אני בסדר, אתה בסדר

בבקר אני קמה ומרגישה שמשהו אינו כתמול שלשום. בשבריר השנייה הזו לפני הערות המוחלטת, כשאני נימוחה ונעימה ונאחזת באדי החלום המתפוגג, ובו ברגע אני מצפה לחוש בכאב שורש הכנף הימנית שמלווה אותי כמו צל בשלושת השבועות האחרונים בלי רגע של הפוגה, אני מבינה שהוא איננו. אני נעה במקומי ליתר בטחון, בודקת תנוחה כזו ואחרת ומסיקה: זהו. נרפאתי. ליתר בטחון אני בודקת במשך היום, איך זה אחרי פעילות פיזית נמרצת (הליכה למטבח לאכול), איך זה אחרי ישיבה נוקשה בכיסא וקריאה של פרק משמים בדוקטורט שקיבלתי על עצמי לבדוק. עליצות אדירה מתפשטת באיברי: אני יכולה לרקוד, ללכת, לשבת וגם לעשות דברים אחרים שעושים בני זוג בלי לחשוש מכאב עמום או חד שילווה את הפעילות או את העדרה. שלושה שבועות של כאב, בדיוק.

השנה זה התור של הצד השני, וכל הילדים שלנו נמצאים במשפחות של בני הזוג, גם הצעיר. המחשבה על סדר לבד מעוררת בי צהלה, ומצד שני מלחיצה את כל מי ששומע על כך. אני דוחה בתוקף הצעות מלאות אמפתיה אמיתית או מדומה של אחותי הגדולה שמארחת השנה את אמי, ושל גיסתי שמארחת השנה את חמותי. תרגעו. אנחנו בסדר עם הסדר המינימליסטי. הדחייה השנה קלה במיוחד בגלל הש"ח. השלבקת החוגרת עולה אצלי לדרגת קצונה, ומקבלת ארונות על הכתף ומקום של כבוד. במקום לחץ פיזי מתון צפוי, אני מקבלת תגובות אמפתיות. כל אחד מכיר לפחות אדם אחד שחלה במחלה הקשה הזו, או חלה בה בעצמו. סביר בהתחשב בעובדה שאחד מכל שלושה מבוגרים חולה בה בשלב זה או אחר. אני שומעת שוב ושוב תיאורי מורשת מחלה שנעים בין כאבי תופת שהדבר היחיד שהרגיע אותם היתה מדבקת מורפיום, ובין חודשים של כאב בלתי פוסק שגורמים לי לשלוח אינסטינקטיבית יד לגב ולגעת במוקד הכאב.

בשלב כלשהו בכל זאת מתעוררת אפשרות אחרת. חברים טובים שגרו פעם בשכנות אלינו מספרים לנו שגם הם חוגגים סדר לבד השנה. החברה הזו יחד עם שכנה נוספת היו קבוצת התמיכה שלי כשילדנו את הילד הראשון: שלוש אמהות טריות היינו, וילדנו שלושה בנים בהפרש של שלושה חודשים. הגענו להסדר של שמירה על הבנים: בכל יום אמא אחרת שמרה על שלושת התינוקות, וכך התפנו לכל אחת מאיתנו יומיים בשבוע. הבן של החברה היה אלרגי לתחליפי חלב, ובאחת מהתורנויות שלי נגמרו כל בקבוקי החלב השאוב שהיא השאירה עבורו במקרר, והוא לא פסק מבכי של רעב. פשטתי ציץ והינקתי את הילד שלא היה הילד שלי. זו היתה הרגשה מוזרה ביותר, כמו נשיקה עם איש זר. המציצה האינטימית על ידי תינוק שאינו פרי חלצייך, שהפה שלו יושב אחרת על הפיטמה, שהגוף שלו בעל ריח זר והוא נע בצורה אחרת יצרה אצלי תחושת אשם, סוג של בגידה. אבל עד היום יש לי פינה חמה לילד ההוא, בעצמו כבר אבא לילד. באותם ימים רחוקים של שכנות צמודה היינו עורכים סעודות משותפות רבות, והמחשבה לערוך השנה סדר נוסטלגי משותף מצאה חן בעינינו. שלושה ימים לפני החג, החברה מתקשרת. הקול שלה מתנצל: שתי האחיות שלה התקשרו. הן רוצות לבוא לחג, על ילדיהן. אחת מהן התגרשה לא מזמן, ואני מבינה את הצורך בתמיכה. אבל זה כבר גדול עלינו. לנוכח הריבוי הטבעי בקרב משתתפי הסדר, אני אומרת לה, אנחנו חוזרים לקונכיה. החיים קורים כשאנו מתכננים תוכניות. היא מבינה, ואולי גם היא קצת נושמת לרווחה.

אז הכל רגוע ואנחנו עושים סיבוב בכפר ערב החג הסגרירי כדי לשטוף את האוטו ולרכוש מוצרים אחרונים לפני החג. אני מתפלאת לגלות באיזה כבוד מקבלים את השותף בעלי העסקים בכפר. אחד אחרי השני הם מהללים אותו בפני, אין כמוהו. הוא נראה ערבי ומשתלב היטב בין הגברים הכהים בני גילו. אבל זה לא רק זה. הוא רגוע מאוד, מדבר איתם, מתעניין, נכון להקשיב. כשאנחנו נכנסים למאפייה אני מתפלאת לראות מדפים מלאים בחלות לשבת. מי קונה אותן? אני תוהה, והמוכר לא מבין את השאלה. יהודים שלא שומרים פסח, הוא מסביר, ולהפתעתי מוסיף, לצערי. כן, הוא עונה לשאלתי, למרות שזה עסקים טובים בשבילנו, יהודים שקונים לחם בפסח זה כי אין אמונה, והוא מצביע באצבע כלפי מעלה, והבעת פניו מעידה עליו שזה רע מאוד בעיניו. ההצעה שלי שאולי הם מאמינים אבל לא שומרים לא משכנעת אותו. בכפר הזה אין חילוניים, והשותף שם לב שגם כשהמוכרים והקונים כולם מקומיים ודוברים זה עם זה ערבית הם מברכים זה את זה ב'חג שמח' היום.

ערב החג אנחנו יושבים במרפסת הרחבה וצופים בואדי. עץ האגוז שהיה ערום כל החורף התעורר לפני שבוע כשהוא מעוטר בעמודי פריחה ירקרקה, וכעת הוא כבר עוטה אדרת עלים רעננה. בין ענפיו אנחנו מזהים ציפורים שונות: זוג יונים נח על בד, אחד מהם מנתר לענף אחר והשני מחרה מחזיק אחריו. נקר נעמד בזווית אנכית חדה רגליו אוחזות בגזע העץ וראשו מתקרב לסירוגין לעץ כדי להיטיב לראות, מקיף אותו בניתורים וממשיך הלאה; צופית קטנה ומבריקה בצבעים מטאליים גם היא מטיילת בין העלים החדשים. על אמיר העץ עומדת ציפור סמורה קטנה. גודלה כשל דרור אבל היא צהובה, על כנפה פס לבן ומקורה קטום. היא משמיעה קול שיר עליז שנשמע כמו פזמון חוזר. פרוש, אני מציעה, אולי חוחית. יש בישיבה הזו מן הטעם של בני חורין אמיתיים.

צלצול טלפון מפר את השלווה. שלום, פונה אלי הדובר, הפנה אותי אליך כך וכך, ואמר שאולי תסכימי לעשות כך וכך. אני נעה בכסאי במרפסת באי נוחות. אם יש משהו שלימדה אותי השלבקת זה שאני לא חייבת לקחת על עצמי את כל המטלות האלה, מכובדות יותר או פחות. המממ, אני אומרת, שמע. אני מתנצלת, אבל אני לא במיטבי. הוא נסוג במילים המבינות ההכרחיות. כנראה שאני עוד לא מוכנה להפרד מהש"ח. או לפחות לא להודות שהבראתי. אני עוד צריכה קצת להיות חולה, גם אם הכאב חלף. האם זה מה שאנשים מתכוונים כשהם מדברים על חופש?

Johann-Heinrich-Wilhelm-Tischbein
Johann-Heinrich-Wilhelm-Tischbein 1796, מחווה לחד גדיא
מודעות פרסומת

There is a crack in everything

יומיים לפני הנסיעה לכנס אני מבינה שהפעם באמת הגזמתי. ההרצאה עוד לא מוכנה, עוד אין מצגת, ואני גם עסוקה בדברים אחרים עד הרגע האחרון. לא מצליחה להרגיש את גלי האדרנלין
שבדרך כלל נושאים אותי אל חוף מבטחים, אולי כי הפעם זהו כנס שמשלב חוקרים משתי
ארצות ומתחומי עניין אחדים, ובמקום המייל הצפוי שבו יישלף מלמד הבקר, יצלוף בי ויזכיר
ציפייה לשמוע חידושים ונפלאות, שלח מארגן הכנס הישראלי מייל פרווה שבו הוא מזכיר לנו
שזהו כנס בין תחומי, שבשלב הזה רק נציג רעיונות, כל אחד מהתחום שלו על הנושא,
ותזכרו, הוא ממשיך, שהאחרים לא מתמצאים בתחום שלכם ולהיפך. מלכתחילה נעניתי לאתגר משום שהיה נדמה לי שהוא יוציא אותי מתחום הנוחות שלי. היציאה הזו טובה בעיני, כמו נניח לצאת מכיסא הנהג במכונית המשפחתית האפורה ולמצוא את עצמי דחוסה בכיסא האחורי בין צעירים תוססים במכונית ספורט פתוחה שמזגזגת בין המסלולים, עם כל ההייפ העכשווי של צעירים חסרי מנוח: לא נוח אבל מאתגר ומסעיר ולא פחות חשוב, מלמד.
כל כך מעט הזדמנויות יש לנו במהלך הסמסטר ללמוד בעצמנו. אבל כעת אני חושבת מה
הטעם. השילוב של הצגת חידוש עם הצורך לדבר לאנשים שאינם מתמצאים בניואנסים של
התחום מייגע. כשאין חשק ואין זמן מה הפלא.

בכל זאת אני נוסעת, מאוחר מדי לבטל, וכל הדרך בטיסה הלוך אני רכונה על המחשב, עובדת על ההרצאה. אני מוציאה את דפי הוראות הנסיעה לפני הנחיתה: צריכה לתפוס קונקשן, ואין כל כך הרבה זמן, זה די גבולי, אבל המטוס יצא מהארץ רק באיחור קטן של רבע שעה, ונראה שינחת בזמן ויהיה בסדר. המושב שלי ליד החלון, ואני רואה את ריבועי השדות הירוקים והחומים הולכים ומתקרבים, והנה אנחנו יורדים למסלול הנחיתה, מתקרבים אליו במהירות גבוהה, גלגלי המטוס נושקים לו, ומיד הוא מרים חרטום ועולה שוב השמיימה. אני מביטה באי אמון במסלול ההולך ומתרחק מתחתינו. הרמקול מתעורר, והטייס משמיע הסבר מבולבל משהו על thermo-something (ממש כך אמר. ת'רמו-סמט'ינג באנגלית עם מבטא כבד), ושהמטוס יעשה סיבוב של רבע שעה וננחת שנית. אני מביטה בשעון. הקונקשן, מה יהא עליו, אבל קודם צריך לנחות, ובראש רץ לי סרט עצבני של מטוס שלכוד בלופ, מפספס את הזווית הנכונה או נלכד בת'רמו סמט'ינג שוב ושוב. בסיבוב הבא המטוס ניגש למסלול בזוית הנכונה או משהו, והפעם נוחת נחיתה נורמלית
לגמרי. אף אחד לא מוחא לטייס כפיים, למרות שזהו מטוס שמגיע מישראל ויש עליו רוב
מוחלט של ישראלים.

אני מורידה את המזוודה מהתא העליון, וממהרת לשדה. הטיסה היוצאת נמצאת כמובן
בצד השני שלו, וצריך קודם לעבור בביקורת גבולות ולהחתים דרכון. אני ממהרת. המזוודה
מתגלגלת לידי, תיק צד על כתף ובידי אני מחזיקה את הדרכון פתוח. חייבת להגיע
לקונקשן בזמן. אני לוקחת את הסיבוב במסלול המפותל המוביל לביקורת בכמעט ריצה. תוך
חלקיק שניה אני מאבדת את שיווי המשקל ומוצאת את עצמי מרוחה על הרצפה, על הפנים.
אבל באמת על הפנים. התגובה הראשונה היא בושה ומבוכה ענקיים, וכל שאני רוצה זה לקום
ולהתנער ולהגיד לא קרה כלום, פשוט תחתום לי על הדרכון ואני אמשיך הלאה לקונקשן.
אבל שני דברים מבהירים לי שקרה גם קרה. האנשים שנזעקים לעזרתי שואלים אם אני צריכה
רופא והמבט שלהם מביע דאגה אמיתית, והפה שלי מתמלא ברסיסים קטנים וקשים, וטעם מלוח
וחם של דם. הרסיסים הם שברי שן, אני מבינה, והיד שנשלחת לשפה חוזרת אדומה מדם. גל
צונאמי של אדרנלין שוטף אותי. אחרי ביקור בשירותים של השדה, יריקת הדם וחלקי השן. אני חושפת שיניים למראה, לראות מה הנזק, מצפה שערפד יחייך אלי בחזרה. מגלה שקצות שתי השיניים הקדמיות נשברו, ושאת עיקר המכה חטפה השן השמאלית: היא ממש זזה קצת פנימה. והיא כואבת, מאוד. על השפה החיצונית מתנפחת לה חבורה ראויה, גם אחרי שהדימום החיצוני נפסק.

הלשון רצה על השיניים הקדמיות, משוננות כעת כמו להב של סכין לחם, ועל המדרגה
החדשה שנפערה ביניהן, כשהשן השמאלית נדחפה פנימה. היא גם לא ממש יציבה, ואני ממש
מקווה שלא אזדקק לשירותי פיית השיניים הלילה.

אני מתעוררת בחדר בית המלון בבוקר ובוחנת את המצב. מצב השן מתנדנד.
עוד נשאר לראות מה יהיה מצבה לכשיתייצב. החניכיים עם שטף דם, והחבורה על השפה
נראית כמו הרפס. מילא, גם זה יעבור. ההרצאה עוד תגזול ממני גם את הערב הבא, אצטרך
לדחות את הישיבה על ספל בירה עכורה מקציפה עם החברים, אבל נדמה לי שיהיה בסדר. אני
אוספת את עצמי ואת המחשב, ושמה פעמי אל הכנס באוניברסיטה. ואז מצלצל הטלפון. מזל טוב, צוהל השותף. נולדה לנו נכדה חדשה הלילה.

ring the bells that still can ring

 forget your perfect offering

 there is a crack in everything

 that's how the light gets in

מתוך: Leonard Cohen, Anthem

Veritate et Virtute (With Truth and Courage) Sarah Walsh

אדרנלין

אדרנלין הוא הסם שלי. אני עוברת מהופעה להופעה, באוניברסיטה, במשפחה,
בפורומים ציבוריים שונים. הזמן יחסי. הוא חולף במשק כנפיים הטופח על פני כשאני
חוצה עוד קו גמר, לא עוצרת, ממשיכה למירוץ הבא. בתור הדוברת הראשית בברית אני
מקבלת מידע מוקדם על שמות התאומים, רק אני, חתומה על סודיות מלאה, עומדת בגבורה אל
מול תחקירים צולבים של בני המשפחה שבוחנים כל שריר בפני כשהם מגששים אחר כל בדל מידע, טומנים לי פחים 'אל תגלי, רק תגידי אם אהבת'; 'האם השמות קשורים זה לזה?'; 'שמות מוזרים? מוכרים?'. הפנים שלי הם ספר פתוח, ובדרך כלל אני גרועה מאוד בשמירת סודות. אבל הפעם פי חתום, אני ממשטרת את תגובות שרירי הפנים. לא משחררת מידע, ורק חושפת את הסוד בפני הכהנת הגדולה, מנחת שי למי שלא תוכל להגיע. כל אחד צריך כוהנת מוודה משלו. אני ממסגרת תמונה שצייר הבן בגיל שלוש של שני ילדים זהים משחקים כדורגל, חיוך רחב על פניהם, רגליהם מרחפות בתיאום. מה יודעים ילדים בני שלוש על ילדיהם העתידיים. אל תשתי לפני שתדברי, מונע ממני השותף כוסית של עראק משובח, אבל כשאני גומרת לדבר ומחבקת את הבן ואת אשתו, הבת מזכירה לי שאני נוסעת מהאירוע ישר לתת הרצאה שהבטחתי מזמן, ואני מוותרת גם על הכוסית (השניה) של אחרי, עוברת בבית להחליף את התלבושת של אם אבי התאומים, ולהחליף גם את הדף עם ראשי הפרקים שהכנתי לברית עם זה של ההרצאה הפומבית הבאה.

ההרצאה מתקיימת בעיר ילדותי. במבצע מורכב אנחנו מתכננות חילופין: אחותי תסיע את הורי מהברית הביתה ומשם להרצאה, ואני אביא עמי את הנכדות שיעברו אליה לביקור חנוכה. אני מגיעה לאולם ההרצאה המתוכנן בערך רבע שעה לפני הזמן. הקור הצורב בחוץ מבריח אותנו פנימה, ואני פולשת למבואה עם שני כסאות ילדים לרכב, שני תיקים ושתי בנות קטנות סקרניות שפוערות עיניים גדולות ולא מפסיקות לשאול: מה זה הרצאה, איפה יהיו כל האנשים, איפה את, על מה את מדברת. איש חמור סבר יוצא מהמשרד ונועץ מבט ביקורתי בשובל הבלאגן שנשרך אחרי שכולל שתי ילדות פעוטות. מה זה, הוא שואל ומחווה בידו בתנועה רחבה על הילדות, על התיקים הפזורים על הרצפה ועל כסאות הרכב. הו, זה שום דבר, אני מסבירה, תיכף תגיע אחותי ותקח את הכל. אני רואה אותו מתקשח, פניו עוטות את ההבעה הברורה הזו של חשיבות עצמית וחינוך הזולת: אי אפשר, הוא אומר. יש כאן הערב הרצאה חשובה, מגיעים המון אנשים ואין מקום לכל זה. אני מודה שחיכיתי לרגע הבא ודי התענגתי עליו. אני יודעת, אני אומרת לו, אני המרצה. אדרנלין הוא סם נפלא.

Tania Gomez (la_dragola), Ready for a Leap of Faith

הגעתם בדיוק בשיא המתח, אומר הבן שלי וזרם עובר לי בכל הגוף, כי הם
בבית חולים מהבוקר, ועברו שתיים עשרה שעות, והגיע כבר הזמן ונו כבר. אבל הם בכלל במחלקה ולא בחדר לידה, והבן מצביע על הטלויזיה התולה מעל המיטה, שבה משודר עכשיו משחק כדורסל. גם אמא שלה שם איתם, כמו שתוכנן, גם כי טוב שיהיו שני מלווים, וגם כי כשההורים לעתיד צפו ביחד בפרק התאומים מ'בייבי בום' הוא התעלף. אני מרגיש כמו במסע אלונקות, אומר הבן, בשלב שלפני האלונקה. אם תרצי שאבוא תגידי, אני מציעה ליולדת שעיניה חצי עצומות. בלילה הוא מתקשר. יש לנו תור לזירוז, הוא אומר, ויש סימן שאלה בסוף המשפט שלו. זה אחד הסעיפים בתפריט, לא חייבים לבחור, ואני תוהה מה המשמעות של ההצעה ואיך אפשר להחליט. אני שואלת מה עוד בארגז הכלים והוא אומר שהכל שם, אפילו ניתוח אם רוצים. הם לא. אין חדש, הוא מעדכן למחרת בווטסאפ המשפחתי. הוא עייף. עשרים וארבע שעות מתחילת התהליך ואין לדעת את סופו. ברוך הבא למועדון, אומר לו השותף, תוכל לישון כמו שצריך בערך בשנת 2029. היא מבקשת ואני מתייצבת למשמרת כדי לאפשר לבן להשתרע על רצפת החדר ולישון שעות אחדות. אמא שלה נוסעת הביתה להתקלח ולהחליף בגדים ולתפוס בעצמה כמה שעות שינה.
אני עוזבת בשעה ה-36, מסע האלונקות עוד רחוק מסיום. למחרת, 48 שעות, הם בחדר לידה
יחד עם צוות מורחב של שתי מיילדות, שני רופאים ורופא ילדים. אני נכנסת לשיעור
ללמד, הטלפון בכיס האחורי אמור לרטוט כשתבוא ההודעה. הוא לא. אני מנסה להתקשר לאמא
שלה. אין תשובה. עם כל שעה נוספת שעוברת אני מתקשה יותר לרמוס מחשבות מתקדרות.
זה לא דומה לשום דבר שחוויתי בעבר. חמישים וארבע שעות. לקבוצת המשפחה בווטסאפ מגיעה
תמונה. הבן. ועוד תמונה. הבת. אני הולכת ללמד עוד שיעור אחד. אבל לפני כן אני מוצאת
פינה שקטה בחצר שמאפשרת לי לשחרר בכי וקצת להרגיע את הרעד שמשתלט לי על כל הגוף.

התנצלות: סגרתי את האופציה לתגובות. העומס הפיזי והרגשי גבוה מדי,
ואני יודעת שכולכם משתתפים בשמחתי ומברכים אותי. תודה פרח