עונת המלפפונים

יש לי נטייה לספר על הצלחות, ואני ממש מקווה שזו לא המקבילה המילולית לתמונת סלפי פאתטית עם שפתי ברווז מכווצות, אבל אולי זה קצת כן. אני יודעת שבדרך כלל דווקא כישלונות טומנים בחובם הזדמנות ללמידה עצמית, אם מצליחים לבלוע את דמעות האכזבה ולבחון ברצינות מדוע זה קרה. הצלחות הן לרוב מקריות, צומת של נסיבות והזדמנויות, או במילה אחת מזל. זו הסיבה שלרוב גם אי אפשר לנבא הצלחות, או לחקות אותן, וגם אם ההצלחות מנותחות ומפורקות לגורמים וסיבות ובחירות, הלימוד 'על אודות' יכול אולי להסביר אותן בדיעבד, אבל לא ממש לתת כלים לחזור על הצלחות עתידיות או לנבא אותן. אבל משהו במבנה האישיות ה'הכי טוב' שלי, בנטייה הכנראה-מולדת לראות את חצי הכוס המלאה (גם אם היא חצי מלאה רק בגלל שבמקרה השארתי אותה בחוץ וירד גשם), גורם לי לכתוב מחדש את הסיפורים שלי עם סוף טוב. חולה על סוף טוב, גם אם הוא מתמהמה במשך שנים, ואפילו אם זה רק סוף של פרק, ולא של הספר כולו. ואולי בכל זאת אפשר ללמוד משהו מהסיפור הבא, ולבסס דפוס פעילות חדש.

אתמול נפוליאון שולח לי מייל, מבקש להתקשר. נפוליאון איש קטן וכוחני, זה לא מבשר טוב. אבל הנה אני, רגועה כמו מלפפון שעלה ממגרת המקרר, מוכנה לכל. תתקשר, אני כותבת לו, בקיץ כולנו עובדים מהבית או מהספריה, ואני בבית. תתקשר. די מהר מתבררת סיבת השיחה. נפוליאון כועס כי פנו אליו מועמדים אפשריים לתקן שפורסם, והוא לא ידע. לא ידעתי שפורסם תקן, הוא נוזף. למה לא התנהל דיון מחלקתי על פתיחת התקן כמקובל? הוא מוחה. למה בעיתוי הזה? הוא דורש לדעת, ולמה אין בתקן הגדרה מדויקת יותר של תחומי המחקר? למה לא נערך דיון תיאורטי בשאלה מה אנחנו מחפשים, האם חוקר צעיר שזה עתה סיים דוקטורט או חוקר ותיק יותר, והרי אי אפשר למדוד אותם באותם קני מידה. והאם דג הכסף שאמור להצטרף למחלקה ישתתף בדיונים או לא? נפוליאון, אגב, חושב שלא, בנימוק פרוצדוראלי. אבל אני יודעת שזמנו של נפוליאון אוזל. עוד שנים אחדות יפרוש, והוא רוצה להותיר חותם בדמות תקן בצלמו במחלקה, כמו כל הנפוליאונים, כל התימרונים האפשריים ייושמו; כל התותחים הכבדים טעונים, ומוכנים לירי.

אני בודקת במדחום פנימי את הטמפרטורה של המלפפון הפנימי שלי. עדיין קריר ורגוע לגמרי. ברור לי שנפוליאון משתמש פה בשיטותיו הביריוניות כדי להקטין אותי וכדי לאשש את סמכותו. ברור לי שהוא מבקש על הדרך לקדם מועמדים מטעמו, שהתזמון פחות מתאים להם. אבל גם אני לא בדיוק צחה וברה מכל אשמה. בא-רור שלא קיימתי דיון בנושאים הללו. למדתי את הכלל החשוב ביותר בניהול: עדיף להתנצל מאשר לבקש רשות. אבל אני גם לא מעוניינת לפתח את העימות למלחמה גלויה בינינו. אני מסבירה לנפוליאון: דווקא כן נערך דיון מחלקתי על פתיחת התקן. בדיון שנערך על הבאת הדג הכסוף למחלקה דובר על כך שבמקביל יפתח תקן פתוח. זה התקן. בענייני התזמון והתוכן אני מתנצלת. אכן היה צריך להתקיים דיון, אלא שההנהלה הנוכחית בעדנו, ותקן משוחרר לא יוחזר, וההחלטות שלי השאירו את כל האופציות פתוחות. במילים אחרות, אני מודה באחריות ובו זמנית מסבירה שהכל עוד לפנינו. הוא יקבל את הבמה שלו. במהלך השיחה הוא חוזר ונוזף בי, ואני חוזרת ובודקת את הטמפרטורה הפנימית שלי: אני נשארת באזור הירוק, ולא גולשת לאדום. הכל בסדר.

בסוף השיחה אני שואלת את נפוליאון אם הוא יכול להמליץ לי על מרצה לתוכנית אחרת שלי, כי הוא מכיר אותה הכי טוב. נפוליאון נופל בפח המחמאות כמו כולם. נפוליאון מתרכך. נפוליאון מספר לי אנקדוטה מימיו הראשונים בהוראה. אנחנו מנהלים שיחה נורמאלית לגמרי, אפילו צחוק היה שם. לא חשבתי על זה, הוא אומר, אבל תני לי כמה ימים, והקול שלו נינוח ורגוע.

אחרי השיחה שלנו, אני כותבת מייל לכל החברים. אני מתארת את המצב הקיים. אני מתנצלת שלא קיימנו דיון מעמיק מקדים, מבטיחה שעוד נקיים בהמשך. ביני לביני אני מגחכת. המלפפון שבתוכי כבר לא קריר או ירוק. אם תדחקו אותי לפינה אודה שהוא דומה יותר כעת לעגבניה סמוקה. אבל אני מרגישה נפלא, מחודדת, מדויקת. אולי זהו סוד כוח הניהול הנשי. לעשות מה שאני רוצה, ואחר כך להודות באשמה ולהתנצל בפומבי, בלי להרגיש שמשהו נגרע מכבודי, ושכולם יקפצו לי.

rie cramer
(Rie Cramer (1887-1977

הזמן הדרוש לתהליך המושלם

אני יושבת בחצר של בית קפה שכונתי קטן, פונה לשביל הגישה למקום, התיק למרגלותי, הטלפון על השולחן לפני, ממתינה. הגעתי עשר דקות לפני הזמן, ואני ממשטרת את שרירי הפנים, מתאפקת שלא לחייך ורק הלב שלי מפרפר בהתרגשות. עדיין לא, אני מסמנת למלצר, אני מחכה למישהו.

לפני שבע שנים עמדתי בראש המחלקה. הוא סיים אז פוסט-דוקטורט אחד, ועוד אחד, ואני רציתי אותו. רציתי מאוד. הוא צמח אצלנו, ומתאים לנו מאוד. החתיכה החסרה בפאזל המחלקתי. צעיר מבריק וישר, חבר, רגיש ומאוד חכם. תחום ההתמחות שלו ממשיך את דור המורים, אבל גם פורץ דרכים חדשות, והוא מפרסם בבמות חשובות ביותר, שמו כבר הולך לפניו. כבר אז הוא היה גם מורה מחונן. היתה לי תחושה של פספוס, הנה הוא חומק ממני, כמו דג כסוף סנפיר שמחליק מבין אצבעותי, משאיר אחריו שובל ברק מנצנץ. לא רציתי לבזבז זמן. היו שמועות על אוניברסיטה אחרת שרוצה אותו, ולנו היה תקן בצנרת, אבל הוא היה בעתיד. ניגשתי לדיקן, שאלתי מה עושים. אם המחלקה תסכים שהוא האיש, אמר הדיקן, אפשר לפנות. יש מה לעשות.

באותם הימים עוד הייתי ירוקה בענייני מניפולציה ופוליטיקה פנים-אקדמית. מיד כינסתי את חברי המחלקה לישיבה דחופה. הצגתי לפניהם את הנתונים. איכשהו הייתי בטוחה שכולם בעדו, טעות של טירונים. תמיד צריך לקחת בחשבון מניעים זרים, אנשים אחרים שצריך לקדם, אג'נדות אישיות. והכל עטוף כמובן במילים יפות ומשכנעות: 'עדיף לחכות למכרז פתוח'; 'להשאיר את האופציות פתוחות'; 'מי יודע את מי אנחנו מפסידים'. זה נשמע אותנטי ואפילו משכנע אם לא יודעים איזה ענן סמיך של רגשות ואינטרסים מתקדר מאחורי משפטים כמו-ניטראליים ורציונאליים מסוג זה. עוד זוכרת את טעמה המר של ההחמצה, של ההפסד. המהלך לא בשל, וגרוע מזה. הדי הדיון דלפו והגיעו לאזני הבחור, שנפגע עמוקות. הוא קיבל את התקן באוניברסיטה מתחרה, והתחיל שם קריירה מזהירה. אנחנו קיבלנו את המכרז הפתוח שאחרי דיונים ארוכים בתיקים רבים אויש על ידי איש צעיר אחר, לא רע בכלל, אבל הוא לא הדג הכסוף שלי.

זום אין לאתמול. אחרי סבב שוב אני ראש המחלקה, הפעם קוראים לזה 'ראשת'. למחלקה שלנו מגיע עוד תקן, ובגלגול הזה אני הרבה יותר זהירה וגם מחושבת, מקווה לצאת גם צודקת. אני פותחת בסדרת שיחות מסדרון, שולחת גם אחרים לגשש. אני רוצה לקבל את ההסכמה המחלקתית הנדרשת לצוד את הדג בלי דיון, אבל נפוליאון וגם קולגה נוסף מדגישים שהדיון קריטי, למרות ששניהם אומרים שהכסוף לחלוטין מקובל עליהם. הפעם אני לא שואלת את הכסוף דבר מראש, ורק מבקשת מנדט מחברי המחלקה לפנות אליו. אני לא רוצה לערב את הכסוף בתהליך לפני שתהיה לי גושפנקה מחלקתית לתהליך. הספיקה השריטה ההיא שאולי בינתיים הגלידה, אבל השאירה צלקת מכוערת בדג שלי.

לדיון יש דינמיקה משלו, ולא תמיד אפשר לצפות אותה מראש. בתחילתו יש לי רוב רגיל, אבל דרוש יותר מזה כדי להמשיך בתהליך. החברים, נדמה לי, מסרבים לוותר על תחושת הכוח, והרי אלמלא מוראה של מלכות כל הגדול מחברו בולע את חברו, והם כעת גדולים מחבריהם חסרי התקן, מדוע אני גוזלת מהם את טרפם, את עמדת האלוהים הגוזר גורלות שכרוכה במכרז פתוח ומיון תיקי מועמדים. צריך לסיים את הדיון כי נגמר הזמן, ואני מרגישה בצער ששוב חומק מידי הדג הכסוף, והפעם לתמיד כי חלון ההזדמנויות כבר כמעט ונסגר, הוא כבר מכה שורשים בביתו החדש. הישועה באה מכיוון בלתי צפוי. חבר מחלקה מבוגר, שתמיד תייגתי כאוטיסט חברתי, מנסח את השאלה במילים אחרות: האם יש אור ירוק או אור אדום לפנות לכסוף? מדהים מה שעושה מינוח מעט שונה. אחד אחרי השני אני מקבלת אור ירוק מכל החברים. וגם אם למחרת נפוליאון שולח מייל מתחטא ומאשים ('התהליך לא היה נקי') לכל החברים, אני עומדת על שלי. קיבלתי אור ירוק. ותודה לאוטיסט המדומה שהרים לי את כל הכדורים להנחתה. אני מורידה בפניו את הכובע, האיש גאון חברתי באדרת אוטיסטית.

והנה מגיע הכסוף לבית הקפה השכונתי. אנחנו מזמינים קפה ונשנוש ואני מביטה לו בעיניים. היום אני מגשימה חלום, אני אומרת לו. אני משלימה מהלך שהתחלתי לפני שבע שנים. אז לא נסתייע. הפעם אני פונה אליך בשם כל המחלקה, פה אחד (אור ירוק מכולם, חרטות לא נחשבות אני חושבת ולא אומרת), תבוא. הוא עוד צריך לחשוב על זה כמובן, ולהתייעץ עם המשפחה, ולהתמודד עם קצת ייסורי מצפון שכרוכים בנטישת האוניברסיטה שקיבלה אותו אז, אבל הוא כבר ריצה את 'עונשו' בארץ גזרה, הגיע זמנו לחזור לכור מחצבתו. הדג שלי מודה לי בהתרגשות ואני רואה איך הצלקת ההיא מאז כבר לא כואבת. הוא אפילו אומר שהגלות הזו עשתה לו טוב, אפשרה לו לחתוך את חבל הטבור, להתנסות בתרבות אירגונית אחרת, להצמיח כנפיים וגם לפרוס אותן.

אנחנו נפרדים בחיבוק חם. תודה לך, אני אומרת לו. אני לא יודעת מי נרגש יותר, הוא או אני. כמה פעמים בחיים מתאפשר לנו להמשיך תהליך שהתחלנו לפני שבע שנים, להמתין עד לשלב שבו כל הכוכבים מסתדרים במקום. במבט-על ברור לי כעת שהיה כאן סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, שכשהייתי בתוכו לא יכולתי להיות מודעת לכך שזה רק פרק אחד, המשך יבוא. שהיה צריך את הכישלון ההוא אז, את שנות ה'גלות' שלו, את ההבשלה. שאי אפשר היה להגיע להחלטה של עכשיו בלי לעבור דרך ההחלטה ההפוכה הקודמת, ושבסוף, כמו שאומרת הפרסומת, הכי טוב.

lady of the Roses
Lady of the Roses, 1901 by František Dvořák Czech, 1862–1927