סוף אוגוסט

Eugenia Loli, Everything is a Remix

אני מביטה ביומן: סוף אוגוסט. כל המסגרות התומכות נגמרו, המשך הקיום הנורמלי תלוי עכשיו בהורים המג'גלרים עבודה ולימודים עם ילדים בחופשה, משחקים הישרדות בחום ובלחות הדביקה. כל יציאה החוצה היא כמו צלילה למרק סמיך. זה הזמן שלי להתגייס, המשאב האחרון אחרי כל המשאבים, רשת הביטחון התחתונה כשהם חגים נמוך, שניה לפני שהם מתרסקים על הקרקע ומאבדים את שרידי השפיות. אני משבצת לי ימי סבתא בשבוע.

ביום שלישי אני לוקחת את שתי הבנות הגדולות של הבת שלי (שש וחמש) לפעילות במוזיאון הילדים בחולון. זה לא באמת מוזיאון, אלא מעין הצגה אינטראקטיבית עם כללים מאוד ברורים. 'קוראים לי אלכס' מציגה המדריכה את עצמה, ורגע לפני שהיא פותחת את התיבה בכניסה ליער הקסמים היא שואלת את הילדים מה הם הכי רוצים בחיים. היא פותחת בוידוי אישי: 'אני הכי רוצה בית ושני מליון דולר וכרטיסי טיסה לניו יורק'. אני לא בטוחה שהילדים מסוגלים להזדהות עם הרצונות הבנאליים לגמרי של אלכס. ילדה קטנה בקבוצה שלנו שהגיעה מניו יורק לקיץ לבקר את סבתא מביטה בה בחוסר הבנה. ילד אחד אומר שהוא רוצה כסף ואין לו תשובה לשאלה של אלכס מה הוא יעשה איתו. ילדה אחרת אומרת ממתקים, אבל אולי זו תשובה מושהית לשאלה הקודמת של אלכס (מה המאכל האהוב עליכם). הנכדה הגדולה שלי אומרת שהיא לא רוצה כלום, אבל מספרת שהשן שלה מתנדנדת וכמעט נופלת (נדמה לי שהיא מכוונת את דבריה לפיית השיניים, בידיעה ברורה שאוטוטו הפייה ממילא תתן לה משהו שהפייה תבחר). כשהיא עוברת למבוגרים המלווים את הילדים התשובה הנפוצה היא 'בריאות'. אני אומרת 'זמן', כי אשכרה. בריאות חשובה, אין ספק, אבל איזה כיף זה היה אם אלכס תפתח את התיבה ויהיה בה זמן. אלכס פותחת את התיבה וכמובן שיוצא ממנה שדון תעלול שמסבך את כל דרי היער. ילדים, אל תפתחו ביער תיבות כבדות שאין לכם מושג מה מסתתר בהם. הנכדה הצעירה אוחזת חזק בידי. בדרך אנחנו מגלים שהתעלולים של שדון תעלול היו עם טוויסט: גברת חפרפרת ששנאה לשיר יצאה לסיבוב הופעות; זיג וזג שהשדון ערבב למדו שביחד הם זיגזג (יש מילה כזו, אומרת הנכדה הגדולה). ביציאה משם אנחנו מסכמות שהחלק הכי נחמד ב'יער הקסום' היה הר השלג, שכלל דריכה על ערימות של שלג אמיתי. אמנם הקיץ הישראלי עשה גם בו את קסמיו והמיר אותו למשטח רטוב וחלקלק, ועדיין הייתי מוכנה בהחלט להשאר בצינה הנעימה ההיא.

אין קסמים באמת. אנחנו נפלטות החוצה אל השמש הבוהקת והחום שנותר כשהיה. אבל למה היה צריך לפתוח את התיבה? שואלות הנכדות. כדי שיהיה סיפור, אני מסבירה להן. אירועי יום רגיל: קמתי, אכלתי, הלכתי, התרחצתי וישנתי לא מעניינים אף אחד. סיפור כולל משבר, בעיה. בלי הבעיה אין פתרון, ואין התקדמות. המשבר הוא שמניע אותנו קדימה, הוא שעושה 'גיבורים'. הגיבורים פותרים את הבעיה, אבל הפתרון אף פעם לא משיב את המצב לקדמותו, אלא מקדם אותו לשלב הבא, מלמד אותנו על יכולות חדשות שלא ידענו שיש בנו. גברת חפרפרת למדה שהיא אוהבת בעצם לשיר. אנחנו למדנו שגם אם מפחיד ממשיכים ובסוף מגיעים להר השלג. הבנות מהנהנות. כל הדרך אנחנו מנתחות סיפורים שאנחנו מכירים, מה המשבר, מה הפתרון, מה התקדם. כיף.

ביום חמישי אני מבטיחה לבן הגדול שאגיע להיות עם שני הילדים שלו (בן 2.9 ובת 1.3). אלא שערב קודם הבן האמצעי מתקשר, אם אני יכולה להשגיח על התאומים (שנה ושבעה חודשים), דחוף. המממ, אני חושבת. ממילא אני כבר שם עם הילדים של הגדול. תביא גם את התאומים.

ארבעה ילדים קטנים ואני בסלון ממוזג, יש לנו בערך 7 שעות ביחד. הם משחקים זה ליד זה, ופחות זה עם זה. העיניים של הקטנה נדלקות כשהיא רואה את אחיה בונה מבנה מקוביות מגנטים, והיא מתמגנטת למבנה בעצמה, זוחלת אליו בנחישות של דחפור. 'לא! לא!' זועק אחיה בבעתה, מניף יד מולה בתנועת עצור. לשווא. הילדה יודעת מה היא רוצה, והיא משיגה את זה בכל פעם מחדש כולל בונוס צעקות של אחיה. תן לה משהו אחר, אני מציעה, והוא מביט סביבו נואש, שולח יד לערימת הצעצועים, שולף רכבת ונותן לה. לזמן מה זה עובד, והוא בונה את הבניין שרצה. מיד אחרי שהוא מסיים להרכיב בניין מסובך מאוד לפי מפתח צבעים שאני מנסה לפענח, הוא לוקח מטוס צעצוע ומרסק אותו לתוך הבניין בקול תרועה רמה. שני התאומים בינתיים עסוקים בהפיכת ארגז הצעצועים ופשפוש בתוכו, אין דבר יותר כיף מצעצועים של ילדים אחרים.

האח הגדול סיים לשחק בספטמבר אילבן והוא מנסה ללמד את התאומה לשחק איתו ב'תלכי תביאי'. הוא מעיף כדור לצד השני של החדר, אוחז לתאומה ביד ולוקח אותה לכדור. 'תרימי אותו' הוא מצווה עליה, ואז אוחז בידה ולוקח אותה לצד השני של החדר, כשהכדור בידה. בשמחה גלויה הוא לוקח מידה את הכדור וזורק שוב לקצה החדר. 'תביאי!' הוא מצווה עליה, ולא מתייאש כשהיא לא משתפת פעולה. שוב הוא אוחז בידה, הולך איתה לכדור, מביא אותה ואותו חזרה, וכך פעם אחר פעם אחר פעם. התאומה לא לומדת ל'הביא'. כן נחמד לה שהבן דוד הגדול שלה אוחז לה ביד ומטייל איתה בחדר. הוא משעשע.

מזווית העין אני רואה בבהלה את הקטנה. היא קרבה את העגלה לשולחן האוכל, טיפסה על העגלה ומן העגלה על השולחן, ויושבת כעת באיזון מושלם על הקצה שלו, בגובה מטר. אני מתקרבת אליה בשקט, כדי שהיא לא תבהל ותיפול, אבל היא יציבה לגמרי, מחייכת אלי את החיוך השדוני שלה, ומושיטה אלי שתי ידיים, מחכה שאוריד אותה משם. ברור לי שזו לא הפעם הראשונה שהיא מטפסת לשם. אני מושיבה את הילדים מסביב לשולחן הסלון הנמוך ומארגנת להם צלחות עם חביתה, סלט ופיתה עם גבינה לבנה. כשאני מנקה חתיכות חביתה ומלפפונים שמפוזרים בכל החדר אני מגלה שארבעתם עלו על השולחן בסלון. הגדול החליט שהם רכבת והוא מספר לתאומים ולאחותו שהם נוסעים 'לדגים'.

הבן מגיע ומכין לכולם אמבטיה מלאה בקצף. הוא מוחא כף בתוך הקצף וכולנו מתמלאים ברסיסים. רטובה ומוקצפת אני חושבת לי שהבן הגדול שלי הכי פרוע מכולם, וכעת יש לו שני צעצועים קטנים חיים משלו. אני נשלפת משם אחרי סיפור לילה טוב, אוויר הערב עדיין חם ולח. אני פוגשת את השותף ויחד אנחנו הולכים בכיכר השעון ביפו. זהו הערב האחרון של חג הקרבן, והכיכר הומה. בא לי פיש אנד צ'יפס, ואנחנו נכנסים לחנות ממוזגת ומזמינים שתי מנות. אני ממתינה ליד הדלפק להזמנה שלנו, לידי תייר, והמבטים שלנו מצטלבים. Smile! הוא אומר לי בציווי. גל של כעס גואה בי. Don’t tell me to smile אני מתיזה. מה הקטע של גברים שאומרים לנשים לחייך. It's none of your business if I smile or not אני אומרת לו. הוא תייר אנגלי שמנמן גיי ומזיע, והוא שותק, לגמרי המום מהתגובה שלי. אבל אני עוד לא סיימתי. Jump! אני אומרת לו, מנסה להדגים לו כמה זה אבסורד לצוות על אדם אחר לעשות מעשה רק כי מתחשק לך. הוא קופץ. בגלל הקפיצה שלו, אני פורצת בצחוק רם, אמיתי לגמרי.

Eugenia Loli

למה לא אמרת לי

"בחיים שלי לא השתמשתי בטלק, אני ממש שונאת טלק, אבל אולי אודה בפני אמא שאני גונבת לה אותו?" שואלת אחותי הקטנה. כדרכם של זקנים, יש לאמא שלי נגיעות של שיגעון רדיפה. בגלל שבגירסה הזקנה והדמנטית שלה היא הרבה יותר רכה ונעימה, היא מרסנת את הנטייה הזו שלה ולא מתפרצת בהאשמות מפורשות, אבל כשאני שם, היא מתלוננת על אחותי, ובו זמנית קוראת לה 'המלאך שלי'. אני לא נוגעת בכסף, אין לי שום מושג מה קורה איתו, אומרת לי אמא שלי אבל ממשיכה: אני לא באמת צריכה כסף. אחותך דואגת לי לכל ומצביעה על הבגדים החדשים שהן קנו ביחד רק השבוע. העניין עם הטלק היה יכול להיות משעשע לולא העיב על שלוותה. לדירה של אמא שלי יש ניחוח קבוע של טלק. הוא תרופת הפלא של אמא שלי לכל גירוי עור; היא משתמשת בו והרבה. ואז היא אומרת לאחותי שמישהו משתמש לה בטלק, כי לא יכול להיות שהטלק נגמר כל כך מהר, וגם, ההוכחה הניצחת: בבוקר היא קמה וראתה טלק מפוזר על רצפת השירותים. לא יכול להיות שהיא פיזרה אותו ככה בלי לנקות. והיא מביטה באחותי במבט מאשים, מחכה להודאה. מכיוון שאחותי היא המועמדת היחידה שעשויה להכנס לבית של אמא שלי בלילה היא גם החשודה המיידית בגניבת הטלק בלי רשות. לב טוב יש לאחותי והיא לא אומרת לאמא שלי שזו היא שקמה באמצע הלילה ומשתמשת בטלק, מפזרת אותו על הרצפה ובבוקר לא זוכרת דבר. אל תחזקי את הפראנויות שלה, אני מבקשת ממנה. את זוכרת מה היה עם דודה הלן, שלעת זיקנה הגיעה לביתה מתנדבת גרמניה שבאה לארץ למרק את המצפון הגרמני הקולקטיבי על ידי עזרה לזקנים. היא היתה מנקה את הבית של דודה הלן בחינם, ובתמורה דודה הלן האשימה אותה שהיא גונבת לה בגדים. בינתיים אחותי קונה לאמא שלי עוד שלוש חפיסות טלק ומראה לה שהן בארון, שלא יחסר.

לקראת ביקורו של חצי בן הדוד בשלישית מאמריקה והבאתו לאחותי לשבת אני מתבקשת למלא טופס ארכני וטרחני:

Date/time of planned pick-up: _______________ Date/time of planned drop-off: ______ Name of person(s) picking up participant from group: ______________________________ Relationship of pick-up person(s) to participant: ________ Contact information for hosting family/ friends before and during visit: ________ Tell us about the visit. Where will the participant be going? _____________ If your teen has not met the person(s) picking him/her up, please send an electronic image of the pick-up person

יש משהו באובססיביות האמריקאית לטפסים שמעוררת בי קבס, סוג של פורמליות מרתיחה ומיותרת בעיני. אבל משפחה זו משפחה, ואבא שלי שמר על קשר איתם. אני בולעת את ההתנגדות האוטומטית שעולה בי למקרא הדרישות האלה, מלטפת את בְּעַת הבירוקרטיה שמרימה בי ראש וזועקת במחאה. ממילא אני רק אוספת אותו, הוא יהיה כל השבת אצל אחותי עם הבנים שלה, שהם בני גילו. אני אאסוף אותו, אני כותבת ואפילו שולחת תמונה לפי הדרישה. אני עונה לעוד כמה מיילים מנדנדים, האם נרצה לאסוף אותו לשבת או אולי ליום אחר? מתי בדיוק אגיע, מי יסיע אותו בחזרה ולאן, ומה התוכניות שלנו לגביו (תניחו לו מתוכניות. הוא יבלה עם ילדים ישראלים בני גילו). אגיע לפי ההוראות של רכזת הקבוצה האמריקאית, בשתיים וחצי להיכל התרבות במודיעין, רחוב עמק דותן 49. אני מכוונת את ווייז ומגיעה לאתר חמש דקות לפני הזמן. הרחבה לפני ההיכל ריקה לגמרי, והשמש קופחת. אני עושה סיבוב באתר, אבל אין שם איש. חום השמש מוחזר מהאבנים הלבנות, אני מרגישה כמו נמלה תחת זכוכית מגדלת שמרכזת את קרני השמש עליה. אפילו אבני המרצפות מחממות את כפות רגלי. אולי הגעתי מוקדם מדי. אני ממתינה תחת עץ, אבל חם במודיעין גם תחת צל העץ. אולי לא הבנתי נכון? מקס מתקשר. הם כבר בעיר, אבל לא כאן. אני מדברת עם המלווה הישראלית של הקבוצה. נתנו לך כתובת לא נכונה, אנחנו בדרך זבלון 1, היא מנחה אותי. ווייז הנאמנה מלווה אותי שש דקות לאתר החדש, ואני רואה את המדריכה הישראלית עם מקס האומלל עומד לבדו עם תיק גדול, כמו ילד שההורים שכחו לקחת אותו מהגן. עולה בי גל של כעס. את יודעת, אני מתפרצת על המדריכה הישראלית למרות שלא היא זו ששלחה את הכתובת הלא נכונה, חשבתי שעם כל הטררם המוקדם, ההכנות, החקירות המודיעיניות שעברתי, הטופס והתמונה שהייתי צריכה לשלוח כדי לזכות לאסוף את הילד, הרכזת האמריקאית לפחות תהיה כאן ותתנצל על המידע השגוי ששלחה לי. אבל את מקס אני מקבלת בחיבוק גדול. הילד לא אשם, ואני לא רוצה שירגיש רע יותר מכפי שמרגיש מי שנשאר לבד אחרון במגרש חנייה רותח ביום שישי בצהריים אחרי שכל הילדים כבר נאספו. ובעיקר חם לי נורא, ואני נמלטת עם מקס לחלל האוטו הממוזג.

אתמול קרה לי דבר מוזר, מספרת לי אחותי. הייתי באוטו וראיתי איש זקן עם מקל שהולך כפוף, ממש כפוף, כמו האות רי"ש. שאלתי אותו לאן הוא צריך, והוא היה בדרך לסופר. בחוץ חם מאוד, אז הסעתי אותו לסופר ועזרתי לו בקניות ולקחתי אותו חזרה לבית שלו. דירה מוזנחת. גר לבד, חי מהקצבה של ביטוח לאומי. אלמן, ויש לו בן אחד, חולה נפש ומאושפז. בדקתי למה הרווחה לא עוזרת לו, ממשיכה אחותי. מסתבר שהמקרה מוכר להם. הציעו לו דיור מוגן, אבל חשוב לו לשמור על עצמאותו ועל הביקורים אצל הבן. הוא גם מסרב שמישהו יבוא אליו הביתה, בדיוק כמו אבא. אני לא מפסיקה לחשוב עליו, אומרת אחותי. מה אם יפול בבית. אף אחד לא ידע ולא ישמע. נתתי לו את מכשיר הטלפון של אבא, ממילא יושב כאן ללא שימוש. נתתי לו את המספר שלי, שיתקשר אם צריך. התקשר הבוקר, סיפר שהוא נוסע לשוק באוטובוס, כי הפטרוזיליה שם הכי טריה. לא רצה שאסיע אותו, אמר שמסתדר, רק רצה לספר לי. הכי צמרר אותי, אמרה אחותי, שהסנדלים שהוא נעל היו בדיוק כמו של אבא. לא ראיתי סנדלים כאלה על אף אחד אחר חוץ מאבא.

אתמול היה יום ההולדת שלו. של אבא שלי.

Henn Kim, Everybody hurts

לפתח חטאת רובץ

באוטו רבנו מרות. הוטחו דברים, בטונים גבוהים; נאמרו משפטים צורמים שעוד בטרם צאתם את דל שפתיך את יודעת שהם רעל טהור, כימיקל מסוכן ומאכל. אבל כמו רפלקס הקאה את צריכה להוציא אותם החוצה, הם עולים בך בגרון, גוש עכור של דברים קשים ומרים. אילו רק לא היטבת לקלוע אותם בדייקנות רבה כל כך במטרה.

חמותי מזמינה את כל המשפחה אליה להדלקת נר שמיני של חנוכה. אני נאנחת עמוקות. חנוכה חג יפה כל כך. אלא שבחנוכה אין לי חופש, ואני ממשיכה עם המטלות הרגילות במלוא הקיטור: מלמדת כרגיל, רודפת אחרי דדליינים המתפוגגים ברוח כרגיל, ועל כל אלה נוספים, כמיטב המסורת של 'עיקרון ההכבדה', האירועים המשפחתיים מהצד שלי ומהצד שלו, גם הם, בעצם, כרגיל. 'אמא שלי מזמינה גם את ההורים שלך', מבשר לי השותף, ואני נאנחת שנית. אבא שלי שונא קהל, אבל זו איננה החלטה שלי, ואני מעבירה את ההזמנה לאחותי. 'כן', היא מאשרת, 'תקחי את אמא. אבא לא רוצה'. אני מבינה אותו. לו רק ניתן, גם אני הייתי מתחמקת מהערב. אני יותר דומה לו כנראה מכפי ששיערתי. אבל אני יודעת שאין לי פטור, ובערב המדובר אני אוספת את עצמי אחרי השיעור האחרון באוניברסיטה, סם ההוראה שמפמפם לי בעורקים הולך ואוזל, ורעב גדול מתחשר באופק, תיכף ינקר בי. אני מתנחמת בכך שחמותי, טבחית מחוננת, אף פעם לא מזמינה אנשים בלי ארוחת ערב מלאה, ושמה את פעמי בעקבות קולה הרגוע של גברת ווייז לבית ההורים. אמא שלי כבר לבושה, ואבא שלי ישוב מחכה על כיסא הגלגלים, לראשו כובע צמר, לצווארו צעיף. הוא שינה את דעתו, מבשרת לי אחותי. הוא יבוא גם.

אני מגלגלת את הכיסא לאוטו, תופסת את אבא שלי בידו הטובה, תומכת בצד של היד המשותקת, מזהירה אותו מפני המדרגה בירידה לכביש במעבר למושב האוטו. אבא שלי יורד מהכסא ברגליים רועדות, ואוחז בידו הטובה בידית הפנימית של האוטו שמעל החלון. אני מסייעת לו להתיישב על הכסא ליד הנהג, כשאני מגנה על ראשו מפני גג המכונית כמו שעושים השוטרים לחשודים בסרטי המתח האמריקאיים. את היד הגרועה אני מרימה כדי להעביר את חגורת הבטיחות תחתיה, תוהה כמו תמיד למה היא כל כך כבדה. בזמן שאמא שלי מתמקמת לאיטה במושב האחורי אני מורידה את שתי הכריות הסגולות המרפדות את מושב כיסא הגלגלים ומקפלת אותו. קודם הידיות מתקפלות לאחור, ואחר כך הכיסא משתטח מהצדדים עד שהוא ראוי להכנס לתא המטען. תוך כדי אני מברכת את עצמי פעמיים: בראשונה על שכשקניתי את הכיסא הזה בחרתי עבורו בכיסא הקל ביותר מבחינת המשקל. ובשנייה, על שום שזכרתי איך מקפלים אותו גם בלי להוריד את הרגליות. כשאנחנו מגיעים לבית של חמותי אני נכנסת לחנייה העמוסה עד אפס מקום, חוזרת על הפעולות בסדר הפוך וקוראת לבן הצעיר שיבוא לקחת אותם במעלית לדירה, בעוד אני אצא לחנות באשר אמצא.

אחרי כל הדברים האלה אני באה בשעריה של הדירה של חמותי העמוסה מפה לפה בילדים של גיסי, בגיסתי, בילדים שלי שהגיעו בהרכב חסר אך מכובד. בתוך כל הרעש אני מספיקה לשמוע את אבי שקלט אותי נכנסת אומר לחמותי בנימת הקלה: הנה היא! אמרתי לך שהיא בדרך, ומבינה שחמותי חששה לרגע שאותיר אותם מאחור ואברח. מודה שהמחשבה בהחלט חלפה בראשי, אבל נדחתה על הסף. אני ילדה גדולה. וגם רעבה מאוד בשלב הזה.

חמותי מפצירה בי למלא צלחת עבור ההורים. אני מביטה בשולחן העמוס ולבי נופל בקרבי. בלילה ההוא חמותי מחליטה לדלג על שלב ארוחת הערב ולעבור ישירות למתוקים. כמיטב המסורת יש שם סופגניות עגולות ממולאות בריבת חלב עד להתפקע, וגם ספינג'ים ספוגי שמן ובזוקי אבקת סוכר. יש שם עוגות קוקוס ועוגיות מפודרות. חמותי אופה כשם שהיא מבשלת: עם כל הלב, תוך התייחסות למתכון כאל המלצה בלבד ועם הרבה תוספת שמן. היחס שלה לסוכר הוא כמו למצוות: כל המרבה הרי זה משובח. העוגות שלה מתוקות עד בחילה, דביקות, ובלתי אכילות למי שעבר את גיל 3. בצהלה רבתי היא פותחת את המקרר ושולפת עוגת יומולדת לגיסי, שמלאו לו יובל שנים באותו ערב. עוגת טורט שוקולד עם שכבה עבה של ריבת תות מצופה קצפת מסולסלת, שיצאה הישר ממדור התפריטים של 'לאישה' משנות השבעים. היא שמה בידי שתי צלחות גדושות שאותן אני מעבירה להורים.

כשאני מחזירה את ההורים הביתה, לאבא כואבת הבטן. אנחנו בקושי מספיקים להגיע לשירותים כשהוא קורס שם. אני מזעיקה את אחותי, לא ממש יודעת מה עושים ואיך אני מוחקת את התמונה הזו מהזיכרון. מה הוא אכל? היא שואלת, ומניעה את ראשה כלא מאמינה. מי מזמין אנשים מבוגרים בשבע בערב ונותן להם רק ממתקים ועוגות? היא שואלת, תוך שהיא מארגנת לאבא שלי בגדים להחלפה. אבא לא אמר לי מילה, אני אומרת, אכולת חרטה. הוא אוהב מתוק, היא מסבירה לי, אבל אסור לו.

חמותי אורזת את שארית העוגות והממתקים בחבילות ומפזרת בין הילדים והנכדים. קחי, היא מפצירה בי ואני מגיבה כמעט באלימות. אין מי שיאכל אצלנו את זה, אני מתיזה, בולעת את המשפט הבא שעולה בי שהיה מגלה לה שכל העוגות שהיא הביאה לנו לאורך השנים נזרקו לפח בשלמותן, על הציפוי והסוכריות והקצפת שעליהן. אני והשותף מסיעים את התאומים ואת אביהם הביתה. אנחנו רבים בדרך, ונוכחות הבן ותאומיו לא ממתנת את הדברים.

כשאנחנו מגיעים סוף סוף הביתה אני נזכרת שלא אכלתי דבר. אני פותחת את המקרר ומחסלת חצי פשטידת תרד. כשהבטן המקרקרת שלי נרגעת אני חושבת שדווקא יפה שהוא עמד לצידה וסינגר עליה. שאין כאן מלחמה ולו מן הסיבה הפשוטה שאני לא משתתפת בה. שאם זו תחרות הרי שניצחתי מזמן, בעיניים עצומות ועם שתי ידי קשורות מאחור, לפעמים עם שתי רגליים קשורות גם כן. אני נדה בראשי על עצמי. כיצד יתכן שעם כל השנים שעברו והשינויים שעברנו אנחנו והקרובים לנו, עדיין הכלל – שהנושא העיקרי עליו רבים בני זוג קשור לבני משפחות המוצא שלהם – תקף לגבי.

 Cracked Marble Face.  Sphinx,  La Carmina at Metairie, New Orleans cemetery

מישהו בי ילד, מישהו בי סב (א' חלפי)*

(ותודה לצ', שהזכירה לי את השיר הנפלא הזה)

הנכדה הגדולה עומדת על שרפרף ליד הכיריים, השיער שלה מקפצץ בתלתלים על
גבה, האף הקטן רוטט מול האדים, והיא עוזרת לי לערבב בכף את סיר פודינג הוניל
שיישפך רותח לתבניות, יתגבש במקרר וייאכל קר, הפוך על צלחת למחרת, בשבת בבוקר. שרפרף העץ שעליו היא עומדת הוא מקום עמידתו הקבועה של אחיה הצעיר, בן שנתיים וחצי, שאוהב לבשל עם השותף. סבא מכה בשום ככה ככה, הוא מראה לי את התנועה של היד האוחזת בסכין רחבת הלהב ומועכת את שיני השום ומוציאה אותו מקליפתו. הקטן הוא זה שפוסק על מאכלים וחומרי גלם 'ריח טוב', או 'ריח לא טוב'. הוא מבקש לעלות אף הוא על השרפרף האדום, 'שלו'. זה צפוף אבל אפשרי. אלא שהנכדה פוצחת בקינה אינסופית: 'זה לא פיר! זה לא פיר, זה
לא פיר, זה לא פיר! זה לא פיר, זה לא פיר, זה לא פיר זה לא פיר, זה לא פיר, זה לא
פיר!…' ואני מרגישה את גל הכעס עולה בי. לא סתם קוראים לזה חרון אף, כי זה מדגדג
לי באף, מבקש לצאת בקיטור גדול החוצה. כבר קדם לכל זה ריב בינה ובין אחותה הצעירה,
כשהן ביקשו להבין מה זה מספר זוגי. מספר זוגי זה מספר שאפשר לחלק לשניים, מסביר
להם השותף, למשל, נניח שיש לך שתי סוכריות, הוא אומר לגדולה. איזה סוכריות? היא
מיד מבקשת לדעת. טופי, השותף משתף פעולה. ואת רוצה לחלק אותן שווה בשווה בינך ובין
אחותך. 'לוקחים סכין', אומרת הגדולה. לא, מסביר השותף, בלי סכין. אה, אומרת
הגדולה, כל אחת מקבלת סוכריה אחת. יפה, ואם יש לכן 6 סוכריות? לוקחים סכין, חוזרת
הגדולה. לא! בלי לחתוך. בשלב הזה אני נותנת להן 6 סוכריות דמיוניות לחלק ביניהן. הגדולה
מיד מתלוננת: היי, היא נתנה לי רק אחת! ואחותה מתגוננת: לא נכון, נתתי לה שתיים! כשהבנות
רבות על סוכריות וירטואליות זה הזמן להציע לגדולה לעזור לי להכין את מעדן פודינג הוניל
המבושל.

אמא שלהן בהריון. כשהיא תלד את הילדה הרביעית, יפרידו בדיוק שש שנים
בין הקטנה ובין הגדולה. אז בשבת היא והאיש שלה והבטן ההריונית נוסעים לנופש ושלשת
הילדים אצלנו מיום שישי עד יום ראשון בצהרים. ובינתיים אנחנו מתרגלים מחדש להמולה
של רגליים קטנות טופפות בין החדרים, לפשיטה של הבנות על מגרת הצעיפים שלי שהופכים
לשיער הארוך של רפונזל על ראשן המתולתל, לקולות של 'היא לקחה לי', 'בואי תנגבי לי'
מחדר השירותים, ו'יש לי חלומות רעים' בקול קטן ומפוחד בשתיים בלילה. וגם הם
מתרגלים מחדש לבית שבו גרו שנה שלמה. הגדולות הופכות את ארגז הפליימוביל, צוהלות
כשהן מוצאות את האפרוחים הצהובים הקטנים, את הדמויות המוכרות. הקטן נעמד באמצע
הסלון ומכריז: אמא ואבא עזבו אותנו.

לשרשרת 'זה לא פיר' מתבכיינת אני לא מוכנה להתרגל. אני נושמת עמוק.
תקשיבי, אני מציעה הסכם לגדולה: את לא תגידי 'זה לא פייר', ואני אתן לך ללקק את
הסיר של הפודינג. היא משתתקת, שוקלת את ההצעה. לא משנה שממילא הייתי נותנת לה
ללקק, היא לא יודעת את זה. אפשר להגיד 'זה לא הוגן?' היא מנסה את מזלה. לא, אני
פוסקת. זה אותו דבר. עד מתי, היא מתמקחת. עד שההורים שלך יגיעו. כשהם יגיעו תוכלי
להגיד 'זה לא פיר' כמה שתרצי. היא ילדה רצינית ושוקלת היטב את ההסכם שעליו היא
אמורה להתחייב. הריח של פודינג הוניל פושט בחלל המטבח, מדגדג לה את הנחיריים. טוב,
בסדר. היא מסכימה. למרות שזה לא פ…' ומיד היא תופסת את עצמה וצוחקת.

הנכדה הגדולה חדה לנו חידות. מה הנוזל של העץ? היא פותחת. שרף? אני
מנסה? לא! היא צוהלת. גשם! פרווה של איזו חיה הכי רכה? זו השאלה הבאה. אני מביטה
בשותף, הוא מחזיר לי מבט. ארנבת? סנאי? גור חתולים? לא! לא ולא! גור אריות, היא
פוסקת. למה? אני שואלת. כי כשהיינו בגן החיות, נתנו לנו ללטף גור אריה, ואמרו לנו
שזו הפרווה הכי רכה. אי אפשר להתווכח עם ההיגיון שלה. היא מישירה אלינו מבט,
ואומרת: אתם לא כל כך חכמים כמו שאתם חושבים.

עכשיו תורי לחוד לך חידה, אני מציעה: מה מתוק מדבש ומה עז מארי? היא
חושבת דקה ושתיים. אני, היא משיבה. אהבה, אני מספקת לה את התשובה, מחבקת אותה,
ואומרת, אבל גם התשובה שלך נכונה.

Alicia Savage, Head in the Clouds

פחות מזה על ילדי בית הספר*

*יהודה עמיחי

המייל הראשון שמגיע אלי צנוע וחביב. כותרתו 'בקשה להצטרף לשיעור'
והכותב מציג את עצמו בשמו ומעיד שהוא 'שומע חופשי'. אבקש לקבל את רשותך להשתתף
בשיעור שלך, הוא כותב, אשמח אם תתני לי אישור, חג שמח. זהו שיעור
מצומצם, תרגיל, מעין סדנה, והדינמיקה הפנימית בין התלמידים יוצרת את ההבדל בין
חווייה לימודית רגילה למדהימה. אני מתנצלת. השיעור הזה אינו מתאים לשומעים
חופשיים. אתה מוזמן להצטרף לשיעור המבוא שלי, שם זו 'הצגה' ויש שומעים חופשיים
רבים. הכותב חוזר אלי. מתנצל על הנדנוד. מעיד על עצמו שהוא מוכן להשתתף בדיונים,
אבל אינו בטוח שיתרום להם או שיהיה יצירתי דיו. בכל זאת ישמח לבוא אם לא יתפוס את מקומו של סטודנט 'אמיתי'. הוא מסיים בכך שיקבל סירוב בהבנה, ואני אכן מסרבת, עם
צביטה קטנה בלב. חמוד, אבל לא בבית ספרנו.

המייל השני בעל כותרת דומה, אבל כתוב בנימה אחרת לגמרי. גם הוא מבקש
להשתתף כשומע חופשי באותו שיעור. במקרה הזה המבקש פונה אלי בתארי המלא, מציין את
עברו האקדמי, מתי קיבל דוקטורט, מאיזה מוסד, באיזה תחום, היכן עסק במחקר, אילו
קורסים לימד בעבר (ועדיין מלמד), וכן את העובדה שהשתתף בקורסים אחרים בהנאה רבה מאז
פרש לגמלאות. חסרה רק רשימת פירסומים לקורות החיים שלו. אני מנסה להבין מדוע המייל
שלו מעצבן אותי, כי הוא מעצבן. אולי כי הנימה נקראת לי מתנשאת. כביכול הוא 'בחר'
בי ואני צריכה להיות אסירת תודה על כך. אני מנערת את הראש. זה אני, לא הוא, אני
כבר יודעת, אבל אני מסרבת גם לו. בנימוס רב, כמובן. בכל זאת הסירוב הזה נכתב בקלות רבה יותר, אפילו בהקלה.

בעבר לא סירבתי לבקשות להצטרף לשיעורים שלי. לכל היותר הייתי משוחחת
עם השומעים החופשיים בשיעור הראשון ומטילה עליהם להכין את השיעורים כמו כולם. אין
ארוחות חינם, ואם אתם רוצים לשבת בקורס עליכם לקרוא ולהכין אותו, ואף להיות מוכנים
להשתתף. היו ביניהם אנשים נהדרים, ונהדרים פחות. אחת מהשומעות החופשיות המשיכה
למ"א מלא כתלמידה מן המניין. אישה חריפה מאוד. השבוע שוחחתי איתה, והיא תמשיך
לדוקטורט אצלי. היא דיברה איתי על אפשרות לעזרה בקריאה, כי הראייה שלה נחלשת בשנים
האחרונות והעיניים שלה מתעייפות אחרי קריאה של שעה. היא בת 85.

פעם ישבתי בקורס-סדנה של הכוהנת הגדולה. היא נכנסה לחדר וספרה לזוועתה
למעלה מ-35 תלמידים. 'כל מי שלא חייב להיות כאן, שיצא' היה המשפט הראשון שלה. היא
עברה תלמיד תלמיד, בוררת את המוץ מן הבר. מהכיתה עפו בזה אחר זה שומעים חופשיים. תלמידים מחוגים אחרים מצאו אף הם עצמם מעברה השני של הדלת. יצאו אנשים שהכירו אותה ובאו לשמוע אותה באוניברסיטה. היא אפילו סילקה פרופסור בגימלאות מאוד מפורסמת, שלימדה אותה בעבר בקורס שפה כלשהי, שבאה לשמוע אותה אחרי הפרישה. היא התנצלה, אבל לא ויתרה. אין חריגים. הקורס ההוא היה אחד הטובים ביותר שלה.

Simon Evans, Everything I Have

הצב-לא-צב, או mock turtle soup

אני מקבלת תזכורת במייל גוער מהספריה: הספר הזה שאצלך מוזמן. אנא
השיבי אותו. כל איחור יגרור קנס ושאר איומים שספרנים הכתיבו למחבר התוכנה. בדרך
כלל הספרים שאצלי מתארכים אוטומטית, ויכולים להישאר אצלי חודש/ים, אפילו שנים, עד
שמגיעה הודעה שכזו, בבחינת נעיצת מרפק בצלע. אני יודעת ששאלתי את הספר, והשתמשתי
בו למאמר שכבר מסרתי מזמן. אני עושה חיפוש בחדרי שבאוניברסיטה, על השולחן, במדפים.
אני עושה חיפוש בבית, ליד המיטה, על המדפים, על השולחנות. אפילו בחדר הילדים
חיפשתי, בין 'איה פלוטו' לספר המומינים. אין.

באחת הפינות המאובקות של זכרוני אני יודעת שהחזרתי את הספר. זו איננה
ודאות מוחלטת, אני לא בטוחה ברמה של הצהרה בשבועה, אבל הנוירונים מסמנים לי שאני
לא מוצאת את הספר כי החזרתי אותו. הבעיה היא שאין לי שום הוכחה לכך. כשמחזירים ספר
לספריה מניחים אותו בארגז של ספרים מוחזרים, ואין קבלה או הוכחה שהוא הוחזר. כבר
קרה לי בעבר שהיה ספר שדרשו ממני להחזיר, אבל זכרתי שכבר החזרתי. ואחרי ויכוח ארוך
שלחו לי הודעה שהספריה איתרה ספר דומה יד שניה במחיר מציאה, ושעלי לשלם כך וכך
שקלים, ושאגיד תודה שלא קונסים אותי. מכיוון שהסכום לא היה גבוה, העדפתי לשלם
ולגמור את העניין.

הפעם אני עושה חיפוש במייל הנכנס ומוצאת את הודעת הדרישה של אותו ספר
עצמו שכעת הם מבקשים אותו. מלפני שנה וחצי. זהו האקדח המעשן שאותו אני מחפשת. ביום
חם במיוחד אני מדפיסה את שתי הדרישות, הישנה והחדשה, ושמה פעמי אל עבר הספריה.
כשאני מרגישה שהמערכת דפקה אותי עולה בי כמו לבה רותחת מכפות הרגליים, ממלאת את
חלל הבטן והחזה, מבעבעת בי בועות שחורות ורעות, הקיטור ממלא לי את הראש ברעש, מחפש
מוצא. לא, אני אומרת לסטודנט הצעיר שמרוויח שכר סטודנטים מינימאלי בקבלה. אתה לא
יכול לעזור לי. אני צריכה את האחראית. אני מלאה בחרון אף והצדקה עצמית, ולשום
סטודנט לא מגיע לשמוע אותי במצב הזה. מהחדרים הפנימיים יוצאות אלי שתי נשים, ואני
מבררת מה תפקידן ושהוא מספיק בכיר: איך אני יכולה להוכיח שהחזרתי ספר! ואיזה מזל
ששמרתי לגמרי במקרה את המייל ההוא (מנפנפת בדפים שבידי ודוחפת אותם לעברן)! וכבר
שילמתי פעם אחת על ספר שהחזרתי! אני לא ארגע עד שתודיעו לאנשים בכל פעם כשספר
מוחזר, אפילו אם זו הודעה אלקטרונית בלבד!

אחרי נפנוף הדפים ושחרור הקיטור, אחרי שהן טוענות בשפה רפה שיבדקו איך
זה קרה, ובעוד שבועיים נכנסת מערכת אוטומטית חדשה, ואולי באמת צריך לשלוח 'קבלות'
וירטואליות, אני יוצאת מהספריה, נותנת לכל הזעם הקדוש הזה קצת להרגע. יש בזה גם כיף.

כשהייתי מדריכה בבית ספר שדה, רינה היתה המדריכה של המדריכות. אישה
מבוגרת, בגיל של ההורים שלי, שעבדה איתנו על שיטות הדרכה ומה עושים עם ילדים שלא
מבינים למה צריך ללכת בחום הזה בחוץ, בין קוצים ואבנים. היו לה עיניים כחולות
עמוקות נטועות בפנים שזופות ומבט של צב זקן וחכם. בקיץ, כשלא היו קייטנות, הציבו
אותנו לעבוד באכסניה, להגיש אוכל, לשטוף כלים, לנקות שירותים. אני כמו גרוזיני, לא
מנקה שירותים. נמלאתי חרון אף. כתבתי מכתב מנומק: לא בשביל זה הצבא נותן מורות
חיילות לבית ספר שדה. תנו לי להדריך. ובימים שאין הדרכה תנו לי להכין הדרכה. תנו
לי לעבוד בחדר אוספים או בספריה של בית ספר שדה. אבל לנקות שירותים אני מסרבת.

הזעיקו את רינה במיוחד בשבילי. בואי, תלכי איתי, היא הציעה לי. פסענו
ביחד, הצב הזקן ואני, לכיוון השער. היא שמעה את כל הזעם הצדקני ואולי המוצדק שלי,
נתנה לי להוציא קיטור. ואז אמרה: אם כך את מרגישה, אז תעזבי. אני זוכרת את הרעש
הזה 'פסססססססס' של כל האוויר שיוצא לי מהבלון. כמו כשפותחים את המכסה של סיר לחץ,
וכל האדים הסוערים עוזבים את הסיר בבת אחת. ברור שלא עזבתי. ניקיתי שירותים. אלא מה.

The Wimp, Abbey Mccullough, 2012