גילטי פלז'ר ב-120 פרקים (נכון לעכשיו): 'הכלה מאיסטנבול'

האורחת בתוכנית התרבות ברדיו המליצה בחום על 'הכלה מאיסטנבול'. אמנם טלנובלה תורכית, היא אמרה, והגיבורה יתומה לפי כללי הז'אנר, אבל עשויה היטב, ולגמרי ממכרת. ממתק חורפי אסקפיסטי אמיתי, הגיבורים יפים ושותים אלכוהול ולובשים את המילה האחרונה באופנה, ואף מילה על ארדואן. והכל על רקע הנופים הכי יפים של איסטנבול ושל בורסה ההררית, העיר שבה גרה משפחת בוראן, שזה תורכית ל'סערה'. וכדי שלא יאשימו אותה בהמלצה לרומן משרתות חלילה היא מוסיפה שבמפגשים עם נשות עסקים ונשות אקדמיה היא מגלה שהיא לא לבד. כל אחת מתקדמת בקצב שלה, זו בפרק שמונים ומשהו, וזו רק בפרקי העשרים, אבל מדובר במגפה אמיתית. מאות אלפי מכורות ואפילו מכורים. בכלל, הטלנובלות התורכיות החליפו את דרום האמריקאיות, ובקרוב נשמע ילדות שאומרות 'גוניידין' (בוקר טוב) והושגלדין (ברוכים הבאים), אללה אללה, במקום הספרדית שלמדו בנות הדור הקודם.

סיפורי אהבה מסתיימים על פי רוב ביום הנישואין. הגיבור והגיבורה נפגשים, ואחר כך הם צריכים להתגבר על קשיים גאוגרפיים ותרבותיים, התערבות של בני משפחה, של נסיבות ואפילו על עצמם (ראו 'על גאווה ודעה קדומה' של ג'יין אוסטן, ועוד נחזור אליה בהמשך), כדי שבסוף השניים יתאחדו ויפסעו בחליפה ושמלה לבנה בדרך לחופה על רקע השקיעה והכתובית 'הסוף'. אולם מה קורה אחרי שהסיפור נגמר? פעמים רבות המציאות טופחת על פני האוהבים, והשנים שעוברות שוחקות את האהבה הגדולה, ולפעמים מחליפה אותה שנאה אדירה או, גרוע מזה, אדישות ושיגרה. הכלה האהובה הופכת לנעל בית משומשת, לא תואר לה ולא הדר. החתן המהודר הופך למטלה, לאבן נגף נוחרת במיטה. הסידרה 'הכלה מאיסטנבול' עובדת הפוך. שלושה ימים אחרי שנפגשו באופן מקרי, ולאחר ששוב הגורל הצליב את דרכיהם וכמו הכריח אותם להתאהב, נישאים פארוק וסורייה והסידרה מתחילה. מכאן ואילך אנחנו מלווים אותם כמו גם את שאר בני המשפחה והחברים שלהם בפרקים יומיומיים מפורטים.

מה, אם כך, הופך את הסידרה למוצלחת וממכרת במיוחד? למה 'הכלה מאיסטנבול' נכנסה לכל כך הרבה אנשים מתחת לעור? נתחיל בעניינים הטכניים: משחק מעולה, סטים מדהימים גם בפנים גם בחוץ, נופים ומנהגים. זהו צוהר לתורכיה העשירה, לאנשים שגרים בבתים מפוארים עם משרתים (סליחה, עובדים), ועדיין לחברה מסורתית במיוחד, שבה מפגש עם האמא בת השישים כולל כריעה לפניה ונשיקה ליד המושטת שלה ולאחריה מגע במצח בגב היד לאות כבוד. אנשים לוקחים ברצינות קריאה בקפה וטקס של שפיכת עופרת רותחת לתוך כלי עם מים, וקריאה בתצורות שיוצרת העופרת. אחרי מי שיוצא לנסיעה שופכים מים, וכשמזל רע פוגע במשפחה שוחטים כבשים ומחלקים לעניים. והשפה. הו, השפה. מהר מאוד לומדים לא רק את המילים שנכנסו לעברית כמו 'מנגל' או 'יוק' (אין) או 'היידה', או המילים שמוכרות מערבית כמו זמאן (זמן) או צ'אי, אלא גם איך פוקדים בתורכית: ראה (באק), רוץ (קוֹש), בוא (גאל), לך (גיט), ו'מה קרה?' (ne oldu). והכל כל כך יפה, צ'וֹק גזל. לאנשים יש שמות שמתגלגלים ועושים מתוק בפה כמו ראחת לאקום: פיקרט (Fikret) ואיפק (Ipek) ואסרה (Esra), נורגול וקיימט, סֶנֶם ואקיף, דילארה ורייהאן. 'הכלה מאיסטנבול' (איסטנבולו גֶלין) ממלאת את התנאי הראשון שנדרש מסיפור טוב – היא מוציאה אותנו מהמציאות שלנו ולוקחת אותנו לעולם אחר, זר ועם זאת מוכר ונוגע.

הכלה מאיסנבול
פארוק, עם סקס אפיל של שנות השמונים, וסורייה, הכלה מאיסטנבול, קפה עם המון סוכר

סידרה שמלווה את היומיום של הגיבורים מזכירה לי סדרות אנגליות מפעם. כמו 'האחים', סידרה אנגלית שאהבתי כשהייתי נערה, שעקבה אחרי משפחה בעסקי התעבורה, גם משפחת בוראן מנהלת חברת אוטובוסים גדולה, בוראן טוריזם. 400 שנה המשפחה שולטת בעיר בורסה, מעורבת בכל מה שקורה בה, משפחת מלוכה לכל דבר. האמא הגדולה, אסמה, היא המלכה. היא גם נקראת בכבוד 'סולטנית', אסמה סולטאן, ומנהלת ביד רמה ובמניפולציות לא עדינות בכלל את חיי ארבעת בניה וחיי העובדים שסרים למרותה. שום דבר לא נעלם ממנה, והיא מונעת מהצורך לשמור על המסורת ועל שם המשפחה. 'מסורת היא ניסיון שמעבירים מדור לדור' היא מסבירה לאורחת שמגחכת על הקיבעון הכרוך במנהגים, 'כלומר, מבססים את העתיד על ניסיון העבר'. מבחינה זו 'הכלה מאיסטנבול' מזכירה גם כן את הספרים של ג'יין אוסטן, שנעים על אותו תפר שבין האופי של הגיבורים מול המסורת והמנהגים. ב'גאוה ודעה קדומה' הבנות לבית בנט שונות מאוד זו מזו, וגורלן נקבע על פי אופיין – ג'יין היפה והתמימה, לידיה קלת הדעת וליזי החכמה. ב'הכלה מאיסטנבול' ארבעת הבנים לבית בוראן מסמלים את החכם, הרשע, התם וזה שאינו יודע לשאול, וגורלם בהתאם. כמו שג'יין אוסטן לועגת לדמויות שפועלות לפי מה שמצופה מהן בחברת האצולה הזעירה הבריטית של סוף המאה השמונה עשרה ועושות 'מה שצריך' (מר קולינס הכומר הנלעג ומרת בנט ההיסטרית), ומאדירה את ליזי ואת מר דארסי שנפטרו מהדעות הקדומות שלהם ושברו את גבולות המעמד והמחויבות המשפחתית, גם 'הכלה מאיסטנבול' עוסקת בשאלה איך כדאי להתנהל בחברה מעמדית ומה קורה כשהגבולות נפרצים.

אני אוהבת את היכולת של הסידרה לצייר דמויות מלאות, ולא חד מימדיות. גם לטובים גם לרעים יש היסטוריה, וההתנהגות שלהם מובנת ואפילו מעוררת אהדה. הרשע העיקרי הוא איש אפל ושרוט שהולך לפסיכולוגית, ואנחנו עוברים איתו טיפול לא פשוט. אני מודה שיש לי אליו אהדה גדולה במיוחד ואפילו פיזית אני אוהבת אותו יותר מאשר את פארוק שובר הלבבות. הגיבורה הראשית, סורייה, שוברת את הכלים ובורחת בגלל נסיבות מאוד שנויות במחלוקת, ובא לך לפעמים לתפוס אותה ולטלטל אותה, למרות ואולי בגלל החמידות הכללית שלה.

הכלה מאיסטנבול אדם
הרשע, אדם. הרבה יותר הטעם שלי

כמצופה מטלנובלה, יש בסידרה המון טוויסטים בעלילה ורובם גם סבירים למדי. יש בה גם המון מודעות עצמית, ואפילו הומור עצמי. הדודה של הכלה, סֶנֶם, מכורה לסדרות טלויזיה בסגנון 'הכלה מאיסטנבול', והשוליה של הגיבור, אקיף, דמות סנצ'ו פנצ'ואית, אומר לפארוק: אצלכם במשפחה קורים ביום דברים שאצל אחרים קורים בשנה. אם הגיבורים רק יאכלו ארוחת בוקר משפחתית יחד וילכו לעבודה ויחזרו הביתה לאשה מי יתמכר. לא תמצאו בה מן הסתם הומוסקסואליות, בכל זאת תורכיה, אבל במשפחה שנקראת 'סערה' (בוראן), הסידרה נוגעת בשאלות אנושיות ותרבותיות מרכזיות, סוגיות של הורות ואחאות, קינאה ואהבה, התמודדות עם קשיים כמו מחלה ואבדן הריון, דיכאון אחר לידה, ניסיון התאבדות ובגידה, פערים כלכליים ומעמדיים, ופערים מגדריים. ובעיקר היא עוסקת במאבקי כוח וכבוד, המניעים את המחוות הגדולות בהתנהגות האנושית.

מכל הדמויות מרתקת אותי האם הגדולה, אסמה סולטאן, ואני מביטה בהשתאות ביחס שלה לבנה הבכור, המועדף, היורש האהוב עליה פארוק, ולסורייה, בחירת לבו המפתיעה. כבר במפגש הראשון של השתיים אחת על אחת, כשסורייה נקראת לרחוץ את חמותה המלכותית בחמאם על פי המנהג, החמות מחצינה את העוינות המפורשת שהיא חשה כלפי מי שבעיניה היא 'נחש' שחדר לאחוזה המשפחתית ומודיעה לה שהיא לא תאריך ימים בתפקיד הכלה. מכאן ואילך הכל כשר במאבק של החמות בכלה, כולל התקף לב מזויף והתעלפויות דמה או עזיבה דרמטית של בית האחוזה, והחתן  נקרע בין אהבתו לאשתו ובין אהבתו ורגש החובה לאמו.

הכלה מאיסטנבול אסמה
אסמה סולטאן. החמות מהגיהנום

אני חושבת על חמותי ועל השותף, בנה הבכור. מההתחלה הבנתי שהיא רואה בי מתחרה על אהבתו של הבן, והעוינות כלפי נבעה הן מעצם היותי אשתו, הן ממי שהייתי, זרה ומוזרה לה ולמנהגיה. נתתי לה לתפור לי את שמלת החתונה, אולם לא הבנתי למה היא רוצה שנלך לקנות יחד כותונת לילה לפני החתונה (אני ישנה ערומה, אמרתי לה מול עיניה המתרחבות בהפתעה), או שאעטה כפפות בחתונה. דיברנו שפות זרות, גם כששתינו השתמשנו בעברית. לא אהבתי את הלשון העקיפה שלה, את העלבונות, את הפאסיב אגרסיב שבאמצעותו תימרנה את האנשים שסביבה. אלא שבישראל אנחנו חיים, ואני לא גרה תחת קורת גגה, רוחצת את חמותי בחמאם, או נושקת לידה המושטת. במלחמה שהיא הכריזה עלי ניצחתי בקרב הראשון בלי למצמץ בכלל. הבן שלה אוהב אותה מאוד, אולם מתעב את המניפולציות הרגשיות הילדותיות השקופות שלה. בחודש האחרון הם לא מדברים. משהו בקשר למי צריך להתקשר למי, ולמה הוא לא בא לבקר מספיק. אני מכירה את קוצר הרוח של השותף שגם עסוק מאוד לאחרונה, וצר לי עליה.

השבוע אני מתקשרת אליה. לא קרה כלום, אני מרגיעה אותה כשהיא מזהה את הקול שלי ונבהלת, השותף בחו"ל, רק רציתי לשאול מה שלומך. הא, היא אומרת, כל השבוע הייתי חולה נורא. שכבתי במיטה כמו כלב, ואף אחד לא הכין לי אפילו כוס תה. אני כל הזמן חושבת מה אם אפול, אף אחד לא ידע, אני אמות לבד. אני מקשיבה לה, מזהה את הצורך שלי לגלגל עיניים ומשתלטת עליו, מנווטת את השיחה למחוזות אחרים מלבד הבריאות שלה, שואלת מה היא קוראת, ומה עם הילדה הקטנה שהיא מלווה בהתנדבות דרך ויצ"ו. מתי האזכרה של אבא שלך, היא שואלת, אני רוצה לבוא. בשבוע הבא, אני מעדכנת. תישארו אצלי שבת, היא אומרת-קובעת. כשהשותף חוזר אני שואלת אותו בעדינות מה עם לחצן מצוקה לאמא שלו, כי למרות שהיא עצמאית ולא מעוניינת בעובדת זרה, היא כבר מבוגרת ויש לה פחדים. 'יש לה לחצן מצוקה', מגלה לי השותף, 'וגם אחותי וגם אחי היו אצלה השבוע'.

הכלה מאיסטנבול
Emotional baggage לא מצאתי קרדיט לאמן/נית לצערי
מודעות פרסומת

במקום סיכום שנה. סוג של

'תחשבי על זה כמו על בגדים', אומרת לי סוזי, 'לכל אחד מכם ארון בגדים משלו, ולא צריך ללבוש אותם הבגדים כדי להיות ביחד'. עם סוזי אני נפגשת כל יום חמישי לעשרים דקות. התואר הרשמי שלה הוא 'דיאטנית', אבל אצלי בראש היא תופסת את משבצת השוטר המפחיד, זה שיבוא אם כן תגמרי את הדייסה. אלמלא סוזי והמשקל שבמשרד הקטן והצפוף שלה, אני יודעת שהייתי מוותרת על כל הטירחה שכרוכה בנסיעה לחדר הכושר, קילוף שכבות המעיל והסוודר והחולצה והחזייה והנעליים והמכנסיים ולבישת המכנסיים והגופייה ונעילת נעלי הספורט, והמאמץ האירובי על הסטפר  והמעבר בין המכשירים של הדחיפה והמשיכה, הכיפוף וההשהייה, וחום הגוף והזיעה, והמגבת ושאר האנשים שמסביב. נכון שאני יוצאת מחדר הכושר מרועננת אחרי מקלחת מהנה, אבל כדי להתניע, כדי להכניס את זה לסדר היום שלי אני צריכה את סוזי, את הידיעה על המפגש השבועי עם סוזי.

את הדימוי של ארון הבגדים היא שולפת כשאני באה אליה אחרי בילוי ערב ליד האח עם השותף. לתמונה הרומנטית של שנינו יושבים על כורסאות מול האח הדולקת, צריך להוסיף ערמונים שמתבקעים ומפיצים ניחוח מתקתק ועמילני, כוס של סנגריה מיין אדום ופורטו מתקתק, מיץ תפוזים, פרוסות תפוחים ומקל קינמון שמחמם את הבטן, פרוסות בגט כפרי עם קרום עבה ופריך שהוא קלה עם שמן זית ומרח בשן שום, ממרח קונפי ארטישוק ומגש גבינות מעולות – כחולות וצהובות, גבינות צאן שתוכן יציב אבל הן רכות ונוזלות בקצוות, גבינות קשות שהסכין חוצבת בן במאמץ, וגבינות שמתפוררות למגע.

תגידי לסוזי שהיא לא מבינה כלום, מגיב השותף לדימוי. אוכל זה לא בגדים שכל אחד לובש לעצמו. אוכל זה ה'יחד', זה החוויה, זה הדבק המחבר. לא סתם כל החגים סובבים סביב אוכל, וכל זכרונות הילדות שלנו קשורים אליו. קשה לו ממילא עם העובדה שאני לא אוכלת בשר, ואם לא אוכל איתו את הערמונים והגבינות השמנות מה נשאר? אלא שלצד האושר הזה, של שיתוף ואכילה לאור הלהבות הכתומות שמרחיב את הלב ומסדיר את הנשימה, יש גם אושר של השגת מטרות, והוא מסעיר ומלהיב. במידה רבה ובחלק המוצלח שלה דיאטה היא מקור לאושר מתמשך: כל 200 גרם שנושלים מן המשקל מחייכים אותי. לסוזי אני אומרת שצריך לשנות את הטרמינולוגיה. במקום להגיד שאת 'מאבדת משקל' (losing weight, ומנגד המקבילה עם המינוח החיובי: gaining weight), ומי רוצה לאבד משהו, ודאי שנאחז בו בחזקה; במקום לחשוב שצריך לוותר על חטאים מתוקים, צריך לשווק דיאטות עם סלוגן של הזדמנות להרוויח אושר, לתחושת הישגיות שבועית שממשיכה ללוות אותך בקומך ובשכבך, ובלכתך בדרך ובשבתך בביתך.

לפני שבועיים פונה אלי עמית מחוג אחר. האם אני מעוניינת להצטרף אליו ואל חוקר נוסף להגשת הצעה לקבוצת מחקר למכון מחקר באוניברסיטה? לפני שבע שנים הייתי חלק מקבוצת מחקר כזו באותו מכון, וזו הייתה חווייה עילאית. המכון הצליח להקים אצלו בועה אקדמית נדירה, שבה החוקר מקבל תנאים נפלאים: הורדה בשעות ההוראה; צוות משרד קשוב ואיכפתי שמסייע להגשים משאלות ולהתמודד עם מטלות בירוקרטיות; ובעיקר סביבת עבודה אינטר-דיסציפלינרית אמיתית שחזרה והדגימה לי את משמעות הביטוי 'סיעור מוחות'. קבוצת המחקר ההיא הסתיימה בטרגדיה, עם מותה של חוקרת חברה בקבוצה שלנו מסרטן. את הספר שהיינו אמורות לערוך ביחד מעולם לא סיימנו.

אני אוהבת את הנושא שמציע העמית ויכולה להתחבר אליו בקלות בנושאים שבהם אני עוסקת, אבל תוהה. האם לא עבר כבר ה'קו המת' להגשת ההצעות? כן, מודה העמית, אלא שהגישה רק קבוצה אחת, ולכן הם מאריכים את תאריך ההגשה. זו הזדמנות. בכל סוף השבוע שעבר אני עובדת על הצעת המחקר. אנחנו ארבעה, וכל אחד מאיתנו אחראי הן על חלק מההצעה הכוללת, הן על התוכנית האישית שלו. הצעות מחקר זו סוגה ספרותית בפני עצמה, ולעמית שיזם את הקבוצה יש כישרון לכתיבה מסוג זה. סקירה תיאורטית, קצת 'ניים דרופינג', ו'דבק' שמסביר את ההיגיון שבחיבור של ארבעתנו. צריך להגיש את ההצעה עד 11:59 בלילה. אנחנו מגישים אותה ב 11:56.

למחרת מתברר לי עד כמה התחרות קשה השנה. שבע קבוצות הגישו, וביניהם תותחים כבדים כמו דיקנים ודיקנים לשעבר, ושמות חוקרים מאוד מכובדים כל אחד בתחומו. שבע הצעות הוא שיא בתחום: בשנים שעברו היו בערך שלוש עד ארבע הגשות בשנה, ופעם אחת היו חמש הצעות. דחיית מועד ההגשה הניב הפעם שיא חדש. אני גם שומעת ששני חברי הקבוצה הקודמת שלי הגישו כל אחד בנפרד הצעה. הנושאים גם הם מרתקים. אני מושכת כתפיים פנימיות. אם תתקבל ההצעה של הקבוצה שלי, אצטרך לדחות את השבתון. אולי עדיף שלא נקבל.

אתמול מגיע המייל. הקבוצה שלנו זכתה. בעקבותיו מגיע מבול של מיילים מברכים, ואפילו מפרגנים. חבר הקבוצה הקודמת שהגיש אף הוא מודה שהנושא שלנו נפלא. שהגיע לנו לזכות. אני מאמינה לו. ובעיקר אני חושבת איזו דרך נפלאה לסיים את השנה בתחושה נהדרת של הישג. אושר.

beth carver swan dive
Swan Dive, Beth Carver: "I don't care if they eat me alive, Iv'e got better things to do than survive".

 

שלשה

השותף עצבני. שפכתי סיידר על המקלדת, הוא אומר, ועכשיו הם אומרים לי שאין איך לתקן, שהלך המחשב. הוא כועס כי זה מחשב נייד חדש, כי מי יודע כמה זמן יקח לו לשחזר גם אם יש גיבויים, ובעיקר, אני חושבת, הוא כועס על עצמו. שלושים שנה אני שותה ליד המחשב ושום דבר לא קרה, הוא עונה לשאלה שלא שאלתי. אולי שאל את עצמו. ולמה זה מובן מאליו שמחשבים מתקלקלים כשהם נרטבים? כל מכשיר אחר עובר בדיקות, חלקיו החיוניים מוגנים מפני רטיבות, רק עם המחשב החברות מרשות לעצמן להתחבא מאחורי משפטים עמידי-תביעה מסוג it's our policy, הוא מתלונן אחרי שבילה שעה בטלפון עם נציג תמיכה הודי קלולס, שהגיב בסיסמאות מוכנות מראש ולא ידע איך לעזור.

למחרת אני מקבלת ממנו מייל: אל תתקשרי אלי. הפלאפון נפל למים והפסיק לעבוד. זה לא מצחיק.

זה קצת מצחיק. הוא מסתובב בין מעבדות, מנסה את הטריקים עם האורז ולשווא. ואילו אצלי בקרקעית הבטן מתגבש לו חשש עמום כמו גוש של ניר רטוב, כבד ולח: יש לי אמונה טפלה בכוחן של שלשות, ואני חושבת על המכה השלישית שבוא תבוא. מוכרחה לבוא.

אלא שהיא לא באה. וכשאני הופכת בדברים בראשי בסוף השבוע אני מחברת בין הנקודות ומזהה את הפעם השלישית. למעשה, היא הראשונה. יש לשותף יכולת מעוררת יראה לשבש דברים. איכשהו תמיד כשמגיע תורו המחשב נופל, מנורת הקריאה נשרפת, קורא הקודים משתבש. כשנסענו לכנס לארה"ב טסנו דרך פרנקפורט. קצר מדי לקונקשן, פוסק השותף כשהוא בוחן את לוחות הזמנים, ברור לי שנפספס. אבל אני מרימה בכתפי. אם הם מאפשרים את הקונקשן, ודאי נספיק. בטיסה הלוך הכל בסדר. אבל בחזור המטוס נקלע לרוח נגדית, ואנו נוחתים חמש דקות לפני ההמראה המתוכננת של הטיסה לארץ. בגרמניה כמו בגרמניה ממתין גבר גדל גוף עם חליפה ושלט 'תל אביב' ביציאה מהשרוול. אנחנו שישה שצריכים להספיק את הקונקשן, ממהרים בעקבותיו ברחבי הטרמינל, עולים על רכבת תת קרקעית שמובילה אותנו לטרמינל אחר אחריו כמו אמא אווזה ושרשרת ברווזוניה שמדדים אחריה. למרות שזה עתה ירדנו מטיסה, הגרמנים לא מוותרים על הטקס המגוחך של הורדת הנעליים ומעבר בגלאי, ואני אפילו מקבלת את הטיפול המלא שכולל מישוש הגוף על ידי אישה עטויית כפפות פלסטיק תכולות. עברנו גם את זה ואנחנו רצים לשער, הברווזונים האחרונים, המטוס כבר מחמם מנועים. זו הנקודה שבה השותף מגלה שאין לו דרכון. הוא הופך את הכיסים, את התיק, את התיק שלי. היה לי, החזקתי ביד, אומר השותף, לא יכול להיות, ורץ לבידוק הבטחוני לבדוק אולי השאיר אותו שם. הבודקים אדישים. לא, הם לא ראו דרכון. הוא עובר בחזרה לצד השני, משחזר את צעדיו, אולי ימצא את הדרכון. אני ממתינה בינתיים בשער שעומד להסגר, מנסה להרגיע את אנשי הצוות חסרי הסבלנות. אמא אווזה מתקשר לביטחון ושואל אולי מישהו ראה דרכון ברכבת התחתית. אנשי הצוות שואלים אותי אם אני, שדרכוני בידי, עולה על המטוס. לא לא לא, אני אומרת, ובראש רצות לי סצינות של אבודים בטרמינל, ושאלות איך מנפיקים דרכון זמני בקונסוליה הפנקפורטאית, כי מה הסיכוי. אני שומעת את הדיילים מורים לסבלים להוציא את המזוודות, המטוס עומד לצאת בלעדינו. ואז השותף מגיע בריצה מנופף בדרכון בידו. הוא אכן נשאר במסלול הבידוק. הבודקים האדישים שמו אותו בצד, וכששאל אותם נפנפו אותו. בשניה האחרונה מעלים אותנו על המטוס, ואנחנו בדרך לארץ.

בלוד אני לא מופתעת שהמזוודות שלנו לא מופיעות על הסרט. אלא שאני גם לא נלחצת. השותף אמנם משבש דברים, אבל המזוודות הן גם שלי, כך שלמחרת נהג מונית מביא לנו אותן הביתה.

נרגעתי, אני אומרת לשותף, הסידרה של שלושת השיבושים נגמרה להפעם. אבל השותף מביט בי מהצד בלי לחייך. סיפרתי לך שאתמול נסעתי לחדרה, הוא אומר, ושכחתי שם בבית קפה את המטען?

Kamila Khadisova – Ocean in a cup

דיון משפחתי עם רִגְשׁונים*

* (על פי האקדמיה ללשון העברית: פרצוּפוֹנים; בלועזית: אֵמוֹטִיקונים או בקצרה אמוג'ים)

דיון בווטסאפ המשפחתי. הבן הבכור שולח לינק שמוביל לראיון איתו שהתפרסם לא מזמן. הבן הצעיר מצטט משפט מהראיון שבו הבכור מספר על העזרה של הצעיר בבייביסיטינג, ומוסיף אייקון של סמיילי הפוך ומילה אחת: 'סלב' 🙃. הבן האמצעי, אבי התאומים, שולח אייקון מרים גבה ומגרד בסנטר ושואל אם אפשר להעזר בשירותיו גם כן 🤔. הצעיר מגיב שהבכור משלם לו בויסקי, והאמצעי, הילד הכי סחי בעולם, מבטיח שאפשר לסדר משהו.

הבת מאושרת מהאיזכור שלה בכתבה: הבכור סיפר שלמרות שהיא צעירה ממנו, הוא פונה אליה ליעוץ בענייני ילדים, כי יש לה ארבעה, והיא ממש אוהבת את זה, ומי יודע עוד כמה בדרך. ריגשת אותי, היא כותבת בווטסאפ המשפחתי ומוסיפה אייקון עם לבבות בעיניים 😍. האמת שהדברים ריגשו גם אותי. קודם אני מבררת אם הוא יודע משהו קונקרטי לגבי תוכניות ילודה בהמשך; הוא לא. ואחר כך אני נזכרת כמה הם רבו כשהיו ילדים. שנה ושלושה חודשים מפרידים ביניהם, וכל דבר שהוא עשה היא עשתה גם כן. הרבה פעמים טוב יותר ולפעמים גם מוקדם יותר. הוא היה מגיב בשנאה טהורה ומזוקקת, ופעם אמר לה בארס: אני רוצה להוציא לך את העיניים אחת אחת בכפית. הוא היה בן חמש כשאמר לה את זה, בכוונה מלאה, תמיד ילד כן וישיר. איזה כיף לראות את היחסים ביניהם היום.

אחר כך כשנולדו האחים הקטנים היא התחברה עם השלישי, וכשהיתה בת שש והוא בן שלוש לימדה אותו לקרוא. הגדול התחבר עם הרביעי, שניהם פורקי עול ופורצי מסגרות. בטיול הגדול בסוף השנתיים של פוסט הדוקטורט בארה"ב, כשהיינו בפארק השעשועים הרשי, הרשינו להם להסתובב בעצמם בין המתקנים לפי בחירתם במסגרת זמן קבועה מראש. חילקנו אותם לזוגות ולכל זוג נתנו מכשיר קשר. הכלל היה שאי אפשר להפרד, ואת המתקנים צריך לעשות ביחד. סידרנו את הגדול עם השלישי, ואת הבת עם הצעיר. הגדול לקח את הבן השלישי למתקן 'הדוב הגדול' – רכבת הרים אימתנית שהרוכב בה מחובר אל המסילה מלמטה באמצעות ריתמה, הרגליים מתנופפות באוויר, והיא מסובבת את האנשים קדימה והפוך ומסובבת אותם שלוש מאות שישים מעלות, הראש למטה והרגליים למעלה. הילד השלישי – להזכירכם, בעל פחד גבהים – חזר מהמתקן הזה בקושי נושם ולבן כמו סיד. למה הסכמת, שאלתי אותו והוא ענה שלא רצה לדפוק את אחיו הגדול כי אסור להם להפרד והגדול כל כך רצה. איך הצלחת, שאלתי, והוא ענה: עצמתי את העיניים מההתחלה ועד הסוף.

כשהגדול נשאל בריאיון מה הוא זוכר מהאוכל מהבית התשובה מעלה חיוך על שפתי: דייסת סולת. דייסת סולת זה במחלקה שלי, אבל השותף הוא המבשל המעולה, זה שאחראי על האוכל המיוחד, הטעים. הילדים היו מביאים חברים הביתה לאכול בהפסקת הצהריים, ואחרי שהשותף היה קוסם להם ארוחה מטורפת יש מאין הם היו מהנהנים בשביעות רצון ואומרים לחברים 'אמרנו לכם'. השותף מכין אוכל מהלב, והוא אוהב להאכיל, להפתיע, לנסות תחומי מטבח חדשים. רשימה חלקית: מרקים סמיכים, עישון בשרים, הכנת נקניקיות, פרליני שוקולד, סושי עם טוויסטים, סביצ'ה דג, עלי גפן ממולאים. בכל תחום הוא מתעניין, קורא, רואה סירטונים, מזמין את המכשירים ואת חומרי הגלם הטובים ביותר והופך למומחה, ואז מאלתר ומשנה. השבוע היינו בחתונה של בן של חברים, והוא התנדב להיות אחראי על ההאכלה של הרוקדים באפטר-פרטי. מאחת בלילה עד ארבע לפנות בוקר הוא הוציא לרוקדים עראייס, שיפודי לבבות, נתחי אנטריקוט, ושוארמה הודו שהסתובב על מתקן גריל קפריסאי מיוחד עם מנוע חשמל. המפיק של החתונה שאל אותו אם הוא מעוניין להשכיר את שירותיו לאירועים אחרים שהוא מפיק, הוא ישמח לשתף פעולה.

השותף כותב בווטסאפ: 'דייסת סולת??? בחיים אני לא מבשל לכם יותר!!! בחיים!!!' ומוסיף אמוטיקון זועם 😬. השותף שונא אנשים שכותבים סימני פיסוק מרובים, והוא גם כמעט שלא משתמש בריגשונים, והתגובה שלו אכן מבהילה. למחרת הבן מגיע פיזית לשותף לעבודה ומכביר הסברים, תירוצים והתנצלויות: לא הבינו אותו נכון, הוא אמר שהוא לא זוכר מנה ספציפית כי אבא היה מגוון כל הזמן, ואיזה אוכל נפלא הוא עשה, אבל לכן המנה שהוא זוכר מהילדות זה דייסת סולת.

emoj

סוף אוגוסט

Eugenia Loli Remix
Eugenia Loli, Everything is a Remix

אני מביטה ביומן: סוף אוגוסט. כל המסגרות התומכות נגמרו, המשך הקיום הנורמלי תלוי עכשיו בהורים המג'גלרים עבודה ולימודים עם ילדים בחופשה, משחקים הישרדות בחום ובלחות הדביקה. כל יציאה החוצה היא כמו צלילה למרק סמיך. זה הזמן שלי להתגייס, המשאב האחרון אחרי כל המשאבים, רשת הביטחון התחתונה כשהם חגים נמוך, שניה לפני שהם מתרסקים על הקרקע ומאבדים את שרידי השפיות. אני משבצת לי ימי סבתא בשבוע.

ביום שלישי אני לוקחת את שתי הבנות הגדולות של הבת שלי (שש וחמש) לפעילות במוזיאון הילדים בחולון. זה לא באמת מוזיאון, אלא מעין הצגה אינטראקטיבית עם כללים מאוד ברורים. 'קוראים לי אלכס' מציגה המדריכה את עצמה, ורגע לפני שהיא פותחת את התיבה בכניסה ליער הקסמים היא שואלת את הילדים מה הם הכי רוצים בחיים. היא פותחת בוידוי אישי: 'אני הכי רוצה בית ושני מליון דולר וכרטיסי טיסה לניו יורק'. אני לא בטוחה שהילדים מסוגלים להזדהות עם הרצונות הבנאליים לגמרי של אלכס. ילדה קטנה בקבוצה שלנו שהגיעה מניו יורק לקיץ לבקר את סבתא מביטה בה בחוסר הבנה. ילד אחד אומר שהוא רוצה כסף ואין לו תשובה לשאלה של אלכס מה הוא יעשה איתו. ילדה אחרת אומרת ממתקים, אבל אולי זו תשובה מושהית לשאלה הקודמת של אלכס (מה המאכל האהוב עליכם). הנכדה הגדולה שלי אומרת שהיא לא רוצה כלום, אבל מספרת שהשן שלה מתנדנדת וכמעט נופלת (נדמה לי שהיא מכוונת את דבריה לפיית השיניים, בידיעה ברורה שאוטוטו הפייה ממילא תתן לה משהו שהפייה תבחר). כשהיא עוברת למבוגרים המלווים את הילדים התשובה הנפוצה היא 'בריאות'. אני אומרת 'זמן', כי אשכרה. בריאות חשובה, אין ספק, אבל איזה כיף זה היה אם אלכס תפתח את התיבה ויהיה בה זמן. אלכס פותחת את התיבה וכמובן שיוצא ממנה שדון תעלול שמסבך את כל דרי היער. ילדים, אל תפתחו ביער תיבות כבדות שאין לכם מושג מה מסתתר בהם. הנכדה הצעירה אוחזת חזק בידי. בדרך אנחנו מגלים שהתעלולים של שדון תעלול היו עם טוויסט: גברת חפרפרת ששנאה לשיר יצאה לסיבוב הופעות; זיג וזג שהשדון ערבב למדו שביחד הם זיגזג (יש מילה כזו, אומרת הנכדה הגדולה). ביציאה משם אנחנו מסכמות שהחלק הכי נחמד ב'יער הקסום' היה הר השלג, שכלל דריכה על ערימות של שלג אמיתי. אמנם הקיץ הישראלי עשה גם בו את קסמיו והמיר אותו למשטח רטוב וחלקלק, ועדיין הייתי מוכנה בהחלט להשאר בצינה הנעימה ההיא.

אין קסמים באמת. אנחנו נפלטות החוצה אל השמש הבוהקת והחום שנותר כשהיה. אבל למה היה צריך לפתוח את התיבה? שואלות הנכדות. כדי שיהיה סיפור, אני מסבירה להן. אירועי יום רגיל: קמתי, אכלתי, הלכתי, התרחצתי וישנתי לא מעניינים אף אחד. סיפור כולל משבר, בעיה. בלי הבעיה אין פתרון, ואין התקדמות. המשבר הוא שמניע אותנו קדימה, הוא שעושה 'גיבורים'. הגיבורים פותרים את הבעיה, אבל הפתרון אף פעם לא משיב את המצב לקדמותו, אלא מקדם אותו לשלב הבא, מלמד אותנו על יכולות חדשות שלא ידענו שיש בנו. גברת חפרפרת למדה שהיא אוהבת בעצם לשיר. אנחנו למדנו שגם אם מפחיד ממשיכים ובסוף מגיעים להר השלג. הבנות מהנהנות. כל הדרך אנחנו מנתחות סיפורים שאנחנו מכירים, מה המשבר, מה הפתרון, מה התקדם. כיף.

ביום חמישי אני מבטיחה לבן הגדול שאגיע להיות עם שני הילדים שלו (בן 2.9 ובת 1.3). אלא שערב קודם הבן האמצעי מתקשר, אם אני יכולה להשגיח על התאומים (שנה ושבעה חודשים), דחוף. המממ, אני חושבת. ממילא אני כבר שם עם הילדים של הגדול. תביא גם את התאומים.

ארבעה ילדים קטנים ואני בסלון ממוזג, יש לנו בערך 7 שעות ביחד. הם משחקים זה ליד זה, ופחות זה עם זה. העיניים של הקטנה נדלקות כשהיא רואה את אחיה בונה מבנה מקוביות מגנטים, והיא מתמגנטת למבנה בעצמה, זוחלת אליו בנחישות של דחפור. 'לא! לא!' זועק אחיה בבעתה, מניף יד מולה בתנועת עצור. לשווא. הילדה יודעת מה היא רוצה, והיא משיגה את זה בכל פעם מחדש כולל בונוס צעקות של אחיה. תן לה משהו אחר, אני מציעה, והוא מביט סביבו נואש, שולח יד לערימת הצעצועים, שולף רכבת ונותן לה. לזמן מה זה עובד, והוא בונה את הבניין שרצה. מיד אחרי שהוא מסיים להרכיב בניין מסובך מאוד לפי מפתח צבעים שאני מנסה לפענח, הוא לוקח מטוס צעצוע ומרסק אותו לתוך הבניין בקול תרועה רמה. שני התאומים בינתיים עסוקים בהפיכת ארגז הצעצועים ופשפוש בתוכו, אין דבר יותר כיף מצעצועים של ילדים אחרים.

האח הגדול סיים לשחק בספטמבר אילבן והוא מנסה ללמד את התאומה לשחק איתו ב'תלכי תביאי'. הוא מעיף כדור לצד השני של החדר, אוחז לתאומה ביד ולוקח אותה לכדור. 'תרימי אותו' הוא מצווה עליה, ואז אוחז בידה ולוקח אותה לצד השני של החדר, כשהכדור בידה. בשמחה גלויה הוא לוקח מידה את הכדור וזורק שוב לקצה החדר. 'תביאי!' הוא מצווה עליה, ולא מתייאש כשהיא לא משתפת פעולה. שוב הוא אוחז בידה, הולך איתה לכדור, מביא אותה ואותו חזרה, וכך פעם אחר פעם אחר פעם. התאומה לא לומדת ל'הביא'. כן נחמד לה שהבן דוד הגדול שלה אוחז לה ביד ומטייל איתה בחדר. הוא משעשע.

מזווית העין אני רואה בבהלה את הקטנה. היא קרבה את העגלה לשולחן האוכל, טיפסה על העגלה ומן העגלה על השולחן, ויושבת כעת באיזון מושלם על הקצה שלו, בגובה מטר. אני מתקרבת אליה בשקט, כדי שהיא לא תבהל ותיפול, אבל היא יציבה לגמרי, מחייכת אלי את החיוך השדוני שלה, ומושיטה אלי שתי ידיים, מחכה שאוריד אותה משם. ברור לי שזו לא הפעם הראשונה שהיא מטפסת לשם. אני מושיבה את הילדים מסביב לשולחן הסלון הנמוך ומארגנת להם צלחות עם חביתה, סלט ופיתה עם גבינה לבנה. כשאני מנקה חתיכות חביתה ומלפפונים שמפוזרים בכל החדר אני מגלה שארבעתם עלו על השולחן בסלון. הגדול החליט שהם רכבת והוא מספר לתאומים ולאחותו שהם נוסעים 'לדגים'.

הבן מגיע ומכין לכולם אמבטיה מלאה בקצף. הוא מוחא כף בתוך הקצף וכולנו מתמלאים ברסיסים. רטובה ומוקצפת אני חושבת לי שהבן הגדול שלי הכי פרוע מכולם, וכעת יש לו שני צעצועים קטנים חיים משלו. אני נשלפת משם אחרי סיפור לילה טוב, אוויר הערב עדיין חם ולח. אני פוגשת את השותף ויחד אנחנו הולכים בכיכר השעון ביפו. זהו הערב האחרון של חג הקרבן, והכיכר הומה. בא לי פיש אנד צ'יפס, ואנחנו נכנסים לחנות ממוזגת ומזמינים שתי מנות. אני ממתינה ליד הדלפק להזמנה שלנו, לידי תייר, והמבטים שלנו מצטלבים. Smile! הוא אומר לי בציווי. גל של כעס גואה בי. Don’t tell me to smile אני מתיזה. מה הקטע של גברים שאומרים לנשים לחייך. It's none of your business if I smile or not אני אומרת לו. הוא תייר אנגלי שמנמן גיי ומזיע, והוא שותק, לגמרי המום מהתגובה שלי. אבל אני עוד לא סיימתי. Jump! אני אומרת לו, מנסה להדגים לו כמה זה אבסורד לצוות על אדם אחר לעשות מעשה רק כי מתחשק לך. הוא קופץ. בגלל הקפיצה שלו, אני פורצת בצחוק רם, אמיתי לגמרי.

Eugenia Loli Project Woman
Eugenia Loli

ya no cocina, ni lava, ni plancha, ni friega los platos, que barbaridá*

ההודעה ברורה לגמרי: 'אפשר שבת אצל אמא שלי? היא לבד'. מזל שזו תקשורת ווטסאפ שמאפשרת לך שתי דקות הרהור אפילו אחרי ששני סימני הוִי שמסמנים שקראת את ההודעה נצבעים תכלת עזה. אני מרשה לעצמי להתלבט לשניה. השיקול שלי הוא כזה: מצד אחד כל הגוף שלי צורח 'ללללאאאאאא', מה צורח, העצמות עצמן כואבות. מצד שני אני חושבת על מה יקרה אם אשמע בקול העצמות, ועל המחיר, כי לכל החלטה יש מחיר. השותף עובד כל כך קשה לאחרונה, אנחנו לא ממש מתראים במשך השבוע, ואם גם בשבת נתפצל אפשר כבר לפתוח תיק ברבנות. מצד שלישי ממילא הוא עייף כל כך, כל השבת הוא יישן. אני מחליטה שאם אגיד כן, זה חייב להיות כן מכל הלב ולא בחצי כוח, כי אחרת בשביל מה, גם לומר כן וגם לא לקבל קרדיט. מה התחזית? אני שואלת, כי אם נורא חם אולי יש לי תירוץ. 'חם, אבל פחות' היא תשובה שלא ממש משאירה לי שוליים לסירוב. 'אם צריך' היא התשובה הרפה שלי בווטסאפ, יודעת שזה לא מספיק נלהב, אבל בכל זאת חיובי, ותחת הנסיבות, ובלי אימוג'ים כל אינטרפרטציה של הודעה בווטסאפ היא על אחריות הקורא בלבד. בכל מקרה אמא שלי ואחותי גרות באותה עיר, אלך לבקר גם אותן.

אני קופצת לאחותי ונושקת לאמא שלי. אמא שלי מסיטה את השיער מפני ומיישרת לי את החולצה. לרגע חולף בי זיק של כעס, יותר זיכרון שלו, ומיד הוא מתחלף בפליאה מהולה בקורטוב שמחה שאמא שלי עדיין מצליחה כיום לעורר בי רגשות כאלה. אלופת הארץ בקליטה של מצבי רוח מתחלפים, אחותי שואלת אותי למה אני כל כך מתוחה. זו הזדמנות טובה לנסות להסביר גם לעצמי מה נורא כל כך בשבת אצל חמותי היחידה. אחותי חושבת שהיא אישה מקסימה, והיא אכן כזו. לאחותי גם אין שום בעיה עם החמות שלה, כך שגם אי אפשר לומר לה משהו כמו 'זה כמו שאני מתה על החמות שלך, ואת לא', כי היא לגמרי כן. אני מעלה באוב סיפורים מפעם, עלבונות ישנים, מים דלוחים מתחת לגשר, ודוחה אותם על הסף. הבעיה עקרונית יותר. 'זה כמו מרקזה ובנה גבריאל ארמוזה, בספר "מלכת היופי של ירושלים" שכתבה שרית ישי-לוי', אני מנסה להסביר לאחותי, כי שם לראשונה מצאתי שיקוף נאמן של חמותי, ושל הציפיות שלה מהבן הבכור, הנסיך שלה, וממערכת היחסים עם אשתו. אני שם כל הזמן במבחן, מטרה נאה לצלפים. היא תעיר על השיער, על המשקל, על הבגדים. כל ביס וכל נגיסה שלי יתועדו במחשבון בלתי נראה. לפני שנים, כשרק התחתנו והודעתי לה שאני צמחונית ולא אוכלת בשר היא הגישה לי מרק. מה זה, אמרתי, יש לזה טעם חזק של עוף. 'עוף זה לא בשר!' אמרה חמותי עם תנועת יד מבטלת. כשהייתי צעירה ולוחמנית יותר, כעסתי כשכל הגברים עברו אחרי ארוחת ליל שבת מהשולחן לסלון, לקרוא עיתונים ולפצח גרעינים בניחותא בעוד הנשים מתרוצצות בין חדר האוכל והמטבח, מפנות צלחות מטונפות ושוטפות כלים. הצטרפתי לגברים אף אני, מתעלמת בכוונה מהמבטים המאשימים, מפתחת סוג של גאווה מתדמית הכלה מהסיוטים, זו שלא מגהצת, כלים לא רוחצת, איום ונורא. כיום אני מוצאת את עצמי מתגוננת ומתנצלת על כל בחירה או דחייה של מנה שלה, יודעת שאני מעליבה אותה עמוקות אם לא אוכל את כל הסלטים, את כל המנות הראשונות, העיקריות המיוחדות שרקחה עבורי כי אני לא אוכלת בשר, והאחרונות ואהלל אותן. נכון לעכשיו זו לא היא שהשתנתה, זו אני שכבר לא אוכלת סוכר בכלל, שלא מצליחה לצלוח את הסלטים המרוקאים המבושלים ששוחים בשמן מיותר, שמוותרת על הפירות והעוגיות שליד תה הנענע בסוף הארוחה. אצטרך לבנות הגנה אזורית ושמירה אישית, וגם אז יהיו חצים שודאי יצליחו לחדור את השיריון.

אני מגיעה לבית של חמותי ועומדת בחדר המדרגות, לפני דלת הכניסה, נושמת נשימה עמוקה. אני נכנסת פנימה בחיוך עולץ מאולץ. השולחן כבר ערוך, השותף אכן ישן, אבל הנה הוא מתעורר מצטרף לארוחה בשלושה. אני בוחנת את הסלטים המבושלים, חצילים ספוגים בשמן, חומוס ('טחנתי בעצמי'), וסלדה מטבוחה אדמדמה, ובוחרת בסלט רצועות הגזר עם השמיר והלימון. תנסי את סלט החצילים, דוחקת בי חמותי ואני מסרבת, וכשהיא שואלת למה, אני גם נאלצת להסביר – יותר מדי שמן. בנקודה הזו השותף, שמנסה לחפות על ההתנהגות חסרת הנימוס שלי ומעמיס על צלחתו את הסלטים כולם כועס עלי: תנסי לפני שאת פוסקת. תראי שתאהבי. 'אולי די כבר עם משטרת האוכל!' אני מתפרצת עליו, וברור לי שהוא רק שסתום הלחץ, שאני כועסת עליו כי אפשר. כשהוא שואל 'מי רוצה יין' ואמא שלו עונה לו בטון פסקני 'אני וגם היא' וממלאת לי את הכוס, אני ממש נושכת את השפה. אני מרגישה מחנק נורא, וגם החלקים הטעימים של האוכל לא יורדים לי בגרון.

איך היה לך השנה עם הילדה שאת מטפלת בה? אני מנסה לנתב את השיחה למחוזות נעימים יותר. אמא של השותף מתנדבת בויצו, ועוזרת לילדה אתיופית קטנה בכיתה א'. פניה אורים כשהיא מספרת על תעודת ההוקרה שקיבלה בסוף השנה, והמורה אמרה כמה העזרה שלה חשובה, וכמה ההתנהגות של הילדה השתנתה בזכותה. ואיך הילדה, אני שואלת, והיא עונה 'מאוד נקיה'. אני כובשת את עיני בצלחת, אבל שומעת את הצחקוק הכבוש מהצד של השותף. אני קמה מהשולחן, מפנה את הכלים, מתכוונת לשטוף אותם. בשום פנים ואופן לא, עוצרת אותי חמותי, לא שוטפים כלים בערב שבת, ואני עוברת עם השותף לסלון, לקרוא עיתונים.

* כשחיפשתי מי היו סילווריו ופאקונדו ולמה הם שיגעו את העוזרת ומה הקשר לירח, מצאתי את הפוסט הזה של יהונתן מקרוב בבלוג שנקרא 'עובדות לא חשובות' ואני מביאה ממנו את הדברים הבאים ובהם גם הלינקים הבאים (חוץ מהראשון):

השיר המקורי נכתב בשנות הארבעים על ידי Ñico Saquito הקובני, ומדבר על שלושה שירים ששיגעו את נשות קובה, עד כדי כך שהן שכחו ממטלות הבית, וואי וואי וואי.

שלשת השירים שהשיר מזכיר אותם הם:

הראשון, שיר הלל בקצב הפסדובלה שנכתב על ידי Agustín Lara מלחין מקסיקני, על Silverio Pérez, לוחם שוורים מקסיקני אגדי. השני, טנגו בשם Facundo, על ידי המלחין הקובני Eliseo Grenet Sánchez, עוד שלאגר קובני. והירח הוא להיט/ריקוד בולרו בשם La Luna Enamora, ששר זמר אמריקני מפוארטו ריקו בשם Bobby Capó.

המקור לדבריו הוא ספר על המוזיקה הפופולרית של קובה. והנה הם שלושת השירים המקוריים, ששיגעו את העוזרת או האישה לפי המקור הספרדי:

 

אני בסדר, אתה בסדר

בבקר אני קמה ומרגישה שמשהו אינו כתמול שלשום. בשבריר השנייה הזו לפני הערות המוחלטת, כשאני נימוחה ונעימה ונאחזת באדי החלום המתפוגג, ובו ברגע אני מצפה לחוש בכאב שורש הכנף הימנית שמלווה אותי כמו צל בשלושת השבועות האחרונים בלי רגע של הפוגה, אני מבינה שהוא איננו. אני נעה במקומי ליתר בטחון, בודקת תנוחה כזו ואחרת ומסיקה: זהו. נרפאתי. ליתר בטחון אני בודקת במשך היום, איך זה אחרי פעילות פיזית נמרצת (הליכה למטבח לאכול), איך זה אחרי ישיבה נוקשה בכיסא וקריאה של פרק משמים בדוקטורט שקיבלתי על עצמי לבדוק. עליצות אדירה מתפשטת באיברי: אני יכולה לרקוד, ללכת, לשבת וגם לעשות דברים אחרים שעושים בני זוג בלי לחשוש מכאב עמום או חד שילווה את הפעילות או את העדרה. שלושה שבועות של כאב, בדיוק.

השנה זה התור של הצד השני, וכל הילדים שלנו נמצאים במשפחות של בני הזוג, גם הצעיר. המחשבה על סדר לבד מעוררת בי צהלה, ומצד שני מלחיצה את כל מי ששומע על כך. אני דוחה בתוקף הצעות מלאות אמפתיה אמיתית או מדומה של אחותי הגדולה שמארחת השנה את אמי, ושל גיסתי שמארחת השנה את חמותי. תרגעו. אנחנו בסדר עם הסדר המינימליסטי. הדחייה השנה קלה במיוחד בגלל הש"ח. השלבקת החוגרת עולה אצלי לדרגת קצונה, ומקבלת ארונות על הכתף ומקום של כבוד. במקום לחץ פיזי מתון צפוי, אני מקבלת תגובות אמפתיות. כל אחד מכיר לפחות אדם אחד שחלה במחלה הקשה הזו, או חלה בה בעצמו. סביר בהתחשב בעובדה שאחד מכל שלושה מבוגרים חולה בה בשלב זה או אחר. אני שומעת שוב ושוב תיאורי מורשת מחלה שנעים בין כאבי תופת שהדבר היחיד שהרגיע אותם היתה מדבקת מורפיום, ובין חודשים של כאב בלתי פוסק שגורמים לי לשלוח אינסטינקטיבית יד לגב ולגעת במוקד הכאב.

בשלב כלשהו בכל זאת מתעוררת אפשרות אחרת. חברים טובים שגרו פעם בשכנות אלינו מספרים לנו שגם הם חוגגים סדר לבד השנה. החברה הזו יחד עם שכנה נוספת היו קבוצת התמיכה שלי כשילדנו את הילד הראשון: שלוש אמהות טריות היינו, וילדנו שלושה בנים בהפרש של שלושה חודשים. הגענו להסדר של שמירה על הבנים: בכל יום אמא אחרת שמרה על שלושת התינוקות, וכך התפנו לכל אחת מאיתנו יומיים בשבוע. הבן של החברה היה אלרגי לתחליפי חלב, ובאחת מהתורנויות שלי נגמרו כל בקבוקי החלב השאוב שהיא השאירה עבורו במקרר, והוא לא פסק מבכי של רעב. פשטתי ציץ והינקתי את הילד שלא היה הילד שלי. זו היתה הרגשה מוזרה ביותר, כמו נשיקה עם איש זר. המציצה האינטימית על ידי תינוק שאינו פרי חלצייך, שהפה שלו יושב אחרת על הפיטמה, שהגוף שלו בעל ריח זר והוא נע בצורה אחרת יצרה אצלי תחושת אשם, סוג של בגידה. אבל עד היום יש לי פינה חמה לילד ההוא, בעצמו כבר אבא לילד. באותם ימים רחוקים של שכנות צמודה היינו עורכים סעודות משותפות רבות, והמחשבה לערוך השנה סדר נוסטלגי משותף מצאה חן בעינינו. שלושה ימים לפני החג, החברה מתקשרת. הקול שלה מתנצל: שתי האחיות שלה התקשרו. הן רוצות לבוא לחג, על ילדיהן. אחת מהן התגרשה לא מזמן, ואני מבינה את הצורך בתמיכה. אבל זה כבר גדול עלינו. לנוכח הריבוי הטבעי בקרב משתתפי הסדר, אני אומרת לה, אנחנו חוזרים לקונכיה. החיים קורים כשאנו מתכננים תוכניות. היא מבינה, ואולי גם היא קצת נושמת לרווחה.

אז הכל רגוע ואנחנו עושים סיבוב בכפר ערב החג הסגרירי כדי לשטוף את האוטו ולרכוש מוצרים אחרונים לפני החג. אני מתפלאת לגלות באיזה כבוד מקבלים את השותף בעלי העסקים בכפר. אחד אחרי השני הם מהללים אותו בפני, אין כמוהו. הוא נראה ערבי ומשתלב היטב בין הגברים הכהים בני גילו. אבל זה לא רק זה. הוא רגוע מאוד, מדבר איתם, מתעניין, נכון להקשיב. כשאנחנו נכנסים למאפייה אני מתפלאת לראות מדפים מלאים בחלות לשבת. מי קונה אותן? אני תוהה, והמוכר לא מבין את השאלה. יהודים שלא שומרים פסח, הוא מסביר, ולהפתעתי מוסיף, לצערי. כן, הוא עונה לשאלתי, למרות שזה עסקים טובים בשבילנו, יהודים שקונים לחם בפסח זה כי אין אמונה, והוא מצביע באצבע כלפי מעלה, והבעת פניו מעידה עליו שזה רע מאוד בעיניו. ההצעה שלי שאולי הם מאמינים אבל לא שומרים לא משכנעת אותו. בכפר הזה אין חילוניים, והשותף שם לב שגם כשהמוכרים והקונים כולם מקומיים ודוברים זה עם זה ערבית הם מברכים זה את זה ב'חג שמח' היום.

ערב החג אנחנו יושבים במרפסת הרחבה וצופים בואדי. עץ האגוז שהיה ערום כל החורף התעורר לפני שבוע כשהוא מעוטר בעמודי פריחה ירקרקה, וכעת הוא כבר עוטה אדרת עלים רעננה. בין ענפיו אנחנו מזהים ציפורים שונות: זוג יונים נח על בד, אחד מהם מנתר לענף אחר והשני מחרה מחזיק אחריו. נקר נעמד בזווית אנכית חדה רגליו אוחזות בגזע העץ וראשו מתקרב לסירוגין לעץ כדי להיטיב לראות, מקיף אותו בניתורים וממשיך הלאה; צופית קטנה ומבריקה בצבעים מטאליים גם היא מטיילת בין העלים החדשים. על אמיר העץ עומדת ציפור סמורה קטנה. גודלה כשל דרור אבל היא צהובה, על כנפה פס לבן ומקורה קטום. היא משמיעה קול שיר עליז שנשמע כמו פזמון חוזר. פרוש, אני מציעה, אולי חוחית. יש בישיבה הזו מן הטעם של בני חורין אמיתיים.

צלצול טלפון מפר את השלווה. שלום, פונה אלי הדובר, הפנה אותי אליך כך וכך, ואמר שאולי תסכימי לעשות כך וכך. אני נעה בכסאי במרפסת באי נוחות. אם יש משהו שלימדה אותי השלבקת זה שאני לא חייבת לקחת על עצמי את כל המטלות האלה, מכובדות יותר או פחות. המממ, אני אומרת, שמע. אני מתנצלת, אבל אני לא במיטבי. הוא נסוג במילים המבינות ההכרחיות. כנראה שאני עוד לא מוכנה להפרד מהש"ח. או לפחות לא להודות שהבראתי. אני עוד צריכה קצת להיות חולה, גם אם הכאב חלף. האם זה מה שאנשים מתכוונים כשהם מדברים על חופש?

Johann-Heinrich-Wilhelm-Tischbein
Johann-Heinrich-Wilhelm-Tischbein 1796, מחווה לחד גדיא