כמו שבת חתן

זה יהיה בדיוק כמו שבת חתן, אני אומרת בבעתה לשותף. כשהבן שלי התחתן הצד
של הכלה הזמין אותנו לטקס 'חינה' במקלט של בית הכנסת בשכונה שלהם. הבן היה אז קצין
בקבע, וארגון החתונה וסדריה נותרו לגמרי באחריות הכלה. בחורה מסורה כלתי, בת טובה
להוריה שאירגנו די ג'יי עם מוזיקה רועשת, שיהיה שמח; הזמינו את כל מכריהם וקרוביהם.
אנחנו לא היינו שותפים לארגון החינה מן הסתם. היינו אורחים במסיבה, מסובים סביב שני
שולחנות, בצד, תמהים על כמות האנשים שהגיעו מהצד שלהם, כמו חתונה לפני החתונה. אנחנו,
בתמורה, התבקשנו לארגן 'שבת חתן'.

השתתפתי בטקסי מעבר יהודיים ונוכריים רבים בימי חיי, של אחרים ושל בני משפחתי. ברית; בר מצווה. זו אפילו לא היתה החתונה הראשונה שלנו, אחותו הקדימה אותו. כשהיא התחתנה הצד השני הזמין אותנו אליהם לשבת חתן, וכמנהג האשכנזים זה היה לפני החתונה. על תקן אורחים טובים, באנו בהרכב מינימלי כשאנחנו מביאים איתנו חלק גדול מן האוכל, מודעים לכך שהם צריכים לארח אותנו שבת שלמה. כשהבן הזה התחתן ואנחנו היינו צריכים לארח את הזוג והמשפחה ל'שבת חתן', חשבנו לארגן שבת בדמותנו בצלמנו, ותכננו משהו אינטימי ומצומצם, סביב השולחן, רק הזוג שהתחתן, האחים, האחיות וההורים. השותף כבר תכנן את האוכל, מנות טאפס גורמה שהוא יכין. אז חשבנו. ביום חמישי לפני השבת האמורה, בעוד אני עורכת סבב קניות, קיבלתי שיחת טלפון שהבהירה לי הבהר היטב שמהצד שלהם יגיע עם רב, ארבע האחיות של האמא ומשפחותיהם; הדודים שהגיעו מקנדה (דודים זה שם כללי לקרובים שמידת הקרבה שלהם דורשת הסבר ארוך ומפותל שעדיף לוותר עליו מראש); והסבתא. היא לא נוסעת בשבת ולא תוכל להגיע אלינו בהליכה אז הובהר לי שהיא צריכה לישון אצלנו. מספר האורחים גדל בבת אחת פי שלושה. בלילה ההוא נדדה שנתנו, והתלבטנו אם לריב על כך או לא. החלטנו שלא. היינו
פונדקאים לאירוע שלהם, אירגנו שולחנות וכיסאות ומפות וכלים ואוכל לכשלושים אנשים.
הסבתא המרוקאית שלנו הכינה סלטים מבושלים ושלחה מרחוק, והסבתא של הכלה עם פלומת
השיער הרכה והמבטא העירקי הכבד ישנה במיטה עם הנכדה-הכלה, כשהחתן ישן על הרצפה,
כאשר אהב, למרגלותיהם.

לפני חודש כשנולדו התאומים והברית התקרבה ובאה, הבן אמר שיהיה אירוע מצומצם ונחמד, ניפגש ביחד, כל אחד יתרום מאכל. אז אמר. הברית התקיימה לפי כל כללי הטקס של הצד של הכלה, אחר הצהריים באולם אירועים נוצץ עם שם לועזי יומרני באיזור תעשייה, ושמונים אחוזים מהאורחים חברים של ההורים של הכלה.

השבוע ימלאו שלושים יום להולדת התאומים. התאום נולד ראשון, והנה מגיע אירוע דתי נדיר למדי, טקס פדיון הבן. אני מחבבת טקסים איזוטריים בעלי שם אקזוטי, וכבר הייתי בשני אירועים כאלה, אחד של בני הבכור ואחד של בנו הבכור של הבכור, שנולד לפני כשנה, והתקיים בפאב. מה אתם מתכננים, אני שואלת את הבן, אבי התאומים. חשבנו לעשות את זה אצלכם בבית, הוא אומר. את יודעת. לא משהו גדול. כמו שבת חתן.

רונית ברנגה, ארטמיס שלי, 2016

אדרנלין

אדרנלין הוא הסם שלי. אני עוברת מהופעה להופעה, באוניברסיטה, במשפחה,
בפורומים ציבוריים שונים. הזמן יחסי. הוא חולף במשק כנפיים הטופח על פני כשאני
חוצה עוד קו גמר, לא עוצרת, ממשיכה למירוץ הבא. בתור הדוברת הראשית בברית אני
מקבלת מידע מוקדם על שמות התאומים, רק אני, חתומה על סודיות מלאה, עומדת בגבורה אל
מול תחקירים צולבים של בני המשפחה שבוחנים כל שריר בפני כשהם מגששים אחר כל בדל מידע, טומנים לי פחים 'אל תגלי, רק תגידי אם אהבת'; 'האם השמות קשורים זה לזה?'; 'שמות מוזרים? מוכרים?'. הפנים שלי הם ספר פתוח, ובדרך כלל אני גרועה מאוד בשמירת סודות. אבל הפעם פי חתום, אני ממשטרת את תגובות שרירי הפנים. לא משחררת מידע, ורק חושפת את הסוד בפני הכהנת הגדולה, מנחת שי למי שלא תוכל להגיע. כל אחד צריך כוהנת מוודה משלו. אני ממסגרת תמונה שצייר הבן בגיל שלוש של שני ילדים זהים משחקים כדורגל, חיוך רחב על פניהם, רגליהם מרחפות בתיאום. מה יודעים ילדים בני שלוש על ילדיהם העתידיים. אל תשתי לפני שתדברי, מונע ממני השותף כוסית של עראק משובח, אבל כשאני גומרת לדבר ומחבקת את הבן ואת אשתו, הבת מזכירה לי שאני נוסעת מהאירוע ישר לתת הרצאה שהבטחתי מזמן, ואני מוותרת גם על הכוסית (השניה) של אחרי, עוברת בבית להחליף את התלבושת של אם אבי התאומים, ולהחליף גם את הדף עם ראשי הפרקים שהכנתי לברית עם זה של ההרצאה הפומבית הבאה.

ההרצאה מתקיימת בעיר ילדותי. במבצע מורכב אנחנו מתכננות חילופין: אחותי תסיע את הורי מהברית הביתה ומשם להרצאה, ואני אביא עמי את הנכדות שיעברו אליה לביקור חנוכה. אני מגיעה לאולם ההרצאה המתוכנן בערך רבע שעה לפני הזמן. הקור הצורב בחוץ מבריח אותנו פנימה, ואני פולשת למבואה עם שני כסאות ילדים לרכב, שני תיקים ושתי בנות קטנות סקרניות שפוערות עיניים גדולות ולא מפסיקות לשאול: מה זה הרצאה, איפה יהיו כל האנשים, איפה את, על מה את מדברת. איש חמור סבר יוצא מהמשרד ונועץ מבט ביקורתי בשובל הבלאגן שנשרך אחרי שכולל שתי ילדות פעוטות. מה זה, הוא שואל ומחווה בידו בתנועה רחבה על הילדות, על התיקים הפזורים על הרצפה ועל כסאות הרכב. הו, זה שום דבר, אני מסבירה, תיכף תגיע אחותי ותקח את הכל. אני רואה אותו מתקשח, פניו עוטות את ההבעה הברורה הזו של חשיבות עצמית וחינוך הזולת: אי אפשר, הוא אומר. יש כאן הערב הרצאה חשובה, מגיעים המון אנשים ואין מקום לכל זה. אני מודה שחיכיתי לרגע הבא ודי התענגתי עליו. אני יודעת, אני אומרת לו, אני המרצה. אדרנלין הוא סם נפלא.

Tania Gomez (la_dragola), Ready for a Leap of Faith

הגעתם בדיוק בשיא המתח, אומר הבן שלי וזרם עובר לי בכל הגוף, כי הם
בבית חולים מהבוקר, ועברו שתיים עשרה שעות, והגיע כבר הזמן ונו כבר. אבל הם בכלל במחלקה ולא בחדר לידה, והבן מצביע על הטלויזיה התולה מעל המיטה, שבה משודר עכשיו משחק כדורסל. גם אמא שלה שם איתם, כמו שתוכנן, גם כי טוב שיהיו שני מלווים, וגם כי כשההורים לעתיד צפו ביחד בפרק התאומים מ'בייבי בום' הוא התעלף. אני מרגיש כמו במסע אלונקות, אומר הבן, בשלב שלפני האלונקה. אם תרצי שאבוא תגידי, אני מציעה ליולדת שעיניה חצי עצומות. בלילה הוא מתקשר. יש לנו תור לזירוז, הוא אומר, ויש סימן שאלה בסוף המשפט שלו. זה אחד הסעיפים בתפריט, לא חייבים לבחור, ואני תוהה מה המשמעות של ההצעה ואיך אפשר להחליט. אני שואלת מה עוד בארגז הכלים והוא אומר שהכל שם, אפילו ניתוח אם רוצים. הם לא. אין חדש, הוא מעדכן למחרת בווטסאפ המשפחתי. הוא עייף. עשרים וארבע שעות מתחילת התהליך ואין לדעת את סופו. ברוך הבא למועדון, אומר לו השותף, תוכל לישון כמו שצריך בערך בשנת 2029. היא מבקשת ואני מתייצבת למשמרת כדי לאפשר לבן להשתרע על רצפת החדר ולישון שעות אחדות. אמא שלה נוסעת הביתה להתקלח ולהחליף בגדים ולתפוס בעצמה כמה שעות שינה.
אני עוזבת בשעה ה-36, מסע האלונקות עוד רחוק מסיום. למחרת, 48 שעות, הם בחדר לידה
יחד עם צוות מורחב של שתי מיילדות, שני רופאים ורופא ילדים. אני נכנסת לשיעור
ללמד, הטלפון בכיס האחורי אמור לרטוט כשתבוא ההודעה. הוא לא. אני מנסה להתקשר לאמא
שלה. אין תשובה. עם כל שעה נוספת שעוברת אני מתקשה יותר לרמוס מחשבות מתקדרות.
זה לא דומה לשום דבר שחוויתי בעבר. חמישים וארבע שעות. לקבוצת המשפחה בווטסאפ מגיעה
תמונה. הבן. ועוד תמונה. הבת. אני הולכת ללמד עוד שיעור אחד. אבל לפני כן אני מוצאת
פינה שקטה בחצר שמאפשרת לי לשחרר בכי וקצת להרגיע את הרעד שמשתלט לי על כל הגוף.

התנצלות: סגרתי את האופציה לתגובות. העומס הפיזי והרגשי גבוה מדי,
ואני יודעת שכולכם משתתפים בשמחתי ומברכים אותי. תודה פרח

 

הגביע הקדוש

אמריקה מקדמת אותי בחניונים ענקיים וברעש רקע מתמיד של תנועה על סרטי כבישים
רחבים של שישה מסלולים לכל כיוון. אני ניגשת לפקיד הקבלה ההיספני. הוא בעדי, אני
יודעת, כי כשנרשמתי במלון הוא ראה את הדרכון הישראלי ובהתרגשות רבה התוודה שכשהיה
בן 21 הוא ראה מרחוק את הסלב, בינ ימין נתנ יהו, והתרגש נורא. הוא אומר את השם
המלא ולא את הכינוי הילדי שאנחנו רגילים להתיז מהפה, ופניו מתרחבות בחיוך לזכר
המפגש ההוא. הוא בן 44 שנים כיום, לא שוכח את המפגש ההוא, ומת לבוא לטייל בארץ. רעבה
לירקות ולפירות אני שואלת אותו היכן הסופר הקרוב. בהמשך הרחוב, הוא אומר, ארבע
דקות מכאן. כשאני כבר בדלת הוא נזכר להוסיף: במכונית. אני שבה על עקבותי.

גוגלמפס מכיר גרוסרי קרובה יותר, 12 דקות הליכה בלבד. מקום שנקרא בשם מרגוט'ס, ואני שמה פעמי לשם בתקווה. שתי דקות מהמלון ואני בעולם אחר: שכונה מוזנחת של בתי עץ קלופי צבע, במרפסות הקדמיות כיסא הנדנדה ההכרחי וערמות פסולת, חלקם עם שלט 'למכירה'. ברחוב אני עוברת על פני אישה זקנה בחצאית שחורה ארוכה וזר פרחים כחולים נבולים מעטר את שיער השיבה שלה, שמסתובבת עם עגלת קניות חצי עמוסה ומחטטת בפחי הזבל בהבעה מרוכזת, ובחור צעיר שחור שחולף על פני על אופניו. שניהם מברכים אותי לשלום במאור פנים.

כשאני מגיעה למקום של מרגוט אני עומדת בהיסוס מה לפני הדלת דקה ארוכה לפני שאני לוחצת על הידית ודוחפת פנימה את דלת העץ, תוהה אם מסתתרים שם ארנבים לבנים ממהרים או זחלים מעשנים על פטריות.

פעמון מצלצל עם הכנסי ואת פני מקבלים בעל החנות וגל ריח רקבובי שעומד סמיך בחלל החנות. אני פוסעת פנימה וחוזרת עשרות שנים בזמן. הריצפה עשויה לוחות עץ, ומאווררי תקרה עתיקים תולים למעלה, בוחשים באוויר העבש. אני נעה בין המדפים. הם ריקים ברובם הגדול, והמוצרים, פריטים ספורים מכל אחד מהם מסודרים בקדמתם. אני ניגשת לאגף הירקות והפירות, מוותרת על הירקות המקומטים ומעולפים למראה ובוחרת שני תפוזים, בננה ולימון. האבוקדואים קטנים וקשים מדי. בת כמה החנות הזו, אני שואלת את בעל הבית שפורץ בתגובה במונולוג ארוך שהיה מוכן וערוך ורק המתין להזדמנות הנכונה לבוא לעולם. החנות בת 130 שנה, סבתא שלו מרגוט יסדה אותה ואמא שלו המשיכה לנהל אותה עד שנפטרה בגיל 95 בשנות השבעים של המאה הקודמת. מה יהיה עליה אחריך, אני תוהה, והוא מושך בכתפיו. כבר מדברים על בניית מלון על האדמה. הרשתות הגדולות תופסות את מקום החנויות הקטנות הוא כועס, והפוליטיקאים לא לוקחים את האדם הקטן בחשבון, אבל הכעס שלו לא חד אלא מובס. ואתה, אני שואלת, מה יהא עליך? אני רוצה לטייל בעולם, הוא אומר. מאיפה את? ישראל, אני מודה. פניו אורות. אני אבוא לבקר, מבטיח לי האיש.

אני עושה עוד סיבוב בחנות, מנסה לראות מה עוד אני יכולה לקנות, ולו רק כדי להביע סולידריות. ליד הקופות אני רואה פאי פקן בחבילות אישיות תוצרת בית, ואני מוסיפה אריזה אחת לעגלה שלי. אני שבה וחולפת על פני המדפים ואז רואה אותו. לפני שנה כשנסענו לארצות הברית ביקשה ממני הבת שלי נייר הקפאה של ריינולדס. מסתבר שהוא משמש לגזירת דוגמאות לתפירה, משהו שקשור עם העובדה שצד אחד שלו משוח בשכבת שעווה דקה שניתן לגהץ אותה, לא ממש הבנתי את הפרטים הטכניים, אבל אין להשיג בארץ. באמת שניסינו. נסענו עד למקדש הצרכנות האמריקאי, וולמרט, ועברנו על פני המדפים שהכילו נייר עטיפה ריינולדס, ניילון אוטם ריינולדס, נייר כסף ריינולדס, אבל לא נייר הקפאה. שבנו אז בלי נייר הקפאה לארץ, וחשבנו שאולי הפסיקו לייצר את המוצר. בחנות הקפואה בזמן, עם המבחר הכי דל פרוס על פני מדפים ריקים ברובם אני רואה לפתע מספר חבילות של Reynolds Freezer paper, ואחרי שאני מוודאת שאכן מדובר במוצר המבוקש ההוא אני ניגשת עם כל השלל שלי לקופה. שישה דולר ושלושה עשר סנט עלה לי הכל ביחד, וקיבלתי גם ברכה מיוחדת מהנכד של מרגוט, בעצמו כבר לא ילד. שיהיו לך חיים ארוכים ובריאים כמו אמא שלך, אני נפרדת ממנו לשלום, ומשאירה מאחורי את פיסת האמריקנה הנדירה הזו כשאני יוצאת וסוגרת את דלת העץ המתקלפת.