רעיון הזוי

כל הסמסטר לא הצלחתי להגיע אליה. אבל עכשיו חופשה, ואני מגיעה לביקור ביתי אצל הכוהנת הגדולה, נושאת מנחה, שקית סופר מלאה עד להתפקע בדואר שהצטבר בתא שלה. היא פותחת את הדלת, שמחה לקראתי, פורסת את ידיה לחיבוק ולנשיקה, אבל אני מרחיקה אותה ממני. אני מצוננת, כמו תמיד בחופשת הסמסטר, והדבר האחרון שאני רוצה זה להדביק את הכוהנת באחד מהוירוסים האלה שמחפשים קורבנות חדשים. אנחנו פוסעות אל חדר העבודה שלה, אל השולחן עמוס הספרים, אל המחשב שלא הוחלף כבר עשור לפחות. על המסך מהבהב מאמר. שלי.

הכוהנת ואני שוקעות בשיחה ארוכה. אני מדווחת לה על הכנס משבוע שעבר, מתארת את הדוברים השונים, את המפגשים שלי עם תלמידים שלה לשעבר. היא מספרת לי על ההתקדמות שלה בספר שהיא כותבת, ועל סידרת ההרצאות שהיא נותנת בהתנדבות לשכנים. כבר לפני שבועות אחדים חשתי את הרעב שלה להוראה מתגבר, את הצורך בקהל, את המחסור במגע עם הסטודנטים. הצעתי לה לחזור ללמד, בתנאי לוקסוס. את לא תצטרכי לבוא לאוניברסיטה, אני אומרת, וגם לא לבדוק עבודות. את באמת חושבת שסטודנטים יבואו אלי הביתה? היא שואלת, ואני מונה כמה וכמה מתלמידי שאני יודעת שיקפצו על המציאה, כל כך הרבה שמעו עליה וקראו אותה. היא עוד לא לגמרי שם, אבל בעיניים הזקנות והחכמות שלה אני מזהה את החשק. את גם תבואי לשיעורים שלי? היא שואלת.

ג'ומי ההודית קוראת לנו לארוחת הערב. כל אחת מאיתנו מקבלת צלחת עם ירקות מאודים ואורז נקי. אני לימדתי אותה לבשל את זה מתגאה הכוהנת, כי ג'ומי היתה מכינה לעצמה מנות הודיות מתובלות נורא. אני בולעת חיוך, כי הכוהנת ללא ספק בטוחה שהיא שידרגה את האוכל של ג'ומי, ירקות רכים, חיוורים ותפלים לעומת הדגים החריפים שג'ומי מכינה עם תבלינים ריחניים ומלאי טעם וצבע שהביאה מדרום הודו. כמו תמיד אצל הכוהנת יש סלט ירקות ענק ופריך עם פטרוזיליה ובסוף אנחנו שותות תה צמחים עם לימון.

יש לי רעיון הזוי, אומרת הכוהנת, ואני מרימה גבה למשמע השימוש הבלתי צפוי בתואר העכשווי. הוא נשמע מוזר בפיה, כאילו לעסה מסטיק בזוקה וניפחה בלון ורוד מול פני המופתעות. אני לא בטוחה שאני יודעת לאן זה הולך, אבל מקשיבה קשב רב. פעם נתנה לי כך את האוטו הישן שלה, ופעם סיפרה לי שהיא מתכוונת להוריש לי את הספריה שלה. פעם הורישה לי כך את העריכה של כתב העת, ולקח לי שבע שנות עבודת פרך כדי להשתחרר מהעול. הפעם היא מצליחה להפתיע אותי מכיוון אחר. הבן שלה, בעל חברה גדולה, עורך 'יום הורים' ב'יום המשפחה', והיא כבר היתה בשנה שעברה. היה אוכל טעים, והבן המוצלח נתן הרצאה נפלאה על מה עושים ה'ילדים' בעבודה. אחר כך היה סיור במקום העבודה, והיא מאוד נהנתה. 'אולי תבואי איתי השנה?' היא שואלת. אני נעה בכסא. הממממ. 'בדיוק באותו תאריך', אני שולה את היומן מהתיק, 'יש לי ישיבה חשובה'. 'עד מתי?' היא שואלת. 'כל הבוקר' אני מתנצלת בתחושת רווחה. 'נהדר', אומרת הכוהנת, 'המפגש רק מתחיל בשלוש'. אין ברירה, אני יודעת, אצטרך להיות ישירה יותר, כי מה איבדתי שם בין ההורים הגאים בחברה המבריקה של הבן. אולי תשאלי את הבת שלך, אני מציעה, יודעת שהדרך הטובה ביותר לסרב היא להציע אלטרנטיבה. הכוהנת לא לוחצת. היא מבינה, אבל אני מרגישה את האכזבה.

מאז שציירתי עם אמא שלי אני מרגישה עקצוץ בקצות האצבעות. בתיק שלי מחכה קופסת צבעי רישום חדשה שקיבלתי מתנה מהשותף. אני נושאת אותה עמי כמו הבטחה עמומה. אני שולפת אותה מהתיק ומראה לכוהנת. בואי נעשה משהו אחר, אני מציעה לה. ניקח לנו זמן ביום שמש ונלך לצייר ביחד. הכוהנת נענית בהתלהבות. העקצוץ בקצות האצבעות שלי ממש מזמזם.

in the air
From: 'The Face in the Lens: Anonymous Photographs' by Robert Flynn Johnson. France, circa 1930
מודעות פרסומת

במקום סיכום שנה. סוג של

'תחשבי על זה כמו על בגדים', אומרת לי סוזי, 'לכל אחד מכם ארון בגדים משלו, ולא צריך ללבוש אותם הבגדים כדי להיות ביחד'. עם סוזי אני נפגשת כל יום חמישי לעשרים דקות. התואר הרשמי שלה הוא 'דיאטנית', אבל אצלי בראש היא תופסת את משבצת השוטר המפחיד, זה שיבוא אם כן תגמרי את הדייסה. אלמלא סוזי והמשקל שבמשרד הקטן והצפוף שלה, אני יודעת שהייתי מוותרת על כל הטירחה שכרוכה בנסיעה לחדר הכושר, קילוף שכבות המעיל והסוודר והחולצה והחזייה והנעליים והמכנסיים ולבישת המכנסיים והגופייה ונעילת נעלי הספורט, והמאמץ האירובי על הסטפר  והמעבר בין המכשירים של הדחיפה והמשיכה, הכיפוף וההשהייה, וחום הגוף והזיעה, והמגבת ושאר האנשים שמסביב. נכון שאני יוצאת מחדר הכושר מרועננת אחרי מקלחת מהנה, אבל כדי להתניע, כדי להכניס את זה לסדר היום שלי אני צריכה את סוזי, את הידיעה על המפגש השבועי עם סוזי.

את הדימוי של ארון הבגדים היא שולפת כשאני באה אליה אחרי בילוי ערב ליד האח עם השותף. לתמונה הרומנטית של שנינו יושבים על כורסאות מול האח הדולקת, צריך להוסיף ערמונים שמתבקעים ומפיצים ניחוח מתקתק ועמילני, כוס של סנגריה מיין אדום ופורטו מתקתק, מיץ תפוזים, פרוסות תפוחים ומקל קינמון שמחמם את הבטן, פרוסות בגט כפרי עם קרום עבה ופריך שהוא קלה עם שמן זית ומרח בשן שום, ממרח קונפי ארטישוק ומגש גבינות מעולות – כחולות וצהובות, גבינות צאן שתוכן יציב אבל הן רכות ונוזלות בקצוות, גבינות קשות שהסכין חוצבת בן במאמץ, וגבינות שמתפוררות למגע.

תגידי לסוזי שהיא לא מבינה כלום, מגיב השותף לדימוי. אוכל זה לא בגדים שכל אחד לובש לעצמו. אוכל זה ה'יחד', זה החוויה, זה הדבק המחבר. לא סתם כל החגים סובבים סביב אוכל, וכל זכרונות הילדות שלנו קשורים אליו. קשה לו ממילא עם העובדה שאני לא אוכלת בשר, ואם לא אוכל איתו את הערמונים והגבינות השמנות מה נשאר? אלא שלצד האושר הזה, של שיתוף ואכילה לאור הלהבות הכתומות שמרחיב את הלב ומסדיר את הנשימה, יש גם אושר של השגת מטרות, והוא מסעיר ומלהיב. במידה רבה ובחלק המוצלח שלה דיאטה היא מקור לאושר מתמשך: כל 200 גרם שנושלים מן המשקל מחייכים אותי. לסוזי אני אומרת שצריך לשנות את הטרמינולוגיה. במקום להגיד שאת 'מאבדת משקל' (losing weight, ומנגד המקבילה עם המינוח החיובי: gaining weight), ומי רוצה לאבד משהו, ודאי שנאחז בו בחזקה; במקום לחשוב שצריך לוותר על חטאים מתוקים, צריך לשווק דיאטות עם סלוגן של הזדמנות להרוויח אושר, לתחושת הישגיות שבועית שממשיכה ללוות אותך בקומך ובשכבך, ובלכתך בדרך ובשבתך בביתך.

לפני שבועיים פונה אלי עמית מחוג אחר. האם אני מעוניינת להצטרף אליו ואל חוקר נוסף להגשת הצעה לקבוצת מחקר למכון מחקר באוניברסיטה? לפני שבע שנים הייתי חלק מקבוצת מחקר כזו באותו מכון, וזו הייתה חווייה עילאית. המכון הצליח להקים אצלו בועה אקדמית נדירה, שבה החוקר מקבל תנאים נפלאים: הורדה בשעות ההוראה; צוות משרד קשוב ואיכפתי שמסייע להגשים משאלות ולהתמודד עם מטלות בירוקרטיות; ובעיקר סביבת עבודה אינטר-דיסציפלינרית אמיתית שחזרה והדגימה לי את משמעות הביטוי 'סיעור מוחות'. קבוצת המחקר ההיא הסתיימה בטרגדיה, עם מותה של חוקרת חברה בקבוצה שלנו מסרטן. את הספר שהיינו אמורות לערוך ביחד מעולם לא סיימנו.

אני אוהבת את הנושא שמציע העמית ויכולה להתחבר אליו בקלות בנושאים שבהם אני עוסקת, אבל תוהה. האם לא עבר כבר ה'קו המת' להגשת ההצעות? כן, מודה העמית, אלא שהגישה רק קבוצה אחת, ולכן הם מאריכים את תאריך ההגשה. זו הזדמנות. בכל סוף השבוע שעבר אני עובדת על הצעת המחקר. אנחנו ארבעה, וכל אחד מאיתנו אחראי הן על חלק מההצעה הכוללת, הן על התוכנית האישית שלו. הצעות מחקר זו סוגה ספרותית בפני עצמה, ולעמית שיזם את הקבוצה יש כישרון לכתיבה מסוג זה. סקירה תיאורטית, קצת 'ניים דרופינג', ו'דבק' שמסביר את ההיגיון שבחיבור של ארבעתנו. צריך להגיש את ההצעה עד 11:59 בלילה. אנחנו מגישים אותה ב 11:56.

למחרת מתברר לי עד כמה התחרות קשה השנה. שבע קבוצות הגישו, וביניהם תותחים כבדים כמו דיקנים ודיקנים לשעבר, ושמות חוקרים מאוד מכובדים כל אחד בתחומו. שבע הצעות הוא שיא בתחום: בשנים שעברו היו בערך שלוש עד ארבע הגשות בשנה, ופעם אחת היו חמש הצעות. דחיית מועד ההגשה הניב הפעם שיא חדש. אני גם שומעת ששני חברי הקבוצה הקודמת שלי הגישו כל אחד בנפרד הצעה. הנושאים גם הם מרתקים. אני מושכת כתפיים פנימיות. אם תתקבל ההצעה של הקבוצה שלי, אצטרך לדחות את השבתון. אולי עדיף שלא נקבל.

אתמול מגיע המייל. הקבוצה שלנו זכתה. בעקבותיו מגיע מבול של מיילים מברכים, ואפילו מפרגנים. חבר הקבוצה הקודמת שהגיש אף הוא מודה שהנושא שלנו נפלא. שהגיע לנו לזכות. אני מאמינה לו. ובעיקר אני חושבת איזו דרך נפלאה לסיים את השנה בתחושה נהדרת של הישג. אושר.

beth carver swan dive
Swan Dive, Beth Carver: "I don't care if they eat me alive, Iv'e got better things to do than survive".

 

דיון משפחתי עם רִגְשׁונים*

* (על פי האקדמיה ללשון העברית: פרצוּפוֹנים; בלועזית: אֵמוֹטִיקונים או בקצרה אמוג'ים)

דיון בווטסאפ המשפחתי. הבן הבכור שולח לינק שמוביל לראיון איתו שהתפרסם לא מזמן. הבן הצעיר מצטט משפט מהראיון שבו הבכור מספר על העזרה של הצעיר בבייביסיטינג, ומוסיף אייקון של סמיילי הפוך ומילה אחת: 'סלב' 🙃. הבן האמצעי, אבי התאומים, שולח אייקון מרים גבה ומגרד בסנטר ושואל אם אפשר להעזר בשירותיו גם כן 🤔. הצעיר מגיב שהבכור משלם לו בויסקי, והאמצעי, הילד הכי סחי בעולם, מבטיח שאפשר לסדר משהו.

הבת מאושרת מהאיזכור שלה בכתבה: הבכור סיפר שלמרות שהיא צעירה ממנו, הוא פונה אליה ליעוץ בענייני ילדים, כי יש לה ארבעה, והיא ממש אוהבת את זה, ומי יודע עוד כמה בדרך. ריגשת אותי, היא כותבת בווטסאפ המשפחתי ומוסיפה אייקון עם לבבות בעיניים 😍. האמת שהדברים ריגשו גם אותי. קודם אני מבררת אם הוא יודע משהו קונקרטי לגבי תוכניות ילודה בהמשך; הוא לא. ואחר כך אני נזכרת כמה הם רבו כשהיו ילדים. שנה ושלושה חודשים מפרידים ביניהם, וכל דבר שהוא עשה היא עשתה גם כן. הרבה פעמים טוב יותר ולפעמים גם מוקדם יותר. הוא היה מגיב בשנאה טהורה ומזוקקת, ופעם אמר לה בארס: אני רוצה להוציא לך את העיניים אחת אחת בכפית. הוא היה בן חמש כשאמר לה את זה, בכוונה מלאה, תמיד ילד כן וישיר. איזה כיף לראות את היחסים ביניהם היום.

אחר כך כשנולדו האחים הקטנים היא התחברה עם השלישי, וכשהיתה בת שש והוא בן שלוש לימדה אותו לקרוא. הגדול התחבר עם הרביעי, שניהם פורקי עול ופורצי מסגרות. בטיול הגדול בסוף השנתיים של פוסט הדוקטורט בארה"ב, כשהיינו בפארק השעשועים הרשי, הרשינו להם להסתובב בעצמם בין המתקנים לפי בחירתם במסגרת זמן קבועה מראש. חילקנו אותם לזוגות ולכל זוג נתנו מכשיר קשר. הכלל היה שאי אפשר להפרד, ואת המתקנים צריך לעשות ביחד. סידרנו את הגדול עם השלישי, ואת הבת עם הצעיר. הגדול לקח את הבן השלישי למתקן 'הדוב הגדול' – רכבת הרים אימתנית שהרוכב בה מחובר אל המסילה מלמטה באמצעות ריתמה, הרגליים מתנופפות באוויר, והיא מסובבת את האנשים קדימה והפוך שלוש מאות שישים מעלות, הראש למטה והרגליים למעלה. הילד השלישי – להזכירכם, בעל פחד גבהים – חזר מהמתקן הזה בקושי נושם ולבן כמו סיד. למה הסכמת, שאלתי אותו והוא ענה שלא רצה לדפוק את אחיו הגדול כי אסור להם להפרד והגדול כל כך רצה. איך הצלחת, שאלתי, והוא ענה: עצמתי את העיניים מההתחלה ועד הסוף.

כשהגדול נשאל בריאיון מה הוא זוכר מהאוכל מהבית התשובה מעלה חיוך על שפתי: דייסת סולת. דייסת סולת זה במחלקה שלי, אבל השותף הוא המבשל המעולה, זה שאחראי על האוכל המיוחד, הטעים. הילדים היו מביאים חברים הביתה לאכול בהפסקת הצהריים, ואחרי שהשותף היה קוסם להם ארוחה מטורפת יש מאין הם היו מהנהנים בשביעות רצון ואומרים לחברים 'אמרנו לכם'. השותף מכין אוכל מהלב, והוא אוהב להאכיל, להפתיע, לנסות תחומי מטבח חדשים. רשימה חלקית: מרקים סמיכים, עישון בשרים, הכנת נקניקיות, פרליני שוקולד, סושי עם טוויסטים, סביצ'ה דג, עלי גפן ממולאים. בכל תחום הוא מתעניין, קורא, רואה סירטונים, מזמין את המכשירים ואת חומרי הגלם הטובים ביותר והופך למומחה, ואז מאלתר ומשנה. השבוע היינו בחתונה של בן של חברים, והוא התנדב להיות אחראי על ההאכלה של הרוקדים באפטר-פרטי. מאחת בלילה עד ארבע לפנות בוקר הוא הוציא לרוקדים עראייס, שיפודי לבבות, נתחי אנטריקוט, ושוארמה הודו שהסתובב על מתקן גריל קפריסאי מיוחד עם מנוע חשמל. המפיק של החתונה שאל אותו אם הוא מעוניין להשכיר את שירותיו לאירועים אחרים שהוא מפיק, הוא ישמח לשתף פעולה.

השותף כותב בווטסאפ: 'דייסת סולת??? בחיים אני לא מבשל לכם יותר!!! בחיים!!!' ומוסיף אמוטיקון זועם 😬. השותף שונא אנשים שכותבים סימני פיסוק מרובים, והוא גם כמעט שלא משתמש בריגשונים, והתגובה שלו אכן מבהילה. למחרת הבן מגיע פיזית לשותף לעבודה ומכביר הסברים, תירוצים והתנצלויות: לא הבינו אותו נכון, הוא אמר שהוא לא זוכר מנה ספציפית כי אבא היה מגוון כל הזמן, ואיזה אוכל נפלא הוא עשה, אבל לכן המנה שהוא זוכר מהילדות זה דייסת סולת.

emoj

ya no cocina, ni lava, ni plancha, ni friega los platos, que barbaridá*

ההודעה ברורה לגמרי: 'אפשר שבת אצל אמא שלי? היא לבד'. מזל שזו תקשורת ווטסאפ שמאפשרת לך שתי דקות הרהור אפילו אחרי ששני סימני הוִי שמסמנים שקראת את ההודעה נצבעים תכלת עזה. אני מרשה לעצמי להתלבט לשניה. השיקול שלי הוא כזה: מצד אחד כל הגוף שלי צורח 'ללללאאאאאא', מה צורח, העצמות עצמן כואבות. מצד שני אני חושבת על מה יקרה אם אשמע בקול העצמות, ועל המחיר, כי לכל החלטה יש מחיר. השותף עובד כל כך קשה לאחרונה, אנחנו לא ממש מתראים במשך השבוע, ואם גם בשבת נתפצל אפשר כבר לפתוח תיק ברבנות. מצד שלישי ממילא הוא עייף כל כך, כל השבת הוא יישן. אני מחליטה שאם אגיד כן, זה חייב להיות כן מכל הלב ולא בחצי כוח, כי אחרת בשביל מה, גם לומר כן וגם לא לקבל קרדיט. מה התחזית? אני שואלת, כי אם נורא חם אולי יש לי תירוץ. 'חם, אבל פחות' היא תשובה שלא ממש משאירה לי שוליים לסירוב. 'אם צריך' היא התשובה הרפה שלי בווטסאפ, יודעת שזה לא מספיק נלהב, אבל בכל זאת חיובי, ותחת הנסיבות, ובלי אימוג'ים כל אינטרפרטציה של הודעה בווטסאפ היא על אחריות הקורא בלבד. בכל מקרה אמא שלי ואחותי גרות באותה עיר, אלך לבקר גם אותן.

אני קופצת לאחותי ונושקת לאמא שלי. אמא שלי מסיטה את השיער מפני ומיישרת לי את החולצה. לרגע חולף בי זיק של כעס, יותר זיכרון שלו, ומיד הוא מתחלף בפליאה מהולה בקורטוב שמחה שאמא שלי עדיין מצליחה כיום לעורר בי רגשות כאלה. אלופת הארץ בקליטה של מצבי רוח מתחלפים, אחותי שואלת אותי למה אני כל כך מתוחה. זו הזדמנות טובה לנסות להסביר גם לעצמי מה נורא כל כך בשבת אצל חמותי היחידה. אחותי חושבת שהיא אישה מקסימה, והיא אכן כזו. לאחותי גם אין שום בעיה עם החמות שלה, כך שגם אי אפשר לומר לה משהו כמו 'זה כמו שאני מתה על החמות שלך, ואת לא', כי היא לגמרי כן. אני מעלה באוב סיפורים מפעם, עלבונות ישנים, מים דלוחים מתחת לגשר, ודוחה אותם על הסף. הבעיה עקרונית יותר. 'זה כמו מרקזה ובנה גבריאל ארמוזה, בספר "מלכת היופי של ירושלים" שכתבה שרית ישי-לוי', אני מנסה להסביר לאחותי, כי שם לראשונה מצאתי שיקוף נאמן של חמותי, ושל הציפיות שלה מהבן הבכור, הנסיך שלה, וממערכת היחסים עם אשתו. אני שם כל הזמן במבחן, מטרה נאה לצלפים. היא תעיר על השיער, על המשקל, על הבגדים. כל ביס וכל נגיסה שלי יתועדו במחשבון בלתי נראה. לפני שנים, כשרק התחתנו והודעתי לה שאני צמחונית ולא אוכלת בשר היא הגישה לי מרק. מה זה, אמרתי, יש לזה טעם חזק של עוף. 'עוף זה לא בשר!' אמרה חמותי עם תנועת יד מבטלת. כשהייתי צעירה ולוחמנית יותר, כעסתי כשכל הגברים עברו אחרי ארוחת ליל שבת מהשולחן לסלון, לקרוא עיתונים ולפצח גרעינים בניחותא בעוד הנשים מתרוצצות בין חדר האוכל והמטבח, מפנות צלחות מטונפות ושוטפות כלים. הצטרפתי לגברים אף אני, מתעלמת בכוונה מהמבטים המאשימים, מפתחת סוג של גאווה מתדמית הכלה מהסיוטים, זו שלא מגהצת, כלים לא רוחצת, איום ונורא. כיום אני מוצאת את עצמי מתגוננת ומתנצלת על כל בחירה או דחייה של מנה שלה, יודעת שאני מעליבה אותה עמוקות אם לא אוכל את כל הסלטים, את כל המנות הראשונות, העיקריות המיוחדות שרקחה עבורי כי אני לא אוכלת בשר, והאחרונות ואהלל אותן. נכון לעכשיו זו לא היא שהשתנתה, זו אני שכבר לא אוכלת סוכר בכלל, שלא מצליחה לצלוח את הסלטים המרוקאים המבושלים ששוחים בשמן מיותר, שמוותרת על הפירות והעוגיות שליד תה הנענע בסוף הארוחה. אצטרך לבנות הגנה אזורית ושמירה אישית, וגם אז יהיו חצים שודאי יצליחו לחדור את השיריון.

אני מגיעה לבית של חמותי ועומדת בחדר המדרגות, לפני דלת הכניסה, נושמת נשימה עמוקה. אני נכנסת פנימה בחיוך עולץ מאולץ. השולחן כבר ערוך, השותף אכן ישן, אבל הנה הוא מתעורר מצטרף לארוחה בשלושה. אני בוחנת את הסלטים המבושלים, חצילים ספוגים בשמן, חומוס ('טחנתי בעצמי'), וסלדה מטבוחה אדמדמה, ובוחרת בסלט רצועות הגזר עם השמיר והלימון. תנסי את סלט החצילים, דוחקת בי חמותי ואני מסרבת, וכשהיא שואלת למה, אני גם נאלצת להסביר – יותר מדי שמן. בנקודה הזו השותף, שמנסה לחפות על ההתנהגות חסרת הנימוס שלי ומעמיס על צלחתו את הסלטים כולם כועס עלי: תנסי לפני שאת פוסקת. תראי שתאהבי. 'אולי די כבר עם משטרת האוכל!' אני מתפרצת עליו, וברור לי שהוא רק שסתום הלחץ, שאני כועסת עליו כי אפשר. כשהוא שואל 'מי רוצה יין' ואמא שלו עונה לו בטון פסקני 'אני וגם היא' וממלאת לי את הכוס, אני ממש נושכת את השפה. אני מרגישה מחנק נורא, וגם החלקים הטעימים של האוכל לא יורדים לי בגרון.

איך היה לך השנה עם הילדה שאת מטפלת בה? אני מנסה לנתב את השיחה למחוזות נעימים יותר. אמא של השותף מתנדבת בויצו, ועוזרת לילדה אתיופית קטנה בכיתה א'. פניה אורים כשהיא מספרת על תעודת ההוקרה שקיבלה בסוף השנה, והמורה אמרה כמה העזרה שלה חשובה, וכמה ההתנהגות של הילדה השתנתה בזכותה. ואיך הילדה, אני שואלת, והיא עונה 'מאוד נקיה'. אני כובשת את עיני בצלחת, אבל שומעת את הצחקוק הכבוש מהצד של השותף. אני קמה מהשולחן, מפנה את הכלים, מתכוונת לשטוף אותם. בשום פנים ואופן לא, עוצרת אותי חמותי, לא שוטפים כלים בערב שבת, ואני עוברת עם השותף לסלון, לקרוא עיתונים.

* כשחיפשתי מי היו סילווריו ופאקונדו ולמה הם שיגעו את העוזרת ומה הקשר לירח, מצאתי את הפוסט הזה של יהונתן מקרוב בבלוג שנקרא 'עובדות לא חשובות' ואני מביאה ממנו את הדברים הבאים ובהם גם הלינקים הבאים (חוץ מהראשון):

השיר המקורי נכתב בשנות הארבעים על ידי Ñico Saquito הקובני, ומדבר על שלושה שירים ששיגעו את נשות קובה, עד כדי כך שהן שכחו ממטלות הבית, וואי וואי וואי.

שלשת השירים שהשיר מזכיר אותם הם:

הראשון, שיר הלל בקצב הפסדובלה שנכתב על ידי Agustín Lara מלחין מקסיקני, על Silverio Pérez, לוחם שוורים מקסיקני אגדי. השני, טנגו בשם Facundo, על ידי המלחין הקובני Eliseo Grenet Sánchez, עוד שלאגר קובני. והירח הוא להיט/ריקוד בולרו בשם La Luna Enamora, ששר זמר אמריקני מפוארטו ריקו בשם Bobby Capó.

המקור לדבריו הוא ספר על המוזיקה הפופולרית של קובה. והנה הם שלושת השירים המקוריים, ששיגעו את העוזרת או האישה לפי המקור הספרדי:

 

קייזרשמארן בממלכת הקרח

יום לפני הבן של הכהנת הגדולה מתקשר אליה, מודאג. אמא, הוא אומר, אולי תבטלי את הנסיעה? אני מודה שמחשבה דומה עברה גם במוחי. בשנה שעברה כשערכנו כנס בארץ, תכננו כנס המשך בוינה. אמרתי לכהנת שניסע ביחד: נטוס ביחד, נשכור דירה ביחד, נלך ביחד לאוניברסיטה. אני אחראית עליה, אני אקח, אני אחזיר. היא אישה זקנה וכבר נפלה ושברה את האגן ואת המרפק לפני כשנתיים. ברור לי שבלעדי היא לא תגיע לכנס, ואני רואה את הזיק בעינים שלה כשאני מציעה לה לנסוע ביחד. אלא שלא לקחתי בחשבון שפברואר בוינה זה לא בדיוק שקדיות פורחות ודרום אדום. יום לפני הכנס התחזית בוינה מקפיאת לב: בין מינוס שש למינוס 12. אני מבקשת מקולגה שכבר הגיע לשם עצה לקראת הנסיעה, והוא עונה: תמצאו תירוץ לא לבוא.

אני פוגשת את הכהנת בשדה התעופה. אני אף פעם לא מקצרת תהליכים ותורים, אבל איתה אני בת-נמרה, עוקפת את כל התור לביטחון וניגשת ישירות למסלול עם סמליל הנכים. היא בקושי הולכת, נעזרת במקל, ולעמוד במקום זו משימה בלתי אפשרית מבחינתה. בדרך אנחנו גם מקבלות סיבוב על מכונית הגולף הזו, עם נהג ג'ינג'י בעל זקן היפסטרי שעוקף באלגנטיות את כל ההמונים באזור הדיוטי פרי והשרוול. מודה שתמיד רציתי לנסוע במכוניות הללו, והחוויה אכן לא מאכזבת. הכהנת מתבוננת בעוברים ושבים. אף פעם לא שמתי לב, היא אומרת, איך כל אדם הולך אחרת. פעם הייתי הולכת כמותם, בלי להקדיש לעניין מחשבה. תוך כדי דיבור היא מיטיבה סביבה את המעיל הכבד שהביאה. את התיקים שלה אני לא נותנת לה להרים.

בוינה אנחנו מתמקמות בבית מדהים בלב העיר, מרחק קצר מהאוניברסיטה. יש לנו יום עד שהכנס יתחיל, והיא נשארת בדירה עם ספר. בינתיים אני יוצאת לסיבוב, רוצה אולי לקפוץ לליאופולד לראות את 'הנשיקה' של גוסטב קלימט. קר בחוץ. כל כך קר שהפנים כואבים, והעיניים צורבות. יש לי נעליים מרופדות ואת הידיים עם הכפפות אני משאירה עמוק בתוך הכיסים של מעיל הפוך, אבל הירכיים קופאות.

כל כך קר ששיחי הורדים בגינה המלכותית מכוסים בשקי יוטה, נראים כמו אנדרטה מוזרה לחלום האביב:

וינה שיחי ורדים.jpg

כל כך קר שהמים בבריכה הם גוש קרח סולידי, ורק היונים עוד הומות בכיכר כמו היתה זו טרפלגר ומישהו כבר ישליך לעברן זרעונים משקית:

וינה, בריכה קפואה.jpg

גם היונים וגם העורבים צריכים לחזור לתיבה, להזהיר את נוח שישאר שם עוד כמה ימים עד שיקלו המים, או שיעלו קצת המעלות, אבל נראה שהם מסתדרים לא רע, שלג, אדמה קפואה והכל:

וינה, עורב.jpg

כל כך קר שפתיתי השלג שיורדים קטנים ויבשים, ולא נדבקים לשלג שנח על הקרקע ועל הספסלים. הרוח משחקת בהם ומטאטאת אותם בתלתלים לבנים מסתלסלים עד שהעיניים הכואבות כבר לא יכולות לעקוב אחריהם והם נעלמים:וינה, ספסלי שלג.jpg

כל כך קר שאין נפש חיה ברחוב. רגע. רוכב אופניים עטוף עד קצה אפו מדווש בחמדה, ויש שם ג'וגרית מטורפת. בחיי שהאוסטרים האלה משוגעים:

וינה, ג'וגרית.jpg

קר כל כך שחייבים להכנס לקפה לנדטמן המצוין ולו רק כדי להפשיר את הירכיים שמאותתות בכאב. בפנים אנשים מתקלפים מהמעילים ויושבים על ספל קפה ואפפלשטרודל מיט ונילה זוס בחולצות לבנות מגוהצות וחליפות אלגנטיות:וינה, קפה לנדטמן.jpg

כל כך קר, שגם דוכני אוכל רחוב מוגנים בבועת זכוכית, ומוכר הנקניקיות נראה כמו רוקח עם מדים אדומים סטריליים:

וינה, אוכל רחוב.jpg

בערב האחרון של הכנס המארחת שלנו, מריאן, מזמינה את אנגליקה, את הכהנת ואותי לארוחת ערב אוסטרית טיפוסית אצלה בבית. מריאן הכינה קייזרשמארן, מעדן אוסטרי אופייני. זהו פנקייק מפורר שעליו בזוקה אבקת סוכר, שאוכלים אותו עם רסק תפוחים או קומפוט שזיפים. ילדים, הזהרו מאוכל מרכז ארופאי שהוא כבד וחסר תחכום, או לכל הפחות, דלגו ישר למנות האחרונות. אני מספרת לאנגליקה שבמעט הזמן שהסתובבתי בוינה לא עשיתי קניות. אלא שתיק מסוים קרא לי מחלון ראווה, ממש כפה את עצמו עלי, למרות שנשבעת לכם, לא היו לי תוכניות לקנות דבר. אנגליקה מביטה בתיק שלי ומתגלגלת מצחוק. יודעת מה, היא אומרת לי, בביקור האחרון שלי בוינה קרה לי אותו הדבר בדיוק. גם אני לא תכננתי לקנות דבר, ועברתי לתומי ברחוב, והתיק קרא לי. אותו תיק ממש היא קנתה. אנחנו לוגמות עוד קצת יין, וצוהלות כמו ילדות קטנות שמגלות שיש להן אותן קוקיות.

זום-אין לתיק הסירנה (זו הדמות המיתולוגית ששרה באודיסאה וכולם נלכדים בקסמיה):

וינה, תיק בזום אין.jpg

בשדה התעופה בן גוריון מסיע אותנו הנהג עם הזקן הג'ינג'י ההיפסטרי לביקורת הדרכונים. בחוץ עשרים ושלוש מעלות, והכל ירוק. היה פורים אביבי מדהים, מספר לי השותף בדרך, ואני פותחת את חלון הרכב, ושואפת את האוויר הנעים בלגימות גדולות.

לפתח חטאת רובץ

באוטו רבנו מרות. הוטחו דברים, בטונים גבוהים; נאמרו משפטים צורמים שעוד בטרם צאתם את דל שפתיך את יודעת שהם רעל טהור, כימיקל מסוכן ומאכל. אבל כמו רפלקס הקאה את צריכה להוציא אותם החוצה, הם עולים בך בגרון, גוש עכור של דברים קשים ומרים. אילו רק לא היטבת לקלוע אותם בדייקנות רבה כל כך במטרה.

חמותי מזמינה את כל המשפחה אליה להדלקת נר שמיני של חנוכה. אני נאנחת עמוקות. חנוכה חג יפה כל כך. אלא שבחנוכה אין לי חופש, ואני ממשיכה עם המטלות הרגילות במלוא הקיטור: מלמדת כרגיל, רודפת אחרי דדליינים המתפוגגים ברוח כרגיל, ועל כל אלה נוספים, כמיטב המסורת של 'עיקרון ההכבדה', האירועים המשפחתיים מהצד שלי ומהצד שלו, גם הם, בעצם, כרגיל. 'אמא שלי מזמינה גם את ההורים שלך', מבשר לי השותף, ואני נאנחת שנית. אבא שלי שונא קהל, אבל זו איננה החלטה שלי, ואני מעבירה את ההזמנה לאחותי. 'כן', היא מאשרת, 'תקחי את אמא. אבא לא רוצה'. אני מבינה אותו. לו רק ניתן, גם אני הייתי מתחמקת מהערב. אני יותר דומה לו כנראה מכפי ששיערתי. אבל אני יודעת שאין לי פטור, ובערב המדובר אני אוספת את עצמי אחרי השיעור האחרון באוניברסיטה, סם ההוראה שמפמפם לי בעורקים הולך ואוזל, ורעב גדול מתחשר באופק, תיכף ינקר בי. אני מתנחמת בכך שחמותי, טבחית מחוננת, אף פעם לא מזמינה אנשים בלי ארוחת ערב מלאה, ושמה את פעמי בעקבות קולה הרגוע של גברת ווייז לבית ההורים. אמא שלי כבר לבושה, ואבא שלי ישוב מחכה על כיסא הגלגלים, לראשו כובע צמר, לצווארו צעיף. הוא שינה את דעתו, מבשרת לי אחותי. הוא יבוא גם.

אני מגלגלת את הכיסא לאוטו, תופסת את אבא שלי בידו הטובה, תומכת בצד של היד המשותקת, מזהירה אותו מפני המדרגה בירידה לכביש במעבר למושב האוטו. אבא שלי יורד מהכסא ברגליים רועדות, ואוחז בידו הטובה בידית הפנימית של האוטו שמעל החלון. אני מסייעת לו להתיישב על הכסא ליד הנהג, כשאני מגנה על ראשו מפני גג המכונית כמו שעושים השוטרים לחשודים בסרטי המתח האמריקאיים. את היד הגרועה אני מרימה כדי להעביר את חגורת הבטיחות תחתיה, תוהה כמו תמיד למה היא כל כך כבדה. בזמן שאמא שלי מתמקמת לאיטה במושב האחורי אני מורידה את שתי הכריות הסגולות המרפדות את מושב כיסא הגלגלים ומקפלת אותו. קודם הידיות מתקפלות לאחור, ואחר כך הכיסא משתטח מהצדדים עד שהוא ראוי להכנס לתא המטען. תוך כדי אני מברכת את עצמי פעמיים: בראשונה על שכשקניתי את הכיסא הזה בחרתי עבורו בכיסא הקל ביותר מבחינת המשקל. ובשנייה, על שום שזכרתי איך מקפלים אותו גם בלי להוריד את הרגליות. כשאנחנו מגיעים לבית של חמותי אני נכנסת לחנייה העמוסה עד אפס מקום, חוזרת על הפעולות בסדר הפוך וקוראת לבן הצעיר שיבוא לקחת אותם במעלית לדירה, בעוד אני אצא לחנות באשר אמצא.

אחרי כל הדברים האלה אני באה בשעריה של הדירה של חמותי העמוסה מפה לפה בילדים של גיסי, בגיסתי, בילדים שלי שהגיעו בהרכב חסר אך מכובד. בתוך כל הרעש אני מספיקה לשמוע את אבי שקלט אותי נכנסת אומר לחמותי בנימת הקלה: הנה היא! אמרתי לך שהיא בדרך, ומבינה שחמותי חששה לרגע שאותיר אותם מאחור ואברח. מודה שהמחשבה בהחלט חלפה בראשי, אבל נדחתה על הסף. אני ילדה גדולה. וגם רעבה מאוד בשלב הזה.

חמותי מפצירה בי למלא צלחת עבור ההורים. אני מביטה בשולחן העמוס ולבי נופל בקרבי. בלילה ההוא חמותי מחליטה לדלג על שלב ארוחת הערב ולעבור ישירות למתוקים. כמיטב המסורת יש שם סופגניות עגולות ממולאות בריבת חלב עד להתפקע, וגם ספינג'ים ספוגי שמן ובזוקי אבקת סוכר. יש שם עוגות קוקוס ועוגיות מפודרות. חמותי אופה כשם שהיא מבשלת: עם כל הלב, תוך התייחסות למתכון כאל המלצה בלבד ועם הרבה תוספת שמן. היחס שלה לסוכר הוא כמו למצוות: כל המרבה הרי זה משובח. העוגות שלה מתוקות עד בחילה, דביקות, ובלתי אכילות למי שעבר את גיל 3. בצהלה רבתי היא פותחת את המקרר ושולפת עוגת יומולדת לגיסי, שמלאו לו יובל שנים באותו ערב. עוגת טורט שוקולד עם שכבה עבה של ריבת תות מצופה קצפת מסולסלת, שיצאה הישר ממדור התפריטים של 'לאישה' משנות השבעים. היא שמה בידי שתי צלחות גדושות שאותן אני מעבירה להורים.

כשאני מחזירה את ההורים הביתה, לאבא כואבת הבטן. אנחנו בקושי מספיקים להגיע לשירותים כשהוא קורס שם. אני מזעיקה את אחותי, לא ממש יודעת מה עושים ואיך אני מוחקת את התמונה הזו מהזיכרון. מה הוא אכל? היא שואלת, ומניעה את ראשה כלא מאמינה. מי מזמין אנשים מבוגרים בשבע בערב ונותן להם רק ממתקים ועוגות? היא שואלת, תוך שהיא מארגנת לאבא שלי בגדים להחלפה. אבא לא אמר לי מילה, אני אומרת, אכולת חרטה. הוא אוהב מתוק, היא מסבירה לי, אבל אסור לו.

חמותי אורזת את שארית העוגות והממתקים בחבילות ומפזרת בין הילדים והנכדים. קחי, היא מפצירה בי ואני מגיבה כמעט באלימות. אין מי שיאכל אצלנו את זה, אני מתיזה, בולעת את המשפט הבא שעולה בי שהיה מגלה לה שכל העוגות שהיא הביאה לנו לאורך השנים נזרקו לפח בשלמותן, על הציפוי והסוכריות והקצפת שעליהן. אני והשותף מסיעים את התאומים ואת אביהם הביתה. אנחנו רבים בדרך, ונוכחות הבן ותאומיו לא ממתנת את הדברים.

כשאנחנו מגיעים סוף סוף הביתה אני נזכרת שלא אכלתי דבר. אני פותחת את המקרר ומחסלת חצי פשטידת תרד. כשהבטן המקרקרת שלי נרגעת אני חושבת שדווקא יפה שהוא עמד לצידה וסינגר עליה. שאין כאן מלחמה ולו מן הסיבה הפשוטה שאני לא משתתפת בה. שאם זו תחרות הרי שניצחתי מזמן, בעיניים עצומות ועם שתי ידי קשורות מאחור, לפעמים עם שתי רגליים קשורות גם כן. אני נדה בראשי על עצמי. כיצד יתכן שעם כל השנים שעברו והשינויים שעברנו אנחנו והקרובים לנו, עדיין הכלל – שהנושא העיקרי עליו רבים בני זוג קשור לבני משפחות המוצא שלהם – תקף לגבי.

cracked marble face Cracked Marble Face.  Sphinx,  La Carmina at Metairie, New Orleans cemetery

משפחתי וחיות אחרות

כשנולדו התאומים ויתרו הבן והכלה על  כל רשימת הציוד הרגילה והסתפקו ב'ירושות'. בתחילה שכנו השניים יחדיו במיטת תינוק אחת שהתגלגלה לידם בירושה, כשהם שוכבים הפוכים זה לזו, בתמונת ראי כמו קלף הנסיך, או המלכה או המלך. אחר כך קיבלו ההורים מיטה שניה, וכך גם יתר החפצים. זוג סטודנטים שעסוקים כל אחד מהם בלימודים תובעניים, הם לא היו בררניים במיוחד לגבי פרטי לבוש ומשחקים, שידות, מגיני ראש ומשטחי משחק. ורק בדבר אחד הבן השקיע: עגלת תאומים. אחרי בירור ובדיקה וחקר אינטרנטי מקיף בשאלות מה עדיף – שישבו זו לצד זה או זה אחרי זו; מה נכנס למעלית ומה נוח יותר לתמרון, רכש הבן עגלה עם עיצוב חללי, שנקנתה יד שניה מהורים לתאומים אחרים במצב מעולה. למרות האורך שלה היא נוחה באופן מפתיע לתמרון בפינות ובמדרגות, לא כבדה במיוחד, והמושבים שלה ניתנים להסרה והופכים לכיסאות לרכב כשהשלד מתקפל באלגנטיות ונכנס לתא המטען.

גם תינוק רגיל בעגלה זוכה לתגובות מכל עובר ושב, כי תינוקות הם סוג של 'רכוש הציבור'. סיבוב עם העגלה העתידנית הזו זוכה לתשומת לב מטורפת, ורובה חיובית. במקום ההערות ה'מחנכות' הרגילות ('למה (כן/לא) הלבשת לה/ו גרביים/כובע/סוודר/מכנסיים ארוכים') שמתיימרות לדעת מה 'נכון' לילד שלך ואיך היא או הוא מרגיש ('קר/חם לה/ו'), האישונים של עוברי האורח מתרחבים, והם ממרפקים את בני זוגם ומנידים לכיוון העגלה ושואלים 'הם תאומים?' (דההה. נכון שהם לא דומים. בן ובת. מן הסתם תאומים לא זהים), ותמיד המבט מקיף את העגלה המרשימה
והראש נד נידה קטנה של הערכה לעיצוב וליופי שלה.

וכך, כשיצאנו לחופשה המשפחתית שלנו, התאספנו בשדה התעופה עם העגלה המופלאה. טיסות לואו קוסט, מסתבר, יוצאות מטרמינל 1 הישן. לנסוע דרכו זה כמו לשוב לבית שבו גדלת פעם. הכל קטן יותר מכפי שזכרת: אולם היוצאים קטן יותר, הדיוטי פרי זעיר, התקרה נמוכה יותר, וגם המיזוג, נדמה, חלש יותר ולא עומד בעומס, והאנשים מוחים את הזיעה ממצחם כשהם עומדים בתורים האינסופיים, שרק הם לא קצרים יותר. אבי התאומים הלך לעמוד בתור כדי להפקיד את המזוודה הנוספת, ואנחנו עמדנו בתור לבדיקה הבטחונית. השיחות בקרב הממתינים בתור הנחשי הארוך שינו מיקוד: במקום לדבר על השוואות בין הטיסה הזו לאחרות, ולמה מזלזלים בנו ולא שמים יותר אנשי בידוק בטחוני, השאלה היתה מה עדיף, תאומים או תינוק אחד. 'אני דווקא
הייתי שמחה אם הייתי מקבלת שני תינוקות בהריון אחד' אומרת אמא אחת. אישה אחרת תוהה
בקול איך זה משפיע על איכות השינה (כמו שאת חושבת). חבורת נערות דנות בספרדית
בשאלה מה טיב הקשר בין התאומים לבחור שמגלגל את העגלה, הלא הוא הבן הצעיר שלי.
בגופיה ומכנסיים קצרים וחזות נערית במיוחד, הוא באמת לא מתאים לתפקיד האבא. השותף
פונה אליהן בספרדית ועונה: הוא האח הצעיר של האבא, והן מחייכות במבוכה אבל קצת גם
בהקלה, ואני רואה אותן סוקרות במבט אחר, סקרני, את הבן הצעיר שנוסע איתנו הפעם לבד.

אנחנו מתמקמים בוילה גדולה על חוף הים, בכפר דייגים קטן. החופשה עם 7 ילדים, מתוכם 4 בני פחות משנתיים, מתמקדת בצרכים (ולפעמים בצרחות) שלהם. יש אפשרות לצאת לסיורים בהרכב משפחתי מצומצם יותר בסביבה, אבל בעיקר אנחנו יורדים מהבית במדרגות המצוק לחוף המדהים, שוחים בים הצלול ומאזינים לגלים הרכים שבשובם משמיעים קול פכפוך מיוחד כשחלוקי החוף השחורים מתקרקשים זה בזה, מאפשרים למבט להקיף את הכחול והתכלת שנמתחים לכל רוחב העין, סירות דייגים, וההרים הסוגרים על המפרץ בקצוותיו. אחרי הצהריים אנחנו מתכנסים בבריכה, ואני מוצאת את עצמי עם תינוק/ת ביד אחת, משקה צונן בכוס גבוהה שמזיעה אגלי מים בשניה. התינוקות מתחלפים, אבל תמיד יש אחד או אחת שזקוקים לי, ואשר למשקאות: בלאדי מרי עם טיפת טבסקו, ביטר למון עם וודקה, אוזו או ויסקי עם קוביות קרח –
המיומנות של הבן הבכור שעבד כברמן בזמנו מוערכת כאן היטב.

באחד הימים אבי התאומים מאתגר את כולנו: הערב ייערך בנקט מאוכל על טהרת החומרים המקומיים. כל משפחה אחראית על חלק אחר של האוכל: הבן הבכור על גבינות, אבי התאומים על לחם וקינוחים, הבת על התוספות ואנחנו על הדגים. העיניים של הנכדה הבכורה נוצצות בהתרגשות, והיא מבררת היטב מהן הקטגוריות שבהן יינתן ניקוד – מקוריות השגת החומרים, סיפור טוב, תיעוד היום וההגשה (צילחות, קוראים לזה). כדי לאזן בין הכוחות, שתי הנכדות הגדולות מתחברות לסבאסבתא ולבן הצעיר. 'כך תהיו עם שלושה ילדים', צוחק אבי התאומים, ואנחנו יוצאים לדרך.
אנחנו פונים למעגן המקומי, אבלכל סירות הדייג הקטנות שחונות בו נטושות. בטברנה
הסמוכה אנחנו מבררים היכן הדייגים כולם, אבל בעל הבית שמאחורי הדלפק אומר בחיוך – אתם יכולים לנסות לקנות דגים ישירות מהדייגים, אבל לטובתכם זה לא כדאי. וזה גם אי-ליגל, לא חוקי. סעו לעיר הקרובה, מרחק חצי שעת נסיעה, ושם יש פיש מרקט. אז אנחנו נוסעים לעיר של
המחוז, ופוגשים את  Pema, אישה חייכנית ורחבת מימדים מסרי לנקה, שעומדת מאחורי הדלפק של הפיש מרקט ומציגה בפנינו את שלל היום. בעיקר לברקים כסופי קשקשים, אבל גם טונה בהירה ויפה בגודל מרשים. היא מראה לבנות דג דרקון קטן שעדיין מקפצץ קצת על הדלפק. את כל הטוב הזה, למעט דג הדרקון, אנחנו מבקשים ממנה לשמור בקופסת קלקר וקרח, ויוצאים
לסיבוב בעיר. יש בעיר רובע סמי-עתיק, מוקד משיכה לתיירים אנגליים אדומים ומזיעים.
אנחנו מתחמקים לקרירות של המזגן במרכז המידע לתיירים המקומי, ואני הולכת למלא
משימה אחרת שרובצת לי גבוה ברשימת הטו-דו שלי. האם תוכלי לאפשר לי להדפיס את
הבורדינג פאס של הטיסה שלנו, אני פונה לבחורה הצעירה שמאיישת את העמדה מאחורי
השולחן, ומהר מאוד אני משתלטת לה על הכיסא והמחשב ומדפיסה עמוד אחר עמוד של כרטיסי
טיסת החזור שלנו. בינתיים הנכדה הבכורה אוספת לה מפות מהמעמד, מסמנת עליהן את
המיקום של הוילה, של הכפר, של העיר, של שדה התעופה. אני יוצאת משם עם שלל ה'פאסים'
בידי, ומרגישה תחושת הישג גדולה יותר מזו שאחרי רכישת הדגים. בחברות לואו קוסט את
מקבלת קנס משמעותי אם את מגיעה לטיסה ללא בורדינג פאס מודפס, ותכפילו כפול 16.
אחרי שהבורדינג פאסים בידי הכל קל לי יותר, ואנחנו יושבים לאכול גלידה 'הום מייד,
טרדישינאל' באחת הסימטאות.

בערב השולחן מתמלא בכל טוב. אחרי בדיקה ברשת של גבינות מתוצרת מקומית, הבן הבכור ואישתו ויתרו על שלב האותנטיות ושמו פעמיהם ישירות לסופר המודרני שבעיר. על הויתור בהשגת חומרים מקוריים מקפריסאיות מקומיות שחובצות גבינה בעצמן הם מחפים עם הגשה יפהפיה של צלחות עם ירקות פריכים ועליהם גבינת חלומי צאן ובקר מטוגנת. הכלה קוצצת מלפפונים ומערבבת עם יוגורט סמיך, שום ושמיר לציזיקי. על מגש עטור פרוסות של מנגו ואפרשזיפים מונחות קוביות של גבינת פטה וגבינת קשקבל. אבי התאומים ניגש לפבלו, השכן. בחצר כל בית כאן מצוי מבנה איגלו קטן מלבנים אדומות או לבנות, תנור אפיה ללחם ביתי. פבלו מתלהב מהעגלה של התאומים. אחרי שהוא מבין מה רוצה האבא של התאומים הוא משתף פעולה בהתלהבות. לך לבית השכן שלך, הוא מציע, הבעלים לא שם, אבל אין בעיה להשתמש בתנור שלהם. הבן מדליק עצים בתנור ומייצר פיתות קטנות לפי מתכון מקומי, מקמח שקיבל
מבייקרי – פורנוס ביוונית – שממנו מכינים את הפיתות המוארכות הקפריסאיות. הפיתות
חמות וטריות וטעימות מאוד, וללא ספק מאוד טראדישינאל. הבת קוטפת עלי גפן וממלאה
אותן באורז לפי מתכון מקומי, טרדישינאל. היא מניחה את עלי הגפן על מצע של יוגורט
עיזים, ומקשטת בעלי נענע.  ה'קבוצה' שלה אוספת גם תאנים מהעץ שהיא פורסת דק
דק וזורה עליהן קצת מלח גס וטיפות שמן זית. הבת הבכורה שלה, שבילתה איתנו כל היום
מיד מכריזה שהיא בעצם בקבוצה של אמא שלה, כשהיא מבינה שבכל הקטגוריות הקבוצה ההיא
עולה על שלנו. אנחנו יושבים לסעודה היפהפיה, עם דגי הלברק שנצלו על הברבקיו
הקפריסאי המסתובב, ונתחי טונה שהושרו בטריאקי או בתערובת של שמן זית, לימון וזעתר.
כל משפחה מספרת את סיפור השגת החומרים, עם סיפורי רקע על למה זה מתאים למטבח
הקפריסאי המקומי, ואיך זה טראדישינאל. הכל טעים כל כך, ורק הנכדה בסוף מתעקשת:
'אבל מי ניצח?' 'כולנו', מסביר לה אבי התאומים, 'ידעתי שאם זו תהיה תחרות, כולם
ישקיעו במיוחד'.

בטיסה חזרה, בכי חזק של תינוקת קטנה בת 3 חודשים לא מפסיק לאורך כל הטיסה. אני מביטה על שכני המתענים, שונאים את התינוק הבכיין. זו הנכדה הכי צעירה שלי, אני חושבת לי בלב בחיוך, וכשהיא מפסיקה לבכות ותינוק אחר עונה בבכי מחלק אחר של המטוס אני מזהה את הבכי של התאומה וחושבת לי בחיוך נוסף 'גם זה שלי'. הכלה שלי נוקטת בטקטיקה נבונה של התנצלות לכל מי שמוכן לשמוע – התינוקת עייפה מאוד, ומה שמרגיע אותה זה אם עומדים או הולכים איתה על הידיים, ואת זה אי אפשר לעשות במטוס כשהטיסה כולה אורכת 50 דקות. ההתנצלות עוזרת, כי מיד אומרים לה שזה בסדר והם מבינים ושלא תדאג, ומדחיקים מחשבות על למה אין בטיסה הזו כריות ומה הם היו עושים עם כרית ועם תינוק בוכה. כשאנחנו יורדים במדרגות המטוס בשדה התעופה בן גוריון אני שומעת את אחד השכנים לטיסה של הכלה מתאר בהתרגשות את החוויה הקשה לחבר שישב בחלק אחר של המטוס, איך תינוק קטן לא הפסיק לבכות כל הדרך, ואני שוב מחייכת.
צר לי על הבכי של הנכדה שלי שבינתיים נרדמה, אבל אחרי שבוע, קטן עלי בכי של תינוק.
ועוד שלי.