בין שתי ערים

'אני רוצה לבוא', פוסקת הכהנת הגדולה כשאני מספרת לה על סידרת ההרצאות שאני מתחילה בהן השבוע בעיר הסמוכה למקום מגוריה. בבטן מתכדרר לי כדור קטן של לחץ. 'למה לך', אני תוהה באמת. אלה הרצאות פופולריות. אני לא אומרת שם משהו חדש, רק עוטפת היטב את המחקר בעטיפה אטרקטיבית ובמצגת צבעונית, מתבלת באנקדוטות אישיות ובמה שנראה לי כמו הומור אבל לא תמיד גורר צחוק, ומגישה לקהל הנאמן לי. זו הסידרה השנייה שהזמינו אצלי. הם אנשים משכילים ומתעניינים, ומחמיאה לי גם ההיענות הגדולה לנושאי ההרצאות. בשנה שעברה, אחרי המפגש הראשון נאלצו המארגנים להעביר את האירועים לאתר גדול יותר, שיענה על הביקוש ויכיל את המצטופפים. כשנגמרה הסידרה הראשונה מיד קבעו שצריך המשך. זהו מסאז' רציני לאגו שלי כ'פרפורמרית', ויש כמובן גם שכר בכסף אמיתי לעמלי, שבהחלט עוזר.

כשבעלה של הכהנת הגדולה היה בחיים, הם חיפשו מסגרת מתאימה לשמוע הרצאות ולהצטרף לסיורים ופעילויות. המועדון הזה של גימלאים בעיר הסמוכה קרץ להם. שמעו יצא לפניו על שום החברים האיכותיים שבו והפעילויות המגוונות והמעניינות שהוא מציע. הם פנו אליו וביקשו להצטרף. ונידחו. כשהכהנת מספרת על כך אני רואה את הנצנוץ בעיניים ואת הכיווץ הבלתי רצוני של השפתיים, עלבון משולב בכעס על הדחייה. אני לא יודעת כמה פעמים ספגה הכהנת דחייה בחיים שלה. אני מכירה סיפור אחד כשדחו הצעה שלה לקבוצת מחקר ומאז מעולם לא הגישה אחרת. התמודדות עם דחייה זה קצת כמו שריר. אם לא מתאמנים על זה, הוא מנוון לגמרי. ואם מגזימים בהפעלתו, קורסים. למה דחו אתכם? אני תוהה. כי אנחנו לא גרים בעיר ההיא, היא משיבה, וזה היה תנאי מקדים אצלם. 'הצעתי להם להעביר הרצאה בעצמי', ממשיכה הכהנת, 'והם עדיין לא הסכימו לקבל אותנו'. הידיעה על ההרצאות שלי קילפה את הפצע. העלבון הצורב עדיין שם, מכרסם בה, תוסס. תודיעי לי כשיתקרב מועד ההרצאה הראשונה, היא מזכירה לי שוב. אני רוצה לבוא. אורחת שלך.

ערב קודם יש לי הרצאה פומבית אחרת, בעיר הורי. בקהל, אני מופתעת לגלות, יושבים בני כיתה שלי שמעולם לא עזבו את העיר. העיניים של לאה, מי שישבה לידי בכל חטיבת הביניים, שקטה וחרוצה ומאזנת את מזגי המרדני, נשארו כחולות ועגולות, אולם העפעפיים כבדים עכשיו והצוואר מקומט. אנחנו מתחבקות בשמחה. אני מזהה בקהל גם הורים של חברי ילדות, כפופים ומדוללי שיער, וגם מורה לאנגלית שלי מפעם. האם גילתה בינתיים שאת דו"חות הקריאה שלי הייתי כותבת על ספרים מומצאים ששמותיהם ושמות מחבריהם עוררו בי גיחוך בארט סימפסוני? בלי רשת לא היתה לה אז דרך לדעת האם The Yellow River, by B.A. Dick; או The Great Pit, by I.M. Falling   הם יצירות ספרותיות של ממש, ומעולם לא נתבקשנו להמציא לה את העותק של הספר האמיתי. גם ההורים שלי בקהל, יושבים בשורה הראשונה עם אחותי שמיטיבה את השמיכה על ברכיו של אבא. אמא שלי מכוונת את מכשירי השמיעה. התרגשת? שואלת אחותי אחרי ההרצאה. תמיד, אני מודה. ההתרגשות מחדדת אותי. ההורים עוטפים אותי במחמאות. עשר פלוס! אמא שלי מחלקת לי ציונים. היא לא זוכרת כלום מהתוכן, אבל כמה ברור דיברת, והמצגת. אבא שלי מעיר עניינית על התוכן של הדברים שאמרתי, הראש שלו כבר מעבד את הדברים.

אני מגיעה ישירות מהאוניברסיטה, לא אספיק לאסוף אותך, אני מודיעה לכהנת. היא מגיעה במונית, כבר ממתינה לי בקהל כשאני מגיעה. אני עומדת מול הקהל 'שלי'. אף אחד לא יודע שלילה קודם ארחה לי מיגרנה לחברה, מועכת את ראשי, גורמת לי לבכות מכאבים ומבחילות. אני יודעת היטב מה פתח לה את הדלת: היא יושבת כעת בשורה השלישית באמצע. כל השנים האלה ומערכת היחסים הזו בינינו שנעה בין בת של לקולגה, ועדיין אם אני צריכה להרצות בנוכחותה אני תלמידה שלה, תמיד, שעומדת לפני הבחינה של חייה. בהרצאה, כמו בהרצאה, הלחץ רק מחדד אותי. אני פותחת בהצגת האורחת החשובה, קוראת לה המנחה שלי, מודה שאני מי שאני בזכותה. תוך כדי דיבור הכל מואר. אני יודעת מה יהיה המשפט הבא שלי. אני פונה להיא מימין, עונה על שאלה של ההוא משמאל, מודה לזה מאחור שהרים לי להנחתה. אני אוהבת את החשמל בחדר; את התחושה שאני מובילה את השומעים באמצעות טון הדיבור, ניע ראש, תנועת יד, כמו מנצח על תזמורת משומנת היטב. הכהנת מביטה בשעון אחרי ארבעים דקות, ושוב אחרי שעה. עם תום ההרצאה המארגן אומר לה: כבוד גדול לנו שהגעת. את מוזמנת לכל הסידרה. הכהנת מחייכת חיוך ניצחון גדול שלא נוגע בעיניה. צר לי, היא אומרת. זו סידרה נהדרת והייתי שמחה לבוא, אבל כבר יש לי התחייבויות קודמות לשעה הזו ביום הזה.

four seasons

The Four Seasons of Vivaldi, (2001) by French artist Patrick Demazeau, Open Art – Take a seat in forest, Province of Namur, Belgium

מודעות פרסומת

תמיד יש פעם ראשונה

בתחילת השבוע הראשון של הסמסטר אני משתתפת בכנס שמתקיים באוניברסיטה
שלי. זה כנס קטן ואינטימי, והנושא מעניין אותי, ואני מתנצלת בפני המארגנים מראש –
אשתתף ביום הראשון, אתן את ההרצאה שלי, אבל ביום השני אני מתחילה ללמד, ואוכל
להגיע רק למושב הבוקר. ביום השני לכנס אני אכן מחליקה החוצה באמצע הרצאה, משתדלת
לפנות את הדברים ולהזיז את הכיסא בשקט, אבל יודעת שבכנס בסדר גודל כזה עיני כולם
עלי. בחדר אני מעיפה מבט בשנתון האוניברסיטה, לברר היכן השיעור הראשון שלי מתקיים,
יודעת שיש לי עוד שעה בערך להגיע לשם, מתכננת לאסוף את הדפים, הספרים והחומרים של
ההתחלה. ופתאום ההכרה המבעיתה מהבהבת אלי מן המסך: טעיתי. השיעור כבר התחיל לפני
עשר דקות. בדפיקות לב מואצות אני אוספת את עצמי ורצה לכיתה. בדרך אני עוקפת אנשים
שמכירים אותי ומבקשים לעצור ולשאול שאלה או לומר דבר מה. אני מאחרת, אני ממלמלת
בבהילות ותוהה אם השארתי מאחור את הכפפות הלבנות של הארנב. מתנשפת אני מגיעה
לכיתה. כזה עוד לא היה לי אף פעם, אני חושבת לעצמי, מסמנת נקודת שפל חדשה בחיים
שלי. כשאני מתמקמת בכיסא המורה, אני בוחנת את הכיתה דרך עדשות משקפי הראייה החדשים
שנתנה לי האופטומטריסטית לניסיון. אני מתנצלת עמוקות על האיחור, אומרת משהו על
חילופי חדרים. ואז אני רואה אותם. השומעים החופשיים. אלה שלא שלחו לי מייל וביקשו
רשות להשתתף בקורס, אלא פשוט הופיעו שם, יש מאין.

אני יודעת מה אני צריכה לעשות, וגם זה יהיה תקדים בחיים שלי. צר לי,
אני אומרת. השיעור הזה הוא סדנה, וסגור לשומעים חופשיים. שקט מביך משתרר בחדר בזמן
שהשומעים החופשיים אוספים את דבריהם והולכים לדלת. במהלך הwalk
of shame הזה אני חושבת לעצמי שזה גרוע יותר אפילו
מהאיחור. אני משפילה את העיניים במהלך יציאת הכיתה המביכה, והלב שלי פיזית כבד
מאוד. נקודת שפל חדשה תופסת את מקומה של החוויה הקודמת תוך פחות משתי דקות.

אחרי השיעור אני מקבלת הודעת ווטסאפ. אחד מהשומעים החופשיים הוא רופא שהתחיל
לקחת את השיעורים שלי לפני כמה שנים, וכבר השתתף בכמה מהם. הוא שולח לי אייקון של
פח אשפה וכותב: תמיד יש פעם ראשונה. בסוף הוא מוסיף אמנם סמיילי עם עיניים עצומות
כאומר, אני אשרוד. הלב שלי צונח לרגליים. הנה הגיע השפל השלישי, והוא עולה על כולנה.
אני מתנצלת. זה לא אישי, אני כותבת לו. זו סדנה וזה הכלל, ולא יכולה לעשות איפה ואיפה.
אני מבקשת שוב סליחה. אין מה להתנצל, הוא חוזר אלי, הסיטואציה של להזרק מהכיתה מצחיקה.
החזרת אותי לכיתה י"א.

למחרת אני מלמדת את קורס המבוא. שם יש שומעים חופשיים בשפע, והם
תופסים את השורות הראשונות של האולם הרחב. בתחילת השיעור אני קוראת בשמו של אחד הסטודנטים, בודקת שהוא נוכח. בוא אלי בסוף השיעור אני אומרת לו, אני צריכה לדבר איתך. הוא ניגש אלי אחרי השיעור, ממתין עד שאסיים את ענייני עם סטודנטים שניגשים אלי עם שאלות.
כשאנחנו נותרים לבד אני בוחנת את פניו היטב. הוא סקרן, לא ברור לו מה אני רוצה,
ואני גם רואה קצת חשש מפני הבאות בין הגבות. ראה, אני אומרת לו בהבעה רצינית, מישירה את
מבטי אל עיניו, ועדת הפרסים החוגית בחרה להעניק לך פרס הצטיינות מיוחד. בוא לערב
שיתקיים בשבוע הבא ביום ג' ותקבל את הפרס מנציג המשפחה.

אם יש משהו כיף יותר מלקבל פרס, זה להעניק אותו. מזל שזה יום ג', הוא אומר בעיניים נוצצות, כי ביום ד' אני מתחתן.

Yayoi Kusama, Mirror room

פחות מזה על ילדי בית הספר*

*יהודה עמיחי

המייל הראשון שמגיע אלי צנוע וחביב. כותרתו 'בקשה להצטרף לשיעור'
והכותב מציג את עצמו בשמו ומעיד שהוא 'שומע חופשי'. אבקש לקבל את רשותך להשתתף
בשיעור שלך, הוא כותב, אשמח אם תתני לי אישור, חג שמח. זהו שיעור
מצומצם, תרגיל, מעין סדנה, והדינמיקה הפנימית בין התלמידים יוצרת את ההבדל בין
חווייה לימודית רגילה למדהימה. אני מתנצלת. השיעור הזה אינו מתאים לשומעים
חופשיים. אתה מוזמן להצטרף לשיעור המבוא שלי, שם זו 'הצגה' ויש שומעים חופשיים
רבים. הכותב חוזר אלי. מתנצל על הנדנוד. מעיד על עצמו שהוא מוכן להשתתף בדיונים,
אבל אינו בטוח שיתרום להם או שיהיה יצירתי דיו. בכל זאת ישמח לבוא אם לא יתפוס את מקומו של סטודנט 'אמיתי'. הוא מסיים בכך שיקבל סירוב בהבנה, ואני אכן מסרבת, עם
צביטה קטנה בלב. חמוד, אבל לא בבית ספרנו.

המייל השני בעל כותרת דומה, אבל כתוב בנימה אחרת לגמרי. גם הוא מבקש
להשתתף כשומע חופשי באותו שיעור. במקרה הזה המבקש פונה אלי בתארי המלא, מציין את
עברו האקדמי, מתי קיבל דוקטורט, מאיזה מוסד, באיזה תחום, היכן עסק במחקר, אילו
קורסים לימד בעבר (ועדיין מלמד), וכן את העובדה שהשתתף בקורסים אחרים בהנאה רבה מאז
פרש לגמלאות. חסרה רק רשימת פירסומים לקורות החיים שלו. אני מנסה להבין מדוע המייל
שלו מעצבן אותי, כי הוא מעצבן. אולי כי הנימה נקראת לי מתנשאת. כביכול הוא 'בחר'
בי ואני צריכה להיות אסירת תודה על כך. אני מנערת את הראש. זה אני, לא הוא, אני
כבר יודעת, אבל אני מסרבת גם לו. בנימוס רב, כמובן. בכל זאת הסירוב הזה נכתב בקלות רבה יותר, אפילו בהקלה.

בעבר לא סירבתי לבקשות להצטרף לשיעורים שלי. לכל היותר הייתי משוחחת
עם השומעים החופשיים בשיעור הראשון ומטילה עליהם להכין את השיעורים כמו כולם. אין
ארוחות חינם, ואם אתם רוצים לשבת בקורס עליכם לקרוא ולהכין אותו, ואף להיות מוכנים
להשתתף. היו ביניהם אנשים נהדרים, ונהדרים פחות. אחת מהשומעות החופשיות המשיכה
למ"א מלא כתלמידה מן המניין. אישה חריפה מאוד. השבוע שוחחתי איתה, והיא תמשיך
לדוקטורט אצלי. היא דיברה איתי על אפשרות לעזרה בקריאה, כי הראייה שלה נחלשת בשנים
האחרונות והעיניים שלה מתעייפות אחרי קריאה של שעה. היא בת 85.

פעם ישבתי בקורס-סדנה של הכוהנת הגדולה. היא נכנסה לחדר וספרה לזוועתה
למעלה מ-35 תלמידים. 'כל מי שלא חייב להיות כאן, שיצא' היה המשפט הראשון שלה. היא
עברה תלמיד תלמיד, בוררת את המוץ מן הבר. מהכיתה עפו בזה אחר זה שומעים חופשיים. תלמידים מחוגים אחרים מצאו אף הם עצמם מעברה השני של הדלת. יצאו אנשים שהכירו אותה ובאו לשמוע אותה באוניברסיטה. היא אפילו סילקה פרופסור בגימלאות מאוד מפורסמת, שלימדה אותה בעבר בקורס שפה כלשהי, שבאה לשמוע אותה אחרי הפרישה. היא התנצלה, אבל לא ויתרה. אין חריגים. הקורס ההוא היה אחד הטובים ביותר שלה.


Simon Evans, Everything I Have