ורוצח את אנשי הצוות האחרים שצריכים לחשוף אותו. לפני כן אנחנו יושבים במרפסת אל מול הואדי, התאומים כבר במיטה, ישנים, ואבי התאומים מסביר לנו את כללי המשחק. השותף שב וחותך את דבריו בשאלות ואז מפטיר 'אבל אתה לא יודע להסביר בכלל'. וככה פתאום הבן נועץ בו מבט זועם, ומסנן בשקט: 'עכשיו אתה שותק ולא מוציא מילה מהפה עד שאני גומר את ההסבר', ובמצח שלו פועם וריד בולט, מוכר לגמרי.

עניין קטן של קארמה

הכהנת הגדולה יושבת בכורסה ממולי, כוס תה נענע עם לימון בידה. בגלל הקורונה ויתרנו על החיבוק והנשיקה המסורתיים, אבל אני ממשיכה לבקר אותה בסדירות. היא האמא היחידה שנותרה לי, אחרי שאמי הצטרפה לאבי, שוכבת כעת באותו קבר, קומה מעל. 'החברה שלך קיבלה פרופסור מן המניין אתמול', היא אומרת, ומביטה בי בעיניה החודרות במבט של מי שהימר על הסוס הלא נכון, סוס שסטה במהלך המירוץ כדי להריח פרחים בשדה במקום לדהור עם סכי עיניים ישירות אל המטרה. החברה הזו כתבה גם היא אצל הכהנת הגדולה. כשאני קיבלתי מינוי היא נאבקה למצוא את מקומה האקדמי, נאחזת בשיניים ובציפורניים בכל עבודה אקדמית שהציעו לה בארץ ובחו"ל, בשעות לא שעות ובהיקפים בלתי סבירים בעליל, לא מתייאשת. כמו הצפרדע הזו בכד החלב היא המשיכה לשחות עד שהחלב הפך לחמאה, והיא קיבלה תקן באוניברסיטה אחרת. מאז השמיים הם הגבול עבורה, ובחריצות מדהימה היא סיימה את המסלול האקדמי תוך תשע שנים בלבד. כל הכבוד לה. אני בודקת עם עצמי מה אני מרגישה. הכל בסדר. אני באמת שמחה בשבילה, כי כשאני קיבלתי את התקן והיא נותרה פצועה לצדי המסלול היה לנו קשה להמשיך להפגש. גם אם שוחחנו והחלטנו שלא ניתן למצב לקלקל את החברות בינינו, היא התקלקלה. הייתי בשבילה כמו ניר זכוכית שמגרד פצע מדמם. עכשיו אני מתקשרת לברך אותה, ושמחה בשבילה על הפיצוי הענק, על תחושת ההישג, תוך ידיעה שאני הארנב מהמשל והיא הצב שניצח בהתמדה ובחריצות בתחרות. בסדר לי להיות הארנב, אני חושבת, הרי אם רק ארצה אני יכולה לרוץ הכי מהר שיש, לכתוב את הדברים הכי מבריקים, כאלה שיבטיחו לי מקום בגן העדן העתידי של הערות השוליים. ובכל זאת המבט של הכהנת משאיר לי קצת טעם מריר בפה.

אני משוחחת עם הכהנת על הפצצה האחרונה שמטלטלת את כל הבניין האקדמי שלנו. עמית וגם חבר, אחד המובילים בתחום, הורשע באחזקת פורנוגרפית ילדים. מכיוון שהוא חי בארץ שבה אחזקת חומר שכזה היא עברה פלילית, הוא קיבל שנת מאסר. כמו חברי התחום כולו שתינו המומות. האיש הכי נחמד, הכי קולגיאלי, איש משפחה, כמו בקלישאות הכי בנאליות. my secret garden, כך הגדיר את הסטייה הנוראה הזו, ואמר ששמח להיתפס. האיש הוקע אישית ואיבד את משרתו החשובה ואת כל עולמו. מכל עבר יצאו הודעות גנאי ושאט נפש, ואני בכל זאת שולחת לו מייל אישי, שואלת אם ירצה לדבר. קשה לי, אבל האיש עזר לי מאוד ותמך בי לאורך הדרך, ואני תוהה האם העובדה שהחוקר החשוב הזה, החבר, עשה מעשים דוחים ונפשעים (ובכל זאת מזכירה לעצמי שלא פגע פיזית, למרות שגם אחזקה של חומר כזה היא גורם לפגיעה), מוחקת את כל השגיו המחקריים והאישיים. הוא מודה לי במייל חוזר, אבל לא מתקשר.

אתמול אספתי את כל בקבוקי הזכוכית הריקים מפינת המיחזור. הבן השלישי על אשתו ותאומיו עברו לגור אצלנו. אשתו בהריון שני עם תאומות. הוא התחיל עבודה חדשה. הם יגורו אצלנו עד הלידה של התאומות וקצת אחרי, ובינתיים אני משתדלת להקפיד קצת על הסדר. כשלושים בקבוקים נחים להם בשתי שקיות בבגאז', ובדרך לסופר אני רואה מיכל שעליו נכתב 'בקבוקים למחזור. התמורה לצדקה'. בשמחה רבה רוקנתי את הבקבוקים הריקים, חושבת ש9 ש"ח זה לא הרבה, אבל גם זה משהו. בסופר אני קונה 3 חבילות של גבינה לבנה 5 אחוז. על הקופסאות מדבקת המחיר היא 6 וחצי שקלים. אני מרימה גבות. בדרך כלל המחיר הוא 9 וחצי ש"ח. הקופאית סורקת את הגבינה והמחיר הוא אכן 9 וחצי ש"ח לחבילה. אבל מה לעשות, לפי החוק הם חייבים לגבות את המחיר שנכתב על המוצר. אני מחשבת בראש במהירות. מעולם לא קיבלתי החזר כל כך מהיר על צדקה.

נספת: עוגת גבינה לימי קורונה:

1 חבילת גבינה לבנה 5%, שתי ביצים, 3 כפות סוכר, תמצית וניל. לערבב.

להוסיף 1 כף קמח, 1 כף קורנפלור, 1 כף פודינג אינסטנט בטעם וניל. לערבב היטב אחרי כל כף שלא ישארו גושים.

לאפות בתבנית במשך 45 דקות בתנור שחומם מראש ל 150 מעלות (העוגה צריכה לצאת לבנה).

יום העצמאות. ערב.

נכדה2 (בת 5.5) מצטרפת אלי לסיבוב קניות קצר לפני יום העצמאות. היא בוחרת את הדגנים המועדפים עליה לבוקר שלמחרת (דגני קינמון) ושתי חבילות גלידת בן אנד ג'ריז, שוקולד ווניל עם טופי. כשאנחנו חוזרים הביתה אני רואה בחניה מכונית ובה הדודים שלה מהצד השני, ממתינים לאסוף את בתי ואת חתני למסיבה. איפה הבת שלכם? אני מתעניינת בנימוס. היא אצל אמא שלה. מסכנה אמא שלי, מוסיפה האישה, מצפה לה ערב לא קל. הקטנה בדיוק למדה לעמוד אבל לא לשבת, וכל התרוממות שלה מסתיימת בהתאבדות שיעית. אני ממלמלת משהו בלתי מפוענח מתחת לשפה, וממהרת הביתה. ערב יום העצמאות. שיחררנו את כל הילדים שלנו על בנות ובן זוגם למסיבות, ואני והשותף אחראים לבד, לראשונה, על כל שמונת הנכדים שלנו.

מי רוצה גלידה? אני מכריזה בקול. כולם רוצים. נכדה1 (בת 7) ונכדה2 (בת 5.5) הן אחיות, ויחסית גדולות. כשהן לא רבות ביניהן או מרימות את אחותן הקטנה, נכדה8 (בת 1 וקצת) בניגוד לרצונה, אני יכולה להעזר בהן. תארגנו תור, אני מבקשת מהן, כמו בחנות. לא מוכנה לחלק גלידה כשהם מצטופפים ומנופפים בידיים וקוראים בקול מה הם מעדיפים כמו גוזלים פעורי פה בקן. די מהר הן מארגנות את הילדים בטור ארוך, לפי הגיל, מהקטנה לגדולה. כולם רוצים משני הטעמים חוץ מנכדה2. היא מיוחדת, בהגדרה. היא מעדיפה רק וניל עם טופי. נכדה8 יושבת עלי ואני מאכילה אותה גלידה בכפית. נכדה8 אוכלת יותר מכל היתר. היא פצפונת. אולי היא עוברת עכשיו קפיצת גדילה. היא כמו הזחל הרעב, אומרת נכדה2: היא זוללת תפוח, 2 אגסים, אורז, בשר, עוגה וגלידה ועדיין רעבה. המממ, אני אומרת, אולי בסוף תהפוך לפרפר. 'לא!' מוחה נכדה1. היא תהפוך לשמנה.

כמה ילדים נכנסים לאמבטיה אחת? האמבטיה שלנו משולשת וגדולה, כמו אמבטיה וחצי. 7 נכדים משתחלים מהבגדים וקופצים לתוכה. 'באבלס!' מבקשת נכדה7 (כמעט שנתיים), שגדלה על שלוש שפות. אני עורמת את הבגדים שהושלו בשלוש ערימות לפי המשפחות. את הסנדלים והנעליים אני מסדרת מחוץ לאמבטיה, ממילא עוד מעט כל הרצפה תוצף מים. התאום (בן 2.5) נלחץ מהביחד הצפוף ואני ממהרת לחפוף לו את הראש, לשטוף את הגוף ולהוציא אותו החוצה לשותף. השותף לוקח את החבילות אחת אחת, מנגב ומלביש בחדר. הכלל הוא שמי שבוכה מוצא החוצה, ולכן כולם צוהלים ומתהוללים. אסור לקפוץ! אני מזהירה את נכדה7 שמתישבת על קצה האמבטיה וקופצת לתוכה. תוך כדי האמבטיה משתחררת הגומיה של הקוקו שלה ונעלמת במים. ממילא היא לא נותנת לי לסרק אותה. 'לבד!' זו המנטרה החוזרת שלה, והיא מתעקשת להתלבש לבד, לנעול לבד את הסנדלים, ואני מכוונת אותה במילים: תכניסי את הראש לכאן, לא את היד. זה הסנדל של הרגל השניה. עכשיו תסגרי את הרצועה. יפה מאוד! נכדה1 ניגשת לתיק ולוקחת שמלה חגיגית. זה מה שאת לובשת בלילה? אני תוהה. ודאי, היא עונה. הכלל אצלנו הוא שבערב לובשים את הבגדים של מחר והולכים איתם לישון. אני מחייכת. אני המצאתי את הכלל הזה כשלי היו 4 ילדים קטנים. כשהאמבטיה מסתיימת, אחרון הילדים מוצא החוצה למגבת עוטפת והמים ניגרים במערבולת לתוך חור הניקוז, אני רטובה לגמרי, לא ברור אם מזיעה או ממים. כנראה גם וגם. אני מתיישבת לסרק את נכדה1. יש לה שיער ארוך ומתולתל, ולוקח די הרבה זמן לפרום את הקשרים.

השותף מאכיל. לפני שהגיעו אלינו התקשר לנכדה1 והתייעץ איתה מה להכין. רגע, מתארגנת הילדה, מדברת עם אחותה ועם אחיה וחוזרת אליו: תכין גם המבורגרים וגם נקניקיות, אבל לא חריף, ופסטה, אבל את הרוטב תשאיר בצד, כי נכדה2 אוהבת פסטה בלי רוטב בכלל.

אחרי האוכל אנחנו פורסים מזרון זוגי על רצפת הסלון. שלושת הנכדים הבנים יישנו עליו הלילה, אבל בינתיים הוא משמש מצע לקפיצות והשתוללות. הילדים עולים על כורסאות ומזנקים למזרון, עושים סלטות ומתגלגלים עליו. בצד, נכדה1 קוראת בקול ספר לתאומים ולאחיה שבחר אותו. לאט לאט אני מתחילה להשכיב את הקטנות לישון. נכדה8 נכנסת לעריסת התינוק בחדר. אני מדליקה את האור הקטן, כדי שלא יהיה שם חשוך לגמרי, נותנת לה מוצץ, ומניחה איתה במיטה את הארנבת המרוטה שלה. היא מוחה כשאני יוצאת מהחדר, אז אני נשארת איתה עוד קצת. בינתיים נכדה2 פורשת מהחבורה והולכת לישון במיטת הנוער באותו החדר. 'אני אוהבת לישון', היא מגדירה את עצמה. מתכסה בשמיכה ועוצמת עיניים. אני נותנת לה נשיקה ועוזבת את החדר, יודעת שנכדה8 רגועה כשהיא איתה בחדר. אחר כך אני לוקחת את נכדה7, ומניחה אותה בלול נפתח בחדר השני. 'כרית?!' אומרת שואלת נכדה7 ומשתרעת על הכרית כולה, התלתלים שלה פרוסים משני צדי ראשה. גם היא לא אוהבת כשאני עוזבת את החדר, ואני מרגיעה אותה על הידיים, עד שהעיניים עצומות, ומניחה אותה בזהירות בחזרה בלול. הבאה בתור היא התאומה. אותה אני לוקחת לחדר הבנות ומשכיבה אותה על מזרון קטן בפינה. היא בוחרת לישון עם בובה של וודי, וליד המזרון אני מניחה כרית, כדי שלא תתגלגל ממנו לרצפה. בסלון השותף כיבה את האור והוא מספר סיפור לשלושת הבנים. נכדה1 לוקחת ספר, יושבת על שרפרף וקוראת בשירותים, המקום היחיד בבית שבו יש כעת אור. התאום בוכה. אני לוקחת אותו על הידיים למרפסת, מראה לו את הכוכבים. מראה לו את אורות הבתים, את העצים, את המכוניות החולפות ברחוב. לוקח לו זמן רב להרגע, ואני מחזירה אותו למזרון הבנים בסלון. הבית חשוך ויחסית שלֵו. נכדה1 פורשת סוף סוף לישון גם היא, מחליפה את הכרית שלה בכרית הגדולה שהנחתי לצד המזרון של התאומה. נכד3 (בן 4) שוכב על המזרון בסלון, עיניו פקוחות לרווחה. כואבת לי הרגל, הוא אומר לי. אני מעסה לו את הקרסול הכואב. שאשים לך משחה? אני מציעה, יודעת שזה לא ייגמר בלי פלסיבו. אני שולפת מן המקרר שפופרת של ג'ל אלוורה. זה ירגיש לך קצת קר, אני מזהירה, אבל ירגיע את הכאב. הפלא ופלא הג'ל עושה את שלו. אחרון הנכדים ישן.

למחרת בבקר אני מארגנת קעריות עם דגני קינמון. אני ניגשת לנכדה7 שקוראת לי מהלול. כשאני מרימה אותה אני רואה שכף יד אחת שלה נפוחה. לגמרי לבד היא השחילה את הגומיה של הקוקו על פרק היד, כמו צמיד, והגומיה חסמה את זרימה הדם ליד במשך כל הלילה. אני מתקשרת לבן. שמע, אני אומרת לו, בלי לחץ. הילדה לא בוכה, היא משתמשת ביד כרגיל, הטמפרטורה של שתי הידיים אותו הדבר, אבל יש סימן שלא יורד, והיד נפוחה. אני שולחת לו ולאשתו תמונות של היד. השותף מתעצבן עלי: זה שום דבר, למה התקשרת. כי אני הייתי רוצה שיתקשרו אלי, אני עונה, וגם שלא יכעסו אחר כך שלא עידכנתי בזמן אמת. את חושבת כמו עורכת דין, אומר השותף.

הבוקר שולח הבן תמונה של נכדה7 צוהלת ושמחה בשיער מפוזר בווטסאפ המשפחתי וכותב: אחרי שניסתה לעשות לעצמה נמק ביד עם הגומיה, החלטנו לספר אותה קצת.

Geoff McFetridge, Meditallucinations

הכל עומד במקום, הזמן ממשיך ללכת

שנה שעברה היינו בקפריסין, וזו השנה היחידה שבה לא השתתפנו, אבל חוץ ממנה בכל שנה אנחנו מקפידים להגיע. זו הצעדה השנתית של עמותת 'בשביל החיים', שנערכת בשקט ובחשיכה בתל אביב, שמבקשת להגביר מודעות לנושא המושתק והמודחק, מטואטא מתחת לשטיח המהוגנות, נעול בחדרון הבושה: אובדנות. אני חונה בחניה התת קרקעית, יוצאת לאוויר המהביל, עולה במדרגות, מגיחה לכיכר המוזיאון, ובבת אחת זה מכה בי: אווירה של הפנינג. מישהי עוברת עם מגש עוגות תוצרת בית, מתנדבים עטויים וסטים כחולים רושמים את הפרטים של המשתתפים, מחלקים בלונים לבנים, חולצות, צמיד גומיה לבנה עם כיתוב 'צועדים למען החיים'—איך תמיד השם מעיד על מה שחסר, שהרי אם זה הפנינג הוא לא של החיים אלא של המתים, יום הזיכרון. והנה גם המסך שעליו מוקרנות תמונות של מתאבדים, עם השם והגיל. בין יתר השמות והפנים השונים עולה השם של הבת של החברים הטובים, שהתאבדה בגיל 19 לפני 8 שנים. כל אחד ואחת מהנוכחים הכיר אחת מהנשמות האבודות הללו, ובעצם אין אדם שלא מכיר מישהו שהתאבד, וכאן זו נבחרת של בני המשפחה והחברים שמוכנים להזדהות, להקדיש לעניין ערב, לעשות מעשה כדי להעלות מודעות ולסייע להוריד את המספר הבלתי נתפס של 500 מתאבדים מדי שנה בישראל, אותו מספר כמו נפגעי תאונות דרכים, ואף אחד לא מדבר על זה. אני עושה סיבוב קצר בכיכר, רואה את לופ השמות על המסך חוזר שוב ושוב, שירי יום הזיכרון ברמקול, 500 נרות דולקים, והמסר הוא שיש מה לעשות, ולמה משרד הבריאות לקח מהעמותה את התקציב של תוכנית המניעה. אני הולכת להגיד שלום לחברים, פוגשת אחרים מ'הכפר' שלנו, הכפר הוירטואלי של החברים שעברו איתם את הדיכאון של הבת—מהמוצלחות והיפות והחכמות האלה שעד שחלתה הצילה את העולם כולו. יחד עברנו את החיפושים לילה שלם אחריה כשנעלמה, את הידיעה הבלתי נתפסת שמצאו אותה מרוסקת שמכאן ואילך שום דבר כבר לא יהיה שלם, ואת התיק שנותר יתום לידה עם המכתב. ואחר כך גלי הכאב והאשמה, והדיכאון והחרדה האיומה, והשאלות מה לעשות ואיך, כי אחים של מתאבדים נמצאים בסיכון גבוה במיוחד להתאבד בעצמם. אני מביטה סביב. יכולה לראות את הענן השחור שמלווה את כל האנשים שבכיכר, והוא פיזי ואמיתי כמו הבלונים הלבנים שמחלקים כאן לכל הנוכחים, וכמו הבלונים גם הוא קשור אליהם בחוט בלתי נראה. ופתאום זה כבד לי כל כך, כל הצער הזה, כל הכאב, אין לי אוויר, אני נחנקת וגל של דמעות מתחשר מאחורי עיני. אני חייבת ללכת משם, לנשום. בבת אחת אני מבינה את האחים של הבת שהתאבדה שמסרבים לבוא, שנאחזים בחיים בציפורניים שבורות, שבקושי יש להם כוח לעבור את המבחנים הרגילים של החיים, יום אחרי יום, ושאינם יכולים לשאת את ריטואל השכול מזה ואת הפעלתנות של ההורים עם המטרה המצוינת שמבקשת למנוע מאחרים את מצבם, מזה.

אני יורדת לשדרות שאול המלך, מתרחקת קצת, מוצאת ספסל עץ בקרן רחוב ויושבת שם. אני נותנת לדמעות לזרום, שותה קצת מים, ותוהה מנין אאזור כוחות לחזור לכיכר, להשתתף בצעדה, לשמוע את הדוברים, להיות שם. ואז אני רואה אותם. הבן והכלה עם עגלת התאומים הביונית הגיעו באוטובוס להשתתף בצעדה. אבי התאומים שייך למחזור של הבת של החברים והכיר אותה כמו כולנו מגיל אפס. כל כך הרבה פעמים יצאנו יחד לחופשות משותפות, התארחנו משפחה אצל חברתה, גדלנו יחד.

התאומים יושבים בטור בעגלה. התאום עוקב באצבע אחר אופנוע משטרה חולף עם אורות כחולים ואדומים מהבהבים וקורא בהתלהבות 'נוע!', והתאומה מחייכת אלי את חיוך השדון שלה עם הרווח בין שתי השיניים הקדמיות, כשהפוני החלק שלה שמוט כרגיל על עין ימין, והיא קוראת לי בשמי. זה כמו להתחבר למקור כוח, לקבל זץ של אנרגיה ותקווה, ואני מרגישה את העבותים שחונקים את לבי נמסים, העננה מתרוממת ואני מצליחה לנשום. 'נפלא שהגעתם', אני אומרת לבן ולכלה ומחבקת אותם, וכולנו הולכים לכיכר, מתחברים למסת האנשים בלבן שמתחילים את הצעדה עם שלטים ובלונים לבנים ועגלת תאומים ביונית אחת.

Juxtaposition

סוף אוגוסט

Eugenia Loli, Everything is a Remix

אני מביטה ביומן: סוף אוגוסט. כל המסגרות התומכות נגמרו, המשך הקיום הנורמלי תלוי עכשיו בהורים המג'גלרים עבודה ולימודים עם ילדים בחופשה, משחקים הישרדות בחום ובלחות הדביקה. כל יציאה החוצה היא כמו צלילה למרק סמיך. זה הזמן שלי להתגייס, המשאב האחרון אחרי כל המשאבים, רשת הביטחון התחתונה כשהם חגים נמוך, שניה לפני שהם מתרסקים על הקרקע ומאבדים את שרידי השפיות. אני משבצת לי ימי סבתא בשבוע.

ביום שלישי אני לוקחת את שתי הבנות הגדולות של הבת שלי (שש וחמש) לפעילות במוזיאון הילדים בחולון. זה לא באמת מוזיאון, אלא מעין הצגה אינטראקטיבית עם כללים מאוד ברורים. 'קוראים לי אלכס' מציגה המדריכה את עצמה, ורגע לפני שהיא פותחת את התיבה בכניסה ליער הקסמים היא שואלת את הילדים מה הם הכי רוצים בחיים. היא פותחת בוידוי אישי: 'אני הכי רוצה בית ושני מליון דולר וכרטיסי טיסה לניו יורק'. אני לא בטוחה שהילדים מסוגלים להזדהות עם הרצונות הבנאליים לגמרי של אלכס. ילדה קטנה בקבוצה שלנו שהגיעה מניו יורק לקיץ לבקר את סבתא מביטה בה בחוסר הבנה. ילד אחד אומר שהוא רוצה כסף ואין לו תשובה לשאלה של אלכס מה הוא יעשה איתו. ילדה אחרת אומרת ממתקים, אבל אולי זו תשובה מושהית לשאלה הקודמת של אלכס (מה המאכל האהוב עליכם). הנכדה הגדולה שלי אומרת שהיא לא רוצה כלום, אבל מספרת שהשן שלה מתנדנדת וכמעט נופלת (נדמה לי שהיא מכוונת את דבריה לפיית השיניים, בידיעה ברורה שאוטוטו הפייה ממילא תתן לה משהו שהפייה תבחר). כשהיא עוברת למבוגרים המלווים את הילדים התשובה הנפוצה היא 'בריאות'. אני אומרת 'זמן', כי אשכרה. בריאות חשובה, אין ספק, אבל איזה כיף זה היה אם אלכס תפתח את התיבה ויהיה בה זמן. אלכס פותחת את התיבה וכמובן שיוצא ממנה שדון תעלול שמסבך את כל דרי היער. ילדים, אל תפתחו ביער תיבות כבדות שאין לכם מושג מה מסתתר בהם. הנכדה הצעירה אוחזת חזק בידי. בדרך אנחנו מגלים שהתעלולים של שדון תעלול היו עם טוויסט: גברת חפרפרת ששנאה לשיר יצאה לסיבוב הופעות; זיג וזג שהשדון ערבב למדו שביחד הם זיגזג (יש מילה כזו, אומרת הנכדה הגדולה). ביציאה משם אנחנו מסכמות שהחלק הכי נחמד ב'יער הקסום' היה הר השלג, שכלל דריכה על ערימות של שלג אמיתי. אמנם הקיץ הישראלי עשה גם בו את קסמיו והמיר אותו למשטח רטוב וחלקלק, ועדיין הייתי מוכנה בהחלט להשאר בצינה הנעימה ההיא.

אין קסמים באמת. אנחנו נפלטות החוצה אל השמש הבוהקת והחום שנותר כשהיה. אבל למה היה צריך לפתוח את התיבה? שואלות הנכדות. כדי שיהיה סיפור, אני מסבירה להן. אירועי יום רגיל: קמתי, אכלתי, הלכתי, התרחצתי וישנתי לא מעניינים אף אחד. סיפור כולל משבר, בעיה. בלי הבעיה אין פתרון, ואין התקדמות. המשבר הוא שמניע אותנו קדימה, הוא שעושה 'גיבורים'. הגיבורים פותרים את הבעיה, אבל הפתרון אף פעם לא משיב את המצב לקדמותו, אלא מקדם אותו לשלב הבא, מלמד אותנו על יכולות חדשות שלא ידענו שיש בנו. גברת חפרפרת למדה שהיא אוהבת בעצם לשיר. אנחנו למדנו שגם אם מפחיד ממשיכים ובסוף מגיעים להר השלג. הבנות מהנהנות. כל הדרך אנחנו מנתחות סיפורים שאנחנו מכירים, מה המשבר, מה הפתרון, מה התקדם. כיף.

ביום חמישי אני מבטיחה לבן הגדול שאגיע להיות עם שני הילדים שלו (בן 2.9 ובת 1.3). אלא שערב קודם הבן האמצעי מתקשר, אם אני יכולה להשגיח על התאומים (שנה ושבעה חודשים), דחוף. המממ, אני חושבת. ממילא אני כבר שם עם הילדים של הגדול. תביא גם את התאומים.

ארבעה ילדים קטנים ואני בסלון ממוזג, יש לנו בערך 7 שעות ביחד. הם משחקים זה ליד זה, ופחות זה עם זה. העיניים של הקטנה נדלקות כשהיא רואה את אחיה בונה מבנה מקוביות מגנטים, והיא מתמגנטת למבנה בעצמה, זוחלת אליו בנחישות של דחפור. 'לא! לא!' זועק אחיה בבעתה, מניף יד מולה בתנועת עצור. לשווא. הילדה יודעת מה היא רוצה, והיא משיגה את זה בכל פעם מחדש כולל בונוס צעקות של אחיה. תן לה משהו אחר, אני מציעה, והוא מביט סביבו נואש, שולח יד לערימת הצעצועים, שולף רכבת ונותן לה. לזמן מה זה עובד, והוא בונה את הבניין שרצה. מיד אחרי שהוא מסיים להרכיב בניין מסובך מאוד לפי מפתח צבעים שאני מנסה לפענח, הוא לוקח מטוס צעצוע ומרסק אותו לתוך הבניין בקול תרועה רמה. שני התאומים בינתיים עסוקים בהפיכת ארגז הצעצועים ופשפוש בתוכו, אין דבר יותר כיף מצעצועים של ילדים אחרים.

האח הגדול סיים לשחק בספטמבר אילבן והוא מנסה ללמד את התאומה לשחק איתו ב'תלכי תביאי'. הוא מעיף כדור לצד השני של החדר, אוחז לתאומה ביד ולוקח אותה לכדור. 'תרימי אותו' הוא מצווה עליה, ואז אוחז בידה ולוקח אותה לצד השני של החדר, כשהכדור בידה. בשמחה גלויה הוא לוקח מידה את הכדור וזורק שוב לקצה החדר. 'תביאי!' הוא מצווה עליה, ולא מתייאש כשהיא לא משתפת פעולה. שוב הוא אוחז בידה, הולך איתה לכדור, מביא אותה ואותו חזרה, וכך פעם אחר פעם אחר פעם. התאומה לא לומדת ל'הביא'. כן נחמד לה שהבן דוד הגדול שלה אוחז לה ביד ומטייל איתה בחדר. הוא משעשע.

מזווית העין אני רואה בבהלה את הקטנה. היא קרבה את העגלה לשולחן האוכל, טיפסה על העגלה ומן העגלה על השולחן, ויושבת כעת באיזון מושלם על הקצה שלו, בגובה מטר. אני מתקרבת אליה בשקט, כדי שהיא לא תבהל ותיפול, אבל היא יציבה לגמרי, מחייכת אלי את החיוך השדוני שלה, ומושיטה אלי שתי ידיים, מחכה שאוריד אותה משם. ברור לי שזו לא הפעם הראשונה שהיא מטפסת לשם. אני מושיבה את הילדים מסביב לשולחן הסלון הנמוך ומארגנת להם צלחות עם חביתה, סלט ופיתה עם גבינה לבנה. כשאני מנקה חתיכות חביתה ומלפפונים שמפוזרים בכל החדר אני מגלה שארבעתם עלו על השולחן בסלון. הגדול החליט שהם רכבת והוא מספר לתאומים ולאחותו שהם נוסעים 'לדגים'.

הבן מגיע ומכין לכולם אמבטיה מלאה בקצף. הוא מוחא כף בתוך הקצף וכולנו מתמלאים ברסיסים. רטובה ומוקצפת אני חושבת לי שהבן הגדול שלי הכי פרוע מכולם, וכעת יש לו שני צעצועים קטנים חיים משלו. אני נשלפת משם אחרי סיפור לילה טוב, אוויר הערב עדיין חם ולח. אני פוגשת את השותף ויחד אנחנו הולכים בכיכר השעון ביפו. זהו הערב האחרון של חג הקרבן, והכיכר הומה. בא לי פיש אנד צ'יפס, ואנחנו נכנסים לחנות ממוזגת ומזמינים שתי מנות. אני ממתינה ליד הדלפק להזמנה שלנו, לידי תייר, והמבטים שלנו מצטלבים. Smile! הוא אומר לי בציווי. גל של כעס גואה בי. Don’t tell me to smile אני מתיזה. מה הקטע של גברים שאומרים לנשים לחייך. It's none of your business if I smile or not אני אומרת לו. הוא תייר אנגלי שמנמן גיי ומזיע, והוא שותק, לגמרי המום מהתגובה שלי. אבל אני עוד לא סיימתי. Jump! אני אומרת לו, מנסה להדגים לו כמה זה אבסורד לצוות על אדם אחר לעשות מעשה רק כי מתחשק לך. הוא קופץ. בגלל הקפיצה שלו, אני פורצת בצחוק רם, אמיתי לגמרי.

Eugenia Loli

פוסטתאומים

כשההורים שלהם באים אלינו לשבת, מותשים מעוד שבוע של ג'אגלינג בין מטלות לימודים והגשות ובין הטיפול בתאומים, אני נותנת להם לישון בבוקר עד מאוחר. התאום ישן במיטת התינוק הקבועה בחדר הילדים שלנו. בת נאמנה לאביה חובב הרצפות, התאומה ישנה שינה טובה ועמוקה על מזרון קטן שנפרש על הרצפה ליד מיטת התינוק, ובבוקר מעירים אותי קולות הצחקוק והפטפוטים חסרי הפשר שזו השפה המיוחדת שלהם. הצחקוקים אני מגלה, הם כי היא פתחה את שפופרת משחת ההחתלה וטעמה ממנה, וגם חלקה בנדיבות לאחיה מבעד לסורגי המיטה. אני מביאה להם את ארוחת הבוקר המיוחדת של סבתא: פודינג תות מבושל, שמכיל את כל אבות המזון ההכרחיים: חלב, קורנפלור בטעם תות, וסוכר. אין לי שום יומרה להתנהל עם עגלת התאומים המורכבת שלהם ולכן אני נועלת להם סנדלים, חובשת לתאומה את כובע השוליים עם הפרחים ולתאום את הכובע הלבן, נותנת יד לכל אחד מהם ולוקחת אותם בדרך למגרש המשחקים.

בגיל שנה וחצי ההליכה נמשכת לאיטה. אנחנו עוצרים ליד לול התרנגולות של בעל הבית וליד חתול שאוכל באדישות אוכל יבש בעמדת האכלה. כל מדרגה היא צוק אדיר; כל שזיף שנפל מהעץ זוכה לקריאות התפעלות, וכל זרזיף מים של שכנה ששוטפת את החצר הוא נהר עצום שיש לחצות בזהירות. התאומים מתרגשים למראה משאית חולפת. התאום מחקה את ציוץ הציפורים, והתאומה קוראת פתאום 'גה, גה' – ולוקח לי שניה להבין שהיא מזהה את צורת פסלי הבטון הקיטשיים של שני אווזים מתנשקים שהשכן הציב בגינה.

במגרש המשחקים הם מתפצלים וחוקרים את המתקנים. באמצע המגרש יש תעלונת ניקוז קטנה. התאום מניף רגל בטוחה וחוצה אותה בפסיעה אל העבר השני, ואילו התאומה יורדת בזהירות עם רגל אחת לתוך התעלה, ועולה לגדה השניה. כראוי למעמד הסבתא שלי אני שולפת שקית במבה מהתיק. התאום ניגש ודולה מהשקית במבה אחת. הוא מכניס אותה לפיו, ומבקש עוד. בכל פעם הוא לוקח בעדינות במבה בודדת. כדי להוציא אותה מהשקית הוא משתמש באצבע המורה ובאגודל, והיד לא מתלכלכת. הוא גם לא מתרחק ממני ומהשקית, ליתר בטחון. התאומה מתרוצצת בינתיים בין המתקנים, נכנסת לבריכת הכדורים ומעיפה אותם לכל עבר; עוברת לבית הילדים הקטן וסוגרת את הדלת, מציצה מהחלון ומחייכת חיוך ענק ומניפה בידה וקוראת 'ביי!'. היא מגיעה ומכניסה יד קטנה לשקית הבמבה ומוציאה מלוא החופן במבות. עם חופן הבמבות היא ממשיכה בסיור המתקנים, ולפעמים מלקטת במבות שנפלו מהיד העמוסה. כשהבמבות שלה נגמרות וביד אין דבר פרט לפירורי במבה עם ריח בוטנים, היא חוזרת למקור, ומחדשת את המלאי. לאחיה נופלת במבה אחת על הדשא. אני רואה אותו מתכופף אליה ומרים אותה. להפתעתי התאום לא אוכל את הבמבה שנפלה. הוא נותן לי אותה, 'קח' הוא אומר, על הפנים שלו הבעה של גועל.

כשאנחנו חוזרים הביתה אני מחלקת להם תבשיל פאייה שהכין השותף. התאום אוכל רק את האורז. התאומה את העוף והירקות בלבד. לתאום יש ראש מתולתל, כמיטב המסורת המשפחתית שלנו. לתאומה יש ראש מלא שיער חלק, והיא מסירה תוך שניות קוקיות או סיכות שמנסות להרחיק אותו מפניה. היא אוהבת כשהשיער ממסך לה את שדה הראייה, ורק מבוגרים מתקשים ושולחים יד אוטומטית להסיט את השיער הרך אחורנית. כשאני מסיטה את השיער מעיניה נופל ריס שלה על היד שלי. אוי, תראי, אני מראה לה את הריס על האצבע שלי, ריס! תבקשי משאלה, ואני מקרבת את היד לפיה. התאומה לא מהססת לרגע ומגשימה את משאלתה. היא נוגסת באצבע ובריס.

Jamie Shelman

משפחתי וחיות אחרות

כשנולדו התאומים ויתרו הבן והכלה על  כל רשימת הציוד הרגילה והסתפקו ב'ירושות'. בתחילה שכנו השניים יחדיו במיטת תינוק אחת שהתגלגלה לידם בירושה, כשהם שוכבים הפוכים זה לזו, בתמונת ראי כמו קלף הנסיך, או המלכה או המלך. אחר כך קיבלו ההורים מיטה שניה, וכך גם יתר החפצים. זוג סטודנטים שעסוקים כל אחד מהם בלימודים תובעניים, הם לא היו בררניים במיוחד לגבי פרטי לבוש ומשחקים, שידות, מגיני ראש ומשטחי משחק. ורק בדבר אחד הבן השקיע: עגלת תאומים. אחרי בירור ובדיקה וחקר אינטרנטי מקיף בשאלות מה עדיף – שישבו זו לצד זה או זה אחרי זו; מה נכנס למעלית ומה נוח יותר לתמרון, רכש הבן עגלה עם עיצוב חללי, שנקנתה יד שניה מהורים לתאומים אחרים במצב מעולה. למרות האורך שלה היא נוחה באופן מפתיע לתמרון בפינות ובמדרגות, לא כבדה במיוחד, והמושבים שלה ניתנים להסרה והופכים לכיסאות לרכב כשהשלד מתקפל באלגנטיות ונכנס לתא המטען.

גם תינוק רגיל בעגלה זוכה לתגובות מכל עובר ושב, כי תינוקות הם סוג של 'רכוש הציבור'. סיבוב עם העגלה העתידנית הזו זוכה לתשומת לב מטורפת, ורובה חיובית. במקום ההערות ה'מחנכות' הרגילות ('למה (כן/לא) הלבשת לה/ו גרביים/כובע/סוודר/מכנסיים ארוכים') שמתיימרות לדעת מה 'נכון' לילד שלך ואיך היא או הוא מרגיש ('קר/חם לה/ו'), האישונים של עוברי האורח מתרחבים, והם ממרפקים את בני זוגם ומנידים לכיוון העגלה ושואלים 'הם תאומים?' (דההה. נכון שהם לא דומים. בן ובת. מן הסתם תאומים לא זהים), ותמיד המבט מקיף את העגלה המרשימה
והראש נד נידה קטנה של הערכה לעיצוב וליופי שלה.

וכך, כשיצאנו לחופשה המשפחתית שלנו, התאספנו בשדה התעופה עם העגלה המופלאה. טיסות לואו קוסט, מסתבר, יוצאות מטרמינל 1 הישן. לנסוע דרכו זה כמו לשוב לבית שבו גדלת פעם. הכל קטן יותר מכפי שזכרת: אולם היוצאים קטן יותר, הדיוטי פרי זעיר, התקרה נמוכה יותר, וגם המיזוג, נדמה, חלש יותר ולא עומד בעומס, והאנשים מוחים את הזיעה ממצחם כשהם עומדים בתורים האינסופיים, שרק הם לא קצרים יותר. אבי התאומים הלך לעמוד בתור כדי להפקיד את המזוודה הנוספת, ואנחנו עמדנו בתור לבדיקה הבטחונית. השיחות בקרב הממתינים בתור הנחשי הארוך שינו מיקוד: במקום לדבר על השוואות בין הטיסה הזו לאחרות, ולמה מזלזלים בנו ולא שמים יותר אנשי בידוק בטחוני, השאלה היתה מה עדיף, תאומים או תינוק אחד. 'אני דווקא
הייתי שמחה אם הייתי מקבלת שני תינוקות בהריון אחד' אומרת אמא אחת. אישה אחרת תוהה
בקול איך זה משפיע על איכות השינה (כמו שאת חושבת). חבורת נערות דנות בספרדית
בשאלה מה טיב הקשר בין התאומים לבחור שמגלגל את העגלה, הלא הוא הבן הצעיר שלי.
בגופיה ומכנסיים קצרים וחזות נערית במיוחד, הוא באמת לא מתאים לתפקיד האבא. השותף
פונה אליהן בספרדית ועונה: הוא האח הצעיר של האבא, והן מחייכות במבוכה אבל קצת גם
בהקלה, ואני רואה אותן סוקרות במבט אחר, סקרני, את הבן הצעיר שנוסע איתנו הפעם לבד.

אנחנו מתמקמים בוילה גדולה על חוף הים, בכפר דייגים קטן. החופשה עם 7 ילדים, מתוכם 4 בני פחות משנתיים, מתמקדת בצרכים (ולפעמים בצרחות) שלהם. יש אפשרות לצאת לסיורים בהרכב משפחתי מצומצם יותר בסביבה, אבל בעיקר אנחנו יורדים מהבית במדרגות המצוק לחוף המדהים, שוחים בים הצלול ומאזינים לגלים הרכים שבשובם משמיעים קול פכפוך מיוחד כשחלוקי החוף השחורים מתקרקשים זה בזה, מאפשרים למבט להקיף את הכחול והתכלת שנמתחים לכל רוחב העין, סירות דייגים, וההרים הסוגרים על המפרץ בקצוותיו. אחרי הצהריים אנחנו מתכנסים בבריכה, ואני מוצאת את עצמי עם תינוק/ת ביד אחת, משקה צונן בכוס גבוהה שמזיעה אגלי מים בשניה. התינוקות מתחלפים, אבל תמיד יש אחד או אחת שזקוקים לי, ואשר למשקאות: בלאדי מרי עם טיפת טבסקו, ביטר למון עם וודקה, אוזו או ויסקי עם קוביות קרח –
המיומנות של הבן הבכור שעבד כברמן בזמנו מוערכת כאן היטב.

באחד הימים אבי התאומים מאתגר את כולנו: הערב ייערך בנקט מאוכל על טהרת החומרים המקומיים. כל משפחה אחראית על חלק אחר של האוכל: הבן הבכור על גבינות, אבי התאומים על לחם וקינוחים, הבת על התוספות ואנחנו על הדגים. העיניים של הנכדה הבכורה נוצצות בהתרגשות, והיא מבררת היטב מהן הקטגוריות שבהן יינתן ניקוד – מקוריות השגת החומרים, סיפור טוב, תיעוד היום וההגשה (צילחות, קוראים לזה). כדי לאזן בין הכוחות, שתי הנכדות הגדולות מתחברות לסבאסבתא ולבן הצעיר. 'כך תהיו עם שלושה ילדים', צוחק אבי התאומים, ואנחנו יוצאים לדרך.
אנחנו פונים למעגן המקומי, אבל כל סירות הדייג הקטנות שחונות בו נטושות. בטברנה
הסמוכה אנחנו מבררים היכן הדייגים כולם, אבל בעל הבית שמאחורי הדלפק אומר בחיוך – אתם יכולים לנסות לקנות דגים ישירות מהדייגים, אבל לטובתכם זה לא כדאי. וזה גם אי-ליגל, לא חוקי. סעו לעיר הקרובה, מרחק חצי שעת נסיעה, ושם יש פיש מרקט. אז אנחנו נוסעים לעיר של
המחוז, ופוגשים את  Pema, אישה חייכנית ורחבת מימדים מסרי לנקה, שעומדת מאחורי הדלפק של הפיש מרקט ומציגה בפנינו את שלל היום. בעיקר לברקים כסופי קשקשים, אבל גם טונה בהירה ויפה בגודל מרשים. היא מראה לבנות דג דרקון קטן שעדיין מקפצץ קצת על הדלפק. את כל הטוב הזה, למעט דג הדרקון, אנחנו מבקשים ממנה לשמור בקופסת קלקר וקרח, ויוצאים
לסיבוב בעיר. יש בעיר רובע סמי-עתיק, מוקד משיכה לתיירים אנגליים אדומים ומזיעים.
אנחנו מתחמקים לקרירות של המזגן במרכז המידע לתיירים המקומי, ואני הולכת למלא
משימה אחרת שרובצת לי גבוה ברשימת הטו-דו שלי. האם תוכלי לאפשר לי להדפיס את
הבורדינג פאס של הטיסה שלנו, אני פונה לבחורה הצעירה שמאיישת את העמדה מאחורי
השולחן, ומהר מאוד אני משתלטת לה על הכיסא והמחשב ומדפיסה עמוד אחר עמוד של כרטיסי
טיסת החזור שלנו. בינתיים הנכדה הבכורה אוספת לה מפות מהמעמד, מסמנת עליהן את
המיקום של הוילה, של הכפר, של העיר, של שדה התעופה. אני יוצאת משם עם שלל ה'פאסים'
בידי, ומרגישה תחושת הישג גדולה יותר מזו שאחרי רכישת הדגים. בחברות לואו קוסט את
מקבלת קנס משמעותי אם את מגיעה לטיסה ללא בורדינג פאס מודפס, ותכפילו כפול 16.
אחרי שהבורדינג פאסים בידי הכל קל לי יותר, ואנחנו יושבים לאכול גלידה 'הום מייד,
טרדישינאל' באחת הסימטאות.

בערב השולחן מתמלא בכל טוב. אחרי בדיקה ברשת של גבינות מתוצרת מקומית, הבן הבכור ואישתו ויתרו על שלב האותנטיות ושמו פעמיהם ישירות לסופר המודרני שבעיר. על הויתור בהשגת חומרים מקוריים מקפריסאיות מקומיות שחובצות גבינה בעצמן הם מחפים עם הגשה יפהפיה של צלחות עם ירקות פריכים ועליהם גבינת חלומי צאן ובקר מטוגנת. הכלה קוצצת מלפפונים ומערבבת עם יוגורט סמיך, שום ושמיר לציזיקי. על מגש עטור פרוסות של מנגו ואפרשזיפים מונחות קוביות של גבינת פטה וגבינת קשקבל. אבי התאומים ניגש לפבלו, השכן. בחצר כל בית כאן מצוי מבנה איגלו קטן מלבנים אדומות או לבנות, תנור אפיה ללחם ביתי. פבלו מתלהב מהעגלה של התאומים. אחרי שהוא מבין מה רוצה האבא של התאומים הוא משתף פעולה בהתלהבות. לך לבית השכן שלך, הוא מציע, הבעלים לא שם, אבל אין בעיה להשתמש בתנור שלהם. הבן מדליק עצים בתנור ומייצר פיתות קטנות לפי מתכון מקומי, מקמח שקיבל
מבייקרי – פורנוס ביוונית – שממנו מכינים את הפיתות המוארכות הקפריסאיות. הפיתות
חמות וטריות וטעימות מאוד, וללא ספק מאוד טראדישינאל. הבת קוטפת עלי גפן וממלאה
אותן באורז לפי מתכון מקומי, טרדישינאל. היא מניחה את עלי הגפן על מצע של יוגורט
עיזים, ומקשטת בעלי נענע.  ה'קבוצה' שלה אוספת גם תאנים מהעץ שהיא פורסת דק
דק וזורה עליהן קצת מלח גס וטיפות שמן זית. הבת הבכורה שלה, שבילתה איתנו כל היום
מיד מכריזה שהיא בעצם בקבוצה של אמא שלה, כשהיא מבינה שבכל הקטגוריות הקבוצה ההיא
עולה על שלנו. אנחנו יושבים לסעודה היפהפיה, עם דגי הלברק שנצלו על הברבקיו
הקפריסאי המסתובב, ונתחי טונה שהושרו בטריאקי או בתערובת של שמן זית, לימון וזעתר.
כל משפחה מספרת את סיפור השגת החומרים, עם סיפורי רקע על למה זה מתאים למטבח
הקפריסאי המקומי, ואיך זה טראדישינאל. הכל טעים כל כך, ורק הנכדה בסוף מתעקשת:
'אבל מי ניצח?' 'כולנו', מסביר לה אבי התאומים, 'ידעתי שאם זו תהיה תחרות, כולם
ישקיעו במיוחד'.

בטיסה חזרה, בכי חזק של תינוקת קטנה בת 3 חודשים לא מפסיק לאורך כל הטיסה. אני מביטה על שכני המתענים, שונאים את התינוק הבכיין. זו הנכדה הכי צעירה שלי, אני חושבת לי בלב בחיוך, וכשהיא מפסיקה לבכות ותינוק אחר עונה בבכי מחלק אחר של המטוס אני מזהה את הבכי של התאומה וחושבת לי בחיוך נוסף 'גם זה שלי'. הכלה שלי נוקטת בטקטיקה נבונה של התנצלות לכל מי שמוכן לשמוע – התינוקת עייפה מאוד, ומה שמרגיע אותה זה אם עומדים או הולכים איתה על הידיים, ואת זה אי אפשר לעשות במטוס כשהטיסה כולה אורכת 50 דקות. ההתנצלות עוזרת, כי מיד אומרים לה שזה בסדר והם מבינים ושלא תדאג, ומדחיקים מחשבות על למה אין בטיסה הזו כריות ומה הם היו עושים עם כרית ועם תינוק בוכה. כשאנחנו יורדים במדרגות המטוס בשדה התעופה בן גוריון אני שומעת את אחד השכנים לטיסה של הכלה מתאר בהתרגשות את החוויה הקשה לחבר שישב בחלק אחר של המטוס, איך תינוק קטן לא הפסיק לבכות כל הדרך, ואני שוב מחייכת.
צר לי על הבכי של הנכדה שלי שבינתיים נרדמה, אבל אחרי שבוע, קטן עלי בכי של תינוק.
ועוד שלי.

חבילה עוברת

דמנציה. היא יודעת שאני הבת שלה, אבל אני כבר לא אחזור על השגיאה
ואשאל אותה מה שמי, רואה את תערובת התמיהה והעלבון פושטת על פניה ומוחקת את החיוך
שלה, לא, אל תזכירי לי, תיכף אזכור, היא אומרת, אבל אני לא יכולה לסבול את זה יותר
ואומרת לה, זו אני, אמא, זו אני.

אנחנו חוגגים לה יומולדת ברוב עם. אנחנו אכן עם רב, והשנה פרינו
ורבינו מאוד. 4 נינים חדשים הצטרפו לפני חודשיים לשבט ההולך וגדל, בתינו הומים,
הומים מתינוקות. התאומים עוברים מיד ליד, וכך גם הנכדות החדשות של אחותי, כולם
נולדו בהפרש של שבועיים. אחי מדגים את אחיזת התינוק שלו, הבטן של התינוק מכורכם
הפנים נשענת על הזרוע שלו, והוא מנדנד אותו בעדינות ומרגיע את בכיו. הנכדות שלי
מיד מתחברות לבת של אחותי הצעירה וחוזרות מביקור בחדר שלה בפנים בורקות מנפנפות בידיהן עם ציפורניים צבועות בלאק – כל ציפורן בצבע אחר. הנכד הצעיר הולך עם חבורת הבנים הנכדים של אחותי הגדולה לקפוץ על הטרמפולינה, ועוד אחד בודק מה קורה כשמושכים את האוזניים או דוחפים אצבע לצלעות של 'קארמה', הכלב הזקן ששוכב שרוע על השטיח בלב החדר, עייף מכדי לקום. קארמה אדיש להצקות הנשנות, ורק מרים גבה תורנית שמעידה שהוא שם, אבל אין חדש תחת אור המנורה בסלון. אנחנו מתחילים בארוחה המשותפת. אני הבאתי מרק ירקות עדשים וגריסים סמיך, ויש סלטים וגבינות ועוגת תותים וקצפת נפלאה שאחותי נועצת בה שני זיקוקים של 8 ושל 6. אמא שלי בת 86 והיא חוזרת כמו מנטרה על המשפט 'מי היה מאמין,
שלי, שלא היו לי סבים וסבתות ואחים ואחיות והייתי בוחרת זקנים אקראיים ברחוב
ומדמיינת שהם הסבא והסבתא שלי – שלי תהיה משפחה כל כך גדולה'. היא חוזרת על זה שוב
ושוב, תמיהה בעיניה, באמת מנסה לפצח את הסוד, בפעם האלף. לשווא.

חבילה גדולה עטופה ניירות עיתון עוברת בין האנשים. יש שמריצים אותה מהר הלאה, ויש שמתמהמהים, ממתינים שהמוזיקה תעצור כשהחבילה בידיהם. ממילא המשימות נועדו
עבורה. היא אולי שוכחת את שמות הנינים והנכדים, ואפילו את שמות ילדיה כבר קשה לה
לזכור, אבל היא יכולה לנקוב בדייקנות בשם הסמל שבישר לה על מותו של ארוסה בתאונת
אופנוע בדרך לרב הצבאי לקבוע תאריך לחתונה, וזוכרת היטב את הציון שקיבלה בקורס
שבגללו ויתרה על שייט לקפריסין ונשארה בארץ כדי לגשת למועד ב'. כן, היא שיפרה את
הציון. החבילה עוצרת ואנחנו איתה בתחנות חייה של אמא: לומדת לשחות בחוף של תל
אביב; מדביקה כרוזים בהגנה; עם בגדי הסוואה בקורס קצינות; מלמדת עולים חדשים.
באורח פלא הרגל שלה, שביום יום מייסרת אותה בכאבי תופת, לא כואבת הערב. אמא שלי
רוקדת במעגל עם הנכדות הצעירות והנינות, מלמדת אותן לעמוד במסדר ולהצדיע.

החדר הומה כשהחבילה נעצרת בכל פעם, ועוד עטיפת נייר עיתון מקולפת ממנה
והיא כבר לא בגודל של כרית, אלא של כדורגל, ואחר כך של מלון. מה יש שם בחבילה, תמה
אבי בקול, והבן שלי, אב התאומים, עונה בלי היסוס: 'עוד תינוק, כמובן'.

מתוך אוסף ה"פרסים" של אמא שלי

כמו שבת חתן

זה יהיה בדיוק כמו שבת חתן, אני אומרת בבעתה לשותף. כשהבן שלי התחתן הצד
של הכלה הזמין אותנו לטקס 'חינה' במקלט של בית הכנסת בשכונה שלהם. הבן היה אז קצין
בקבע, וארגון החתונה וסדריה נותרו לגמרי באחריות הכלה. בחורה מסורה כלתי, בת טובה
להוריה שאירגנו די ג'יי עם מוזיקה רועשת, שיהיה שמח; הזמינו את כל מכריהם וקרוביהם.
אנחנו לא היינו שותפים לארגון החינה מן הסתם. היינו אורחים במסיבה, מסובים סביב שני
שולחנות, בצד, תמהים על כמות האנשים שהגיעו מהצד שלהם, כמו חתונה לפני החתונה. אנחנו,
בתמורה, התבקשנו לארגן 'שבת חתן'.

השתתפתי בטקסי מעבר יהודיים ונוכריים רבים בימי חיי, של אחרים ושל בני משפחתי. ברית; בר מצווה. זו אפילו לא היתה החתונה הראשונה שלנו, אחותו הקדימה אותו. כשהיא התחתנה הצד השני הזמין אותנו אליהם לשבת חתן, וכמנהג האשכנזים זה היה לפני החתונה. על תקן אורחים טובים, באנו בהרכב מינימלי כשאנחנו מביאים איתנו חלק גדול מן האוכל, מודעים לכך שהם צריכים לארח אותנו שבת שלמה. כשהבן הזה התחתן ואנחנו היינו צריכים לארח את הזוג והמשפחה ל'שבת חתן', חשבנו לארגן שבת בדמותנו בצלמנו, ותכננו משהו אינטימי ומצומצם, סביב השולחן, רק הזוג שהתחתן, האחים, האחיות וההורים. השותף כבר תכנן את האוכל, מנות טאפס גורמה שהוא יכין. אז חשבנו. ביום חמישי לפני השבת האמורה, בעוד אני עורכת סבב קניות, קיבלתי שיחת טלפון שהבהירה לי הבהר היטב שמהצד שלהם יגיע עם רב, ארבע האחיות של האמא ומשפחותיהם; הדודים שהגיעו מקנדה (דודים זה שם כללי לקרובים שמידת הקרבה שלהם דורשת הסבר ארוך ומפותל שעדיף לוותר עליו מראש); והסבתא. היא לא נוסעת בשבת ולא תוכל להגיע אלינו בהליכה אז הובהר לי שהיא צריכה לישון אצלנו. מספר האורחים גדל בבת אחת פי שלושה. בלילה ההוא נדדה שנתנו, והתלבטנו אם לריב על כך או לא. החלטנו שלא. היינו
פונדקאים לאירוע שלהם, אירגנו שולחנות וכיסאות ומפות וכלים ואוכל לכשלושים אנשים.
הסבתא המרוקאית שלנו הכינה סלטים מבושלים ושלחה מרחוק, והסבתא של הכלה עם פלומת
השיער הרכה והמבטא העירקי הכבד ישנה במיטה עם הנכדה-הכלה, כשהחתן ישן על הרצפה,
כאשר אהב, למרגלותיהם.

לפני חודש כשנולדו התאומים והברית התקרבה ובאה, הבן אמר שיהיה אירוע מצומצם ונחמד, ניפגש ביחד, כל אחד יתרום מאכל. אז אמר. הברית התקיימה לפי כל כללי הטקס של הצד של הכלה, אחר הצהריים באולם אירועים נוצץ עם שם לועזי יומרני באיזור תעשייה, ושמונים אחוזים מהאורחים חברים של ההורים של הכלה.

השבוע ימלאו שלושים יום להולדת התאומים. התאום נולד ראשון, והנה מגיע אירוע דתי נדיר למדי, טקס פדיון הבן. אני מחבבת טקסים איזוטריים בעלי שם אקזוטי, וכבר הייתי בשני אירועים כאלה, אחד של בני הבכור ואחד של בנו הבכור של הבכור, שנולד לפני כשנה, והתקיים בפאב. מה אתם מתכננים, אני שואלת את הבן, אבי התאומים. חשבנו לעשות את זה אצלכם בבית, הוא אומר. את יודעת. לא משהו גדול. כמו שבת חתן.

רונית ברנגה, ארטמיס שלי, 2016

הגעתם בדיוק בשיא המתח, אומר הבן שלי וזרם עובר לי בכל הגוף, כי הם
בבית חולים מהבוקר, ועברו שתיים עשרה שעות, והגיע כבר הזמן ונו כבר. אבל הם בכלל במחלקה ולא בחדר לידה, והבן מצביע על הטלויזיה התולה מעל המיטה, שבה משודר עכשיו משחק כדורסל. גם אמא שלה שם איתם, כמו שתוכנן, גם כי טוב שיהיו שני מלווים, וגם כי כשההורים לעתיד צפו ביחד בפרק התאומים מ'בייבי בום' הוא התעלף. אני מרגיש כמו במסע אלונקות, אומר הבן, בשלב שלפני האלונקה. אם תרצי שאבוא תגידי, אני מציעה ליולדת שעיניה חצי עצומות. בלילה הוא מתקשר. יש לנו תור לזירוז, הוא אומר, ויש סימן שאלה בסוף המשפט שלו. זה אחד הסעיפים בתפריט, לא חייבים לבחור, ואני תוהה מה המשמעות של ההצעה ואיך אפשר להחליט. אני שואלת מה עוד בארגז הכלים והוא אומר שהכל שם, אפילו ניתוח אם רוצים. הם לא. אין חדש, הוא מעדכן למחרת בווטסאפ המשפחתי. הוא עייף. עשרים וארבע שעות מתחילת התהליך ואין לדעת את סופו. ברוך הבא למועדון, אומר לו השותף, תוכל לישון כמו שצריך בערך בשנת 2029. היא מבקשת ואני מתייצבת למשמרת כדי לאפשר לבן להשתרע על רצפת החדר ולישון שעות אחדות. אמא שלה נוסעת הביתה להתקלח ולהחליף בגדים ולתפוס בעצמה כמה שעות שינה.
אני עוזבת בשעה ה-36, מסע האלונקות עוד רחוק מסיום. למחרת, 48 שעות, הם בחדר לידה
יחד עם צוות מורחב של שתי מיילדות, שני רופאים ורופא ילדים. אני נכנסת לשיעור
ללמד, הטלפון בכיס האחורי אמור לרטוט כשתבוא ההודעה. הוא לא. אני מנסה להתקשר לאמא
שלה. אין תשובה. עם כל שעה נוספת שעוברת אני מתקשה יותר לרמוס מחשבות מתקדרות.
זה לא דומה לשום דבר שחוויתי בעבר. חמישים וארבע שעות. לקבוצת המשפחה בווטסאפ מגיעה
תמונה. הבן. ועוד תמונה. הבת. אני הולכת ללמד עוד שיעור אחד. אבל לפני כן אני מוצאת
פינה שקטה בחצר שמאפשרת לי לשחרר בכי וקצת להרגיע את הרעד שמשתלט לי על כל הגוף.

התנצלות: סגרתי את האופציה לתגובות. העומס הפיזי והרגשי גבוה מדי,
ואני יודעת שכולכם משתתפים בשמחתי ומברכים אותי. תודה