and now for something completely different

נכדה2 עולה השנה לכיתה א'. בשנה שעברה עלתה הנכדה הבכורה לכיתה א', וכבר התקבעו להם כמה מנהגים. השותף לקח אותה לטיול אישי לרמלה, מחוזות ילדותו, לראות את בית הספר שבו הוא למד בכיתה א', להסתובב בעיר, להראות לה את הרחוב שבו גר, את השוק. נכדה בכורה היא ילדה פקחית וסקרנית, קוראת כבר ספרים שלמים לבד, מתעניינת ושואלת שאלות לא קלות. קל לתקשר איתה והיא מבינה דבר מתוך דבר. השנה היא נזקקה גם למשקפיים, ובניגוד לאמה שרצתה עבורה מסגרת צבעונית עליזה בחרה מסגרת מתכת מבגרת שמוסיפה לה טאץ' אינטלקטואלי גם למראה. היא שומעת שיחות של מבוגרים ומבינה הכל, וגם באנגלית כבר אי אפשר להסתיר ממנה דבר. השנה הוא לוקח את נכדה2 לסיבוב דומה. הוא חוזר כולו פליאה. נכדה2 חיה בעולם אחר לגמרי. על כל שאלה ששאלתי אותה היא ענתה ב'לא יודעת', הוא אומר. בשוק של רמלה היא קוראת לו 'גברת עם סלים', ומגחכת כשהוא קונה חבילת תאנים ובננות 'אמרת שלא תקנה עוד'. אחרי שהם הולכים לבית הספר שבו הוא למד שהפך בינתיים למבנה משרדים הוא שואל אותה אם היה מעניין והיא מגיבה ב'לא' לאקוני וכנה. אחר כך הם הולכים לבריכת הקשתות, אבל כשהם יורדים במדרגות למטה היא מסרבת לעלות על סירה כדי לשוט בין הקשתות, ואי אפשר לשכנע אותה לשנות את דעתה. אני לא מבין אותה, נאנח השותף.

נכדה2 היא ילדת פרא מיוחדת. יש לה סגנון משלה. רוב הזמן היא מסתובבת יחפה, אבל כשהיא נועלת נעליים הן צהובות. יש לה קשתות עם סרטים בשיער הפרוע שמדגישות את הפסים הבהירים שהשמש צרבה בתלתליה. היא לא אוהבת דברים ורודים ולבבות של בנות, ומסרבת לשחק לפי הכללים. 'היא יפה ברמה של דוגמנית' אומרת קרובת משפחה שרואה אותה ואני מסכימה. ילדים אחרים מחפשים את קרבתה, אבל יש לה קפריזות. 'חגגתי לה פה יומולדת קטן, עם שלוש חברות, פיצה, סרט ולישון, אבל היא היתה מפלצת קטנה כל היום לפני היומולדת, רבה עם כולם ועשתה מלא בעיות', מספרת הבת באנחה, 'היא כמו פצצה מתקתקת'.

גם לי כבר יש מסורת משלי לעלייה לכיתה א'. כמו שעשיתי שנה שעברה לאחותה, אני מכינה לה 'צוקר טוטה' – קונוס גדול ובו כל מיני דברים טובים לבית הספר וגם ממתקים. זו מסורת שמקורה בגרמניה במאה השמונה עשרה. סבתא שלי הכינה קונוסים כאלה לנכדים (אם כי אנחנו, שגרנו בירושלים ולא לידה בקיבוץ לא קיבלנו), וכעת גם אחותי הגדולה וגם אני ממשיכות את המסורת לנכדים שלנו. אני הולכת לחנות לכלי כתיבה ולחנות יצירה ולחנות משחקים ובוחרת עבורה עפרונות צבעוניים מיוחדים שמרטיבים אותם והם מציירים כמו צבעי מים וגם עפרונות צבעוניים רגילים, מחדד בצורה של ארנב, מחקים, דבק, מספריים. אני מכניסה לצוקר טוטה גם משחקים להפסקה, גומי, חבל גדול לקפיצה בהפסקה, ארוך כזה שמחזיקים בו שני ילדים ושהיתר קופצים עליו. אני מוסיפה מחברת מיוחדת עם עטיפה עדינה, ובלונדון, בחנות של המוזיאון הבריטי אני מוצאת עיפרון שחור מיוחד מעוטר בכתר של המלכה. אני מוסיפה גם את הממתק האהוב עליה, שוקולד 'בלונדי' לבן עם תוספת של שבבי קוקוס מושחמים. אנחנו מביאים לה את הצוקר טוטה ביום שישי האחרון של אוגוסט והיא שמחה. היא לא אומרת דבר, אבל שופכת את התוכן על השטיח, ומביאה את התיק החדש עם קישוטי הפלמינגו שקיבלה מהסבא/סבתא מהצד השני ומארגנת בו את הדברים. אני מצלמת אותה מחובקת עם הצוקר טוטה.

zuckertute
ברלין, 1925

zuckertute2.jpg

ביום הראשון ללימודים הבת מתקשרת. בלילה פרצו לבית שלהם. לקחו מחשב. לקחו מפתחות של הבית ושל האוטו, אבל לא גנבו את את האוטו, והשאירו את צרור המפתחות על מכסה המנוע. לשכנים פרצו גם כן ולקחו להם את האוטו, אולי כי לאוטו שלהם לא היה קודן. גנבו את תיק כיתה א' של נכדה2. הנכדה בוכה כל הבוקר.

אנחנו מתגייסים לשחזר את התיק. הצד השני קונה את התיק עצמו, ואני הולכת לעשות סיבוב שני בחנויות. אני קונה מחדש את הצבעים, מוסיפה גם חבילת עפרונות בצבעים זוהרים. חבל, גומי, מספרים, ומוסיפה גם מספריים שגוזרות בדוגמה של זיגזג וטייפ וושי מיוחד עם דוגמה. רק את העיפרון המלכותי מהמוזיאון הבריטי אני לא יכולה לשחזר, אבל מוצאת עפרון מיוחד אחר. הילדה ממש שמחה. איך היה לך הטיול עם סבא ברמלה? אני שואלת את נכדה2, והיא עונה 'היה ממש כיף'.

יום העצמאות. ערב.

נכדה2 (בת 5.5) מצטרפת אלי לסיבוב קניות קצר לפני יום העצמאות. היא בוחרת את הדגנים המועדפים עליה לבוקר שלמחרת (דגני קינמון) ושתי חבילות גלידת בן אנד ג'ריז, שוקולד ווניל עם טופי. כשאנחנו חוזרים הביתה אני רואה בחניה מכונית ובה הדודים שלה מהצד השני, ממתינים לאסוף את בתי ואת חתני למסיבה. איפה הבת שלכם? אני מתעניינת בנימוס. היא אצל אמא שלה. מסכנה אמא שלי, מוסיפה האישה, מצפה לה ערב לא קל. הקטנה בדיוק למדה לעמוד אבל לא לשבת, וכל התרוממות שלה מסתיימת בהתאבדות שיעית. אני ממלמלת משהו בלתי מפוענח מתחת לשפה, וממהרת הביתה. ערב יום העצמאות. שיחררנו את כל הילדים שלנו על בנות ובן זוגם למסיבות, ואני והשותף אחראים לבד, לראשונה, על כל שמונת הנכדים שלנו.

מי רוצה גלידה? אני מכריזה בקול. כולם רוצים. נכדה1 (בת 7) ונכדה2 (בת 5.5) הן אחיות, ויחסית גדולות. כשהן לא רבות ביניהן או מרימות את אחותן הקטנה, נכדה8 (בת 1 וקצת) בניגוד לרצונה, אני יכולה להעזר בהן. תארגנו תור, אני מבקשת מהן, כמו בחנות. לא מוכנה לחלק גלידה כשהם מצטופפים ומנופפים בידיים וקוראים בקול מה הם מעדיפים כמו גוזלים פעורי פה בקן. די מהר הן מארגנות את הילדים בטור ארוך, לפי הגיל, מהקטנה לגדולה. כולם רוצים משני הטעמים חוץ מנכדה2. היא מיוחדת, בהגדרה. היא מעדיפה רק וניל עם טופי. נכדה8 יושבת עלי ואני מאכילה אותה גלידה בכפית. נכדה8 אוכלת יותר מכל היתר. היא פצפונת. אולי היא עוברת עכשיו קפיצת גדילה. היא כמו הזחל הרעב, אומרת נכדה2: היא זוללת תפוח, 2 אגסים, אורז, בשר, עוגה וגלידה ועדיין רעבה. המממ, אני אומרת, אולי בסוף תהפוך לפרפר. 'לא!' מוחה נכדה1. היא תהפוך לשמנה.

כמה ילדים נכנסים לאמבטיה אחת? האמבטיה שלנו משולשת וגדולה, כמו אמבטיה וחצי. 7 נכדים משתחלים מהבגדים וקופצים לתוכה. 'באבלס!' מבקשת נכדה7 (כמעט שנתיים), שגדלה על שלוש שפות. אני עורמת את הבגדים שהושלו בשלוש ערימות לפי המשפחות. את הסנדלים והנעליים אני מסדרת מחוץ לאמבטיה, ממילא עוד מעט כל הרצפה תוצף מים. התאום (בן 2.5) נלחץ מהביחד הצפוף ואני ממהרת לחפוף לו את הראש, לשטוף את הגוף ולהוציא אותו החוצה לשותף. השותף לוקח את החבילות אחת אחת, מנגב ומלביש בחדר. הכלל הוא שמי שבוכה מוצא החוצה, ולכן כולם צוהלים ומתהוללים. אסור לקפוץ! אני מזהירה את נכדה7 שמתישבת על קצה האמבטיה וקופצת לתוכה. תוך כדי האמבטיה משתחררת הגומיה של הקוקו שלה ונעלמת במים. ממילא היא לא נותנת לי לסרק אותה. 'לבד!' זו המנטרה החוזרת שלה, והיא מתעקשת להתלבש לבד, לנעול לבד את הסנדלים, ואני מכוונת אותה במילים: תכניסי את הראש לכאן, לא את היד. זה הסנדל של הרגל השניה. עכשיו תסגרי את הרצועה. יפה מאוד! נכדה1 ניגשת לתיק ולוקחת שמלה חגיגית. זה מה שאת לובשת בלילה? אני תוהה. ודאי, היא עונה. הכלל אצלנו הוא שבערב לובשים את הבגדים של מחר והולכים איתם לישון. אני מחייכת. אני המצאתי את הכלל הזה כשלי היו 4 ילדים קטנים. כשהאמבטיה מסתיימת, אחרון הילדים מוצא החוצה למגבת עוטפת והמים ניגרים במערבולת לתוך חור הניקוז, אני רטובה לגמרי, לא ברור אם מזיעה או ממים. כנראה גם וגם. אני מתיישבת לסרק את נכדה1. יש לה שיער ארוך ומתולתל, ולוקח די הרבה זמן לפרום את הקשרים.

השותף מאכיל. לפני שהגיעו אלינו התקשר לנכדה1 והתייעץ איתה מה להכין. רגע, מתארגנת הילדה, מדברת עם אחותה ועם אחיה וחוזרת אליו: תכין גם המבורגרים וגם נקניקיות, אבל לא חריף, ופסטה, אבל את הרוטב תשאיר בצד, כי נכדה2 אוהבת פסטה בלי רוטב בכלל.

אחרי האוכל אנחנו פורסים מזרון זוגי על רצפת הסלון. שלושת הנכדים הבנים יישנו עליו הלילה, אבל בינתיים הוא משמש מצע לקפיצות והשתוללות. הילדים עולים על כורסאות ומזנקים למזרון, עושים סלטות ומתגלגלים עליו. בצד, נכדה1 קוראת בקול ספר לתאומים ולאחיה שבחר אותו. לאט לאט אני מתחילה להשכיב את הקטנות לישון. נכדה8 נכנסת לעריסת התינוק בחדר. אני מדליקה את האור הקטן, כדי שלא יהיה שם חשוך לגמרי, נותנת לה מוצץ, ומניחה איתה במיטה את הארנבת המרוטה שלה. היא מוחה כשאני יוצאת מהחדר, אז אני נשארת איתה עוד קצת. בינתיים נכדה2 פורשת מהחבורה והולכת לישון במיטת הנוער באותו החדר. 'אני אוהבת לישון', היא מגדירה את עצמה. מתכסה בשמיכה ועוצמת עיניים. אני נותנת לה נשיקה ועוזבת את החדר, יודעת שנכדה8 רגועה כשהיא איתה בחדר. אחר כך אני לוקחת את נכדה7, ומניחה אותה בלול נפתח בחדר השני. 'כרית?!' אומרת שואלת נכדה7 ומשתרעת על הכרית כולה, התלתלים שלה פרוסים משני צדי ראשה. גם היא לא אוהבת כשאני עוזבת את החדר, ואני מרגיעה אותה על הידיים, עד שהעיניים עצומות, ומניחה אותה בזהירות בחזרה בלול. הבאה בתור היא התאומה. אותה אני לוקחת לחדר הבנות ומשכיבה אותה על מזרון קטן בפינה. היא בוחרת לישון עם בובה של וודי, וליד המזרון אני מניחה כרית, כדי שלא תתגלגל ממנו לרצפה. בסלון השותף כיבה את האור והוא מספר סיפור לשלושת הבנים. נכדה1 לוקחת ספר, יושבת על שרפרף וקוראת בשירותים, המקום היחיד בבית שבו יש כעת אור. התאום בוכה. אני לוקחת אותו על הידיים למרפסת, מראה לו את הכוכבים. מראה לו את אורות הבתים, את העצים, את המכוניות החולפות ברחוב. לוקח לו זמן רב להרגע, ואני מחזירה אותו למזרון הבנים בסלון. הבית חשוך ויחסית שלֵו. נכדה1 פורשת סוף סוף לישון גם היא, מחליפה את הכרית שלה בכרית הגדולה שהנחתי לצד המזרון של התאומה. נכד3 (בן 4) שוכב על המזרון בסלון, עיניו פקוחות לרווחה. כואבת לי הרגל, הוא אומר לי. אני מעסה לו את הקרסול הכואב. שאשים לך משחה? אני מציעה, יודעת שזה לא ייגמר בלי פלסיבו. אני שולפת מן המקרר שפופרת של ג'ל אלוורה. זה ירגיש לך קצת קר, אני מזהירה, אבל ירגיע את הכאב. הפלא ופלא הג'ל עושה את שלו. אחרון הנכדים ישן.

למחרת בבקר אני מארגנת קעריות עם דגני קינמון. אני ניגשת לנכדה7 שקוראת לי מהלול. כשאני מרימה אותה אני רואה שכף יד אחת שלה נפוחה. לגמרי לבד היא השחילה את הגומיה של הקוקו על פרק היד, כמו צמיד, והגומיה חסמה את זרימה הדם ליד במשך כל הלילה. אני מתקשרת לבן. שמע, אני אומרת לו, בלי לחץ. הילדה לא בוכה, היא משתמשת ביד כרגיל, הטמפרטורה של שתי הידיים אותו הדבר, אבל יש סימן שלא יורד, והיד נפוחה. אני שולחת לו ולאשתו תמונות של היד. השותף מתעצבן עלי: זה שום דבר, למה התקשרת. כי אני הייתי רוצה שיתקשרו אלי, אני עונה, וגם שלא יכעסו אחר כך שלא עידכנתי בזמן אמת. את חושבת כמו עורכת דין, אומר השותף.

הבוקר שולח הבן תמונה של נכדה7 צוהלת ושמחה בשיער מפוזר בווטסאפ המשפחתי וכותב: אחרי שניסתה לעשות לעצמה נמק ביד עם הגומיה, החלטנו לספר אותה קצת.

Geoff McFetridge
Geoff McFetridge, Meditallucinations

נסים ונפלאות

עומר פוליצר, כל מי שאנחנו אוהבים.jpg

מתקפת עיטושים אוחזת בי, מנערת אותי ומטלטלת את כולי. אני יודעת שהתנגדות חסרת תוחלת, ומתמסרת לה, אוחזת בגליל הניר שלפני, קורעת ממנו פיסות ניר שנערמות לגובה לצד החבילה. בין התעטשות להתעטשות אני מתנצלת בפני האורחת, דמועת עיניים. היא יושבת מהצד השני של השולחן, ומנסה לומר שאני לא צריכה לדאוג, היא רגילה מהילדים. זה לא אותו דבר, אני מוחה, וכשהיא מחבקת אותי לפרידה אני מחבקת בזהירות בחזרה, נושמת הרחק מעבר לכתפיה.

הבן הצעיר הביא לראשונה את החברה החדשה לארוחת ערב שבת. פני השותף נופלים כשהוא שומע שגם היא צמחונית. 'לפחות היא לא אלרגית לעגבניות', מנסה הבן לנחם. 'בקצב הזה תצטרך עוד שלוש חברות עד שתשתקם לגמרי' רוטן השותף, ואני יורה בו מבט אזהרה. היא גבוהה מאוד. יותר גבוהה ממני, יותר מהשותף וגם גבוהה מהבן. אני אוהבת את הגובה שלה ואת הפנים שלה, מתוקים מאוד, וגם את התסרוקת שנערמת על ראשה, מוסיפה לה עוד כמה סנטימטרים נוספים, וחושפת זוג עגילי מתכת שמתנדנדים על תנוכיה. לקח לכולנו זמן להתאבל על החברה הקודמת, שהיתה בת בית אצלנו. אני חוזרת ומשננת את המנטרה שלימדה אותי השכנה המבוגרת שלי לפני עשרים שנה, שהיתה אמא לארבעה בנים: ברגע שהבנים שלי בחרו מישהי, היא מושלמת עבורי.

ערב קודם הבת הקפיצה את הנכדה הבכורה אלינו. לעתים נדירות בלבד אנחנו מקבלים זמן איכות עם נכד אחד בלבד, בלי תחרות, מאה אחוז של תשומת לב. אנחנו משחקות במשחק המישוש. בשתי שקיות בד אטומות אנחנו מניחות חפצים זהים. לוקח לנו זמן לעבור בבית ולמצוא את החפצים המתאימים, ואני מזכירה לנכדה שהם גם צריכים להיות שונים מבחינת המרקם והתחושה. אנחנו מכניסות לכל שקית מברשת שיניים, גרב, ספל פלסטיק, כפית, חלוק נחל מהעציצים שבמרפסת, בובה, פקק שעם, כפפת פלסטיק, אטב כביסה ועיפרון. הקטנה נהנית להסתובב בבית ולהציע חפצים נוספים שיוכלו להכנס לשתי השקיות, וכך מצטרפים גם שקית סוכר וניל, גליל ניר טואלט, שתי תחתיות לכוסות, שקית ניילון ריקה ומסרק קטן. תוך כדי אגירת החפצים אנחנו מכינות כרטיסיות. על כל כרטיסיה אנחנו רושמות את שם החפץ שהוכנס לכל אחת מהשקיות. ואז אנחנו מתיישבות זו מול זו, ערימת הכרטיסיות לפנינו, יד אחת בתוך שקית הבד. אסור להסתכל.

רגע, אומרת הנכדה. נשחק בלי מנצח. בלי מנצח, אני מסכימה. היא הופכת כרטיסיה, וקוראת את הכתוב בה. שתינו מתחילות לפשפש בתוך השקית בלי להסתכל. הראשונה ששולפת את החפץ הנכון זוכה בכרטיס. את החפץ מחזירים לשקית, וממשיכים לכרטיס הבא. כשכל הכרטיסים חולקו בין שתינו הקטנה מתעקשת לספור כמה כרטיסים השיגה כל אחת. אבל אמרנו בלי מנצח, אני מזכירה. בלי מנצח, היא מסכימה, אבל בכל זאת סופרת.

אחר כך אנחנו אוכלות עם השותף ארוחת ערב שהוא הכין לפי בקשתה: פסטה עם קבנוס. חסרה לה שן קדמית, וגם השניה מתנדנדת, והיא אוכלת עם השיניים האחוריות בלבד, ושותה בזהירות מכוס של גדולים. אחרי האמבטיה אני יושבת איתה על המיטה וקוראת לה סיפור. הנכדה כבר בכיתה א', וקוראת לבד, ואפילו מקריאה סיפורים לאחיה, אבל אני לא מוותרת על האינטימיות והקירבה שבהקראת סיפור לפני השינה. אני שולפת את העותק של 'ניסים ונפלאות' של לאה גולדברג שהיה פעם שלי. לאה גולדברג כותבת בגוף ראשון, ומציגה את עצמה בשם 'דודה של שומיש', האשה ששתי שיניה הקדמיות חסרות. קל לי להסביר לנכדה למה קוראים לה כך, אבל קצת יותר קשה להסביר למה שתי שיניה הקדמיות חסרות. בימינו שוב אין רואים אנשים מבוגרים חסרי שיניים. דודה של שומיש מתעטשת, וכשהיא מתעטשת 'רועד כל הבית וכל הישנים מתעוררים ואינם יודעים מה היה פה: רעידה אדמה או פצצה?', אני מספרת, ותוך כדי סיפור מתעטשת בעצמי. אני מצוננת מאוד, ונזהרת שלא להדביק את הילדה. כל הסיפור על ניסים ונפלאות פותח בהתעטשות אדירה שכזו שהעיפה את עציץ מלכת הלילה הנהדרת מאדן החלון לרגלי דודה יוכבד ושמלתה הלבנה המכובסת והמגוהצת של מרים.

החברה החדשה של הבן היא מורה בכיתה א'. היא באה מתחום של אמנות ומחול, ומכירה את הבן מחוג ציור ששניהם השתתפו בו לפני שנים רבות. אחרי שהם הולכים אני נזכרת ששכחתי לשאול איך נוצר המפגש המחודש. לא נורא. אשאל בפעם הבאה.

girl in bed.jpg

סוף אוגוסט

Eugenia Loli Remix
Eugenia Loli, Everything is a Remix

אני מביטה ביומן: סוף אוגוסט. כל המסגרות התומכות נגמרו, המשך הקיום הנורמלי תלוי עכשיו בהורים המג'גלרים עבודה ולימודים עם ילדים בחופשה, משחקים הישרדות בחום ובלחות הדביקה. כל יציאה החוצה היא כמו צלילה למרק סמיך. זה הזמן שלי להתגייס, המשאב האחרון אחרי כל המשאבים, רשת הביטחון התחתונה כשהם חגים נמוך, שניה לפני שהם מתרסקים על הקרקע ומאבדים את שרידי השפיות. אני משבצת לי ימי סבתא בשבוע.

ביום שלישי אני לוקחת את שתי הבנות הגדולות של הבת שלי (שש וחמש) לפעילות במוזיאון הילדים בחולון. זה לא באמת מוזיאון, אלא מעין הצגה אינטראקטיבית עם כללים מאוד ברורים. 'קוראים לי אלכס' מציגה המדריכה את עצמה, ורגע לפני שהיא פותחת את התיבה בכניסה ליער הקסמים היא שואלת את הילדים מה הם הכי רוצים בחיים. היא פותחת בוידוי אישי: 'אני הכי רוצה בית ושני מליון דולר וכרטיסי טיסה לניו יורק'. אני לא בטוחה שהילדים מסוגלים להזדהות עם הרצונות הבנאליים לגמרי של אלכס. ילדה קטנה בקבוצה שלנו שהגיעה מניו יורק לקיץ לבקר את סבתא מביטה בה בחוסר הבנה. ילד אחד אומר שהוא רוצה כסף ואין לו תשובה לשאלה של אלכס מה הוא יעשה איתו. ילדה אחרת אומרת ממתקים, אבל אולי זו תשובה מושהית לשאלה הקודמת של אלכס (מה המאכל האהוב עליכם). הנכדה הגדולה שלי אומרת שהיא לא רוצה כלום, אבל מספרת שהשן שלה מתנדנדת וכמעט נופלת (נדמה לי שהיא מכוונת את דבריה לפיית השיניים, בידיעה ברורה שאוטוטו הפייה ממילא תתן לה משהו שהפייה תבחר). כשהיא עוברת למבוגרים המלווים את הילדים התשובה הנפוצה היא 'בריאות'. אני אומרת 'זמן', כי אשכרה. בריאות חשובה, אין ספק, אבל איזה כיף זה היה אם אלכס תפתח את התיבה ויהיה בה זמן. אלכס פותחת את התיבה וכמובן שיוצא ממנה שדון תעלול שמסבך את כל דרי היער. ילדים, אל תפתחו ביער תיבות כבדות שאין לכם מושג מה מסתתר בהם. הנכדה הצעירה אוחזת חזק בידי. בדרך אנחנו מגלים שהתעלולים של שדון תעלול היו עם טוויסט: גברת חפרפרת ששנאה לשיר יצאה לסיבוב הופעות; זיג וזג שהשדון ערבב למדו שביחד הם זיגזג (יש מילה כזו, אומרת הנכדה הגדולה). ביציאה משם אנחנו מסכמות שהחלק הכי נחמד ב'יער הקסום' היה הר השלג, שכלל דריכה על ערימות של שלג אמיתי. אמנם הקיץ הישראלי עשה גם בו את קסמיו והמיר אותו למשטח רטוב וחלקלק, ועדיין הייתי מוכנה בהחלט להשאר בצינה הנעימה ההיא.

אין קסמים באמת. אנחנו נפלטות החוצה אל השמש הבוהקת והחום שנותר כשהיה. אבל למה היה צריך לפתוח את התיבה? שואלות הנכדות. כדי שיהיה סיפור, אני מסבירה להן. אירועי יום רגיל: קמתי, אכלתי, הלכתי, התרחצתי וישנתי לא מעניינים אף אחד. סיפור כולל משבר, בעיה. בלי הבעיה אין פתרון, ואין התקדמות. המשבר הוא שמניע אותנו קדימה, הוא שעושה 'גיבורים'. הגיבורים פותרים את הבעיה, אבל הפתרון אף פעם לא משיב את המצב לקדמותו, אלא מקדם אותו לשלב הבא, מלמד אותנו על יכולות חדשות שלא ידענו שיש בנו. גברת חפרפרת למדה שהיא אוהבת בעצם לשיר. אנחנו למדנו שגם אם מפחיד ממשיכים ובסוף מגיעים להר השלג. הבנות מהנהנות. כל הדרך אנחנו מנתחות סיפורים שאנחנו מכירים, מה המשבר, מה הפתרון, מה התקדם. כיף.

ביום חמישי אני מבטיחה לבן הגדול שאגיע להיות עם שני הילדים שלו (בן 2.9 ובת 1.3). אלא שערב קודם הבן האמצעי מתקשר, אם אני יכולה להשגיח על התאומים (שנה ושבעה חודשים), דחוף. המממ, אני חושבת. ממילא אני כבר שם עם הילדים של הגדול. תביא גם את התאומים.

ארבעה ילדים קטנים ואני בסלון ממוזג, יש לנו בערך 7 שעות ביחד. הם משחקים זה ליד זה, ופחות זה עם זה. העיניים של הקטנה נדלקות כשהיא רואה את אחיה בונה מבנה מקוביות מגנטים, והיא מתמגנטת למבנה בעצמה, זוחלת אליו בנחישות של דחפור. 'לא! לא!' זועק אחיה בבעתה, מניף יד מולה בתנועת עצור. לשווא. הילדה יודעת מה היא רוצה, והיא משיגה את זה בכל פעם מחדש כולל בונוס צעקות של אחיה. תן לה משהו אחר, אני מציעה, והוא מביט סביבו נואש, שולח יד לערימת הצעצועים, שולף רכבת ונותן לה. לזמן מה זה עובד, והוא בונה את הבניין שרצה. מיד אחרי שהוא מסיים להרכיב בניין מסובך מאוד לפי מפתח צבעים שאני מנסה לפענח, הוא לוקח מטוס צעצוע ומרסק אותו לתוך הבניין בקול תרועה רמה. שני התאומים בינתיים עסוקים בהפיכת ארגז הצעצועים ופשפוש בתוכו, אין דבר יותר כיף מצעצועים של ילדים אחרים.

האח הגדול סיים לשחק בספטמבר אילבן והוא מנסה ללמד את התאומה לשחק איתו ב'תלכי תביאי'. הוא מעיף כדור לצד השני של החדר, אוחז לתאומה ביד ולוקח אותה לכדור. 'תרימי אותו' הוא מצווה עליה, ואז אוחז בידה ולוקח אותה לצד השני של החדר, כשהכדור בידה. בשמחה גלויה הוא לוקח מידה את הכדור וזורק שוב לקצה החדר. 'תביאי!' הוא מצווה עליה, ולא מתייאש כשהיא לא משתפת פעולה. שוב הוא אוחז בידה, הולך איתה לכדור, מביא אותה ואותו חזרה, וכך פעם אחר פעם אחר פעם. התאומה לא לומדת ל'הביא'. כן נחמד לה שהבן דוד הגדול שלה אוחז לה ביד ומטייל איתה בחדר. הוא משעשע.

מזווית העין אני רואה בבהלה את הקטנה. היא קרבה את העגלה לשולחן האוכל, טיפסה על העגלה ומן העגלה על השולחן, ויושבת כעת באיזון מושלם על הקצה שלו, בגובה מטר. אני מתקרבת אליה בשקט, כדי שהיא לא תבהל ותיפול, אבל היא יציבה לגמרי, מחייכת אלי את החיוך השדוני שלה, ומושיטה אלי שתי ידיים, מחכה שאוריד אותה משם. ברור לי שזו לא הפעם הראשונה שהיא מטפסת לשם. אני מושיבה את הילדים מסביב לשולחן הסלון הנמוך ומארגנת להם צלחות עם חביתה, סלט ופיתה עם גבינה לבנה. כשאני מנקה חתיכות חביתה ומלפפונים שמפוזרים בכל החדר אני מגלה שארבעתם עלו על השולחן בסלון. הגדול החליט שהם רכבת והוא מספר לתאומים ולאחותו שהם נוסעים 'לדגים'.

הבן מגיע ומכין לכולם אמבטיה מלאה בקצף. הוא מוחא כף בתוך הקצף וכולנו מתמלאים ברסיסים. רטובה ומוקצפת אני חושבת לי שהבן הגדול שלי הכי פרוע מכולם, וכעת יש לו שני צעצועים קטנים חיים משלו. אני נשלפת משם אחרי סיפור לילה טוב, אוויר הערב עדיין חם ולח. אני פוגשת את השותף ויחד אנחנו הולכים בכיכר השעון ביפו. זהו הערב האחרון של חג הקרבן, והכיכר הומה. בא לי פיש אנד צ'יפס, ואנחנו נכנסים לחנות ממוזגת ומזמינים שתי מנות. אני ממתינה ליד הדלפק להזמנה שלנו, לידי תייר, והמבטים שלנו מצטלבים. Smile! הוא אומר לי בציווי. גל של כעס גואה בי. Don’t tell me to smile אני מתיזה. מה הקטע של גברים שאומרים לנשים לחייך. It's none of your business if I smile or not אני אומרת לו. הוא תייר אנגלי שמנמן גיי ומזיע, והוא שותק, לגמרי המום מהתגובה שלי. אבל אני עוד לא סיימתי. Jump! אני אומרת לו, מנסה להדגים לו כמה זה אבסורד לצוות על אדם אחר לעשות מעשה רק כי מתחשק לך. הוא קופץ. בגלל הקפיצה שלו, אני פורצת בצחוק רם, אמיתי לגמרי.

Eugenia Loli Project Woman
Eugenia Loli

העמק הוא חלום

שלושה נינים של אמא שלי עולים השנה לכיתה א', וביניהם הנכדה הגדולה שלי. אחותי הגדולה, הסבתא של שני הנינים האחרים, שולחת תמונות של שניהם, בן של בת א' ובן של בת ב' שלה, עומדים ומחייכים חיוך ענק ומחזיקים כל אחד את ה'צוּקֶר טוּטֶה' שהיא הכינה להם. צוּקֶר טוּטֶה הוא קונוס ענק שעשוי מבריסטול מגולגל, מעוטר בציורים ומדבקות וממולא בכל מיני הפתעות לילדי כיתה א' – כלי כתיבה וקלמר, מחקים ריחניים ולורדים זרחניים, וגם ממתקים לחבב עליהם את המעבר. אף דנה לא נמה עם הממתקים שאחותי הגדולה מכינה. אחותי מצרפת גם תמונה של הבת הבכורה שלה, עם הצוּקֶר טוּטֶה המקורית שהכינה לה הסבתא היקית שלנו, מהקיבוץ בעמק. הנינה הראשונה זכתה במה שאף נכד או נין אחר של הסבתא המיתולוגית לא זכה, ואחותי מחדשת את המסורת. אני חושבת לאמץ גם כן את הרעיון ולהכין לנכדה שלי צוּקֶר טוּטֶה משלה. כניסה לבית הספר היא טקס המעבר המשמעותי הראשון בחיים שאני זוכרת מעצמי. אני זוכרת את התלבושת האחידה (חצאית קפלים בצבע ירוק יער וחולצת כפתורים בצבע ירוק בהיר; על הכיס הקדמי היה תפור סמל בית הספר), את ההתרגשות של המפגש עם הסביבה החדשה, הכניסה הרחבה, המסדרון, הכיתה. את החברה גליה שהכרתי מהגן שהחזיקה לי חזק ביד, את אמירת השלום לאמא שהשאירה אותי בכיתה הומה ילדים זרים. אני זוכרת את המורה שנזפה בילד שמצץ אצבע ואחר כך גם משחה לו את האגודל בשכבת דבק פלסטיק עבה, וכמה הזדהיתי עם הילד האומלל ובו זמנית שמחתי בלב שזה לא אני, כי גם אני מצצתי אגודל עד חודש לפני כן. למדתי להסתפק בסלסול תלתל סורר בין אצבע ואגודל, מנהג שמלווה אותי עד היום.

בינתיים אנחנו מתלבטים אם וכיצד לחגוג את יום ההולדת של אבי, שנפטר השנה. אני פוסקת שכן. לא ברור לי למה צריך לציין רק את יום המוות מכאן ואילך, ונראה לי חבל לוותר על המפגש המשפחתי ההומה סביב יום ההולדת של אבי שנולד בקיץ. למה לא נגשים את המפגש שתכננו שנה שעברה, ושלא ביצענו כי אבא הטיל וטו כי חם, אני מציעה, ובווטסאפ האחים יש הנהוני הסכמה. תכנית המגרה משנה שעברה נשלפת: אנחנו נפגשים במרכז המבקרים בתחנת הרכבת החיג'אזית בכפר יהושע, ואחותי הגדולה מספרת לילדים איך סבא היה נוסע ברכבת העמק, איך היה יורד ממנה לקטוף פרח והספיק לחזור לקרון, ואיך פעם נרדם והגיע כמעט עד דמשק ('אל תגזימי', משתחזר לי בראש קולו של אבי, 'הגעתי עד צמח'). אחר כך אנחנו נוסעים ברכבת העמק המחודשת מתחנת כפר יהושע עד בית שאן, אוכלים במסעדת רוזליה, וממשיכים לבריכה שבה בילינו קיצים רבים וארוכים בילדותינו, בקיבוץ של הסבתא מהעמק. בת דודתי שעדיין גרה שם מתנדבת ללוות אותנו לבריכה, ואני מאוד מעריכה את הדרך שבה היא בולעת את מענה הלשון המופתע שלה כשהיא שומעת שנגיע כשלושים-ארבעים איש, מחציתם ילדים ופעוטות. אין ספק שהחספוס הקיבוצניקי שלה התעדן מאוד עם השנים.

רכבת העמק.jpg
רכבת העמק ומרכז המבקרים בכפר יהושע, בול מתחילת העבודות על הקו המחודש ב 2011

איפה המקפצה של הבריכה, אנחנו שואלים את בת הדודה באכזבה. המקפצה האימתנית בגובה 5 מטר, הטילה צל ענק עלינו כילדים עירוניים שהגיעו לקיבוץ בקיץ. הבטנו בעיניים כלות בילדים המקומיים רצים על המקפצה הגבוהה וקופצים ממנה לבריכה בסלטות מלוות בצווחות, רק כדי לשוב לעמוד בתור ולטפס בסולם. המקפצה בבריכה היתה ההוכחה לילידיות, כמו הצבע השחום של גופם וכפות הרגליים שלהם שהיו קשות כמו סוליות, ושעליהם הלכו יחפים על השבילים הרותחים של העמק. אני ויתרתי מראש, היו לי דאגות אחרות במשק כמו איך למנוע את הכוויות שחטפתי בכל חשיפה לשמש, אבל אחותי הגדולה התעקשה ללכת יחפה עד שדרכה על דבורה מעוכה שעקצה אותה וגאלה אותה מייסורי הקפצוצים הגרוטסקיים מצל לצל שרק הדגישו את עירוניותה המגונה. מישקה המציל, גוף בצבע ברונזה ושיער לבן ארוך שמשל בממלכת הבריכה ביד רמה ובביטחון של זכר אלפא, גרס שמי שעולה בסולם השלבים יוכל לרדת מהמקפצה רק בקפיצה למים, אין חרטות. פעם אחת בלבד עליתי בסולם, לבי דופק בחזקה. מלמעלה הגובה היה בלתי נתפס, המים רחוקים וירקרקים. אני לא זוכרת את הקפיצה, אם כי ברור לי שקפצתי, אחרת הייתי עדיין שם. 'כבר לפני כמה שנים שיפצנו את הבריכה וביטלנו את המקפצה', מסבירה בת דודתי, 'היא היתה ממש לא בטיחותית'.

בצוּקֶר טוּטֶה שאני מכינה לנכדתי הבכורה אני שמה כמיטב המסורת ציוד לכיתה א' וממתקים. כשהם גרו אצלי סיפרתי להם סיפור בהמשכים. היתה שם דמות של ננסית זעירה בשם שינדה-קארה, שם שנגזר מהדמות של קרשינדו הגמד מכוכב החלומות, החבר הבלתי נראה של חנה'לה חלמנה'לה הקיבוצניקית, מחווה לספרה של דבורה עומר. אני מחפשת לנכדה את הספר ההוא, מוכנה לחטט בחנויות יד שניה, ומגלה לשמחתי שאפשר לקנות עותק חדש בחנות ההוצאה של ספרי 'דני': כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי. הנכדה קורעת את העטיפה הצבעונית וקוראת את הכותרת בעיניים נוצצות. יום יבוא ואעלה על הכתב את הסיפור שאני סיפרתי להם. בינתיים אני רק יכולה לקוות שלא נס ליחו של הסיפור על קרשינדו. מודה שלא קראתי אותו שנית.

 

into the unknown Natalie Foss
into the unknown, Natalie Foss

משפחתי וחיות אחרות

כשנולדו התאומים ויתרו הבן והכלה על  כל רשימת הציוד הרגילה והסתפקו ב'ירושות'. בתחילה שכנו השניים יחדיו במיטת תינוק אחת שהתגלגלה לידם בירושה, כשהם שוכבים הפוכים זה לזו, בתמונת ראי כמו קלף הנסיך, או המלכה או המלך. אחר כך קיבלו ההורים מיטה שניה, וכך גם יתר החפצים. זוג סטודנטים שעסוקים כל אחד מהם בלימודים תובעניים, הם לא היו בררניים במיוחד לגבי פרטי לבוש ומשחקים, שידות, מגיני ראש ומשטחי משחק. ורק בדבר אחד הבן השקיע: עגלת תאומים. אחרי בירור ובדיקה וחקר אינטרנטי מקיף בשאלות מה עדיף – שישבו זו לצד זה או זה אחרי זו; מה נכנס למעלית ומה נוח יותר לתמרון, רכש הבן עגלה עם עיצוב חללי, שנקנתה יד שניה מהורים לתאומים אחרים במצב מעולה. למרות האורך שלה היא נוחה באופן מפתיע לתמרון בפינות ובמדרגות, לא כבדה במיוחד, והמושבים שלה ניתנים להסרה והופכים לכיסאות לרכב כשהשלד מתקפל באלגנטיות ונכנס לתא המטען.

גם תינוק רגיל בעגלה זוכה לתגובות מכל עובר ושב, כי תינוקות הם סוג של 'רכוש הציבור'. סיבוב עם העגלה העתידנית הזו זוכה לתשומת לב מטורפת, ורובה חיובית. במקום ההערות ה'מחנכות' הרגילות ('למה (כן/לא) הלבשת לה/ו גרביים/כובע/סוודר/מכנסיים ארוכים') שמתיימרות לדעת מה 'נכון' לילד שלך ואיך היא או הוא מרגיש ('קר/חם לה/ו'), האישונים של עוברי האורח מתרחבים, והם ממרפקים את בני זוגם ומנידים לכיוון העגלה ושואלים 'הם תאומים?' (דההה. נכון שהם לא דומים. בן ובת. מן הסתם תאומים לא זהים), ותמיד המבט מקיף את העגלה המרשימה
והראש נד נידה קטנה של הערכה לעיצוב וליופי שלה.

וכך, כשיצאנו לחופשה המשפחתית שלנו, התאספנו בשדה התעופה עם העגלה המופלאה. טיסות לואו קוסט, מסתבר, יוצאות מטרמינל 1 הישן. לנסוע דרכו זה כמו לשוב לבית שבו גדלת פעם. הכל קטן יותר מכפי שזכרת: אולם היוצאים קטן יותר, הדיוטי פרי זעיר, התקרה נמוכה יותר, וגם המיזוג, נדמה, חלש יותר ולא עומד בעומס, והאנשים מוחים את הזיעה ממצחם כשהם עומדים בתורים האינסופיים, שרק הם לא קצרים יותר. אבי התאומים הלך לעמוד בתור כדי להפקיד את המזוודה הנוספת, ואנחנו עמדנו בתור לבדיקה הבטחונית. השיחות בקרב הממתינים בתור הנחשי הארוך שינו מיקוד: במקום לדבר על השוואות בין הטיסה הזו לאחרות, ולמה מזלזלים בנו ולא שמים יותר אנשי בידוק בטחוני, השאלה היתה מה עדיף, תאומים או תינוק אחד. 'אני דווקא
הייתי שמחה אם הייתי מקבלת שני תינוקות בהריון אחד' אומרת אמא אחת. אישה אחרת תוהה
בקול איך זה משפיע על איכות השינה (כמו שאת חושבת). חבורת נערות דנות בספרדית
בשאלה מה טיב הקשר בין התאומים לבחור שמגלגל את העגלה, הלא הוא הבן הצעיר שלי.
בגופיה ומכנסיים קצרים וחזות נערית במיוחד, הוא באמת לא מתאים לתפקיד האבא. השותף
פונה אליהן בספרדית ועונה: הוא האח הצעיר של האבא, והן מחייכות במבוכה אבל קצת גם
בהקלה, ואני רואה אותן סוקרות במבט אחר, סקרני, את הבן הצעיר שנוסע איתנו הפעם לבד.

אנחנו מתמקמים בוילה גדולה על חוף הים, בכפר דייגים קטן. החופשה עם 7 ילדים, מתוכם 4 בני פחות משנתיים, מתמקדת בצרכים (ולפעמים בצרחות) שלהם. יש אפשרות לצאת לסיורים בהרכב משפחתי מצומצם יותר בסביבה, אבל בעיקר אנחנו יורדים מהבית במדרגות המצוק לחוף המדהים, שוחים בים הצלול ומאזינים לגלים הרכים שבשובם משמיעים קול פכפוך מיוחד כשחלוקי החוף השחורים מתקרקשים זה בזה, מאפשרים למבט להקיף את הכחול והתכלת שנמתחים לכל רוחב העין, סירות דייגים, וההרים הסוגרים על המפרץ בקצוותיו. אחרי הצהריים אנחנו מתכנסים בבריכה, ואני מוצאת את עצמי עם תינוק/ת ביד אחת, משקה צונן בכוס גבוהה שמזיעה אגלי מים בשניה. התינוקות מתחלפים, אבל תמיד יש אחד או אחת שזקוקים לי, ואשר למשקאות: בלאדי מרי עם טיפת טבסקו, ביטר למון עם וודקה, אוזו או ויסקי עם קוביות קרח –
המיומנות של הבן הבכור שעבד כברמן בזמנו מוערכת כאן היטב.

באחד הימים אבי התאומים מאתגר את כולנו: הערב ייערך בנקט מאוכל על טהרת החומרים המקומיים. כל משפחה אחראית על חלק אחר של האוכל: הבן הבכור על גבינות, אבי התאומים על לחם וקינוחים, הבת על התוספות ואנחנו על הדגים. העיניים של הנכדה הבכורה נוצצות בהתרגשות, והיא מבררת היטב מהן הקטגוריות שבהן יינתן ניקוד – מקוריות השגת החומרים, סיפור טוב, תיעוד היום וההגשה (צילחות, קוראים לזה). כדי לאזן בין הכוחות, שתי הנכדות הגדולות מתחברות לסבאסבתא ולבן הצעיר. 'כך תהיו עם שלושה ילדים', צוחק אבי התאומים, ואנחנו יוצאים לדרך.
אנחנו פונים למעגן המקומי, אבל כל סירות הדייג הקטנות שחונות בו נטושות. בטברנה
הסמוכה אנחנו מבררים היכן הדייגים כולם, אבל בעל הבית שמאחורי הדלפק אומר בחיוך – אתם יכולים לנסות לקנות דגים ישירות מהדייגים, אבל לטובתכם זה לא כדאי. וזה גם אי-ליגל, לא חוקי. סעו לעיר הקרובה, מרחק חצי שעת נסיעה, ושם יש פיש מרקט. אז אנחנו נוסעים לעיר של
המחוז, ופוגשים את  Pema, אישה חייכנית ורחבת מימדים מסרי לנקה, שעומדת מאחורי הדלפק של הפיש מרקט ומציגה בפנינו את שלל היום. בעיקר לברקים כסופי קשקשים, אבל גם טונה בהירה ויפה בגודל מרשים. היא מראה לבנות דג דרקון קטן שעדיין מקפצץ קצת על הדלפק. את כל הטוב הזה, למעט דג הדרקון, אנחנו מבקשים ממנה לשמור בקופסת קלקר וקרח, ויוצאים
לסיבוב בעיר. יש בעיר רובע סמי-עתיק, מוקד משיכה לתיירים אנגליים אדומים ומזיעים.
אנחנו מתחמקים לקרירות של המזגן במרכז המידע לתיירים המקומי, ואני הולכת למלא
משימה אחרת שרובצת לי גבוה ברשימת הטו-דו שלי. האם תוכלי לאפשר לי להדפיס את
הבורדינג פאס של הטיסה שלנו, אני פונה לבחורה הצעירה שמאיישת את העמדה מאחורי
השולחן, ומהר מאוד אני משתלטת לה על הכיסא והמחשב ומדפיסה עמוד אחר עמוד של כרטיסי
טיסת החזור שלנו. בינתיים הנכדה הבכורה אוספת לה מפות מהמעמד, מסמנת עליהן את
המיקום של הוילה, של הכפר, של העיר, של שדה התעופה. אני יוצאת משם עם שלל ה'פאסים'
בידי, ומרגישה תחושת הישג גדולה יותר מזו שאחרי רכישת הדגים. בחברות לואו קוסט את
מקבלת קנס משמעותי אם את מגיעה לטיסה ללא בורדינג פאס מודפס, ותכפילו כפול 16.
אחרי שהבורדינג פאסים בידי הכל קל לי יותר, ואנחנו יושבים לאכול גלידה 'הום מייד,
טרדישינאל' באחת הסימטאות.

בערב השולחן מתמלא בכל טוב. אחרי בדיקה ברשת של גבינות מתוצרת מקומית, הבן הבכור ואישתו ויתרו על שלב האותנטיות ושמו פעמיהם ישירות לסופר המודרני שבעיר. על הויתור בהשגת חומרים מקוריים מקפריסאיות מקומיות שחובצות גבינה בעצמן הם מחפים עם הגשה יפהפיה של צלחות עם ירקות פריכים ועליהם גבינת חלומי צאן ובקר מטוגנת. הכלה קוצצת מלפפונים ומערבבת עם יוגורט סמיך, שום ושמיר לציזיקי. על מגש עטור פרוסות של מנגו ואפרשזיפים מונחות קוביות של גבינת פטה וגבינת קשקבל. אבי התאומים ניגש לפבלו, השכן. בחצר כל בית כאן מצוי מבנה איגלו קטן מלבנים אדומות או לבנות, תנור אפיה ללחם ביתי. פבלו מתלהב מהעגלה של התאומים. אחרי שהוא מבין מה רוצה האבא של התאומים הוא משתף פעולה בהתלהבות. לך לבית השכן שלך, הוא מציע, הבעלים לא שם, אבל אין בעיה להשתמש בתנור שלהם. הבן מדליק עצים בתנור ומייצר פיתות קטנות לפי מתכון מקומי, מקמח שקיבל
מבייקרי – פורנוס ביוונית – שממנו מכינים את הפיתות המוארכות הקפריסאיות. הפיתות
חמות וטריות וטעימות מאוד, וללא ספק מאוד טראדישינאל. הבת קוטפת עלי גפן וממלאה
אותן באורז לפי מתכון מקומי, טרדישינאל. היא מניחה את עלי הגפן על מצע של יוגורט
עיזים, ומקשטת בעלי נענע.  ה'קבוצה' שלה אוספת גם תאנים מהעץ שהיא פורסת דק
דק וזורה עליהן קצת מלח גס וטיפות שמן זית. הבת הבכורה שלה, שבילתה איתנו כל היום
מיד מכריזה שהיא בעצם בקבוצה של אמא שלה, כשהיא מבינה שבכל הקטגוריות הקבוצה ההיא
עולה על שלנו. אנחנו יושבים לסעודה היפהפיה, עם דגי הלברק שנצלו על הברבקיו
הקפריסאי המסתובב, ונתחי טונה שהושרו בטריאקי או בתערובת של שמן זית, לימון וזעתר.
כל משפחה מספרת את סיפור השגת החומרים, עם סיפורי רקע על למה זה מתאים למטבח
הקפריסאי המקומי, ואיך זה טראדישינאל. הכל טעים כל כך, ורק הנכדה בסוף מתעקשת:
'אבל מי ניצח?' 'כולנו', מסביר לה אבי התאומים, 'ידעתי שאם זו תהיה תחרות, כולם
ישקיעו במיוחד'.

בטיסה חזרה, בכי חזק של תינוקת קטנה בת 3 חודשים לא מפסיק לאורך כל הטיסה. אני מביטה על שכני המתענים, שונאים את התינוק הבכיין. זו הנכדה הכי צעירה שלי, אני חושבת לי בלב בחיוך, וכשהיא מפסיקה לבכות ותינוק אחר עונה בבכי מחלק אחר של המטוס אני מזהה את הבכי של התאומה וחושבת לי בחיוך נוסף 'גם זה שלי'. הכלה שלי נוקטת בטקטיקה נבונה של התנצלות לכל מי שמוכן לשמוע – התינוקת עייפה מאוד, ומה שמרגיע אותה זה אם עומדים או הולכים איתה על הידיים, ואת זה אי אפשר לעשות במטוס כשהטיסה כולה אורכת 50 דקות. ההתנצלות עוזרת, כי מיד אומרים לה שזה בסדר והם מבינים ושלא תדאג, ומדחיקים מחשבות על למה אין בטיסה הזו כריות ומה הם היו עושים עם כרית ועם תינוק בוכה. כשאנחנו יורדים במדרגות המטוס בשדה התעופה בן גוריון אני שומעת את אחד השכנים לטיסה של הכלה מתאר בהתרגשות את החוויה הקשה לחבר שישב בחלק אחר של המטוס, איך תינוק קטן לא הפסיק לבכות כל הדרך, ואני שוב מחייכת.
צר לי על הבכי של הנכדה שלי שבינתיים נרדמה, אבל אחרי שבוע, קטן עלי בכי של תינוק.
ועוד שלי.

סיפורי סבתא

'הייתי בגן של הנכדה שלך בט"ו בשבט', מספר לי חבר, סבא של ילדה אחרת בגן. 'דיברנו על עצים ועל למה צריך אותם. העלינו כל מיני אפשרויות. הילדים דיברו על פירות ועל רהיטים ועל עץ לאש, ואני סיפרתי להם על כך שהעצים עוזרים לאוויר להיות נקי יותר. בסוף הסכמנו שיש גם עצים שלא משמשים לאף אחד מהדברים השימושיים האלה. ושהשורה התחתונה היא שצריך עצים בשביל יופי.' הוא מפסיק ומביט בי ישירות. 'ואז הנכדה שלך שאלה: "למה צריך יופי?"' הוא
אומר, ואני מחייכת.

ממש עכשיו מלאו לה חמש שנים. אני קוראת לה ולאחותה את 'אליס בארץ הפלאות', הגירסה המלאה של לואיס קרול בתרגום לעברית חגיגית, מאמינה שילדים יכולים וצריכים
לשמוע שפה גבוהה וציורית. כשאליס נופלת במרדף אחרי הארנב הממהר לתוך המחילה וצונחת
מטה מטה, רואה בדרך מדפים וחושבת מחשבות, הנכדה אומרת בביטחון: 'זה חלום', ואני
נשארת תמהה, מנסה לחשוב מתי אני גיליתי שהמסע של אליס בארץ הפלאות היה חלום, אם
בכלל. היא חוזרת מהגן ובפיה תלונה על הבחור שמבשל להם ארוחת צהריים. אני מזכירה לה
שהיא אמרה פעם שהוא 'הכי נחמד בעולם', והיא מיד מתקוממת: 'לא! איך אני יכולה להגיד
דבר כזה? אני לא מכירה את כל האנשים בעולם! אולי בסין יש אדם נחמד יותר?' ואז
ממשיכה, מהורהרת: 'אבל אני אגיד לך על מי כן אפשר לומר דבר כזה. על אלוהים. הוא
ברא אותנו, הוא יצר את העולם כולו. מגיעה לו איזו מחמאה, את לא חושבת?'

בערב היא שואלת אם הלילה נוכל להמשיך לספר את ה-סיפור. זה זמן מה שאני
מספרת לה ולאחותה סיפור לפני השינה, סיפור מהראש, בהמשכים. לאחרונה לא הייתי זמינה
כל כך. אני בחופשת סמסטר והתחייבתי להרבה הרצאות בערבים. פה ושם גם נסעתי לעזור
לכלה עם התאומים, מאפשרת לה להתרחץ ולצאת קצת להתאוורר ואולי גם לסיים איזה
פרוייקט בלימודים. מן העבר השני ההורים שלי בבת אחת הפכו סיעודיים, וכשאחותי
הצעירה שדואגת להם ונמצאת שם יומיום אומרת לי שהיא צריכה אותי שם אני נוסעת מיד.
וגם הגוף שלי יודע שעכשיו חופשת סמסטר ומרשה לעצמו לקרוס, ואני מצוננת קשות,
מתוסכלת מערימת הדברים שצריך לעשות שלא אגיע אליהם בשבוע הקרוב, אבל יודעת מתי
להרים ידיים ולכן נשארת במיטה עם תה זנגוויל ולימון ודבש. למודת אכזבות הנכדה
הבכורה ניגשת ושואלת בזהירות, בתקווה, ואני אומרת כן, הלילה נמשיך את הסיפור והיא
קופצת בשמחה ומודיעה לאחותה שהלילה ספתוש תמשיך את הסיפור 'שלנו'. ומיד משתתקת, כי
הסיפור 'שלנו' הוא סוד ביני ובינן.

אני אף פעם לא יודעת מראש לאן הסיפור בדיוק יקח אותנו. הגיבורה של
הסיפור, ילדה בגיל שלהן מוצאת את עצמה בכל מיני מצבים, ובעיקר היא פתאום אחראית על
אחרים, במין היפוך שמציב אותה לא בעמדה של ילדה קטנה שתלויה בכל דבר ועניין
במבוגרים, אלא כמי שיש לה כוח על חיים של אחרים שנתונים לה. ההתלבטויות שלה,
והמצבים שבהם היא מוצאת את עצמה מאפשרים לי לתת להן הצצה לשיקולים שונים, כמו מה
לספר ולמי, האם להעדיף את טובת עצמי על טובת האחר התלוי בי או להיפך. אני מספרת
להן בכל פעם את קורותיה ביום אחד, והסיפור מסתיים בלילה, כשהיא במיטה, הולכת
לישון, כמותן. כשהגדולה מבקשת שאמשיך אני אומרת לה 'אבל אני עוד לא יודעת מה יקרה
לה למחרת', והיא לא מוותרת 'באמת, ספתוש, את הרי ממציאה את זה'. אני לא מוותרת.

הפעם הסיפור מביא את הילדה למשבר של ממש. היא רבה עם החברה הטובה
ביותר שלה, שמה 'שירלי' – השם של חברת הרפאים של הנכדה הבכורה שלי. הריב אינו חסר
משמעות, אלא כרוך בשאלה הגדולה שמלווה את הסיפור מההתחלה. החברות רבות ובוכות
וחוזרות הביתה עצבניות וכועסות וכל אחת הולכת לישון במיטה שלה עם מחשבות רעות.
הנכדה שלי אומרת לי בדאגה: 'את לא תפסיקי את הסיפור כאן, למרות שנגמר היום. תספרי
גם את הפיתרון'. ואני אומרת 'את יודעת, לא לכל בעיה יש פתרון' אבל אני מבינה אותה.
הסוגה הספרותית מחייבת, וגם אני כמוה מאוד רוצה לדעת איך הבעייה תיפתר והריב
יחלוף. אז באופן חריג ביותר אני ממשיכה ומספרת גם את קורות הגיבורה ביום הבא.
הגיבורה שלנו קמה בבוקר ושומעת את ההורים מדברים. כשהיא נכנסת לחדר היא שמה לב שהם
מפסיקים לדבר ומביטים זה בזו. אחר כך היא אוכלת בשקט בשקט, ומקשיבה כשההורים
ממשיכים לדבר, שוכחים שהיא שם. מהסיפור של ההורים היא לומדת איך לפתור את הבעיה
בינה ובין 'שירלי'.

אמא של הנכדים שלי נכנסת לחדר הילדים לסדר כמה בגדים מקופלים מהכביסה בארון. הבנות
משתיקות אותי בהתרגשות. אנחנו שותקים עד שהיא עוזבת, ממש כמו ההורים של הגיבורה
ששותקים בזמן שהילדה נכנסת לחדר. כשהדלת נסגרת אחריה אני מחבקת אותן, מכסה אותן
היטב ונותנת להן נשיקת לילה טוב. האח הצעיר שלהן במיטת הסורגים של התינוק שלו
שהקשיב גם הוא לסיפור מקבל אף הוא נשיקת לילה טוב. 'דדוש' הוא אומר חצי ישנוני,
הגירסה שלו ל'ספתוש'.

Gottfried Helnwein working on "Kindskopf" 1991

אִם הָיִיתִי צְרִיכָה לִבְחֹר הָיִיתִי בּוֹחֶרֶת אַפְרוֹ תֵּימָן*

* מתוך השיר 'אני המזרחית' של עדי קיסר

לפני הנסיעה לחו"ל הנכדה הגדולה שלי, בת ארבע וחצי-עוד מעט חמש, לוקחת אותי לשיחה. תראי, היא אומרת לי. אני יודעת שתקני לנו בגדים ושמלות יפות. אבל אני רוצה לבקש ממך משהו. אין לנו בכלל בובות ברבי. אז אם תראי בובת ברבי ממש יפה, אולי תוכלי לקנות לי ולאחותי?

הבקשה שלה מעוררת בי המון הדים, זכרונות ומחשבות. כשהייתי ילדה היו רק
ליחידות סגולה ברביות מופלאות. הבובות-האלות האלה, עם ידיים ורגליים ארוכות
שאפשר להניע אותן, ובעיקר השיער הזהוב כמו-האמיתי, שאפשר לשחק בו ולסרק אותו, היו
נדירות, רכושן הבלעדי של מי שהתמזל מזלן והיו להן קרובי משפחה באמריקה הגדולה
והעשירה. באותן שנים היה מדף הצעצועים שלנו מורכב ממשחק קופסה 'ריכוז' אחד, מונופול לעניים ישראלים שההורים שלי קנו כמתנת אפיקומן לכל 4 הילדים, קופסת גולות שהצטברו
לאורך השנים וקוביות עץ שהיו גם סוג של פאזל שקיבלנו מדודה אסתר שהיתה בעלת חנות
בגדים באלנבי ותמיד הצטיירה לי כמו מלכה מרוחקת רבת חסד ומעוררת הערצה. אם סידרת
את הקוביות בקופסה האדומה שלהן נכון התגלתה תמונה של הנזל וגרטל הולכים בשביל לבית
הממתקים של המכשפה, ואז יכולת גם לסובב אותן שורה שורה ולראות את היפהפיה הנרדמת בטירה ששיחי ורדים פרועים כיסו אותה, ובסיבוב קוביות נוסף את כיפה אדומה פוגשת את הזאב המפחיד ביער, והמבט על פניה של הילדה מתחת לכיפה האדומה תמים וקורבני ומעורר חרדה. היו לי דרכים משלי ליצור משחקים, והייתי מכנה כל גולה בשם (תמיד הן היו לוסי או ג'ולי או
סוזי, שמות שנדמו לי אז אקזוטיים וזרים) ומכינה להן מחברות קטנות שאותן הן לקחו ל'בית
הספר'. יום אחד מצאתי בשלולית ליד המכולת ראש של בובה. לקחתי אותו הביתה ורחצתי
אותו ולא התאכזבתי: זה היה ראש של בובת ברבי, כולל הכל: עיניים כחולות, שיער
בלונדיני ארוך ורך. בלי תעודת הוראה ראש הברבי הפך למורה לחיים בבית הספר של
הגולות.

כשהבת שלי נולדה מילאתי חסכים והיה לה אוסף מרהיב של בובות ברבי, לא
רק בלונדיניות אבל בעיקר, כולל בגדים לכל עת וחפץ, וציוד מסוגים שונים. בימים ההם
הברבית היתה עדיין קודם כל סמל מין ויופי בלתי מושג והיו לה מראה ומסרק ומטבח
מדוגם, אבל הבלונדינית הרזה עם הגפיים הארוכים מדי גם הגיעה להישגים מרשימים
בתחומים שפעם היו נחלת המין הגברי בלבד: ברבי עושה כושר, ברבי רופאה, ברבי אשת
עסקים. הבת שלי היתה יצירתית בדרך שלה במשחקי הברבי: היא היתה קושרת חבל לרגל של
הבובה ומעיפה אותה מן החלון. 'ברבי באנג'י' היא היתה קוראת לזה. את אוסף הברביות
המרשים שלה תרמנו לבת של חברים שצמחה להיות טייסת לתפארת מדינת ישראל.

באמריקה אני מתגלגלת למרכז קניות ג'נרי, ומוצאת בו חנות דיסני. הימים
ימי טרום חג ההודיה, והחנויות מקושטות ומתכוננות לעונת החגים ובמיוחד לחג הצריכה
המרכזי, קריסמס. על מדף הבובות אני מוצאת את כל הגיבורות הצפויות: אורורה היפהפיה
הנרדמת ובת הים הקטנה, סינדרלה ובל, וצמד האחיות הבלתי נלאות אלזה ואנה מממלכת
הקרח. כל אחת מהן בתוך קופסה שקופה משלה, עם בגד מפואר ושיער ארוך וחלק. אני
בבעיה. אין אף בובה מתולתלת כמו הנכדות (בינתיים אני מגלה שמרידה, הנסיכה הסקוטית,
היא מתולתלת. האם זה מקרי שזה סיפור שאיש אינו מכיר ובהתאם גם אין בובה שלה על
המדף?). אני נזכרת ביצירת אמנות של יוצרת שחורה שדיברה על העובדה שכל הבובות שאיתן
שיחקה בילדותה היו לבנות. אני יודעת כמה זה קשה לגדול עם שיער מתולתל בחברה שמקדשת
שיער חלק וארוך כסמל יופי.

אבל אני קשובה לנכדה. הילדות היום גם ככה מותקפות על ידי מסרים גלויים
וסמויים בסמלים הפומביים שהחברה מציגה להן, ואנחנו מחנכים את הילדים להתמודד
ולהבחין בין מציאות ובין דמיון שיוצר דימויים בלתי אפשריים בסטודיו ובעזרת
הפוטושופ. בשנים האחרונות דיסני התאימה את עצמה לערכים התרבותיים המתחלפים עם התאמת מוטיב הנסיכה הפאסיבית שעוברת תמורה ממצוקה לעושר ואושר בזכות התאהבות של הנסיך בדמותה התמימה והטהורה, לדמויות קצת יותר מורכבות ותלת מימדיות ובעיקר אקטיביות
יותר. גם השליטה של הבלונדינית האולטימטיבית במנעד הצבעים של הבובות קצת נסדקה,
וכיום כבר יש בין הבובות גם בודדות כהות כמו פוקהונטס או יסמין, מולאן הסינית ואפילו נסיכה שחומה יש, אם כי גם מקומה נפקד ממדף הבובות. כשאני חוזרת הביתה כל אחת מהנכדות מקבלת בעיניים גדולות בובה, את רפונזל (אם כבר שיער ארוך אז עד הסוף) ויסמין.

מזג האוויר היבש פותח את התלתלים הגדולים של נכדה2, והשיער שלה שוכב שטוח על המצח. כשהאח הצעיר שלה קורא בקול 'בובה!', היא מתקנת אותו: לא בובה, ברבי, מחזיקה אותה מול הרוח, וצוחקת בקול כשהשיער של יסמין מתבדר בו. אני מקווה ששתי הנכדות המתולתלות שלי תוכלנה להינות מסירוק השיער הארוך של הבובות וקליעת צמות ממנו, ובכל זאת להבין שהשיער שלהן יפה להפליא בדרכו המתולתלת המקסימה. אולי אני צריכה פחות לדאוג לצבע של הבובות ולאופי השיער ולחשוב על דגם הרזון האנורקטי של הבובות שאותו בינתיים איש עוד לא הצליח לערער.

Diego Rivera, Delfina Flores, 1927