נסים ונפלאות

עומר פוליצר, כל מי שאנחנו אוהבים.jpg

מתקפת עיטושים אוחזת בי, מנערת אותי ומטלטלת את כולי. אני יודעת שהתנגדות חסרת תוחלת, ומתמסרת לה, אוחזת בגליל הניר שלפני, קורעת ממנו פיסות ניר שנערמות לגובה לצד החבילה. בין התעטשות להתעטשות אני מתנצלת בפני האורחת, דמועת עיניים. היא יושבת מהצד השני של השולחן, ומנסה לומר שאני לא צריכה לדאוג, היא רגילה מהילדים. זה לא אותו דבר, אני מוחה, וכשהיא מחבקת אותי לפרידה אני מחבקת בזהירות בחזרה, נושמת הרחק מעבר לכתפיה.

הבן הצעיר הביא לראשונה את החברה החדשה לארוחת ערב שבת. פני השותף נופלים כשהוא שומע שגם היא צמחונית. 'לפחות היא לא אלרגית לעגבניות', מנסה הבן לנחם. 'בקצב הזה תצטרך עוד שלוש חברות עד שתשתקם לגמרי' רוטן השותף, ואני יורה בו מבט אזהרה. היא גבוהה מאוד. יותר גבוהה ממני, יותר מהשותף וגם גבוהה מהבן. אני אוהבת את הגובה שלה ואת הפנים שלה, מתוקים מאוד, וגם את התסרוקת שנערמת על ראשה, מוסיפה לה עוד כמה סנטימטרים נוספים, וחושפת זוג עגילי מתכת שמתנדנדים על תנוכיה. לקח לכולנו זמן להתאבל על החברה הקודמת, שהיתה בת בית אצלנו. אני חוזרת ומשננת את המנטרה שלימדה אותי השכנה המבוגרת שלי לפני עשרים שנה, שהיתה אמא לארבעה בנים: ברגע שהבנים שלי בחרו מישהי, היא מושלמת עבורי.

ערב קודם הבת הקפיצה את הנכדה הבכורה אלינו. לעתים נדירות בלבד אנחנו מקבלים זמן איכות עם נכד אחד בלבד, בלי תחרות, מאה אחוז של תשומת לב. אנחנו משחקות במשחק המישוש. בשתי שקיות בד אטומות אנחנו מניחות חפצים זהים. לוקח לנו זמן לעבור בבית ולמצוא את החפצים המתאימים, ואני מזכירה לנכדה שהם גם צריכים להיות שונים מבחינת המרקם והתחושה. אנחנו מכניסות לכל שקית מברשת שיניים, גרב, ספל פלסטיק, כפית, חלוק נחל מהעציצים שבמרפסת, בובה, פקק שעם, כפפת פלסטיק, אטב כביסה ועיפרון. הקטנה נהנית להסתובב בבית ולהציע חפצים נוספים שיוכלו להכנס לשתי השקיות, וכך מצטרפים גם שקית סוכר וניל, גליל ניר טואלט, שתי תחתיות לכוסות, שקית ניילון ריקה ומסרק קטן. תוך כדי אגירת החפצים אנחנו מכינות כרטיסיות. על כל כרטיסיה אנחנו רושמות את שם החפץ שהוכנס לכל אחת מהשקיות. ואז אנחנו מתיישבות זו מול זו, ערימת הכרטיסיות לפנינו, יד אחת בתוך שקית הבד. אסור להסתכל.

רגע, אומרת הנכדה. נשחק בלי מנצח. בלי מנצח, אני מסכימה. היא הופכת כרטיסיה, וקוראת את הכתוב בה. שתינו מתחילות לפשפש בתוך השקית בלי להסתכל. הראשונה ששולפת את החפץ הנכון זוכה בכרטיס. את החפץ מחזירים לשקית, וממשיכים לכרטיס הבא. כשכל הכרטיסים חולקו בין שתינו הקטנה מתעקשת לספור כמה כרטיסים השיגה כל אחת. אבל אמרנו בלי מנצח, אני מזכירה. בלי מנצח, היא מסכימה, אבל בכל זאת סופרת.

אחר כך אנחנו אוכלות עם השותף ארוחת ערב שהוא הכין לפי בקשתה: פסטה עם קבנוס. חסרה לה שן קדמית, וגם השניה מתנדנדת, והיא אוכלת עם השיניים האחוריות בלבד, ושותה בזהירות מכוס של גדולים. אחרי האמבטיה אני יושבת איתה על המיטה וקוראת לה סיפור. הנכדה כבר בכיתה א', וקוראת לבד, ואפילו מקריאה סיפורים לאחיה, אבל אני לא מוותרת על האינטימיות והקירבה שבהקראת סיפור לפני השינה. אני שולפת את העותק של 'ניסים ונפלאות' של לאה גולדברג שהיה פעם שלי. לאה גולדברג כותבת בגוף ראשון, ומציגה את עצמה בשם 'דודה של שומיש', האשה ששתי שיניה הקדמיות חסרות. קל לי להסביר לנכדה למה קוראים לה כך, אבל קצת יותר קשה להסביר למה שתי שיניה הקדמיות חסרות. בימינו שוב אין רואים אנשים מבוגרים חסרי שיניים. דודה של שומיש מתעטשת, וכשהיא מתעטשת 'רועד כל הבית וכל הישנים מתעוררים ואינם יודעים מה היה פה: רעידה אדמה או פצצה?', אני מספרת, ותוך כדי סיפור מתעטשת בעצמי. אני מצוננת מאוד, ונזהרת שלא להדביק את הילדה. כל הסיפור על ניסים ונפלאות פותח בהתעטשות אדירה שכזו שהעיפה את עציץ מלכת הלילה הנהדרת מאדן החלון לרגלי דודה יוכבד ושמלתה הלבנה המכובסת והמגוהצת של מרים.

החברה החדשה של הבן היא מורה בכיתה א'. היא באה מתחום של אמנות ומחול, ומכירה את הבן מחוג ציור ששניהם השתתפו בו לפני שנים רבות. אחרי שהם הולכים אני נזכרת ששכחתי לשאול איך נוצר המפגש המחודש. לא נורא. אשאל בפעם הבאה.

girl in bed.jpg

בואו לא נעשה מזה סיפור גדול

'האם תהיי מוכנה להתראיין בתוכנית על ההרצאה?' שואל אותי הקול בטלפון. אני מהרהרת. כבר הופעתי בעבר בתוכניות טלוויזיה. אלה תמיד תוכניות איזוטריות עם אחוזי צפייה מזעריים, כאלה שהגיל הממוצע של הצופים בהן הוא שמונים ומעלה. בעבר, עשיתי את זה כי, נו, טלוויזיה, וגם כי ההורים שלי שמחו לראות אותי, ואפילו היו לי כמה הפתעות לטובה. פעם עליתי במעלית עם פרופסור מהאוניברסיטה שלי שנכנס שניה לפני שהדלתות נסגרו ויחד איתו עלתה סטודנטית נאה. 'היית נהדרת אתמול' אמר הפרופסור, ואני תהיתי בלבי למה הוא לא מתאפק, ואיך הוא מרשה לעצמו להעיר לסטודנטית על בילוי של ליל אמש. 'אני מדבר אליך', הוא אמר, מיישיר אלי מבט. 'נו בתוכנית ההיא, ששודרה אתמול', הוא עונה למבט ההפתעה שנמרח לי על הפנים. מסתבר שאת התוכנית האיזוטרית ההיא שידרו באותו אמש בשידור חוזר, בלופ שנמשך עמוק לתוך הלילה, וכך הגדילו במאות אחוזים את הצפייה באותה תוכנית. אחד השומעים החופשיים שלי באותו יום ראה אותה גם כן. 'יש לי שאלה אחת אליך, אחרי שראיתי את התוכנית', הוא אומר לי, ואני משחזרת לי בראש במהירות את הדברים שאמרתי, ממתינה לשאלה עניינית. 'למה את לא מתאפרת ככה כל יום?'

הפעם אבא שלי, הצופה האדוק ביותר שלי, איננו. אבל אמא שלי עדיין מזהה אותי, גם אם במרבית הפעמים אני צריכה להזכיר לה את שמי. אולי ישמח אותה. אני מסכימה. אופיע בתוכנית כדי לקדם את ההרצאה. אני מקבלת הוראות הגעה: עדיף לא ללבוש צבע לבן מבריק או אדום בוהק ושום דבר קטן, משבצות, פסים או נקודות.

אני עוברת על הדברים שאני רוצה לומר. מכינה פאנץ' ליינים, חושבת איך לומר את הדברים בצורה הטובה ביותר. התחקירן מתקשר אלי, ואנחנו מנהלים שיחה מרתקת. הוא איש שיחה מבריק, וגם הכין את החומר ומתמצא בו. השאלות שלו אינטליגנטיות. אני מכוונת אותו בזהירות לשאלות שאני מעוניינת בהן, ונוסעת לאולפן. המאפרת מניחה שכבת מייקאפ עבה על הפנים שלי. 'האם תרצי שאאפר לך גם את העיניים?' היא שואלת, ואז אני מרכיבה את משקפי המולטי-פוקל החדשות-יחסית שלי. 'לא צריך איפור עיניים', מתלהבת המאפרת, 'איזה משקפיים נהדרות!'

אני יושבת על הכיסא, הידיים מונחות על השולחן לפני. הבמאית נותנת הוראות. 'תפתחי את הכפתור בחולצה'. מה??? מרדנית מטבעי אני ממש לא מתכוונת לפתוח כפתור בחולצה. אבל כל הדברים שרציתי לומר פורחים מראשי, ונשארת רק התהייה מה הבעיה בחולצה שלי. והנה הראיון מתחיל. המראיין שואל שאלה. שכחתי כמה זה עלוב, כמעט מעליב. הוא לא באמת מבין מה הוא שואל, ובעיקר מעוניין להפגין כמה הוא יודע. הוא שוגה, אבל אני לא מתקנת אותו. אני עונה כמיטב יכולתי, והוא קוטע אותי, ושוב. והופס, הוא גמר. אני נזכרת גם בתחושה הזו, שלא באמת הספקתי, שלא אמרתי מה שרציתי. שיצא עקום לגמרי. אני קמה מהכיסא, אוספת את התיק ובו הטלפון ('על מצב שקט, בשום פנים ואופן לא רטט'), והולכת לחדר האיפור לנקות את הממרח שעל הפנים שלי. אחרי שלושה מגבונים, אני נעמדת מול המראה ודמותי מחזירה לי מבט ממושקף. באמת יפים המשקפיים שלי. אני מטה מעט את ראשי הצידה ופותחת כפתור בחולצה. וואללה, צודקת הבמאית.

Lei Xue Porcelain rubbish
Lei Xue, Porcelain Rubbish

ראיית חשבון

 

את ממצמצת כשאת נוהגת, אומר לי השותף.

פעם הייתי אלופת העולם בראייה למרחקים. הייתי מזהה שמות רחובות
ממרחקים, קוראת מספרי מכוניות כשהן עוד היו נקודות קטנות באופק, סופרת עופות
נודדים כשהיו תופסים טרמיקה אי שם מעל שדות של מדינה שכנה. רציתי לכתוב מכתב לצבא,
יש לי סופרכוח, אני הרואה למרחקים, ודאי יש לזה שימוש כלשהו, אבל הסתפקתי בקריאת
מספרי הבתים בימי טרום ווייז ובידיעה שניחנתי בראיה מעולה. זה היה מרגש, לדעת שאני יכולה לראות דברים שאף אחד אחר לא רואה.

אחר כך הגיעו משקפי הקריאה. כמו ב'פרחים לעכבר לבן' ראיתי את זה קורה לאחותי הגדולה, ממצמצת כשהיא צריכה לקרוא, מגששת אחר הזוג התורן. הדחקתי, אבל כשהיד שלי כבר לא היתה מספיק ארוכה כדי להרחיק את הספר למרחק קריאה, נכנעתי. בהתחלה קניתי
את הסוגים הזולים, ואחר כך את היקרים. ניסיתי את השיטה של זוג משקפיים בכל פינה
בבית, וגיליתי שעבורי עדיף זוג אחד שנשאר מקובע על הראש – אם על האף כשקוראת – וזה
מרבית הזמן, אם על הראש כשלא, כמו זוג עיניים נוספות מציצות מבין השערות, כמו קשת אופנתית. החלטתי להתייחס למשקפי הקריאה כאל קישוט, אם את לא יכולה לנצח אותם אמצי אותם ללבך או לפחות לראשך, וקניתי משקפיים ססגוניים של רונית פירסט, שעלו כמו תכשיט יקר אבל גם קיבלו תשומת לב בהתאם. התנועה של יד ימין שעולה לראש ומעלה את המשקפיים מהעיניים למצח או להיפך הפכה לרפלקס קבוע.

עכשיו המסגרת של פירסט נשברה, ואני מגיעה לאופטומטריסטית, בוחנת מסגרות, נמשכת אל אחת שנראית לי מועמדת טובה לתחילתה של ידידות ממושכת. אוהבת את הצבע, את התחושה על האף, את הקלות והגמישות. אני חושבת לבחור בהם כמשקפי הקריאה החדשות שלי.
האופטומטריסטית חיוורת עם שיער שחור כעורב, ומשקפיים שחורים ממסגרים את עיניה
החומות. היא מושיבה אותי על כיסא בחדר חשוך, ועל הקיר ממול מוקרנים מספרים. אני
חושבת שהם מספרים, אלא שאין לי מושג מה הם. אני מטה את הראש ימינה, ואחר כך שמאלה:
תשע? לא. שמונה, אולי חמש. היא משחקת עם לוחיות הזכוכית המתחלפות, איך בולט לך
יותר, ככה יותר טוב, או ככה? תוך כדי היא מספרת לי על העסק האינטרנטי שלה, מכירת
תכשיטים מבגדי ים ממוחזרים. טוב שיש חלום. כשהיא גומרת איתי היא שואלת בעדינות:
אין לך כאבי ראש? את צריכה משקפי ראייה, ולא רק קריאה. אני מוחה דמעה מהעין. תראי
מה עשית, אני אומרת לה, זה מהמאמץ. אולי מהגיל, היא מציעה ואני שואלת מה עכשיו,
איך עוד הגוף יאכזב אותי, דליפת שתן? לא, היא עונה ברצינות, יש תרגילים לשרירי האגן.
תתחילי כבר עכשיו. אני מוחה דמעה נוספת, מה קורה לעיניים שלי שככה היה להן.

היא מציעה מולטי פוקל, משרטטת איך זה עובד. הכל נשמע מלהיב כל כך, חוץ מהמחיר האסטרונומי. מצד שני, אני חושבת, לא מזמן שלמתי אלפי שקלים על שן אחת בודדת. בסוף היא מכינה לי זוג משקפי ראייה חדשים. תנסי אותם שבוע, היא מציעה, תגידי לי איך את מרגישה. תחזרי ונחליט מה לעשות, אם משקפי קריאה חדשות במסגרת היפה שבחרת, או עדשות מולטי פוקל. יהיה שבוע של הסתגלות, אבל בסוף מתרגלים היא מבטיחה. לא תצטרכי להחליף משקפים בין קריאה לראייה, תוכלי לנהוג וגם להביט במפה של הווייז.
במדרגות הלוליניות העולות הביתה אני מביטה נחרדת על הרצפה. מה זה כל
הלכלוך הזה, ואיך לא ראיתי אותו עד עכשיו.

 

Tear it off! by Nicholas Mottola Jacobsen

There is a crack in everything

יומיים לפני הנסיעה לכנס אני מבינה שהפעם באמת הגזמתי. ההרצאה עוד לא מוכנה, עוד אין מצגת, ואני גם עסוקה בדברים אחרים עד הרגע האחרון. לא מצליחה להרגיש את גלי האדרנלין
שבדרך כלל נושאים אותי אל חוף מבטחים, אולי כי הפעם זהו כנס שמשלב חוקרים משתי
ארצות ומתחומי עניין אחדים, ובמקום המייל הצפוי שבו יישלף מלמד הבקר, יצלוף בי ויזכיר
ציפייה לשמוע חידושים ונפלאות, שלח מארגן הכנס הישראלי מייל פרווה שבו הוא מזכיר לנו
שזהו כנס בין תחומי, שבשלב הזה רק נציג רעיונות, כל אחד מהתחום שלו על הנושא,
ותזכרו, הוא ממשיך, שהאחרים לא מתמצאים בתחום שלכם ולהיפך. מלכתחילה נעניתי לאתגר משום שהיה נדמה לי שהוא יוציא אותי מתחום הנוחות שלי. היציאה הזו טובה בעיני, כמו נניח לצאת מכיסא הנהג במכונית המשפחתית האפורה ולמצוא את עצמי דחוסה בכיסא האחורי בין צעירים תוססים במכונית ספורט פתוחה שמזגזגת בין המסלולים, עם כל ההייפ העכשווי של צעירים חסרי מנוח: לא נוח אבל מאתגר ומסעיר ולא פחות חשוב, מלמד.
כל כך מעט הזדמנויות יש לנו במהלך הסמסטר ללמוד בעצמנו. אבל כעת אני חושבת מה
הטעם. השילוב של הצגת חידוש עם הצורך לדבר לאנשים שאינם מתמצאים בניואנסים של
התחום מייגע. כשאין חשק ואין זמן מה הפלא.

בכל זאת אני נוסעת, מאוחר מדי לבטל, וכל הדרך בטיסה הלוך אני רכונה על המחשב, עובדת על ההרצאה. אני מוציאה את דפי הוראות הנסיעה לפני הנחיתה: צריכה לתפוס קונקשן, ואין כל כך הרבה זמן, זה די גבולי, אבל המטוס יצא מהארץ רק באיחור קטן של רבע שעה, ונראה שינחת בזמן ויהיה בסדר. המושב שלי ליד החלון, ואני רואה את ריבועי השדות הירוקים והחומים הולכים ומתקרבים, והנה אנחנו יורדים למסלול הנחיתה, מתקרבים אליו במהירות גבוהה, גלגלי המטוס נושקים לו, ומיד הוא מרים חרטום ועולה שוב השמיימה. אני מביטה באי אמון במסלול ההולך ומתרחק מתחתינו. הרמקול מתעורר, והטייס משמיע הסבר מבולבל משהו על thermo-something (ממש כך אמר. ת'רמו-סמט'ינג באנגלית עם מבטא כבד), ושהמטוס יעשה סיבוב של רבע שעה וננחת שנית. אני מביטה בשעון. הקונקשן, מה יהא עליו, אבל קודם צריך לנחות, ובראש רץ לי סרט עצבני של מטוס שלכוד בלופ, מפספס את הזווית הנכונה או נלכד בת'רמו סמט'ינג שוב ושוב. בסיבוב הבא המטוס ניגש למסלול בזוית הנכונה או משהו, והפעם נוחת נחיתה נורמלית
לגמרי. אף אחד לא מוחא לטייס כפיים, למרות שזהו מטוס שמגיע מישראל ויש עליו רוב
מוחלט של ישראלים.

אני מורידה את המזוודה מהתא העליון, וממהרת לשדה. הטיסה היוצאת נמצאת כמובן
בצד השני שלו, וצריך קודם לעבור בביקורת גבולות ולהחתים דרכון. אני ממהרת. המזוודה
מתגלגלת לידי, תיק צד על כתף ובידי אני מחזיקה את הדרכון פתוח. חייבת להגיע
לקונקשן בזמן. אני לוקחת את הסיבוב במסלול המפותל המוביל לביקורת בכמעט ריצה. תוך
חלקיק שניה אני מאבדת את שיווי המשקל ומוצאת את עצמי מרוחה על הרצפה, על הפנים.
אבל באמת על הפנים. התגובה הראשונה היא בושה ומבוכה ענקיים, וכל שאני רוצה זה לקום
ולהתנער ולהגיד לא קרה כלום, פשוט תחתום לי על הדרכון ואני אמשיך הלאה לקונקשן.
אבל שני דברים מבהירים לי שקרה גם קרה. האנשים שנזעקים לעזרתי שואלים אם אני צריכה
רופא והמבט שלהם מביע דאגה אמיתית, והפה שלי מתמלא ברסיסים קטנים וקשים, וטעם מלוח
וחם של דם. הרסיסים הם שברי שן, אני מבינה, והיד שנשלחת לשפה חוזרת אדומה מדם. גל
צונאמי של אדרנלין שוטף אותי. אחרי ביקור בשירותים של השדה, יריקת הדם וחלקי השן. אני חושפת שיניים למראה, לראות מה הנזק, מצפה שערפד יחייך אלי בחזרה. מגלה שקצות שתי השיניים הקדמיות נשברו, ושאת עיקר המכה חטפה השן השמאלית: היא ממש זזה קצת פנימה. והיא כואבת, מאוד. על השפה החיצונית מתנפחת לה חבורה ראויה, גם אחרי שהדימום החיצוני נפסק.

הלשון רצה על השיניים הקדמיות, משוננות כעת כמו להב של סכין לחם, ועל המדרגה
החדשה שנפערה ביניהן, כשהשן השמאלית נדחפה פנימה. היא גם לא ממש יציבה, ואני ממש
מקווה שלא אזדקק לשירותי פיית השיניים הלילה.

אני מתעוררת בחדר בית המלון בבוקר ובוחנת את המצב. מצב השן מתנדנד.
עוד נשאר לראות מה יהיה מצבה לכשיתייצב. החניכיים עם שטף דם, והחבורה על השפה
נראית כמו הרפס. מילא, גם זה יעבור. ההרצאה עוד תגזול ממני גם את הערב הבא, אצטרך
לדחות את הישיבה על ספל בירה עכורה מקציפה עם החברים, אבל נדמה לי שיהיה בסדר. אני
אוספת את עצמי ואת המחשב, ושמה פעמי אל הכנס באוניברסיטה. ואז מצלצל הטלפון. מזל טוב, צוהל השותף. נולדה לנו נכדה חדשה הלילה.

ring the bells that still can ring

 forget your perfect offering

 there is a crack in everything

 that's how the light gets in

מתוך: Leonard Cohen, Anthem

Veritate et Virtute (With Truth and Courage) Sarah Walsh

הרהורים לשעת לילה מאוחרת

האחת חלשה יותר מרעותה. אני נוטה לגונן עליה. היא מקבלת משימות קלות
יותר, וכשמזג האוויר מתקרר אני מונעת ממנה יציאה החוצה ללא מעטה, יודעת כמה היא רגישה לקור. את המטלות הקשות יותר אני מפילה על רעותה המוכשרת ממנה, שהיא בו זמנית בעלת יכולות מוכחות וגם מעט עמידה יותר, קשוחה. החזות שלהן בהתאם שונה במעט: האחת ענוגה יותר, חיוורת, אפילו רכה. העור של השניה אדמדם ומעט סדוק, והיא גסה יותר, עניינית. כשהיא
נחשפת לקור היא לא נסוגה במהרה למקום מבטחים, אולי היא אפילו אוהבת את האתגר
ונהנית ממנו, יודעת להפיק את המירב מן התנאים הקיימים ולמלא אחר הנדרש ממנה.

אני תוהה אם אני עושה לראשונה עוול בכך שאני מגוננת עליה, אם לא היה
עדיף לה ואולי גם לרעותה ואפילו לי לו הייתי מציבה בפניה דרישות דומות. אבל דומה
שכבר מאוחר מדי, שכבר הן רגילות כל אחת לתפקיד שלהן שנקבע בילדות, לדומיננטיות של
השניה, ולתפקיד המסייע שהראשונה קיבלה על עצמה, תמיד תומכת ולא מובילה.

אני חושבת עליהן כשאני עומדת במרפסת האפלה בשעת לילה מאוחרת, הואדי
פרוס מולי ואורות הכפר מנצנצים, ואני מקרבת את קצה הסיגריה השבועית לפה לשאיפה
שתחלחל בכל אברי, מביאה בעקבותיה עקצוץ נעים ומשחרר וסחרחורת חמימה. תמיד הסיגריה ביד ימין, הקפואה כעת לגמרי. הראשונה טמונה עמוק בכיס המעיל החם, יוצאת החוצה
לשתי שניות רק כדי לקרב את כוס המים לפי ולהשיבה למעקה שלפני. כף ידי השמאלית.

Kate Macdowell, "Crave", porcelain, 2015

דג הזהב

אחרי הביקור אצל רופא השיניים אני מסתובבת במרכז המסחרי הקטן בשכונה
השקטה והמזדקנת. ארבע החנויות המאכלסות את החללים בקומה התחתונה של בניין קומות
ישן קצת מתקשות לשאת את התואר 'מרכז מסחרי', אבל נחמד לי לבקר בחנות הטבע שמציגה
על שולחנות בחוץ קומקומי תה שקופים מלאים בנוזל כהה מתערובות מיוחדות לטעימה, לצד שקיות צ'יפסים בצבעי סגול כהה אקזוטי ולבן עם עורקים ורודים. אני בוחנת מה התחדש בין
הקינואה האדומה והשחורה, שקיות קמח הכוסמין ומדפי הפירות היבשים שמהם אני מלקטת לי שקית עם גבישי זנגוויל לאחר כך, ריבועים ענבריים חריפים-מתוקים. בבית הקפה השכונתי אני
עוברת על פני יושביו הקבועים המסתופפים בחוץ, מנידה ראשי לברכה לחברי הפרלמנט
המקומי שכולל כמו תמיד את הדמות הצבעונית במכנסי השלייקס והכובע המטורזן המסתיר
קרחת נוצצת, יושב נשען על מקל ונספחיו מצדיו, חגים סביב מוצא פיו כמו כוכבי לכת.

עוד אסור לי לאכול או לשתות ואני נכנסת לסופר הצמוד, עתותי בידי. זהו
סופר יוקרתי לאוכלוסיה מזדקנת, שמגיעה לכאן בשעות הבוקר זוגות זוגות, איש איש
והעובד הזר שלו, והמחירים שלו בדרך כלל גבוהים. שלא כמו הסיבוב השגור בסופר שעוצר
כמו קו אוטובוס מוכר בתחנות קבועות ואוסף את הנוסעים הרגילים, תחנה באגף הירקות והפירות,
איסוף של קרטון חלב וגבינה, חומרי ניקוי אם צריך, ותחנה בקופסאות השימורים לתגבור
המלאי של רסק העגבניות וקופסת גרגרי החומוס – הפעם אני סובבת כמו מונית בין שדרות
המדפים, מחכה לנוסע מזדמן שיסמן לי לעצור ולהעלות אותו לעגלתי.

אני חולפת בין מדפי השמפו והסבונים, פותחת מכסים של מרככי כביסה בלתי
מוכרים ומרחרחת. אין חדש תחת אורות הניאון. עוברת הלאה למדפי השימורים והדגים.
בוחנת סרדינים ספרדיים ומשווה מחירים של אנשובי בצנצנת לעומת קופסת שימורים שטוחה,
רצועות מול מגולגל עם צלף המסתתר בין הקפלים כפנינה. במדף התחתון אני רואה צנצנות
זכוכית עם כיתוב רוסי על פתקית דביקה מוזהבת. שפרוטים רוסיים. זהב הצנצנת הרחבה משתלב
היטב עם נצנוץ השפרוטים הכסופים-זהובים, העומדים צפופים בשמן סמיך כמו נוסעים באוטובוס
עירוני. המחיר שרשום על הצנצנת אף הוא מפתה, עשרים שקלים בלבד. אני אוספת את הנוסעת ומגלה לחמדתי שבקופה מחירה חצי מהרשום על הפתק. מבצע. בבית אנחנו פותחים את הצנצנת ומגלים שגם הכמות שלה מרשימה ביותר. במשך שבוע היא מפרנסת את ארוחות הבוקר, חברה לאינג'ירות קטנות ושחומות מקמח טף מלא שהשותף מכין כעת, מעוטרות בלבנה ושמן זית.

בעידודם של בני הבית אני מתגברת על רתיעתי מפני פשיטה וולגרית על מדף הסופר, ובביקור הבא אצל רופא השיניים אני שמה פעמי חדורת מטרה אל המדף התחתון באגף השימורים. אוצר הזהב עדיין שם, ממתין ליודעי דבר. אני קונה תריסר צנצנות. במבצע. עונג לבלוטות הטעם, ויחס המחיר-תמורה מעורר רטט של תענוג נוסף. בראש השנה אנחנו מחלקים כרטיסי ברכה עם צנצנת שפרוטים רוסיים במחיר מתוק מדבש. שנרבה ונפרה כשפרוטים בשמן. החתן שלי חוזר מבית הוריו ומדווח שאביו ודודו הרוסיים ליקקו את האצבעות ושרו שירי הלל. איפה אמרת שנמצא הסופר הזה, הוא שואל, ואני כבר נפרדת בראשי מהשפרוטים הרוסיים המוזהבים. טעמתם לי מאוד.

ותודה לטליק שהזכיר לי (בהפוך על הפוך) את העונג שבמציאת טעם במקום בלתי צפוי, מוכפל
בעונג המחיר השפוי.