בודהה בורד

Buddha_Board

אחרי שהכנס נגמר התפנינו לסיבוב בעיר. עצרנו בחנות לממכר מריחואנה חוקית, במדרחוב ליד הסבן אילבן. בכניסה עקפנו קבצן שבחר בפינת רחוב זו למקם את העסק שלו, מערסל בחיקו כלב זעיר חבוש כובע ומשקפי שמש עטוף בשמיכת משבצות אדומה ולפניו קערה למטבעות. כל השבוע היה קר ממש, אבל באותו היום השמש זרחה והטמפרטורות נעו באיזור החיובי של הצלזיוס, כך שמשקפי השמש לא נראו מוזרים. ירדנו בגרם מדרגות ואת פנינו קיבל שומר מזוין שדרש תעודת זהות. שלפנו דרכונים. אתם מחוץ למדינה, אמר, ולכן, מותר לכם לקנות גרם אחד. האווירה היתה כמו בסופרפארם, ואני חיפשתי דיילת כדי שתעזור לי לבחור. הזנים שונים זה מזה באחוזים השונים של החומר הפעיל, הסביר לנו המוכר, מצביע על זנים של 28 אחוזים, 24 אחוזים ו 12 אחוזים. אני רוצה את הזן הכי mild, אמרתי לו, ויצאנו משם עם קופסת פלסטיק סגורה ובתוכה גרם אחד של פרחים יבשים בצבע אזובי ועם ריח אופייני.

התחנה השניה היתה על ספסל במדרחוב. גילגלנו לנו סיגריה, מאלתרים פילטר מקרטון שחתכנו מעטיפת ניירות הגילגול. עוד אנו מדליקים אותה עצר לידינו בחריקת ברקסים זוג גלגלים. שוטר על אופניים מצביע על שלט גדול שתולה ממש מול עינינו ובו ציור של סיגריה ואיקס אדום גדול עליה. אסור לעשן פה, הוא אומר. לא מכאן, אנחנו מסבירים לו, תוך שאנו אורזים את עצמנו וממשיכים הלאה, מוותרים מראש על ניסיון להבין את ההיגיון שמאפשר למכור מריחואנה ברחוב שבו אסור לעשן.

הסיגריה מאחורינו, המשכנו נינוחים וקלי לב לתחנה הבאה, מוזיאון האמנות. בחנות המוזיאון נתקלנו בבודהה בורד. על פי עקרונות הזן, הסביר השלט, על הבודהה בורד האפור מציירים במכחול טבול במים בלבד. משיחות המכחול הרטוב על הלוח נראות כמו דיו שחור, אלא שהתמונה מתאדה ונעלמת כלא היתה כשהלוח מתייבש, מוכן למשיחות מכחול חדשות. העיקרון הוא ליצור על מנת לשחרר, לא לאגור. ציור על בודהה בורד הוא מראש חווית יצירה אחרת, קלילה בגלל זמניותה, בגלל הידיעה שאין בעיה לטעות, כי בין אם טעית או יצרת יצירת מופת הכל יתאדה תוך דקות ספורות.

אני נזכרת ביום הזה בשבוע האחרון. מריחואנה לא יכולנו להביא איתנו לארץ, אבל את הבודהה בורד קנינו. בגלל זיכרון הציור המשותף שלי ושל אמי קניתי גם אחד לה. קחי את המכחול, אמא, אני משדלת אותה לנסות לצייר על הלוח, תראי, זה כיף. אבל אמא שלי, שכל הזכרונות שלה מתאדים אף הם תוך דקות ספורות, מביטה בלוח ואומרת: בשביל מה לצייר אם זה לא נשאר.

theodore Waddell 1994
Motherwell's Angus, Theodore Waddell 1994
מודעות פרסומת

קווים מתים חיים*

על השולחן למרגלות מסך המחשב רשימה. קשה להתחמק ממנה, וגם כשאני מישירה מבט במסך או מתעמקת בספר שממולי אני מודעת אליה, עוקבת אחרי באשר אלך, כמו עיניים של תמונת דיוקן טובה. במבטה הצידי הרשימה אומרת 'אני לא הולכת לשום מקום ואת לא תצליחי להתחמק ממני'. במקום הראשון ברשימה מאמר שהתחייבתי לסיים כבר לפני חצי שנה. השקעתי בו את מיטב מרצי ומאמצי ואת מרבית הקיץ. ועדיין אני לא מרוצה ממנו, הוא לא מדויק, משהו בו לא נכון. אני שמה לב שהעורכים של הקובץ כבר הפסיקו לדחוק בי 'מתי'. אולי התייאשו. אולי הם ממתינים לבואי בשבוע הבא לכנס הגדול בארצות הברית כדי שיוכלו לנזוף בי ישירות. במקום השני מאמר שמקורו בשיתוף פעולה עם אנגליקה, והוא תנאי מוקדם לשיתוף הפעולה הבא שלנו, בקשת הגרנט, שהיא בעצמה תנאי לתמיכה בסטודנטים ולפרוייקטים חשובים. אני מבטיחה לאנגליקה שאטפל בו, ולבי כבד עלי. מתי. במקום השלישי היה מאמר שצריך להתפרסם בכרך מיוחד בכתב העת החשוב ביותר בתחום, וכבוד גדול שפנו אלי, אבל בינתיים מקדים אותו מאמר לספר יובל לעמית-חבר, והנה הגיע הקו המת שלו, והמאמר ההוא נדחק למקום רביעי. ובמקום החמישי מאמר לספר שיצא בעקבות כנס שבו הרציתי לפני שנה, והיום הגיע מייל מנומס שמזכיר שהקו המת שלו בעוד חודש. כן, בטח.

כל ההתחייבויות הללו מתנדפות בפני ההתחייבות הדחופה מכולן: בעוד יומיים אני נוסעת לכנס, וההרצאה טרם כתובה. את ההכנה עשיתי. אני יודעת מה אני רוצה להגיד. אבל בכנסים שלנו קוראים את הדברים מן הכתב, ועוד לא הגעתי לזה.

אז היום אני בודקת את מפלס הלחץ, מבררת האם הטמפרטורה חמה מספיק כדי לבעבע ולתת לדברים להשפך מידי אל המקלדת. אני מתיישבת מול המסך ונותנת לאצבעות לרקוד על המקשים. הבת שלי מתקשרת לשאול איך מנקים שמיכת פוך, ואני מתוודה שאני באמצע כתיבה. יש לי בערך 10 עמודים לכתוב וכתבתי עמוד וחצי. 'לא אפריע' היא מבינה מיד, ומנתקת. אחרי מספר שעות אני מבשרת לה בווטסאפ 'שלושה וחצי'. 'עוד ששה וחצי', היא מעודדת, ומוסיפה: 'אני אוהבת שאת סופרת בחצאים'.

בחמישה וחצי עמודים מגיע אלי טלפון: SOS, אשתו של החבר צריכה לצאת לפגישה, ואין מי שישמור על החבר עד שהבת מגיעה מהצבא. אני נוטשת את העמדה מיד, סוגרת את המחשב ונוסעת לחבר. 'מה באת', הוא שואל, 'בייביסיטר?'. כן, אני עונה, זה מפריע לך? הוא מושך בכתפיו. הפנים שלו נוצצים מזיעה, העיניים כבויות, הרגל נעה בתזזיתיות. היא מטריפה אותי. אני רוצה להניח עליה יד, להפסיק את הרעד, להרגיע, אבל מתאפקת. 'כן', מודה החבר, 'מפריע לי. לא נעים לי שאתם צריכים לעצור את החיים ולבוא לשמור עלי'. אבל היית עושה אותו הדבר עבורנו? אני שואלת, והוא מהנהן בראש. אז זה מה יש, אני קובעת, כמו שאתה היית נותן מזמנך בשמחה, כך גם אנחנו. תלמד לקבל עזרה. וחוץ מזה, זו הזדמנות לדבר.

אני שואלת אם יעניין אותו לשמוע על מה ההרצאה שלי בכנס הבא עלינו לטובה. אני מסבירה לו שאני עוד צריכה לסיים לכתוב את ההרצאה, והוא מתפלא. בתחומים שלו זה לא נהוג, עדיף לדבר ולא לקרוא. זה רעיון טוב, הוא אומר, דווקא בגלל שכל כך קשה לי להתרכז. אני אתאמן בסיכום של הדברים שאת אומרת. העיניים שלו תלויות בי כשאני מדברת, אבל אני מרגישה שהן חלולות. לא, לא חלולות. אטומות. זה כמו שעוטפת אותו שמיכת פוך עבה בלתי נראית, ולמרות שהוא משתדל, מתאמץ ממש בכל כוחו, הדברים שלי מגיעים אליו עמומים וסתומים. הוא מצליח לחזור על התכנים בקווים כללים, אבל איבד את הקו המחבר ביניהם. למדתי משהו חדש, הוא אומר לי. למדתי שבתחום שלך צריך לקרוא מן הכתוב ולא לדבר.

כבר חצי שנה אני ככה, הוא אומר, והעיניים האטומות מתכסות לחלוחית. לא יודע איך לזוז. איך לצאת מזה. זו בדיוק הסיבה שבגללה אנחנו לא נותנים לו להשאר לבד. תרופות, שיחות וזמן, וזה בסוף יעבור, אבל צריך להיות איתו כשהוא עובר אחוז אימה בתוך הזוועה הסמיכה הזו שגזלה ממנו את החיות, את הרצון לחיות. בתוך הדיכאון.

בבית אני מתקשרת לקולגה שאמור להחליף אותי בשיעור בשבוע הבא, כשאהיה בכנס. שנים לימדנו שיעור ביחד, מגשרים בין הדיסציפלינות, מפצחים את השיטה, לומדים בזמן שמלמדים. יצרנו שפה משותפת שהגיעה לרמת דיוק מופלאה, כמו ריקוד מתוזמן היטב, מחדדים את הסכין בירך חברתה, מרימים זה לזו להנחתה. בשנים האחרונות נפסק שיתוף הפעולה מסיבות שאינן תלויות בנו, ואני מתגעגעת. שמע, אני אומרת לו, חשבתי על הספר המשותף שלנו. מדגדג לי באצבעות לכתוב אותו. אני מוכנה לעזוב הכל, ומיד כשאחזור מן הכנס נעבוד עליו ביחד. זה מה שאני באמת רוצה לעשות עכשיו.

  • את הביטוי 'קוים מתים' אני חייבת לContouch שטבעה אותו. גאוני ממש. אני אימצתי.
redman 1
Hey there, redman, Kristina Micotti

שוב תקופה של גאות בחיי*

לא משנה כמה ניסיון כבר צברתי, בכמה כנסים כבר השתתפתי, באיזה שפות הרציתי ולפני איזה קהל הופעתי – כשמדובר בהופעה ב'מגרש הביתי' שלי, כשאני אמורה לתת הרצאה מדעית ולהציג חידוש מחקרי בקרב העמיתים והתלמידים שלי, אני נלפתת. אני מתייחסת להרצאות בפני מי שהיו המורים שלי ומי שהם תלמידים שלי כיום כמו לסבבי המלחמות של מדינת ישראל: כישלון הוא כתם בל יימחה שיישאר דבוק אליך לדיראון עולם, אי אפשר לכבס או להסיר אותו ממך. מאידך, הצלחה היא נוצה מפוארת בכובע, שמחה גדולה אבל זמנית בלבד, עד ה'עונג' הבא. ואולי כל זה רק נדמה לי, ומדובר יותר במסורת אכזרית של דורות עברו, וכיום הקולגות שלי רחומים יותר? נההה. אני יודעת בדיוק באיזו הנאה הקולגות – הן הדור הקודם, הן הנוכחי – נהנים לנתח באיזמל חד את התקרובת האקדמית המובאת לפניהם, כיצד הם מעירים הערות סרקסטיות על סרחים עודפים של ההרצאה או לחילופין, על פערים בטיעון הלוגי, בורות פעורים שהמרצה פסח עליהם בביטחון המוחלט של אדם המהלך מעדנות על פני האדמה בעוד צועד על חבל דק מתוח על פני תהום.

לפיכך, אני נמנעת ככל יכולתי מהכבוד המפוקפק הזה של הרצאה במוסדנו המכובד. הפעם האחרונה שבה מצאתי את עצמי במעמד הזה היתה כששבתי מהשבתון, הקנס הבלתי נמנע שיש לשלם תמורת ההתנתקות המבורכת מהביצה המקומית.

עשרים שנה ימלאו למותו של מי שהיה המורה של המורים שלי, ואירגון האירוע מוטל לפתחי. והפעם אין חדר בריחה, אין פתח מילוט, אין גלגל הצלה. איך שלא אסתכל על זה הנושא מוביל ישירות אלי, וכך, כשפונה הקולגה בדימוס ומציע לשתף פעולה, נארגן ערב והוא יתן הרצאה אחת ואני אחת, אני מהנהנת בחיוב, ומיד נלפתת.

חשוב לי במיוחד להגיש את הדברים בפורמט המהודק והמדויק ביותר שאני יכולה, כשם שיש הבדל תהומי בין שתיית יין בכוסות פלסטיק, שטעמו קהה אפילו אם הוא בציר משובח ממהדורה מיוחדת, ובין שתייתו בגביעי זכוכית צלולים וקרירים. נושא ההרצאה ברור לי, וגם המחקר כבר נעשה ברובו, ולמעשה כבר נתתי את ההרצאה באנגלית בוינה, בשבוע הקר ביותר של השנה. אבל הלפיתה הזו שאוחזת בי בקרביים מבהירה לי שלא די לתרגם אותה לעברית, אלא דרוש כאן עיבוד ושינוי רציני.  אני צוללת למחקריו של הנפטר שהערב מתקיים לזכרו. עקרונית אני לא רואה טעם להתמקח איתו על המסגרת או על הפרטים. האיש היה גדול בדורו, באמת אחד הענקים, הערות השוליים שלו ממלאות כרכים והרשימות הביבליוגרפיות הן כרך בפני עצמו. בימי חייו, מעיד עליו תלמידו, בעצמו כבר אמריטוס, עיקר גדולתו היתה שהיה פתוח לניתוחים אחרים שלא הסכימו עם דעתו. אני משבצת ציטוטים רלוונטיים מדבריו בהרצאה במקומות שבהם ניתן לצאת מהן למסקנות שלי, ונמנעת מדיון פרטני בנבכי מסקנותיו שעליהן אני חולקת. ועדיין אני זקוקה לקהל חי שעליו אוכל להתאמן ביבש כדי לטעום את המילים יוצאות מפי ופורחות לחלל העולם. כשהן נפגשות עם אוזניים אמיתיות הן מקבלות צורה שונה מזו שהיתה להן כשהן שבויות בתווי המסך או אסורות בדיו המדפסת על גבי דף לבן.

בשבועות מגיעים אלינו לארוחת צהרים הבן הבכור ואשתו, והבן הצעיר וחברתו. אני מבקשת מהם רשות לקנח בהרצאה, שאותה קוטעים פעם אחר פעם השותף והבן הבכור. הם מעירים הערות זהות: הדברים עמוסים, כאן הלכתי לאיבוד, כאן נתת יותר מדי דוגמאות. הבן, שעוסק בתקשורת שואל: אני יכול לערוך לך את הדברים? והשותף מהנהן בהסכמה. הבכור הוא העתק מדויק של השותף, חושב כמוהו, מרדן ועקשן כמוהו, יצירתי כמוהו. ביקורת צודקת, אבל הקונטקסט, הקונטקסט. אני מנסה להסביר שזו איננה הרצאה של TED של זיקוקים בלתי פוסקים לציבור הכללי, אלא הרצאה מקצועית של חצי שעה לציבור הכי אינסיידר שיש, שיודע על מה אני מדברת. כשאני מלווה לדלת את הבן הצעיר ואת חברתו, בעצמה בת של שני פרופסורים, היא אומרת לי: אני מבינה אותך. הרצאה טובה.

אני חוזרת לשולחן השירטוטים. זוכרת את הביקורת ומשתדלת שלא לאבד את החוט המקשר. הפרטים שבונים את הטיעון אינם סרח עודף, משקל יתר שצריך להוריד, אלא חלק בלתי נפרד מהדרך שבה אני מבקשת לקחת את השומעים. בכל זאת אולי אפשר לוותר על העיקוף הזה כאן, ואולי עדיף שלא לקרוא את הטקסט הזה שם. אני צריכה מיקוד, אני צריכה שיהיו איתי פה ולא ילכו לשם.

בערב עצמו אני מקבלת בברכה את הכהנת הגדולה שתהיה יושבת ראש של הערב. היא כמובן בוחנת את לבושי ומעירה משהו על כך שזו חולצה יוצאת דופן, ושהיא לא ראתה אותה עד עכשיו. אני מחייכת. לא הבנתי אם אהבת או לא, אני אומרת לה, והיא עונה, עוד לא החלטתי. אני מעריכה את העובדה שהיא מבינה שלומר לי ישירות שהיא שונאת את החולצה שלי זה לא הדבר הכי נכון לעשות רגע לפני ההרצאה שלי.

היתרון הגדול ביותר בהרצאה במגרש הבית הוא שאת יודעת בדיוק איך ההרצאה התקבלה. את לא צריכה לפענח סימנים, להבין מסרים בין השורות. את ילידית, דוברת השפה, ויכולה לדעת לפי שפת הגוף, לפי אמירה כזו או אחרת, לפי משך מחיאות הכפיים וחוזקן מה חשבו על הדברים שלך. ואני יודעת שאהבו. המשפטים שלי הם זרמי חשמל תלויים מעל ראשי המאזינים, מוזיקה חדשה שעוטפת אותם, מציעה להם שינוי של נקודת מבט. בדרך כשאני מסיעה את הכהנת הגדולה הביתה היא אומרת לי: ההרצאה שלך היתה מצוינת. עמוסה מדי, אבל מצוינת. התגובות באותו ערב ולמחרת מאנשים שלא חייבים להגיב כלל מאשרות שהיה טוב; מעניין.

בווטסאפ המשפחתי אני מספרת על התגובות החיוביות. השותף מבהיר: "בחג השבועות אמא הקריאה את טיוטת ההרצאה בפורום המשפחתי. הפידבק שלנו היה לא מאוד מעודד, אבל אתמול היתה ההרצאה עצמה ואמא חזרה זורחת כי קיבלה מלא פידבקים חיוביים (בזכות הביקורת הבונה שלנו, אבל אנחנו רגילים שלא מפרגנים לנו על חדות האבחון)." אני מחייכת. עד העונג הבא.

*ענבל פרלמוטר, המכשפות, עד העונג הבא

 

קייזרשמארן בממלכת הקרח

יום לפני הבן של הכהנת הגדולה מתקשר אליה, מודאג. אמא, הוא אומר, אולי תבטלי את הנסיעה? אני מודה שמחשבה דומה עברה גם במוחי. בשנה שעברה כשערכנו כנס בארץ, תכננו כנס המשך בוינה. אמרתי לכהנת שניסע ביחד: נטוס ביחד, נשכור דירה ביחד, נלך ביחד לאוניברסיטה. אני אחראית עליה, אני אקח, אני אחזיר. היא אישה זקנה וכבר נפלה ושברה את האגן ואת המרפק לפני כשנתיים. ברור לי שבלעדי היא לא תגיע לכנס, ואני רואה את הזיק בעינים שלה כשאני מציעה לה לנסוע ביחד. אלא שלא לקחתי בחשבון שפברואר בוינה זה לא בדיוק שקדיות פורחות ודרום אדום. יום לפני הכנס התחזית בוינה מקפיאת לב: בין מינוס שש למינוס 12. אני מבקשת מקולגה שכבר הגיע לשם עצה לקראת הנסיעה, והוא עונה: תמצאו תירוץ לא לבוא.

אני פוגשת את הכהנת בשדה התעופה. אני אף פעם לא מקצרת תהליכים ותורים, אבל איתה אני בת-נמרה, עוקפת את כל התור לביטחון וניגשת ישירות למסלול עם סמליל הנכים. היא בקושי הולכת, נעזרת במקל, ולעמוד במקום זו משימה בלתי אפשרית מבחינתה. בדרך אנחנו גם מקבלות סיבוב על מכונית הגולף הזו, עם נהג ג'ינג'י בעל זקן היפסטרי שעוקף באלגנטיות את כל ההמונים באזור הדיוטי פרי והשרוול. מודה שתמיד רציתי לנסוע במכוניות הללו, והחוויה אכן לא מאכזבת. הכהנת מתבוננת בעוברים ושבים. אף פעם לא שמתי לב, היא אומרת, איך כל אדם הולך אחרת. פעם הייתי הולכת כמותם, בלי להקדיש לעניין מחשבה. תוך כדי דיבור היא מיטיבה סביבה את המעיל הכבד שהביאה. את התיקים שלה אני לא נותנת לה להרים.

בוינה אנחנו מתמקמות בבית מדהים בלב העיר, מרחק קצר מהאוניברסיטה. יש לנו יום עד שהכנס יתחיל, והיא נשארת בדירה עם ספר. בינתיים אני יוצאת לסיבוב, רוצה אולי לקפוץ לליאופולד לראות את 'הנשיקה' של גוסטב קלימט. קר בחוץ. כל כך קר שהפנים כואבים, והעיניים צורבות. יש לי נעליים מרופדות ואת הידיים עם הכפפות אני משאירה עמוק בתוך הכיסים של מעיל הפוך, אבל הירכיים קופאות.

כל כך קר ששיחי הורדים בגינה המלכותית מכוסים בשקי יוטה, נראים כמו אנדרטה מוזרה לחלום האביב:

וינה שיחי ורדים.jpg

כל כך קר שהמים בבריכה הם גוש קרח סולידי, ורק היונים עוד הומות בכיכר כמו היתה זו טרפלגר ומישהו כבר ישליך לעברן זרעונים משקית:

וינה, בריכה קפואה.jpg

גם היונים וגם העורבים צריכים לחזור לתיבה, להזהיר את נוח שישאר שם עוד כמה ימים עד שיקלו המים, או שיעלו קצת המעלות, אבל נראה שהם מסתדרים לא רע, שלג, אדמה קפואה והכל:

וינה, עורב.jpg

כל כך קר שפתיתי השלג שיורדים קטנים ויבשים, ולא נדבקים לשלג שנח על הקרקע ועל הספסלים. הרוח משחקת בהם ומטאטאת אותם בתלתלים לבנים מסתלסלים עד שהעיניים הכואבות כבר לא יכולות לעקוב אחריהם והם נעלמים:וינה, ספסלי שלג.jpg

כל כך קר שאין נפש חיה ברחוב. רגע. רוכב אופניים עטוף עד קצה אפו מדווש בחמדה, ויש שם ג'וגרית מטורפת. בחיי שהאוסטרים האלה משוגעים:

וינה, ג'וגרית.jpg

קר כל כך שחייבים להכנס לקפה לנדטמן המצוין ולו רק כדי להפשיר את הירכיים שמאותתות בכאב. בפנים אנשים מתקלפים מהמעילים ויושבים על ספל קפה ואפפלשטרודל מיט ונילה זוס בחולצות לבנות מגוהצות וחליפות אלגנטיות:וינה, קפה לנדטמן.jpg

כל כך קר, שגם דוכני אוכל רחוב מוגנים בבועת זכוכית, ומוכר הנקניקיות נראה כמו רוקח עם מדים אדומים סטריליים:

וינה, אוכל רחוב.jpg

בערב האחרון של הכנס המארחת שלנו, מריאן, מזמינה את אנגליקה, את הכהנת ואותי לארוחת ערב אוסטרית טיפוסית אצלה בבית. מריאן הכינה קייזרשמארן, מעדן אוסטרי אופייני. זהו פנקייק מפורר שעליו בזוקה אבקת סוכר, שאוכלים אותו עם רסק תפוחים או קומפוט שזיפים. ילדים, הזהרו מאוכל מרכז ארופאי שהוא כבד וחסר תחכום, או לכל הפחות, דלגו ישר למנות האחרונות. אני מספרת לאנגליקה שבמעט הזמן שהסתובבתי בוינה לא עשיתי קניות. אלא שתיק מסוים קרא לי מחלון ראווה, ממש כפה את עצמו עלי, למרות שנשבעת לכם, לא היו לי תוכניות לקנות דבר. אנגליקה מביטה בתיק שלי ומתגלגלת מצחוק. יודעת מה, היא אומרת לי, בביקור האחרון שלי בוינה קרה לי אותו הדבר בדיוק. גם אני לא תכננתי לקנות דבר, ועברתי לתומי ברחוב, והתיק קרא לי. אותו תיק ממש היא קנתה. אנחנו לוגמות עוד קצת יין, וצוהלות כמו ילדות קטנות שמגלות שיש להן אותן קוקיות.

זום-אין לתיק הסירנה (זו הדמות המיתולוגית ששרה באודיסאה וכולם נלכדים בקסמיה):

וינה, תיק בזום אין.jpg

בשדה התעופה בן גוריון מסיע אותנו הנהג עם הזקן הג'ינג'י ההיפסטרי לביקורת הדרכונים. בחוץ עשרים ושלוש מעלות, והכל ירוק. היה פורים אביבי מדהים, מספר לי השותף בדרך, ואני פותחת את חלון הרכב, ושואפת את האוויר הנעים בלגימות גדולות.

תמיד יש פעם ראשונה

בתחילת השבוע הראשון של הסמסטר אני משתתפת בכנס שמתקיים באוניברסיטה
שלי. זה כנס קטן ואינטימי, והנושא מעניין אותי, ואני מתנצלת בפני המארגנים מראש –
אשתתף ביום הראשון, אתן את ההרצאה שלי, אבל ביום השני אני מתחילה ללמד, ואוכל
להגיע רק למושב הבוקר. ביום השני לכנס אני אכן מחליקה החוצה באמצע הרצאה, משתדלת
לפנות את הדברים ולהזיז את הכיסא בשקט, אבל יודעת שבכנס בסדר גודל כזה עיני כולם
עלי. בחדר אני מעיפה מבט בשנתון האוניברסיטה, לברר היכן השיעור הראשון שלי מתקיים,
יודעת שיש לי עוד שעה בערך להגיע לשם, מתכננת לאסוף את הדפים, הספרים והחומרים של
ההתחלה. ופתאום ההכרה המבעיתה מהבהבת אלי מן המסך: טעיתי. השיעור כבר התחיל לפני
עשר דקות. בדפיקות לב מואצות אני אוספת את עצמי ורצה לכיתה. בדרך אני עוקפת אנשים
שמכירים אותי ומבקשים לעצור ולשאול שאלה או לומר דבר מה. אני מאחרת, אני ממלמלת
בבהילות ותוהה אם השארתי מאחור את הכפפות הלבנות של הארנב. מתנשפת אני מגיעה
לכיתה. כזה עוד לא היה לי אף פעם, אני חושבת לעצמי, מסמנת נקודת שפל חדשה בחיים
שלי. כשאני מתמקמת בכיסא המורה, אני בוחנת את הכיתה דרך עדשות משקפי הראייה החדשים
שנתנה לי האופטומטריסטית לניסיון. אני מתנצלת עמוקות על האיחור, אומרת משהו על
חילופי חדרים. ואז אני רואה אותם. השומעים החופשיים. אלה שלא שלחו לי מייל וביקשו
רשות להשתתף בקורס, אלא פשוט הופיעו שם, יש מאין.

אני יודעת מה אני צריכה לעשות, וגם זה יהיה תקדים בחיים שלי. צר לי,
אני אומרת. השיעור הזה הוא סדנה, וסגור לשומעים חופשיים. שקט מביך משתרר בחדר בזמן
שהשומעים החופשיים אוספים את דבריהם והולכים לדלת. במהלך הwalk
of shame הזה אני חושבת לעצמי שזה גרוע יותר אפילו
מהאיחור. אני משפילה את העיניים במהלך יציאת הכיתה המביכה, והלב שלי פיזית כבד
מאוד. נקודת שפל חדשה תופסת את מקומה של החוויה הקודמת תוך פחות משתי דקות.

אחרי השיעור אני מקבלת הודעת ווטסאפ. אחד מהשומעים החופשיים הוא רופא שהתחיל
לקחת את השיעורים שלי לפני כמה שנים, וכבר השתתף בכמה מהם. הוא שולח לי אייקון של
פח אשפה וכותב: תמיד יש פעם ראשונה. בסוף הוא מוסיף אמנם סמיילי עם עיניים עצומות
כאומר, אני אשרוד. הלב שלי צונח לרגליים. הנה הגיע השפל השלישי, והוא עולה על כולנה.
אני מתנצלת. זה לא אישי, אני כותבת לו. זו סדנה וזה הכלל, ולא יכולה לעשות איפה ואיפה.
אני מבקשת שוב סליחה. אין מה להתנצל, הוא חוזר אלי, הסיטואציה של להזרק מהכיתה מצחיקה.
החזרת אותי לכיתה י"א.

למחרת אני מלמדת את קורס המבוא. שם יש שומעים חופשיים בשפע, והם
תופסים את השורות הראשונות של האולם הרחב. בתחילת השיעור אני קוראת בשמו של אחד הסטודנטים, בודקת שהוא נוכח. בוא אלי בסוף השיעור אני אומרת לו, אני צריכה לדבר איתך. הוא ניגש אלי אחרי השיעור, ממתין עד שאסיים את ענייני עם סטודנטים שניגשים אלי עם שאלות.
כשאנחנו נותרים לבד אני בוחנת את פניו היטב. הוא סקרן, לא ברור לו מה אני רוצה,
ואני גם רואה קצת חשש מפני הבאות בין הגבות. ראה, אני אומרת לו בהבעה רצינית, מישירה את
מבטי אל עיניו, ועדת הפרסים החוגית בחרה להעניק לך פרס הצטיינות מיוחד. בוא לערב
שיתקיים בשבוע הבא ביום ג' ותקבל את הפרס מנציג המשפחה.

אם יש משהו כיף יותר מלקבל פרס, זה להעניק אותו. מזל שזה יום ג', הוא אומר בעיניים נוצצות, כי ביום ד' אני מתחתן.

Yayoi Kusama, Mirror room

המטריקס של פנדורה

השיחה שלה תפסה אותי בשדה התעופה, בתור לבידוק הבטחוני. בגלל שקיץ,
וכל עמישראל ואחותו עמדו בתור שהשתרך לפני ארוך ומתייגע, מתקדם לא מתקדם, היה לי
פנאי ויכולתי לענות. מהמספר יכולתי לראות שהשיחה מגיעה מהאוניברסיטה, אבל לא הכרתי
את השלוחה המדויקת. זיהיתי אותה מיד כשהתחילה לדבר, המזכירה של הועדה, אבל נבהלתי
קצת מהטון. הקול שלה היה דחוס, לחוץ, גבוה באוקטבה מטון הדיבור הבוטח הרגיל שלה,
מתנשף ומהיר. תשמעי, היא אמרה לי. עשיתי טעות. שלחתי לך לא בכוונה מייל שאסור לך
לראות. תמחקי אותו בבקשה בלי לפתוח אותו.

 

אמרתי לה לא לדאוג. אני אמחק בלי לפתוח. מבחינתה היא יכולה להיות
סמוכה ובטוחה, לא קרה כלום. כאילו לא שלחה לי. עוד המילים יוצאות מדל שפתי אני
תוהה אם אעמוד בהן. מה לעשות. לפתוח או לא לפתוח, זאת השאלה. כעת, אחרי שהרגעתי
אותה, זו הבעיה שלי. הפיתוי אדיר. זו הצצה אל מאחורי הקלעים של תהליך קריטי עבורי.
האם באמת אני מסוגלת למחוק את המייל ולוותר על המידע? אם אקרא אדע מי בעדי ומי
נגדי, ומידע הוא כוח. מצד שני, הבטחתי. מצד שלישי, ממילא אני לא יכולה לפעול בנדון
כי 'לא פתחתי' ואני 'לא יודעת כלום'. ומצד רביעי, היא באמת חושבת שלא אקרא? על מה
את חושבת כשאומרים לך לא לחשוב על פיל. זה מנגנון הישרדותי אנושי. הרי האיסור לאכול מעץ הדעת היתה הדרך המתוחכמת של אלוהים להבטיח שזה העץ היחיד שממנו
האדם יאכל. לתת לבריה הערומה והחלשה שברא כלים להסתדר שם בחוץ, אל מול כל הסכנות
והצרות. יודע אלוהים נפש בהמתו, שאם אומרים לה לא לפתוח את הקופסה, זה הדבר הראשון
שתעשה. רק להציץ, כמובן, ובינתיים כל הצרות מתחמקות מן הקופסה, אבל גם התקווה. לו הברירה בידי, תמיד אבחר בגלולה האדומה. משעמם להסתובב בגן העדן של השוטים, ערומים וחסרי בינה. אבל הבטחתי, ולכן אקיים?

החלטתי לא להחליט. לשים את כל העניין בצד. נחשוב על זה.

למחרת אני בכנס, מאושרת מהגשם וממזג האוויר הצונן. השיחה ההיא משדה
התעופה מזמזמת לי באחורי ראשי, אבל אני בענייני הכנס. בערב אני נכנסת למייל. אני
מיד מזהה לפי הכותרת את ההודעה ממנה ולא פותחת אותה. עדיין. אחר כך אני רואה את
ההודעה הדחופה, ההיסטרית שמיועדת רק אלי, שכותרתה 'נא למחוק את ההודעה הקודמת'.
אני נכנסת להודעה השניה, זו שמבקשת ממני למחוק. ומיד אני רואה שהמטומטמת שרשרה גם
את ההודעה שצריך למחוק, ומול עיני מתנוססים שמות חברי הועדה שאסור לי לדעת
ושהבטחתי לא לראות.

בחזרה בארץ מתקשר אלי קולגה. אני הרי יודעת מה תפקידו בכוח, אבל לא
'יודעת'. 'השיחה בינינו לא התקיימה' הוא מתחיל. אני מחייכת. שפתי חתומות, אני
מבטיחה לו.

Veronique Paquereau, Un si doux complice

אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות

כבר חמישה ימים אני בלי. אין יותר זמזומים מסיתים ומסיטים, פרסומות
ופרומואים מהקניון האזורי, הודעות שחייבים, אבל עכשיו, לבחון ממי הן, מבטים
מוכיחים בהרצאות כשהמכשיר מנגן את המנגינה ההיא שהבן שלי חשב שהיא משעשעת כי שוב
שכחתי לשים אותו על רטט, עדכונים בקבוצות הווטסאפ חשובים יותר או פחות. הנייד שלי
עם מסך המגע והטלפון החכם, המצלמה והווייז ושאר הגדג'טים וה-אפים השונים נושם את
הנשימות האחרונות שלו, והתגובות היחידות שלו כשאני מנערת אותו קלות, מנסה לראות
אולי בכל זאת המנוחה היטיבה עמו ועכשיו הוא מוכן לחזור לחיים הן תמונת הבטריה המתמלאת,
ולופ אינסופי של מנגנון ההדלקות.

אחרי ניסיון להחליף בטריה והשתלטות על גל הבהלה הראשונית כי לא הורדתי
תמונות או מספרי טלפון, אני מבינה שהמכשיר שלי הלך לפלורידה שמשית וירטואלית של כל
הניידים, ושאני צריכה מכשיר חדש. אלא שבינתיים אני מתענגת על השקט, וגם הימים האלה
לחוצים, אין לי זמן לחפש תחליף. אחרי יומיים אני מקבלת הודעה במייל מאחותי שהתקשרה
דאוגה לבת שלי למה אני לא עונה. בבקשה תתקשרי היא מבקשת. אני מבינה שההתנתקות הזו
על כל מעלותיה גם קצת חסרת אחריות, פריווליגיה שאני לא כל כך יכולה להרשות לעצמי.
הנה, מביאה לי הבת מכשיר נוקיה שחור עם מסך אפור קטן ושנים עשר מקשים, מעבירה את
כרטיס הסים מגופת הסמסונג לענתיקה הזו שפעם היתה כנראה שלי. אני לא זוכרת אותו,
כנראה מערכת היחסים שלנו לא הותירה בי שום רושם קבוע, אבל יש במכשיר מספרי טלפון
שרק אני יכולתי לשמור בו. אני מגלה בהקלה שגם אין צורך לטעון את המכשיר במשך היום,
הוא טעון ודרוך למשימות המוגבלות שלו למשך יומיים תמימים בלי טעינה. עם המכשיר
האנכרוניסטי הזה אני יכולה לקבל שיחות, ושיחה דאוגה מחברה מבהירה לי שגרמתי לבהלה
לא קטנה. דעיכת הסמסונג שלי מכה גלים בלתי צפויים בבריכת החיים שלי.

עיון במייל מגלה לי ששכחתי להרשם לכנס הבא המתרגש לבוא עלי. תאריך
הרישום כבר עבר, אבל אולי אצליח להפעיל את יו"ר המושב שקיבלה את הצעת ההרצאה שלי
שתשכנע את המארגנים לכופף את הכללים. קשה לי עם הסידורים הללו, כל פעם מחדש הם
מפילים אותי בפח, טומנים לי מלכודת בירוקרטית שאוטומטית נדחקת לתחתית הערמה. יש
עכשיו אפליקציה חדשה לסמארטפונים, קורטנה קוראים לה, ממשפחת מייקרוסופט. קורטנה
מייקרוסופט היא העוזרת האישית החכמה שמלווה אותך. ציידו אותה בבינה מלאכותית והיא לומדת את סדר יומך ומתנדבת לעזור כשצריך, ומסתבר שהיא אפילו צברית, כי צוות הפיתוח שלה
ישראלי. החברה מספרת שהיא מתריעה לפני פגישות חשובות, ומציעה לצאת עכשיו לדרך כדי
לא להתקע בפקקים. היא עוקבת אחרי היומן, מזהה התחייבויות, ומזהירה אם פגישה נקבעת
על משבצת זמן תפוסה, אולי אפילו עוזרת עם הרגלי חיים אחרים. 'לא ישנת אתמול היטב,
אני מציעה שתנמנמי חצי שעה לפני השיעור', אני מדמיינת אותה מטפלת בי, רחומה ומבינה.
מן הסתם היא עוקבת אחרי רישומים לכנסים, מציעה דירת איירביאנבי נאותה שבדיוק
מתאימה לי. אני שוקלת להתמסר לקורטנה כזו. תמיד רציתי אישה שתטפל בי. קורטנה לא
היתה מרשה שאפספס את מועד הרישום לכנס. אין לי ספק שהיא היתה שולחת לי תזכורת
עדינה 'שימי לב, טרם נרשמת, ותאריך היעד כבר קרוב', ודאי בקול נעים ובלוויית סמיילי
מחוייך וכוסית משקה וירטואלית. אני כבר מאוהבת בקורטנה האישית שלי, עוד לפני שהכרנו.

נחמדה ההפסקה הזו שלקחתי מהמאה העשרים ואחת, המסע במנהרת הזמן למכשירי
הדור הקודם שכבר הספקתי לשכוח. אבל אם כבר להחליף נייד חכם, אני חושבת שאני פנויה
לקשר מסוג חדש לגמרי.

Durga of the Thousand arms