בואו לא נעשה מזה סיפור גדול

'האם תהיי מוכנה להתראיין בתוכנית על ההרצאה?' שואל אותי הקול בטלפון. אני מהרהרת. כבר הופעתי בעבר בתוכניות טלוויזיה. אלה תמיד תוכניות איזוטריות עם אחוזי צפייה מזעריים, כאלה שהגיל הממוצע של הצופים בהן הוא שמונים ומעלה. בעבר, עשיתי את זה כי, נו, טלוויזיה, וגם כי ההורים שלי שמחו לראות אותי, ואפילו היו לי כמה הפתעות לטובה. פעם עליתי במעלית עם פרופסור מהאוניברסיטה שלי שנכנס שניה לפני שהדלתות נסגרו ויחד איתו עלתה סטודנטית נאה. 'היית נהדרת אתמול' אמר הפרופסור, ואני תהיתי בלבי למה הוא לא מתאפק, ואיך הוא מרשה לעצמו להעיר לסטודנטית על בילוי של ליל אמש. 'אני מדבר אליך', הוא אמר, מיישיר אלי מבט. 'נו בתוכנית ההיא, ששודרה אתמול', הוא עונה למבט ההפתעה שנמרח לי על הפנים. מסתבר שאת התוכנית האיזוטרית ההיא שידרו באותו אמש בשידור חוזר, בלופ שנמשך עמוק לתוך הלילה, וכך הגדילו במאות אחוזים את הצפייה באותה תוכנית. אחד השומעים החופשיים שלי באותו יום ראה אותה גם כן. 'יש לי שאלה אחת אליך, אחרי שראיתי את התוכנית', הוא אומר לי, ואני משחזרת לי בראש במהירות את הדברים שאמרתי, ממתינה לשאלה עניינית. 'למה את לא מתאפרת ככה כל יום?'

הפעם אבא שלי, הצופה האדוק ביותר שלי, איננו. אבל אמא שלי עדיין מזהה אותי, גם אם במרבית הפעמים אני צריכה להזכיר לה את שמי. אולי ישמח אותה. אני מסכימה. אופיע בתוכנית כדי לקדם את ההרצאה. אני מקבלת הוראות הגעה: עדיף לא ללבוש צבע לבן מבריק או אדום בוהק ושום דבר קטן, משבצות, פסים או נקודות.

אני עוברת על הדברים שאני רוצה לומר. מכינה פאנץ' ליינים, חושבת איך לומר את הדברים בצורה הטובה ביותר. התחקירן מתקשר אלי, ואנחנו מנהלים שיחה מרתקת. הוא איש שיחה מבריק, וגם הכין את החומר ומתמצא בו. השאלות שלו אינטליגנטיות. אני מכוונת אותו בזהירות לשאלות שאני מעוניינת בהן, ונוסעת לאולפן. המאפרת מניחה שכבת מייקאפ עבה על הפנים שלי. 'האם תרצי שאאפר לך גם את העיניים?' היא שואלת, ואז אני מרכיבה את משקפי המולטי-פוקל החדשות-יחסית שלי. 'לא צריך איפור עיניים', מתלהבת המאפרת, 'איזה משקפיים נהדרות!'

אני יושבת על הכיסא, הידיים מונחות על השולחן לפני. הבמאית נותנת הוראות. 'תפתחי את הכפתור בחולצה'. מה??? מרדנית מטבעי אני ממש לא מתכוונת לפתוח כפתור בחולצה. אבל כל הדברים שרציתי לומר פורחים מראשי, ונשארת רק התהייה מה הבעיה בחולצה שלי. והנה הראיון מתחיל. המראיין שואל שאלה. שכחתי כמה זה עלוב, כמעט מעליב. הוא לא באמת מבין מה הוא שואל, ובעיקר מעוניין להפגין כמה הוא יודע. הוא שוגה, אבל אני לא מתקנת אותו. אני עונה כמיטב יכולתי, והוא קוטע אותי, ושוב. והופס, הוא גמר. אני נזכרת גם בתחושה הזו, שלא באמת הספקתי, שלא אמרתי מה שרציתי. שיצא עקום לגמרי. אני קמה מהכיסא, אוספת את התיק ובו הטלפון ('על מצב שקט, בשום פנים ואופן לא רטט'), והולכת לחדר האיפור לנקות את הממרח שעל הפנים שלי. אחרי שלושה מגבונים, אני נעמדת מול המראה ודמותי מחזירה לי מבט ממושקף. באמת יפים המשקפיים שלי. אני מטה מעט את ראשי הצידה ופותחת כפתור בחולצה. וואללה, צודקת הבמאית.

Lei Xue Porcelain rubbish
Lei Xue, Porcelain Rubbish
מודעות פרסומת

'חתונה ממבט ראשון': קראש או טראש

מוקדש לנובה, מהבלוג The girl from Pwndland.
הדיון הזה התחיל שם.

בעולם העבודה יש שתי גישות עיקריות לשכירת עובדים. על פי האחת,
משקיעים את מירב המאמצים במיון ובחירה. בתהליך הקבלה המועמדים עוברים כמה מדורי גיהנום: ראיונות ומבחני אישיות, חדרי בריחה, מכתבי המלצה וקורות חיים שנערכו בקפידה ושנסרקים במסרק כינים בטרם יבואו הזוכים המאושרים בשערי הארץ המובטחת. על פי השניה, הסריקה הראשונית מחפשת פוטנציאל, ודוחה את מקרי הקיצון. מירב ההשקעה נעשית בשלבי ההכשרה, מתוך הנחה שמנעד ההתאמה לתפקיד די רחב, ושלמעט אנשים עם מופרעות קיצונית וחוסר אינטליגנציה מובהק אפשר לקחת מועמדים רבים ולהכשיר אותם לתפקיד, וללוות את האנשים בעבודה כדי שגם אם תיעשינה טעויות הן לא תהיינה קריטיות או הרסניות.

בבחירת מועמד לחיים משותפים ולמערכת יחסים אנחנו, בתרבות המערבית, הולכים
לפי השיטה הראשונה. הנחת היסוד המקובלת היא שיש שם בחוץ 'מיועד' אחד ויחיד שיתאים
לנו, המכסה לסיר, דג הזהב מבין כל הדגים בים, פתית השלג המיוחד שלנו שמגרעותיו
יושלמו על ידי הזיזים שלנו, ומגרעותינו שלנו ימולאו על ידי זיזיו, כמו שני חלקי
פזל מושלמים שיחד יצרו תמונה שהשלם בה גדול מחלקיה. התרבות שבה אנו חיים על סרטיה
וסדרותיה, מסריה הגלויים והסמויים משדרת לנו שברגע שנמצא את המיועד נדע. המפתח
יכנס למנעול, הדלת תפתח והאור יציף את הלב. החיפוש הוא הנושא של מרבית הסרטים
והסיפורים, הכמיהה לביחד, לשלמות. אנחנו סוגדים לאלת האהבה.

אלא שבמציאות, כל ילד יודע שהסיפור אף פעם לא נגמר בדהירה משותפת אל
עבר האופק כשהשמש השוקעת צובעת הכל בזהוב. החתונה היא רק התחלת הסיפור, וכעת מתחילה העבודה האמיתית. איך יוצרים את השותפות שתצליח, שתצלח את מבחני החיים, את ארוחת ליל שבת אצל ההורים שלה, את ההערות העוקצניות של האמא שלו. שלא לדבר על קשיים כלכליים ומטלות החיים, עבודה וילדים, אוכל וניקיון, קניות וסידורים. איך מערבבים
את הכחול של תרבות המשפחה שלו, עם הצהוב של תרבות המשפחה שלה לגוון המסוים של
הירוק המשותף החדש שיתאים לתא המשפחתי המסוים הזה.

גם אני אוהבת סיפור אהבה טוב, ולכן הסתקרנתי והלכתי לראות את שני
הפרקים הראשונים של הריאליטי הישראלי החדש 'חתונה ממבט ראשון'. הטוויסט הוא שלוקחים
שני אנשים שמעולם לא ראו זה את זו ומפגישים אותם לראשונה מתחת לחופה. אלה אינם
חסידי גור או חרדים מזן אחר, למרות שבמשך המאה האחרונה היה להם מונופול על קונספט
השידוך. להם לפחות, כמו שאומר מוכר החליפות לחתן המיועד בפרק הראשון, מאפשרים להיפגש עם המיודע/ת ארבע או חמש פעמים בטרם יתנו הסכמתם ויועמדו מתחת לחופה. המשתתפים בריאליטי הזה מוסרים את המפתחות ללבם לצוות של ארבעה מומחים. תרגיל מרתק באיבוד שליטה של אנשים שהשליטה בחייהם חשובה להם ביותר. כשהם מבשרים לחבריהם ולהוריהם ולשאר מקורביהם שעוד מספר ימים תיערך חתונה שלהם עם זר/ה שאיתו/ה לא נפגשו, הם חוזרים על המנטרה הגואלת: בשיטות הרגילות זה לא הלך. הנה כאן יש מומחים לאהבה
וזוגיות, אנשי מדע האמונים על מיטב השיטות הבדוקות, שיתאימו להם את מי שהם צריכים,
ולא את מי שהם רוצים. ארבעת 'אנשי המדע' הם פרופ' אהרון בן זאב, מומחה מדעי לרגשות
שמתמקד בשנים האחרונות בחקר האהבה הרומנטית; המטפלת המשפחתית והזוגית ד"ר
תלמה כהן; ד"ר עירית לוי הפסיכולוגית, וד"ר ליאת יקיר, דוקטור לגנטיקה
מולקולרית שחוקרת פרומונים ואחראית על מבחנות שבהן שמורות חולצות שלבשו המועמדים 3
ימים כדי לערוך "מבחני התאמה מדעיים" גנטיים שכאלה, שנשענים על ריח גוף.
שמישהו יודיע לההפקה שחסר רק גרפולוג כדי להשלים את הפאנל ה'מדעי' המשכנע, אבל
אולי שידוך עם גרפולוג זה כבר קצת פאסה, סבנטיז או אייטיז כזה, והיום נלך על
פרומונים וחוש ריח.

אני חושבת על עצמי ועל השותף, האם המומחים היו מאשרים את ההתאמה שלנו?
לא יודעת. אבל החיים המשותפים, הילדים, השנים, הנסיעות, המשברים, והשינויים
הדרמטיים שעברו על שנינו ביחד וכל אחד לחוד, לימדו אותנו את הגוון הירוק המתאים
לנו נכון לעכשיו. אנחנו עדיין לומדים איך להפיק את המיטב מהביחד שלנו, ולפעמים
החיפוש לא פחות מהנה ממציאת הפתרון. לפעמים אנחנו יושבים ביחד במרפסת הבית, צופים
לעבר הואדי על כוס יין, ומעירים על הדרך שעברנו ביחד. שנינו כבר מספיק נבונים
ומספיק מנוסים כדי לדעת שאי אפשר לדעת מה יהיה.

ריאליטי, כמו ריאליטי, הולך על הטראש עם הנצנצים ולא על המדע או אפילו
הפסוידו מדע. משום מה העורכים סבורים שמה שהצופים רוצים לראות זה את מדידת שמלת
הכלה, או האם החתן יבחר בעניבה רגילה או ילך על עניבת פרפר נועזה. פיהוק גדול. קצת
דרמה הפיקו העורכים מתגובת המקורבים, החל באבא של הכלה המיועדת שסירב לקחת חלק
במשחק, ועד הסבתא של החתן שאמרה בביטול מזלזל שזה פצ'קה מצ'קה, או משהו דומה
בהונגרית שנשענת על ניסיון חיים של בת תשעים. החלק המעניין והחדשני ב'ניסוי'
המתוקשר הזה, הוא האם באמת אפשר להשתמש בכלים חדשים כדי למצוא התאמה בין אנשים,
ואת החלק הזה בחרו בעריכה להריץ במהירות קדימה. ממילא נדמה לי שהתוצאות מעידות
שבעניינים של הלב גם המדע החדיש ביותר הוא בסופו של דבר איש קטן וקרח שמסתתר
מאחורי מסך גדול ונוצץ.

בסופו של דבר, גם אחרי מאות המאמרים של פרופ' בן זאב וההרצאות
הפומביות של ד"ר ליאת יקיר, אין בשורה חדשה. הביקוש לזוגיות עדיין קשיח. האלטרנטיבה
כנראה גם כיום פחות אטרקטיבית למרבית האנשים. כמו שהודו המועמדים הם רוצים מישהו
שיהיה שם בערב וישמע מה עבר עליהם במשך היום, שיסחוב שישיית מים הביתה. המציאות
הוירטואלית כיום מרחיבה את מנעד אפשרויות הבחירה כביכול, השמיים הם הגבול. אבל
בפועל רוב האנשים מואסים באפליקציות מהר מאוד, ומוצאים את עצמם בחזרה בנקודת
ההתחלה, צרובים מבדידות, כואבים מתמיד. כמה מפתה לחשוב שלמישהו יש תשובות, שאפשר
לזרוק את הפתק עם השם לכובע קסמים ענק וחבורת קוסמים מופלאה תדע להתאים לך את
המיועד המדויק, בדיוק בשבילך. אבל את העבודה האמיתית שום קוסם או מכשפה לא יוכלו
לעשות עבורך. עבודת היחסים היא עבודת פרך יומיומית שוחקת, תובענית, שמתמודדת עם הרטינות והטינות, הקשיים והניסיונות שמהם מורכבים החיים הזוגיים שאחרי הטקסים והכינורות.
כדי לעמוד בשחיקה היומיומית הזו לאורך זמן צריך בגרות וגמישות, עמידות ונכונות
לויתורים, והרבה אהבה מלכתחילה. אם למועמדים ל'ניסוי' הריאליטי הזה היו כלים אלו,
הם ממילא לא היו ניגשים להתחתן עם זר מוחלט בתוכנית ריאליטי.

Marian Dioguardo, Get a handle on it, 2010

סרט תורכי במבטא צרפתי

בקטע הקצר המחובר לידיעה ברשת, הרופא שטיפל באמיר פרישר גוטמן עומד
מול המצלמות במבט חמור ומוסר הצהרה, איך הוא הגיע ללא דופק, איך הצליחו להנשים
אותו, הוא במצב קשה, 48 השעות הבאות קריטיות. אני רואה אותה. אני מסיקה שנסעה שעות
מהעיירה הדרומית שלה לחיפה, וכמו לירן חולצה אפורה היא עומדת במרכז הפריים מאחורי
הרופא, עם שיער מחומצן ומוחלק ומשקפי שמש ענקיות שמכסות בוודאי על עיניים אדומות מבכי.
כשהרופא מדבר על תקווה ועל הימים הקרובים אני רואה אותה ממלמלת דבר מה ומחווה
בידיה נשיקה כלפי מעלה. כשהיא מניעה את ידיה הציפורניים האדומות מהבהבות בלכה
מנצנצת.

לפני שישה שבועות בערך, חיכיתי לשותף שיסיים ענייניו. ענייניו היו רבים וארכו זמן רב, ואני
ישבתי על ספסל עץ מחוץ לבית קפה. היא ישבה מולי, ופנתה אלי בשאלה: גם את מחכה לו? -למי?
התבלבלתי לרגע, האם יתכן שגם היא מחכה לשותף? -לאמיר. -איזה אמיר? היא הביטה בי במבט
חצי תמה חצי מלגלג. אמיר פרישר גוטמן. הוא צריך להגיע לכאן עוד שעתיים להרצות. אני
מגיעה לכל הרצאה שלו. היא נוסעת באוטובוסים, במוניות, בטרמפים, מגיעה כמה שעות
לפני הזמן ומנסה לדבר איתו. הוא כל כך נחמד. והבעל שלו. והילד שלהם. ואיך החיים
שלו קשים, והמחלה שבסוף לא חלה בה, ואיך הוא מדבר יפה וכמה הוא למד מהניסיון, איזה
אישיות. אני מתבוננת בה. אישה בשנות הארבעים, סטוקרית של אמיר פיי גוטמן. למה?
שאלתי בכנות, לא מבינה. אני מעריצה שלו. היא מודה. אלה החיים שלי. כשאני נוסעת
באוטובוסים שעות כדי להגיע למקומות שהוא צריך להגיע, כשאני רואה אותו. אני מאושרת,
היא אומרת, ולפתע המבט שלה מתחדד ומתמקד בזוג גברים שמתקרב אלינו. אני רואה את
הנחיריים שלה מתרחבים, כשהיא קמה בזריזות, ואז מתיישבת חזרה בכיסא. אזעקת שווא. זה
לא אמיר.

בשלב הזה היא כבר עוררה בי סקרנות אמיתית. באמת ניסיתי להבין איך הראש
שלה עובד. אף פעם לא הערצת אף אחד? היא מנסה. אני אפילו לא צריכה לחשוב על השאלה
שלה. לא, אני עונה קצרות. אני הערצתי, היא אומרת. מאז שהייתי ילדה. הערצתי שחקנים
וזמרים מפורסמים. כל הקיר שלי בחדר היה מלא בפוסטרים שלהם. הייתי אוספת חתימות
ואחר כך מצטלמת איתם. יש נחמדים יותר, מדברים איתך, שמחים להצטלם. יש סנובים, היא
מעקמת את האף תוך שהיא מונה שמות של מפורסמים סנובים שלא נעתרו לה. את לא מאמינה,
היא אומרת לי, כאלה נחמדים בטלוויזיה, ומגעילים כשמנסים לדבר איתם. אין לי משפחה
או ילדים. כאן היא סוטה מהנושא ומתארת לי רומן ארוך שנים שהיה לה עם גבר יפה תואר אחרי
שזכתה בתחרות מלכת היופי בעיירה דרומית, שהסתיים בגניבת הכסף שלה, בעולם תחתון שרדף
אחריה בגלל חובות שהוא השאיר, בבריחה מבן הזוג שהיה שב ומגיע באופן קבוע בכל פעם
שהיה לה קצת כסף ובהרבה צער ודמעות. את כל הכסף שהיא מרוויחה עכשיו בניקיון היא
חוסכת פרוטה לפרוטה, עושה מחקר באינטרנט, מנסה לשלוח מיילים לדמויות שהיא מעריצה,
ונוסעת אחריהם לערים אירופאיות שבהן הם חיים או שאליהם הם מגיעים במסע הופעות. מי
הפרוייקט הבא, אני תוהה. אלאן דלון, השם מתגלגל לה בפה במבטא צרפתי לא רע בכלל
ובלי שום סרקזם. היא יודעת מה כתובת ביתו, היכן הוא נופש ומתי, ורק קיימת עוד בעיה
קטנה אחת, שהוא עצמו לא הגיב למיילים שלה. עדיין.

השותף סיים את ענייניו ואני עוזבת, מאחלת לה פגישה מוצלחת ומרגשת עם
אמיר. כשאני מבטאת את השם שלו חיוך רחב מאיר את הפנים שלה.


Vered Gersztenkorn, Find Me

הגביע הקדוש

אמריקה מקדמת אותי בחניונים ענקיים וברעש רקע מתמיד של תנועה על סרטי כבישים
רחבים של שישה מסלולים לכל כיוון. אני ניגשת לפקיד הקבלה ההיספני. הוא בעדי, אני
יודעת, כי כשנרשמתי במלון הוא ראה את הדרכון הישראלי ובהתרגשות רבה התוודה שכשהיה
בן 21 הוא ראה מרחוק את הסלב, בינ ימין נתנ יהו, והתרגש נורא. הוא אומר את השם
המלא ולא את הכינוי הילדי שאנחנו רגילים להתיז מהפה, ופניו מתרחבות בחיוך לזכר
המפגש ההוא. הוא בן 44 שנים כיום, לא שוכח את המפגש ההוא, ומת לבוא לטייל בארץ. רעבה
לירקות ולפירות אני שואלת אותו היכן הסופר הקרוב. בהמשך הרחוב, הוא אומר, ארבע
דקות מכאן. כשאני כבר בדלת הוא נזכר להוסיף: במכונית. אני שבה על עקבותי.

גוגלמפס מכיר גרוסרי קרובה יותר, 12 דקות הליכה בלבד. מקום שנקרא בשם מרגוט'ס, ואני שמה פעמי לשם בתקווה. שתי דקות מהמלון ואני בעולם אחר: שכונה מוזנחת של בתי עץ קלופי צבע, במרפסות הקדמיות כיסא הנדנדה ההכרחי וערמות פסולת, חלקם עם שלט 'למכירה'. ברחוב אני עוברת על פני אישה זקנה בחצאית שחורה ארוכה וזר פרחים כחולים נבולים מעטר את שיער השיבה שלה, שמסתובבת עם עגלת קניות חצי עמוסה ומחטטת בפחי הזבל בהבעה מרוכזת, ובחור צעיר שחור שחולף על פני על אופניו. שניהם מברכים אותי לשלום במאור פנים.

כשאני מגיעה למקום של מרגוט אני עומדת בהיסוס מה לפני הדלת דקה ארוכה לפני שאני לוחצת על הידית ודוחפת פנימה את דלת העץ, תוהה אם מסתתרים שם ארנבים לבנים ממהרים או זחלים מעשנים על פטריות.

פעמון מצלצל עם הכנסי ואת פני מקבלים בעל החנות וגל ריח רקבובי שעומד סמיך בחלל החנות. אני פוסעת פנימה וחוזרת עשרות שנים בזמן. הריצפה עשויה לוחות עץ, ומאווררי תקרה עתיקים תולים למעלה, בוחשים באוויר העבש. אני נעה בין המדפים. הם ריקים ברובם הגדול, והמוצרים, פריטים ספורים מכל אחד מהם מסודרים בקדמתם. אני ניגשת לאגף הירקות והפירות, מוותרת על הירקות המקומטים ומעולפים למראה ובוחרת שני תפוזים, בננה ולימון. האבוקדואים קטנים וקשים מדי. בת כמה החנות הזו, אני שואלת את בעל הבית שפורץ בתגובה במונולוג ארוך שהיה מוכן וערוך ורק המתין להזדמנות הנכונה לבוא לעולם. החנות בת 130 שנה, סבתא שלו מרגוט יסדה אותה ואמא שלו המשיכה לנהל אותה עד שנפטרה בגיל 95 בשנות השבעים של המאה הקודמת. מה יהיה עליה אחריך, אני תוהה, והוא מושך בכתפיו. כבר מדברים על בניית מלון על האדמה. הרשתות הגדולות תופסות את מקום החנויות הקטנות הוא כועס, והפוליטיקאים לא לוקחים את האדם הקטן בחשבון, אבל הכעס שלו לא חד אלא מובס. ואתה, אני שואלת, מה יהא עליך? אני רוצה לטייל בעולם, הוא אומר. מאיפה את? ישראל, אני מודה. פניו אורות. אני אבוא לבקר, מבטיח לי האיש.

אני עושה עוד סיבוב בחנות, מנסה לראות מה עוד אני יכולה לקנות, ולו רק כדי להביע סולידריות. ליד הקופות אני רואה פאי פקן בחבילות אישיות תוצרת בית, ואני מוסיפה אריזה אחת לעגלה שלי. אני שבה וחולפת על פני המדפים ואז רואה אותו. לפני שנה כשנסענו לארצות הברית ביקשה ממני הבת שלי נייר הקפאה של ריינולדס. מסתבר שהוא משמש לגזירת דוגמאות לתפירה, משהו שקשור עם העובדה שצד אחד שלו משוח בשכבת שעווה דקה שניתן לגהץ אותה, לא ממש הבנתי את הפרטים הטכניים, אבל אין להשיג בארץ. באמת שניסינו. נסענו עד למקדש הצרכנות האמריקאי, וולמרט, ועברנו על פני המדפים שהכילו נייר עטיפה ריינולדס, ניילון אוטם ריינולדס, נייר כסף ריינולדס, אבל לא נייר הקפאה. שבנו אז בלי נייר הקפאה לארץ, וחשבנו שאולי הפסיקו לייצר את המוצר. בחנות הקפואה בזמן, עם המבחר הכי דל פרוס על פני מדפים ריקים ברובם אני רואה לפתע מספר חבילות של Reynolds Freezer paper, ואחרי שאני מוודאת שאכן מדובר במוצר המבוקש ההוא אני ניגשת עם כל השלל שלי לקופה. שישה דולר ושלושה עשר סנט עלה לי הכל ביחד, וקיבלתי גם ברכה מיוחדת מהנכד של מרגוט, בעצמו כבר לא ילד. שיהיו לך חיים ארוכים ובריאים כמו אמא שלך, אני נפרדת ממנו לשלום, ומשאירה מאחורי את פיסת האמריקנה הנדירה הזו כשאני יוצאת וסוגרת את דלת העץ המתקלפת.