3.8.83

בהשראת הפוסט 'מעשה בהינומה' של עדה

בחרנו בתאריך כי הוא פלינדרום. כזה שאפשר לקרוא אותו משני הכיוונים בלי שישתנה, וחשבנו שיש בזה משהו סמלי, יציב אולי, אמיתי, וגם כי קל לזכור. היום נזכרנו כי התאריך נדחף בהודעות של רשת חברתית כזו או אחרת שהשותף חבר בה. היום לפני 36 שנים התחתנו.

כל אחד מאיתנו דיבר עם ההורים שלו בנפרד. ההורים שלי שמרו על ארשת פנים שלווה, אבל כן התחילו עם שאלות מעשיות. איפה תתחתנו, איפה תגורו. הם כבר עברו חתונה אחת, של אחותי הגדולה וגיסנו. איך הגיבו ההורים שלך? אני שואלת לראשונה היום את השותף. עבור ההורים שלו זו היתה הפעם הראשונה. אמא של השותף ילדה אותו בגיל 19, כך שהיא היתה אז בת 41. הם אמרו שאנחנו צעירים מדי, השיב השותף. אני הייתי בת 20. הוא היה בן 22. משוחררים טריים חצי שנה. גם אנחנו אמרנו ככה לילדים, ממשיך השותף. גם לבת אמרנו, וגם לבן השלישי שהיה קצין בצבא. אמרנו להם שהם צעירים, שימתינו טיפה. וגם הם לא שינו את דעתם, והתחתנו. כל אחד ממלא את התפקיד שלו בהצגה של החיים, ולפעמים תפקידים שונים בוריאציות של אותה הסצינה.

אמא של השותף היתה תופרת. כזו שבונה גיזרה לפי הגוף, ותופרת שמלה לכל אחת בדיוק לפי מידותיה. נסעתי איתה לקנות בד לשמלה, וקנינו בד תחרה לבן. אחרי החתונה היא קיצרה לי את השמלה, והצרה את השרוולים, כדי שאוכל ללבוש אותה גם בהזדמנויות אחרות. השמלה עדיין בשקית בארון. 36 שנים, אבל לאן כבר אפשר ללבוש שמלת חתונה מקוצרת? היא פחות התעניינה איפה נגור, אבל שאלה מה נעשה עם כפפות. מה עם זר. ומה עם כותונת לילה. בשבילי זו היתה שפה זרה. על הכפפות בכלל לא הגבתי. ביום החתונה חפפתי את הראש וניערתי אותו. לא התאפרתי. מעולם לא התאפרתי לפני כן, למה שאתאפר לחתונה. מה כותונת, אני ישנה ערומה, אמרתי לה מול עיניה ההמומות. חברה טובה באה להיות איתי ביום החתונה ויחד שזרנו זר גיבסניות שהנחתי על הראש. בשבוע שעבר השתוללה ברשת תוכנת FaceApp# ואחותי הצעירה שלחה ורסיות צעירות וזקנות וגם גבריות של עצמה ושל האחות הגדולה. תעשי גם את, הן אומרות, תהיי יפה וצעירה. עזבו, אני מוחה, ממילא כשהייתי צעירה לא הייתי יפה. בחתונה שלך היית יפיפיה, כותבת אחותי הגדולה. ביני לביני אני מסכימה איתה. הרגשתי נהדר.

אנחנו יושבים במרפסת עם הנוף אל הואדי ועץ האגוז בעלווה ירוקה מלאה מולנו. תראי, מצביע השותף, זוג ירקונים. אני רואה שתי ציפורים צהבהבות קטנות על ענף של עץ האגוז. אני מביאה את מגדיר הציפורים שקנינו אז יחד. אני קוראת בקול מן המגדיר את הערך על הירקון:

הגדול בין הפרושים הצהובים-ירוקים באיזור. ניכר בצבע הצהוב-עז של כתמי כנפיו. גם השת והכתמים שבבסיס הזנב צהובים הם.

מילים יפות, אני אומרת לשותף, כמו שירה. שנינו עוצרים שניה על משמעות המילה 'שת' אצל ציפור כל כך קטנה. 'למקור העבה צבע בשר בהיר, ולרגלים צבע בשר ורוד', אני ממשיכה. נדמה לי שזו הפעם הראשונה בחיי שאני שומעת שיש צבע כזה, צבע בשר. 'שירתו שהיא תערובת ציוצים, מושרת לעיתים קרובות אגב מעוף כלולות עטלפי מעגלי.' בשלב הזה אנחנו שנינו מנסים לחקות מעוף כלולות עטלפי מעגלי. 'קול הקריאה המאונפפת 'דזואי' רק בעונת הקינון. הקריאות האחרות: קול תעופה 'צ'י-צ'י-צ'י-צ'י-צ'יט' שהוא רך יותר ומתכתי פחות מקול התפוחית, וכן 'צואיט' כשל הבזבוז הקנרי'. התפייטות של ממש, אנחנו מסכימים, ועוברים לארוחה שהשותף הכין והביא למרפסת. אני מביטה על הסביצ'ה דגים עם עגבניות שרי שהוא קלה בעצמו, על משקה התמרהינדי שהוא בישל וקירר, על התאנים עם גבינת העיזים וטיפות רכז החרובים שהוא זילף עליהם. כמה ארוחות הכנת לי במשך 36 השנים, אני תוהה בקול, ועדיין אתה כל פעם מפתיע מחדש.

Dijana Policki
Dijana Tolicki and Marko Arsic run Studio Firma, a photography business based in Belgrade, Serbia.
מודעות פרסומת

לא משהו עמוק*

(*מתוך: מכה אפורה, מלים ולחן יהלי סובול)

בסופ"ש עלעלתי בסדרות ישראליות. אם מוצאים סידרה ישראלית טובה זה פעמיים כי טוב, בגלל שהיכולת להבין ניואנסים תרבותיים ולשוניים מקסימלית וההנאה גדלה בהתאם. הנופים מקומיים, הדמויות מהדהדות את הדודה והשכן, והפאנצ'ים משלנו. מה עוד נבקש מאיתך מכוֹרה, ובמיוחד לאחרונה, כשישראל הופכת למעצמת סדרות שנמכרות לחו"ל כמו 'חטופים' או 'רמזור'. באמת שיש לנו כוחות יצירתיים נפלאים. נפלתי על סידרה כלשהי, לא משהו עמוק, אפילו לא מתוק, אבל סביר, ועקבתי אחרי שניים שלושה פרקים. עד ששמעתי קול מוכר מן המסך. בשנייה הראשונה התבלבלתי, ולא זכרתי מניין אני מכירה אותו, למרות שידעתי שאת השחקן הזה אני מכירה היטב. תפקיד אורח, לא דמות מרכזית, אבל כן סצינה חשובה. ורק כשעצמתי עיניים והקשבתי לקולו בלבד זיהיתי את האיש: פרופ' מז'יניק נקרא לו.

jack-of-diamonds-stavros-damos
Stavros Damos The Jackof Diamonds

אם אני הבכורה של הכוהנת הגדולה, הוא המז'יניק שלה, 'אחי' האקדמי הצעיר. כדרכם של בני זקונים, המז'יניק אהוב על הכוהנת במיוחד. הוא לא קיבל תקן באוניברסיטה שלנו, ונדד לאוניברסיטה אחרת, פריפריאלית, שם הוא שקע בתחום פריפריאלי בדיסציפלינה שלנו. הכוהנת הגדולה ניסתה לדחוף אותו לתקן באוניברסיטה שלנו, ללא הצלחה. אין ביקור שלי אצלה שהיא לא מזכירה אותו, את הפספוס הגדול מבחינתה כי התחום שלו איננו מכוסה 'אצלנו', וכי בעיניה הוא גדול בתחום, ולבסוף חוזרת על רצונה שיעבור לאוניברסיטה שלי/שלנו, אוניברסיטת הבית שלו. כשפרשתי מעריכת כתב העת, תפקיד שמילאתי 7 שנים רציפות לבדי, נטלה ועדת עורכים של שלושה את המושכות מידי, והמז'יניק ביניהם, היחיד שאינו מהאוניברסיטה שלי. בינתיים עברו שנתיים וטרם יצא כרך חדש של כתב העת, אבל זה כבר לא ענייני, כפי שאני חוזרת ואומרת לכוהנת הגדולה. שתלחץ את המז'יניק, ואין לי ספק שהיא אכן לוחצת. עכשיו תורו.

בינתיים המז'יניק שולח ידיו לתחומים אחרים. כתב ספרי שירה, וגם שני ספרי פרוזה. את הספר הראשון, שאף זכה באיזה פרס ספרותי לספרי ביכורים, קיבלתי לקרוא מהכוהנת, עותק עם הקדשה אישית מהמז'יניק. כשהעבירה לי את העותק ושאלתי לדעתה על הספר זכיתי לראשונה לראות את הכוהנת חסרת מילים. רק אחרי שקראתי את הספר הבנתי למה. אדם קרוב אצל עצמו, ובספר מצאתי אותה וגם רבים אחרים מהתחום שלנו. הנורא ביותר היה שהספר, שנכתב בגוף ראשון, שרטט דמות איומה למדי של הכותב. הוא היה שילוב בלתי אפשרי של עלילה משעממת ואלימה. כתבתי כאן בעבר כשהמז'יניק פנה לחברה האנגליה שלי, בבקשה להשתמש בשמו של אביה הפרופסור בספר הבא שלו, ושהמלצתי לה לדחות את הבקשה על הסף. את הספר השני שלו כבר לא קראתי. ועכשיו הוא גם שחקן.

אני מנסה להבין את ההרגשה הבלתי נעימה שעולה בי כשאני רואה אותו על המסך. בספר 'טוהר וסכנה' הגדירה הסוציולוגית מרי דאגלס 'לכלוך'. ההגדרה האוניברסאלית של 'לכלוך' היא כל דבר שאינו נמצא במקום שבו הוא שייך. בוץ למשל, בסדר גמור אם הוא בגינה, אבל אם הוא על רצפת הסלון הוא לכלוך. שערה מהראש נפלאה כשהיא מחוברת לקודקוד, אבל במרק היא לכלוך מעורר בחילה. אני חושבת שתחושה דומה עולה בי כשאני רואה את המז'יניק משחק תפקיד משני בסידרה בינונית. לא שייך. יש בזה גם משהו מגוחך, כמו כשמייקל ג'ורדן הכדורסלן הגדול מכולם פרש ב1993 והלך להיות שחקן בייסבול מגושם ובינוני. למה הוא צריך את זה. ואי אפשר כמובן להתעלם גם מ'מה זה אומר עלי'. כי ככה זה אנשים, כל תופעה שאנחנו חווים אנחנו מפרשים דרך העדשות האישיות והתרבותיות שלנו, וקודם כל בוחנים איך זה משליך עלינו. אז למה זה מפריע לי הפיזור הזה של הפרופסור הבינוני הפעלתני, שהוא גם משורר וסופר וכעת גם שחקן בינוני? אולי כי מה זה אומר על התחום שלנו? מה זה אומר עלי? האם המנעד של הפעילות שלו מעורר בי קנאה?

בשישי מגיע אלינו הבן הבכור עם אשתו והילדים, נכד4 ונכדה7. נכד4 ילד מתוק להפליא בן 3.5, שגדל על 3 שפות, מבין היטב וגם מדבר אבל מבליע מילים ומשלב הדיבור שלו נמוך מאוד. כעת הוא מתחיל טיפול אצל קלינאית תקשורת. איך הולך לו? אני שואלת, ואמא שלו מספרת שנחמד לו להפגש עם הקלינאית, שיש תרגילים שעושים איתו גם בבית. לא, היא עונה לי, זה לא בגלל שגדל על שלוש שפות, אין קשר לפי הקלינאית. השותף כועס. מה קלינאית תקשורת, היום כל ילד מאובחן עם בעיות, תראו כמה הוא חכם ומושלם. אחרי שהם הולכים אני מנסה לברר איתו למה הוא כל כך אנטי, ומאיפה הכעס הזה. 'כי הוא הנכד שלי', עונה השותף בתרעומת.

stavros-damos-the-wise-reinvented-series
Stavros Damos The Wise Reinvented

פלמינגו בלונדון

לקחת או לא לקחת, זו השאלה כשאני נרשמת לכנס בחו"ל. האם להציע לשותף להצטרף אלי לנסיעה כשאני מסתופפת עם בני העם שלי (העמיתים האקדמאיים) בהרצאות, מסתובבת איתם בפאבים בערבים, בקבלות פנים מפונפנות בחדר עם נוף לתמזה עם מלצרים במדים שמציעים לך גביעי יין אדום ולבן וקעריות בוטנים ושקדים, או יושבת לצידם בארוחה החגיגית, 5 מנות (ותודיעי מראש אם יש הגבלות אוכל) ושני סוגים של אלכוהול, למרצים בלבד. לא מתלוננת כמובן, אבל זו עבודה, גם אם זו עבודה עם תנאים לא רעים בכלל. האם להביא את בן הזוג לעבודה, במיוחד כשמדובר בכנס מצומצם וסגור כמו זה שאליו אני מוזמנת, ולא אחד מאותם כנסים בין לאומיים המוניים.

הפעם לא היתה שאלה. כשפנו אלי בבקשה לבוא לכנס זה היה לפני הבחירות. השותף עובד (וקשה מאוד) בבחירות, ותוך כדי הקלחת המטורפת שבתוכה הוא היה לא היה שום ספק שירצה להצטרף. לונדון מקום לא רע בכלל בשביל לנקות את הראש, להסתובב, לנוח בזמן שאני עסוקה בקשירת קשרים ובדיון שנע בין המרתק לבנאלי עם קולגות מרחבי העולם. אלא שביבי, ליברמן וליצמן טרפו את הקלפים. במקום חצי שנה של שקט וכתיבה שהוא תכנן לעצמו, חודשים של חיטוי תחושת המגע הדביק שמשאירים הפוליטיקאים אחריהם כמו שביל ריר של חילזון, נפערו מחדש שערי הגיהנום. סיבוב שני בספטמבר.

לבד אני ממש לא בררנית. לא אכפת לי החדר במלון כל עוד הוא נקי ויש וויי פיי ולא רחוק מדי ממקום הכנס. כשאני מביאה איתי את השותף אני מקפידה הרבה יותר. בגלל שהוא צריך שקט ומרחב דרושה דירה לעצמנו שתכלול פינת כתיבה. רצוי מטבח גדול שבו הוא יוכל להכין לעצמו את האוכל שהוא אוהב. רצוי מיקום טוב במיוחד שיאפשר גישה קרובה לאתרים. אנחנו בדרך כלל מוותרים על המלון המומלץ על ידי מארגני הכנס, שאיכשהו, כמו שציינה דורותי, תמיד יוצא הכי יקר והכי פחות משתלם, ומחפשים דירת Airbnb בסביבה. הפעם ביקשתי מהשותף שייקח את זה על עצמו. נתתי לו את מיקום הכנס, וביקשתי שיהיה במרחק הליכה. ראיתי אותו בורר בין אתרים, ובסוף הוא בחר. ערב לפני הטיסה הגיעה ההודעה מבעל הנכס שמסביר לנו איך להיכנס לבניין והיכן הוא מטמין את המפתח (מתחת לשטיחון הכניסה. הממממ). כל זה אם הוא לא יהיה בבית. החדר שלנו הראשון מימין, ויש שירותים נפרדים עבורנו, אם כי האמבטיה משותפת. ויש פירות וחלב במקרר לארוחת בוקר קלה. אני בוהה בשותף בהלם. הוא בחר בחדר בדירה של מישהו במחיר כפול מחדר במלון. המיקום חייב להיות בן-זונה אני חושבת לעצמי.

החדר שלנו קטן ועמוס. אני תולה את הבגדים של הכנס בארון העץ של הסבתא של בעל הבית. בעל הבית מאוד אוהב פלמינגואים. חיית הטוטם שלו מופיעה על וילון האמבטיה,

flamingos shower screen 2019

על המגבות

flamingos towels 2019

על השטיחון שעל רצפת האמבטיה.

flamingos shower mat 2019

יש לו צלחות עם פלמינגואים וכוסות עם פלמינגואים

flamingos kitchenware 2019

יש לו מגנטים של פלמינגואים

flamingos magnet 2019

וסלי קנייה עם פלמינגואים

בלילה מאוחר, דרך הדלת הסגורה של החדר שלנו אנחנו שומעים שהוא מגיע, ובבוקר אנחנו משתדלים שלא להרעיש מדי כשאנחנו מכינים טוסטים וסלט מירקות שקניתי בטסקו. על דלת החדר שלו תלוי פתק תלוש מפנקס בצורת פלמינגו שעליו נכתב 'פרטי. נא לא להכנס. שמור על השקט'.

flamingos notebook 2019

כשהשותף טועה בגדול כמו שקרה הפעם אני עוברת קשת שלמה של רגשות. החל מ'איזה מזל שזה הוא שהזמין, ולא אני'; עבור בתחושה קלה של שמחה לאיד (שמיד מתערבבת לי גם ברגשי אשם על עצם התחושה), כי בתחרות הסמויה בין בני זוג (והיא קיימת. אוהו, היא קיימת, גם אם לומדים לדכא אותה ולעבוד ברוב המקרים כמו צוות) הוא פישל פה, ובגדול, והוא לא ישכח את זה; וכלה בהיפוך טוטאלי של הרגשות כשאני רואה כמה הוא לוקח ללב. השותף כועס על אתר Airbnb שלא כיבד את ההגבלות של החיפוש שלו אחרי ההצעות הראשוניות, וכועס על מצבו אחרי הבחירות שדיכא אותו כל כך עד שלא בדק כמו שצריך. ובעיקר הוא כועס על עצמו. ומיד הוא גם חוטף דלקת בגיד ברגל, וכואב לו כל כך. הוא צולע קשות, לוקח כדורים נגד כאבים וכדורים נגד דלקת וישן הרבה. דלקת בגיד היא ה'צ'ופצ'יק של הקומקום' שלו, התגובה של הגוף שלו ללחץ, גם אם הוא נותן לה סיבות גופניות ראציונליות.

בגלל הדלקת בגיד השותף גם בקושי יכול לנצל את המיקום הבאמת מעולה של הדירה. אנחנו גרים מעל כיכר לייסטר, ליד כיכר פיקדילי, מעל כל התיאטראות השווים והמסעדות, ליד קובנט גרדן ובמרחק הליכה מהבריטיש מיוזיאום. כל זה בלתי רלוונטי כשאני גוררת את השותף הצולע והדואב בערב לפאב מתחת הבית, לבירה ולפיש אנד צ'יפס.

אז אני מניחה לשותף ולצערו בבית הפלמינגוס, והולכת לשלושת ימי הכנס בלב מתרונן. אני צוללת לים ההרצאות, ונותנת לעצמי לשחות בין גלים סוערים יותר או פחות של דיונים ושאלות ומצגות. כשאני מתעייפת ביום השני מהסנדביצ'ים המשולשים של סלט ביצים או טונה שהם מגישים תחת הכותרת 'לאנץ", אני מתגנבת החוצה להזמין קצת סושי ועושה גם סיבוב קניות לילדים, ואחר כך חוזרת מלאת עיזוז ועם שקית של COS ובה ג'ינסים חדשים בשבילי, שמשמחים אותי מאוד (אני מידה 41, מסתבר. בארץ אין מידה כזו בכלל).

ביום האחרון אנחנו שומעים דפיקה על דלת החדר שלנו. אני פותחת את הדלת ובעל הבית עומד שם. גבוה עם צוואר דק וארוך, קירח לגמרי, גיי וצמחוני. בא לוודא שהכל בסדר ושנחזיר את המפתח למחרת למקומו מתחת השטיחון בכניסה. איש נחמד מאוד הפלמינגו מלונדון שלנו.

בדד, עם הזמן הבורח*

*(מתוך השיר 'בדד', עמשי לוין)

אמא שלי כותבת מכתב על דף עם שורות מבלוק מכתבים, ומשאירה אותו על שולחן המטבח. המכתב כתוב היטב, לפי כל כללי השפה שאותם לא שכחה. אחרי הכל אמא שלי לימדה עברית בעשרות כיתות אולפן, ואלפי עולים חדשים למדו עברית תקינה ממנה. משמאל למעלה כתוב התאריך הלועזי; מימין היא פותחת במילה 'לכבוד'. אלא שהיא לא נוקבת בשם הנמען. המכתב פותח במשפט הצהרה: 'מי שרוצה להפגש אתי – אשמח לפוגשו!'. המילה הראשונה מוסטת שמאלה, וכך גם המילים בתחילת הפיסקאות הבאות. כתב היד של אמי מסודר ונאה, קל לקריאה. אמא שלי ישבה עם כל אחד מילדי בזמנו ולימדה אותם לכתוב נכון. כשאני הייתי ילדה היו מלמדים את זה גם בבית הספר: לכל אות יש צורת כתיבה נכונה. איפה פוגש קצה כלי הכתיבה את הדף;  לאיזה כיוון מושכים אותו; מלמעלה למטה (ג', ו', ז', נ') או מלמטה למעלה (ט', ל', ש'), או מלמעלה למטה ושוב למעלה ולמטה (מ'); אותיות שכותבים מהקצה השמאלי ימינה (ב', ד', כ', ס', פ', ר') או מהקצה הימני שמאלה (ע'); ואותיות שמורכבות משתי משיכות קולמוס (א', ה', ח', ק', ת'). כתיבה תמה קראו לזה פעם, אמנות נכחדת. אמא שלי פונה ל'אורח' שלה, שפוקד את דירתה בהעדרה, ומפצירה בו להיפגש.

כמובן שאין אורח כזה. האורח הוא ההסבר של אמא שלי לדפים הצבועים בחוברות הציור שאחותי קונה לה, זה שממלא דפים רבים בצבע. היא לא משתכנעת מההסבר של אחותי שהיא עצמה ציירה את הציורים, כי היא לא זוכרת שעשתה זאת, והיא פונה להסבר ראציונלי אלטרנטיבי. לאמא שלי יש חבר דמיוני. לפעמים היא גם שומעת אותו מדבר. ורק חבל לה שהוא פוקד את ביתה בשעות שהיא איננה, מסרב לפגוש אותה, אולי היה מפיג מעט את בדידותה.

הבדידות הקשה היא חוויה סובייקטיבית שממשיכה ללוות את אמא שלי כל חייה. בשבת אני קופצת לבקר אותה, וכשאחותי ואני יוצאות איתה לסיבוב בשכונה ויחד אנחנו יושבות על ספסל בגינה אני מנסה לברר את מקור תחושת הבדידות. נכון, אמא שלי היא בת יחידה, ילדת נס שנולדה לזוג שהתחתן בגיל מבוגר – לאב בן חמישים ולאם בת ארבעים שלא חשבו שיהיו להם ילדים ולא האמינו שזה קרה להם. בדור שלה היו מעט מאוד משפחות עם ילד אחד. בכל זאת הייתה לה משפחה מורחבת, גם אם מצומצמת למדי. לא היו לה סבים וסבתות, והיא מספרת שהיתה 'צדה' זקנים אקראיים ברחוב ומדמיינת שהם הסבא או הסבתא שלה. אבל היו לה שתי דודות מצד האם, וגם בני דודים. ובעיקר אמא שלי יצרה לעצמה משפחה גדולה. יש לאמא שלי ארבעה ילדים, 16 נכדים, ו20 נינים נכון לעכשיו. היא מוקפת אהבה. גם איבוד הזיכרון שלה אינו קשה לה מדי. 'השרתי מעלי את כל הזכרונות, ואני מרחפת, קלילה וחופשיה' אומרת אמא שלי, ומלווה את מילותיה בתנועה של מי שמוחה מעל עצמו מטען כבד. כל יום היא הולכת למועדון הקשישים מעבר לכביש ומבלה שם בפעילויות שהיא אוהבת, ואחר כך חוזרת הביתה, שם היא נעזרת באחותי ומשפחתה, פוגשת את הנכדים וגם אורחים שמגיעים לאחותי ובאים לומר לה שלום. היא מודעת לכל זה, קוראת לאחותי וגם לי 'מלאכים שלי', ועדיין חוזרת על המנטרה הקבועה: 'אני גדלתי לבד. לא היה לי אף אחד'. זו גם הסיבה לדעתה לכך שהארוס הראשון שלה, אהבת חייה, נקטף בתאונת אופנוע כשהיה בצבא. הארוס היה ניצול שואה מרומניה, אוד מוצל מהתופת, שכל משפחתו נספתה בשואה. אהבת חייה של אמי היה שוטר צבאי יפה תואר שרכב על אופנוע שהנפיק לו הצבא. אמא שלי היתה עולה על האופנוע שלו מאחור, ויחד, מחובקים היו דוהרים אל עבר האופק. אבא של אמא שלי לא אהב אותו. הוא לא היה מלומד ולא היה לו כלום, לא ייחוס ולא רכוש, לא מועמד טוב לשאת את הבת היחידה והמופלאה שלו. הוא ביקש מהארוס לכתוב לו את סיפור חייו, והארוס פרס את סיפורו הקשה על פני מספר דפים כתובים בצפיפות: איך עלו מרומניה לארץ בשנות השלושים, איך גרו כאן אך לא נקלטו, איך חזרו לרומניה, איך השואה מחקה את הכל. אבא של אמא שלי לא השתכנע. הוא התנגד נחרצות לנישואין הללו. אמא שלי ואהובה תכננו ללכת ולהתחתן אצל הרב הצבאי, חתונה ללא ההורים וללא המשפחה. אלוהים של אמא שלי כנראה הסכים עם סבא שלי, וגם הוא העדיף שתינשא לאבא שלי, שהגיע עם משפחה שלמה וגם היה אינטלקטואל וסטודנט בדרך לדוקטורט, אפילו אם גם הוא, יוצא קיבוץ, היה חסר רכוש. אהבת חייה של אמי נהרג בתאונה כשהיה בדרך לרב הצבאי לקבוע את תאריך הנישואין שלהם. הכאב על לכתו של אהבת חייה עדיין חי בה, גם אם שכחה את שמו.

עוד אני תוהה עם אחותי למה היא מרגישה ככה, ואחותי מודה 'גם אני מרגישה בודדה'. כאן אני כבר ממש לא מבינה. אחותי היא הצעירה בין ארבעה אחים, וביני לבינה יש פער של חמש שנים. האם תחושת הבדידות עוברת בירושה? אולי אמא של אמא שלי, סבתא אנה, היתומה שנזרקה לחלל העולם בגיל צעיר והיתה צריכה לפלס את דרכה בעצמה, הורישה לה את תחושת הבדידות בגנים, וזו עברה גם לאחותי. אני יודעת שאני מעולם לא סבלתי מצער הבדידות. להיפך. כשנסעתי לבדי לשבתון לחו"ל לפני חמש שנים חגגתי את העובדה שלראשונה בחיי אני גרה לבדי. נהניתי מכל רגע, מהחופש הטוטאלי לבלות בספריה עד שהעיניים צורבות, לצאת לטיולים רגליים ארוכים, לבקר במוזיאונים, לא להתחשב באף אחד, לא לתת דין וחשבון לאף אחד. אולי זה לא חכמה כשאת לא באמת בודדה, כשהשותף מצטרף אחת לשבועיים שלושה לסוף שבוע, כשאני משוחחת עם הילדים ויודעת שזה מצב זמני שיחלוף ואשוב להמולה המשפחתית הרגילה בארץ.

מכתב מאמא לחבר דמיוני_LI

הסדר שאחרי ה'סדר'

'אחרי הבחירות' אומר השותף, כמו שאומרים 'אחרי החגים', או כמו שזה נשמע לי 'אחרַי המבול'. כמו ב'סברי מרנן', בענייני ה'סדר' הילדים שלנו מסונכרנים, שנה אצלנו ושנה אצל הצד השני, והשנה זה אצלנו. מה שאומר שנארח 4 ילדים, 3 בני זוג, 8 נכדים מהגדולה בת השבע עד הקטנה בת השנה. אחד אלוהינו. והזמנתי את אמא שלי, אומר השותף, ואת אחותי ובעלה ושלוש הבנות שלהם. שנזמין גם את אחותך ומשפחתה ואת אמא שלך? אני מחשבת במהירות בראש. במשפחה שבה יש דתיים, 'להזמין ללילהסדה' משמע לארח כל היום, והילדים שלנו מחולקים, שניים נוסעים בחג ושניים לא. אמא שלו לא נוסעת, כלומר נשארת ללון, וגם אחותו, למרות שבעלה כן, לא. הבנות שלה בנות עשרה מפונקות. אני אולי לא במדעים המדויקים, אבל חשבון של מיטות וחדרים אני בהחלט יכולה לעשות. 'איפה?' אני שואלת אותו, והוא מושך בכתפיו: 'לא נישן'. מה לא נישן, אני מרגישה גל של יאוש וכעס גואה בי, אמא שלך לא תישן? הילדים לא יישנו? אתה לא תישן? ואני דוחה על הסף את האפשרות להביא את אמא שלי לכאוס הזה. אני כמעט בטוחה שאני שומעת את השותף מפטיר 'אשכנזיה' כשהוא מסתובב ממני וממשיך לחלק בטלפון הוראות לאמו (הוא ממנה אותה על הסלטים).

השותף הוא מהאנשים המסודרים האלה שאינם מסוגלים לסדר בצורה שטחית, ולכן חי בבלאגן וכאוס. ואילו ביני ובין אי-הסדר מתקיים הסדר של דו קיום שמהותו שטחים תמורת שלום: אני נותנת לבלאגן לכבוש שטחים, תמורת השלום והזמן שמעניקה לי ההמנעות ממלחמה בו. המשאב המוגבל ביותר שלי הוא הזמן, ואני מוכנה לשלם די ביוקר כדי שלא לבזבז אותו על מטלות סיזיפיות כמו סדר וניקיון.

'אחרי הבחירות' הוא יסדר. יש לו כבר תוכנית בראש, יתחיל בחדר עבודה שהפך לחדר הורים כשבתי ומשפחתה גרו כאן, וכרגע הוא חדר ארגזים, יעבור דרך הסלון וימיין את ערימות הספרים, וימשיך לחדר השינה ובעיקר לפינת העבודה שבו. אני למודת ניסיון. פסח נועד לאנשים כמוני, שמתעבים את הקרבן היומיומי שתחזוקת הבית דורשת. בפסח אני מאלצת את עצמי לעשות דברים שאחרים עושים כל הזמן. בזמן שאני מתנפלת על המטבח, המקרר, הכיריים, התנור, השותף ישקיע את נשמתו בסידור שולחן העבודה שלו עד שהוא יהיה מושלם.

הילאל איסלר, קנדית ממוצא תורכי, כותבת על ההבדל בין אנשים שיש להם בית של קבע, אחד ויחיד וברור, ובין אנשים של אזורי הביניים, נוודים של הלב העושים את הבית כל פעם מחדש. על האחרונים היא אומרת: "אנחנו רואים את הבית כמצב פנימי, מציאות שאנחנו לא רק יוצרים וזהו, אלא יוצרים ללא הרף. אנחנו מבינים שבית הוא מקום שאנחנו עושים, ושעושה אותנו, שוב ושוב ושוב."

רק אחרי ליל הסדר, אחרי הכאוס שהיה ככלות הכל גם מענג מאוד, וכשהמזרונים שהבת שלי הביאה נערמים בפינת החדר כמו בכפר ערבי, מגיע השותף לתחילת מימוש תוכנית הסדר, נקרא לו הסדר של קבע. אני למודת קרבות, ממתינה. סדר, לימדה אותנו מארי קונדו, אומר להפטר מחפצים מיותרים. אצל השותף אין הרבה כאלה. הוא שילוב בלתי אפשרי של נווד ושל אוגר. אני ממתינה לראות איך יראה הבית שהוא יעשה, שוב.

lets stay together
מתוך פירסומת לצמיגים Goodyear – 2014: הצמיגים והשטח נשארים צמודים

מותו של טיטו מקסים

הוריו של השותף עלו לארץ ממרוקו הספרדית בשנות השישים, אחרי גלי העלייה הגדולים של שנות החמישים. הם דילגו על שלב המעברות והגיעו ישר לשיכון בעיר פיתוח. הם גרו בקומה ב' בדירה של עמידר בגודל 30 מ"ר עם השותף, שהיה אז בן 4, וההורים של חמותי גרו בקומה הראשונה, עם הבן הצעיר שלהם, טיטו מקסים, שהיה אז בן 20. טיטו מקסים היה פוחח ונמרץ, והתחביבים שלו היו נשים ומכוניות. מקסים היה משפץ מכוניות בעצמו, ומסתובב גאה במכונית המוסטנג הספורטיבית האדומה שלו, עם האף הארוך והזנב הקצר, כולו רעש וצלצולים, כמו הייתה המכונית באמת סוס מוסטנג והוא שריף שרוכב עליה, מלך העיירה. בכל פעם הייתה מלווה אותו בחורה אחרת, וכשבא לבקר את אחותו, חמותי, הוא היה מושיב את השותף על ברכיו, ונותן לו להחזיק בהגה כשדהר ברחובות הריקים. אני תוהה כעת אם החווייה ההיא הותירה חותם מכווה, כי השותף סירב לעשות רשיון עד שהכרחתי אותו כשהייה בסוף שנות השלושים שלו, אבל השותף לא נוטר לדוד טינה. להיפך. טיטו מקסים הצדיק את השם שניתן לו, עבר מעבודה לעבודה, שבר בסידרתיות את לבבות הנשים ונשא לבסוף אישה צרפתייה שילדה לו בן, התגרשה ממנו וחזרה לצרפת. בלוויה, אח של השותף נזכר שהחתונה השנייה שלו, עם דודה אנט, התקיימה שבוע לפני החתונה שלי ושל השותף. 'אני זוכר כי ביום החתונה של טיטו מקסים נסענו, השותף ואני הביתה, להביא משהו' נזכר האח. 'הבית היה נעול ולא היה לנו מפתח. השותף הציע לחדור לבית דרך המרפסת של השכנים, ואני אמרתי לו מה פתאום, אתה מתחתן בעוד שבוע, ומה אם תיפול מקומה שלישית?'

הרבה אנשים הגיעו ללווייה של טיטו מקסים. חמותי, אמא של השותף, אחותו של טיטו מקסים, עומדת שחוחה, פיה שמוט ושני קמטים עמוקים מצדיו חורצים את פניה עד הסנטר. עיניה יבשות, כי בשבועיים האחרונים הוא היה מאושפז ומחוסר הכרה, וברגעים הבודדים שבהם הוא היה חוזר להכרה הוא צרח מכאבים. באמת הגיע זמנו ללכת. אחיה הצעיר מת, ואחרי שאחותה הגדולה נפטרה לפני שלוש שנים היא נותרה כמעט לבדה מכל הדור ההוא. היא ודוד אלברט, הבעל האלמן של אחותה. דוד אלברט שבור. אנחנו מלווים את אנשי חברה קדישא עם האלונקה לבור, ואני מביטה המומה בפניו הרטובים של דוד אלברט, הדמעות שלו לא מפסיקות לרדת.

לסבתא של השותף, אמא של חמותי, היו שלושה ילדים: בתה הגדולה, טיטה מלי, בתה השניה, חמותי, וטיטו מקסים, בן הזקונים האהוב שלה. היא המשיכה לגור באותה דירת שיכון בעיירת הפיתוח כל חייה, גם אחרי שהתאלמנה. היא לא ממש דיברה עברית, והייתה מסתדרת עם המוכרים והנהגים בתערובת של ערבית וספרדית ועם הרבה מימיקה ופנטומימה. עצמאית וחסרת סבלנות, היא הייתה עוברת בסבב שבועי בין ילדיה, וכשנמאס לה מהם חוזרת הביתה, עד ששוב הכריעו אותה הגעגועים. גם כשזקנה מאוד והייתה זקוקה להסעות לקופת חולים ולתרופות ללב המשיכה לחלק את זמנה בין הילדים. אלא שטיפול באמו הזקנה, שגידלה עבורו את בנו הראשון, היה קשה לטיטו מקסים. הוא הכריז שאנט אישתו מסרבת לטפל בה, ושהוא יוצא מן הסבב. לכולנו היה ברור שלא באנט האשם, כי היא עשתה כל מה שאמר לה טיטו מקסים, כולל חופשות משותפות עם אשתו הצרפתיה הראשונה, אלא שלמקסים עצמו נמאס להסיע את אמו לרופאים ולטיפולים הנדרשים. דוד אלברט, בעלה של טיטה מלי, מיד קפץ ואמר שאם טיטו מקסים לא משתתף בסבב, גם הוא ואישתו לא בעסק. נשארה רק אמא של השותף, חמותי. באותה התקופה סבתא של השותף גרה שישה חודשים רצופים אצל אמו, ואבא של השותף היה לוקח אותה לרופאים, ודואג לה בעדינות וברכות האופייניים לו. כמו שקורה תמיד במקרים כאלה, הסבתא לא האשימה את הבת הגדולה ואת הבן הצעיר בהזנחה, אלא הבינה אותם וריחמה עליהם. הם היו מגיעים לביקורים והיא דיברה איתם יום יום בטלפון. את הכעס, המרירות וחצי הביקורת שלה היא הפנתה כלפי הבת שאירחה אותה בביתה וטיפלה בה.

לחמותי קפצו כל הפיוזים. היא אסרה על אחותה ועל אחיה לדבר עם אמה. 'אם אתם לא לוקחים אותה אליכם לסבב שלכם, אתם גם לא תבקרו אותה ולא תדברו איתה', היא פסקה. בשיחה עם דוד אלברט הצרחות הגיעו עד התיקרה, והיא טרקה בפניו את הטלפון, לא לפני שאיחלה לו שילקה ב'קנסר גלופנטה', מוות מסרטן דוהר. עם אחיה הפוחז, טיטו מקסים, גם כן לא דיברה, והעוינות הגיעה לשיאים חדשים. הסבתא הזקנה והחולה הייתה גונבת שיחות בטלפון הקווי עם שני ילדיה הרחוקים שסירבו לטפל בה, בוכה ומתלוננת, אמא של השותף כרעה תחת הנטל, וכולם סבלו.

בשלב הזה השותף, נשמה טובה, החליט לעשות מעשה. 'אני רוצה להזמין את דוד אלברט ואת טיטו מקסים אלינו הביתה', ביקש ממני, כי היה לו ברור ששורש הבעייה ביניהם, ואצלנו זו טריטוריה נייטרלית. הכנתי את עוגת הגבינה שלי, פרסתי מפה פרחונית על השולחן העגול בחדר האוכל, והדודים הגיעו. השותף פתח בתיאור המצב ובמטרה של המפגש, ליישר את ההדורים. אני עמדתי במטבח, מכינה קפה, פורסת את העוגה, שומעת את הטונים הרגועים שבהם דיבר השותף לדודיו. אלא שמהר מאוד טיטו מקסים ודוד אלברט נעמדו זה מול זה כמו שני שוורים בזירה. דוד אלברט, איש קטן ומצומק עם פה גדול צרח על טיטו מקסים  'קָברון!', וטיטו מקסים התפוצץ. טיטו מקסים היה איש גדול מימדים והוא אחז בצוארו של דוד אלברט בשתי ידיו כאחוז אמוק, עיניו בולטות, הורידים בצוארו פועמים. לא היה לי ספק שזה סופו של אלברט. השותף קפץ על טיטו מקסים מאחור, מנסה להפריד בין הנצים, וטיטו מקסים ניער אותו מעליו, מעיף אותו לקצה החדר. בשלב הזה דוד אלברט הצנום השתחל בזריזות מבין ידיו של טיטו מקסים, פתח את דלת הדירה וברח בריצה, כשהוא עוד צורח מלוא ריאותיו 'קברון! קברון!', וטיטו מקסים רודף אחריו. אני נשארתי לטפל בשותף, שנקע את הרגל. עד היום הרגל של השותף כואבת בחילופי עונות, הוכחה לכך שמי שאמר ששליחי מצווה אינם ניזוקים לא הכיר את טיטו מקסים ואת דוד אלברט.

'קברון' היא המילה הספרדית ל'מקורנן', גבר שאשתו בוגדת בו. והנה דוד אלברט, אלמן חולה וזקן, בוכה מרות בלווייה של טיטו מקסים. אני מנערת את הראש באי אמון, אבל יודעת שנטירת טינה לעד איננה מאפיינת את המשפחה של השותף. אצלם הדם מתחמם מהר, הלהבות עולות עד השמיים, אבל הן גם שוככות במהירות. אחרי העימות הבלתי נשכח אצלנו בבית, דוד אלברט לקח את הסבתא אליו ואל טיטה מלי הביתה. אחרי חצי שנה של טיפול מסור אצל חמותי, הבת שלה, הייתה הסבתא אצלם שבוע אחד בלבד, ומתה.

John Lopez, Texas Longhorn
John Lopez, Texas Longhorn made from scraps of metal

'אין לך עיגול בעולם שאינו נעשה מתוך נקודה אחת העומדת באמצע' (ספר התשבי)

השותף ואני יושבים על המרפסת ושותים. זה יום ההולדת שלו, עוד לא החגיגה עם המשפחה, אלא רק רגע קטן של יחד. האם יש משהו שאתה רוצה לשנות בחיים שלנו, אני שואלת אותו. הוא מניח את הכוסית בזהירות לפניו ואומר: 'אני רוצה לצחוק יותר. פעם הייתי גם מצחיק'. זה נכון. השותף היה פעם מצחיק ברמה כזו שכשהיה נכנס לחדר הפך למרכז הגלקסיה, לשמש שכל הכוכבים נעים סביבה. אני לא לגמרי מקורית, אני יודעת, אבל אין דבר סקסי יותר מגבר שמצחיק אותך. וגם חכם.

***

ראית את הפרחים האלה? אמא שלי מלטפת בחיוך שלושה צבעונים גרוטסקים למראה תקועים בצנצנת שקופה עם מים על שולחן המטבח שלה. 'יודעת איפה מצאתי אותם?' היא בונה את הדרמה. 'ככה סתם, מישהו זרק אותם על המדרכה. ואני הרמתי. תראי כמה הם יפים', ואני מזדהה עם השמחה שלה על הזכייה בחינם, על ההצלה של הפרחים המושלכים שהיא ראתה את הפוטנציאל שלהם במקום שאחרים זלזלו וזרקו. גילגול נסבל של הצורך שלה לאגור ולאסוף שפעם, כשעוד היתה לה שליטה מלאה על חייה ועל חפציה, הוליד בית עולה על גדותיו בשמונצס, או כמו המילה המדויקת בגרמנית Klamotten, צבר אקראי של חפצים, דברים, אריזות ריקות, שקיות ניילון ועיתונים ישנים, פרחים מיובשים ומגבות של לוחות שנה ישנים שמודבקים על דלתות מתקלפות.

אמא עם צבעונים.jpg

אחותי נסעה לפסטיבל המסכות בונציה, ואני עולה מן השורה השניה, כמו תמיד. אנחנו יושבות ביחד במטבח החדש של אמא שלי ואני שולפת את ערכת הצבעים. אמא שלי לא מעוניינת לצייר חופשי על דף לבן. היא צובעת מנדלות בחוברת שאחותי קנתה לה, צובעת בלורדים צבעוניים בין הקווים. 'מה זה מנדלה?' היא שואלת. 'כבר אמרו לי, אבל אני לא זוכרת'. 'מנדלה זה מעגל או מרכז בסנסקריט, הודית עתיקה' אני מסבירה לה. שוב. כמובן כבר אמרו לה, גם אני אמרתי לה כבר כמה פעמים, גם הערב. 'אה, יפה', אומרת אמא שלי, ומתלבטת בין הלורד האדום ובין הסגול. בדרך כלל היא באמת לא יוצאת מן הקווים בכלל. על קיר המטבח שלה תלויות עבודות שהביאה מן המועדון, פרחים מסיקווינים מודבקים, שמש מחייכת. היא מראה לי אותם, שוב, עיניה אורות למראה העבודות הצבעוניות. 'יש לי עוד עבודות, אבל הן תלויות על הקיר של המועדון', היא מגלה. 'אני אקח אותן הביתה כדי שלא יגנבו לי אותן. כבר גנבו לי שתי עבודות'.

על השולחן שוכן 'ראש דשא' שהכינה במועדון הקשישים בתוך קערת מים, 'שיער' הדשא שלו פורץ גם מחלקים שונים של פניו, מהלחיים, מהסנטר. היא גאה בו מאוד, מראה לי את הגבות שהדביקה לו, ואת החיוך המקנה לו הבעה מגחכת. 'אני לא כל כך אוהבת את המדריכה לאמנות שם', היא מפתיעה אותי, 'אבל זה בסדר, גם היא לא אוהבת אותי'. זו אמירה צינית שמתאימה הרבה יותר לאמא הקודמת שלי, מאשר לנוכחית, הרכה והנעימה כמו ילדה טובה בת שלוש. אני יודעת שיש לה הבלחות של זיכרון צלול, ומנסה את מזלי. 'אמא, את זוכרת את אבא?'. בזמן האחרון היא מבלבלת בינו ובין אבא שלה, ושתי הדמויות מתמזגות אצלה לאחת. הפעם היא זוכרת. 'ודאי', היא אומרת. ומגלה לי כמו שמגלים לחברה: 'יודעת למה התחתנתי איתו?' ואני זוקפת אוזניים. 'כי ידעתי שאף פעם לא אמצא אדם כל כך טוב וכל כך חכם כמוהו'.

בזמן שהיא ממלאה בלורדים צבעוניים את השטחים בין הקווים בציור המנדלה שבחרה, אני מציירת אותה. כשאני מראה לה את הציור היא מעווה את פניה. 'מי זו הזקנה המקומטת הזו?' היא שואלת, 'רצינית כזו עם משקפיים'. אני מכחכחת בגרוני. זו לא באמת את, אמא. את הרבה יותר יפה ומחייכת.     אמא ציור 1 לפברואר 2019.jpg

עונת היומולדת

פעם קראתי ראיון עם הפסיכולוג הראשי של מדינת ניו יורק שהאמין באסטרולוגיה. 'אתה באמת מאמין שניתן לחלק את כל האנושות ל-12 סוגים?' שאל בפליאה המראיין, והפסיכולוג חייך ואמר '12 זה באמת הרבה מידי'. במשפחה שלי יש בתולות ועקרבים, שוורים, טלאים, דגים ונסיכות, אבל בעיקר יש מקבץ גדול של מאזניים בימי הסתיו המתקררים ודליים לימי הגשם. כולם היו דליי: החבר הראשון שלי היה דלי, ואחותי הגדולה היא דלייה ובעלה דלי וגם השותף שלי דלי. וכעת השאלה היא איך לציין את היום והאירוע.

אני מתכונת לפתוח קבוצת ווטסאפ חדשה לרגל האירוע ומגלה שקבוצה כזו כבר קיימת, מלפני שנתיים, מעדכנת את המספר הנכון ומפעילה אותה. אלא שאז הבת מתקנת אותי: מסתבר שהורדתי שנה מהגיל הנכון של השותף. בגילו מספיק להיות רזה כשהשערות עדיין מחוברות לראש, גם אם הן מאפירות, כדי להוריד שנה מהמונה. או שאני מדחיקה. בינתיים אנחנו משריינים תאריך כמה שבועות קדימה. אני מבקשת מהילדים רעיונות אבל על מי אנחנו עובדים: ביני ובין השותף יש הסכם שלא מפתיעים זה את זו. בכל זאת אני מתכוונת להגיש לו הצעות 'מבושלות', עניין של ניסיון עבר. אם נסענו לחופש משותף בחו"ל או חגגנו יומולדת באירוע שדורש יותר מהזמנת כל הצאצאים אלינו הביתה לבישולים שלו זה כי אני ארגנתי, הוא אישר. אני ארגנתי נסיעה לפסטיבל המסכות בונציה לפני כמה שנים. אני תיאמתי ביקור במבשלת שיכר וטיול בשמורת הטבע שאליה נהגנו לקחת קבוצות לפני שנתיים. אני אירגנתי ביקור טעימות יין וגבינות ביקב לפני שנה. המסקנה שלי מהשנים האחרונות שכל אירוע צריך להתחיל בטעימות אלכוהול, עושה פלאות למצב רוח של כולם.

אחותי הגדולה בינתיים מתכננת מגה-אירוע ליום ההולדת של בעלה. אחותי רכזת התרבות של הישוב שלה מאז הקמתו בערך, כך שאין אצלה אירועים קטנים. תוסיפו לזה את העובדה שהגיס שלי הגיע למספר עגול, ושלפני שנתיים הם לא חגגו כי אמא שלו נפטרה, ושנה שעברה אבא שלי נפטר. ילדים, גיסות, אחיינים, ובני דודים שלו, כולנו מוזמנים. סיור במחוזות ילדותו בעכו, ארוחה גדולה במסעדה, סרט שהיא הפיקה מתמונות סרוקות וסרטונים. זה אומר לקחת יום חופש מהעבודה, אבל גיסנו הגיע למספר עגול, ואחותי יודעת ללחוץ כשצריך. ובכלל, למה אנחנו מתקשים להתגייס לשמחה. כשם שהייתי זורקת הכל ומתגייסת אם היה קורה אסון, צריך להשתתף באותה מידה לפחות בשמחה.

בבוקר היום שלפני, השותף מפתיע: תכיני תיק. בואי ניסע לשם כבר היום בערב. אמצא לנו מקום. אנחנו נוסעים, ומגיעים בגשם שוטף לעכו העתיקה. אני מתאהבת בחדר שלנו, בחלון שניבט לים, בעובדה שהליכה בסימטאות של עכו זה קצת חו"ל עם נגיעות של יפו ושל הכפר הערבי שלנו. למחרת בבוקר אני מעדכנת את אחותי הגדולה שסגרירי אבל לא גשום, והיא נושמת לרווחה. התוכנית יוצאת לדרך.

גיסי נולד במחנה עקורים בגרמניה. אמא שלו שרדה את אושוויץ ואת צעדת המוות עם רגל שבורה בגיל 19. את אבא שלו לא הכרתי. נפטר מסיבוכים רפואיים של השואה עוד לפני שהגיס פגש את אחותי. הם הגיעו לעכו וגרו בעיר העתיקה, והגיס מראה בהתרגשות רבה את החצר שבה שיחק. לאמא שלו היתה מסעדה בעכו, מסעדת פועלים אשכנזית שמכרה גפילטעפיש, רגל קרושה ומרק עוף. האורח המפורסם ביותר היה פול ניומן, כשכל ההפקה של הסרט אקסודוס אכלה אצלה צהריים.

אחותי מספרת לכולם איך היא והגיס נפגשו. היא היתה בנח"ל, ועבדה במרכזית הטלפון. באותם ימים היו בכל הסביבה 3 קווי חוץ, ושנים תמיד מקולקלים. היא בעיקר העבירה שיחות פנימיות בתוך היישוב. ואז הגיע השיחה מגיסי. קו חוץ, הוא ביקש, והיא ענתה – תמתין בתור, כמו כולם. והוא, שהיה רגיל שהבנות מעבירות לו קו מיד, ירד למרכזיה כדי לראות מי העזה לשים אותו בתור כמו אחד העם. לגיס שלי היה קסם הורס בסגנון ז'ראר דפארדייה הצעיר, וכשהוא פגש את אחותי הקלולסית היא מיד נתנה לו. קו חוץ, כמובן. כשאחותי מספרת את הסיפור היא עדיין מסמיקה. אני מבינה אותה לגמרי. גם אני הייתי נותנת לו קו חוץ.

עכו פברואר 2019
עכו, פברואר 2019. צילום: אני

גילטי פלז'ר ב-120 פרקים (נכון לעכשיו): 'הכלה מאיסטנבול'

האורחת בתוכנית התרבות ברדיו המליצה בחום על 'הכלה מאיסטנבול'. אמנם טלנובלה תורכית, היא אמרה, והגיבורה יתומה לפי כללי הז'אנר, אבל עשויה היטב, ולגמרי ממכרת. ממתק חורפי אסקפיסטי אמיתי, הגיבורים יפים ושותים אלכוהול ולובשים את המילה האחרונה באופנה, ואף מילה על ארדואן. והכל על רקע הנופים הכי יפים של איסטנבול ושל בורסה ההררית, העיר שבה גרה משפחת בוראן, שזה תורכית ל'סערה'. וכדי שלא יאשימו אותה בהמלצה לרומן משרתות חלילה היא מוסיפה שבמפגשים עם נשות עסקים ונשות אקדמיה היא מגלה שהיא לא לבד. כל אחת מתקדמת בקצב שלה, זו בפרק שמונים ומשהו, וזו רק בפרקי העשרים, אבל מדובר במגפה אמיתית. מאות אלפי מכורות ואפילו מכורים. בכלל, הטלנובלות התורכיות החליפו את דרום האמריקאיות, ובקרוב נשמע ילדות שאומרות 'גוניידין' (בוקר טוב) והושגלדין (ברוכים הבאים), אללה אללה, במקום הספרדית שלמדו בנות הדור הקודם.

סיפורי אהבה מסתיימים על פי רוב ביום הנישואין. הגיבור והגיבורה נפגשים, ואחר כך הם צריכים להתגבר על קשיים גאוגרפיים ותרבותיים, התערבות של בני משפחה, של נסיבות ואפילו על עצמם (ראו 'על גאווה ודעה קדומה' של ג'יין אוסטן, ועוד נחזור אליה בהמשך), כדי שבסוף השניים יתאחדו ויפסעו בחליפה ושמלה לבנה בדרך לחופה על רקע השקיעה והכתובית 'הסוף'. אולם מה קורה אחרי שהסיפור נגמר? פעמים רבות המציאות טופחת על פני האוהבים, והשנים שעוברות שוחקות את האהבה הגדולה, ולפעמים מחליפה אותה שנאה אדירה או, גרוע מזה, אדישות ושיגרה. הכלה האהובה הופכת לנעל בית משומשת, לא תואר לה ולא הדר. החתן המהודר הופך למטלה, לאבן נגף נוחרת במיטה. הסידרה 'הכלה מאיסטנבול' עובדת הפוך. שלושה ימים אחרי שנפגשו באופן מקרי, ולאחר ששוב הגורל הצליב את דרכיהם וכמו הכריח אותם להתאהב, נישאים פארוק וסורייה והסידרה מתחילה. מכאן ואילך אנחנו מלווים אותם כמו גם את שאר בני המשפחה והחברים שלהם בפרקים יומיומיים מפורטים.

מה, אם כך, הופך את הסידרה למוצלחת וממכרת במיוחד? למה 'הכלה מאיסטנבול' נכנסה לכל כך הרבה אנשים מתחת לעור? נתחיל בעניינים הטכניים: משחק מעולה, סטים מדהימים גם בפנים גם בחוץ, נופים ומנהגים. זהו צוהר לתורכיה העשירה, לאנשים שגרים בבתים מפוארים עם משרתים (סליחה, עובדים), ועדיין לחברה מסורתית במיוחד, שבה מפגש עם האמא בת השישים כולל כריעה לפניה ונשיקה ליד המושטת שלה ולאחריה מגע במצח בגב היד לאות כבוד. אנשים לוקחים ברצינות קריאה בקפה וטקס של שפיכת עופרת רותחת לתוך כלי עם מים, וקריאה בתצורות שיוצרת העופרת. אחרי מי שיוצא לנסיעה שופכים מים, וכשמזל רע פוגע במשפחה שוחטים כבשים ומחלקים לעניים. והשפה. הו, השפה. מהר מאוד לומדים לא רק את המילים שנכנסו לעברית כמו 'מנגל' או 'יוק' (אין) או 'היידה', או המילים שמוכרות מערבית כמו זמאן (זמן) או צ'אי, אלא גם איך פוקדים בתורכית: ראה (באק), רוץ (קוֹש), בוא (גאל), לך (גיט), ו'מה קרה?' (ne oldu). והכל כל כך יפה, צ'וֹק גזל. לאנשים יש שמות שמתגלגלים ועושים מתוק בפה כמו ראחת לאקום: פיקרט (Fikret) ואיפק (Ipek) ואסרה (Esra), נורגול וקיימט, סֶנֶם ואקיף, דילארה ורייהאן. 'הכלה מאיסטנבול' (איסטנבולו גֶלין) ממלאת את התנאי הראשון שנדרש מסיפור טוב – היא מוציאה אותנו מהמציאות שלנו ולוקחת אותנו לעולם אחר, זר ועם זאת מוכר ונוגע.

הכלה מאיסנבול
פארוק, עם סקס אפיל של שנות השמונים, וסורייה, הכלה מאיסטנבול, קפה עם המון סוכר

סידרה שמלווה את היומיום של הגיבורים מזכירה לי סדרות אנגליות מפעם. כמו 'האחים', סידרה אנגלית שאהבתי כשהייתי נערה, שעקבה אחרי משפחה בעסקי התעבורה, גם משפחת בוראן מנהלת חברת אוטובוסים גדולה, בוראן טוריזם. 400 שנה המשפחה שולטת בעיר בורסה, מעורבת בכל מה שקורה בה, משפחת מלוכה לכל דבר. האמא הגדולה, אסמה, היא המלכה. היא גם נקראת בכבוד 'סולטנית', אסמה סולטאן, ומנהלת ביד רמה ובמניפולציות לא עדינות בכלל את חיי ארבעת בניה וחיי העובדים שסרים למרותה. שום דבר לא נעלם ממנה, והיא מונעת מהצורך לשמור על המסורת ועל שם המשפחה. 'מסורת היא ניסיון שמעבירים מדור לדור' היא מסבירה לאורחת שמגחכת על הקיבעון הכרוך במנהגים, 'כלומר, מבססים את העתיד על ניסיון העבר'. מבחינה זו 'הכלה מאיסטנבול' מזכירה גם כן את הספרים של ג'יין אוסטן, שנעים על אותו תפר שבין האופי של הגיבורים מול המסורת והמנהגים. ב'גאוה ודעה קדומה' הבנות לבית בנט שונות מאוד זו מזו, וגורלן נקבע על פי אופיין – ג'יין היפה והתמימה, לידיה קלת הדעת וליזי החכמה. ב'הכלה מאיסטנבול' ארבעת הבנים לבית בוראן מסמלים את החכם, הרשע, התם וזה שאינו יודע לשאול, וגורלם בהתאם. כמו שג'יין אוסטן לועגת לדמויות שפועלות לפי מה שמצופה מהן בחברת האצולה הזעירה הבריטית של סוף המאה השמונה עשרה ועושות 'מה שצריך' (מר קולינס הכומר הנלעג ומרת בנט ההיסטרית), ומאדירה את ליזי ואת מר דארסי שנפטרו מהדעות הקדומות שלהם ושברו את גבולות המעמד והמחויבות המשפחתית, גם 'הכלה מאיסטנבול' עוסקת בשאלה איך כדאי להתנהל בחברה מעמדית ומה קורה כשהגבולות נפרצים.

אני אוהבת את היכולת של הסידרה לצייר דמויות מלאות, ולא חד מימדיות. גם לטובים גם לרעים יש היסטוריה, וההתנהגות שלהם מובנת ואפילו מעוררת אהדה. הרשע העיקרי הוא איש אפל ושרוט שהולך לפסיכולוגית, ואנחנו עוברים איתו טיפול לא פשוט. אני מודה שיש לי אליו אהדה גדולה במיוחד ואפילו פיזית אני אוהבת אותו יותר מאשר את פארוק שובר הלבבות. הגיבורה הראשית, סורייה, שוברת את הכלים ובורחת בגלל נסיבות מאוד שנויות במחלוקת, ובא לך לפעמים לתפוס אותה ולטלטל אותה, למרות ואולי בגלל החמידות הכללית שלה.

הכלה מאיסטנבול אדם
הרשע, אדם. הרבה יותר הטעם שלי

כמצופה מטלנובלה, יש בסידרה המון טוויסטים בעלילה ורובם גם סבירים למדי. יש בה גם המון מודעות עצמית, ואפילו הומור עצמי. הדודה של הכלה, סֶנֶם, מכורה לסדרות טלויזיה בסגנון 'הכלה מאיסטנבול', והשוליה של הגיבור, אקיף, דמות סנצ'ו פנצ'ואית, אומר לפארוק: אצלכם במשפחה קורים ביום דברים שאצל אחרים קורים בשנה. אם הגיבורים רק יאכלו ארוחת בוקר משפחתית יחד וילכו לעבודה ויחזרו הביתה לאשה מי יתמכר. לא תמצאו בה מן הסתם הומוסקסואליות, בכל זאת תורכיה, אבל במשפחה שנקראת 'סערה' (בוראן), הסידרה נוגעת בשאלות אנושיות ותרבותיות מרכזיות, סוגיות של הורות ואחאות, קינאה ואהבה, התמודדות עם קשיים כמו מחלה ואבדן הריון, דיכאון אחר לידה, ניסיון התאבדות ובגידה, פערים כלכליים ומעמדיים, ופערים מגדריים. ובעיקר היא עוסקת במאבקי כוח וכבוד, המניעים את המחוות הגדולות בהתנהגות האנושית.

מכל הדמויות מרתקת אותי האם הגדולה, אסמה סולטאן, ואני מביטה בהשתאות ביחס שלה לבנה הבכור, המועדף, היורש האהוב עליה פארוק, ולסורייה, בחירת לבו המפתיעה. כבר במפגש הראשון של השתיים אחת על אחת, כשסורייה נקראת לרחוץ את חמותה המלכותית בחמאם על פי המנהג, החמות מחצינה את העוינות המפורשת שהיא חשה כלפי מי שבעיניה היא 'נחש' שחדר לאחוזה המשפחתית ומודיעה לה שהיא לא תאריך ימים בתפקיד הכלה. מכאן ואילך הכל כשר במאבק של החמות בכלה, כולל התקף לב מזויף והתעלפויות דמה או עזיבה דרמטית של בית האחוזה, והחתן  נקרע בין אהבתו לאשתו ובין אהבתו ורגש החובה לאמו.

הכלה מאיסטנבול אסמה
אסמה סולטאן. החמות מהגיהנום

אני חושבת על חמותי ועל השותף, בנה הבכור. מההתחלה הבנתי שהיא רואה בי מתחרה על אהבתו של הבן, והעוינות כלפי נבעה הן מעצם היותי אשתו, הן ממי שהייתי, זרה ומוזרה לה ולמנהגיה. נתתי לה לתפור לי את שמלת החתונה, אולם לא הבנתי למה היא רוצה שנלך לקנות יחד כותונת לילה לפני החתונה (אני ישנה ערומה, אמרתי לה מול עיניה המתרחבות בהפתעה), או שאעטה כפפות בחתונה. דיברנו שפות זרות, גם כששתינו השתמשנו בעברית. לא אהבתי את הלשון העקיפה שלה, את העלבונות, את הפאסיב אגרסיב שבאמצעותו תימרנה את האנשים שסביבה. אלא שבישראל אנחנו חיים, ואני לא גרה תחת קורת גגה, רוחצת את חמותי בחמאם, או נושקת לידה המושטת. במלחמה שהיא הכריזה עלי ניצחתי בקרב הראשון בלי למצמץ בכלל. הבן שלה אוהב אותה מאוד, אולם מתעב את המניפולציות הרגשיות הילדותיות השקופות שלה. בחודש האחרון הם לא מדברים. משהו בקשר למי צריך להתקשר למי, ולמה הוא לא בא לבקר מספיק. אני מכירה את קוצר הרוח של השותף שגם עסוק מאוד לאחרונה, וצר לי עליה.

השבוע אני מתקשרת אליה. לא קרה כלום, אני מרגיעה אותה כשהיא מזהה את הקול שלי ונבהלת, השותף בחו"ל, רק רציתי לשאול מה שלומך. הא, היא אומרת, כל השבוע הייתי חולה נורא. שכבתי במיטה כמו כלב, ואף אחד לא הכין לי אפילו כוס תה. אני כל הזמן חושבת מה אם אפול, אף אחד לא ידע, אני אמות לבד. אני מקשיבה לה, מזהה את הצורך שלי לגלגל עיניים ומשתלטת עליו, מנווטת את השיחה למחוזות אחרים מלבד הבריאות שלה, שואלת מה היא קוראת, ומה עם הילדה הקטנה שהיא מלווה בהתנדבות דרך ויצ"ו. מתי האזכרה של אבא שלך, היא שואלת, אני רוצה לבוא. בשבוע הבא, אני מעדכנת. תישארו אצלי שבת, היא אומרת-קובעת. כשהשותף חוזר אני שואלת אותו בעדינות מה עם לחצן מצוקה לאמא שלו, כי למרות שהיא עצמאית ולא מעוניינת בעובדת זרה, היא כבר מבוגרת ויש לה פחדים. 'יש לה לחצן מצוקה', מגלה לי השותף, 'וגם אחותי וגם אחי היו אצלה השבוע'.

הכלה מאיסטנבול
Emotional baggage לא מצאתי קרדיט לאמן/נית לצערי

במקום סיכום שנה. סוג של

'תחשבי על זה כמו על בגדים', אומרת לי סוזי, 'לכל אחד מכם ארון בגדים משלו, ולא צריך ללבוש אותם הבגדים כדי להיות ביחד'. עם סוזי אני נפגשת כל יום חמישי לעשרים דקות. התואר הרשמי שלה הוא 'דיאטנית', אבל אצלי בראש היא תופסת את משבצת השוטר המפחיד, זה שיבוא אם כן תגמרי את הדייסה. אלמלא סוזי והמשקל שבמשרד הקטן והצפוף שלה, אני יודעת שהייתי מוותרת על כל הטירחה שכרוכה בנסיעה לחדר הכושר, קילוף שכבות המעיל והסוודר והחולצה והחזייה והנעליים והמכנסיים ולבישת המכנסיים והגופייה ונעילת נעלי הספורט, והמאמץ האירובי על הסטפר  והמעבר בין המכשירים של הדחיפה והמשיכה, הכיפוף וההשהייה, וחום הגוף והזיעה, והמגבת ושאר האנשים שמסביב. נכון שאני יוצאת מחדר הכושר מרועננת אחרי מקלחת מהנה, אבל כדי להתניע, כדי להכניס את זה לסדר היום שלי אני צריכה את סוזי, את הידיעה על המפגש השבועי עם סוזי.

את הדימוי של ארון הבגדים היא שולפת כשאני באה אליה אחרי בילוי ערב ליד האח עם השותף. לתמונה הרומנטית של שנינו יושבים על כורסאות מול האח הדולקת, צריך להוסיף ערמונים שמתבקעים ומפיצים ניחוח מתקתק ועמילני, כוס של סנגריה מיין אדום ופורטו מתקתק, מיץ תפוזים, פרוסות תפוחים ומקל קינמון שמחמם את הבטן, פרוסות בגט כפרי עם קרום עבה ופריך שהוא קלה עם שמן זית ומרח בשן שום, ממרח קונפי ארטישוק ומגש גבינות מעולות – כחולות וצהובות, גבינות צאן שתוכן יציב אבל הן רכות ונוזלות בקצוות, גבינות קשות שהסכין חוצבת בן במאמץ, וגבינות שמתפוררות למגע.

תגידי לסוזי שהיא לא מבינה כלום, מגיב השותף לדימוי. אוכל זה לא בגדים שכל אחד לובש לעצמו. אוכל זה ה'יחד', זה החוויה, זה הדבק המחבר. לא סתם כל החגים סובבים סביב אוכל, וכל זכרונות הילדות שלנו קשורים אליו. קשה לו ממילא עם העובדה שאני לא אוכלת בשר, ואם לא אוכל איתו את הערמונים והגבינות השמנות מה נשאר? אלא שלצד האושר הזה, של שיתוף ואכילה לאור הלהבות הכתומות שמרחיב את הלב ומסדיר את הנשימה, יש גם אושר של השגת מטרות, והוא מסעיר ומלהיב. במידה רבה ובחלק המוצלח שלה דיאטה היא מקור לאושר מתמשך: כל 200 גרם שנושלים מן המשקל מחייכים אותי. לסוזי אני אומרת שצריך לשנות את הטרמינולוגיה. במקום להגיד שאת 'מאבדת משקל' (losing weight, ומנגד המקבילה עם המינוח החיובי: gaining weight), ומי רוצה לאבד משהו, ודאי שנאחז בו בחזקה; במקום לחשוב שצריך לוותר על חטאים מתוקים, צריך לשווק דיאטות עם סלוגן של הזדמנות להרוויח אושר, לתחושת הישגיות שבועית שממשיכה ללוות אותך בקומך ובשכבך, ובלכתך בדרך ובשבתך בביתך.

לפני שבועיים פונה אלי עמית מחוג אחר. האם אני מעוניינת להצטרף אליו ואל חוקר נוסף להגשת הצעה לקבוצת מחקר למכון מחקר באוניברסיטה? לפני שבע שנים הייתי חלק מקבוצת מחקר כזו באותו מכון, וזו הייתה חווייה עילאית. המכון הצליח להקים אצלו בועה אקדמית נדירה, שבה החוקר מקבל תנאים נפלאים: הורדה בשעות ההוראה; צוות משרד קשוב ואיכפתי שמסייע להגשים משאלות ולהתמודד עם מטלות בירוקרטיות; ובעיקר סביבת עבודה אינטר-דיסציפלינרית אמיתית שחזרה והדגימה לי את משמעות הביטוי 'סיעור מוחות'. קבוצת המחקר ההיא הסתיימה בטרגדיה, עם מותה של חוקרת חברה בקבוצה שלנו מסרטן. את הספר שהיינו אמורות לערוך ביחד מעולם לא סיימנו.

אני אוהבת את הנושא שמציע העמית ויכולה להתחבר אליו בקלות בנושאים שבהם אני עוסקת, אבל תוהה. האם לא עבר כבר ה'קו המת' להגשת ההצעות? כן, מודה העמית, אלא שהגישה רק קבוצה אחת, ולכן הם מאריכים את תאריך ההגשה. זו הזדמנות. בכל סוף השבוע שעבר אני עובדת על הצעת המחקר. אנחנו ארבעה, וכל אחד מאיתנו אחראי הן על חלק מההצעה הכוללת, הן על התוכנית האישית שלו. הצעות מחקר זו סוגה ספרותית בפני עצמה, ולעמית שיזם את הקבוצה יש כישרון לכתיבה מסוג זה. סקירה תיאורטית, קצת 'ניים דרופינג', ו'דבק' שמסביר את ההיגיון שבחיבור של ארבעתנו. צריך להגיש את ההצעה עד 11:59 בלילה. אנחנו מגישים אותה ב 11:56.

למחרת מתברר לי עד כמה התחרות קשה השנה. שבע קבוצות הגישו, וביניהם תותחים כבדים כמו דיקנים ודיקנים לשעבר, ושמות חוקרים מאוד מכובדים כל אחד בתחומו. שבע הצעות הוא שיא בתחום: בשנים שעברו היו בערך שלוש עד ארבע הגשות בשנה, ופעם אחת היו חמש הצעות. דחיית מועד ההגשה הניב הפעם שיא חדש. אני גם שומעת ששני חברי הקבוצה הקודמת שלי הגישו כל אחד בנפרד הצעה. הנושאים גם הם מרתקים. אני מושכת כתפיים פנימיות. אם תתקבל ההצעה של הקבוצה שלי, אצטרך לדחות את השבתון. אולי עדיף שלא נקבל.

אתמול מגיע המייל. הקבוצה שלנו זכתה. בעקבותיו מגיע מבול של מיילים מברכים, ואפילו מפרגנים. חבר הקבוצה הקודמת שהגיש אף הוא מודה שהנושא שלנו נפלא. שהגיע לנו לזכות. אני מאמינה לו. ובעיקר אני חושבת איזו דרך נפלאה לסיים את השנה בתחושה נהדרת של הישג. אושר.

beth carver swan dive
Swan Dive, Beth Carver: "I don't care if they eat me alive, Iv'e got better things to do than survive".