דיון משפחתי עם רִגְשׁונים*

* (על פי האקדמיה ללשון העברית: פרצוּפוֹנים; בלועזית: אֵמוֹטִיקונים או בקצרה אמוג'ים)

דיון בווטסאפ המשפחתי. הבן הבכור שולח לינק שמוביל לראיון איתו שהתפרסם לא מזמן. הבן הצעיר מצטט משפט מהראיון שבו הבכור מספר על העזרה של הצעיר בבייביסיטינג, ומוסיף אייקון של סמיילי הפוך ומילה אחת: 'סלב' 🙃. הבן האמצעי, אבי התאומים, שולח אייקון מרים גבה ומגרד בסנטר ושואל אם אפשר להעזר בשירותיו גם כן 🤔. הצעיר מגיב שהבכור משלם לו בויסקי, והאמצעי, הילד הכי סחי בעולם, מבטיח שאפשר לסדר משהו.

הבת מאושרת מהאיזכור שלה בכתבה: הבכור סיפר שלמרות שהיא צעירה ממנו, הוא פונה אליה ליעוץ בענייני ילדים, כי יש לה ארבעה, והיא ממש אוהבת את זה, ומי יודע עוד כמה בדרך. ריגשת אותי, היא כותבת בווטסאפ המשפחתי ומוסיפה אייקון עם לבבות בעיניים 😍. האמת שהדברים ריגשו גם אותי. קודם אני מבררת אם הוא יודע משהו קונקרטי לגבי תוכניות ילודה בהמשך; הוא לא. ואחר כך אני נזכרת כמה הם רבו כשהיו ילדים. שנה ושלושה חודשים מפרידים ביניהם, וכל דבר שהוא עשה היא עשתה גם כן. הרבה פעמים טוב יותר ולפעמים גם מוקדם יותר. הוא היה מגיב בשנאה טהורה ומזוקקת, ופעם אמר לה בארס: אני רוצה להוציא לך את העיניים אחת אחת בכפית. הוא היה בן חמש כשאמר לה את זה, בכוונה מלאה, תמיד ילד כן וישיר. איזה כיף לראות את היחסים ביניהם היום.

אחר כך כשנולדו האחים הקטנים היא התחברה עם השלישי, וכשהיתה בת שש והוא בן שלוש לימדה אותו לקרוא. הגדול התחבר עם הרביעי, שניהם פורקי עול ופורצי מסגרות. בטיול הגדול בסוף השנתיים של פוסט הדוקטורט בארה"ב, כשהיינו בפארק השעשועים הרשי, הרשינו להם להסתובב בעצמם בין המתקנים לפי בחירתם במסגרת זמן קבועה מראש. חילקנו אותם לזוגות ולכל זוג נתנו מכשיר קשר. הכלל היה שאי אפשר להפרד, ואת המתקנים צריך לעשות ביחד. סידרנו את הגדול עם השלישי, ואת הבת עם הצעיר. הגדול לקח את הבן השלישי למתקן 'הדוב הגדול' – רכבת הרים אימתנית שהרוכב בה מחובר אל המסילה מלמטה באמצעות ריתמה, הרגליים מתנופפות באוויר, והיא מסובבת את האנשים קדימה והפוך ומסובבת אותם שלוש מאות שישים מעלות, הראש למטה והרגליים למעלה. הילד השלישי – להזכירכם, בעל פחד גבהים – חזר מהמתקן הזה בקושי נושם ולבן כמו סיד. למה הסכמת, שאלתי אותו והוא ענה שלא רצה לדפוק את אחיו הגדול כי אסור להם להפרד והגדול כל כך רצה. איך הצלחת, שאלתי, והוא ענה: עצמתי את העיניים מההתחלה ועד הסוף.

כשהגדול נשאל בריאיון מה הוא זוכר מהאוכל מהבית התשובה מעלה חיוך על שפתי: דייסת סולת. דייסת סולת זה במחלקה שלי, אבל השותף הוא המבשל המעולה, זה שאחראי על האוכל המיוחד, הטעים. הילדים היו מביאים חברים הביתה לאכול בהפסקת הצהריים, ואחרי שהשותף היה קוסם להם ארוחה מטורפת יש מאין הם היו מהנהנים בשביעות רצון ואומרים לחברים 'אמרנו לכם'. השותף מכין אוכל מהלב, והוא אוהב להאכיל, להפתיע, לנסות תחומי מטבח חדשים. רשימה חלקית: מרקים סמיכים, עישון בשרים, הכנת נקניקיות, פרליני שוקולד, סושי עם טוויסטים, סביצ'ה דג, עלי גפן ממולאים. בכל תחום הוא מתעניין, קורא, רואה סירטונים, מזמין את המכשירים ואת חומרי הגלם הטובים ביותר והופך למומחה, ואז מאלתר ומשנה. השבוע היינו בחתונה של בן של חברים, והוא התנדב להיות אחראי על ההאכלה של הרוקדים באפטר-פרטי. מאחת בלילה עד ארבע לפנות בוקר הוא הוציא לרוקדים עראייס, שיפודי לבבות, נתחי אנטריקוט, ושוארמה הודו שהסתובב על מתקן גריל קפריסאי מיוחד עם מנוע חשמל. המפיק של החתונה שאל אותו אם הוא מעוניין להשכיר את שירותיו לאירועים אחרים שהוא מפיק, הוא ישמח לשתף פעולה.

השותף כותב בווטסאפ: 'דייסת סולת??? בחיים אני לא מבשל לכם יותר!!! בחיים!!!' ומוסיף אמוטיקון זועם 😬. השותף שונא אנשים שכותבים סימני פיסוק מרובים, והוא גם כמעט שלא משתמש בריגשונים, והתגובה שלו אכן מבהילה. למחרת הבן מגיע פיזית לשותף לעבודה ומכביר הסברים, תירוצים והתנצלויות: לא הבינו אותו נכון, הוא אמר שהוא לא זוכר מנה ספציפית כי אבא היה מגוון כל הזמן, ואיזה אוכל נפלא הוא עשה, אבל לכן המנה שהוא זוכר מהילדות זה דייסת סולת.

emoj

מודעות פרסומת

זרים ברכבת

שני זרים יושבים זה מול זו ברכבת. בואו נתעכב רגע על המילה 'זרים'. יותר משהם זרים זה לזו, הם זרים לארה"ב הגדולה ורחבת הידיים, לאוויר הקר שמכאיב כשנושמים אותו, לשבילי האוניברסיטה הקפואים החוצים את מרבדי השלג שמסתיר תחתיו את הדשא. באופן פרדוקסלי, הזרות המשותפת אינה מרחיקה ביניהם אלא דווקא מקרבת אותם, מסירה את המחסומים, מעלימה את השריון ששאר האנשים ברכבת עוטים גם כשאפיהם מפשירים והם מסירים את מעיליהם הכבדים ומתרווחים במושביהם. הזרות גורמת להם לעשות משהו שאף אמריקאי לא היה מעלה על דעתו לעשות- הם מדברים. הוא שואל אותה על הספר שהיא קוראת והיא מבררת מנין הוא ומה הוא לומד. לעתים רחוקות מאוד שני מבוגרים זרים מתחברים. הם נעשים חברים.

הוא אנדרו, הודי שבא להרוורד ללימודי דוקטורט על מלגת מצטיינים. די מהר הוא חווה משבר שאני מכנה סינדרום הרוורד, המשבר שפוקד את הסטודנטים באוניברסיטאות 'ליגת הקיסוס' שהיו הילדים המבריקים כל אחד ב'כפר' הקטן שלו. כשחברי האחוזון העליון יושבים בכיתה שכולם בה מצטיינים, הם מגלים פתאום שבין שאר המבריקים הם כבר לא פתית השלג הזוהר ביותר. הדימוי העצמי שלהם מתערער, והם צריכים להתאים מחדש את תפיסת העצמי שלהם למציאות החדשה. ולמרות הקשיים והמשבר שהוא עובר, כשאנדרו מדבר איתי על נושא הדוקטורט שלו אני רואה את האש הפנימית בוערת. די מהר אנחנו מאמצים אותו ואת מרגרט אשתו למעגל המשפחתי שלנו. עם מרגרט ההולנדית אין לי שום דבר משותף. בעבר התפרנסה מדוגמנות שיער, וכשהיא מספרת לי את זה אני ממקדת את מבטי בשיער הבלונדיני הארוך שלה ומנסה לדמיין אותה תחת ידי ספרים שמעצבים ממנו תסרוקות. אך בעת ההיא תקפה אותה איזו מחלה אוטואימונית שגרמה לה להתנפח, והיא מסתגרת בבית עם הפרי השחום הנחמד שנולד להם, קומר. הילדים שלי מתים על קומר הקטן, חמוד ומתוק ומשתף פעולה עם הניסיונות שלהם לעצב לו זנב מצעיף וללמד אותו לשיר בעברית. עם אנדרו, שנולד הינדי והתנצר יש לי ולשותף שיחות מענגות על היסטוריה צבאית, פילוסופיה, דתות ואמונה, כלכלה ופוליטיקה.

לשבועיים האחרונים שלנו בארצות הברית תכננו טיול משפחתי ארוך ברכב: לחזות בשחזור קרב גטיסברג, לבקר בארץ האמיש ובמבוך תירס, לגעת בפעמון החירות ולעלות על המתקנים בהרשי פארק. גרנו בבית שכור של משפחה שניסתה לעלות ארצה. בעלת הבית הייתה קריקטורה של אישה יהודיה מפונקת שעסקה בעיקר בתיחזוק הגוף שלה (ציפורניים- שיער- שיזוף מלאכותי) ובתיאום חברות שונות שתיפעלו את הבית שלה (רשימה חלקית: חֶברה שמנקה את הבית; חֶברה אחרת שמנקה חלונות בלבד; מנוי על פינוי שלג מהחניה ומשביל הגישה לבית; חֶברה שקוצרת את הדשא; חֶברה שבאה לנתק את הממטרות בסתיו ולחבר אותן מחדש באביב). היה ברור לנו שניסיון העליה לארץ הקטנה עם השפם יסתיים בהכרח בריצה מהירה חזרה לחיק החמים של הבית האמריקאי שלה ושירותיו הנלווים, ואכן עם תום החוזה בעלת הבית על משפחתה היו בדרך הביתה. היינו צריכים לפנות את הבית ערב הנסיעה, ולשם כך שכרנו יחידת איחסון לשמירת החפצים וכלי הבית שהצטברו לנו במשך השנתיים. חלק יישארו בארה"ב ויעברו לידי חברים שתכננו להגיע לאותה עיירה ליד בוסטון, וחלק יישלח לארץ. הייתי צריכה לארוז את הבית ולמיין את הדברים: מה שנחוץ לטיול יכנס לתיקים שיועמסו על גג האוטו; לארגן ארגזים לאיחסון ולסמן ארגזים למשלוח, ולהכין גם את המזוודות לטיסה לארץ. את כל זה היינו צריכים להספיק בלחץ של היום האחרון, כי היו לי עניינים לסגור גם באוניברסיטה, וכי ככה אנחנו.

בעלת הבית הגיעה הביתה במפתיע ערב לפני הפינוי. לזה לא ציפינו. הפה שלה נפער. בתחילה בדממה, ואחר כך במשפטים של כעס ויאוש מלווים בנפנוף ידיים. הייתי צריכה ממש לצעוק עליה שתרגע, שאנחנו לא אשמים שהיא באה ערב קודם, שתתאפק עם הטלפון לחברת הניקיון כי אם היא תרצה היא תמיד תוכל להזמין חברת ניקוי למחרת, שאנחנו מסוגלים לסדר את מה שנראה כמו בית שעברה בו סופה ולהחזיר לה אותו נקי ומסודר כמו שהתחייבנו. היה לנו לילה שלם להתארגן, ואנחנו טובים בלילות לבנים לחוצים כאלה, וגם הילדים היו מיומנים לגמרי בתרגול המשפחתי של הכנת מסדר ברגע האחרון וידעו להתגייס לעזרה בשעות חירום משפחתיות. ובתוך כל הארגזים והבגדים והרהיטים והנסיעות הלוך ושוב ליחידת האיחסון, הופיע אנדרו.

האינסטינקט הראשון שלי היה להגיד לו ללכת. אבל הבטתי בפניו הנפולים והאפורים והכנתי לו במקום כוס תה גדולה. אתה תדבר ואני אמשיך לארוז, הצעתי לו. אנדרו הגיע מתחנת המשטרה. אין לו לאן ללכת. האם הוא יכול לישון אצלנו? הם לא נותנים לו לחזור הביתה. אסור לו לראות את קומר. מרגרט הגישה נגדו צו הרחקה. נדרש זמן ומספר שאלות שלי עד שאנדרו הצליח להבהיר מה גרם לכל הסערה: הוא איים לרצוח אותה. אבל הוא לא התכוון, בוכה אנדרו, הוא לא באמת ירצח אותה, הוא לא אלים. זה רק דיבורים. הוא לא באמת. וכעת הוא איבד את הכל.

זכרון הלילה ההוא הוא בליל של איחסון ואיכסון, ארגזים ודמעות. אנדרו הבוכה והשבור גויס למאמץ ועזר לי לסחוב דברים מהבית לאוטו, מהאוטו ליחידת האיחסון. למחרת הגיעה בעלת הבית בשעה הנקובה, ובפעם השניה תוך 12 שעות ראיתי את הפה שלה נפער בהפתעה. עברנו חדר חדר, מהסלון הכחול לסלון הצהוב המנוילן וממנו לסלון הורוד. עלינו לקומת חדרי השינה וירדנו לקומת המרתף, והיא לא שמה לב לאורח ההודי שישב בשקט עם הילדים בחוץ אחרי ליל הסערה, לצד המכונית הארוזה לטיול הגדול. הסענו את אנדרו לתחנת הרכבת, איחלתי לו שיצליח לסדר איכשהו את הבלאגן שהם החיים שלו ונפרדנו.

אתמול קיבלתי ממנו מייל, אות חיים ראשון אחרי כל השנים הללו. שלום, כותב לי אנדרו. זוכרת אותי? מרגרט חזרה עם קומר להולנד. אנדרו חזר להודו. בהודו פגש אישה שוודית, ועבר איתה לשוודיה. כעת הוא חי בשוודיה, עוסק בפרוייקטים חינוכיים שונים. הוא בקשר עם קומר. לקומר יש ילד. לאמא של בת זוגו של קומר יש חבר חצי יהודי. בקיץ, כשביקרתי אותם, כותב לי אנדרו, הזכרתי אתכם. וידעתי שהגיע הזמן ליצור קשר. מצאתי אותך דרך האוניברסיטה.

אני מגגלת את שמו של אנדרו, ומגלה אותו באתרים שוודיים של יוגה ושל מיינדפולנס. בתמונות הוא יושב בישיבת לוטוס בהבעה שלווה, וקבוצה גדולה של שוודים נושאים את פניהם אליו.

sean Gadoury nostalgia
Sean Gadoury, Nostalgia, 2016

'תחת עינו': סיפורה של שפחה

"איננו משקיפים לאחור לאורך הזמן, אלא כלפי מטה דרכו, כמו מבעד למים. לפעמים צף ועולה משהו אל פני השטח, לפעמים צף משהו אחר, לפעמים שום דבר. דבר אינו נעלם." (מתוך "עין החתול" מאת מרגרט אטווד, עמוד 17)

כשהגעתי לארצות הברית לפוסט הדוקטורט, הייתי אחרי שבע שנים רזות ושדופות,
שבהן לא קראתי דבר שלא היה קשור ישירות לדוקטורט שלי. נכנסתי לספריה המקומית כמו
אדם שחצה את מדבר הסהרה וניזון במשך שנים רק מכרסום שיחי מלוח, והוא פוסע לתוך שוק
סואן שדוכניו עמוסים כל טוב. הריחות והצבעים תקפו אותי מכל עבר. הייתי מורעבת.
רציתי לקרוא ספרות, סתם ספרות יפה יותר או פחות, לא מאמרים, לא ספרים עיוניים
בתחום מחקרי או משיקים לו. אני קוראת מהר, ועטתי כמו נחיל ארבה על מדפי הספריה,
מחסלת ספרים בזה אחר זה. הבחירה היתה אקלקטית לגמרי, ואת רובם שכחתי.

על הסופרת מרגרט אטווד לא שמעתי לפני כן. גיליתי אותה במקרה במדפי הסופרים שמתחילים באות A, ואותה לא שכחתי. אהבתי את הביקורת של אטווד על התרבות האמריקאית; זיהיתי הרבה מהאיפיונים של ארצות הברית הגדולה שהיא שרטטה מנקודת המבט של האאוטסיידרית. בשנה ההיא נתקלתי לראשונה בספרה The Handmaid's Tale  – סיפור מצמרר למדי על דיסטופיה אנטי נשית. מודה שכבר אז, בקריאה הראשונה, הסיפור הרשים אותי, אבל לרשימת ספרי החובה שלי נכנס דווקא ספר אחר של אטווד, 'עין החתול' The Cat's Eye שאותו כתבה ב 1988. זהו סיפור מורכב ומתוחכם שמנתח את העבר הטראומתי של אמנית קנדית ששבה לטורונטו, העיר שבה חוותה התעללות קשה בילדותה, לתערוכה רטרוספקיטיבית של יצירותיה. 'עין החתול' הוא ספר על התעללות והשלכותיה על הקורבן, אולם באופן מפתיע ההתעללות הקשה שעמה נדרשה גיבורת הספר להתמודד בילדותה לא היתה מטעמו של מורה פדופיל או מבוגר.ת אחר שבמקום
להגן בגד ופגע. ב'עין החתול' ההתעללות היתה בגידה שעלתה מלב הקשר של החברות והאהבה. המתעללות היו שלוש חברות של הגיבורה, ילדות בנות גילה שהיו חברותיה הטובות
ביותר, שברוע בלתי מובן פגעו בה וגרמו לה גם לפגוע בעצמה. אין ספרים רבים שמטילים
זרקור כל כך מדויק על תופעת ההתעללות של ילדות קטנות בחברה שלהן, ואטווד עושה את
זה בצורה כל כך חכמה ונכונה שילדים רבים שבגרו יכולים לזהות את עצמם בעלילה הקשה. המבקרים הצביעו על אופיו האוטוביוגרפי של הסיפור: אטווד כמו גיבורת הספר היתה בתו של חוקר חרקים (אנטמולוג) שנדד ברחבי קנדה כשהוא גורר איתו את משפחתו. עלילת הספר ממוקמת גם בזמן שבו גדלה אטווד, כשברקע סיפור ההתעללות מתרחשת מלחמת העולם השניה. אם 'עין החתול' הוא הגירסה הנשית והאישית של אטווד ל'בעל זבוב' של
ויליאם גולדינג, 'סיפורה של שפחה' נתפס כגירסה הפמיניסטית של 1984, וזה כנראה לא
מקרי שאטווד כתבה את הספר בשנת 1985. גם הביטוי שבו מברכים תושבי גלעד והשפחות זה
את זה 'תחת עינו' (under his eye) הוא רפרור ברור לביטוי 'האח הגדול עינו פקוחה' מ "1984", ואולי גם ב'עין החתול' שמרה אטווד על תחושת הרדיפה התמידית של הקרבן שלא מצליחה להתחמק מהעיניים הצופות בה. 'סיפורה של שפחה' מתאר עולם מזוהם ועקר שבו עצם המשך קיום האנושות מאויים כי נשים לא מצליחות להרות, ורק אחד מבין חמישה הריונות מסתיים בלידת תינוק בריא. בתנאים אלה משתלטת על ארצות הברית כת דתית פונדמנטליסטית קיצונית בשם 'בני יעקב' שמכוננת על שטחה של ארצות הברית לשעבר רפובליקה תאוקרטית צבאית. ב'גלעד', כפי שנקראת הרפובליקה החדשה, מאתרים את הנשים הפוריות ומשעבדים את גופן ואת מיניותן למשפחות שליטי המהפכה. אחת לחודש כשהשפחה מבייצת, משתתפים כל בני הבית בטקס הפיריון: האישה העקרה של המפקד יושבת על מיטתה, ראש השפחה בין רגליה וזרועותיה של השפחה אחוזות בידיה, ושתיהן, בנוכחות סגל המשרתים של הבית ממתינים למפקד. כשהוא מגיע הוא קורא את הפסוקים מספר בראשית המתארים את עקרותה של רחל ואת דבריה הנואשים: "וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי", כמו גם את הפתרון שרחל מציעה: "וַתֹּאמֶר, הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ; וְתֵלֵד עַל-בִּרְכַּי, וְאִבָּנֶה גַם-אָנֹכִי מִמֶּנָּה. וַתִּתֶּן-לוֹ אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה; וַיָּבֹא אֵלֶיהָ". המשרתת והנהג עוזבים את החדר והמפקד בא אל השפחה האחוזה בידי
האישה במטרה לעבר אותה. הטקס כולו עקר ממיניות. כל משתתפיו אנוסים למלא את תפקידם
כמי שכפאם שד, לבושים במלואם. כמו כל כת טובה השימוש בפסוקים המקראיים נועד להצדיק
מטרה מסומנת מראש והם נבחרים בפינצטה. שלא כמו בלהה וזלפה שהמקרא שידרג לחברות
שוות באגודת 'ארבע אמהות', אחרי השימוש ב'שפחות' כפונדקאיות מנתקים אותן מן הילד
ומן הבית והן מועברות לבית חדש ולמפקד חדש, כדי להתחיל מחזור מנצל חדש.

את השם שבחרה אטווד לספר, היא בנתה על פי המודל של מחבר 'סיפורי קנטרברי' מן המאה ה-14, צ'וסר, ששילב סיפורים מ'פי' דמויות שונות שעורכות מסע צליינות לקנטרברי: 'סיפורו של האביר', 'סיפורה של אם המנזר', 'סיפורו של האפסנאי'וכדו'. אטווד מתמקדת במספרת אחת. כמו
ב'עין החתול' שתכתוב 3 שנים אחרי כן, גם ב'סיפורה של שפחה' הגיבורה הראשית היא קרבן
נשי. אטווד במיטבה כשהיא נכנסת לראש של נשים שנפגעו והניסיון שלהן להתמודד עם
הפגיעה. העולם הדכאני שבו חיה הגיבורה של 'סיפורה של שפחה' (בספר היא נקראת Offred – שלפרד בתרגום לעברית, כי היא 'של' המפקד פרד) הוא שילוב מצמרר של גרמניה הנאצית, רוסיה הסטליניסטית ודיכוי נשים ומישטור לבושן והתנהגותן בערב הסעודית או באיראן. אולם
למרות שהספר נתפס כמניפסט פמיניסטי, לא רק גברים מדכאים את 'שלפרד' ומשפילים אותה.
גם בספר זה מרגרט אטווד מאירה, והיטב, את הנשים הפוגעות, לעתים לא פחות מהגברים.
החברה הפטריארכלית של 'גלעד', נוצרה על ידי נשים ולא רק על ידי גברים. אחת הדמויות
ה'נאציות' ביותר בסיפור היא 'דודה לידיה' שתפקידה להכין את הבנות ולהכשיר אותן
לתפקידן. על פי הסידרה סרינה ג'וי,  האישה של פרד, המפקד, היא מאדריכליות השיטה הנצלנית החדשה, ובמו ידיה היא כותבת את הכללים החדשים המפשיטים את הנשים מכל זכויותיהן הבסיסיות: מנשלים אותן מרכושן, ואוסרים עליהן לעבוד או לקרוא.

שתי בעיות עיקריות יש לי עם 'סיפורה של שפחה'. האחת עולה כבר מהספר: אטווד שרטטה חברה עתידית על בסיס זוועות העבר. היא הכריזה שאת כל הרכיבים בסיפורה
היא גזרה מן המציאות, כולל תליות וסקילות פומביות, גניבת ילדים, לבוש אחיד של נשים
המסתיר את נשיותן ואונס וילודה בכפייה. בחברה שבה חל איסור על הנשים לקרוא, אהבתי
את הדיוק בשידרוג משחק ה scrabble ממשחק של חנונים לתענוג אסור שמשמש
לפלירטוט. אולם החברה שהיא מתארת פרדוקסלית בדיוק בנקודה שהיא יצרה יש מאין: עולם שבו הילודה נפסקת לחלוטין. נסיבות אלה משרתות אותה לעניין ניצול הנשים, ומאפשרות לה להציב סוגיות של שליטת האישה על גופה במרכז, אולם לחברה שכזו יש השלכות אידיאולוגיות אחרות שאין להן שום ביטוי בספר או בסרט. בחברה שבה אין ילודה והאנושות בסכנת הכחדה אין לתאר זלזול כזה בחיי אדם. בסידרה במיוחד המוות אלים ונוכח, under his eye, בכל פרק ופרק, כי מוות מוכֵר כמעט כמו מין, והכי טוב לשלב בין השניים. זו נקודת תורפה של הסיפור שגם
הסידרה מפספסת לגמרי, תרגיל מחשבתי שראוי לדיון הרבה יותר מעמיק. חברה שחרדה לעצם
קיומה לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך ולטבוח בבניה ובנותיה כמו בחברות דכאניות רגילות מן העבר וההווה המוכרות לנו היטב.

הביקורת השניה שלי  נוגעת לסידרה בלבד. בעשרת הפרקים של העונה הראשונה (מבטיחים לנו כבר עונה שנייה, בלי קשר לספר) חרג כצפוי ברוס מילר, יוצר הסידרה, מעלילת הספר. אחת הבחירות השנויות ביותר במחלוקת בסידרה היתה לוותר לגמרי על האספקטים האנטישמיים והגזעניים של 'גלעד' שהיו קיימים במקור. השחורים בספר נקראים 'בני חם', ונשלחים לתחום מושב מיוחד. אך בסידרה לוהקה לתפקיד מוירה, החברה הטובה ביותר של הגיבורה, שחקנית שחורה (מצויינת, כמו כל יתר השחקנים), וגם בעלה של 'שלפרד' שחור ובתה מעורבת. אלא שהסידרה לא הלכה עם זה עד הסוף. שחורים וחומים משרתים את השלטון החדש ובזרועות הבטחון משרתים שוטרי משטר – הקרויים 'עיניים' – שחורים רבים, אולם בין ה'מפקדים' שוררת אחידות לבנה מובהקת, ולמעשה גם בקרב השפחות שהן גיבורות הסיפור. בניגוד לבחירה זו של הסידרה, שאותה תירצו בטענה שאי אפשר לעשות היום סרט שכולו לבן ולהתעלם מריבוי הצבעים בחברה האמריקאית, החברה שאטווד מתארת חייבת להיות גזענית כשם שהיא הומופובית ומיזוגנית, ועיקורה מרכיב זה מוריד מערכו של הסיפור וחיבורו למה שאנחנו מכירים מחברות דומות. יש לי גם בעיה עם חלק מן הפרטים שמילר הוסיף לסיפור, אותם חלקים של הסידרה שנראים כמו כניעה לתבניות הוליוודיות מוכרות ומאוסות, כמו פרק 7 למשל. לא אספיילר לכם אותו. אני די חרדה לאופייה של העונה השנייה שתחרוג לחלוטין ממסגרת הספר ותכתב כולה על ידי התסריטאים.

בעייה עקרונית קיימת גם בזמן הסיפור. בספר, גלעד והשפחות מתקיימים בעתיד כלשהו. בניגוד לחזון האורווליאני, סירבה אטווד לנקוב בשנה מדוייקת. בסידרה בחר ברוס מילר להעתיק את המציאות הדיסטופית של הסיפור לשנת 2017. אין ספק שזה חלק מסיבת הצלחת הסידרה, שיוצריה לא יכלו לנחש (ומנקודת המבט של הסידרה – לפלל) שתשודר בתקופה שבה יושב בבית הלבן גבר לבן שאוהב לאחוז בפוסי ולהתרברב על כך. אבל הבחירה למקם את 'גלעד' במציאות העכשווית, כולל התייחסויות לטלפונים ניידים ול'טינדר', מעוררת אי נוחות. כשאטווד כתבה את הספר ב- 1985 בעיות אי פריון היו ברובן בלתי פתירות, ילדי מבחנה היו קוריוז בלתי נתפס, ומניפולציות רפואיות כדי לפתור בעיות פוריות נסבו לכל היותר סביב קביעת הביוץ. רופאי נשים יודעים היום לעשות דברים שפעם היו נתפסים כמדע בדיוני: להפוך תא כלשהו מגוף הגבר לתא זרע; לקצור ביציות; להקפיא עוברים; להדביק אותם לדופן הרחם – וזו רשימה חלקית. היום יש
נשים בנות ארבעים בהריון מרובה עוברים, ומניפולציות גנטיות יכולות גם לקבוע את
בריאות העוברים ולא רק את מינם. לכל זה אין זכר מן הסתם בספר שניטע בעתיד מעורפל
כלשהו, והסידרה, שבחרה למקם את הסיפור במציאות של 'היום' מתעלמת מכך באופן שגורם
לי לנוע באי נוחות על כיסאי. מה, הם לא יודעים שהרופאים יכולים לעזור ואולי אפילו
לפתור את ה-בעיה?

אז האם לראות את הסידרה? כן, בהחלט. בעיקר כי היא משלבת עבודה חזותית מרהיבה, עם צבעים וקומפוזיציה מרשימים ואסטתיקה של הרוע, יחד עם משחק מעולה של כל הצוות ובראשם אליזבת' מוס המדהימה. אם מתעלמים מהפרדוקסים אפשר גם להנות מהסיפור, הנאה שמתקיימת למרות שהוא קשה ואלים ומציג מציאות לא פשוטה וממש לא מתוקה. ולבסוף,
לא פחות חשוב: רוצו לראות בזכות הזרקור על הסוגיות שהסידרה מעלה: הסכנה שבהשתלטות
של דיקטטורה על דמוקרטיה בעילה של פתרון בעיות אמיתיות; שנאת נשים; שליטת נשים על
מיניותן, על גופן ועל ילדיהן; תנאים של 'רחם להשכיר'; ניצול וזכויות הפרט. כולן סוגיות שמטרידות אותנו כי הן חיות וקיימות כאן ועכשיו, לא בעתיד דיסטופי כלשהו. כולן
סוגיות שתופסות אותך ברחם ולא מרפות גם אם אתה גבר.