כתוב לי על המצח

היא ניגשת לומר לי שלום. זו אחת הסיבות שבגללן אני פחות אוהבת לשבת ולכתוב בספרייה, התגלמות כל מה שרע באופן ספייס עוד מלפני שהמונח היה קיים, אולם גבה-תקרה שבו איש איש ישוב אל שולחן משותף לקוראים רבים נוספים, כל אחד גוחן אל מחשבו אבל מודע היטב לכך שכל תנועה שלו חשופה לכולם. לכן אני מעדיפה גם שלא לדבר באולם הקריאה, להמנע מהמבטים מזרי האימה של קוראים אחרים שהלחישה שלה קטעה את חוט מחשבתם, ומהשששש הארסי של המשתמשים הכבדים יותר, אלה שיש להם מקום קבוע רק מעצם ההתמדה. אני מכירה כמעט את כל הדיירים של הספרייה. בדרך כלל אני חולפת במהרה על פני החוקר מחו"ל שהגיש מועמדות למחלקה שלי ולא התקבל וכעת בא לכאן לשבתון, מנידה בראשי לתלמיד-הדוקטורט שלי, מבקשת להתעלם מהנזיר הצרפתי הקרח שסיפר לי פעם על הטרדה שהטריד אותו אחד המורים, ושמה פעמי לדוכן הספרנים לבקש את ערימת הספרים שהזמנתי שהם שומרים עבורי. אבל היא ניגשת אלי לומר שלום, חיוך רחב על פניה.

נקרא לה תמר. תמר למדה איתי לתואר הראשון ולתואר השני. מעולם לא היינו חברות, אבל מתוקף הנסיבות והשיעורים המשותפים זו היכרות ארוכת שנים. 'בואי נדבר בחוץ' אני מציעה, כי כבר אנשים יורים בי מבטים קפוצי שפתיים. 'יודעת מה?' היא מציעה, 'בואי נצא לסיבוב, נחלץ קצת את העצמות'. האמת היא שזו הצעה מפתה, כי העורף הנוקשה שלי מאותת שאכן הגיע זמן הפסקה וחילוץ איברים מהישיבה הממושכת מול המסך והקריאה באותיות קטנטנות באגדי מאמרים במשך שעות. אני מלקטת את המעיל מגב הכיסא וחוברת לתמר בכניסה לספריה. אנחנו פוסעות יחדיו והיא מעדכנת אותי במצבה. בזמנו היא חשבה להמשיך למסלול המחקרי. היא לא מספרת למה היא הפסיקה אז, מדלגת בפאסט פורוורד קדימה לעכשיו, היא סיימה כעת דוקטורט באוניברסיטה אחרת, בתחום אחר. אני שומעת ממנה רק כמה טוב לה היכן שהיא נמצאת כעת, מלמדת במכללה, עוסקת בהוראה ובמה שהיא אוהבת. אני לא מפריעה את רצף הדיבור השוטף שלה, נזכרת למה גם אז לא התחברנו. לפי דבריה תמר היא תמיד הטובה ביותר, הדבר הבא, והיא לא משאירה רווחים. בתום הסיבוב אני מזמינה אותה לבוא לסמינר החוגי, קודש הקודשים של החוג שלנו. אין בכך ממילא דבר מיוחד, כי הפורום פתוח לחוקרים, והיא כעת סיימה את הדוקטורט ואיש לא ירים גבות. אנחנו נפרדות אישה לכיסאה באולם הקריאה, ואני חשה היטב את חוסר הנוחות הזו שמתחשרת לה בבטן שלי, כדור הולך וגדל מהרגע שניגשה אלי, שרק אני מודעת אליו.

לטל יש פנים עדינים, חיוך נעים ועיניים גדולות, ואיתו קבעתי פגישה מראש. אנחנו יושבים בפינת ישיבה קטנה בקומת הכניסה, והוא מתייעץ איתי לגבי תוכנית הלימודים. טל איננו שמו האמיתי. קוראים לו אבטליון או גדליה או שם חרדי אחר, וכשהוא השיל מעל גופו את החליפה והכיפה הוא החליף גם את שמו לכינוי קצר וקליט. לא שטל מסתיר את מוצאו החרדי. אדרבה. טל מאגד סביבו הרבה מהחרדים לשעבר שבאים לאוניברסיטה, חסרי אנגלית והשכלה כללית בסיסית, עוזר להם ונעזר בהם. טל מבקש הארכה למועד הגשת העבודה. 'אני קצת בדיכאון', הוא מודה בפני. אני יודעת שהמשפחה החרדית שלו דווקא לא סגרה בפניו את הדלת אחרי שהוריד את הכיפה. שהוא מגיע כל שבת לארוחה המשפחתית, שהוא בקשר עם אחיו ואחיותיו המרובים. הוא מאוד אוהב את הוריו, ומשוחח איתם ארוכות. 'לפני שלושה שבועות נפגשתי עם אבא שלי ויצאתי רשמית מן הארון. אבא שלי פשוט קם והלך באמצע השיחה. מאז לא הייתי בבית. אני יודע שהוא לא אמר דבר לאמא שלי, וזה נותן לי תקווה. בית פטריארכלי, הוא יכול להחליט שאסור לי לבוא הביתה יותר. לקרוע עלי קריעה. הוא יודע על הנטייה שלי מגיל צעיר. כבר כשהייתי בן 16 שלחו אותי לשיחות המרה.' אני מרימה גבה. 'דווקא נהניתי מהן', מודה טל. 'בלי קשר להמרה היה לי מקום משלי שבו יכולתי לדבר עם בעל מקצוע. זה עשה לי טוב' הוא מחייך. אחרי המפגש הקטוע עם אבא שלו שכב טל שלושה שבועות במיטה ולא יצא ממנה. כעת הוא מתחיל להתאושש. 'אני מבין כמה קשה לאבא שלי לקבל את העובדה שהבן שלו לא רק דחה את הדת אלא הוא גם גיי, אבל את לא מבינה כמה זה טוב לא לשקר', הוא מחייך אלי. 'זה לקחת את הכוח בחזרה לידיים שלי.' אני דווקא מבינה לגמרי. אני מאשרת לו להגיש את העבודה באיחור.

בזמנו, תמר הגישה הצעת מחקר. בגלל שההצעה שלה נגעה בעניינים שאני התמחיתי בהם, הוועדה לתלמידי מחקר שלחה את ההצעה אלי, למרות שהייתי חוקרת צעירה מאוד. זו היתה הצעה גרועה, אבל באמת. לא היו בה שאר רוח, ברק או ניצוץ. חמור מכך, היא גם הייתה כתובה רע מאוד. תמר סיכמה עמדות של מספר חוקרים שאת חלקם לא הבינה עד הסוף, ו'הדביקה' את הסיכומים זה אחר זה. על עבודת הפסיפס הזו כתבתי אז חוות דעת נוראית למדי, שבה הראיתי בפרוטרוט מדוע זו הצעת מחקר בלתי ראויה. אני לא זוכרת את המילים המדויקות שלי (יכולתי לפתוח את הקובץ שעדיין חבוי במעמקי התיקיות במחשב שלי, אבל בחיי שאין לי חשק), אבל אחרי הדברים שלי אף ועדה סבירה לא יכלה לאשר לה את תוכנית המחקר. אני די בטוחה שהיום הייתי כותבת אחרת, פחות חריף, עם יותר רווחים ובלשון פחות פסקנית שאינה משתמעת לשתי פנים, מאפשרת לוועדה מעט יותר מרחב החלטה. אבל הייתי צעירה מאוד וקנאית לתחום. המסלול של תמר לדוקטורט בתחום שלנו נחסם. במשך שנים היא לימדה בבתי ספר וכעת במכללה, והנה פנתה למסלול דוקטורט אחר שקיבל אותה, וכעת גם סיימה אותו. בגילה הנוכחי לא מדובר כמובן באפשרות של מסלול מחקרי אקדמאי, אבל היא תמיד תוכל לחקור ולהשתתף בכנסים. לתמר אין מושג מי חסם בפניה אז את הדרך; מערכת הקריינות של הצעות המחקר אנונימית לגמרי. בכל מפגש איתה אני חובשת מסיכה מחייכת ומתעניינת, אבל חשה במחיר העמדת הפנים בקרביים המתחרקשים, כל פעם מחדש.

exlibris peter Dietzsch
exlibris by Peter Dietzsch for Martina Schulz
מודעות פרסומת

שוב תקופה של גאות בחיי*

לא משנה כמה ניסיון כבר צברתי, בכמה כנסים כבר השתתפתי, באיזה שפות הרציתי ולפני איזה קהל הופעתי – כשמדובר בהופעה ב'מגרש הביתי' שלי, כשאני אמורה לתת הרצאה מדעית ולהציג חידוש מחקרי בקרב העמיתים והתלמידים שלי, אני נלפתת. אני מתייחסת להרצאות בפני מי שהיו המורים שלי ומי שהם תלמידים שלי כיום כמו לסבבי המלחמות של מדינת ישראל: כישלון הוא כתם בל יימחה שיישאר דבוק אליך לדיראון עולם, אי אפשר לכבס או להסיר אותו ממך. מאידך, הצלחה היא נוצה מפוארת בכובע, שמחה גדולה אבל זמנית בלבד, עד ה'עונג' הבא. ואולי כל זה רק נדמה לי, ומדובר יותר במסורת אכזרית של דורות עברו, וכיום הקולגות שלי רחומים יותר? נההה. אני יודעת בדיוק באיזו הנאה הקולגות – הן הדור הקודם, הן הנוכחי – נהנים לנתח באיזמל חד את התקרובת האקדמית המובאת לפניהם, כיצד הם מעירים הערות סרקסטיות על סרחים עודפים של ההרצאה או לחילופין, על פערים בטיעון הלוגי, בורות פעורים שהמרצה פסח עליהם בביטחון המוחלט של אדם המהלך מעדנות על פני האדמה בעוד צועד על חבל דק מתוח על פני תהום.

לפיכך, אני נמנעת ככל יכולתי מהכבוד המפוקפק הזה של הרצאה במוסדנו המכובד. הפעם האחרונה שבה מצאתי את עצמי במעמד הזה היתה כששבתי מהשבתון, הקנס הבלתי נמנע שיש לשלם תמורת ההתנתקות המבורכת מהביצה המקומית.

עשרים שנה ימלאו למותו של מי שהיה המורה של המורים שלי, ואירגון האירוע מוטל לפתחי. והפעם אין חדר בריחה, אין פתח מילוט, אין גלגל הצלה. איך שלא אסתכל על זה הנושא מוביל ישירות אלי, וכך, כשפונה הקולגה בדימוס ומציע לשתף פעולה, נארגן ערב והוא יתן הרצאה אחת ואני אחת, אני מהנהנת בחיוב, ומיד נלפתת.

חשוב לי במיוחד להגיש את הדברים בפורמט המהודק והמדויק ביותר שאני יכולה, כשם שיש הבדל תהומי בין שתיית יין בכוסות פלסטיק, שטעמו קהה אפילו אם הוא בציר משובח ממהדורה מיוחדת, ובין שתייתו בגביעי זכוכית צלולים וקרירים. נושא ההרצאה ברור לי, וגם המחקר כבר נעשה ברובו, ולמעשה כבר נתתי את ההרצאה באנגלית בוינה, בשבוע הקר ביותר של השנה. אבל הלפיתה הזו שאוחזת בי בקרביים מבהירה לי שלא די לתרגם אותה לעברית, אלא דרוש כאן עיבוד ושינוי רציני.  אני צוללת למחקריו של הנפטר שהערב מתקיים לזכרו. עקרונית אני לא רואה טעם להתמקח איתו על המסגרת או על הפרטים. האיש היה גדול בדורו, באמת אחד הענקים, הערות השוליים שלו ממלאות כרכים והרשימות הביבליוגרפיות הן כרך בפני עצמו. בימי חייו, מעיד עליו תלמידו, בעצמו כבר אמריטוס, עיקר גדולתו היתה שהיה פתוח לניתוחים אחרים שלא הסכימו עם דעתו. אני משבצת ציטוטים רלוונטיים מדבריו בהרצאה במקומות שבהם ניתן לצאת מהן למסקנות שלי, ונמנעת מדיון פרטני בנבכי מסקנותיו שעליהן אני חולקת. ועדיין אני זקוקה לקהל חי שעליו אוכל להתאמן ביבש כדי לטעום את המילים יוצאות מפי ופורחות לחלל העולם. כשהן נפגשות עם אוזניים אמיתיות הן מקבלות צורה שונה מזו שהיתה להן כשהן שבויות בתווי המסך או אסורות בדיו המדפסת על גבי דף לבן.

בשבועות מגיעים אלינו לארוחת צהרים הבן הבכור ואשתו, והבן הצעיר וחברתו. אני מבקשת מהם רשות לקנח בהרצאה, שאותה קוטעים פעם אחר פעם השותף והבן הבכור. הם מעירים הערות זהות: הדברים עמוסים, כאן הלכתי לאיבוד, כאן נתת יותר מדי דוגמאות. הבן, שעוסק בתקשורת שואל: אני יכול לערוך לך את הדברים? והשותף מהנהן בהסכמה. הבכור הוא העתק מדויק של השותף, חושב כמוהו, מרדן ועקשן כמוהו, יצירתי כמוהו. ביקורת צודקת, אבל הקונטקסט, הקונטקסט. אני מנסה להסביר שזו איננה הרצאה של TED של זיקוקים בלתי פוסקים לציבור הכללי, אלא הרצאה מקצועית של חצי שעה לציבור הכי אינסיידר שיש, שיודע על מה אני מדברת. כשאני מלווה לדלת את הבן הצעיר ואת חברתו, בעצמה בת של שני פרופסורים, היא אומרת לי: אני מבינה אותך. הרצאה טובה.

אני חוזרת לשולחן השירטוטים. זוכרת את הביקורת ומשתדלת שלא לאבד את החוט המקשר. הפרטים שבונים את הטיעון אינם סרח עודף, משקל יתר שצריך להוריד, אלא חלק בלתי נפרד מהדרך שבה אני מבקשת לקחת את השומעים. בכל זאת אולי אפשר לוותר על העיקוף הזה כאן, ואולי עדיף שלא לקרוא את הטקסט הזה שם. אני צריכה מיקוד, אני צריכה שיהיו איתי פה ולא ילכו לשם.

בערב עצמו אני מקבלת בברכה את הכהנת הגדולה שתהיה יושבת ראש של הערב. היא כמובן בוחנת את לבושי ומעירה משהו על כך שזו חולצה יוצאת דופן, ושהיא לא ראתה אותה עד עכשיו. אני מחייכת. לא הבנתי אם אהבת או לא, אני אומרת לה, והיא עונה, עוד לא החלטתי. אני מעריכה את העובדה שהיא מבינה שלומר לי ישירות שהיא שונאת את החולצה שלי זה לא הדבר הכי נכון לעשות רגע לפני ההרצאה שלי.

היתרון הגדול ביותר בהרצאה במגרש הבית הוא שאת יודעת בדיוק איך ההרצאה התקבלה. את לא צריכה לפענח סימנים, להבין מסרים בין השורות. את ילידית, דוברת השפה, ויכולה לדעת לפי שפת הגוף, לפי אמירה כזו או אחרת, לפי משך מחיאות הכפיים וחוזקן מה חשבו על הדברים שלך. ואני יודעת שאהבו. המשפטים שלי הם זרמי חשמל תלויים מעל ראשי המאזינים, מוזיקה חדשה שעוטפת אותם, מציעה להם שינוי של נקודת מבט. בדרך כשאני מסיעה את הכהנת הגדולה הביתה היא אומרת לי: ההרצאה שלך היתה מצוינת. עמוסה מדי, אבל מצוינת. התגובות באותו ערב ולמחרת מאנשים שלא חייבים להגיב כלל מאשרות שהיה טוב; מעניין.

בווטסאפ המשפחתי אני מספרת על התגובות החיוביות. השותף מבהיר: "בחג השבועות אמא הקריאה את טיוטת ההרצאה בפורום המשפחתי. הפידבק שלנו היה לא מאוד מעודד, אבל אתמול היתה ההרצאה עצמה ואמא חזרה זורחת כי קיבלה מלא פידבקים חיוביים (בזכות הביקורת הבונה שלנו, אבל אנחנו רגילים שלא מפרגנים לנו על חדות האבחון)." אני מחייכת. עד העונג הבא.

*ענבל פרלמוטר, המכשפות, עד העונג הבא

 

את אותם הדברים, אבל לאט

העורך של כתב העת היוקרתי מחזיר לי את המאמר שילדתי באהבה רבה, שהגשתי
עם המון תקוות. בעיני הוא מאמר חשוב, שמציע לארגן את העובדות מנקודת מבט חדשנית, בעיטה במוסכמות, כמו שאני אוהבת. אבל זה כמובן, בעיני, ה'הורה' של המאמר. כמו כל הורה יש
לי שטח מת וחוסר מודעות למגרעות של ה'ילדים' שלי. המכתב שלו פותח בנימוס רב, ומודה לי על שבחרתי בכתב העם שלהם. אני נאחזת בשורה התחתונה: המאמר התקבל. אבל. המכתב רווי
רשימת סעיפים ותתי סעיפים, שאלות ובקשות. את הסעיפים אני מחלקת לשלושה חלקים: יש
את אלה שנופלים תחת קטגורית ה'פפפפףףףףף' המזלזל שלי. אלה טענות ומענות שנובעות
מקטנוניות וחוסר הבנה. התיקון הנדרש הוא לשנמך את הכתיבה ולרווח אותה, שתתאים לקוראים
פחות מתוחכמים שמתחזים לידענים. קלי קלות. הקטגוריה השניה היא של תיקונים מהותיים
יותר, שמתייחסים לעצם העניין. במאמר הזה הפתרון אף הוא קל: אם אמחק סעיף שלם במאמר
שנשען על תחום מחקרי 'שכן', אמנע מבורות ומהמורות שכנראה אכן נפלתי בהם. זה לא באמת
ישפיע על הטיעון העיקרי. ואז ישנן הערות מקטגוריה ג': רשימה שהעורך מציין של
פריטים ביבליוגרפיים ש'אולי' יתרמו לי לנושא. אני מקמטת את המצח. זו כבר מכה מתחת
לחגורה שרומזת שחתכתי פינות. אבל אני משריינת לי זמן ספריה, ומתחילה לעבור על
הרשימה. ככל שהקריאה מתקדמת הקמט במצח מתעמק והגבות עולות מעלה. העורך ציין סידרה
של קבצי מאמרים, שרובם הגדול לא רלוונטי ולא לעניין. פה ושם אני מוסיפה פריט
ביבליוגרפי, לא ממש הכרחי, אבל  הוא היה ברשימה. אני מרגישה "ליד" כמו שצדי צרפתי אומר, משהו חומק מפני ואני לא בדיוק יודעת מה. לא יתכן שזה מה שהפריע לקריין. ואז אני מוצאת אותו, את המטמון שנחבא אל הכלים. וכמו בהתאהבות, אני מזהה את התחושה מיד: זהו מאמר שכתב העורך עצמו, בקובץ מאמרים שגם אני תרמתי לו מאמר, שנבע מכנס שבו השתתפנו יחד. אני נותנת לעצמי מכה מנטלית על קצות האצבעות. לא יפה, הוא ודאי הסיק שהתעלמת ממנו במכוון, ובמקום להגיד לי מפורשות: למה לא ציינת את המאמר שלי ולא התייחסת אליו, שלח אותי במרדף ארוך אחר התשובה הנכונה עם המון מסיחים. בתחושת הקלה אני מוסיפה פיסקה שמתייחסת לטיעון של העורך ושולחת את המאמר מחדש.

המאמר הוא סיפור 'עגול', עם קצוות סגורים. אני מגלה שקיים בי צורך לארגן
לי את חיי בסיפורים מעגליים בהקפים שונים, שיוצאים מנקודה א', מתגברים על מכשולים
בדרך ומגיעים ליעדם, גם אם הסוף הוא לא תמיד 'הפי אנד' ופייד אאוט עם צבעי שקיעה
בשמיים ומוזיקת מעליות. אלא שהחיים שלי כעת דומים יותר לטלנובלה עם סידרה ארוכה של
סיפורים סבוכים בלי סוף נראה לעין, רק התחלה, או אמצע עם טוויסטים מפותלים, עם
עלילה שלעתים חוזרת על עצמה, אבל בלי סוף, טוב או רע.

כזה הוא הסיפור על הדירה של אמא שלי. היא מושכרת כבר שנים לסטודנטים,
נמצאת באזור 'שלי', ולכן הסכמתי להיות זו שמראה אותה כעת לדיירים פוטנציאליים. אני,
שכל חיי גרה בשכירות, נמצאת לראשונה בחיי בצד השני של המתרס. אני עולה לקומה
הראשונה בחדר המדרגות הישן, והוא צפוף ואפלולי מכפי שהוא קבוע בזכרוני. בשבילי זו
הדירה של הלן, הדודה של אמא, שגם נישאה לסבא אחרי מות אחותה, אשתו. לפי הגירסה של
אמא שלי זה היה פתרון נוח ופרקטי לכל הצדדים אחרי מותה של סבתי. ורק דודה הלן
קילקלה את השורה כי החתונה הנכספת לעת זיקנה מילאה עבורה את הרובריקה של 'אישה
נשואה', ואולי גם היתה מאוהבת בגיסה בסתר כל השנים והנה להפתעתה נענו תפילותיה
והתגשמו חלומותיה, וקומתה הקצרה והכפופה משנים של רכינה על מכונת התפירה עבור נשים
אחרות הזדקפה במעט. בעלה הטרי שכבר חצה את גיל 80 נפטר תוך שבועות ספורים, והיא לבדה עברה לגור בדירה בבניין השכן לשלנו. ולמרות שהמטירה עלינו ממתקים וחיוכים מעושים, מעולם לא הענקנו לה את התענוג שבכינוי 'סבתא', רק 'דודה הלן'. אני חושבת על דודה הלן כשאני מראה לשותפים פוטנציאליים את הדירה: זה המטבח של הלן, וכאן היה הסלון שלה. בחדרים עדיין נמצאים ארונות הקיר הישנים, מסתתרים מתחת למעטה של צבע סגול בהיר שנמרח עליהם. מבטי ננעץ בקיר הסלון שבו היה תלוי העתק רישום ממוסגר של גוסטב דורה של משפט שלמה, והאימה של האמא האמיתית של הילד שאוחזת בחרב התליין (איך לא חתכה את ידה?) חלחלה לחלומות הילדה שהייתי. וכאן המרפסת. וכשאנו במרפסת אנו טובלים בירוק של עץ רימונים שצמח וטיפס בעשרות השנים שחלפו והוא כעת סוכך על המרפסת, רימוניו האדומים מבוקעים אך מבטיחים להניב פירות שלמים למי שישקיע ויעטוף אותם בגיל צעיר בנייר חום. אבל
אנחנו גם מישירים מבט אל הבית ליד, הוא בית ילדותי, שעובר כעת תהליך של פינוי
בינוי, והשלד הריק מביט בנו בחזרה, פוער אלינו עשרות עיניים ערומות מהפתחים
והדלתות מסגיר את העובדה שהבית השקט ברחוב הצדדי מועד לרעש בנייה בלתי פוסק בשעות
היום.

אני באה לבית בשעות אחר הצהריים, ובשעות הערב. מראה את הבית לסטודנטים ולסטודנטיות, לזוג לסביות עם ילדים משני הצדדים, לערביה ששואלת באנגלית אם השכנים
לא ידחו אותה. אני מראה לזוגות צעירים שבאים עם תינוקת זעירה במנשא או עם האבא של
האישה, שמנסה להוריד עוד במחיר. מראה את החדרים המוארים שהשותפים הקודמים צבעו צביעה חובבנית, את חדר הכביסה שמוביל גם לפיר איוורור שמחבר בין כל דירות הבית. אני
אומרת לכולם את האמת: בשעות היום יש כאן רעש של בנייה. אבל בערב ובסופי שבוע הרוח
מלטפת את עלי עץ הרימון והבית טובל בירק ובשקט מבורך. די מהר אני לומדת לזהות את אלה
שמתלהבים, שכבר מדמיינים את עצמם בפנים: כאן נשים את שולחן האוכל, וכאן את הספה. ופה
למטה במחסן אפשר להניח את העגלה. אבל אף אחד מהבאים לא סוגר עניין. אחד מגדיל ראש
ומגיע בשעות היום לדבר עם הקבלן של הבית הסמוך ומוסר לנו את הפרטים היבשים:
בחודשיים הקרובים עוד תהיה בנייה כבדה, עם רעשי חפירה ופטישי אוויר, ואחר כך עוד 3
חודשים של מסגרות וגרירות וקולות של פועלים. אני מבקשת מאחותי לשנות את המודעה
שפרסמה בפייסבוק, ולהוסיף הנחה לחצי השנה הראשונה. אני קובעת גל נוסף של ביקורים,
ליום ג'.

ואז מגיעה ההודעה מאחותי: אבא נפל ופתח את הראש. אני צריכה אותך כאן
איתי בחדר מיון, בעיקר בשביל אמא שלא יכולה להשאר לבד. זמן מיון מתנהל ביקום
מקביל. עבור אמא שלי שחיה בלי זיכרון לטווח קצר זו יציאה מהשיגרה, והיא מביטה
בעניין בעוברים ושבים בחדר המיון, ושוקעת בשיחה עם חרדי מזדמן. שברי מילים מגיעות
אלי מהשיח שלהם ביידיש, שפה שאמא שלי מכירה מילדות, אבל מעולם לא שמעתי שהיא דוברת אותה. החרדי ניגש אלינו ומברך את אבא ברפואה שלמה. על מיטת המיון אבא שוכב רועד מקור תחת שמיכת בית החולים, העיניים שלו מרצדות ערומות בלי משקפיים, והוא נראה מבוהל ומובס. על מצחו מתנוססת חבורה גדולה ובמרכזה פעור פצע הארי פוטרי בדוגמת Y  הפוך, כמו הסמל של השלום בלי העיגול. שולחים אותו לסי.טי, ולצילום רנטגן של היד שנפצעה אף היא. כשאנחנו משתחררים משם הערב כבר ירד, ואבא שלי לא מצליח לעמוד על הרגליים. בהודעות הווטסאפ המבקרים בבית להשכרה תוהים היכן אני, הרי תיאמנו. לעזאזל, שכחתי מהעניין. אני כותבת להם הודעה קצרה, מסבירה את הנסיבות, מנסה לתאם ליום ו'. אני נשארת עם ההורים בלילה. אל תנסה להיות גיבור, אני אומרת לאבא שלי, אם צריך לקום תקרא לי. הוא מהנהן, אבל בלילה אני מתעוררת לבד מן הרחשים שהוא ואמא שלי עושים כשהיא מנסה לעזור לו לקום. הגוף של אבא שלי מצומק, והעור שלו יבש ומתקלף, המגע איתו מזכיר לי את מחלת הקשקשת האפורה של סיר ג'ורה מורמונט ממשחקי הכס, לפני שעבר פילינג. אני חושבת שהוא חם. אמא שלי לא יודעת איפה יש מדחום, וחיפוש בארון מעלה שניים, שניהם מדחומי כספית עתיקים, ואבא שלי לא מצליח להחזיק אותו מתחת ללשון היבשה מספיק זמן. הבית כולו כמו בית נכות לחפצים ישנים, מזכרות וסימנים לעבר שמעולם לא חלף.

נחום תקום, אבא שלי, נופל וקם מחדש. איך אתה מרגיש אני שואלת, והוא
עונה 'מצוין' בסרקזם שתמיד אפיין אותו. ביום הבא הוא מתעקש ללכת מן המיטה לחדר
העבודה שלו, לארגן את הזמנת האוכל השבועית באינטרנט. עם ההורים הכל איטי כל כך, סלואו
מושן. הוא פותח את המחשב, מדפיס את ההזמנה של השבוע שעבר, ומעדכן אותה. אני יכולה לקנות עבורכם, אני מציעה, אבל מבינה לגמרי כשהוא דוחה את הצעתי על הסף. הוא נאחז בתפקודים שבהם הוא עוד שולט, ארגון האוכל של שניהם בראשם. הוא שולח אותי למטבח לספור כמה עגבניות נשארו, כמה מלפפונים. את הלימונים הם מאכסנים במגרות של מקרר האמקור הישן עם ידית המתכת הבולטת שנמצא כעת במרפסת של המטבח. שום דבר לא נזרק, ואם הדלת של המקרר שוב לא נסגרת, אבא שלי התקין עליה סוגר מיוחד שמאפשר לסגור אותה מבחוץ. אני מחפשת בארונות סירים להכין ארוחת צהריים. מוצאת את סיר הלחץ הישן, עם הגומיה השחורה, ומחבת עם שקעים קטנים שאני זוכרת את אמא שלי מטגנת בה שניצלים מבשר הודו, כל יום רביעי. בית ההורים שלי הוא כמו אי בזמן, ורק הם שוב אינם הדמויות הסמכותיות שהיו,
אלא זוג קשישים בסוף ימיהם, האחת בלי זיכרון לטווח קצר, והאחר עם תפקוד גופני של ילד. בערב מגיע אחי מהצפון, להחלפת משמרות. אל תהיה גיבור, אני חוזרת ומזכירה לאבי, אבל
יודעת שלמרות שהוא מהנהן, הוא יתעקש לנסות לקום וללכת בעצמו, בלי עזרה.

לא זו בלבד שאני לא יודעת את סופו של הסיפור לפרטיו או את גבולותיו, אני אפילו לא יודעת על מי הסיפור הזה. אולי כמו כל הסיפורים שלי, הוא בעיקר עלי. אבל אני לא יודעת
מה מבין הפרטים הרבים רלוונטי וחשוב, מה רק מתחזה לפרט חשוב ומשמעותי, וסופו להקבר
תחת פרטים אחרים בלי להותיר רושם של ממש. חסרה לי פרספקטיבה. אין לי ניסיון. אני
מגששת בידיים ערומות על קירות חשופים, מחפשת את הפתח, ולא מוצאת. ורק הידיים
נחבלות תוך כדי, מדממות על סדיני ילדות מעומלנים ולבנים.

שלוש מתנות

שבוע לפני הכנס אני משנה את נושא ההרצאה שלי. כבר קרה לי בעבר שהכיוון
שעליו הצהרתי מראש כשנתתי נושא ותמצית קצרה של ההרצאה שעוד לא נולדה השתנה במהלך
העבודה, אבל אז הספיקה הערת ביאור קצרה בפתח דברי כדי להסביר איך בדרך לירושלים
נעצור בשער הגיא. הפעם זו סטייה כל כך רצינית, עד שהנושא שוב אינו רלוונטי. כאילו
אמרתי שאסע לכיוון עזה והנה אני בכביש המהיר לכיוון דמשק. אני מלקה את עצמי
שהסכמתי לתת הרצאה בכנס בינלאומי בתחילת הסמסטר, כשעל שולחני נערמות עבודות
מהסמסטר הקודם, ועוד לא העליתי למחשב את דרישות הקורסים החדשים. אני מתקשרת למארגן הכנס, מתנצלת על שינוי הנושא ברגע האחרון, ושומעת את מילות הניחומים המקובלות ("זה קורה לכולם").

זהו כנס בינלאומי בארץ, ואני מגלה שיושבים שם טובי המוחות בתחום. אחד השואלים בתום ההרצאה הוא מריו, מעין 'רמפול' איטלקי, נמוך ואפור שיער, בעל כרס נוכחת ואף בולבוסי אדמדם. הוא משווה בין הדברים שאמרתי ובין דברים שכתבתי במאמר הראשון שלי, מלפני עשרים שנה. מריו פירסם אותו בכתב העת שהוא עורך, ואני בהלם שהוא זוכר.
אף אחד לא שוכח את המאמר הראשון שלו. כמו כל 'הפעמים הראשונות' זו חוויה שנצרבת
בזיכרון כמכוות אש, כמו הנשיקה הראשונה, כמו הפעם הראשונה שאת שוחה במים העמוקים
בלי ליווי ומגלה שהנה, חצית את הבריכה כולה בלי לבלוע מים ובלי לטבוע. אבל שהעורך
של כתב העת שבו בחרת להגיש את מינחת הביכורים שלך יזכור אותך זו אופרה אחרת לגמרי.
אני מרגישה כמו מי שקיבלה שי בלתי צפוי וכל הגוף שלי מחייך.

אני יושבת ליד מריו בארוחת הערב. מבטו מחפש אחר בקבוק היין. רמת האלכוהול בדם שלי נמוכה מדי, הוא מודה. על השולחן יש בקבוק יין אדום ויין לבן, סגורים, בניסיון לחסוך כמה שקלים, לפי מיטב המסורת הישראלית של אתרי אירוח. אני לוקחת את הבקבוקים ומוצאת נער מחוצ'קן שמחלטר בערבים במקום על תקן של מלצר, והוא פותח עבורי את הבקבוקים. פניו של מריו אורות. את יודעת הוא אומר לי, יש תערוכה בעיר שלי, תבואי, יעניין אותך. אני שואלת מניין הפריטים המוצגים בתערוכה. הוא נוקב בשם, ומביט בי במבט צדי. אני מזהה את המהמורה: השם שהוא מנה הוא שם של איש ולא של מקום. אבל יודעי ח"ן יודעים שהאיש קשור לאתר, והפריטים בתערוכה יהיו מאתר זה. אני מחייכת, אומרת את שם המקום, והניצוץ בעיניים של מריו מאשר שעברתי את הבחינה. עברו עשרים שנה, אבל אנחנו דוברים אותה שפה, אותם קודים סמויים קושרים בינינו.

את יודעת, מגלה לי לי מריו אחרי גביע היין השני, את היית הישראלית השניה שפירסמתי בכתב העת שלי. הראשון הוא האיש החשוב ביותר בתחום, מי שהיה פעם מורה שלי, זה שניהל אצלו בבית את הסמינר המיתולוגי עם התה ועוגת השמרים הריחנית. אני עוקב אחריך מאז, קורא כל מה שפירסמת. גם ההצהרה הזו חסרת תקדים עבורי, מאיש בקליבר שלו. כשמפרסמים מאמר ושולחים אותו על פני המים, אין לך מושג למי הוא יגיע, מי יקרא אותו. האם יכה גלים מיד, או שיישכח בקרן זווית, ואולי הוא מאותם מאמרים שנותרים שקטים בפינה רק כדי להתגלות אחרי זמן מה. אני מרגישה שקיבלתי את המתנה השנייה שלי באותו יום, ושוב הגוף שלי מחייך כולו.

בסוף הערב מריו שואל אותי: האם יתכן שגוגל קורא את המייל שלי? אחרי עשרים שנה שלא
החלפנו מילה, הוא מספר לי, אני משתתף איתך באותו כנס וגם מקבל מייל שמבקש ממני
המלצה עבורך. אף פעם לא פנו אלי מישראל לבקש המלצה, זו הפעם הראשונה, וזה קורה
באותו שבוע ממש. צירוף מקרים? אני מקמטת את מצחי, מנסה להבין מי ביקש ממנו המלצה
עבורי. ודאי! הצעת המחקר שהגשתי בדקה התשעים. ההחלטה למי לתת את קרן המחקר כרוכה
בשליחת בקשות לחוקרים מכל קצוות העולם שיקראו את ההצעות וידרגו אותן. עבור מגיש
ההצעה מדובר בתהליך אנונימי, והנה מריו הסיט את המסך קמעה, וגילה לי טפח. תהיתי אם
יהיה לי זמן לקרוא את הצעת המחקר ולהגיב עליה, הוא מגלה, אבל כעת אני יודע שאחזור
הביתה ואכתוב המלצה זוהרת. החיוך בגוף שלי מגיע לרמה של בועיות צחוק מטורפות.
ואפילו לא שתיתי יין.

GK Sholanke

מה הקשר בין שינוי האקלים לפלסטין?

אני קוראת את הספר של טוביה טננבום 'שקרים שכולם מספרים' על מסעו
בארה"ב ומפגשיו ההזויים עם 'אמריקאים פטריוטים וחופשיים' לכאורה. האיש מצחיק
והספר כולו נקרא קצת כמו גירסה אידישאית של הסרט של בוראט על מסעו ההזוי בארצות הברית. טננבום חושף מה חושבים נוצרים מוסלמים ויהודים אמריקאים, שחורים, לבנים וילידים שפוגשים בו כשהם סבורים שהוא עיתונאי גרמני. טננבום, חרדי ישראלי שהוריד את הכיפה וגר בארה"ב ובגרמניה הופך את הלוויתן הענק הזה, אמריקה, על גבו, ומראה את הנימים הפועמים של הבטן הרכה שלו.

אחת התובנות החוזרות בספר נוגעת בקשר בין שני עניינים שאינם קשורים זה
לזה על פניו: "בשיחותיי עם אנשים בצפון ארה"ב, מצאתי שכמעט כל מי שמאמין
ב'שינוי האקלים' הוא גם בעד פלסטין. מה הקשר בין שינוי האקלים לפלסטין? התשובה
הקצרה: אין קשר. התשובה הארוכה: אין לי שום מושג" (עמ' 213). טננבום גילה
שנושא 'שינוי האקלים' הוא נייר לקמוס תרבותי אמריקאי רב משמעות: "'שינוי
האקלים' קיבל משמעות לגמרי חדשה במלחמת התרבות של היום: או שאתה בעד 'שינוי האקלים'
או שאתה נגד 'שינוי האקלים'. מסיבה עלומה כלשהי ליברלים מאמינים ב'שינוי האקלים'
ושמרנים לא" (עמ' 226).

אני מנסה לחשוב על דוגמאות אחרות של נושאים בלתי קשורים כאלה, אם א'
אז ב' כשהקשר בין א' ובין ב' עקיף וממש לא מובן מאליו. הסיפור הבא עלה מן האוב בהקשר
הזה והוא כרוך בשנת הלימודים השניה שלי באוניברסיטה. אני לא חושבת שזה לגמרי אותו
דבר, אבל הוא מנקר לי בראש ומבקש לצאת לאור, ואני נכנעת לרצון לספר אותו.

באותה שנה כתבתי עבודה סמינריונית, ועליה זכיתי בפרס כלשהו שנקרא על שם איש מת. הפרס הגיע עם תנאי: כדי לזכות בו ממש, כלומר לקבל צ'ק לידיים, עלי לתאם ביקור אצל נותן הפרס, להגיע אליו הביתה ולמסור לו עותק של העבודה, וגם לאכול איתו ארוחת ערב שבמהלכה יספר לי על חיי המת שהפרס נקרא על שמו, ובעיקר על מותו.

משכתי בכתפי. סטודנטית צעירה שמחשבת כל פרוטה, הייתי מוכנה לעשות די הרבה בשביל צ'ק עם סכום כזה, וגם אם ארוחת ערב בבית הפרטי של התורם נשמעה לי מוזרה משהו, התקשרתי לתאם את הביקור. הקול בטלפון היה מבוגר ומרוחק, והוא אפילו נשמע שמח כשאמרתי שאביא איתי את בעלי (המונח שותף עוד לא נולד אז). בימי טרום ווייז עשינו מאמץ להגיע לדירה בבית המשותף בזמן, ובשבע בערב בדיוק דפקנו על דלת הדירה. ישבנו כולנו – הזוג המארח המבוגר והזוג המבקר הצעיר – סביב שולחן עץ ערום, ועל צלחות פלסטיק בצבע תכלת הוגשה ארוחת ערב צנועה: חביתה, סלט, גבינה לבנה, פרוסות לחם שחור. הבאת השותף חובב ההיסטוריה הצבאית השתלמה בגדול, כי המת, מסתבר, נפל על הגנת המולדת בקרבות מלחמת העצמאות, והשותף הכיר את נסיבות הקרב היטב ובאמת התעניין בסיפור. יותר מפרטי המוות בקרב של אחיו של בעל הפרס אני התרשמתי מהכאב שלא קהה, מהאשמה והצער הנוכחים שחרשו תלמים עמוקים בפני האח החי, למרות שחלפו עשרות שנים מאז מות האח במלחמה.

אחרי הארוחה ישבנו בסלון עם כוס תה על גבי כורסאות עץ מרופדות בבד משובץ
חום וצהוב, ובעל הבית שלף חוברת מהמדף. הוא הצביע על רשימת שמות. את חלקם זיהיתי
כחברים בסגל האוניברסיטה שלי. אחרים היו מוכרים לי ממאמרים שכבר קראתי. רואה, אמר
לי. אנחנו לא מעניקים את הפרס כל שנה, כי אין ביכולתנו לעמוד בהוצאה שנתית כזו. זו
רשימת הזוכים בפרס בעבר. כולם זכו בתקנים באוניברסיטה. הוא נטל מידי את העותק של
העבודה שהבאתי עבורו, נעץ בי מבט ואמר: אני מצרף גם את השם שלך לרשימה.

כששבתי משנתיים פוסט דוקטורט בהרוורד לארץ לתקן שחיכה לי נפגשתי
בספריה עם תלמיד בשנה ב'. הוא סיפר לי שאף הוא זכה בפרס הזה, והחלפנו קצת חוויות על
הדירה הקפואה בזמן ועל דייריה. גם הוא התארח אצלם לארוחת ערב ישראלית צנועה ושמע
על האח המת, חייו ונסיבות נפילתו. הבחור הזה היה אחרון הזוכים בפרס. שנה אחר כך
נפטר האח, ועמו הלכה לעולמה הרשימה ויחד איתה נעלם גם הקשר התמוה שלא הכזיב שהבטיח שכל מי שזכה בפרס קיבל בסופו של דבר גם משרת מחקר במוסד אקדאי, סוג של נס בימינו.

לפני שבוע נזכרנו שנינו בפרס ההוא, אני והסטודנט ההוא, כיום קולגה שלי במחלקה.

עליזה אורבך, חיים (מתוך התערוכה במשכן לאמנות עין חרוד)

זה רק אני והדדליין שלי

בשנה שעברה איבדתי אותו עוד בטרם נולד, וכשהתעוררתי מופתעת כולם הביטו
בי בתדהמה – עבר חלף התאריך, הן של הרישום, הן של ההגשה, אין חריגים. עבר עלי אז
גל עכור של האשמה עצמית וכעס, איך קרה הדבר, האם יתכן שאני שמה רגל לעצמי, ולמה?

השנה הכינותי עצמי מראש. נכנסתי לאתר של ההגשות, בדקתי הנחיות, ציינתי
לוחות זמנים. מתי צריך להרשם, מתי צריך להגיש הגשה פנימית, מתי יש למסור את שני העותקים
הקשיחים. והתחלתי לעבוד. לא לחינם אני נמנעת ככל שניתן מהגשת הצעות לקרנות מחקר:
זו עבודה סיזיפית שדורשת זמן רב, שבעיני בא על חשבון זמן הדבר האמיתי, המחקר הטהור.
אבל אם חייבים אז חייבים, ואני נמנעת מהרשת והבלוג, נמנעת מתקשורת לא מחייבת,
נמנעת מביקורים אצל הכוהנת הגדולה, נמנעת. באתר של הקרן מהבהב
שעון הדדליין: עוד שלושה ימים וחמש שעות להגשה; עוד יום ושמונה עשרה שעות.

הרעיונות והמילים מתערבלים לי בראש כשאני מנסה לישון, ואני מוותרת.
שעות הלילה מוגשות תקרובת לדדליין ההולך ומתרגש עלי, והוא מגרש את השדים והערפל, מחדד אותי. במשך היום הדדליין שלי כבר מקבל מימדים מפלצתיים. הוא יושב על פינת שולחני,
רגל על רגל, מציץ קדימה ואחורה בהצעת המחקר, קורא מזווית תוך צמצום העיניים את הכותרות באות שמנה, מגחך קמעה כאומר: נראה אותך נחלצת מהעניין הפעם.

כדי להיות בטוחה שהפעם אני לא מפספסת דבר וממלאת את ההנחיות כשורה אני
מתקשרת למשרד למחקר ופיתוח ומדברת עם נציגה חביבה. כן, היא אומרת לי, את צריכה
להגיש את זה עד השלושה בחודש. אבל יודעת מה, אפשר להגיש עד השישה, כי ממילא זה סוף
שבוע ואף אחד לא יעיין בהצעה עד יום ראשון.

החדר מסתחרר סביבי. את יודעת מה עשית עכשיו? אני שואלת את הקול הנמרץ בשפופרת. הרגע חיסלת סופית את הסיכוי שלי לסיים את ההצעה בזמן. תחשבי כאילו לא אמרתי את זה, היא חוזרת בה מיד. אבל אמרת. מאוחר מדי. נגד עיני הקמות הדדליין המאיים מתרכך וגבולותיו מתמוססים, פניו מתכווצות בעווית נעלבת, והוא מאבד נפח והופך לדף ניר דקיק שמתנופף בחלל החדר ונעלם דרך החריץ שמתחת לדלת. אני מושכת בכתפי וכותבת את הפוסט.

Thomas Saliot, Moped Girl