לא משהו עמוק*

(*מתוך: מכה אפורה, מלים ולחן יהלי סובול)

בסופ"ש עלעלתי בסדרות ישראליות. אם מוצאים סידרה ישראלית טובה זה פעמיים כי טוב, בגלל שהיכולת להבין ניואנסים תרבותיים ולשוניים מקסימלית וההנאה גדלה בהתאם. הנופים מקומיים, הדמויות מהדהדות את הדודה והשכן, והפאנצ'ים משלנו. מה עוד נבקש מאיתך מכוֹרה, ובמיוחד לאחרונה, כשישראל הופכת למעצמת סדרות שנמכרות לחו"ל כמו 'חטופים' או 'רמזור'. באמת שיש לנו כוחות יצירתיים נפלאים. נפלתי על סידרה כלשהי, לא משהו עמוק, אפילו לא מתוק, אבל סביר, ועקבתי אחרי שניים שלושה פרקים. עד ששמעתי קול מוכר מן המסך. בשנייה הראשונה התבלבלתי, ולא זכרתי מניין אני מכירה אותו, למרות שידעתי שאת השחקן הזה אני מכירה היטב. תפקיד אורח, לא דמות מרכזית, אבל כן סצינה חשובה. ורק כשעצמתי עיניים והקשבתי לקולו בלבד זיהיתי את האיש: פרופ' מז'יניק נקרא לו.

jack-of-diamonds-stavros-damos
Stavros Damos The Jackof Diamonds

אם אני הבכורה של הכוהנת הגדולה, הוא המז'יניק שלה, 'אחי' האקדמי הצעיר. כדרכם של בני זקונים, המז'יניק אהוב על הכוהנת במיוחד. הוא לא קיבל תקן באוניברסיטה שלנו, ונדד לאוניברסיטה אחרת, פריפריאלית, שם הוא שקע בתחום פריפריאלי בדיסציפלינה שלנו. הכוהנת הגדולה ניסתה לדחוף אותו לתקן באוניברסיטה שלנו, ללא הצלחה. אין ביקור שלי אצלה שהיא לא מזכירה אותו, את הפספוס הגדול מבחינתה כי התחום שלו איננו מכוסה 'אצלנו', וכי בעיניה הוא גדול בתחום, ולבסוף חוזרת על רצונה שיעבור לאוניברסיטה שלי/שלנו, אוניברסיטת הבית שלו. כשפרשתי מעריכת כתב העת, תפקיד שמילאתי 7 שנים רציפות לבדי, נטלה ועדת עורכים של שלושה את המושכות מידי, והמז'יניק ביניהם, היחיד שאינו מהאוניברסיטה שלי. בינתיים עברו שנתיים וטרם יצא כרך חדש של כתב העת, אבל זה כבר לא ענייני, כפי שאני חוזרת ואומרת לכוהנת הגדולה. שתלחץ את המז'יניק, ואין לי ספק שהיא אכן לוחצת. עכשיו תורו.

בינתיים המז'יניק שולח ידיו לתחומים אחרים. כתב ספרי שירה, וגם שני ספרי פרוזה. את הספר הראשון, שאף זכה באיזה פרס ספרותי לספרי ביכורים, קיבלתי לקרוא מהכוהנת, עותק עם הקדשה אישית מהמז'יניק. כשהעבירה לי את העותק ושאלתי לדעתה על הספר זכיתי לראשונה לראות את הכוהנת חסרת מילים. רק אחרי שקראתי את הספר הבנתי למה. אדם קרוב אצל עצמו, ובספר מצאתי אותה וגם רבים אחרים מהתחום שלנו. הנורא ביותר היה שהספר, שנכתב בגוף ראשון, שרטט דמות איומה למדי של הכותב. הוא היה שילוב בלתי אפשרי של עלילה משעממת ואלימה. כתבתי כאן בעבר כשהמז'יניק פנה לחברה האנגליה שלי, בבקשה להשתמש בשמו של אביה הפרופסור בספר הבא שלו, ושהמלצתי לה לדחות את הבקשה על הסף. את הספר השני שלו כבר לא קראתי. ועכשיו הוא גם שחקן.

אני מנסה להבין את ההרגשה הבלתי נעימה שעולה בי כשאני רואה אותו על המסך. בספר 'טוהר וסכנה' הגדירה הסוציולוגית מרי דאגלס 'לכלוך'. ההגדרה האוניברסאלית של 'לכלוך' היא כל דבר שאינו נמצא במקום שבו הוא שייך. בוץ למשל, בסדר גמור אם הוא בגינה, אבל אם הוא על רצפת הסלון הוא לכלוך. שערה מהראש נפלאה כשהיא מחוברת לקודקוד, אבל במרק היא לכלוך מעורר בחילה. אני חושבת שתחושה דומה עולה בי כשאני רואה את המז'יניק משחק תפקיד משני בסידרה בינונית. לא שייך. יש בזה גם משהו מגוחך, כמו כשמייקל ג'ורדן הכדורסלן הגדול מכולם פרש ב1993 והלך להיות שחקן בייסבול מגושם ובינוני. למה הוא צריך את זה. ואי אפשר כמובן להתעלם גם מ'מה זה אומר עלי'. כי ככה זה אנשים, כל תופעה שאנחנו חווים אנחנו מפרשים דרך העדשות האישיות והתרבותיות שלנו, וקודם כל בוחנים איך זה משליך עלינו. אז למה זה מפריע לי הפיזור הזה של הפרופסור הבינוני הפעלתני, שהוא גם משורר וסופר וכעת גם שחקן בינוני? אולי כי מה זה אומר על התחום שלנו? מה זה אומר עלי? האם המנעד של הפעילות שלו מעורר בי קנאה?

בשישי מגיע אלינו הבן הבכור עם אשתו והילדים, נכד4 ונכדה7. נכד4 ילד מתוק להפליא בן 3.5, שגדל על 3 שפות, מבין היטב וגם מדבר אבל מבליע מילים ומשלב הדיבור שלו נמוך מאוד. כעת הוא מתחיל טיפול אצל קלינאית תקשורת. איך הולך לו? אני שואלת, ואמא שלו מספרת שנחמד לו להפגש עם הקלינאית, שיש תרגילים שעושים איתו גם בבית. לא, היא עונה לי, זה לא בגלל שגדל על שלוש שפות, אין קשר לפי הקלינאית. השותף כועס. מה קלינאית תקשורת, היום כל ילד מאובחן עם בעיות, תראו כמה הוא חכם ומושלם. אחרי שהם הולכים אני מנסה לברר איתו למה הוא כל כך אנטי, ומאיפה הכעס הזה. 'כי הוא הנכד שלי', עונה השותף בתרעומת.

stavros-damos-the-wise-reinvented-series
Stavros Damos The Wise Reinvented
מודעות פרסומת

הסדר שאחרי ה'סדר'

'אחרי הבחירות' אומר השותף, כמו שאומרים 'אחרי החגים', או כמו שזה נשמע לי 'אחרַי המבול'. כמו ב'סברי מרנן', בענייני ה'סדר' הילדים שלנו מסונכרנים, שנה אצלנו ושנה אצל הצד השני, והשנה זה אצלנו. מה שאומר שנארח 4 ילדים, 3 בני זוג, 8 נכדים מהגדולה בת השבע עד הקטנה בת השנה. אחד אלוהינו. והזמנתי את אמא שלי, אומר השותף, ואת אחותי ובעלה ושלוש הבנות שלהם. שנזמין גם את אחותך ומשפחתה ואת אמא שלך? אני מחשבת במהירות בראש. במשפחה שבה יש דתיים, 'להזמין ללילהסדה' משמע לארח כל היום, והילדים שלנו מחולקים, שניים נוסעים בחג ושניים לא. אמא שלו לא נוסעת, כלומר נשארת ללון, וגם אחותו, למרות שבעלה כן, לא. הבנות שלה בנות עשרה מפונקות. אני אולי לא במדעים המדויקים, אבל חשבון של מיטות וחדרים אני בהחלט יכולה לעשות. 'איפה?' אני שואלת אותו, והוא מושך בכתפיו: 'לא נישן'. מה לא נישן, אני מרגישה גל של יאוש וכעס גואה בי, אמא שלך לא תישן? הילדים לא יישנו? אתה לא תישן? ואני דוחה על הסף את האפשרות להביא את אמא שלי לכאוס הזה. אני כמעט בטוחה שאני שומעת את השותף מפטיר 'אשכנזיה' כשהוא מסתובב ממני וממשיך לחלק בטלפון הוראות לאמו (הוא ממנה אותה על הסלטים).

השותף הוא מהאנשים המסודרים האלה שאינם מסוגלים לסדר בצורה שטחית, ולכן חי בבלאגן וכאוס. ואילו ביני ובין אי-הסדר מתקיים הסדר של דו קיום שמהותו שטחים תמורת שלום: אני נותנת לבלאגן לכבוש שטחים, תמורת השלום והזמן שמעניקה לי ההמנעות ממלחמה בו. המשאב המוגבל ביותר שלי הוא הזמן, ואני מוכנה לשלם די ביוקר כדי שלא לבזבז אותו על מטלות סיזיפיות כמו סדר וניקיון.

'אחרי הבחירות' הוא יסדר. יש לו כבר תוכנית בראש, יתחיל בחדר עבודה שהפך לחדר הורים כשבתי ומשפחתה גרו כאן, וכרגע הוא חדר ארגזים, יעבור דרך הסלון וימיין את ערימות הספרים, וימשיך לחדר השינה ובעיקר לפינת העבודה שבו. אני למודת ניסיון. פסח נועד לאנשים כמוני, שמתעבים את הקרבן היומיומי שתחזוקת הבית דורשת. בפסח אני מאלצת את עצמי לעשות דברים שאחרים עושים כל הזמן. בזמן שאני מתנפלת על המטבח, המקרר, הכיריים, התנור, השותף ישקיע את נשמתו בסידור שולחן העבודה שלו עד שהוא יהיה מושלם.

הילאל איסלר, קנדית ממוצא תורכי, כותבת על ההבדל בין אנשים שיש להם בית של קבע, אחד ויחיד וברור, ובין אנשים של אזורי הביניים, נוודים של הלב העושים את הבית כל פעם מחדש. על האחרונים היא אומרת: "אנחנו רואים את הבית כמצב פנימי, מציאות שאנחנו לא רק יוצרים וזהו, אלא יוצרים ללא הרף. אנחנו מבינים שבית הוא מקום שאנחנו עושים, ושעושה אותנו, שוב ושוב ושוב."

רק אחרי ליל הסדר, אחרי הכאוס שהיה ככלות הכל גם מענג מאוד, וכשהמזרונים שהבת שלי הביאה נערמים בפינת החדר כמו בכפר ערבי, מגיע השותף לתחילת מימוש תוכנית הסדר, נקרא לו הסדר של קבע. אני למודת קרבות, ממתינה. סדר, לימדה אותנו מארי קונדו, אומר להפטר מחפצים מיותרים. אצל השותף אין הרבה כאלה. הוא שילוב בלתי אפשרי של נווד ושל אוגר. אני ממתינה לראות איך יראה הבית שהוא יעשה, שוב.

lets stay together
מתוך פירסומת לצמיגים Goodyear – 2014: הצמיגים והשטח נשארים צמודים

מתערבים?

בסוכות נסענו לבת שלי. השותף הביא איזה ציוד שהחתן שלי ביקש ממנו בשביל הסוכה, לא זוכרת כבר מה בדיוק, וכשבאנו השותף אמר שהביא את הציוד אבל שכח להביא אזיקונים; בטח לחתן יש. הנכדה הגדולה שלי פסקה בידענות: אין לאבא שלי אזיקונים. ומיד אמרתי: בואי נתערב שיש. הסברתי לה את הקונספט: אם את צודקת ולאבא שלך אין אזיקונים, אז אני אתן לך משהו שנחליט עליו. ואם יש לאבא שלך אזיקונים, את נותנת לי, ומיד שאלתי אותה מה היא רוצה. סיכמנו שאם היא צודקת אנחנו הולכות לסופר והיא בוחרת חמישה דברים שאני אקנה לה. ומה אם את מפסידה? שאלתי. והיא ענתה בבטחון: אני לא אפסיד. בכל זאת, אמרתי. אם את מפסידה, את צריכה לסדר את מדף ספרי הילדים אצלנו בבית. אבל אני לא אפסיד, היא חזרה ואמרה.

הנכדה הגדולה שלי דומה לי מכל כך הרבה בחינות. וזו בדיוק הבעיה. גם אני לא מפסידה בהתערבויות. כשהשותף ואני היינו חברים התערבנו על נוצה של טווס אם אצליח ללכת מצד שמאל שלו דקה שלמה בלי שירגיש (הוא לא שומע באוזן שמאל). ניצחתי. עד היום אני עוד ממתינה לנוצת הטווס ההיא, אבל מצד שני, יש מצב שהוא הפסיד בכוונה.

הכי אני זוכרת את ההתערבות שלי עם בת הזוג לשולחן בבית הספר. כדי שלא למות משעמום סרגתי אז כיפות במהלך השיעורים. למורה שהעיר לי שאסור לסרוג בכיתה הצעתי כיפה שוחד. סרגתי לו כיפה אדומה עם דוגמה צהובה בקוטר של עדשת משקפיים. הוא לקח אותה, פתח את הפה, ושב וסגר אותו. אחרי הכל, הבטחתי כיפה, וקיימתי. לא התחייבתי על הצבע ועל הגודל. האם הזכרתי שהמורה הזה היה ג'ינג'י? בשבת ראיתי את הכיפה שלי על ראש הילד שלו. אחרי כיפת השוחד הרשו לי לסרוג בכיתה. בנות שֶׁמחו נענו במשפט: לה מותר, ואיכשהו כך זה נתקבע.

הלכתי לחנות שמכרה כיפות ושאלתי כמה הם מוכנים לשלם עבור הכיפות שלי. התשובה היתה מאכזבת מאוד. המוכר הראה לי את הכיפות שהוא מוכר: סריגה אחידה עם חוט צמר ובמסרגה מס' 1. אני סרגתי עם חוט דה אם צה, במסרגה מספר 0.75, בדוגמאות שאני המצאתי, על ידי תוכנה שתיכנתתי בעצמי בשפת בייסיק ושהרצתי במחשב הניסיוני של אבא שלי שפעל על קלטות סליל מול מסך הטלויזיה. מאסתי אז גם ברקע המשעמם בעל הצבע האחיד של הכיפות, והתחלתי לייצר כיפות שכולן דוגמה. כיום זו הנורמה, אבל אז הייתי חלוצה, מחשבת כמה עיניים להוסיף בכל שורת דוגמה כדי ליצור עיגול שטוח. כשסיימתי לסרוג כיפה אחת יפה במיוחד שאלה אותי השכנה שלי לשולחן למי הכיפה ואני אמרתי לה: את זו אני אמכור ב240 שקלים. לא זוכרת אפילו למה נקבתי במספר הזה, אבל זה היה סכום גבוה במיוחד, פי ארבע ממה שהחנות הציעה לשלם, והשכנה לשולחן שלי ידעה זאת. בחיים לא תצליחי, היא אמרה לי. מתערבים? הצעתי לה. קבענו תאריך. אני לא זוכרת מה הייתי צריכה לתת לה אם לא אצליח למכור את הכיפה בסכום הזה עד התאריך ההוא. אני זוכרת היטב מה היא היתה צריכה לעשות אם אצליח.

כדי לנצח בהתערבות פניתי לכל החברות: נארגן יריד כיפות בחנוכה. פנינו לבית הכנסת שהסכים לפתוח עבורנו את האולם בערב. הדפסנו דפים: יריד כיפות סרוגות! כל אחת יחידה במינה. כל סורגת תימחרה את הכיפות שלה לפי רצונה. אני הבאתי את כיפת ההתערבות והצמדתי אותה בסיכות לראש קלקר של פאה. היא נראתה מרשימה במיוחד. 240 שקל, נכתב במדבקה שהיתה צמודה לה.

פעלנו כמו קואופרטיב משומן היטב. בסוף הערב הבטנו סביב בלי להאמין: כל הכיפות נמכרו, כולל כמובן הכיפה שלי, הסיבה לכל היריד כולו. ההצלחה הכי גדולה נרשמה בהזמנות שקיבלנו: אנשים עמדו בתור כדי להזמין כיפות מיוחדות, עם שם, עם צבעים, עם דוגמה מסוימת. את ההזמנות חילקנו בינינו ועמלנו עליהם כל אותה שנה. אבל הכי נהניתי מהניצחון שלי בהתערבות. השכנה שלי לשולחן, ילדה מתוקה מבית טוב, נאלצה לתלות את התמונה שבחרתי עבורה בחדר שלה במשך שלושה חודשים. נדמה לי שזה היה פוסטר של קוף מציץ מאסלה.

מה קורה, שאלתי לפני שבוע את הבת שלי, שבאה אלינו עם הנכדה הצעירה, בת עשרה חודשים. מאז שהפסידה בהתערבות הנכדה הגדולה מסרבת לבוא, היא הודתה. היא לא רוצה לסדר את מדף הספרים. פתחתי את הפה, ומיד סגרתי אותו. ניצחון פירוס, חשבתי. תגידי לה שלא צריך לסדר, אמרתי לבת. אני מוותרת. אתמול הם באו. הנכדה הגדולה ניגשה אלי ואמרה: בואי תראי לי מה לעשות עם הספרים. אני רוצה לסדר אותם.

במוצאי שבת נפגשה כל המשפחה בחגיגת בת המצווה של אחיינית שלי, הבת של אחותי הצעירה. למתנת בת מצווה תיאמתי לי ולה צניחה חופשית לעוד חודש. כבר עכשיו השמחה של האחיינית שלי מרקיעה שחקים. את יודעת, אמרתי לנכדה הגדולה שלי, אם תרצי, אקח גם אותך כשתהיי בת מצווה לצניחה חופשית. הנכדה מחזירה לי מבט חד. ממש לא! היא אומרת מיד. אבל אולי נעשה קורס ציור משותף.

heidi hair
Heidi Hair and Polka Dots, Maria Pace-Wynters

 

סוף אוגוסט

Eugenia Loli Remix
Eugenia Loli, Everything is a Remix

אני מביטה ביומן: סוף אוגוסט. כל המסגרות התומכות נגמרו, המשך הקיום הנורמלי תלוי עכשיו בהורים המג'גלרים עבודה ולימודים עם ילדים בחופשה, משחקים הישרדות בחום ובלחות הדביקה. כל יציאה החוצה היא כמו צלילה למרק סמיך. זה הזמן שלי להתגייס, המשאב האחרון אחרי כל המשאבים, רשת הביטחון התחתונה כשהם חגים נמוך, שניה לפני שהם מתרסקים על הקרקע ומאבדים את שרידי השפיות. אני משבצת לי ימי סבתא בשבוע.

ביום שלישי אני לוקחת את שתי הבנות הגדולות של הבת שלי (שש וחמש) לפעילות במוזיאון הילדים בחולון. זה לא באמת מוזיאון, אלא מעין הצגה אינטראקטיבית עם כללים מאוד ברורים. 'קוראים לי אלכס' מציגה המדריכה את עצמה, ורגע לפני שהיא פותחת את התיבה בכניסה ליער הקסמים היא שואלת את הילדים מה הם הכי רוצים בחיים. היא פותחת בוידוי אישי: 'אני הכי רוצה בית ושני מליון דולר וכרטיסי טיסה לניו יורק'. אני לא בטוחה שהילדים מסוגלים להזדהות עם הרצונות הבנאליים לגמרי של אלכס. ילדה קטנה בקבוצה שלנו שהגיעה מניו יורק לקיץ לבקר את סבתא מביטה בה בחוסר הבנה. ילד אחד אומר שהוא רוצה כסף ואין לו תשובה לשאלה של אלכס מה הוא יעשה איתו. ילדה אחרת אומרת ממתקים, אבל אולי זו תשובה מושהית לשאלה הקודמת של אלכס (מה המאכל האהוב עליכם). הנכדה הגדולה שלי אומרת שהיא לא רוצה כלום, אבל מספרת שהשן שלה מתנדנדת וכמעט נופלת (נדמה לי שהיא מכוונת את דבריה לפיית השיניים, בידיעה ברורה שאוטוטו הפייה ממילא תתן לה משהו שהפייה תבחר). כשהיא עוברת למבוגרים המלווים את הילדים התשובה הנפוצה היא 'בריאות'. אני אומרת 'זמן', כי אשכרה. בריאות חשובה, אין ספק, אבל איזה כיף זה היה אם אלכס תפתח את התיבה ויהיה בה זמן. אלכס פותחת את התיבה וכמובן שיוצא ממנה שדון תעלול שמסבך את כל דרי היער. ילדים, אל תפתחו ביער תיבות כבדות שאין לכם מושג מה מסתתר בהם. הנכדה הצעירה אוחזת חזק בידי. בדרך אנחנו מגלים שהתעלולים של שדון תעלול היו עם טוויסט: גברת חפרפרת ששנאה לשיר יצאה לסיבוב הופעות; זיג וזג שהשדון ערבב למדו שביחד הם זיגזג (יש מילה כזו, אומרת הנכדה הגדולה). ביציאה משם אנחנו מסכמות שהחלק הכי נחמד ב'יער הקסום' היה הר השלג, שכלל דריכה על ערימות של שלג אמיתי. אמנם הקיץ הישראלי עשה גם בו את קסמיו והמיר אותו למשטח רטוב וחלקלק, ועדיין הייתי מוכנה בהחלט להשאר בצינה הנעימה ההיא.

אין קסמים באמת. אנחנו נפלטות החוצה אל השמש הבוהקת והחום שנותר כשהיה. אבל למה היה צריך לפתוח את התיבה? שואלות הנכדות. כדי שיהיה סיפור, אני מסבירה להן. אירועי יום רגיל: קמתי, אכלתי, הלכתי, התרחצתי וישנתי לא מעניינים אף אחד. סיפור כולל משבר, בעיה. בלי הבעיה אין פתרון, ואין התקדמות. המשבר הוא שמניע אותנו קדימה, הוא שעושה 'גיבורים'. הגיבורים פותרים את הבעיה, אבל הפתרון אף פעם לא משיב את המצב לקדמותו, אלא מקדם אותו לשלב הבא, מלמד אותנו על יכולות חדשות שלא ידענו שיש בנו. גברת חפרפרת למדה שהיא אוהבת בעצם לשיר. אנחנו למדנו שגם אם מפחיד ממשיכים ובסוף מגיעים להר השלג. הבנות מהנהנות. כל הדרך אנחנו מנתחות סיפורים שאנחנו מכירים, מה המשבר, מה הפתרון, מה התקדם. כיף.

ביום חמישי אני מבטיחה לבן הגדול שאגיע להיות עם שני הילדים שלו (בן 2.9 ובת 1.3). אלא שערב קודם הבן האמצעי מתקשר, אם אני יכולה להשגיח על התאומים (שנה ושבעה חודשים), דחוף. המממ, אני חושבת. ממילא אני כבר שם עם הילדים של הגדול. תביא גם את התאומים.

ארבעה ילדים קטנים ואני בסלון ממוזג, יש לנו בערך 7 שעות ביחד. הם משחקים זה ליד זה, ופחות זה עם זה. העיניים של הקטנה נדלקות כשהיא רואה את אחיה בונה מבנה מקוביות מגנטים, והיא מתמגנטת למבנה בעצמה, זוחלת אליו בנחישות של דחפור. 'לא! לא!' זועק אחיה בבעתה, מניף יד מולה בתנועת עצור. לשווא. הילדה יודעת מה היא רוצה, והיא משיגה את זה בכל פעם מחדש כולל בונוס צעקות של אחיה. תן לה משהו אחר, אני מציעה, והוא מביט סביבו נואש, שולח יד לערימת הצעצועים, שולף רכבת ונותן לה. לזמן מה זה עובד, והוא בונה את הבניין שרצה. מיד אחרי שהוא מסיים להרכיב בניין מסובך מאוד לפי מפתח צבעים שאני מנסה לפענח, הוא לוקח מטוס צעצוע ומרסק אותו לתוך הבניין בקול תרועה רמה. שני התאומים בינתיים עסוקים בהפיכת ארגז הצעצועים ופשפוש בתוכו, אין דבר יותר כיף מצעצועים של ילדים אחרים.

האח הגדול סיים לשחק בספטמבר אילבן והוא מנסה ללמד את התאומה לשחק איתו ב'תלכי תביאי'. הוא מעיף כדור לצד השני של החדר, אוחז לתאומה ביד ולוקח אותה לכדור. 'תרימי אותו' הוא מצווה עליה, ואז אוחז בידה ולוקח אותה לצד השני של החדר, כשהכדור בידה. בשמחה גלויה הוא לוקח מידה את הכדור וזורק שוב לקצה החדר. 'תביאי!' הוא מצווה עליה, ולא מתייאש כשהיא לא משתפת פעולה. שוב הוא אוחז בידה, הולך איתה לכדור, מביא אותה ואותו חזרה, וכך פעם אחר פעם אחר פעם. התאומה לא לומדת ל'הביא'. כן נחמד לה שהבן דוד הגדול שלה אוחז לה ביד ומטייל איתה בחדר. הוא משעשע.

מזווית העין אני רואה בבהלה את הקטנה. היא קרבה את העגלה לשולחן האוכל, טיפסה על העגלה ומן העגלה על השולחן, ויושבת כעת באיזון מושלם על הקצה שלו, בגובה מטר. אני מתקרבת אליה בשקט, כדי שהיא לא תבהל ותיפול, אבל היא יציבה לגמרי, מחייכת אלי את החיוך השדוני שלה, ומושיטה אלי שתי ידיים, מחכה שאוריד אותה משם. ברור לי שזו לא הפעם הראשונה שהיא מטפסת לשם. אני מושיבה את הילדים מסביב לשולחן הסלון הנמוך ומארגנת להם צלחות עם חביתה, סלט ופיתה עם גבינה לבנה. כשאני מנקה חתיכות חביתה ומלפפונים שמפוזרים בכל החדר אני מגלה שארבעתם עלו על השולחן בסלון. הגדול החליט שהם רכבת והוא מספר לתאומים ולאחותו שהם נוסעים 'לדגים'.

הבן מגיע ומכין לכולם אמבטיה מלאה בקצף. הוא מוחא כף בתוך הקצף וכולנו מתמלאים ברסיסים. רטובה ומוקצפת אני חושבת לי שהבן הגדול שלי הכי פרוע מכולם, וכעת יש לו שני צעצועים קטנים חיים משלו. אני נשלפת משם אחרי סיפור לילה טוב, אוויר הערב עדיין חם ולח. אני פוגשת את השותף ויחד אנחנו הולכים בכיכר השעון ביפו. זהו הערב האחרון של חג הקרבן, והכיכר הומה. בא לי פיש אנד צ'יפס, ואנחנו נכנסים לחנות ממוזגת ומזמינים שתי מנות. אני ממתינה ליד הדלפק להזמנה שלנו, לידי תייר, והמבטים שלנו מצטלבים. Smile! הוא אומר לי בציווי. גל של כעס גואה בי. Don’t tell me to smile אני מתיזה. מה הקטע של גברים שאומרים לנשים לחייך. It's none of your business if I smile or not אני אומרת לו. הוא תייר אנגלי שמנמן גיי ומזיע, והוא שותק, לגמרי המום מהתגובה שלי. אבל אני עוד לא סיימתי. Jump! אני אומרת לו, מנסה להדגים לו כמה זה אבסורד לצוות על אדם אחר לעשות מעשה רק כי מתחשק לך. הוא קופץ. בגלל הקפיצה שלו, אני פורצת בצחוק רם, אמיתי לגמרי.

Eugenia Loli Project Woman
Eugenia Loli

העמק הוא חלום

שלושה נינים של אמא שלי עולים השנה לכיתה א', וביניהם הנכדה הגדולה שלי. אחותי הגדולה, הסבתא של שני הנינים האחרים, שולחת תמונות של שניהם, בן של בת א' ובן של בת ב' שלה, עומדים ומחייכים חיוך ענק ומחזיקים כל אחד את ה'צוּקֶר טוּטֶה' שהיא הכינה להם. צוּקֶר טוּטֶה הוא קונוס ענק שעשוי מבריסטול מגולגל, מעוטר בציורים ומדבקות וממולא בכל מיני הפתעות לילדי כיתה א' – כלי כתיבה וקלמר, מחקים ריחניים ולורדים זרחניים, וגם ממתקים לחבב עליהם את המעבר. אף דנה לא נמה עם הממתקים שאחותי הגדולה מכינה. אחותי מצרפת גם תמונה של הבת הבכורה שלה, עם הצוּקֶר טוּטֶה המקורית שהכינה לה הסבתא היקית שלנו, מהקיבוץ בעמק. הנינה הראשונה זכתה במה שאף נכד או נין אחר של הסבתא המיתולוגית לא זכה, ואחותי מחדשת את המסורת. אני חושבת לאמץ גם כן את הרעיון ולהכין לנכדה שלי צוּקֶר טוּטֶה משלה. כניסה לבית הספר היא טקס המעבר המשמעותי הראשון בחיים שאני זוכרת מעצמי. אני זוכרת את התלבושת האחידה (חצאית קפלים בצבע ירוק יער וחולצת כפתורים בצבע ירוק בהיר; על הכיס הקדמי היה תפור סמל בית הספר), את ההתרגשות של המפגש עם הסביבה החדשה, הכניסה הרחבה, המסדרון, הכיתה. את החברה גליה שהכרתי מהגן שהחזיקה לי חזק ביד, את אמירת השלום לאמא שהשאירה אותי בכיתה הומה ילדים זרים. אני זוכרת את המורה שנזפה בילד שמצץ אצבע ואחר כך גם משחה לו את האגודל בשכבת דבק פלסטיק עבה, וכמה הזדהיתי עם הילד האומלל ובו זמנית שמחתי בלב שזה לא אני, כי גם אני מצצתי אגודל עד חודש לפני כן. למדתי להסתפק בסלסול תלתל סורר בין אצבע ואגודל, מנהג שמלווה אותי עד היום.

בינתיים אנחנו מתלבטים אם וכיצד לחגוג את יום ההולדת של אבי, שנפטר השנה. אני פוסקת שכן. לא ברור לי למה צריך לציין רק את יום המוות מכאן ואילך, ונראה לי חבל לוותר על המפגש המשפחתי ההומה סביב יום ההולדת של אבי שנולד בקיץ. למה לא נגשים את המפגש שתכננו שנה שעברה, ושלא ביצענו כי אבא הטיל וטו כי חם, אני מציעה, ובווטסאפ האחים יש הנהוני הסכמה. תכנית המגרה משנה שעברה נשלפת: אנחנו נפגשים במרכז המבקרים בתחנת הרכבת החיג'אזית בכפר יהושע, ואחותי הגדולה מספרת לילדים איך סבא היה נוסע ברכבת העמק, איך היה יורד ממנה לקטוף פרח והספיק לחזור לקרון, ואיך פעם נרדם והגיע כמעט עד דמשק ('אל תגזימי', משתחזר לי בראש קולו של אבי, 'הגעתי עד צמח'). אחר כך אנחנו נוסעים ברכבת העמק המחודשת מתחנת כפר יהושע עד בית שאן, אוכלים במסעדת רוזליה, וממשיכים לבריכה שבה בילינו קיצים רבים וארוכים בילדותינו, בקיבוץ של הסבתא מהעמק. בת דודתי שעדיין גרה שם מתנדבת ללוות אותנו לבריכה, ואני מאוד מעריכה את הדרך שבה היא בולעת את מענה הלשון המופתע שלה כשהיא שומעת שנגיע כשלושים-ארבעים איש, מחציתם ילדים ופעוטות. אין ספק שהחספוס הקיבוצניקי שלה התעדן מאוד עם השנים.

רכבת העמק.jpg
רכבת העמק ומרכז המבקרים בכפר יהושע, בול מתחילת העבודות על הקו המחודש ב 2011

איפה המקפצה של הבריכה, אנחנו שואלים את בת הדודה באכזבה. המקפצה האימתנית בגובה 5 מטר, הטילה צל ענק עלינו כילדים עירוניים שהגיעו לקיבוץ בקיץ. הבטנו בעיניים כלות בילדים המקומיים רצים על המקפצה הגבוהה וקופצים ממנה לבריכה בסלטות מלוות בצווחות, רק כדי לשוב לעמוד בתור ולטפס בסולם. המקפצה בבריכה היתה ההוכחה לילידיות, כמו הצבע השחום של גופם וכפות הרגליים שלהם שהיו קשות כמו סוליות, ושעליהם הלכו יחפים על השבילים הרותחים של העמק. אני ויתרתי מראש, היו לי דאגות אחרות במשק כמו איך למנוע את הכוויות שחטפתי בכל חשיפה לשמש, אבל אחותי הגדולה התעקשה ללכת יחפה עד שדרכה על דבורה מעוכה שעקצה אותה וגאלה אותה מייסורי הקפצוצים הגרוטסקיים מצל לצל שרק הדגישו את עירוניותה המגונה. מישקה המציל, גוף בצבע ברונזה ושיער לבן ארוך שמשל בממלכת הבריכה ביד רמה ובביטחון של זכר אלפא, גרס שמי שעולה בסולם השלבים יוכל לרדת מהמקפצה רק בקפיצה למים, אין חרטות. פעם אחת בלבד עליתי בסולם, לבי דופק בחזקה. מלמעלה הגובה היה בלתי נתפס, המים רחוקים וירקרקים. אני לא זוכרת את הקפיצה, אם כי ברור לי שקפצתי, אחרת הייתי עדיין שם. 'כבר לפני כמה שנים שיפצנו את הבריכה וביטלנו את המקפצה', מסבירה בת דודתי, 'היא היתה ממש לא בטיחותית'.

בצוּקֶר טוּטֶה שאני מכינה לנכדתי הבכורה אני שמה כמיטב המסורת ציוד לכיתה א' וממתקים. כשהם גרו אצלי סיפרתי להם סיפור בהמשכים. היתה שם דמות של ננסית זעירה בשם שינדה-קארה, שם שנגזר מהדמות של קרשינדו הגמד מכוכב החלומות, החבר הבלתי נראה של חנה'לה חלמנה'לה הקיבוצניקית, מחווה לספרה של דבורה עומר. אני מחפשת לנכדה את הספר ההוא, מוכנה לחטט בחנויות יד שניה, ומגלה לשמחתי שאפשר לקנות עותק חדש בחנות ההוצאה של ספרי 'דני': כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי. הנכדה קורעת את העטיפה הצבעונית וקוראת את הכותרת בעיניים נוצצות. יום יבוא ואעלה על הכתב את הסיפור שאני סיפרתי להם. בינתיים אני רק יכולה לקוות שלא נס ליחו של הסיפור על קרשינדו. מודה שלא קראתי אותו שנית.

 

into the unknown Natalie Foss
into the unknown, Natalie Foss

פוסטתאומים

כשההורים שלהם באים אלינו לשבת, מותשים מעוד שבוע של ג'אגלינג בין מטלות לימודים והגשות ובין הטיפול בתאומים, אני נותנת להם לישון בבוקר עד מאוחר. התאום ישן במיטת התינוק הקבועה בחדר הילדים שלנו. בת נאמנה לאביה חובב הרצפות, התאומה ישנה שינה טובה ועמוקה על מזרון קטן שנפרש על הרצפה ליד מיטת התינוק, ובבוקר מעירים אותי קולות הצחקוק והפטפוטים חסרי הפשר שזו השפה המיוחדת שלהם. הצחקוקים אני מגלה, הם כי היא פתחה את שפופרת משחת ההחתלה וטעמה ממנה, וגם חלקה בנדיבות לאחיה מבעד לסורגי המיטה. אני מביאה להם את ארוחת הבוקר המיוחדת של סבתא: פודינג תות מבושל, שמכיל את כל אבות המזון ההכרחיים: חלב, קורנפלור בטעם תות, וסוכר. אין לי שום יומרה להתנהל עם עגלת התאומים המורכבת שלהם ולכן אני נועלת להם סנדלים, חובשת לתאומה את כובע השוליים עם הפרחים ולתאום את הכובע הלבן, נותנת יד לכל אחד מהם ולוקחת אותם בדרך למגרש המשחקים.

בגיל שנה וחצי ההליכה נמשכת לאיטה. אנחנו עוצרים ליד לול התרנגולות של בעל הבית וליד חתול שאוכל באדישות אוכל יבש בעמדת האכלה. כל מדרגה היא צוק אדיר; כל שזיף שנפל מהעץ זוכה לקריאות התפעלות, וכל זרזיף מים של שכנה ששוטפת את החצר הוא נהר עצום שיש לחצות בזהירות. התאומים מתרגשים למראה משאית חולפת. התאום מחקה את ציוץ הציפורים, והתאומה קוראת פתאום 'גה, גה' – ולוקח לי שניה להבין שהיא מזהה את צורת פסלי הבטון הקיטשיים של שני אווזים מתנשקים שהשכן הציב בגינה.

במגרש המשחקים הם מתפצלים וחוקרים את המתקנים. באמצע המגרש יש תעלונת ניקוז קטנה. התאום מניף רגל בטוחה וחוצה אותה בפסיעה אל העבר השני, ואילו התאומה יורדת בזהירות עם רגל אחת לתוך התעלה, ועולה לגדה השניה. כראוי למעמד הסבתא שלי אני שולפת שקית במבה מהתיק. התאום ניגש ודולה מהשקית במבה אחת. הוא מכניס אותה לפיו, ומבקש עוד. בכל פעם הוא לוקח בעדינות במבה בודדת. כדי להוציא אותה מהשקית הוא משתמש באצבע המורה ובאגודל, והיד לא מתלכלכת. הוא גם לא מתרחק ממני ומהשקית, ליתר בטחון. התאומה מתרוצצת בינתיים בין המתקנים, נכנסת לבריכת הכדורים ומעיפה אותם לכל עבר; עוברת לבית הילדים הקטן וסוגרת את הדלת, מציצה מהחלון ומחייכת חיוך ענק ומניפה בידה וקוראת 'ביי!'. היא מגיעה ומכניסה יד קטנה לשקית הבמבה ומוציאה מלוא החופן במבות. עם חופן הבמבות היא ממשיכה בסיור המתקנים, ולפעמים מלקטת במבות שנפלו מהיד העמוסה. כשהבמבות שלה נגמרות וביד אין דבר פרט לפירורי במבה עם ריח בוטנים, היא חוזרת למקור, ומחדשת את המלאי. לאחיה נופלת במבה אחת על הדשא. אני רואה אותו מתכופף אליה ומרים אותה. להפתעתי התאום לא אוכל את הבמבה שנפלה. הוא נותן לי אותה, 'קח' הוא אומר, על הפנים שלו הבעה של גועל.

כשאנחנו חוזרים הביתה אני מחלקת להם תבשיל פאייה שהכין השותף. התאום אוכל רק את האורז. התאומה את העוף והירקות בלבד. לתאום יש ראש מתולתל, כמיטב המסורת המשפחתית שלנו. לתאומה יש ראש מלא שיער חלק, והיא מסירה תוך שניות קוקיות או סיכות שמנסות להרחיק אותו מפניה. היא אוהבת כשהשיער ממסך לה את שדה הראייה, ורק מבוגרים מתקשים ושולחים יד אוטומטית להסיט את השיער הרך אחורנית. כשאני מסיטה את השיער מעיניה נופל ריס שלה על היד שלי. אוי, תראי, אני מראה לה את הריס על האצבע שלי, ריס! תבקשי משאלה, ואני מקרבת את היד לפיה. התאומה לא מהססת לרגע ומגשימה את משאלתה. היא נוגסת באצבע ובריס.

belly smacking good
Jamie Shelman

שתי אמהות

אמא של החברה של הבן הצעיר מבקשת להפגש איתי. אנחנו קובעות לקפה בקפטריה קצת נידחת, שלא ניתקל באנשים אחרים. אני תוהה אם מדובר בעניין מקצועי, שכן אמא של החברה היא פרופסורית חשובה באוניברסיטה שלי, ועומדת בראש ועדה שאף אני חברה בה, או שהיא רוצה לדבר על הזוג. ליתר בטחון אני שואלת את הבן הצעיר: היא יודעת? והוא עונה: אין לי שמץ.

היא קונה טילון ואני לוקחת את כוס הקפה שלי ואנחנו מתישבות בחצר המוצלת. כמו שני מתגוששים שנכנסים לזירה  אנחנו מתבוננות זו בעיני זו, אומדות, מסתובבות סביב העניין, מנסות להבין מה השנייה יודעת. מהר מאוד הכפפות יורדות אבל אין התגוששות. אנחנו באותה הסירה: אמהות של הזוג שנמצא כעת ב'הפסקה'. היא קוראת לבת שלה בשם אחר מזה שאני מכירה, וכשאני מרימה גבות היא מסבירה שזה שמה האמיתי. הבת כועסת עליה שהיא מסרבת לקרוא לה בשמה ה'חדש', טוענת שהיא לא מקבלת את הבחירות שלה. אני שומעת הרבה כעס בין הבת לאם. מכיון שהשם החדש הוא הכינוי שלה, לא נראה לי שמדובר במשבר זהות של ממש, אלא בהתרסה ישירה מול האם, מרד. השיחה שלנו היא תמונת מראה זו מול זו: אני מהללת את הבת שלה, מתארת כמה אני אוהבת אותה, כמה היא חכמה ונחמדה והשתלבה היטב במשפחה שלנו, והיא עושה את אותו הדבר לגבי הבן שלי, כמה הוא מוכשר, ויצירתי, ומוזיקלי, ומצייר, ומבין דבר מתוך דבר ומכיל. שתינו שבורות לב מה'הפסקה', מנסות להבין. הצעירים ב'הפסקה' והלב של שתינו נשבר.

קודם הוא עזב את הדירה המשותפת, ועבר לגור עם שותפים בעיר שבה הוא עובד. הוא אמר שנמאס לו להשתרך בתחבורה ציבורית שעה וחצי לכל כיוון כל יום, והיא לא עברה איתו כי היא לומדת באוניברסיטה שלנו, משקיעה המון בלימודים. זה כבר היה סימן רע, והשותף ואני חשבנו שהם לא יחזיקו ככה מעמד זמן רב. אחר כך ראיתי שהבן החליף את התמונה בווטסאפ, זו שבה הם עשו פרצופים בסלפי משותף. מה קורה, בן? שאלתי אותו. זה הפוך, הוא אמר, לא נפרדנו כי עזבתי, אלא עזבתי כי הדברים צלעו, ורבנו, ורבנו שוב. אני מאוד אוהבת אותה, אני אומרת, והוא אומר, אני יודע. גם אני אוהב אותה. וגם עוד לא נפרדנו ממש, אנחנו בהפסקה. נראה איך נרגיש.

אמא של החברה של הבן מבוגרת ממני כמעט בעשור. יש לה שתי בנות, הגדולה התחתנה עכשיו. אבל על מה הם רבו, היא שואלת אותי. הם שונים בדברים כל כך רבים: היא עקשנית ופעילה פוליטית וחברתית, צמחונית, אוהבת טראקים בחו"ל. היא עושה תואר בתחום תחרותי, ואכפת לה מאוד מהציונים שלה. הבן הצעיר הוא הכי זורם בעולם, אוהב מוזיקה ואנשים, ואם חו"ל – תמצאו אותו מסתלבט בחוף והולך לפאב, לפגוש את המקומיים על כוס בירה, מקשקש איתם תוך חמש דקות בשפתם שאותה הוא קולט בלי מאמץ. הוא אוטו-דידקט, שונא מסגרות, מסרב לעשות תואר רשמי, קיבל עבודה בתחום שאחרים מתקבלים אליו רק עם תואר, עקף את כל העניין. במבט ראשון נראה שהם שונים לגמרי, אבל יש בהם משהו כל כך נכון בביחד שלהם, הסך המשותף גדול מסכום חלקיו. למרות שהיא צמחונית היא הסתדרה נהדר עם המשפחה הקרניבורית שלנו, שבה ילדים קטנים מלקקים את הצלחת של הסטייק המדמם וקוראים לזה 'מיץ סטייק'. כשנסענו בקיץ שעבר לנופש המשפחתי המשותף היא נסעה לחו"ל אחר עם חברה, אבל כשירדה מהאוטובוס נקעה את הרגע, ואחר כך חלתה והרגישה רע כל כך שחזרה ארצה. הגוף שלך מנסה לומר לך משהו, חשבתי אז.

כל השוני ביניהם לא מלחיץ אותי, כי גם אני וגם השותף שונים בכמעט כל ההיבטים של החיים שלנו. גם ההורים שלי היו שונים כל כך, תמיד תהיתי איך זה מסתדר. וזה הסתדר. הסיבה ל'הפסקה' ידועה לי ואני מגלה לאמא שלה: כי היא לא רוצה ילדים, אני אומרת לה. הבן שלי בנוי לזוגיות. הדגם המשפחתי שלנו הוא של פרייה ורבייה. הבת שלי תמיד צוחקת שהיא התלבטה אם להכניס כלב הביתה, והחליטה שאם כלב, שהוא ילד שלא גדל, אז עוד ילד. הבן האמצעי הוא סטודנט לארכיטקטורה ואשתו אף היא לומדת עיצוב, והם היחידים במחזורים שלהם עם ילד. מה ילד, תאומים. קל זה לא. הבן הגדול שלי, אב לבן בן שלוש ולבת בת שנה אומר שילדים פוגעים באיכות החיים, אבל הם גם יגידו עליך קדיש, והמילה קדיש מסמלת את כל מה שילדים נותנים לך. הילדים שלי גדלו בבית מלא, אני הייתי אם לארבעה בגיל שלושים, הבת שלי עושה אותו הדבר. כיום אני סבתא לשמונה, ואילו אמא של החברה של הבן הצעיר מתנחמת בסרטונים של הנכדים שלי שהבת שלה מראה לה. מה אעשה עכשיו, היא מכרכמת פניה, מי ישלח לי סרטונים של התאומים?

אמא של החברה של הבן הצעיר נעה באי נוחות בכיסא. כשהבת שלה היתה צעירה היא נהגה להגיד שלא צריך להביא ילדים לעולם, כי יש מספיק ילדים שחסרים להם בתים. חשבתי שהיא התבגרה ונטשה את הרעיון האדולוסנטי הזה, היא אומרת. ולא שהם בשלים להביא ילדים, היא מציינת, אבל אף פעם? וכאן אני קופצת קפיצה מנטלית. אני ילדתי בגילם את הבן הבכור. האם אני הייתי בשלה? האם היא, שילדה בסוף שנות השלושים שלה בשלה? איך זה שהבת שלה מורדת בה, ממדרת אותה, כועסת עליה, ואילו ילדי שלי בקשר נהדר איתי, בונים משפחות וגם ביניהם יש קשר מדהים? אבל אני לא דוחפת את האף שלה לתוך הבלאגן שהוא החיים שלה. אנחנו נפרדות בחיבוק, מחליטות להמתין עד תום תקופת ה'הפסקה', מקוות שאולי הזוג יתעשת, ימצא מוצא. ואם לא, אולי נוכל להמשיך את קבוצת התמיכה הזו, ולקוות שגם הלב שלנו יעלה ארוכה.

Giuseppe Palmisano
Giuseppe Palmisano

דה ז'ה וו

אמא, היא מתקשרת אלי. אני עם צירים מהבוקר. אני נדרכת. אני האחראית להשאר עם שלושת הילדים כשהיא ואישה ילכו ללדת. אלא שמראש אמרתי לה, לא ביום שלישי בערב, אני מרצה, ולא ביום רביעי, יש סימפוזיון ואני מנחה אותו. ואני גם מלמדת. שבוע אחרון לסמסטר, ולא יכולה לוותר על שיעורים. אבל יום ראשון מצוין. מושלם.

אל תבואי עדיין, היא אומרת לי. הזמנו היום אחר הצהריים את החברים של הנכדה הגדולה לחגוג יומולדת 6. עוד לא החלטנו אם נבטל או לא. תשחקי מונופול, אני אומרת לה, ואנחנו צוחקות. היא מכירה היטב את ההיסטוריה המשפחתית. כשהבן הבכור שלי היה אמור לחגוג בבית הספר יומולדת 7 אני הייתי בסוף ההריון הרביעי שלי. קמתי בשש בבקר. העיר אותי כאב חזק בבטן התחתונה ואני חשבתי שזה חתיכת ברקסטון-היקס ממזר. חזרתי לישון, ואז הגיע עוד אחד והבנתי שזה הדבר האמיתי. הערתי את השותף. העוגה עם השוקולד חיכתה במקרר. השקית עם הנרות המתינה על השולחן, וההפתעות לילדים היו ארוזות בשקיות. אמרתי לשותף אל תגיד כלום. נלך לבית הספר נחגוג את יום ההולדת לבן, כי אם נבטל עכשיו מי יודע מתי אם בכלל. הבן הצעיר הלך לגן. הבת והבכור הלכו לבית הספר. כדי להעביר את הזמן בין הצירים עד הנסיעה ליומולדת שנקבעה בשעה האחרונה ללימודים שיחקנו מונופול. זו הפעם היחידה שהמשחק לא עצבן אותי, אפילו לא הסמלים המטופשים של השחקנים – נעל, כובע, כלב סקוטי, אצבעון, מריצה, מגהץ או מכונית מרוץ, למה דווקא הם. הייתי עסוקה במדידת זמן בין הצירים. אין מה למהר, קודם יומולדת. בבית הספר המורה אירגנה את המסיבה. היו ברכות ושירים, ובשלב מסוים הילדים יצאו לחצר לשחק. אני נשארתי בכיתה, פורסת את עוגת השוקולד וסופרת דקות בין צירים. אספנו את הבת מכיתה א' ואמרנו לה ולבן שאחרי בית הספר יחזרו הביתה. השכנה תיקח את הילד הקטן מהגן ותשגיח עליהם. אבא ואמא נוסעים לבית החולים להביא את התינוק החדש.

מה להביא לנכדה הבכורה ליום ההולדת? אני שואלת את הבת. היא יודעת בדיוק מה היא רוצה. היא לומדת לשחות ומבקשת משקפי שחייה, וגם ערכת קוסם. אני מגחכת. ערכת קוסם זו מתנת בכורים קלאסית. גם השותף – בכור אופייני, ניסה את כוחו בקסמים כשהיה ילד, גם הבן הבכור שלי בערך באותו גיל. אני מביאה לה משקפי שחייה וערכת קוסם, שמכילה לא רק כובע צילינדר של קוסמים, אלא גם אביזרים והוראות ל-75 קסמים שונים.

הצירים סדירים אבל רחוקים יחסית, עשר דקות. מסיבת יום ההולדת תתקיים. תבואי, אומרת הבת. אני באה. בבית שלה הבת מארגנת את הבלונים על חוט שהאיש שלה יתלה לקישוט, חותכת את הפטריות והזיתים שיתוספו לפיצות אישיות קטנות שהילדים יכינו, בזמן שעוגת שוקולד תופחת בתנור. תקציפי קצפת היא מבקשת, ומזליפה אותה בפרחים על העוגה עם תוספת של תותים. כל עשר דקות בערך היא מפסיקה, נעמדת, נשענת על הכיסא ואוחזת בבטן התחתונה שלה, מרוכזת בכאב. הילדים לא גילו כלום? אני תוהה. במשך היום הקטן שאל אותי 'אמא, למה את עושה ככה' ונשם בכבדות, אבל לא. אפילו לא הגדולה שדבר לא נעלם מעיניה. היא מתרגשת מדי לקראת המסיבה. הילדים האורחים מגיעים. האיש שלה מפעיל אותם, והם שרים וקופצים. אחר כך הם מתיישבים סביב השולחן וכל אחד מקבל עיגול בצק מוכן מראש, ומרכיב לו פיצה אישית עם תוספות. אני מסתנכרנת עם הבת שלי. כשפורץ ציר היא פורשת לחדר, ואני מחפה עליה. היא שבה כעבור דקה וממשיכה מאותו מקום. יש לה אפליקציה על הטלפון שעליה היא מסמנת מתי מתחיל הציר, מתי נגמר, ומה העוצמה שלו, ואני רואה שהיא כבר לא מסמנת סמיילים קלילים, אלא פרצופים כבדים משהו. כואב לה. כשאני רואה אותה הבטן התחתונה שלי מהדהדת בזכרון של כאב עמום.

כשההורים באים לאסוף את הילדים היא כבר מוכנה לתזוזה. אני מוצאת את המעילים של האורחים הקטנים, מרגיעה עוד ריב קטן אחרון ('אני הבאתי את המתנה הכי שווה!'), והנכדה כלת השמחה מחלקת לכל אחד מתנת פרידה קטנה. הבת שלי קוראת לילדים שלה. אבא ואני הולכים לבית חולים, היא מודיעה להם, ללדת את אחותכם הקטנה. הנכדה הגדולה פורצת בבכי. לא רוצה שתלכו היא מייבבת כשהם יוצאים מהדלת, והבכי ששוכך קמעה שב ומתחזק כשהחתן שלי שב פעמיים לקחת עוד דברים שנשכחו. אני שוקלת את צעדי. יש לי ספר חדש שאני מתכוונת לקרוא להם לפני השינה, ואני מראה להם אותו. היא ממשיכה ליבב. לא רוצה לצחצח שיניים. לא רוצה ללכת לישון. רוצה את אבא ואמא.

לפי חוק כלים שלובים במשפחה, כשילד אחד תופס את תפקיד הטראבל מייקר האחרים מפנים לו את הבמה. ואכן, אחותה ואחיה הצעירים לובשים פיג'מה ומצחצחים שיניים בלי בעיות. היא נשארת בסלון, מסרבת להתנחם או לשתף פעולה, עיניה דומעות ואדומות, ושני תולעי נזלת זוחלים במורד האף לכיוון הפה. אני מרשה לך לצרוח עוד צרחה אחת חזקה, ולהוציא את כל הכעס והתיסכול החוצה, אני מציעה לה, ומושיטה לה ממחטת נייר. היא צורחת צרחה חזקה. ואחריה עוד אחת. ועוד אחת. הילדים הקטנים כבר במיטה, מחכים לסיפור.

ילדה בכורה, מבינה ואחראית בדרך כלל. שמעי, אני פונה לרציונאל שלה. עד כאן ההתנהגות הזו. מכאן ואילך אם תמשיכי כך תקבלי עונש. וחבל. כי בסוף תצחצחי שיניים ותבואי למיטה, ורק העונש הזה בסוף היום הנהדר שהיה לך היום, עם כל החברים והמתנות והפיצות ועוגת יום ההולדת. כי אבא ואמא לא יכלו להשאר כאן. אמא הלכה לבית החולים ללדת את אחותך. אבל אם תצחצחי שיניים ותבואי למיטה עכשיו תוכלי לשמוע עם האחים שלך סיפור מהספר החדש שהבאתי, ואני גם אספר לכם על הלילה שבו את נולדת, ועל הלילה שבו נולדה אחותך, ועל הלילה שבו נולד אחיך. היא מישירה אלי מבט. כבר צחצחתי שיניים, היא מודה. ועולה למיטה בלי בעיות.

הילדים ישנים ואני מהדקת את השמיכות סביבם. עוד אני מארגנת את המטבח, שוטפת כלים אחרונים. שעתיים אחרי שעזבה את הבית, ילדה הבת שלי את בתה הרביעית. בתמונה ששולח האיש שלה לווטסאפ המשפחתי, היא כולה מרוכזת בתינוקת הטרייה שהיא אוחזת בזרועותיה. והיא זוהרת, אור צהוב ורך מאיר את פניה השטופות באושר.

anita jeram guess how much I love you

Anita Jeram, Guess How Much I  Love You

מישהו בי ילד, מישהו בי סב (א' חלפי)*

(ותודה לצ', שהזכירה לי את השיר הנפלא הזה)

הנכדה הגדולה עומדת על שרפרף ליד הכיריים, השיער שלה מקפצץ בתלתלים על
גבה, האף הקטן רוטט מול האדים, והיא עוזרת לי לערבב בכף את סיר פודינג הוניל
שיישפך רותח לתבניות, יתגבש במקרר וייאכל קר, הפוך על צלחת למחרת, בשבת בבוקר. שרפרף העץ שעליו היא עומדת הוא מקום עמידתו הקבועה של אחיה הצעיר, בן שנתיים וחצי, שאוהב לבשל עם השותף. סבא מכה בשום ככה ככה, הוא מראה לי את התנועה של היד האוחזת בסכין רחבת הלהב ומועכת את שיני השום ומוציאה אותו מקליפתו. הקטן הוא זה שפוסק על מאכלים וחומרי גלם 'ריח טוב', או 'ריח לא טוב'. הוא מבקש לעלות אף הוא על השרפרף האדום, 'שלו'. זה צפוף אבל אפשרי. אלא שהנכדה פוצחת בקינה אינסופית: 'זה לא פיר! זה לא פיר, זה
לא פיר, זה לא פיר! זה לא פיר, זה לא פיר, זה לא פיר זה לא פיר, זה לא פיר, זה לא
פיר!…' ואני מרגישה את גל הכעס עולה בי. לא סתם קוראים לזה חרון אף, כי זה מדגדג
לי באף, מבקש לצאת בקיטור גדול החוצה. כבר קדם לכל זה ריב בינה ובין אחותה הצעירה,
כשהן ביקשו להבין מה זה מספר זוגי. מספר זוגי זה מספר שאפשר לחלק לשניים, מסביר
להם השותף, למשל, נניח שיש לך שתי סוכריות, הוא אומר לגדולה. איזה סוכריות? היא
מיד מבקשת לדעת. טופי, השותף משתף פעולה. ואת רוצה לחלק אותן שווה בשווה בינך ובין
אחותך. 'לוקחים סכין', אומרת הגדולה. לא, מסביר השותף, בלי סכין. אה, אומרת
הגדולה, כל אחת מקבלת סוכריה אחת. יפה, ואם יש לכן 6 סוכריות? לוקחים סכין, חוזרת
הגדולה. לא! בלי לחתוך. בשלב הזה אני נותנת להן 6 סוכריות דמיוניות לחלק ביניהן. הגדולה
מיד מתלוננת: היי, היא נתנה לי רק אחת! ואחותה מתגוננת: לא נכון, נתתי לה שתיים! כשהבנות
רבות על סוכריות וירטואליות זה הזמן להציע לגדולה לעזור לי להכין את מעדן פודינג הוניל
המבושל.

אמא שלהן בהריון. כשהיא תלד את הילדה הרביעית, יפרידו בדיוק שש שנים
בין הקטנה ובין הגדולה. אז בשבת היא והאיש שלה והבטן ההריונית נוסעים לנופש ושלשת
הילדים אצלנו מיום שישי עד יום ראשון בצהרים. ובינתיים אנחנו מתרגלים מחדש להמולה
של רגליים קטנות טופפות בין החדרים, לפשיטה של הבנות על מגרת הצעיפים שלי שהופכים
לשיער הארוך של רפונזל על ראשן המתולתל, לקולות של 'היא לקחה לי', 'בואי תנגבי לי'
מחדר השירותים, ו'יש לי חלומות רעים' בקול קטן ומפוחד בשתיים בלילה. וגם הם
מתרגלים מחדש לבית שבו גרו שנה שלמה. הגדולות הופכות את ארגז הפליימוביל, צוהלות
כשהן מוצאות את האפרוחים הצהובים הקטנים, את הדמויות המוכרות. הקטן נעמד באמצע
הסלון ומכריז: אמא ואבא עזבו אותנו.

לשרשרת 'זה לא פיר' מתבכיינת אני לא מוכנה להתרגל. אני נושמת עמוק.
תקשיבי, אני מציעה הסכם לגדולה: את לא תגידי 'זה לא פייר', ואני אתן לך ללקק את
הסיר של הפודינג. היא משתתקת, שוקלת את ההצעה. לא משנה שממילא הייתי נותנת לה
ללקק, היא לא יודעת את זה. אפשר להגיד 'זה לא הוגן?' היא מנסה את מזלה. לא, אני
פוסקת. זה אותו דבר. עד מתי, היא מתמקחת. עד שההורים שלך יגיעו. כשהם יגיעו תוכלי
להגיד 'זה לא פיר' כמה שתרצי. היא ילדה רצינית ושוקלת היטב את ההסכם שעליו היא
אמורה להתחייב. הריח של פודינג הוניל פושט בחלל המטבח, מדגדג לה את הנחיריים. טוב,
בסדר. היא מסכימה. למרות שזה לא פ…' ומיד היא תופסת את עצמה וצוחקת.

הנכדה הגדולה חדה לנו חידות. מה הנוזל של העץ? היא פותחת. שרף? אני
מנסה? לא! היא צוהלת. גשם! פרווה של איזו חיה הכי רכה? זו השאלה הבאה. אני מביטה
בשותף, הוא מחזיר לי מבט. ארנבת? סנאי? גור חתולים? לא! לא ולא! גור אריות, היא
פוסקת. למה? אני שואלת. כי כשהיינו בגן החיות, נתנו לנו ללטף גור אריה, ואמרו לנו
שזו הפרווה הכי רכה. אי אפשר להתווכח עם ההיגיון שלה. היא מישירה אלינו מבט,
ואומרת: אתם לא כל כך חכמים כמו שאתם חושבים.

עכשיו תורי לחוד לך חידה, אני מציעה: מה מתוק מדבש ומה עז מארי? היא
חושבת דקה ושתיים. אני, היא משיבה. אהבה, אני מספקת לה את התשובה, מחבקת אותה,
ואומרת, אבל גם התשובה שלך נכונה.


Alicia Savage, Head in the Clouds

אנטרופיה, או החוק השני של התרמודינמיקה

אני מגיעה לגמר הסמסטר על אדי הדלק האחרונים. אחרי שאני שבה הביתה מהשיעור
האחרון אני מעיפה מבט סביבי בלי סכי העיניים שמלווים אותי בתקופת ההוראה. אני מתה
על סגנון ההורות של הבת שלי: היא האמא הכי מאפשרת והכי זורמת שאני מכירה. העיקרון
המנחה את ההורות שלה הוא שעם הילדים נהנים בסביבה שתאפשר להם יצירה וכיף. הכל סביבה תמיד רגוע כל כך, גם כשאחד מהם נכנס לקריז ובוחן גבולות. הבית מחזיר לי מבט חצוף: בסלון ערמות של כביסה לא מקופלת, על הרצפה לורדים וקוביות לגו, ותבנית ענקית עם קמח ושמן שהילדים קוראים לו חול ירח ולשים ממנו גושי פסלים. פינת הצעצועים מגלה נטיות
אימפריאליות וכבר כבשה את הבית כולו. בובות, דפים קוביות לגו ופליימוביל, צלחות
ריקות אמיתיות ושל משחק, אבנים קטנות מהאוסף של הנכדה הגדולה ואצטרובלים, גולות
וחרוזים, אתי חפירה ודליים מהים, מפוזרים בחלל הבית באופן שווה. אני יוצאת למרפסת
הרחבה שלנו הפונה אל הואדי. שם מקבלות את פני ערימות כביסה מלוכלכת וחול נגרס תחת
עקבי, וכשאני מסיטה חלק מן החול אני מגלה רצפה מרובבת בכתמי גואש.

אין ברירה, אני יודעת, צריך לנקוט באמצעים קיצוניים. 'בת!' אני קוראת לה. החיים שלה עמוסים מאוד: בלילה היא עובדת, וביום היא לומדת ומטפלת בילדים. האיש שלה לומד ועובד. 'המנחה שלי מארצות הברית בארץ, והזמנתי אותו לארוחת הערב' אני אומרת לה. היא יודעת היטב מה משמעות הדבר. בעוד היא מסדרת את הבית אני והקטן שלה מסדרים את המרפסת. הוא נלהב לעזור. אני מראה לו איך לוקחים סמרטוט, טובלים בדלי, סוחטים, ומשפשפים את כתמי הצבע שעל הרצפה. ילד בן שנתיים וקצת, ברור לי שסמרטוט ודלי במערכה הראשונה יכולים להפוך מהר מאוד לכלי משחית במערכה הבאה, ולכן אני מחמיאה לו בהתלהבות על כל כתם קטן שהוא מצליח לנקות, מראה לו את הכתם הבא שצריך לשפשף. 'יאגי!' הוא מבקש, מילה שמשמעותה בשפתו 'קשה לי, אני לא מצליח, עזרי לי', ואני משיבה לו בקלישאות של טירונות: אין לא יכול, יש לא רוצה; או: מה שלא הולך בכוח הולך בעוד יותר כוח, מתעלמת ממבטיה התמהים של הבת. ניקיון בהחלט מוציא ממני את הרס"ר המשופם, תחביאו מפני את העצים לפני שאסייד את הגזעים שלהם בלבן. די מהר הוא אכן מוותר על שלב סחיטת הסמרטוט והשפשוף ונשאר בעניין של הדלי, טובל שוב ושוב את הסמרטוט ואת ידיו עמוק בתוך המים, מטפטף מים וסבון על עצמו וסביבותיו, ובסוף גם מתישב בלב השלולית שהוא יצר, ספוּג כולו.

בצהריים היא הולכת להביא את הבנות מהגן, והקטן עוזר לי להכין ארוחה. הוא עומד על שרפרף אדום לצד השיש ומתעקש להריח ולטעום הכל. הוא מומחה בקילוף שיני שום, ופוסק על ריחות שונים 'ריח טוב', או 'ריח לא טוב'. הוא נותן לי את הגזרים שאני מגרדת אחד אחרי השני, חוזר אחרי על המילה המצחיקה 'פומפיה', או 'מגרדת' ומכרסם את הזנבות. בינתיים הבנות מגיעות הביתה, ומיד כשהן רואות את הרצפה הנקייה והמבהיקה, הן שואלות: 'מי האורחים?'. אם לוקחים בחשבון את סבתא שלי ואת אמא שלי, הן דור חמישי לבלאגן, מטמיעות היטב את המשוואה שהחיים הם בלאגן, וסדר הוא תולדה של מאמץ אנרגטי יוצא דופן למען אורחים מיוחדים.

הבת שלי מצאה בית שאליו הם יעברו בסוף הקיץ, ואחרי שנה שהם גרים אצלנו היא והאיש שלה על שלושת ילדיהם יצאו מהכפר. מוקדם לסכם. כל הקיץ עוד לפני. 
Paloma Rincon, Heatwave