ya no cocina, ni lava, ni plancha, ni friega los platos, que barbaridá*

ההודעה ברורה לגמרי: 'אפשר שבת אצל אמא שלי? היא לבד'. מזל שזו תקשורת ווטסאפ שמאפשרת לך שתי דקות הרהור אפילו אחרי ששני סימני הוִי שמסמנים שקראת את ההודעה נצבעים תכלת עזה. אני מרשה לעצמי להתלבט לשניה. השיקול שלי הוא כזה: מצד אחד כל הגוף שלי צורח 'ללללאאאאאא', מה צורח, העצמות עצמן כואבות. מצד שני אני חושבת על מה יקרה אם אשמע בקול העצמות, ועל המחיר, כי לכל החלטה יש מחיר. השותף עובד כל כך קשה לאחרונה, אנחנו לא ממש מתראים במשך השבוע, ואם גם בשבת נתפצל אפשר כבר לפתוח תיק ברבנות. מצד שלישי ממילא הוא עייף כל כך, כל השבת הוא יישן. אני מחליטה שאם אגיד כן, זה חייב להיות כן מכל הלב ולא בחצי כוח, כי אחרת בשביל מה, גם לומר כן וגם לא לקבל קרדיט. מה התחזית? אני שואלת, כי אם נורא חם אולי יש לי תירוץ. 'חם, אבל פחות' היא תשובה שלא ממש משאירה לי שוליים לסירוב. 'אם צריך' היא התשובה הרפה שלי בווטסאפ, יודעת שזה לא מספיק נלהב, אבל בכל זאת חיובי, ותחת הנסיבות, ובלי אימוג'ים כל אינטרפרטציה של הודעה בווטסאפ היא על אחריות הקורא בלבד. בכל מקרה אמא שלי ואחותי גרות באותה עיר, אלך לבקר גם אותן.

אני קופצת לאחותי ונושקת לאמא שלי. אמא שלי מסיטה את השיער מפני ומיישרת לי את החולצה. לרגע חולף בי זיק של כעס, יותר זיכרון שלו, ומיד הוא מתחלף בפליאה מהולה בקורטוב שמחה שאמא שלי עדיין מצליחה כיום לעורר בי רגשות כאלה. אלופת הארץ בקליטה של מצבי רוח מתחלפים, אחותי שואלת אותי למה אני כל כך מתוחה. זו הזדמנות טובה לנסות להסביר גם לעצמי מה נורא כל כך בשבת אצל חמותי היחידה. אחותי חושבת שהיא אישה מקסימה, והיא אכן כזו. לאחותי גם אין שום בעיה עם החמות שלה, כך שגם אי אפשר לומר לה משהו כמו 'זה כמו שאני מתה על החמות שלך, ואת לא', כי היא לגמרי כן. אני מעלה באוב סיפורים מפעם, עלבונות ישנים, מים דלוחים מתחת לגשר, ודוחה אותם על הסף. הבעיה עקרונית יותר. 'זה כמו מרקזה ובנה גבריאל ארמוזה, בספר "מלכת היופי של ירושלים" שכתבה שרית ישי-לוי', אני מנסה להסביר לאחותי, כי שם לראשונה מצאתי שיקוף נאמן של חמותי, ושל הציפיות שלה מהבן הבכור, הנסיך שלה, וממערכת היחסים עם אשתו. אני שם כל הזמן במבחן, מטרה נאה לצלפים. היא תעיר על השיער, על המשקל, על הבגדים. כל ביס וכל נגיסה שלי יתועדו במחשבון בלתי נראה. לפני שנים, כשרק התחתנו והודעתי לה שאני צמחונית ולא אוכלת בשר היא הגישה לי מרק. מה זה, אמרתי, יש לזה טעם חזק של עוף. 'עוף זה לא בשר!' אמרה חמותי עם תנועת יד מבטלת. כשהייתי צעירה ולוחמנית יותר, כעסתי כשכל הגברים עברו אחרי ארוחת ליל שבת מהשולחן לסלון, לקרוא עיתונים ולפצח גרעינים בניחותא בעוד הנשים מתרוצצות בין חדר האוכל והמטבח, מפנות צלחות מטונפות ושוטפות כלים. הצטרפתי לגברים אף אני, מתעלמת בכוונה מהמבטים המאשימים, מפתחת סוג של גאווה מתדמית הכלה מהסיוטים, זו שלא מגהצת, כלים לא רוחצת, איום ונורא. כיום אני מוצאת את עצמי מתגוננת ומתנצלת על כל בחירה או דחייה של מנה שלה, יודעת שאני מעליבה אותה עמוקות אם לא אוכל את כל הסלטים, את כל המנות הראשונות, העיקריות המיוחדות שרקחה עבורי כי אני לא אוכלת בשר, והאחרונות ואהלל אותן. נכון לעכשיו זו לא היא שהשתנתה, זו אני שכבר לא אוכלת סוכר בכלל, שלא מצליחה לצלוח את הסלטים המרוקאים המבושלים ששוחים בשמן מיותר, שמוותרת על הפירות והעוגיות שליד תה הנענע בסוף הארוחה. אצטרך לבנות הגנה אזורית ושמירה אישית, וגם אז יהיו חצים שודאי יצליחו לחדור את השיריון.

אני מגיעה לבית של חמותי ועומדת בחדר המדרגות, לפני דלת הכניסה, נושמת נשימה עמוקה. אני נכנסת פנימה בחיוך עולץ מאולץ. השולחן כבר ערוך, השותף אכן ישן, אבל הנה הוא מתעורר מצטרף לארוחה בשלושה. אני בוחנת את הסלטים המבושלים, חצילים ספוגים בשמן, חומוס ('טחנתי בעצמי'), וסלדה מטבוחה אדמדמה, ובוחרת בסלט רצועות הגזר עם השמיר והלימון. תנסי את סלט החצילים, דוחקת בי חמותי ואני מסרבת, וכשהיא שואלת למה, אני גם נאלצת להסביר – יותר מדי שמן. בנקודה הזו השותף, שמנסה לחפות על ההתנהגות חסרת הנימוס שלי ומעמיס על צלחתו את הסלטים כולם כועס עלי: תנסי לפני שאת פוסקת. תראי שתאהבי. 'אולי די כבר עם משטרת האוכל!' אני מתפרצת עליו, וברור לי שהוא רק שסתום הלחץ, שאני כועסת עליו כי אפשר. כשהוא שואל 'מי רוצה יין' ואמא שלו עונה לו בטון פסקני 'אני וגם היא' וממלאת לי את הכוס, אני ממש נושכת את השפה. אני מרגישה מחנק נורא, וגם החלקים הטעימים של האוכל לא יורדים לי בגרון.

איך היה לך השנה עם הילדה שאת מטפלת בה? אני מנסה לנתב את השיחה למחוזות נעימים יותר. אמא של השותף מתנדבת בויצו, ועוזרת לילדה אתיופית קטנה בכיתה א'. פניה אורים כשהיא מספרת על תעודת ההוקרה שקיבלה בסוף השנה, והמורה אמרה כמה העזרה שלה חשובה, וכמה ההתנהגות של הילדה השתנתה בזכותה. ואיך הילדה, אני שואלת, והיא עונה 'מאוד נקיה'. אני כובשת את עיני בצלחת, אבל שומעת את הצחקוק הכבוש מהצד של השותף. אני קמה מהשולחן, מפנה את הכלים, מתכוונת לשטוף אותם. בשום פנים ואופן לא, עוצרת אותי חמותי, לא שוטפים כלים בערב שבת, ואני עוברת עם השותף לסלון, לקרוא עיתונים.

* כשחיפשתי מי היו סילווריו ופאקונדו ולמה הם שיגעו את העוזרת ומה הקשר לירח, מצאתי את הפוסט הזה של יהונתן מקרוב בבלוג שנקרא 'עובדות לא חשובות' ואני מביאה ממנו את הדברים הבאים ובהם גם הלינקים הבאים (חוץ מהראשון):

השיר המקורי נכתב בשנות הארבעים על ידי Ñico Saquito הקובני, ומדבר על שלושה שירים ששיגעו את נשות קובה, עד כדי כך שהן שכחו ממטלות הבית, וואי וואי וואי.

שלשת השירים שהשיר מזכיר אותם הם:

הראשון, שיר הלל בקצב הפסדובלה שנכתב על ידי Agustín Lara מלחין מקסיקני, על Silverio Pérez, לוחם שוורים מקסיקני אגדי. השני, טנגו בשם Facundo, על ידי המלחין הקובני Eliseo Grenet Sánchez, עוד שלאגר קובני. והירח הוא להיט/ריקוד בולרו בשם La Luna Enamora, ששר זמר אמריקני מפוארטו ריקו בשם Bobby Capó.

המקור לדבריו הוא ספר על המוזיקה הפופולרית של קובה. והנה הם שלושת השירים המקוריים, ששיגעו את העוזרת או האישה לפי המקור הספרדי:

 

שלוש אחיות

ר' שלמה הכהן לא היה אדם מעשי במיוחד. אישתו, רוז, ניהלה את תחנת הקמח בבעלות המשפחה בקרקוב בפולין, וכשהיא נפטרה בגיל צעיר ממחלת ריאות שהביאה על עצמה משאיפת קמח, הוא נותר אובד עצות, כואב ומבולבל עם שלוש בנות קטנות, אסתר, הלן ואנה. שלמה לא ידע לבשל, לא ידע לתפעל את תחנת הקמח, לא ידע איך מנהלים חיים מחוץ לבית המדרש. חיש מהר חיתנה אותו הקהילה עם אלמנה אחרת, אם לילדה משל עצמה. שלמה לא היה בבית כשהאישה החדשה לקחה על עצמה ברצינות את תפקיד האם החורגת, מפנקת ומאכילה את בתה היא, ומזניחה את בנותיו של בעלה. הבנות הצעירות התבוננו בכליון עיניים כיצד האחות החורגת מקבלת את האוכל הטוב, הבגדים הנקיים, החיבוקים והנשיקות, והן מקבלות שאריות של אוכל ושל חיבה. קרובי משפחה שראו בצערן היו מגניבים להם מפעם לפעם תפוז ריחני שהגיע בדרך לא דרך לקרקוב. מכאן ואילך בכל פעם שיגיע ניחוח תפוז לאפה של אנה, בכל פעם שבין שיניה יתפצפצו בקבוקוני המיץ הזעירים תשוב ותעלה בה תחושת העלבון והזעם על הכוונות הטובות המלוות במבט צדי מרחם ולחישת 'יתומות מסכנות'.

האישה השנייה שוכבת במיטה, המיילדת עומדת לידה, מותשת. 40 שעות חלפו מאז נקראה לבית ר' שלמה, והתינוקת מסרבת לצאת. שכנות וקרובות באות ויוצאות מבית המשפחה, נדות בראשיהן בפנים חמורים, שולחות את שלמה בחזרה לבית המדרש, שיתפלל. שכנה אחת לוחשת דבר מה באזני המיילדת, וזו מתנערת ואומרת: הביאו את הבנות הנה. אסתר, הלן ואנה מוכנסות לחדר היולדת. אנה רואה את האישה השנייה ובקושי מזהה אותה. שיערה סתור ופניה לבנים כמו הכרית שמתחת לראשה, שפתיה חסרות צבע והן פסוקות וסדוקות ונשימתה מחרחרת. האישה השנייה שולחת אליהן יד. סלחו לי, היא לוחשת. סלחו לי שהתנהגתי אליכן רע כל כך. אנה מביטה בפניה של אסתר אחותה הגדולה, שמהנהנת בראשה. הלן מחרה מחזיקה אחריה. אני סולחת לך, חושבת גם אנה בלב, ובאמת מתכוונת לכך. אם הכל ייגמר טוב, נודרת האישה השנייה, אקרא לתינוקת רוז, על שם אמכן. אחרי שהן מוצאות אל מחוץ לחדר הן שומעות את קולות המיילדת המעודדת את האישה השנייה, ובכי של ילוד. מזל טוב, אומרת להן שכנה שיוצאת מהחדר בחיוך רחב, יש לכן אחות חדשה. רוז.

בשנת 1927 עלו שלוש האחיות – אסתר, הלן ואנה לפלשתינה, ואביהן עלה עימן. אינני יודעת מה עלה בגורלה של האישה השנייה או של בִּתהּ, אבל חצי האחות הצעירה, רוז, התגלגלה לארה"ב, והקימה שם את משפחתה. אנה היא הסבתא שלי, אם אמי, שנפטרה לפני שנולדתי.

את הטלנובלה הזו סיפרה לי אמי כשגרנו בארצות הברית. צרי קשר עם ג'וּן, בת דודתי, בתה של רוז, הפצירה בי אמי, ואני, סקרנית, שלחתי מייל. מכל קרובי המשפחה הרחוקים שלנו בארצות הברית בת דודתה של אמי היתה היחידה שהזמינה אותנו לבלות איתה ועם בעלה. באנו אליהם הביתה, משפחה של 4 ילדים, ובילינו איתם סוף שבוע נהדר. לג'וּן היו ארונות תצוגה עשויים זכוכית שבתוכם החזיקה עשרות פריטים זעירים, מזכרות שאספה במשך השנים ממקומות שבהם ביקרה, ואני מיד חשבתי על אמי האגרנית וחדוות האספנות שלה. במהלך השנים אבא שלי, שניהל ממחשבו את הרשימות הגנאולוגיות ואת הקשרים המשפחתיים עידכן אותי במצבם. הבת שלהם איימי, התחתנה. הבת שלהם איימי לא יכולה ללדת. הבת שלהם איימי נסעה לגרוזיה ואימצה שני תינוקות, בן ובת, מקס וסאלי. הנה מקס וסאלי במסיבת בר/בת מצווש.

השבוע אני מקבלת מייל מאיימי. המייל נשלח לאבא שלי שהכתובת שלו כבר נסגרה, אבל גם אני מכותבת. מקס בן 17, והוא מגיע לארץ לטיול סטייל תגלית של חודש. האם נוכל להיות איתו בקשר. נשמח, אני עונה, ומכתבת גם את אחותי הצעירה. לאחותי יש בנים בגיל של מקס, והכי מתאים אם מקס העובר בדרכים יבלה איתם סופשבוע.

אחותי הצעירה מתקשרת. אז בואי תקני אותי אם אני טועה, היא מבקשת ממני, אני צריכה להכין את הבנים מי האורח: אנחנו מדברות על חצי הבן דוד בשלישית שלהם שהוא בעצם גרוזיני מאומץ? כן, אני מודה. בכיף, צוחקת אחותי. משפחה זו משפחה.

אחיות רפפורט
האחיות מימין לשמאל: הלן (עומדת), רוז (יושבת) אנה (עומדת משמאל). אנה היא הסבתא שלי, רוז היא אחותה מהאישה השנייה שנולדה אחרי טקס הסליחה. והלן? את דודה הלן הזכרתי כבר פעם, ואולי עוד נחזור אליה בעתיד.

True colors

בשדה התעופה בן גוריון, בחמש בבוקר, אני נתקלת בפרסומת הזו. הגבות שלי נורות לכיוון קו השיער. אני מחייכת ומזהה תחושה של רחמים שגואה בי, בזוקה באבקת שמחה לאיד. ברוכים הבאים לעולם שבו נשים חיות מכבר, עם צורך להתאים גופים שבאים צורות ובגדלים שונים לתבנית גוף אידאלית אחידה של בקבוק קולה צר מותניים ובטן שטוחה.

גברים במחוך.jpg
גברים במחוך

אני טסה לפגישה התלת שנתית של מערכת כתב עת אירופאי ותיק, כל ההוצאות מכוסות, לא צריך להכין פייפר. אנחנו נפגשים בלובי המלון. יאן גוהר לחבק אותי, יו לוחץ ידיים, הרמן מחליף ברכות ודרישות שלום. נוריה תגיע מאוחר בלילה, קריסטל לא תגיע. אני חברת המערכת היחידה שהגיעה, וזה בולט מאוד על רקע העובדה שכל חברי המערכת האחרים הם גברים לבנים בגיל העמידה, מהסוג הנינוח הפריווילגי, שמנהל את העולם בטבעיות רבה. מהעבר השני, כל נציגי בית הדפוס הן נשים צעירות, המפיקה, העורכת והמארגנת, והן מוליכות אותנו לרכב שלוקח אותנו להאג, למוזיאון האמנות מוריטסהיוז. גבר הולנדי גבוה מדריך אותנו. 'איך היית מתאר אותה?' הוא פונה ללואי, 'כי גברים מבינים בדברים כאלה' הוא מסביר. הוא מתעכב על העובדה שהיא כבת 12 או 13, חסרת גבות, עם מבט מופנה לאחור ושפתיים פסוקות ורטובות קמעה. אני מחליפה מבטים מהירים עם דייוויד, שמחה שאני לא היחידה שמרגישה שהמדריך חצה כאן גבול בלתי נראה.

נערה עם עגיל פנינה.jpg
נערה עם עגיל פנינה, התמונה עם הכי הרבה יחסי ציבור במוריטסהיוז

אנחנו יושבים בחצר מרוצפת אבנים ושותים. עצי תרזה גבוהים מלבלבים בירוק בהיר כמעט שקוף מעלינו, משדרים בטחון רב. דור בא ודור הולך והארץ לעולם עומדת. יכולות הקיבול לאלכוהול של החברים בלתי סופיות כמעט. אחרי השתייה בחצר אנחנו הולכים לארוחת הערב. יואכים ממולי שותה ליטר וחצי בירה, ושתי כוסות יין. בסוף הערב כולם מזמינים גם משקה חריף. הם לא משתכרים. לא יודעת אם זה גנטיקה או שהאלכוהול מתפזר על פני גוף גדל מימדים, אבל עם הערת כמויות אדירות של אלכוהול הם רק נעשים רכים יותר, פחות סרקסטיים, והצחוקים משוחררים יותר. ביטחון ונינוחות, שביעות רצון וחמימות.

מקום לבדלים.jpg
מחוץ למלון בפינת העישון יש מקום מיוחד לבדלים.

האמריקאים ואני נשארים לסוף השבוע. אנחנו שוכרים אופניים מהמלון ויוצאים לרעות בשדות הצבעונים. אני עולה על האופניים קצת בחשש. דייויד רוכב אופניים סמי-מקצועי, והוא גבוה ואתלטי. סטיב מבוגר ממני בעשור, אבל יוצא לריצות יומיות. זהו דגם גברי אמריקאי מהחוף המערבי, והם שמורים היטב, ואין להם שום כרס שתייה נינוחה. למרות החששות הרכיבה מענגת מאוד. השמש מאירה לנו פנים, והטמפרטורות נעימות, וזה נכון שלא שוכחים לרכוב על אופניים. שדות הצבעונים הם כמו מכת צבע לעיניים. בא לך לרוץ בין השורות עם שיר שמח ברקע.

שדה צבעונים.jpg

שדה צבעונים2.jpg

צבעונים מקרוב.jpg
שדות צבעונים לכל מלוא האופק

היעד של המסע האופניים שלנו הוא אתר בשם Keukenhof – גן של צבעונים שמאכלס כמויות בלתי נתפסות של תיירים בעונה זו. אנחנו נותנים לעצמנו להסחף לתוך מתקפת הצבע הזו. בהתחלה עוד שומרים על פאסון, ואני מעירה ששורות הצבעוניים המסודרות מזכירות לי טקסים במשטרים פשיסטיים, אבל מהר מאוד המצלמות מתקתקות כמו משוגעות. אי אפשר לעמוד בעושר, בצבע, בקומפוזיציה. כמה שיותר. זו חוויה שאין בה שום דבר מעודן: מליוני צבעונים בכל גוון וצורה. ואי אפשר בלי תחנת הרוח הקלישאתית ונעלי העץ. אם כבר אז עד הסוף.

שביל סגול.jpg
לא רק צבעונים. הפרחים הסגולים הקטנים הם כדן נאה.
יער צבעונים.jpg
שטיח צבעונים, אפילו מה שנראה אקראי מתוכנן ומהונדס
צהוב וסגול.jpg
תודו שמזכיר קצת את מופעי הראווה הפשיסטיים שבהם אלפי אנשים עושים אותן תנועות

את ההרהורים על הגבריות הישנה-חדשה אני מניחה בינתיים בצד. אני יוצאת כעת שוב להינות משמש בטמפרטורות אידאליות, בתי לבנים אדומות לצד תעלות מים והרבה אופניים.

קייזרשמארן בממלכת הקרח

יום לפני הבן של הכהנת הגדולה מתקשר אליה, מודאג. אמא, הוא אומר, אולי תבטלי את הנסיעה? אני מודה שמחשבה דומה עברה גם במוחי. בשנה שעברה כשערכנו כנס בארץ, תכננו כנס המשך בוינה. אמרתי לכהנת שניסע ביחד: נטוס ביחד, נשכור דירה ביחד, נלך ביחד לאוניברסיטה. אני אחראית עליה, אני אקח, אני אחזיר. היא אישה זקנה וכבר נפלה ושברה את האגן ואת המרפק לפני כשנתיים. ברור לי שבלעדי היא לא תגיע לכנס, ואני רואה את הזיק בעינים שלה כשאני מציעה לה לנסוע ביחד. אלא שלא לקחתי בחשבון שפברואר בוינה זה לא בדיוק שקדיות פורחות ודרום אדום. יום לפני הכנס התחזית בוינה מקפיאת לב: בין מינוס שש למינוס 12. אני מבקשת מקולגה שכבר הגיע לשם עצה לקראת הנסיעה, והוא עונה: תמצאו תירוץ לא לבוא.

אני פוגשת את הכהנת בשדה התעופה. אני אף פעם לא מקצרת תהליכים ותורים, אבל איתה אני בת-נמרה, עוקפת את כל התור לביטחון וניגשת ישירות למסלול עם סמליל הנכים. היא בקושי הולכת, נעזרת במקל, ולעמוד במקום זו משימה בלתי אפשרית מבחינתה. בדרך אנחנו גם מקבלות סיבוב על מכונית הגולף הזו, עם נהג ג'ינג'י בעל זקן היפסטרי שעוקף באלגנטיות את כל ההמונים באזור הדיוטי פרי והשרוול. מודה שתמיד רציתי לנסוע במכוניות הללו, והחוויה אכן לא מאכזבת. הכהנת מתבוננת בעוברים ושבים. אף פעם לא שמתי לב, היא אומרת, איך כל אדם הולך אחרת. פעם הייתי הולכת כמותם, בלי להקדיש לעניין מחשבה. תוך כדי דיבור היא מיטיבה סביבה את המעיל הכבד שהביאה. את התיקים שלה אני לא נותנת לה להרים.

בוינה אנחנו מתמקמות בבית מדהים בלב העיר, מרחק קצר מהאוניברסיטה. יש לנו יום עד שהכנס יתחיל, והיא נשארת בדירה עם ספר. בינתיים אני יוצאת לסיבוב, רוצה אולי לקפוץ לליאופולד לראות את 'הנשיקה' של גוסטב קלימט. קר בחוץ. כל כך קר שהפנים כואבים, והעיניים צורבות. יש לי נעליים מרופדות ואת הידיים עם הכפפות אני משאירה עמוק בתוך הכיסים של מעיל הפוך, אבל הירכיים קופאות.

כל כך קר ששיחי הורדים בגינה המלכותית מכוסים בשקי יוטה, נראים כמו אנדרטה מוזרה לחלום האביב:

וינה שיחי ורדים.jpg

כל כך קר שהמים בבריכה הם גוש קרח סולידי, ורק היונים עוד הומות בכיכר כמו היתה זו טרפלגר ומישהו כבר ישליך לעברן זרעונים משקית:

וינה, בריכה קפואה.jpg

גם היונים וגם העורבים צריכים לחזור לתיבה, להזהיר את נוח שישאר שם עוד כמה ימים עד שיקלו המים, או שיעלו קצת המעלות, אבל נראה שהם מסתדרים לא רע, שלג, אדמה קפואה והכל:

וינה, עורב.jpg

כל כך קר שפתיתי השלג שיורדים קטנים ויבשים, ולא נדבקים לשלג שנח על הקרקע ועל הספסלים. הרוח משחקת בהם ומטאטאת אותם בתלתלים לבנים מסתלסלים עד שהעיניים הכואבות כבר לא יכולות לעקוב אחריהם והם נעלמים:וינה, ספסלי שלג.jpg

כל כך קר שאין נפש חיה ברחוב. רגע. רוכב אופניים עטוף עד קצה אפו מדווש בחמדה, ויש שם ג'וגרית מטורפת. בחיי שהאוסטרים האלה משוגעים:

וינה, ג'וגרית.jpg

קר כל כך שחייבים להכנס לקפה לנדטמן המצוין ולו רק כדי להפשיר את הירכיים שמאותתות בכאב. בפנים אנשים מתקלפים מהמעילים ויושבים על ספל קפה ואפפלשטרודל מיט ונילה זוס בחולצות לבנות מגוהצות וחליפות אלגנטיות:וינה, קפה לנדטמן.jpg

כל כך קר, שגם דוכני אוכל רחוב מוגנים בבועת זכוכית, ומוכר הנקניקיות נראה כמו רוקח עם מדים אדומים סטריליים:

וינה, אוכל רחוב.jpg

בערב האחרון של הכנס המארחת שלנו, מריאן, מזמינה את אנגליקה, את הכהנת ואותי לארוחת ערב אוסטרית טיפוסית אצלה בבית. מריאן הכינה קייזרשמארן, מעדן אוסטרי אופייני. זהו פנקייק מפורר שעליו בזוקה אבקת סוכר, שאוכלים אותו עם רסק תפוחים או קומפוט שזיפים. ילדים, הזהרו מאוכל מרכז ארופאי שהוא כבד וחסר תחכום, או לכל הפחות, דלגו ישר למנות האחרונות. אני מספרת לאנגליקה שבמעט הזמן שהסתובבתי בוינה לא עשיתי קניות. אלא שתיק מסוים קרא לי מחלון ראווה, ממש כפה את עצמו עלי, למרות שנשבעת לכם, לא היו לי תוכניות לקנות דבר. אנגליקה מביטה בתיק שלי ומתגלגלת מצחוק. יודעת מה, היא אומרת לי, בביקור האחרון שלי בוינה קרה לי אותו הדבר בדיוק. גם אני לא תכננתי לקנות דבר, ועברתי לתומי ברחוב, והתיק קרא לי. אותו תיק ממש היא קנתה. אנחנו לוגמות עוד קצת יין, וצוהלות כמו ילדות קטנות שמגלות שיש להן אותן קוקיות.

זום-אין לתיק הסירנה (זו הדמות המיתולוגית ששרה באודיסאה וכולם נלכדים בקסמיה):

וינה, תיק בזום אין.jpg

בשדה התעופה בן גוריון מסיע אותנו הנהג עם הזקן הג'ינג'י ההיפסטרי לביקורת הדרכונים. בחוץ עשרים ושלוש מעלות, והכל ירוק. היה פורים אביבי מדהים, מספר לי השותף בדרך, ואני פותחת את חלון הרכב, ושואפת את האוויר הנעים בלגימות גדולות.

לפתח חטאת רובץ

באוטו רבנו מרות. הוטחו דברים, בטונים גבוהים; נאמרו משפטים צורמים שעוד בטרם צאתם את דל שפתיך את יודעת שהם רעל טהור, כימיקל מסוכן ומאכל. אבל כמו רפלקס הקאה את צריכה להוציא אותם החוצה, הם עולים בך בגרון, גוש עכור של דברים קשים ומרים. אילו רק לא היטבת לקלוע אותם בדייקנות רבה כל כך במטרה.

חמותי מזמינה את כל המשפחה אליה להדלקת נר שמיני של חנוכה. אני נאנחת עמוקות. חנוכה חג יפה כל כך. אלא שבחנוכה אין לי חופש, ואני ממשיכה עם המטלות הרגילות במלוא הקיטור: מלמדת כרגיל, רודפת אחרי דדליינים המתפוגגים ברוח כרגיל, ועל כל אלה נוספים, כמיטב המסורת של 'עיקרון ההכבדה', האירועים המשפחתיים מהצד שלי ומהצד שלו, גם הם, בעצם, כרגיל. 'אמא שלי מזמינה גם את ההורים שלך', מבשר לי השותף, ואני נאנחת שנית. אבא שלי שונא קהל, אבל זו איננה החלטה שלי, ואני מעבירה את ההזמנה לאחותי. 'כן', היא מאשרת, 'תקחי את אמא. אבא לא רוצה'. אני מבינה אותו. לו רק ניתן, גם אני הייתי מתחמקת מהערב. אני יותר דומה לו כנראה מכפי ששיערתי. אבל אני יודעת שאין לי פטור, ובערב המדובר אני אוספת את עצמי אחרי השיעור האחרון באוניברסיטה, סם ההוראה שמפמפם לי בעורקים הולך ואוזל, ורעב גדול מתחשר באופק, תיכף ינקר בי. אני מתנחמת בכך שחמותי, טבחית מחוננת, אף פעם לא מזמינה אנשים בלי ארוחת ערב מלאה, ושמה את פעמי בעקבות קולה הרגוע של גברת ווייז לבית ההורים. אמא שלי כבר לבושה, ואבא שלי ישוב מחכה על כיסא הגלגלים, לראשו כובע צמר, לצווארו צעיף. הוא שינה את דעתו, מבשרת לי אחותי. הוא יבוא גם.

אני מגלגלת את הכיסא לאוטו, תופסת את אבא שלי בידו הטובה, תומכת בצד של היד המשותקת, מזהירה אותו מפני המדרגה בירידה לכביש במעבר למושב האוטו. אבא שלי יורד מהכסא ברגליים רועדות, ואוחז בידו הטובה בידית הפנימית של האוטו שמעל החלון. אני מסייעת לו להתיישב על הכסא ליד הנהג, כשאני מגנה על ראשו מפני גג המכונית כמו שעושים השוטרים לחשודים בסרטי המתח האמריקאיים. את היד הגרועה אני מרימה כדי להעביר את חגורת הבטיחות תחתיה, תוהה כמו תמיד למה היא כל כך כבדה. בזמן שאמא שלי מתמקמת לאיטה במושב האחורי אני מורידה את שתי הכריות הסגולות המרפדות את מושב כיסא הגלגלים ומקפלת אותו. קודם הידיות מתקפלות לאחור, ואחר כך הכיסא משתטח מהצדדים עד שהוא ראוי להכנס לתא המטען. תוך כדי אני מברכת את עצמי פעמיים: בראשונה על שכשקניתי את הכיסא הזה בחרתי עבורו בכיסא הקל ביותר מבחינת המשקל. ובשנייה, על שום שזכרתי איך מקפלים אותו גם בלי להוריד את הרגליות. כשאנחנו מגיעים לבית של חמותי אני נכנסת לחנייה העמוסה עד אפס מקום, חוזרת על הפעולות בסדר הפוך וקוראת לבן הצעיר שיבוא לקחת אותם במעלית לדירה, בעוד אני אצא לחנות באשר אמצא.

אחרי כל הדברים האלה אני באה בשעריה של הדירה של חמותי העמוסה מפה לפה בילדים של גיסי, בגיסתי, בילדים שלי שהגיעו בהרכב חסר אך מכובד. בתוך כל הרעש אני מספיקה לשמוע את אבי שקלט אותי נכנסת אומר לחמותי בנימת הקלה: הנה היא! אמרתי לך שהיא בדרך, ומבינה שחמותי חששה לרגע שאותיר אותם מאחור ואברח. מודה שהמחשבה בהחלט חלפה בראשי, אבל נדחתה על הסף. אני ילדה גדולה. וגם רעבה מאוד בשלב הזה.

חמותי מפצירה בי למלא צלחת עבור ההורים. אני מביטה בשולחן העמוס ולבי נופל בקרבי. בלילה ההוא חמותי מחליטה לדלג על שלב ארוחת הערב ולעבור ישירות למתוקים. כמיטב המסורת יש שם סופגניות עגולות ממולאות בריבת חלב עד להתפקע, וגם ספינג'ים ספוגי שמן ובזוקי אבקת סוכר. יש שם עוגות קוקוס ועוגיות מפודרות. חמותי אופה כשם שהיא מבשלת: עם כל הלב, תוך התייחסות למתכון כאל המלצה בלבד ועם הרבה תוספת שמן. היחס שלה לסוכר הוא כמו למצוות: כל המרבה הרי זה משובח. העוגות שלה מתוקות עד בחילה, דביקות, ובלתי אכילות למי שעבר את גיל 3. בצהלה רבתי היא פותחת את המקרר ושולפת עוגת יומולדת לגיסי, שמלאו לו יובל שנים באותו ערב. עוגת טורט שוקולד עם שכבה עבה של ריבת תות מצופה קצפת מסולסלת, שיצאה הישר ממדור התפריטים של 'לאישה' משנות השבעים. היא שמה בידי שתי צלחות גדושות שאותן אני מעבירה להורים.

כשאני מחזירה את ההורים הביתה, לאבא כואבת הבטן. אנחנו בקושי מספיקים להגיע לשירותים כשהוא קורס שם. אני מזעיקה את אחותי, לא ממש יודעת מה עושים ואיך אני מוחקת את התמונה הזו מהזיכרון. מה הוא אכל? היא שואלת, ומניעה את ראשה כלא מאמינה. מי מזמין אנשים מבוגרים בשבע בערב ונותן להם רק ממתקים ועוגות? היא שואלת, תוך שהיא מארגנת לאבא שלי בגדים להחלפה. אבא לא אמר לי מילה, אני אומרת, אכולת חרטה. הוא אוהב מתוק, היא מסבירה לי, אבל אסור לו.

חמותי אורזת את שארית העוגות והממתקים בחבילות ומפזרת בין הילדים והנכדים. קחי, היא מפצירה בי ואני מגיבה כמעט באלימות. אין מי שיאכל אצלנו את זה, אני מתיזה, בולעת את המשפט הבא שעולה בי שהיה מגלה לה שכל העוגות שהיא הביאה לנו לאורך השנים נזרקו לפח בשלמותן, על הציפוי והסוכריות והקצפת שעליהן. אני והשותף מסיעים את התאומים ואת אביהם הביתה. אנחנו רבים בדרך, ונוכחות הבן ותאומיו לא ממתנת את הדברים.

כשאנחנו מגיעים סוף סוף הביתה אני נזכרת שלא אכלתי דבר. אני פותחת את המקרר ומחסלת חצי פשטידת תרד. כשהבטן המקרקרת שלי נרגעת אני חושבת שדווקא יפה שהוא עמד לצידה וסינגר עליה. שאין כאן מלחמה ולו מן הסיבה הפשוטה שאני לא משתתפת בה. שאם זו תחרות הרי שניצחתי מזמן, בעיניים עצומות ועם שתי ידי קשורות מאחור, לפעמים עם שתי רגליים קשורות גם כן. אני נדה בראשי על עצמי. כיצד יתכן שעם כל השנים שעברו והשינויים שעברנו אנחנו והקרובים לנו, עדיין הכלל – שהנושא העיקרי עליו רבים בני זוג קשור לבני משפחות המוצא שלהם – תקף לגבי.

cracked marble face Cracked Marble Face.  Sphinx,  La Carmina at Metairie, New Orleans cemetery

הסיפור העצוב על שמחה וששון

שמחה הייתה תמיד אישה גדולה מהחיים. היה לה הבית הכי גדול, בית רחב
מידות בן שלוש קומות שחלש על בוסתן פירות. עבאס, הפועל הערבי שלה, היה עודר ומנכש קוטף את הפרות ומוריד מעציו ענפים מתים, ובזכותו הבוסתן נתן פירות עסיסיים בכל עונות
השנה, ענבים ורימונים, תפוחים, שזיפים ושסק, שמילאו קערה ענקית על שולחן הסלון.
היתה לה הספריה הפרטית הכי גדולה בתחום שלנו, לא רק בארץ, אלא בעולם כולו. עוד
בימיה הסטודנטיאלים היא רכשה מנוי לכל כתבי העת של התחום, וקנתה את כל הספרות
הרלוונטית. מדי כמה שנים הייתה קוראת לעבאס, הפועל הערבי המסור שעבד אצלה כשכיר
יום קבוע, והם היו צוללים לנבכי הספריה האדירה, שהשתרעה על פני כל קומת הקרקע של
הבית, מסירים את הספרים מהמדפים ומנערים את האבק מעליהם, ממיינים ומארגנים אותם
מחדש לפי נושאים או מחברים.

שמחה עצמה הייתה אישה גדולה פיזית, עם שמלות אוהל רחבות וצבעוניות,
ורעמת שיער שיבה ענקית. הילדים שלי כינו אותה בינם לבין עצמם 'אורסולה', הנבלה
העיקרית מ'בת הים הקטנה' של דיסני, ונאלצתי להסכים איתם. היא באמת הייתה דומה
לאורסולה מכשפת הים, כולל הנצנוץ המרושע בעיניה הירוקות. כשהייתה מארחת היה שולחן
העץ הכבד במטבח בקומה העליונה של הבית כורע תחת הררי הקצפת והתותים שהיו קורצים
אדומים ומושלמים הרבה לפני העונה הרשמית שלהם, וצלחת הסלמון המעושן הכילה כמויות
שיכלו להאכיל את כל אורחי השגריר האמריקאי במסיבת הארבעה ביולי עד להתפקע, ועוד
היה נשאר. עבאס היה מכין תחת הנחייתה המדוקדקת מאפי חצילים וגבינה בבצק עלים שהיו
משחימים בתנור ומפיצים ניחוח שגירה את בלוטות הרוק שלנו הרבה לפני סוף השיעור
איתה. ממילא השיעור היה רק תירוץ לארוחה המפוארת ולשיחה שהיא ניהלה איתנו במטבח,
מנווטת אותנו לעדכן אותה במה חדש בפוליטיקה הפנימית של החוג שממנו הודרה. אחרי כל
זה היא היתה שולפת בקול תרועה רמה מן המקרר טראפלס מושלמים שעבאס גלגל בקקאו
איכותי ומביטה בהבעת ההשתאות שפשתה על פנינו ובבליעת הרוק הצפויה כמו קוסם ששולף
את העורב עם נוצותיו המבריקות מהשרוול בדיוק בשיא המתח.

בכל שנה הייתה שמחה עוזבת את מעונה הענק בארץ בסתיו ועוברת לדירה קטנה
שרכשה בעיר אוניברסיטאית באירופה. שם הייתה חייה חיים מינימליסטיים ואפילו
ספרטניים במשך חצי שנה. היא בילתה את ימיה בספריה הגדולה של האוניברסיטה הוותיקה
והרעיבה את עצמה, וכשהיינו נפגשות היתה מציבה מולי כוס מי ברז בלבד, היא עצמה
מכרסמת גבעולי סלרי ירקרקים. כשהייתה חוזרת מאירופה לארץ הייתה שבה לחייה מנקרי
העיניים ומרחיבי הקיבה, ומעלה חיש קל את תועפות השומן שהשילה מעליה, כמו מעיל
שפושטים ולובשים מחדש.

על הקורס שלמדנו אצלה לא קיבלנו קרדיט. שמחה הייתה בעברה תלמידת
דוקטורט של פרופסור הרמן מטיל האימה, האב המייסד של תחום המחקר שלנו שהביא איתו
שיטות מחקר גרמניות וסימן אותה כמבטיחה שבין תלמידיו. היא כתבה למעלה מאלף עמודים
של מחקר מקדים על נושא א', ועברה לנושא ב' אותו מעולם לא סיימה. דבקה בה קללת
היורשים, שכן הייתה היורשת היחידה של אימפריית כספים אדירה של הוריה ומעולם לא
נזקקה למשכורת למחייתה. אדרבה. משהבינה שלא תסיים דוקטורט החליטה לפתוח חברת
טיולים לסיני. כדרכה, זו הייתה חברת טיולי הפתעה, והאנשים היו מגיעים אחרי יום של
טיפוס על הרים והליכה בואדיות צחיחים לשולחן באמצע המדבר שעליו הייתה פרוסה מפה
לבנה, ועליה נצבו גביעי זכוכית עדינה שצבעי השקיעה של שמש סיני העזה השתקפו בהם, בקבוקי
שמפניה צוננת שהזיעו אגלי טל, וצלחות עם גבינת קממברט קרירה שליבתה בשלה בדיוק
במידה. כמודל עסקי, מימון פנטזיית הפאטה מורגאנה במדבר לא הייתה רווחית במיוחד, וחברת
הטיולים פשטה רגל, כצפוי אחרי שכילתה חלק נכבד מירושתה של שמחה, אבל לא לפני ששמחה פגשה במסגרתה את ששון. שמחה היתה אז אחרי סידרת ניסיונות ממושכים להכנס להריון שנסתיימו במפח נפש אדיר ובפינוי חדר הילדים שהכינה כשנכנסה להיריון הראשון ובטרם
ההפלה. היא הורתה אז לג'רמי בעלה להפטר ממיטת הילדים היפהפייה שגולפה ביד, ומן
השידה שנקנתה בחנות העתיקות. את בגדי הילדים הזעירים שמעולם לא נלבשו השליכה לתוך
שקית זבל אטומה ומסרה לעוזרת הערביה שלה. גורלם של הנישואין עם ג'רמי נחתם והם הלכו
מאז והתדרדרו, ולא נותר אלא לחשב את קיצם לאחור. ג'רמי היה ממלא את בר המשקאות
בבקבוקים כהים מלאים באלכוהול משובח תוצרת חוץ שאותם היה מזמין במיוחד מהיבואן.
שתייה חריפה יוקרתית שכזו לא הכירו אז בארץ שיצאה זה עתה משנות הצנע. בימי שישי
היתה לשמחה הזמנה קבועה מבעל חנות הפרחים השכונתית, והוא היה ממלא את ביתה בזרים
ריחניים. בארוחות ליל שישי שנערכו בצל הניחוח הפרחוני הכבד שניקר באפן של כל
האורחות הירוקות מקינאה, ג'רמי היה שולף מהארון בקבוק וויסקי שיבאס ריגל סוג א' ומוזג
לעצמו ולכל אורחיו ביד נדיבה. שמחה נפטרה מג'רמי באמצעות סכום כסף נכבד שאותו שלשל
לכיסיו ושנגס נגיסה נוספת בירושה ההולכת ומצטמקת.

ששון היה קצין מהולל שנפל בשבי האישה הגדולה מכולם. הוא עזב את אשתו
ואת שלושת ילדיו ועבר לגור עם שמחה בבית הענק. כששמחה הזמינה אותנו לביתה ללמוד
קורס מחוץ לתוכנית, ששון זמם מזימה. הוא הראה לנו את מכשיר ההקלטה שנשא בכיס הז'קט
שלו, והשביע אותנו שלא נספר לשמחה שאסרה עליו לעשות בדיוק את המעשה הזה. מה תעשה
עם ההקלטות, שאלנו. עקב האכילס של שמחה היה הכתיבה שלה. היא קראה הכל בכל השפות,
וזכרה פרטי פרטים, אך בכל חייה כתבה רק מאמר אחד, שאותו פרסמה בספר היובל למנחה המיתולוגי שלה, פרופ' הרמן הידוע. ששון רצה להנציח את פניני חכמתה שאותם פיזרה בשיעוריה, ואף סבר שאם יקליט אותה מלמדת יוכל לשכנע אותה שהחומר ראוי לפרסום. אנחנו, תלמידי
הדוקטורט שהיא הזמינה באופן אישי לקורס המיוחד אצלה בבית, הבטנו אישה בפני חבריה,
והנדנו בראשנו. לא אהבנו את מעשה המרמה גם אם כוונתו ראויה, ואת הדרך שבה שיתף
אותנו במעשה. לא אמרנו דבר. אולי כי במיוחד לא אהבנו את ההתעמרות של שמחה בששון
בנוכחותנו. נודה על האמת, ששון הקצין לא היה טיפש, אבל גם לא אינטלקטואל דגול. הוא
גדל בבית חרדי, והחסך בידע כללי ניכר בו היטב. הוא גם לא עשה מאמצים מיוחדים
להסתיר אותו, או להשלים את הפער. מפעם לפעם היה שואל את שמחה שאלת ידע כמו ששואלים מורה, והיא הייתה מגיבה בהקנטה מזלזלת ומקטינה ורק אחריה הייתה גם מוסרת לו את התשובה. בכל פעם כזו הייתה צמרמורת של דחייה עוברת בי, והרגשתי נאנסת בעל כורחי
להיות עדה למערכת יחסים סאדו-מזוכיסטית. ההשפלה המילולית והרודנית של שמחה הייתה
זקוקה כנראה לקהל. מהר מאוד הביקורים בביתה נמאסו עלינו התלמידים, וכשהקורס
המאולתר הסתיים, שוב לא הצליחה שמחה לפתות אותנו לבית הממתקים, ורק מפעם לפעם
הייתי שולחת אליה תלמיד או תלמידה כדי שתסייע להם בחיפוש ביבליוגרפי אחר נושא
שעניין אותם. האישה הייתה אוצר בלום לכל דבר ביבליוגרפי שקשור לתחום, ואם ידעת
לנקות ממנו את הביקורת הארסית שתמיד נלוותה לכל הפנייה שכזו, הידע שלה היה יקר
מפז. תפקיד דומה מילאה שמחה באוניברסיטה האירופאית שנספחה אליה מדי חורף.

בכנסים באירופה שמחה התמקמה בבית מלון חמישה כוכבים, והייתה מזמינה את
החוקרים הצעירים לארוחת שחיתות במסעדה בלילה האחרון של הכנס. באחד הכנסים במהלך
הסעודה האחרונה פנתה אלי אישית וביקשה שאני והשותף ניקח על עצמנו ללוות את ששון בטיסה הביתה, כי היא לא חוזרת לארץ, אלא ממשיכה לדירתה האירופאית, והוא לא מרגיש טוב.
היא מסרה לידי את הדרכון שלו ואת כרטיס הטיסה כמו היה ששון ילד חסר ישע. הסכמתי. בבוקר היציאה עצרה המונית שלנו בפתח המלון של שמחה וששון. ששון הלך לעבר המונית לאיטו, פניו מוריקים. הוא נראה כבר מינן, ומפעם לפעם שלף כדור מקופסת כדורים מכיס הז'קט
שלו ובלע אותו באנחה עמוקה. השותף ואני הבנו שהמשימה אינה קלה. בשדה התעופה הבאנו
עבורו כיסא גלגלים, ואחד מאתנו גלגל אותו כשהשני מנסה להתמודד עם עגלה שעליה
העמסנו מזוודות של שלושה אנשים. בשל מצבו הרפואי המבהיל נלוו אלינו בחניית הביניים
שתי דיילות צהובות שיער שהובילו את החבורה המשולשת, השותף, אני וששון המוריק על כיסא
הגלגלים ישירות בלי לעמוד בתורים ובלי בידוק בטחוני קפדני למטוס. השותף הצליח ככה,
אגב, להגניב לארץ רובה פיינטבול. ששון עלה למטוס וכולנו התפללנו שיגיע לארץ חי.
כשהגענו לארץ חיכה לששון בשדה התעופה אמבולנס שלקח אותו הישר לבית החולים והוא עבר
ניתוח לב. ששון נשאר בחיים עוד חודשים ספורים בטרם השיב את נשמתו לבוראו.

עם מותו של ששון תבעו שלושת ילדיו את שמחה על מחצית ביתה. למרות שבמשך
השנים ששון ושמחה היו מעורבים בחייהם, ואפילו תיפקדו כסבא וסבתא לילדיהם, הילדים
של ששון כנראה נטרו טינה עמוקה לשמחה על שנטלה אותו מלכתחילה מהם ומאימם, ומעולם
לא סלחו לה על כך. בתביעתם טענו שהוא היה הידוע בציבור שלה, ולפיכך מחצית מביתה
שייכת לו, וכעת לאחר מותו, היא שייכת להם. שמחה התנערה כלביאה לקרב של חייה. היא
התגברה על מחסום הכתיבה שלה, וחיברה דוקטורט בן מאות עמודים שבו פירטה את כל מעשיה
למען ששון במשך חייהם המשותפים. היא גייסה את כל יכולות המחקר שלה ואספה עדויות
מבעלי ביתנים של מפעל הפיס שששון היה קונה מהם כרטיסים בכמויות. שמחה האריכה
בתיאור ההתמכרות המתמשכת של ששון להימורים. היה שם פרק שלם על החובות שצבר לגורמים שונים בשוק האפור, ועל איך מכרה את דירתה האירופאית כדי להציל את חייו, ובתמורה לכך שיעזוב אותה. היא קיבלה אותו בחזרה אחרי שחלה ולא היה לו לאן ללכת.

ה'דוקטורט' שכתבה שמחה עזר. היא ניצחה במערכה המשפטית החשובה בחייה,
אך הפסידה בקרב. המשפט רוקן אותה, הן כספית, הן נפשית, והיא הסתגרה בתוך עצמה,
חדלה מדיבור, חדלה מהתזת ארס ציני לכל עבר. היא עברה למחלקה גריאטרית בבית אבות.
ישובה בכיסא, בוהה בקיר שעות, פאסיבית לגמרי, מביטה במבקריה הספורים במבט ריק, אך
מהנהנת בראשה ומהמהמת המהומים שהעידו שהיא לא איבדה לגמרי את הקשר עם המציאות. לאפוטרופוס של האישה הגדולה מכולן מונה בן של מכר משותף מימי ג'רמי העליזים. אביו של הילד היה מגיע באדיקות לשתות את הוויסקי המשובח יחד עם ג'רמי והתמכר לטיפה המרה תוך שהוא זונח את אשתו ובנו. שמחה, שטופת רגשי אשם אימצה את הבן שלו שגדל ללא אב, וטיפחה
אותו לאורך השנים. כעת הוא היחיד שנותר לצידה. האפוטרופוס גילה שמהירושה הענקית לא
נותר דבר, וכדי לממן את השהות היקרה של שמחה במוסד היוקרתי ניגש למכור את הבית,
סלע המחלוקת בינה ובין ילדיו של ששון. כששמחה שמעה על כך היא הפסיקה לאכול.

האינפוזיה שהכניסו לה בכוח לא עזרה, ואתמול הלכה שמחה לעולמה. לוויה
לא תהיה כי שמחה תרמה את גופה למדע, ושבעה לא תתקיים כי אין קרובים. בצוואתה
הורישה שמחה את הבית הגדול לבן חסותה האפוטרופוס שנותר לצידה עד הסוף, וביקשה
שנערוך לזכרה מסיבה.

Scott Bergey, Her or Me

 

* מענייני דיומא. בישראבלוג כתבתי: טרם החלטתי לאן ואם אעבור. שני שדונים יושבים על כתפי, מימין ומשמאל. השדון משמאל אומר לי: סימן משמיים, יש לך כל כך הרבה עניינים לעסוק בהם, חדלי. השדון מימין לוחש, את יודעת שלא תוכלי להפסיק, זה ממכר. לא יודעת מי מהם הוא הטוב ומי הרע. בכל מקרה, בטרם יגיע סוף החודש אודיע דבר. בינתיים הכנתי פה את הבית החדש, ומישהו כיבה את הזרם בסניף המרכזי ליום אחד, והשמיים נפלו. אז אני כאן.

עריכה: השולחן של שמחה במפגש לזכרה. התותים והקצפת היו בשולחן אחר.

שמחה וששון

משפחתי וחיות אחרות

כשנולדו התאומים ויתרו הבן והכלה על  כל רשימת הציוד הרגילה והסתפקו ב'ירושות'. בתחילה שכנו השניים יחדיו במיטת תינוק אחת שהתגלגלה לידם בירושה, כשהם שוכבים הפוכים זה לזו, בתמונת ראי כמו קלף הנסיך, או המלכה או המלך. אחר כך קיבלו ההורים מיטה שניה, וכך גם יתר החפצים. זוג סטודנטים שעסוקים כל אחד מהם בלימודים תובעניים, הם לא היו בררניים במיוחד לגבי פרטי לבוש ומשחקים, שידות, מגיני ראש ומשטחי משחק. ורק בדבר אחד הבן השקיע: עגלת תאומים. אחרי בירור ובדיקה וחקר אינטרנטי מקיף בשאלות מה עדיף – שישבו זו לצד זה או זה אחרי זו; מה נכנס למעלית ומה נוח יותר לתמרון, רכש הבן עגלה עם עיצוב חללי, שנקנתה יד שניה מהורים לתאומים אחרים במצב מעולה. למרות האורך שלה היא נוחה באופן מפתיע לתמרון בפינות ובמדרגות, לא כבדה במיוחד, והמושבים שלה ניתנים להסרה והופכים לכיסאות לרכב כשהשלד מתקפל באלגנטיות ונכנס לתא המטען.

גם תינוק רגיל בעגלה זוכה לתגובות מכל עובר ושב, כי תינוקות הם סוג של 'רכוש הציבור'. סיבוב עם העגלה העתידנית הזו זוכה לתשומת לב מטורפת, ורובה חיובית. במקום ההערות ה'מחנכות' הרגילות ('למה (כן/לא) הלבשת לה/ו גרביים/כובע/סוודר/מכנסיים ארוכים') שמתיימרות לדעת מה 'נכון' לילד שלך ואיך היא או הוא מרגיש ('קר/חם לה/ו'), האישונים של עוברי האורח מתרחבים, והם ממרפקים את בני זוגם ומנידים לכיוון העגלה ושואלים 'הם תאומים?' (דההה. נכון שהם לא דומים. בן ובת. מן הסתם תאומים לא זהים), ותמיד המבט מקיף את העגלה המרשימה
והראש נד נידה קטנה של הערכה לעיצוב וליופי שלה.

וכך, כשיצאנו לחופשה המשפחתית שלנו, התאספנו בשדה התעופה עם העגלה המופלאה. טיסות לואו קוסט, מסתבר, יוצאות מטרמינל 1 הישן. לנסוע דרכו זה כמו לשוב לבית שבו גדלת פעם. הכל קטן יותר מכפי שזכרת: אולם היוצאים קטן יותר, הדיוטי פרי זעיר, התקרה נמוכה יותר, וגם המיזוג, נדמה, חלש יותר ולא עומד בעומס, והאנשים מוחים את הזיעה ממצחם כשהם עומדים בתורים האינסופיים, שרק הם לא קצרים יותר. אבי התאומים הלך לעמוד בתור כדי להפקיד את המזוודה הנוספת, ואנחנו עמדנו בתור לבדיקה הבטחונית. השיחות בקרב הממתינים בתור הנחשי הארוך שינו מיקוד: במקום לדבר על השוואות בין הטיסה הזו לאחרות, ולמה מזלזלים בנו ולא שמים יותר אנשי בידוק בטחוני, השאלה היתה מה עדיף, תאומים או תינוק אחד. 'אני דווקא
הייתי שמחה אם הייתי מקבלת שני תינוקות בהריון אחד' אומרת אמא אחת. אישה אחרת תוהה
בקול איך זה משפיע על איכות השינה (כמו שאת חושבת). חבורת נערות דנות בספרדית
בשאלה מה טיב הקשר בין התאומים לבחור שמגלגל את העגלה, הלא הוא הבן הצעיר שלי.
בגופיה ומכנסיים קצרים וחזות נערית במיוחד, הוא באמת לא מתאים לתפקיד האבא. השותף
פונה אליהן בספרדית ועונה: הוא האח הצעיר של האבא, והן מחייכות במבוכה אבל קצת גם
בהקלה, ואני רואה אותן סוקרות במבט אחר, סקרני, את הבן הצעיר שנוסע איתנו הפעם לבד.

אנחנו מתמקמים בוילה גדולה על חוף הים, בכפר דייגים קטן. החופשה עם 7 ילדים, מתוכם 4 בני פחות משנתיים, מתמקדת בצרכים (ולפעמים בצרחות) שלהם. יש אפשרות לצאת לסיורים בהרכב משפחתי מצומצם יותר בסביבה, אבל בעיקר אנחנו יורדים מהבית במדרגות המצוק לחוף המדהים, שוחים בים הצלול ומאזינים לגלים הרכים שבשובם משמיעים קול פכפוך מיוחד כשחלוקי החוף השחורים מתקרקשים זה בזה, מאפשרים למבט להקיף את הכחול והתכלת שנמתחים לכל רוחב העין, סירות דייגים, וההרים הסוגרים על המפרץ בקצוותיו. אחרי הצהריים אנחנו מתכנסים בבריכה, ואני מוצאת את עצמי עם תינוק/ת ביד אחת, משקה צונן בכוס גבוהה שמזיעה אגלי מים בשניה. התינוקות מתחלפים, אבל תמיד יש אחד או אחת שזקוקים לי, ואשר למשקאות: בלאדי מרי עם טיפת טבסקו, ביטר למון עם וודקה, אוזו או ויסקי עם קוביות קרח –
המיומנות של הבן הבכור שעבד כברמן בזמנו מוערכת כאן היטב.

באחד הימים אבי התאומים מאתגר את כולנו: הערב ייערך בנקט מאוכל על טהרת החומרים המקומיים. כל משפחה אחראית על חלק אחר של האוכל: הבן הבכור על גבינות, אבי התאומים על לחם וקינוחים, הבת על התוספות ואנחנו על הדגים. העיניים של הנכדה הבכורה נוצצות בהתרגשות, והיא מבררת היטב מהן הקטגוריות שבהן יינתן ניקוד – מקוריות השגת החומרים, סיפור טוב, תיעוד היום וההגשה (צילחות, קוראים לזה). כדי לאזן בין הכוחות, שתי הנכדות הגדולות מתחברות לסבאסבתא ולבן הצעיר. 'כך תהיו עם שלושה ילדים', צוחק אבי התאומים, ואנחנו יוצאים לדרך.
אנחנו פונים למעגן המקומי, אבל כל סירות הדייג הקטנות שחונות בו נטושות. בטברנה
הסמוכה אנחנו מבררים היכן הדייגים כולם, אבל בעל הבית שמאחורי הדלפק אומר בחיוך – אתם יכולים לנסות לקנות דגים ישירות מהדייגים, אבל לטובתכם זה לא כדאי. וזה גם אי-ליגל, לא חוקי. סעו לעיר הקרובה, מרחק חצי שעת נסיעה, ושם יש פיש מרקט. אז אנחנו נוסעים לעיר של
המחוז, ופוגשים את  Pema, אישה חייכנית ורחבת מימדים מסרי לנקה, שעומדת מאחורי הדלפק של הפיש מרקט ומציגה בפנינו את שלל היום. בעיקר לברקים כסופי קשקשים, אבל גם טונה בהירה ויפה בגודל מרשים. היא מראה לבנות דג דרקון קטן שעדיין מקפצץ קצת על הדלפק. את כל הטוב הזה, למעט דג הדרקון, אנחנו מבקשים ממנה לשמור בקופסת קלקר וקרח, ויוצאים
לסיבוב בעיר. יש בעיר רובע סמי-עתיק, מוקד משיכה לתיירים אנגליים אדומים ומזיעים.
אנחנו מתחמקים לקרירות של המזגן במרכז המידע לתיירים המקומי, ואני הולכת למלא
משימה אחרת שרובצת לי גבוה ברשימת הטו-דו שלי. האם תוכלי לאפשר לי להדפיס את
הבורדינג פאס של הטיסה שלנו, אני פונה לבחורה הצעירה שמאיישת את העמדה מאחורי
השולחן, ומהר מאוד אני משתלטת לה על הכיסא והמחשב ומדפיסה עמוד אחר עמוד של כרטיסי
טיסת החזור שלנו. בינתיים הנכדה הבכורה אוספת לה מפות מהמעמד, מסמנת עליהן את
המיקום של הוילה, של הכפר, של העיר, של שדה התעופה. אני יוצאת משם עם שלל ה'פאסים'
בידי, ומרגישה תחושת הישג גדולה יותר מזו שאחרי רכישת הדגים. בחברות לואו קוסט את
מקבלת קנס משמעותי אם את מגיעה לטיסה ללא בורדינג פאס מודפס, ותכפילו כפול 16.
אחרי שהבורדינג פאסים בידי הכל קל לי יותר, ואנחנו יושבים לאכול גלידה 'הום מייד,
טרדישינאל' באחת הסימטאות.

בערב השולחן מתמלא בכל טוב. אחרי בדיקה ברשת של גבינות מתוצרת מקומית, הבן הבכור ואישתו ויתרו על שלב האותנטיות ושמו פעמיהם ישירות לסופר המודרני שבעיר. על הויתור בהשגת חומרים מקוריים מקפריסאיות מקומיות שחובצות גבינה בעצמן הם מחפים עם הגשה יפהפיה של צלחות עם ירקות פריכים ועליהם גבינת חלומי צאן ובקר מטוגנת. הכלה קוצצת מלפפונים ומערבבת עם יוגורט סמיך, שום ושמיר לציזיקי. על מגש עטור פרוסות של מנגו ואפרשזיפים מונחות קוביות של גבינת פטה וגבינת קשקבל. אבי התאומים ניגש לפבלו, השכן. בחצר כל בית כאן מצוי מבנה איגלו קטן מלבנים אדומות או לבנות, תנור אפיה ללחם ביתי. פבלו מתלהב מהעגלה של התאומים. אחרי שהוא מבין מה רוצה האבא של התאומים הוא משתף פעולה בהתלהבות. לך לבית השכן שלך, הוא מציע, הבעלים לא שם, אבל אין בעיה להשתמש בתנור שלהם. הבן מדליק עצים בתנור ומייצר פיתות קטנות לפי מתכון מקומי, מקמח שקיבל
מבייקרי – פורנוס ביוונית – שממנו מכינים את הפיתות המוארכות הקפריסאיות. הפיתות
חמות וטריות וטעימות מאוד, וללא ספק מאוד טראדישינאל. הבת קוטפת עלי גפן וממלאה
אותן באורז לפי מתכון מקומי, טרדישינאל. היא מניחה את עלי הגפן על מצע של יוגורט
עיזים, ומקשטת בעלי נענע.  ה'קבוצה' שלה אוספת גם תאנים מהעץ שהיא פורסת דק
דק וזורה עליהן קצת מלח גס וטיפות שמן זית. הבת הבכורה שלה, שבילתה איתנו כל היום
מיד מכריזה שהיא בעצם בקבוצה של אמא שלה, כשהיא מבינה שבכל הקטגוריות הקבוצה ההיא
עולה על שלנו. אנחנו יושבים לסעודה היפהפיה, עם דגי הלברק שנצלו על הברבקיו
הקפריסאי המסתובב, ונתחי טונה שהושרו בטריאקי או בתערובת של שמן זית, לימון וזעתר.
כל משפחה מספרת את סיפור השגת החומרים, עם סיפורי רקע על למה זה מתאים למטבח
הקפריסאי המקומי, ואיך זה טראדישינאל. הכל טעים כל כך, ורק הנכדה בסוף מתעקשת:
'אבל מי ניצח?' 'כולנו', מסביר לה אבי התאומים, 'ידעתי שאם זו תהיה תחרות, כולם
ישקיעו במיוחד'.

בטיסה חזרה, בכי חזק של תינוקת קטנה בת 3 חודשים לא מפסיק לאורך כל הטיסה. אני מביטה על שכני המתענים, שונאים את התינוק הבכיין. זו הנכדה הכי צעירה שלי, אני חושבת לי בלב בחיוך, וכשהיא מפסיקה לבכות ותינוק אחר עונה בבכי מחלק אחר של המטוס אני מזהה את הבכי של התאומה וחושבת לי בחיוך נוסף 'גם זה שלי'. הכלה שלי נוקטת בטקטיקה נבונה של התנצלות לכל מי שמוכן לשמוע – התינוקת עייפה מאוד, ומה שמרגיע אותה זה אם עומדים או הולכים איתה על הידיים, ואת זה אי אפשר לעשות במטוס כשהטיסה כולה אורכת 50 דקות. ההתנצלות עוזרת, כי מיד אומרים לה שזה בסדר והם מבינים ושלא תדאג, ומדחיקים מחשבות על למה אין בטיסה הזו כריות ומה הם היו עושים עם כרית ועם תינוק בוכה. כשאנחנו יורדים במדרגות המטוס בשדה התעופה בן גוריון אני שומעת את אחד השכנים לטיסה של הכלה מתאר בהתרגשות את החוויה הקשה לחבר שישב בחלק אחר של המטוס, איך תינוק קטן לא הפסיק לבכות כל הדרך, ואני שוב מחייכת.
צר לי על הבכי של הנכדה שלי שבינתיים נרדמה, אבל אחרי שבוע, קטן עלי בכי של תינוק.
ועוד שלי.

המטריקס של פנדורה

השיחה שלה תפסה אותי בשדה התעופה, בתור לבידוק הבטחוני. בגלל שקיץ,
וכל עמישראל ואחותו עמדו בתור שהשתרך לפני ארוך ומתייגע, מתקדם לא מתקדם, היה לי
פנאי ויכולתי לענות. מהמספר יכולתי לראות שהשיחה מגיעה מהאוניברסיטה, אבל לא הכרתי
את השלוחה המדויקת. זיהיתי אותה מיד כשהתחילה לדבר, המזכירה של הועדה, אבל נבהלתי
קצת מהטון. הקול שלה היה דחוס, לחוץ, גבוה באוקטבה מטון הדיבור הבוטח הרגיל שלה,
מתנשף ומהיר. תשמעי, היא אמרה לי. עשיתי טעות. שלחתי לך לא בכוונה מייל שאסור לך
לראות. תמחקי אותו בבקשה בלי לפתוח אותו.

 

אמרתי לה לא לדאוג. אני אמחק בלי לפתוח. מבחינתה היא יכולה להיות
סמוכה ובטוחה, לא קרה כלום. כאילו לא שלחה לי. עוד המילים יוצאות מדל שפתי אני
תוהה אם אעמוד בהן. מה לעשות. לפתוח או לא לפתוח, זאת השאלה. כעת, אחרי שהרגעתי
אותה, זו הבעיה שלי. הפיתוי אדיר. זו הצצה אל מאחורי הקלעים של תהליך קריטי עבורי.
האם באמת אני מסוגלת למחוק את המייל ולוותר על המידע? אם אקרא אדע מי בעדי ומי
נגדי, ומידע הוא כוח. מצד שני, הבטחתי. מצד שלישי, ממילא אני לא יכולה לפעול בנדון
כי 'לא פתחתי' ואני 'לא יודעת כלום'. ומצד רביעי, היא באמת חושבת שלא אקרא? על מה
את חושבת כשאומרים לך לא לחשוב על פיל. זה מנגנון הישרדותי אנושי. הרי האיסור לאכול מעץ הדעת היתה הדרך המתוחכמת של אלוהים להבטיח שזה העץ היחיד שממנו
האדם יאכל. לתת לבריה הערומה והחלשה שברא כלים להסתדר שם בחוץ, אל מול כל הסכנות
והצרות. יודע אלוהים נפש בהמתו, שאם אומרים לה לא לפתוח את הקופסה, זה הדבר הראשון
שתעשה. רק להציץ, כמובן, ובינתיים כל הצרות מתחמקות מן הקופסה, אבל גם התקווה. לו הברירה בידי, תמיד אבחר בגלולה האדומה. משעמם להסתובב בגן העדן של השוטים, ערומים וחסרי בינה. אבל הבטחתי, ולכן אקיים?

החלטתי לא להחליט. לשים את כל העניין בצד. נחשוב על זה.

למחרת אני בכנס, מאושרת מהגשם וממזג האוויר הצונן. השיחה ההיא משדה
התעופה מזמזמת לי באחורי ראשי, אבל אני בענייני הכנס. בערב אני נכנסת למייל. אני
מיד מזהה לפי הכותרת את ההודעה ממנה ולא פותחת אותה. עדיין. אחר כך אני רואה את
ההודעה הדחופה, ההיסטרית שמיועדת רק אלי, שכותרתה 'נא למחוק את ההודעה הקודמת'.
אני נכנסת להודעה השניה, זו שמבקשת ממני למחוק. ומיד אני רואה שהמטומטמת שרשרה גם
את ההודעה שצריך למחוק, ומול עיני מתנוססים שמות חברי הועדה שאסור לי לדעת
ושהבטחתי לא לראות.

בחזרה בארץ מתקשר אלי קולגה. אני הרי יודעת מה תפקידו בכוח, אבל לא
'יודעת'. 'השיחה בינינו לא התקיימה' הוא מתחיל. אני מחייכת. שפתי חתומות, אני
מבטיחה לו.

Veronique Paquereau, Un si doux complice

הגביע הקדוש

אמריקה מקדמת אותי בחניונים ענקיים וברעש רקע מתמיד של תנועה על סרטי כבישים
רחבים של שישה מסלולים לכל כיוון. אני ניגשת לפקיד הקבלה ההיספני. הוא בעדי, אני
יודעת, כי כשנרשמתי במלון הוא ראה את הדרכון הישראלי ובהתרגשות רבה התוודה שכשהיה
בן 21 הוא ראה מרחוק את הסלב, בינ ימין נתנ יהו, והתרגש נורא. הוא אומר את השם
המלא ולא את הכינוי הילדי שאנחנו רגילים להתיז מהפה, ופניו מתרחבות בחיוך לזכר
המפגש ההוא. הוא בן 44 שנים כיום, לא שוכח את המפגש ההוא, ומת לבוא לטייל בארץ. רעבה
לירקות ולפירות אני שואלת אותו היכן הסופר הקרוב. בהמשך הרחוב, הוא אומר, ארבע
דקות מכאן. כשאני כבר בדלת הוא נזכר להוסיף: במכונית. אני שבה על עקבותי.

גוגלמפס מכיר גרוסרי קרובה יותר, 12 דקות הליכה בלבד. מקום שנקרא בשם מרגוט'ס, ואני שמה פעמי לשם בתקווה. שתי דקות מהמלון ואני בעולם אחר: שכונה מוזנחת של בתי עץ קלופי צבע, במרפסות הקדמיות כיסא הנדנדה ההכרחי וערמות פסולת, חלקם עם שלט 'למכירה'. ברחוב אני עוברת על פני אישה זקנה בחצאית שחורה ארוכה וזר פרחים כחולים נבולים מעטר את שיער השיבה שלה, שמסתובבת עם עגלת קניות חצי עמוסה ומחטטת בפחי הזבל בהבעה מרוכזת, ובחור צעיר שחור שחולף על פני על אופניו. שניהם מברכים אותי לשלום במאור פנים.

כשאני מגיעה למקום של מרגוט אני עומדת בהיסוס מה לפני הדלת דקה ארוכה לפני שאני לוחצת על הידית ודוחפת פנימה את דלת העץ, תוהה אם מסתתרים שם ארנבים לבנים ממהרים או זחלים מעשנים על פטריות.

פעמון מצלצל עם הכנסי ואת פני מקבלים בעל החנות וגל ריח רקבובי שעומד סמיך בחלל החנות. אני פוסעת פנימה וחוזרת עשרות שנים בזמן. הריצפה עשויה לוחות עץ, ומאווררי תקרה עתיקים תולים למעלה, בוחשים באוויר העבש. אני נעה בין המדפים. הם ריקים ברובם הגדול, והמוצרים, פריטים ספורים מכל אחד מהם מסודרים בקדמתם. אני ניגשת לאגף הירקות והפירות, מוותרת על הירקות המקומטים ומעולפים למראה ובוחרת שני תפוזים, בננה ולימון. האבוקדואים קטנים וקשים מדי. בת כמה החנות הזו, אני שואלת את בעל הבית שפורץ בתגובה במונולוג ארוך שהיה מוכן וערוך ורק המתין להזדמנות הנכונה לבוא לעולם. החנות בת 130 שנה, סבתא שלו מרגוט יסדה אותה ואמא שלו המשיכה לנהל אותה עד שנפטרה בגיל 95 בשנות השבעים של המאה הקודמת. מה יהיה עליה אחריך, אני תוהה, והוא מושך בכתפיו. כבר מדברים על בניית מלון על האדמה. הרשתות הגדולות תופסות את מקום החנויות הקטנות הוא כועס, והפוליטיקאים לא לוקחים את האדם הקטן בחשבון, אבל הכעס שלו לא חד אלא מובס. ואתה, אני שואלת, מה יהא עליך? אני רוצה לטייל בעולם, הוא אומר. מאיפה את? ישראל, אני מודה. פניו אורות. אני אבוא לבקר, מבטיח לי האיש.

אני עושה עוד סיבוב בחנות, מנסה לראות מה עוד אני יכולה לקנות, ולו רק כדי להביע סולידריות. ליד הקופות אני רואה פאי פקן בחבילות אישיות תוצרת בית, ואני מוסיפה אריזה אחת לעגלה שלי. אני שבה וחולפת על פני המדפים ואז רואה אותו. לפני שנה כשנסענו לארצות הברית ביקשה ממני הבת שלי נייר הקפאה של ריינולדס. מסתבר שהוא משמש לגזירת דוגמאות לתפירה, משהו שקשור עם העובדה שצד אחד שלו משוח בשכבת שעווה דקה שניתן לגהץ אותה, לא ממש הבנתי את הפרטים הטכניים, אבל אין להשיג בארץ. באמת שניסינו. נסענו עד למקדש הצרכנות האמריקאי, וולמרט, ועברנו על פני המדפים שהכילו נייר עטיפה ריינולדס, ניילון אוטם ריינולדס, נייר כסף ריינולדס, אבל לא נייר הקפאה. שבנו אז בלי נייר הקפאה לארץ, וחשבנו שאולי הפסיקו לייצר את המוצר. בחנות הקפואה בזמן, עם המבחר הכי דל פרוס על פני מדפים ריקים ברובם אני רואה לפתע מספר חבילות של Reynolds Freezer paper, ואחרי שאני מוודאת שאכן מדובר במוצר המבוקש ההוא אני ניגשת עם כל השלל שלי לקופה. שישה דולר ושלושה עשר סנט עלה לי הכל ביחד, וקיבלתי גם ברכה מיוחדת מהנכד של מרגוט, בעצמו כבר לא ילד. שיהיו לך חיים ארוכים ובריאים כמו אמא שלך, אני נפרדת ממנו לשלום, ומשאירה מאחורי את פיסת האמריקנה הנדירה הזו כשאני יוצאת וסוגרת את דלת העץ המתקלפת.