שיפתח עלי, שיפתח

השמיים בצבע תכלת עזה, מנוגדת לגווני החום והצהוב המדבריים, ולכתמים הירוקים שמנקדים את הנגב. אני ממלאה את הריאות מלוא אוויר, ומתענגת על קרני השמש המלטפות. בכל זאת אני לובשת סוודר צמוד חם, כי בגובה 4 ק"מ קר.

סיפור בסוגריים א:

לפני 15 שנה הגשמתי חלום, ויצאתי לקורס סקי. הייתי עם הבן הצעיר, אז בן 10, ונסענו יחד לאתר סקי דרג ב' בצ'כיה במבצע. ביום הראשון הצטרפתי לקבוצת מתחילים, כולם צעירים ורעננים. למדנו לטפס במדרון מושלג בצעדי  סרטן צדדיים זהירים, טיפוס איטי ומייגע של עשר דקות שנגמר תוך עשר שניות בגלישה מהירה, המגלשיים פונים במשולש כמו חץ קדימה, תוך שאני מנסה לשלוט בתנועה וליפול בחן יחסי. כך ביליתי את כל היום הראשון, בטיפוס עקשן, גלישה עקומה וחוזר חלילה. בסוף היום הגוף כאב לי במקומות שלא ידעתי כלל שהם קיימים. הבנתי שמאוד קשה ללמוד כישור פיזי חדש בקבוצה של צעירים כשגילך כפול משלהם. בעיקר הבנתי שאני צריכה מדריך פרטי. למחרת עלינו המדריך ואני ברכבל למסלול הכחול, וירדנו בהדרגה, כשהוא אוחז בחבל שקשור למותני. עד סוף אותו השבוע הצלחתי לרדת איתו גם את המסלול האדום, וחשבתי שהשתלטתי על העניין. רק כך אני מסבירה את העובדה שכשנגמר השבוע, במקום לחכות לבן, לחזור למלון, לארוז את החפצים ולצאת לשדה התעופה, עליתי לבד ברכבל וירדתי בגלישה עצמאית. היבריס או סתם ניסיון לבחון את הכישור החדש שלי, הירידה האחרונה ההיא הסתיימה בנפילה כואבת בשלג מלווה בקול 'קנאק' מוחשי מאוד מהברך הימנית שלי. את הדרך חזרה הביתה אני זוכרת במעורפל, מבעד לקוקטייל של משככי כאבים. הכאב היה נורא. חזרנו הביתה, הבן עם עיניים נוצצות ואני מדדה על רגע אחת, מועדת לניתוח בברך לתיקון הרצועה הקרועה ולשבועות של הליכה על קביים. הבן הבכור אמר לי אז: מהר לפני שאת מסיימת את משבר גיל הארבעים שלך, בואי נצא לצניחה חופשית. זה לא קרה.

האחיינית שלי, הבת של אחותי, שמעה את הסיפור ולבת המצווה שלה היא ביקשה ממני צניחה חופשית.

מזג האוויר מושלם. האתר בשדה תימן, ליד חצרים ובאר שבע, החזיר אותי לצבא: ביתנים טרומיים, קפטריה עם שולחנות פלסטיק שמוכרת נקניקיות, ורמקול שמכריז את שמות האנשים שהגיע תורם לצנוח. האחיינית שלי בהיי. אני מתכוונת לשיר 'I believe I can fly", היא מגלה לי. אנחנו מוכרזות, וניגשות לחדר ההכנה. היא הצעירה ביותר בחבורה, אני המבוגרת ביותר. רוב הצונחים בשנות העשרים המוקדמות שלהם, ובקבוצה שלנו הם גם זוגות זוגות. אני קצת תוהה איך זה בילוי זוגי כשאת רתומה למדריך שצמוד אליך מאחור ואין לך קשר לבן הזוג שרתום בעצמו למדריך אחר. אנחנו מובלים לפתח האחורי של המטוס ועולות בכבש לבטן שלו. יושבים על הרצפה. האחיינית שלי ואני ראשונות ואני שמחה. עדיף להיות הראשונה שקופצת ולא לראות קודם את האחרים נעלמים באוויר.

סיפור בסוגריים ב':

בכיתה י"ב יצאתי לטיול ברמת הגולן עם שוקי הגבוה. שוקי ואני עומדים על דרגש האבן הבולט לפני הקפיצה מן המפל המדהים ביהודייה. שוקי היסס. אני לא. קפצתי בלי בעיות, עפה בנפילה את 8 המטרים לתוך הבריכה הירקרקה, מרגישה את הצלילה במים הקרירים שבבת אחת משתיקים את כל רעשי הרקע. שנה אחר כך יצאנו שלוש מדריכות מבית ספר שדה לרגילה משותפת. נלך את היהודייה, אני מציעה, אין בעיה לעבור את המפל. אני כבר קפצתי. אראה לכם איך עושים את זה. כשהגענו לאותו דרגש האבן עם אותם מים ירקרקים מנצנצים למטה, קפאתי. הפעם השנייה קשה הרבה יותר. אחרי לבטים ארוכים קפצה אחת החברות ראשונה, ואחריה השניה. אני קפצתי שלישית, ורק כי באמת לא היתה שום דרך אחרת, ולא יכולתי לחזור אחורנית. ליהודייה לא חזרתי שוב, ונדמה לי שהיום הקטע כולו סגור למטיילים.

המדריך שלי מבקש שאשען עליו, ומחבר את כל הרצועות אליו. אני מביטה לימיני אל עבר האחיינית. היא לא מראה סימני פחד, רק התרגשות גדולה. אני בוחנת את עצמי: לא מפחדת. האוויר מתמלא בריחות של דלק מטוסים, והמטוס יוצא לדרך. בגלל שאנחנו יושבות בקצה בטן המטוס אני רואה דרך הסדקים שברצפה את המסלול רץ תחתינו ואחר כך אנחנו באוויר. פחד טיסה דווקא יש לי, אבל הפעם אני מתמקדת בעובדה שאני ממריאה שרועה על הרצפה, נשענת על המדריך, ושוכחת עד כמה זה לא הגיוני שצינור מתכת יתרומם באוויר לגובה של קילומטרים. בגובה 10 אלפים רגל החלק האחורי של המטוס נפתח לפנינו כמו לוע של לוויתן אווירי. זה כל כך יפה, האוויר הקר, השמיים הכחולים עד האופק הרחוק, המדבר שמשתרע הרחק מתחתינו. אני לא מפחדת. בגובה הזה נפילה היא לא ממש מוחשית, והנוף נראה כמו תמונה שפרושה לפנינו. נפילה ממטוס זו גם לא חוויה שהזיכרון מכיר, ואין לפחד זיזים להאחז בהם. בואי, אומר לי המדריך, תשבי על הקצה עם הרגליים באוויר. שניה לפני, הוא שואל אם אני רוצה סלטה בירידה, ואני מהנהנת. כן. אני עוד מספיקה להעיף מבט באחיינית שלי שצמודה למדריך שלה, עומד מאחורינו, והפנים שלה חיוורים לגמרי, ושניה אחר כך אנחנו מחוץ למטוס, השמים מול עיני ואחר כך המדבר, ואנחנו נופלים במהירות מדהימה. בראש שלי עובר המשפט שאומר 'דובי דב' לאמא שלו אחרי שנפל מהעץ: אמא, עפתי מצמרת העץ עד לרצפה. המדריך טופח לי פעמיים על הכתף, וזה האות לשחרר את הידיים שאחזו ברתמה ולהרגיש את התעופה בנפילה הזו.

אחר כך המצנח נפתח והמהירות מתמתנת מאוד, ואנחנו פונים ימינה ושמאלה, והוא מצביע על באר שבע, ועל רהט, וחצרים, ואני מצביעה על להקת אָיוֹת שדואה בטרמיקה מתחתינו. איזה כיף לזהות אָיוֹת מלמעלה. אחרי חמש דקות של רחיפה אנחנו נוחתים, ואני ניגשת לאחיינית שלי ומחבקת אותה, שתינו קופצות במקום מהתרגשות. האדרנלין מחפש לו מוצא מן הגוף בצחוקים ובקפצוצים ובחיבוקים. החיוך לא עוזב את הפנים.

האחיינית מעלה את הסרטון שלה לרשת. מיד היא מקבלת המון לייקים ולבבות, ותגובה של בת הדוד שלה, בת אחי, אף היא בגיל בת מצווה ששואלת מתי אני אקח גם אותה לצניחה.

מטוס לנחיתה חופשית ינואר 2019
זה ציפור או מטוס?
מטוס נטע ינואר 2019
האחיינית שרה I believe I can fly
מודעות פרסומת

דיון משפחתי עם רִגְשׁונים*

* (על פי האקדמיה ללשון העברית: פרצוּפוֹנים; בלועזית: אֵמוֹטִיקונים או בקצרה אמוג'ים)

דיון בווטסאפ המשפחתי. הבן הבכור שולח לינק שמוביל לראיון איתו שהתפרסם לא מזמן. הבן הצעיר מצטט משפט מהראיון שבו הבכור מספר על העזרה של הצעיר בבייביסיטינג, ומוסיף אייקון של סמיילי הפוך ומילה אחת: 'סלב' 🙃. הבן האמצעי, אבי התאומים, שולח אייקון מרים גבה ומגרד בסנטר ושואל אם אפשר להעזר בשירותיו גם כן 🤔. הצעיר מגיב שהבכור משלם לו בויסקי, והאמצעי, הילד הכי סחי בעולם, מבטיח שאפשר לסדר משהו.

הבת מאושרת מהאיזכור שלה בכתבה: הבכור סיפר שלמרות שהיא צעירה ממנו, הוא פונה אליה ליעוץ בענייני ילדים, כי יש לה ארבעה, והיא ממש אוהבת את זה, ומי יודע עוד כמה בדרך. ריגשת אותי, היא כותבת בווטסאפ המשפחתי ומוסיפה אייקון עם לבבות בעיניים 😍. האמת שהדברים ריגשו גם אותי. קודם אני מבררת אם הוא יודע משהו קונקרטי לגבי תוכניות ילודה בהמשך; הוא לא. ואחר כך אני נזכרת כמה הם רבו כשהיו ילדים. שנה ושלושה חודשים מפרידים ביניהם, וכל דבר שהוא עשה היא עשתה גם כן. הרבה פעמים טוב יותר ולפעמים גם מוקדם יותר. הוא היה מגיב בשנאה טהורה ומזוקקת, ופעם אמר לה בארס: אני רוצה להוציא לך את העיניים אחת אחת בכפית. הוא היה בן חמש כשאמר לה את זה, בכוונה מלאה, תמיד ילד כן וישיר. איזה כיף לראות את היחסים ביניהם היום.

אחר כך כשנולדו האחים הקטנים היא התחברה עם השלישי, וכשהיתה בת שש והוא בן שלוש לימדה אותו לקרוא. הגדול התחבר עם הרביעי, שניהם פורקי עול ופורצי מסגרות. בטיול הגדול בסוף השנתיים של פוסט הדוקטורט בארה"ב, כשהיינו בפארק השעשועים הרשי, הרשינו להם להסתובב בעצמם בין המתקנים לפי בחירתם במסגרת זמן קבועה מראש. חילקנו אותם לזוגות ולכל זוג נתנו מכשיר קשר. הכלל היה שאי אפשר להפרד, ואת המתקנים צריך לעשות ביחד. סידרנו את הגדול עם השלישי, ואת הבת עם הצעיר. הגדול לקח את הבן השלישי למתקן 'הדוב הגדול' – רכבת הרים אימתנית שהרוכב בה מחובר אל המסילה מלמטה באמצעות ריתמה, הרגליים מתנופפות באוויר, והיא מסובבת את האנשים קדימה והפוך ומסובבת אותם שלוש מאות שישים מעלות, הראש למטה והרגליים למעלה. הילד השלישי – להזכירכם, בעל פחד גבהים – חזר מהמתקן הזה בקושי נושם ולבן כמו סיד. למה הסכמת, שאלתי אותו והוא ענה שלא רצה לדפוק את אחיו הגדול כי אסור להם להפרד והגדול כל כך רצה. איך הצלחת, שאלתי, והוא ענה: עצמתי את העיניים מההתחלה ועד הסוף.

כשהגדול נשאל בריאיון מה הוא זוכר מהאוכל מהבית התשובה מעלה חיוך על שפתי: דייסת סולת. דייסת סולת זה במחלקה שלי, אבל השותף הוא המבשל המעולה, זה שאחראי על האוכל המיוחד, הטעים. הילדים היו מביאים חברים הביתה לאכול בהפסקת הצהריים, ואחרי שהשותף היה קוסם להם ארוחה מטורפת יש מאין הם היו מהנהנים בשביעות רצון ואומרים לחברים 'אמרנו לכם'. השותף מכין אוכל מהלב, והוא אוהב להאכיל, להפתיע, לנסות תחומי מטבח חדשים. רשימה חלקית: מרקים סמיכים, עישון בשרים, הכנת נקניקיות, פרליני שוקולד, סושי עם טוויסטים, סביצ'ה דג, עלי גפן ממולאים. בכל תחום הוא מתעניין, קורא, רואה סירטונים, מזמין את המכשירים ואת חומרי הגלם הטובים ביותר והופך למומחה, ואז מאלתר ומשנה. השבוע היינו בחתונה של בן של חברים, והוא התנדב להיות אחראי על ההאכלה של הרוקדים באפטר-פרטי. מאחת בלילה עד ארבע לפנות בוקר הוא הוציא לרוקדים עראייס, שיפודי לבבות, נתחי אנטריקוט, ושוארמה הודו שהסתובב על מתקן גריל קפריסאי מיוחד עם מנוע חשמל. המפיק של החתונה שאל אותו אם הוא מעוניין להשכיר את שירותיו לאירועים אחרים שהוא מפיק, הוא ישמח לשתף פעולה.

השותף כותב בווטסאפ: 'דייסת סולת??? בחיים אני לא מבשל לכם יותר!!! בחיים!!!' ומוסיף אמוטיקון זועם 😬. השותף שונא אנשים שכותבים סימני פיסוק מרובים, והוא גם כמעט שלא משתמש בריגשונים, והתגובה שלו אכן מבהילה. למחרת הבן מגיע פיזית לשותף לעבודה ומכביר הסברים, תירוצים והתנצלויות: לא הבינו אותו נכון, הוא אמר שהוא לא זוכר מנה ספציפית כי אבא היה מגוון כל הזמן, ואיזה אוכל נפלא הוא עשה, אבל לכן המנה שהוא זוכר מהילדות זה דייסת סולת.

emoj